Likkutei Sichos·Vol. 33·Pinchas·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לג·פינחס·שיחה ב

אשיחה ב
א. עה"פ¹ "ובני קרח לא מתו" פרש"י "הם היו בעצה תחלה ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם לפיכך נתבצר² להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם".

בוכתבו המפרשים³, שכוונת רש"י היא ליישב סתירה בפשטות הכתובים, דאיך אפ"ל ש"בני קרח לא מתו", והרי מפורש לעיל בפ' קרח⁴ "ותבלע גו' ואת כל האדם אשר לקרח" (שבפשטות נכללים והעיקר בזה בני קרח⁵)? ולכן מפרש רש"י, שאכן נבלעו באדמה, אבל לא מתו, כי "נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם", והטעם ש"לא מתו" — כי "בשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם".

גאבל עדיין צריך ביאור אריכות לשון רש"י — "הם היו בעצה תחלה ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם" — דלכ­אורה הי' מספיק לומר בקיצור: "לפי שעשו תשובה לפיכך נתבצר כו'", וע"ד לשון רש"י לעיל בפ' קרח⁶ (כשמפרש טעמו של קרח שהכניס עצמו לחלוק על משה, משום ש"ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרן כו' וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כו'", שרש"י מסיים) "ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה".

דבפשטות יש לומר, שכוונתו בזה לבאר מדוע נענשו בני קרח כל עיקר (להיות בין הבלועים באדמה) — והרי עשו תשובה⁷? ולכן כותב ש"הם היו בעצה תחלה", ועוד זאת, שתשובתם לא היתה תשובה גמורה⁸, כי רק "הרהרו תשובה בלבם" — ולכן הגיע להם עונש זה (שנבלעו באדמה), אלא שכיון שעכ"פ הרהרו תשובה, לכן "לא מתו" אלא "נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם".

האבל עדיין אין זה מבאר דיוק הלשונות בפירוש רש"י:

וא) ממ"ש "הם היו בעצה תחלה" (ולא "הם היו במחלוקת" וכיו"ב), משמע, שלא רק שהצטרפו למחלוקת שפרצה, אלא הם היו מהיועצים שעל פי עצתם התחילה⁹ מחלוקת קרח.

זואינו מובן:

ח(1) ההכרח ע"פ פשט שבתחילה היו בני קרח בין החולקים על משה — ול­העיר אשר תרגום יונתן ותרגום ירו­ שלמי¹⁰ פירשו שלא היו בעצת קרח — מובן, כי הלא מפורש בכתוב, כנ"ל, שכל האדם אשר לקרח נבלעו בהאדמה, ומס­תבר שזהו בגלל השתתפותם בהמח­לוקת¹¹; אבל מנ"ל לרש"י ש"הם היו בעצה תחלה"?

ט(2) גם אם נמצא הכרח לזה בפשוטו של מקרא¹² — למאי נפק"מ כאן להדגיש גודל חטאם, ש(לא רק שנשתתפו במח­לוקת קרח ועדתו, אלא) היו "בעצה תח­לה" [והרי גם בלי זה ראויים לעונש כיון שלא עשו תשובה גמורה]?

יב) "בשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם" — מהו הדיוק שהרהרו תשובה בעת המחלוקת עצמה, ולא לאחרי' כ­תוצאה מדברי משה? ולכאורה מסתבר יותר שתשובתם היתה לאחר שאמר משה¹³ "בזאת תדעון כי ה' שלחני גו' אם כמות כל האדם גו'"¹⁴, ולכן לא הועילה אז תשובתם לבטל עונשם לגמרי, ולכן נבלעו.

יאג) "הרהרו תשובה בלבם" — דלכ­אורה אין בלשון זו הדגשה שתשובתם לא היתה תשובה גמורה¹⁵, אלא שהיתה רק הרהור בלב, ולא וידוי בפה כו'¹⁶.

יבב. ויש לומר, שכוונת רש"י היא, ל­באר הטעם שנענשו ולאחר זה ניצלו וב­אופן משונה (ונסי) שלא מצינו דוגמתו בכל התורה כולה — נבלעו ביחד עם (קרח¹⁷ ו)דתן ואבירם ומשפחותיהם, ו­לאידך, שם גופא "נתבצר להם מקום גבוה (בגיהנם) וישבו שם" (ובפרט שיש מקום לומר שב"וישבו שם"¹⁸ מתכוון רש"י לישיבה בשלוה¹⁹, ע"ד פירוש רש"י²⁰ "וישב יעקב — ביקש יעקב לישב בשלוה"). ומהו ענינו של עונש כזה, ש­הוא דבר והיפוכו — נמצאים באדמה (ב­גיהנם), ושם גופא — במקום "גבוה", וב­אופן של "נתבצר" (וישיבה בשלוה)?

יגוכדי לתרץ שאלה זו מדייק רש"י "ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם לפיכך נתבצר להם כו'" — כלומר: החסרון בתשובתם של בני קרח הי' בכך שהיתה רק הרהור בלב ולא בדיבור בגלוי, באופן שלא נודעה לאיש. ו­אדרבה, תשובתם היתה בשעת המחלוקת, היינו, שלפי ראות עינים עדיין המשיכו במחלוקת, וביחד עם זה עלה בלבם הרהור תשובה.

יד[בפרש"י לתהלים²¹ אמנם כתב "וב­שעת המחלוקת פירשו" — אבל מזה ש­בפירושו על התורה סתם "ובשעת המח­לוקת הרהרו תשובה בלבם" (ולא כתב ש"פירשו") מובן, שמפשטות הכתובים (בחומש) משמע שלא פירשו מן המחלו­קת (והטעם בפשטות, שאם פירשו לא היו נבלעים באדמה²²), ורק הרהרו תשו­בה בלבם²³].

טוולכן הי' עונשם משונה כנ"ל, כי ה"ז מדה כנגד מדה: כמו שהנהגתם היתה ב­אופן של דבר והיפוכו, שבפועל ובגלוי לא הי' ניכר שפירשו מהמחלוקת אלא שבסתר מחשבתם והרהורם נבדלו משאר עדת קרח — כך גם עונשם הי' במדה זו, שראו כל ישראל שנענשו בדומה לקרח ועדתו שכמוהם נבלעו באדמה, אלא ששם באופן מובלע בארץ נבדלו מן השאר, "מקום גבוה בגיהנם וישבו שם".

טזג. ויש לומר, שבזה מתרץ רש"י ב­דרך אגב (כדרכו) תמי' כללית בפסוק זה — דכל הכתוב "ובני קרח לא מתו" מה בעי הכא? סיפור זה שבני קרח לא מתו כי עשו תשובה, מקומו לעיל בפ' קרח, כשהתורה מספרת גופא דעובדא.

יזבפשטות יש לומר, כי כאן בפרשתנו הוצרך הכתוב להודיענו שלא מתו, כדי שלא יקשה לן זה שמונה בין משפחות בני לוי את "משפחת הקרחי"²⁴, ולכן מקדים הכתוב ש"בני קרח לא מתו"²⁵, וכיון שלא מתו בהבלעם ו"נתבצר להם מקום גבוה. . וישבו שם", הרי מסתבר שבמשך הזמן יצאו משם²⁶, ומהם יצאו (כפרש"י לעיל בפ' קרח, כנ"ל) שמואל הנביא וכ"ד משמרות כו'.

יח[בכמה מפרשי רש"י²⁷ כתבו דמ"ש רש"י "נתבצר כו' וישבו שם", כוונתו שבני קרח נשארו שם לעולם.

יטאבל דבריהם צע"ג, דמאחר שרש"י כ' בפירוש שמבני קרח יצאו שמואל ה­נביא וכ"ד משמרות כו' לפי שעשו תשו­בה, הרי עכצ"ל שסוף סוף יצאו חיים מן האדמה²⁸. ויתירה מזו — מזה שבפרשתנו — בזמן משה נמנית "משפחת הקרחי", מוכח שבזמן משה כבר חיו חיי משפחה].

כאבל עדיין אין בזה ישוב לשאלה ה­אמורה — מדוע לא הקדים וכתב הכתוב שבני קרח לא מתו במקומו בפ' קרח, שנשארה "משפחת הקרחי"?

כאיש מפרשים²⁹ שזהו "מפני כבודו של משה שאמר משה³⁰ ואם בריאה יברא ה' וירדו³¹ הם וכל אשר להם וגו', ואם הי' נזכר כאן שבניו לא מתו הי' גנאי למשה שלא הועילה תפלתו שהרי נשארה מהם שארית בארץ".

כבאבל תי' זה צ"ע, שהרי זה ש"בני קרח לא מתו" אינו בסתירה כלל לתפלת משה "אם בריאה יברא ה' וגו' וירדו גו'", היות שלפועל נתמלאה תפילתו וגם הם ירדו חיים שאולה, אלא שאח"כ "נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם", וא"כ אין כאן גנאי למשה [ואדרבה, כיון שמשה רצה והשתדל שיעשו תשובה³², הרי זה מ­שבחו של משה, שפעל עכ"פ על בני קרח שיעשו תשובה].

כגד. ויש לומר בזה, בהקדם דיוק לשון הכתוב בפ' קרח³¹ בעונש הבליעה — "וירדו הם גו' חיים שאולה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל", דלכאורה מהו הדיוק "ויאבדו מתוך הקהל", ולא סתם "ויאבדו", או "ויאבדו מן הארץ" וכיו"ב³³.

כדוע"פ משנת"ל בחטאם ותשובתם של בני קרח יש לומר, כי עונש בני קרח הי' רק שנאבדו "מתוך הקהל" ההוא³⁴, היינו הקהל שראו בעיניהם את השתתפותם בהמחלוקת ואילו את תשובתם לא ראו, שלכן מן ההכרח שיאבדו מתוך קהל זה; משא"כ קהל אחר (שלא היו עדים בדבר) הרי אין סיבה שיאבדו מתוכו.

כהוזהו הטעם שלא נאמר לעיל בפ' קרח ש"בני קרח לא מתו" — כי רק לאחרי שכבר לא הי' הקהל שהי' בזמן מחלוקת קרח, כפרש"י לעיל (בפ' חוקת³⁵) שבעדה זו "לא הי' בהן אחד מאותם שנגזרה גזירה עליהם שכבר כלו מתי מדבר" — היו יכולים לצאת ממקומם כו', ורק אז נגלה לבנ"י ש"בני קרח לא מתו".

כוה. אבל עדיין אין הענין מיושב כל צרכו, כי פסוק זה "ובני קרח לא מתו" בא (בסיום מנין משפחות בני ראובן —) בהמשך להסיפור ע"ד דתן ואבירם בני אליאב (בן פלוא בן ראובן) — "הוא³⁶ דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו על משה גו' בהצותם על ה', ותפתח הארץ את פי' ותבלע אותם וגו'".

כזולכאורה, הי' יותר מתאים לכתוב ענין זה במקום שהכתוב מונה את משפחות בני לוי³⁷, וביניהן את "משפחת הקרחי"³⁸.

כחבפשטות יש לומר: כיון שהכתוב מספר כאן ע"ד בליעת דתן ואבירם, לכן מסיים הכתוב בענין הבליעה בקצרה ש­"בני קרח לא מתו" (משא"כ באם הי' נכתב בפרשת משפחות בני לוי, הי' צריך הכתוב לחזור עוה"פ על דבר ה­מחלוקת והבליעה).

כטאבל זהו דוחק קצת מצד תוכן ה­ענינים — כי מאחר שבא הכתוב לרמז תשובתם של בני קרח, שמשום כך לא מתו — הרי אינו מתאים להזכיר את בני קרח בהמשך אחד עם הסיפור ע"ד הרשעים הללו, דתן ואבירם, שנאבדו הם וכל אשר להם.

לוכדי לתרץ שאלה זו, מקדים רש"י "הם היו בעצה תחלה": זה שהכתוב מצרף את הענין ש"בני קרח לא מתו" להסיפור ע"ד דתן ואבירם, בא ללמדנו על ההשוואה והדמיון ביניהם בחומר המחלוקת — כשם שדתן ואבירם היו אלה "אשר הצו על משה", וכפרש"י "השיאו את ישראל לריב על משה", היינו לא רק שהכניסו עצמם בעדת החולקים, אלא שהם "הצו" ו"השיאו" לריב בתחבולות ועצות לחלוק על משה ועל הקב"ה [וזה הי' חומר החטא של דתן ואבירם שבגללו נאבדו הם וכל אשר להם, שלא מצינו (מפורש בחומש³⁹) עונש כזה במשך כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר (וגם לא אצל הר"ן איש מעדת קרח⁴⁰)] — כמו כן הוא בבני קרח, שגם הם "היו בעצה תחלה".

לאוזהו גודל הפלא בהענין דבני קרח, שאע"פ שהיו בעצה תחלה כמו דתן ואבירם, מ"מ, כיון ש"הרהרו תשובה בלבם" נמלטו מהשאול, ועד שיצאו מהם שמואל הנביא וכ"ד משמרות כו'.

לבויש לומר, שענין זה — החילוק בין דתן ואבירם ובני קרח — הוא בהתאם ל­תוכן הכללי של מנין זה של בני ישראל, שהי' "אחר המגפה"⁴¹, וכפרש"י שהמנין הי' כדי "לידע מנין הנותרות"; ובהמשך לזה מספר הכתוב ע"ד עדת קרח, שמבין אלה שנגזרה עליהם כלי' (שנאבדו הם וכל אשר להם מבלי שנשאר מהם שריד) היו "נותרים" — "ובני קרח לא מתו".

לגו. מכל הנ"ל יש הוראה בגודל כחה של תשובה — שביכלתה לשנות ולהפוך את האדם מן הקצה אל הקצה:

לדבני קרח נמצאו בתחילה בקצה הכי תחתון, וכנ"ל שהם היו בעצה תחלה, היינו שלא רק שנכשלו בחטא המחלוקת, אלא היו בגדר מחטיאים את הרבים, לחלוק על משה ועל הקב"ה;

להוגם תשובתם לא היתה תשובה גלוי', ואדרבא הי' רק הרהור תשובה בלב, ובגלוי הייתה — "בשעת המחלוקת", ש­הרהור התשובה שלהם לא הי' חזק דיו לפעול עליהם שיפרשו בריש גלי מן המחלוקת.

לוואעפ"כ, הנה לא זו בלבד, שבזכות הרהור תשובה זה נמלטו מן העונש שבא על עדת קרח, אלא עוד זאת, שגם בעת העונש גופא, בהיותם בלועים בגיהנם, היתה זאת ישיבה מתוך "שלוה", במקום גבוה ומבוצר,

לזועד שהגיעו לקצה הכי עליון — ש"אמרו שירה"⁴², ועוד זאת — שדברי שירתם ותהילתם נכללו בספר תהלים⁴³, ועד להשיר⁴⁴ ש"יסודתו בהררי קודש".

לחומזה מובן בכ"ש וק"ו וכו' וכו' בנוגע לגאולה העתידה לבא, שפסק הרמב"ם⁴⁵ "שסוף ישראל לעשות תשובה. . ומיד הן נגאלין" — שלאחרי ריבוי התומ"צ מתוך מסירת נפש וכו' במשך אריכות זמן הגלות, די ומספיק לישראל הרהור תשובה בלב להביא תיכף ומיד ממש גאולתן של ישראל — "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון"⁴⁶, ב­גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.

לט(משיחת ש"פ פינחס תשל"ז)