Likkutei Sichos·Vol. 33·Korach·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לג·קרח·שיחה ב

אשיחה ב
א. ממש"נ גבי חיוב הפרשת תרומה¹ "כן תרימו גם אתם תרומת ה'" למדו חז"ל² "גם אתם, מה אתם בני ברית אף שלוחכם (ד"גם אתם (בא) לרבות את ה­שליח"³) בני ברית", שאין שליחות ל­נכרי.

בומצינו בגמ'⁴ שקו"ט בגדרי דין זה: רב אשי אמר כי אמרינן אין שליחות ל­נכרי הני מילי בתרומה אבל בכל התורה כולה יש שליחות לנכרי (ומסיק בגמ') והא דרב אשי ברותא⁵ היא מאי שנא תרומה דלא, דכתיב אתם גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם נמי בני ברית, שליחות דכל התורה כולה נמי (שיהא שלוחו כמותו. רש"י⁶) מתרומה גמרינן לה (בקידושין. רש"י⁶).

גבפשטות משמע⁷, דטעמו של ר"א דדין "אין שליחות לנכרי" הוא רק ב­תרומה ולא בכל התורה כולה הוא מפני שס"ל שלא גמרינן שליחות כל התורה כולה מתרומה⁸.

דאבל לכאורה דוחק לומר שהפלוגתא כאן היא אם גמרינן שליחות כל התורה כולה מתרומה⁹. ויותר מסתבר לומר, ש­החילוק בין ר"א ומסקנת הגמ' הוא ב­סברא:

הרב אשי ס"ל דדין זה "מה אתם בני ברית כו'" הוא גזירת הכתוב, כי מצד הסברא היינו אומרים שגם נכרי יכול להיות שליח לישראל, ולכן אין לך בו אלא חידושו, ורק בתרומה אמרינן הכי ולא בכל התורה כולה.

ומשא"כ למסקנת הגמ', ה"ז דבר שב­סברא, שהשליח צ"ל דומה למשלח — "מה אתם כו' אף שלוחכם כו'", והיינו דמ"ש גבי תרומה "גם אתם" הוא רק גילוי מילתא, שגדר השליחות מחייב ש­השליח יהי' דומה להמשלח — ולכן אין דין שליחות לנכרי (גם) בכל התורה כולה.

זב. ונראה דפליגי בעצם גדר השלי­חות — ובהקדם החקירה הידועה¹⁰ בענין השליחות, דשלוחו של אדם כמותו, שיש לבארו בכמה אופנים:

חא) "כמותו" ממש¹¹ — בנוגע לעושה המעשה, שגוף השליח הוא כגוף המשלח (ובדרך ממילא מתייחסת עשיית השליח למשלח).

טב) "כמותו" — (רק) בשייכות לכח ה­עשי' דהשליח או להמעשה, דעשיית ה­שליח היא כמו עשיית המשלח.

יג) "כמותו" — רק בנוגע לתוצאות ה­מעשה. בלשון אחר: להחפצא בו נעשה העשי' — שגם עשייתו של השליח אינה דהמשלח, אלא שעשיית השליח בהחפצא ה"ז (פועלת אותו הדבר שפועלת) עשיית המשלח.

יאועפ"ז יש לומר, דדעת רב אשי היא כאופן הג' הנ"ל, שגם מעשה השליחות אינו מתייחס להמשלח אלא להשליח, ו­מכיון שאין השליח עומד במקום המשלח (אפילו לא שמעשהו יחשב כמעשה ה­משלח), לכן, אם הוא רק בן אדם השייך לעשי' זו יכול להיות שליח, של זה ה­מבקשו ומקשרו עם פעולה זו, וע"ד ש­מקשרו בחבל ואינו מתנגד לזה.

יבולכן ס"ל שבכל התורה כולה יש שליחות לנכרי, דאם השליחות היא ב­ענין כזה שגם הנכרי שייך לעשייתו¹², הרי הוא יכול להיות שליח לישראל.

יגאמנם מסקנת הגמ' היא, ד"הא דר"א ברותא היא", ששיטה זו מופרכת, והכרח שהשליח יהי' דומה להמשלח ("מה אתם כו' אף שלוחכם כו'"). היינו, שגם את"ל שענין שליחות הוא כאופן הג' הנ"ל, שה­עשי' היא מעשה השליח — מ"מ, ענין ה­שליחות לא יתכן אלא במי שהוא "כמותו דהמשלח"¹³, וזהו ע"פ כל האופנים ש­מבארים ענין השליחות.

ידהסברת הענין:

טובשליחות יש שני ענינים: (א) קיום השליחות בפועל. (ב) חלות שם שליח.

טזכל שלשת האופנים הנ"ל בגדר ה­שליחות הם רק בנוגע לקיום השליחות בפועל: כאשר דנים איך מועיל מעשה איש זה (השליח) עבור איש אחר (ה­משלח) — אז יתכן לומר הטעם בזה בג' אופנים, אם משום שחדשה תורה בשלי­חות שמעשה השליח מועיל כמעשה ה­משלח, או מטעם שעשייתו זו נחשבת כעשיית המשלח, או יתירה מזו, שגוף השליח נחשב כגוף המשלח ובמילא מעשהו כמעשה המשלח.

יזאבל קודם לכן צ"ל חלות של שלי­חות על השליח, היינו המינוי הפועל חלות שם שליח¹⁴. וכדי שיחול עליו שם שליח, צ"ל קשר בין השליח והמשלח, כי אא"פ להיות שלוחו של המשלח (באיזה אופן שהוא) מבלי שיהי' "כמותו דה­משלח", ש"צריך להיות השליח מתייחס בערך מה"¹⁵ להמשלח.

יחולכן אין שליחות לנכרי בכל התורה כולה, כי אינו יכול להיות "כמותו דה­משלח"¹⁶ (הישראל).

יטג. ע"פ ההסבר הנ"ל בדברי רב אשי, יש לבאר עוד מאמר של ר"א בענין השליחות, שמצינו ג"כ שנפרך להלכה — בדין שליח עושה שליח, שיכול לעשות כמה שלוחין¹⁷ ("אפילו מאה"¹⁸), דס"ל לרב אשי¹⁷ ש"אם מת (שליח) ראשון בטלו כולן, אמר מר בר רב אשי הא דאבא דקטנותא היא (בקטנותו אמר אבי שמועה זו שיש להשיב עלי'¹⁹) אילו מת בעל מידי מששא אית בהו כולהו מכח מאן קאתו מכח דבעל קאתו איתי' לבעל איתנהו לכולהו ליתי' לבעל ליתנהו ל­כולהו".

כוהנה באחרונים²⁰ כתבו שפלוגתת ר"א ומר בר"א (אם קאתו מכח שליח ראשון או מכח הבעל) היא, דמר בר"א ס"ל דהשליח הוא כהמשלח עצמו או עכ"פ שמעשהו מתייחס להמשלח, ונמצא שהשליח הראשון (וכמוהו כל השלוחים אחריו) קאתי מכח הבעל המשלח שהרי הוא עומד במקומו; משא"כ ר"א ס"ל שה­שליח אינו כהמשלח עצמו, וגם מעשהו אינו מתייחס למשלח ורק מועיל עבור המשלח, וא"כ השליח השני לא נעשה שליח מכח המשלח אלא מכח שליח הראשון.

כאאבל צ"ע בזה, שהרי מלשון מר בר"א "הא דאבא דקטנותא היא" מובן, שסברת ר"א מופרכת להלכה (וכן נפסק ל­הלכה²¹ כמר בר"א). והרי הביאו האחרו­נים²² כמה ראיות (גם) כצד זה בשליחות שהמעשה לא נחשב אלא כעשיית ה­שליח.

כבולכן נראה לומר, דגם כאן שיטת ר"א היא לא רק מטעם שמעשה השליח לא נחשב כעשיית המשלח (ורק שעשייתו מועלת עבור המשלח), אלא משום דס"ל יתירה מזו, שמכיון שכל ענין השליחות הוא רק בשייכות לתוצאות המעשה בה­חפצא (כנ"ל), א"צ להיות שום ערך בין השליח והמשלח. כלומר: לאחרי שה­משלח עשאו שליח שוב לא אתי השליח מכח המשלח אלא "כח" השליחות נמצא אצלו, וכאילו הוא הבעלים על דבר זה. ומטעם זה ס"ל ש"אם מת (שליח) ראשון בטלו כולן", כי השלוחים לא אתו מכח המשלח אלא מכח השליח הראשון²³.

כגוזהו מה שאמר מר בר"א דסברא זו מופרכת לגמרי — הא דאבא דקטנותא היא — כי "כולהו מכח מאן קאתו מכח דבעל קאתו", כלומר: גדר שליחות הוא מה ש"אתי מכח" המשלח (דעצם תואר שליח פירושו — שהוא כחו של המשלח), שלוחו של אדם כמותו, ולכן אא"פ לייחס את ענין השליחות למי שהוא (שליח ראשון וכו') מבלי שבא ונמשך מ­ הבעל — המשלח. ואף את"ל שמעשה השליחות (ואפילו הפעולה דמינוי השלי­חות) נחשב כאילו עשאו השליח (כאופן הג' הנ"ל) — מ"מ אין הוא הבעלים כלל על הענין ד"כולהו. . (רק) מכח דבעל קאתו"²⁴, וכנ"ל בארוכה.

כדד. ע"פ הנ"ל יומתק זה שהלימוד למעט נכרים מדין שליחות — "מה אתם בני ברית כו'" — נאמר גבי תרומה, ולא גבי גירושין וכיו"ב [שגם בהם נאמר דין שליחות²⁵]:

כהיש חילוק עיקרי בין ענין השליחות בהפרשת תרומה והשליחות בשאר עני­נים — גירושין וכו':

כובהפרשת תרומה העיקר הוא הנפעל, זה שהתרומה נפרשת מהתבואה, ולכן הסברא נותנת שענין השליחות בתרומה אצ"ל באופן ש(יהי' נחשב כאילו) ה­משלח (בעל התבואה) עשה פעולת ה­הפרשה, אלא דמכיון שהוא הבעלים של התבואה ע"כ צ"ל ההפרשה מדעתו — ואע"פ שהיא פעולת השליח²⁶.

כזמשא"כ גבי גירושין הרי פשוט שה­מגרש צ"ל הבעל דוקא, כי גירושין הוא (לא רק הפעולה של כתיבת ונתינת הגט, אלא בעיקר) שהבעל מגרש את אשתו, ומובן ששליחות בגט פירושה שע"י עשיית השליח נחשב שהבעל גירש את אשתו.

כחולפ"ז, אי כתב רחמנא דינא ד"מה אתם בני ברית כו'" גבי גירושין וכיו"ב הי' קס"ד לומר שהוא רק בדברים הדור­שים פעולת הבעלים ובמילא צריך ה­שליח להיות דומה להמשלח (הבעלים) שאז ראוי הוא לעמוד במקום הבעלים;

כטולכן נאמר דין זה דוקא גבי תרומה, ללמדנו, שכל ענין של שליחות (באיזה ענין שהוא) — גם בתרומה שבה אנו דנים רק על העשי' והפעולה שתועיל עבור הישראל — לא יתכן חלות שם שליח אם אין השליח דומה למשלח ("מה אתם כו' אף שלוחכם כו'"), כי עיקר ענין ה­שליחות הוא זה שהשליח הוא "כמותו דהמשלח".

לה. ויש להביא ראי' לענין זה מדברי רבינו הזקן, שבנוגע לענין השליחות כותב²⁷ "דשלוחו של אדם כמותו, ולכן אין שליחות לחרש שוטה וקטן שאינן כמותו דהמשלח".

לאולכאורה צ"ע, שהרי מפורש בגמ'²⁸ שהטעם שאינן בני שליחות הוא משום "דלאו בני דיעה נינהו"²⁹?

לבואף שי"ל שזהו פירוש דברי הגמ', ד­מכיון שאינן בני דיעה נמצא שאינן "כמותו דהמשלח"³⁰ — מ"מ צריך ביאור מהו ההכרח לפירוש זה?

לגוע"פ הנ"ל י"ל:

לדידוע הכלל³¹ דקטן אין לו כוונה, אבל יש לו מעשה. ועפ"ז, את"ל שענין השליחות אינו זה שהשליח עומד במקום המשלח, אלא רק שעשייתו מועלת עבור המשלח, א"כ בדברים שאינם צריכים כוונה אלא עשי' בלבד, אין טעם לכאו­רה שלא יהי' דין שליחות לקטן³²?

להוזהו שדייק רבינו הזקן לומר דמה שחש"ו אינן בני שליחות הוא מפני שאינן "כמותו דהמשלח" — שלכן הם מופקעים בעצם מגדר השליחות. כלומר: אף שב­נוגע למעשה השליחות הי' מקום לומר שישנם בשליחות, שעשייתם תועיל עבור המשלח, מ"מ, אין הם בתורת שליחות, כי אא"פ שיחול עליהם שם שליח, מאחר שאינם "כמותו דהמשלח".

לוו. דין שליחות בפשטות, בין אדם ל­חבירו, נמשך ומשתלשל מענין השליחות בין אדם למקום, בין ישראל לאביהם ש­בשמים:

לזכאו"א מבנ"י ה"ה שלוחו של הקב"ה, שלוחו של אדם — העליון — כמותו³³, ל­השלים כוונת הבריאה על ידי העבודה בקיום התומ"צ.

לחוכמו שיש ג' אופנים בדין שליחות הנ"ל, כן הוא גם בעבודת האדם, שישנם ג' דרגות באופן מסירת וביטול השליח (האדם) אל המשלח (הקב"ה):

לטיש דרגא בעבודת השם, שהאדם ה­עובד — בהרגשתו ה"ה מציאות בפני עצמו בכל עניניו, אלא שהוא כופה עצמו לקיים רצונו ית' — בעשיותיו הוא ממלא שליחותו של הקב"ה;

מויש מי שפועל בעצמו ביטול פנימי, עד שעשיותיו מתייחסות להמשלח, כלו­מר, מעשיו ועניניו (בענין השליחות) ה"ה מסורים ונתונים להשם עד שפעולותיו אלו אינן מציאות בפ"ע ואינן אלא כח המשלח;

מאולמעלה מזה הוא מי שהוא בטל ל­גמרי להקב"ה, עד שכל מציאותו (ובדרך ממילא כל עשיותיו) אינה אלא מציאות המשלח.

מבאמנם כל דרגות אלו הן רק בשייכות לקיום השליחות, אבל זה שכ"א מישראל יש ביכלתו לקיים שליחות זו (באיזה אופן שהוא), הוא מפני שחל עליו שם "שליח"; וחלות שם זה יכולה להיות רק על בני ישראל (ולא באוה"ע להבדיל) כי רק בבנ"י יתכן לומר שהם "כמותו דה­משלח ממש"³⁴; והיינו לפי שנשמות ישראל הם "חלק ה' עמו"³⁵, חלק אלקה ממעל ממש³⁶, ולכן רק להם יש יחס "בערך מה" לגבי הקב"ה, המשלח, ועד שהם "כמותו דהמשלח ממש".

מג[וזה מרומז גם במרז"ל "מה אתם בני ברית כו'"³⁷ — שכל בנ"י הם "בני ברית" עם הקב"ה, שזהו עצם מציאותו של איש ישראל (השווה בכאו"א בישראל) שהוא נכלל ב"בני ברית", דהיינו הקשר וה­ברית בין ישראל ואביהם שבשמים].

מדומכל זה למדנו הוראה בפועל בעבו­דת השם:

מהגם מי שעבודתו עדיין בדרגא ה­פחותה ביותר, שהוא מציאות בפ"ע ורק שעשייתו היא עבור השם, מ"מ, מכיון שעצם מציאותו היא "כמותו דהמשלח ממש", יש ביכלתו — ולכן צריך הוא — להכניס גם בעבודתו זו חיות מעצם נפשו.

מוז. והנה אע"פ שדברי רב אשי (דיש שליחות לנכרי, וכמשנת"ל טעם הדבר, דס"ל שאין השליח צ"ל "כמותו דה­משלח") נדחו להלכה עד שאמרו "ברותא היא" — מ"מ, מזה גופא שגם דבריו הוכנסו בתורת אמת, עכצ"ל שיש גם להם מקום³⁸.

מזוי"ל הביאור בזה — בעבודת האדם:

מחבעבודת האדם לקונו ישנו עילוי כש­השליח הוא מציאות בפ"ע (נפרד מה­משלח)³⁹ — כי אז יש בעבודתו בגלוי ה­מעלה ד"קב שלו", ואמרז"ל⁴⁰ שע"פ טבע בריאתו "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו", וכמו שרואים במוחש, דכאשר הרגשת האדם ביחס לדבר מ­סויים היא שזהו ענין הנוגע לו ה"ז מעורר אצלו יגיעה גדולה יותר, וכן יש לו בזה יותר תענוג⁴¹ וכו'.

מטוכן בעבודה רוחנית, דכאשר עבודתו היא באופן שאינו מרגיש את מציאותו וחושב רק אודות המשלח [או אפילו בדרגא הפחותה בשליחות, שנחשב ל­עשיית השליח אלא שעשייתו היא בשביל המשלח], ה"ז יכול לגרום לחלי­שות בענין היגיעה.

נולדוגמא: כאשר התייגע בכל כחו, ומ"מ הענין לא נשלם עדיין, שאז אפשר שיעלה במחשבתו, דמכיון שהוא עשה את כל אשר ביכלתו, והענין ה"ה של ה"משלח" (הקב"ה), הרי הוא את שלו עשה, והשאר — ישלים המשלח.

נאולכן יש מעלה בהרגשה שישנה מצי­אות השליח, אשר דבר השליחות נמסר לו וזהו ענין שלו, ובמילא הדבר נוגע לו במיוחד.

נב[וכידוע המשל בזה — מהחילוק שבין מסירותו של פקיד או שכיר העושה ענין באמונה, למסירותו של בעל הבית באותו ענין: הפקיד, מכיון שעושה מלאכתו ב­אמונה עובד ככל יכולתו בכחות ה­גלוים, ואח"כ הולך לעסקיו במנוחה, מ­כיון שבאמת עשה כל המוטל עליו; משא"כ הבעה"ב — שאינו יכול לישון במנוחה, אף אם עשה ככל יכולתו, ובמילא מתגלים אצלו כחות נעלמים וכו'].

נגח. אלא שמ"מ מסקנת הגמ' היא "הא דר"א ברותא היא", כי אע"פ שיש מעלה בהרגשת מציאות השליח, אין זה סותר ח"ו לענין "שלוחו של אדם כמותו", שה­שליח צ"ל בטל אל המשלח.

נדהסברת הענין:

נהזה גופא שצ"ל מציאות של שליח (נפרד מהמשלח), ה"ז גופא רק מפני שזהו רצון ותענוג המשלח — כי דוקא עי"ז "נחת⁴² רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".

נוומזה מובן, שבעומק הענין, מציאותו של השליח (אינה מציאות בפ"ע, אלא היא) מתאחדת עם מציאותו של המשלח להיות מציאות אחת.

נז[ואדרבה — זה גופא הוא החידוש ב­ענין השליחות, שהשליח צ"ל איש בר דעת בפני עצמו (ולא קטן⁴³), שנמסר לו כחו ותוקפו של המשלח, ומ"מ כל כחו (בענין השליחות) קאתי מכח המשלח].

נחונמצא, שאין כאן דרגא ואופן בשלי­חות שהשליח נשאר (באמת) מציאות בפני עצמו, אלא דבר זה (שהשליח צ"ל מציאות בפני עצמו) הוא פרט נוסף ב­ענין השליחות (דשלוחו של אדם כמו­תו), שכדי שיושלם רצון המשלח כדבעי צ"ל מעשה השליחות נעשה על ידי מציאות השליח (עד שמרגיש את עצמו כבעל הדבר).

נטוזהו גם הרמז בלשון חז"ל (הנ"ל) "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו":

ס"אדם" ו"חבירו" קאי על ישראל ו­הקב"ה ("ריעך. . זה הקב"ה"⁴⁴), שעל ידי שניהם יחד ישנם עשרה קבים, ה­מורה על שלימות (דעשר הוא מספר השלם⁴⁵).

סאוכדי להגיע לשלימות זו צ"ל החיבור דה"קב שלו" של האדם וה"תשעה קבים של חבירו" — כלומר, מחד גיסא צ"ל יגיעת האדם, שבזה מרגיש שזהו שלו ("קב שלו"), וביחד עם זה צריך להכיר שכל עבודתו (כולל זה שיש "קב שלו") היא בשביל "חבירו", וע"י צירוף שניהם יחדיו⁴⁶ — ישנם כל העשרה קבים.

סב(משיחות כ"ף מנ"א תשמ"ה, כ"א מנ"א תשד"מ)