Likkutei Sichos·Vol. 34·Nitzavim·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לד·נצבים·שיחה ב

אשיחה^* ב
א. "כי¹ המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת גו' ולא רחוקה גו' לא בשמים גו' ולא מעבר לים גו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".

בוהנה לפי פשט לשון הכתובים מובן, שזה ש"קרוב אליך הדבר מאוד גו'" הוא חידוש, דיש קס"ד (ע"פ תורה) ש"המצוה הזאת" (התומ"צ²) היא "נפלאת" ו"רחוקה", והכתוב מחדש ש"קרוב אליך הדבר מאוד גו'".

גועיקר החידוש הוא בנוגע ל"ובלבבך", וכפי שכותב רבינו הזקן (בספר התניא³), "דלכאורה הוא. . נגד החוש שלנו. . שאין קרוב מאד הדבר להפך לבו מ­תאוות עוה"ז לאהבת ה' באמת, וכמ"ש בגמרא⁴ אטו יראה מילתא זוטרתי היא, וכל שכן אהבה".

דוזהו החידוש שבכתוב, שענין זה (ד"ובלבבך") הוא "קרוב אליך. . מאד", וכמבואר בארוכה בספר התניא⁵, איך הדבר "קרוב מאד" לכל אדם להגיע לאהבת ה'⁶, כי יש אהבה טבעית ה­מסותרת בלב כל ישראל, "שהיא ירושה לנו מאבותינו", וא"כ אין האדם צריך להוליד ולחדש האהבה לה' בלבו, אלא רק לגלות האהבה שישנה בלבו פנימה בטבעו מתולדתו.

האבל לכאורה אין זה ביאור מספיק, דקשה לומר שעיקר החידוש ד"כי קרוב גו'" הוא רק בפרט ד"ובלבבך", כי מזה שהכתוב ממשיך ומפרט "בפיך. . לעשותו" מובן, שיש חידוש גם בנוגע לדיבור ועשיית האדם. ואדרבה: מזה שהכתוב מקדים "בפיך" ל"ובלבבך"⁷ משמע, שיש חידוש מיוחד (לא בהפרט ד"ובלבבך", אלא) בהפרט ד"בפיך. . לעשותו".

וב. ויש לומר נקודת הביאור בזה:

זאדמו"ר הזקן כותב בריש ספר התניא (ב"שער" הספר⁸), שהוא "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה בעזה"י".

חוי"ל, שאין כוונת אדה"ז לשתי דרכים, דרך ארוכה ודרך קצרה⁹, אלא לדרך אחת שהיא "ארוכה וקצרה",

ט— וכמו שמצינו בסיפור חז"ל¹⁰ ש­ביטוי זה ("דרך ארוכה וקצרה") פירושו דרך אחת — "אמר ר' יהושע בר חנני'. . פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים, ואמרתי לו באיזה דרך נלך לעיר, אמר לי זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה¹¹, וה­לכתי בקצרה וארוכה כיון שהגעתי ל­עיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדי­סין חזרתי לאחורי אמרתי לו בני הלא אמרת לי קצרה, אמר לי ולא אמרתי לך ארוכה" —

יהיינו שעבודת ה' "בפיך ובלבבך לעשותו" היא "דרך ארוכה" (וכמבואר בארוכה בספר התניא איך להגיע ל­אהבת ה' עד שתביא את האדם למעשה בפועל — "לעשותו"), אלא שהיא גם דרך קצרה, כיון שעי"ז מגיע אל "עיר אל­קינו"¹² בלי מניעות ועיכובים.

יאביאור הדברים: אע"פ שיש אהבה טבעית בלב כל ישראל, וקרוב מאד לעורר ולגלות אהבה זו שישנה בלבו פנימה בטבעו מתולדתו, מ"מ, כיון שמצ"ע היא מסותרת, דרושה עבודה ויגיעה גדולה שאהבה זו תחדור בכל מציאות האדם (עד ל"פיך. . לעשותו"), וכל זמן שלא חדרה האהבה בכל מצי­אות האדם הרי האדם "רחוק" מקיום התומ"צ¹³, כי אפשר שיהיו לו מניעות ועיכובים כו' — ע"ד משל הנ"ל ד"דרך קצרה וארוכה", שהיא דרך כזו, שה­הליכה בה (בכמות) היא קצרה, אבל בנוגע להגעה למחוז חפצו, הכניסה לעיר, ה"ה ארוכה, כי אף שנמצא סמוך ממש להעיר, יש דברים המונעים ומעכ­בים כניסתו;

יבורק כאשר ישנו גם "בפיך גו' לעשו­תו" ה"ז "דרך ארוכה וקצרה", שאין מניעות ועיכובים ליכנס ל"עיר אלקינו", ולכן רק אז נעשה "קרוב" לקיום התומ"צ.

יגג. והנה ידוע שאהבת ה' תלוי' ב­ידיעת ה', ובלשון הרמב"ם¹⁴ "אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהי' האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה"¹⁵.

ידומזה מובן, שהפרטים האמורים לעיל בנוגע ל"ובלבבך" — (א) שעצם האהבה היא קרובה מאד לכל אדם, כי לכל איש ישראל יש אהבה טבעית להשם, (ב) לאידך צ"ל עבודה לגלות אהבה זו שתומשך לתוך כל פרטי כחות האדם, עד למעשה בפועל ("בפיך. . לעשותו"), (ג) ואדרבה, דוקא אז נעשה האדם "קרוב" לתומ"צ, בבחינת "דרך ארוכה וקצרה", דאף שהיא "ארוכה" מצד ה­יגיעה, הרי סופה שהיא קצרה, שנכנסים לעיר אלקינו בלי מניעות ועיכובים — עד"ז ומעין זה ישנו בנוגע לידיעת השם.

טוויובן זה בהקדם שידיעת ה', היא ע"י אמונה פשוטה, או מתוך הכרח והבנת שכל האדם, דרך חקירה — ויש בזה מה שאין בזה:

טזדהנה "אמיתת המצאו"¹⁶ של הקב"ה היא למעלה מגדר השגה של נברא, כמ"ש הרמב"ם¹⁷ "שאין כח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש להשיג אמיתת דבר זה על בוריו", אלא שמאמין באמיתת המצאו. וזוהי המעלה באמונה על חקירת השכל, שהאמונה היא ב"אמיתת המצאו" של הקב"ה, ואילו שכל האדם יכול ל­השיג מדעת קונו רק באופן מצומצם, "כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג"¹⁸, שאין זו "אמיתת המצאו" כמו שהיא; אבל לאידך, כיון שידיעה זו באה מצד הכרח וחקירת השכל, הרי היא פנימית יותר, כיון שבאה מן האדם עצמו ושכלו הוא, משא"כ ענין האמונה (שבא מצד "ה' אחד" שמאיר בנפשו) אפשר להיות באו­פן של מקיף, ע"ד מרז"ל¹⁹ "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריי'", דאף הגנב מא­מין בהשם, שלכן מתפלל להקב"ה שיע­זור לו להצליח בגניבתו, מ"מ בה בשעה עושה מעשה היפך ציווי ה'.

יזד. ואולי י"ל שבזה מחולק הרמב"ם והראב"ד, שלהרמב"ם עיקר ענין ידיעת ה' היא הידיעה שעל ידי חקירת השכל, ולהראב"ד — ענין האמונה:

יחעל דברי הרמב"ם²⁰ "בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו" כתב הראב"ד "יש אגדה²¹ בן שלש שנים שנאמר²² עקב אשר שמע אברהם בקולי, מנין עקב". ויש לבאר טעמו של הרמב"ם שמביא דוקא הא שבן ארבעים הכיר את בוראו, כי לדעתו, עיקר הכרת הבורא היא כאשר באה מצד שכל האדם, וכן באב­רהם, שזה שהכיר אברהם את בוראו היינו הכרתו מ"תבונתו הנכונה"²³

יט[כפי שהאריך שם ש"התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן²⁴ והתחיל לחשוב ביום ובלילה והי' תמי' האיך אפשר שיהי' הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהי' לו מנ­היג ומי יסבב אותו כו' ולא הי' לו מלמד ולא מודיע כו' ולבו משוטט ומבין עד שהשיג (בהיותו בן מ') דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וידע שיש שם אלוקה אחד והוא מנהיג הגלגל כו'"]

כ— ולכן הביא (בספרו היד) הדיעה ד"בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו"²⁴, דבן ארבעים לבינה²⁵; משא"כ לדעת הראב"ד עיקר ידיעת הבורא של אברהם היתה בדרך אמונה ע"י גילוי מהקב"ה, שלכן הביא שהי' "בן שלש שנים", שבפשטות בן שלש אינו בגדר להכיר את בוראו באופן של השגה וה­כרה מלאה.

כאעד"ז מצינו בנוגע להשגת משה רבינו ע"ה: הרמב"ם כתב²⁶ "מהו זה שביקש משה רבינו להשיג כשאמר²⁷ הראני נא את כבודך, ביקש לידע אמיתת המצאו של הקדוש ב"ה עד שיהי' ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים, כך ביקש משה רבינו להיות מציאות הקב"ה נפרדת בלבו משאר הנמצאים עד שידע אמתת המצאו כאשר היא, והשיבו ברוך הוא שאין כח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש להשיג אמיתת דבר זה על בוריו".

כבובכסף משנה שם מעתיק השגת ה­ראב"ד "אין דעתי מיושבת על זה שהרי ראה בסיני בארבעים יום של לוחות מה שלא ראה נביא מעולם עד שקנאו ה­מלאכים בו ובקשו לדוחפו עד שאחז בכסא ומה הוצרך עוד".

כגלכאורה פלוגתתם היא — מהו עיקר השלימות בידיעת הבורא שאלי' צריך האדם להגיע, אם הידיעה הבאה ע"י השגת השכל או הידיעה ע"י אמונה (שאי אפשר להגיע אלי' ע"י השגה, אלא באה מלמעלה): לדעת הראב"ד השלימות הכי גדולה בהשגת משה היא מה שהשיג בעת מ"ת, "ראה בסיני" מה שבא מ­למעלה; אבל לדעת הרמב"ם, עיקר שלימות הידיעה היא מה שמבין ומשיג בשכלו, ולכן לא הסתפק משה במה שראה בסיני אלא ביקש לידע ולהשיג²⁸.

כדה. ואולי י"ל, ששיטת הרמב"ם (ב­ספר היד²⁹) אינה (רק) כשיטת החוקרים שצ"ל גם חקירה שכלית, אלא היא שיטה ממוצעת.

כהדהנה בהלכות תשובה מבאר הרמב"ם באריכות היסוד של בחירה חפשית, "רשות³⁰ לכל אדם נתונה אם רצה ל­הטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו", ומאריך בהסברת והכרח הדבר, ובסוף הפרק³¹ מקשה: "שמא תאמר והלא הקב"ה יודע שזה יהי' צדיק או רשע או לא ידע, אם ידע שהוא יהי' צדיק אי אפשר שלא יהי' צדיק ואם תאמר שידע שיהי' צדיק ואפשר שיהי' רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו, דע שתשובת שאלה זו ארוכה³² מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר, כבר בארנו. . שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר³³ כי לא יראני האדם וחי כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא, הוא שהנביא אמר³⁴ כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות ברורות מדברי החכמה".

כוובהשגת הראב"ד שם "לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה, וטוב הי' לו להניח הדבר בתמימות התמימים. . ואע"פ שאין תשובה נצחת על זה טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה ואומר אם היו צדקת האדם ורשעתו תלוים בגזירת הבורא ית' היינו אומרים שידיעתו היא גזירתו והיתה לנו השאלה קשה מאד, ועכשיו שהבורא הסיר זו הממשלה מידו ומסרה ביד האדם עצמו אין ידיעתו גזירה אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה כו'".

כזונ"ל בדעת הרמב"ם, שלדעתו מה שצ"ל חקירה שכלית, אינו רק בדברים שיש כח בשכל להשיגם על בורים, אלא גם בענינים "שאין בנו כח לידע", יש חיוב להתייגע ולהשיג זה גופא שענין זה למעלה מהשגתו.

כחוזוהי הפלוגתא בין הרמב"ם וה­ראב"ד: גם הראב"ד כ' שם "טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה", אלא שע"פ הראב"ד "תמימות התמימים" והשגה הם שני ענינים, ואין לערבם יחד, שהאמונה היא דבר שמעל לשכל האדם, מצד טבע איש ישראל, ואילו שכל הוא דבר הקשור עם מציאות ושכל האדם, שלכן ה"קצת תשובה" שסמך הראב"ד היא דבר המתיישב בשכל האדם³⁵ — ובדברים שבהם צ"ל ענין האמונה, אין לערב ענין השכל;

כטאבל לדעת הרמב"ם חובת היגיעה להכיר ולידע ולהשיג אינה רק בדברים שהאדם מסוגל לקלוט בשכלו, אלא גם בענינים שהם למעלה מהשגת שכלו וטעם ודעת פשוט, וגם דברים אלו צריך שיונחו ויוקלטו בשכלו, ולכן כתב ה­רמב"ם שגם אופן ידיעת הקב"ה ש"אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. . אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כו'" — צריך האדם "לידע ולה­בין בדבר זה", ועי"ז יבין ויכיר שידיעתו של הקב"ה אינה בסתירה לבחירת ה­אדם.

לועפ"ז יש לומר, שזהו גם אחד מ­הביאורים בב' לשונות (לגירסת כמה מפרשים) שכתב הרמב"ם בנוגע למצוה ראשונה — שבסהמ"צ³⁶ כתב שמצוה להאמין ובספר היד³⁷ נקט "לידע" — שיסוד הדבר הוא באמונה, כי ב"אמיתת המצאו" אא"פ להיות השגה על בוריו כ"א רק ענין האמונה, אבל לאידך, בזה גופא מוכרחת הידיעה ("לידע"), שהאדם צריך להתבונן כפי שיד שכלו מגעת להבין ולידע גם בדברים אלו שלמעלה מהכרח שכלי³⁸.

לאוזוהי גם כוונת הרמב"ם בנוגע לב­קשת משה (הנ"ל)²⁶ "ביקש לידע אמיתת המצאו של הקדוש ב"ה. . והודיעו ב"ה מה שלא ידע אדם לפניו כו' עד שהשיג מאמיתת המצאו כו'", שזה הי' באופן של השגה, היינו לא רק ראי' ואמונה, אלא בא בהשגתו של משה, וזה בא דוקא ל­אחרי בקשת משה³⁹ לידע אמיתת הקב"ה.

לבו. ועפ"ז נמצא, שגם בענין הידיעה באלקות המביאה לידי אהבה ישנם אותם האופנים הנ"ל בענין האהבה:

לגבתחלה צ"ל אמונה פשוטה, "להאמין" באמיתת המצאו, שדבר זה הוא קרוב מאד לכל אדם, כי ענין האמונה ישנו בטבע כל איש ישראל, שהם מאמינים⁴⁰ בני מאמינים⁴¹.

לדאבל האמונה לחוד היא "דרך קצרה וארוכה", שעדיין אינה שוללת לגמרי דברים המונעים ומעכבים כו', כי אמונה מצד עצמה היא כמו דבר נפלא ורחוק מהנהגת האדם (וכנ"ל בענין "גנבא אפום מחתרתא כו'").

להולכן צ"ל גם היגיעה בשכלו של אדם, גם בענינים "שאין בנו כח לידע", דאע"פ שענין ההשגה (ובפרט בענינים אלו) דורש יגיעה רבה והיא "דרך ארוכה", הרי דוקא אז ה"ז "דרך קצרה", שנכנסים לעיר אלקינו בלי מניעות ועיכובים, כי הידיעה וההשגה פועלת על לב האדם, "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם"⁴².

לוז. כשם שהוא בענין מצות ידיעת ה' בכלל, ועבודת הלב ("ועבדהו בלב ש­לם") — כן הוא בנוגע לגילוי תורת ה­חסידות, ד"את הכל עשה יפה בעתו"⁴³, וכשבאה העת — ו"חשף ה' את זרוע קדשו"⁴⁴, ו"חד משמי שמיא נחת"⁴⁵, מורנו הבעש"ט נ"ע, שעל ידו נתגלתה תורת החסידות, היינו שהרזין דאורייתא, ש­מצד גדרי התורה הם בחי' רז וסתים, נמשכו ונתגלו על ידי הבעש"ט וצדיקי עולם, תלמידיו ותלמידי תלמידיו⁴⁶, ועי"ז נמשך גילוי סתים דקוב"ה כפי שהוא ית' למעלה מגדר שכל האדם.

לזוסדר התגלות זו היא, שלראשונה נת­גלתה האמונה בפנימיות התורה, שב­כללות זוהי הדרך ד"צדיק באמונתו יחי'"⁴⁷, "אל תקרי יחי' אלא יחי'", ע"י גילוי הנשמה של כאו"א מישראל⁴⁸; אבל שלימות גילוי תורת החסידות, באופן שתהי' "דרך ארוכה וקצרה" (שאז נכנסים לעיר אלקינו בלי מניעות ועיכובים כו'), היא כאשר האמונה חודרת לשכלו של האדם, באופן ששכלו מבין ויודע את ה' בהתאם להאמונה, וכן גם במדותיו, שלא רק שלפי ערך השכל וההתבוננות מוליד בלבו אהבת ה' ויראת ה' (לא רק חיות בלב באופן כללי), אלא שגם אהבה ויראה זו קשורה עם הקב"ה, שלמעלה מטו"ד.

לחודרך זו היא "דרך ארוכה וקצרה" בעבודת ה', כי דבר זה שהאמונה שמצד עצם הנשמה תחדור לכל כחות הנפש באופן פנימי, ה"ז "דרך ארוכה", אבל היא היא הדרך הקצרה והבטוחה להכנס ל"עיר אלקינו", כי לא נשארו שום דב­רים המונעים ומעכבים שיכולים להכשי­לו בכניסתו לעיר אלוקינו, כי כל כחות נפשו, חב"ד שבנפש וחג"ת שבו, וכן בחי' נה"י שבו, כולם חדורים באופן פנימי בחיות בעבודת ה', וא"כ האדם כולו בכלל ובפרט נכנס לעיר אלקינו.

לטושלימות ענין זה יהי' "באותו⁴⁹ הזמן. . (כאשר) יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר⁵⁰ כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

מ(משיחות ש"פ תזו"מ וש"פ אמור תשמ"ב)