Likkutei Sichos·Vol. 34·Shoftim·Sicha 2לקוטי שיחות·כרך לד·שופטים·שיחה ב

אשיחה ב
א. כתב הרמב"ם¹: גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים². היינו, דאף שקיי"ל דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי³, ה"ז רק לחייבו ממון, אבל לא להתחייב (ע"י הודאת עצמו) במיתה או במלקות.

בוברדב"ז שם: ואפשר לתת קצת טעם⁴ לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקב"ה⁵ שנאמר⁶ הנפשות לי הנה הלכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו ומלקות פלגו^*6 דמיתה הוא אבל ממונו הוא שלו ומש"ה אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. . ועם כל זה אני מודה שהיא גזירת מלכו של עולם ואין להרהר.

גולכאורה יל"ע בדברי הרדב"ז, דמאי שנא נפשות שהם קניינו של הקב"ה, מזה שכל העולם כולו הוי "קנין הקב"ה" כמ"ש⁷ "לה' הארץ ומלואה" — ובלשון החינוך⁸ "הכל ברשות אדון הכל" — כולל ממונו של אדם, ובלשון הכתוב⁹ "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'"?

דועכצ"ל, שהגם שכל העולם הוא ב­בעלותו של הקב"ה, מ"מ, ביחס לרשות האדם יש הבדל עיקרי בין נפשו ו­ממונו¹⁰.

הב. וי"ל הביאור בזה:

ונפשו וחייו של אדם נמסרו מהקב"ה להאדם רק בתור פקדון, ולא לבעלות שלו. וכפסק רבינו הזקן בשלחנו¹¹ ד"אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו כו'". ועפ"ז, זה שאדם מוזהר שלא להזיק את גופו אינו רק ענין של איסור, אלא זהו גם מדיני קנינים — שאין לו רשות (בעלות¹²) על גופו (כי הגוף קניינו של הקב"ה שנמצא אצל האדם בתור פקדון).

זמשא"כ ממונו של אדם, נמסר להאדם באופן שהוא נעשה בעליו של ממון זה (וע"ד שנאמר¹³ "והארץ נתן לבני אדם"). וזה ש"צריך¹⁴ להזהר במאודו שלא ל­אבדו ולא לקלקלו ולא להזיקו" אינו מפני שהממון אינו שלו¹⁵, אלא זהו איסור¹⁶, שעובר על לאו דבל תשחית.

חואין זה סתירה למש"נ "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'" (וכיו"ב) — כי בעלותו של הקב"ה, שהיא מסובבת מזה שהוא ית' ברא את העולם ומנהיגו כו', הרי היא בעלות כללית, וגם לאחרי שהממון ניתן להאדם אינו יוצא מבעלותו של ה­קב"ה¹⁷, ועד שיכול ליטלו ממנו¹⁸. [וע"ד ובלשון רש"י¹⁹ (בנוגע לארץ, ולארץ יש­ראל בפרט) "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ב­רצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ו­נתנה לנו" — דאף שלכתחלה "נתנה להם" בנתינה גמורה²⁰, הנה אח"כ "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"]²¹.

טוכיון שיש לאדם בעלות בממונו — ל­כן הדין בו (בהממון) ש"הודאת בעל דין כמאה עדים דמי"; משא"כ בכל דבר הנוגע לגופו ונפשו, שנשארו לגמרי ב­בעלותו של הקב"ה ונמצאים אצל האדם רק בגדר פקדון — הרי אין האדם "בעל" עליהם ולכן אין מחייבים אותו על פיו מלקות וכיו"ב.

יג. ויש להביא ראי' לחילוק זה בין נפשו (וגופו) של אדם וממונו — מדין ברכות הנהנין:

יאאמרו חז"ל²² (והובא להלכה²³) "אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה וכל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל. . כאילו נהנה מקדשי שמים שנאמר²⁴ לה' הארץ ומלואה",

יבאבל אין חייבין בברכת הנהנין אלא על דבר שגופו נהנה ממנו (אכילה שתי' וכו')²⁵, משא"כ כשיש לאדם הנאת ממון (קבלת ממון וכו') לא תקנו ברכה ע"ז²⁶.

יגולכאורה אין זה מובן: מאי שנא הנאת הגוף מהנאת ממון — הרי בשניהם נהנה האדם מן עוה"ז, עליו נאמר, כנ"ל "לה' הארץ ומלואה", ולמה אינו מועל ע"י ש"נהנה מקדשי שמים" כשהוא נהנה הנאת ממון בלא ברכה²⁷?

יד[ועם היות שמצינו כו"כ מצות הנע­שות בנכסי האדם, ומטרתן היא (כמבואר בספרי טעמי המצות) להחדיר בהאדם את ההכרה ד"לה' הארץ ומלואה" (וכמו מצות שמיטה (שנה זו^*), שענינה "שיראה ממעשה האדם. . כאילו אין דבר מיוחד ברשותו רק שהכל ברשות אדון הכל"²⁸; וכן מתנות כהונה, מעשרות וכו' — שתוכנם "למען דעת שהכל שלו"²⁹) — מ"מ מובן ופשוט שאין הענין דומה כלל לברכת הנהנין, שהרי המצוה היא שהאדם ברצונו יפקיר שדהו בשמיטה וכו'.

טוולהעיר אשר מצות אלו הן בנוגע חלק מנכסי האדם³⁰, משא"כ דין ברכות הנהנין הוא — שאסור ליהנות שום הנאה (ואפילו כל שהוא³¹) בלא ברכה. ולכ­אורה אינו שייך לנדו"ד].

טזוע"פ משנת"ל — בההבדל בגדר בעלות האדם על ממונו או על נפשו וגופו — יש לומר:

יזבנוגע לנפשו וגופו של אדם, שהם "קנין הקב"ה" באופן שאין לאדם בעלות עליהם, הרי גם הנאות שלהם הן כמותם³² — קניינו של הקב"ה, ולכן הן "קדשי שמים" שאסור ליהנות מהם בלא ברכה.

יחוהא דאיתא בגמ'²² שרק קודם ה­ברכה הם "קדשי שמים", אבל לאחרי הברכה ה"ה במצב ד"והארץ נתן לבני אדם"³³ ("הרי היא לבני אדם"³⁴) — אין הכוונה בזה שע"י הברכה נשתנו להיות קניינו של האדם (שהרי גם אח"כ אומ­רים "ברוך שאכלנו משלו"³⁵), אלא שע"י הברכה נפקע מהם דין "קדשי שמים" (ש­אסור בהנאה)³⁶ ומותר ליהנות מהם, אבל אין הוא נהנה משלו אלא משל הקב"ה³⁷, והקב"ה נותנם לו באופן שיהי' שלו³⁸, גם ע"מ שיאכלם (יאבדם) וכו'.

יטמשא"כ נכסי האדם וממונו (מצד עצמם) מלכתחילה אינם בגדר "קדשי שמים", כי נמסרו לבעלותו של האדם, ולכן אין צריך ברכה להתיר הנאת ממון [אלא שכדי שהאדם יכיר שאין בעלותו מפקיעה ח"ו בעלות (הכללית של) הקב"ה על ממונו, ניתנו לו מצוות בממונו כו' "למען דעת שהכל שלו" (כנ"ל)].

כד. אלא שלכאורה הא גופא טעמא בעי: מאי שנא ממונו של אדם שניתן לו באופן שיש לו בעלות עליו, ואילו נפשו וגופו נשארים "קנין הקב"ה", ועד "שאין לאדם רשות עליהם כלל"?

כאלכאורה י"ל שזוהי כוונת הרדב"ז בסיום דבריו "ועם כל זה אני מודה ש­היא גזירת מלכו של עולם ואין להרהר", כי ההבדל הנ"ל בין נפשו של אדם וממונו אינו ענין שכלי, אלא כך היא "גזירת מלכו של עולם" שנתן רשות ובעלות לאדם על ממונו ולא על נפשו וגופו.

כבאבל, בלשון הרדב"ז "אפשר לתת קצת טעם" גם לזה:

כגמצד הקב"ה אין חילוק כלל בין נפשו וגופו של אדם לממונו, כי כל העולם ומלואו של הקב"ה הוא בשווה ממש, אבל יש נפק"מ ביניהם מצד האדם:

כדבנוגע לגופו ונפשו — ניתנו לו באופן שניכרת בהם בעלותו של הקב"ה, כי בכל יום אומר "נשמה שנתת בי" מח­דש³⁹, מחוייב בתומ"צ⁴⁰ וכו' וכו' ונרגשת בגופו קדושתה של הנשמה, וגם בגופו⁴¹ של איש ישראל יש קדושה⁴², ומכיון שנבראו באופן שבעלותו של הקב"ה ניכרת בהם, הרי לא יתכן שיהי' להאדם דין בעלות עליהם;

כהמשא"כ ממונו הוא באופן שאין בו קדושה (זו) ולא ניכרת בו בעלותו של הקב"ה⁴³ — וכיון שהתורה ניתנה למטה בארץ דוקא⁴⁴ (במקום שבעלותו של הקב"ה בהנ"ל אינה ניכרת בו), לכן, ב­דיני התורה יש להאדם רשות ובעלות על ממונו ונכסיו [אלא שעליו לדעת ולהכיר, שבעלות זו גופא ניתנה לו משמים (הקב"ה) ד"לה' הארץ מלואה", כנ"ל].

כוה. ע"פ זה יש לבאר עוד חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות:

כז"דבר⁴⁵ תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה. . ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין" ("שימנעו מלהלוות שמא יכפור והעדים יטעו ולא תהא עדותם מכוונת ויפסיד"⁴⁶).

כחוהנה בפשטות — הטעם לזה שע"פ "דבר תורה" גם דיני ממונות בדרישה וחקירה ולא חששה תורה ל"תנעול דלת בפני לווין"

כטובכללות — הטעם לריבוי הענינים ד­עשו חכמים סייג לתורה, ולגזירות חכ­מים מפני שחששו למכשול וטעות וכו' ומדאורייתא ליכא חששא —

ליש לומר, משום שדיני התורה הם ע"פ הכלל דכל ישראל בחזקת כשרות⁴⁷, והנהגתם כמתאים לזה⁴⁸ ואין מקום לחשש וכו' ובנדו"ד לחשש "שמא יכפור" הלוה⁴⁹ ויצטרך המלוה לעדים;

לאאבל כשרבו⁵⁰ הרמאין כו', ויש חשש שמא יכפור הלוה כו', אז ראו חכמים צורך לתקן תקנות כדי "שלא תנעול דלת בפני לווין". ועד"ז בכללות החש­שות והגזירות⁵¹ — כשראו שהראשונים⁵² כמלאכים ואחרונים כבנ"א ואם הראשו­נים כבנ"א אחרונים כו'.

לבוי"ל ששינוי המצב מחמת ירידת הדורות הוא (לא רק בזה שרבו הלווין הרמאין כו', אלא) גם מצד המלוה — חשש שהמלוה ימנע מלהלוות כי ירא "שמא יכפור הלוה" וכו',

לגאבל מצד "דבר תורה" (המתייחס למצבו של איש ישראל כפי שהוא כד­בעי, כמלאכים וכבנ"א) אין מקום לחשש זה.

לדוי"ל הסברת הענין:

להמצד "דבר תורה" — אין כל ממונו של אדם ברשותו ובבעלותו לגמרי, אלא רק חלק זה שמשתמש בו לדברי רשות (בל' המשנה⁵³ "כל מעשיך"), דכיון שנמסר לו להשתמש בו כפי רצונו (לדברים המותרים ע"פ שו"ע) ה"ה ברשותו ובבעלותו; משא"כ הממון שבו צריך האדם לקיים מצוות, מלכתחילה לא ניתן לבעלותו של האדם והוא רק בתור פקדון אצלו (כמו נפשו) בכדי שיוכל לקיים בו חפצי שמים. וע"ד ביאור כ"ק מו"ח אדמו"ר⁵⁴ בנוגע לצדקה (ולכספי מלוה) "דזה מה שהעשיר חונן להעני הרי אין⁵⁵ שלו כלל והוא של ה' הנמצא אצלו בפקדון על עת וזמן קבוע".

לוולכן אין מקום אז לחשש ד"תנעול דלת בפני לווין" — כי כאשר באה לידו אפשרות של קיום מצות גמ"ח (ע"י הלוואה), בודאי יזדרז לקיים את ציווי הקב"ה להלוות את העני, ולא ימנע א"ע מלהלוות משום חששא⁵⁶ ד"שמא יכפור", מאחר שהוא יודע ומכיר שאין הממון שלו כ"א של הקב"ה שציווהו להלוות לעניים (וזימן לידו עני זה).

לזוי"ל שזהו הרמז בזה שאמרו "דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות כו'": כאשר מעמדו של האדם הוא כדבעי ("דבר תורה"), ה"ה מרגיש שבאמת אין חילוק בין עניני נפשו וממונו, בידעו שגם הממון שניתן לרשותו הוא של הקב"ה.

לחאבל לאחרי ירידת הדורות כו' (שגם העולם "ירד" ונעשה חומרי יותר), נשתנה מצב האדם (והעולם) באופן שיש חילוק בין "דיני נפשות" ו"דיני ממונות", אינו מרגיש שממונו אינו שלו כ"א של הקב"ה, ולכן אז "אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין".

לטו. עפ"ז יומתק עוד פרט בהלכה זו:

מההלכה שבדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה היא, לכמה דיעות⁵⁷, לא רק בהלוואות והודאות (שבהן שייך החשש ד"תנעול דלת בפני לווין"), אלא גם "גזילות⁵⁸ וחבלות וכתובת אשה וירושות ומתנות בכולהו נמי לא בעינן דרישה וחקירה, כדי שתנעול דלת בפני גזלנין" (שיגזלו על סמך שלא ימצאו עדים המכוונים עדותם⁵⁹).

מאולכאורה לדיעות אלו צע"ק: למה נקט הש"ס הטעם ד"לא תנעול דלת בפני לווין" (השייך רק בהלוואות והודאות), ולא (גם) הטעם ד"תנעול דלת בפני גזלנין" (ובפרט שטעם זה שייך גם ב­הלואות והודאות — לנעול דלת בפני הרוצה לכפור במלוה על סמך שלא ימצא עדות מכוונת)?

מבוע"פ הנ"ל יש לומר, שבזה משמיענו חידוש בנוגע ל"דבר תורה" — שבהנהגה הדרושה מצד "דבר תורה" הנה לא זו בלבד שאז אין מקום לחשש של גזל וכפירה כו', אלא עוד זאת, שאין חילוק אצל האדם (המלוה) בין "דיני נפשות" ו"דיני ממונות", כי מכיר שממונו אינו שלו כ"א של הקב"ה,

מגוזה מודגש בהטעם ד"לא תנעול דלת בפני לווין" (שאינו נועל דלת מפני הלוה מחמת חשש כו'), כנ"ל בארוכה.

מדז. כתיב⁶⁰ "אתם עדי נאום ה'", שבנ"י מעידים, כביכול, על מציאותו יתברך שבעולם.

מהענין⁶¹ העדות הוא לגלות דבר הס­תום. שהרי בדבר הנגלה לעין כל, אין צורך לעדות, וגם במילתא דבעתיד עבי­דא לגלויי⁶² לא הצריכה התורה עדות, אלא העדות הוא על "דבר הנעלם ל­גמרי".

מווכן בעניננו: זה שבנ"י נק' "עדי" (של הקב"ה) הוא לפי שתפקידם הוא לגלות מציאות השם גם בעניני העולם, שגם ב"עולם" (לשון העלם⁶³) המעלים ומסתיר על בעלותו של הקב"ה — ועד שע"פ תורה ניתנו עניניו לרשותו ובעלותו של האדם — צריך לגלות שהכל⁶⁴ נמצא רק "מאמיתת המצאו"⁶⁵, ולכן באמת אין שום מציאות (אמיתית) זולתו יתברך, "אין עוד מלבדו"⁶⁶.

מזוכידוע הסיפור מאחד מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן (ר' בנימין קלעצקער), בעל עסקים במסחר עצים, שפעם כשעשה חשבון במו"מ הסחורות כו', הרי בהגיעו לכתיבת ה"סך­הכל" של כל החשבון — כתב: "אין עוד מלבדו".

מחמובן וגם פשוט, דזה שהחסיד הנ"ל כתב כן הוא מפני שככה הרגיש באמת, שזהו הסה"כ של העסק שעשהו בפו"מ, והיינו,

מטשהענין ד"אין עוד מלבדו" הי' חדור בכל מציאותו ובכל עניניו, ולכן בשעה שהגיע לה"סך הכל" בעניני מסחרו — כתב האמת (לאמיתו) "אין עוד מלבדו".

נובעומק יותר — ובהקדם השאלה: מאחר שהענין ד"אין עוד מלבדו" הי' חקוק תמיד על לבו של החסיד הנ"ל — מדוע כתב זה רק בשורה האחרונה של החשבון, ואילו בשורות הקודמות רשם פרטי המספרים והסחורות כו' כרגיל? — הי' לו לכתוב זאת בכל שורה ושורה (במקום מספרי הסחורות כו')!

נאוהביאור בזה⁶⁷ — דאדרבה, זהו ה­חידוש (בסיפור הנ"ל):

נבודאי הדבר שכאו"א מבנ"י (שבחזקת כשרות הם) ביכלתו להרגיש ש"אין עוד מלבדו", ע"י שיתבונן היטב איך ש"כל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמתת המצאו"⁶⁵ וכיו"ב. אמנם להכרה זו יכול הוא להגיע בשעה שהוא מתבונן כו', ב­זמן התפלה והלימוד, בהיותו פרוש ו­מובדל מעניני העולם; אבל כאשר האדם עסוק בעניני מסחר כו', שע"פ טבע העו­לם הם מעלימים ומסתירים על מציאותו יתברך, קשה לו להרגיש אז את הענין ד"אין עוד מלבדו".

נגוזוהי ההדגשה בסיפור הנ"ל⁶⁸, שה­חסיד הי' אז, ע"פ הציווי להתעסק בפרנ­סתו, במצב שכתב כל פרטי חשבונותיו בדיוק כו', היינו שעיסוקו אז לא הי' בעניני התבוננות בגדלות הא­ל כו', אלא בעניני מסחר, אלא שלהיותו כולו חדור בההכרה ד"אין עוד מלבדו", הרי גם תוך עשיית חשבון זה באה ההכרה לגילוי גמור במסקנת החשבון, שה"סך­הכל" וה­תכלית של כל מסחרו ועניניו הוא — "אין עוד מלבדו"⁶⁹.

נדוע"י עבודה זו, לגלות בכל העולם כולו שיש מנהיג לבירה זו, עד לההכרה ש"אין עוד מלבדו" — זוכים למעמד ומצב שלא יהי' צורך בענין של "עדות" האמורה, כי יקויים היעוד⁷⁰ ד"ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר", בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, ובמהרה בימינו ממש.

נה(משיחות י"ט אדר וש"פ ויק"פ תשמ"ה)