Likkutei Sichos·Vol. 34·Parshas Seitzei·Sicha 3לקוטי שיחות·כרך לד·תצא·שיחה ג

אשיחה ג
א. כתב הרמב"ם בהל' גירושין¹ "לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה, ולא תהי' יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה". וחזר ושנה דין זה בהל' איסורי ביאה², וז"ל: אסור לאדם לישא אשה ודעתו לגרשה שנאמר³ אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך, ואם הודיעה בתחלה שהוא נושא אותה לימים מותר.

בולכאורה יש לעיין, אמאי הוצרך ה­רמב"ם להביא הדין בב' המקומות — בהל' גירושין ובהל' איסורי ביאה⁴?

גגם צ"ל השינויים בין ב' המקומות: בהל' גירושין, הביא גם הדין "ולא תהי' יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה" — שלא כתבו בהל' איסו"ב; ובהל' איסו­רי ביאה — א) הביא מקור לזה מהפסוק "אל תחרוש גו'", ב) הוסיף אופן שלא חל איסור זה — "ואם הודיעה בתחלה. . מותר".

דוהנה מקור דינים אלו הוא בב' סוג­יות בש"ס (כמובא בנ"כ): במס' יבמות⁵ הובאה ברייתא דר"א בן יעקב "לא ישא אדם אשתו (אשה⁶) ודעתו לגרשה משום שנאמר אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך"; ובמס' גיטין⁷: א"ל ר' משרשיא לרבא אם לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו מהו קרי עלי' אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך.

הומזה שבגמ' הובא הפסוק "אל תחרוש גו'" הן על הדין ד"לא ישא כו' ודעתו לגרשה" והן על הדין ד"לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו כו'" מוכח, שגם הדין השני מקורו בפסוק זה. וא"כ צ"ל, למה הביא הרמב"ם פסוק זה רק בהל' איסו"ב לראי' על הדין הראשון (לא ישא כו') ולא בהל' גירושין (ששם הביא את ב' הדינים הנ"ל)?

וב. וי"ל בכל זה: ידוע שאין דרכו של הרמב"ם בס' היד להביא המקורות בכתוב (שהובאו בגמרא כו') להדינים שכותב באמצע ההלכות והפרקים, אלא כאשר המקור נוגע להגדרת (וכיו"ב) ההלכה, אף שבמנין המצוות שבתחלתו דייק להביא הכתוב וכן בתחלת ההל' (שמן התורה).

זולכן הביא הכתוב דוקא בהל' איסו"ב, כי שם מתבאר עי"ז המשך ה­הלכה "ואם הודיעה בתחלה שהוא נושא אותה לימים מותר", שזהו החידוש בהל' איסו"ב, כי היתר זה הוא (לדעת ה­רמב"ם) רק בהדין דתחלת נישואין — "לא ישא. . ודעתו לגרשה", ולא כשכבר "יושבת תחתיו" — וזה נלמד מהפסוק שהביא, וכדלקמן.

חוהביאור בזה: במ"ש "אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך" (שמו­בן, שכתוב זה מיירי ב"רעה" שמצ"ע היא מותרת ע"פ תורה⁸), יש לברר — מהו עיקר האיסור בזה, שיש לפרשו בב' או­פנים: א) ההדגשה בהאיסור ד"אל תח­רוש גו'" היא — ההנהגה המגונה (ומדה רעה) של האיש החורש רעה, שמרמה את חבירו וחורש עליו רעה כאשר חברו "יושב לבטח אתך"; ב) שהעיקר הוא הצער ובזיון חבירו — שישיבתו "לבטח אתך" היא באופן בזוי (מאחר שחורש עליו רעה).

טוהנפק"מ מזה להלכה — כאשר ה­"חורש רעה" הודיע לחבירו עד"ז, אלא שחבירו הוא במצב שבכ"ז ממשיך הוא לשבת אתו (מאיזה טעם שהוא): לאופן הא', מכיון שהודיעו מזה, ומעתה אין ישיבתו אתו באופן ד"לבטח", ואין כאן מרמה, הרי אין זו ההנהגה שאסרתה תורה; משא"כ לאופן הב' — לא יצא מכלל איסור בהודעה זו, מאחר שסו"ס (קשה לחבירו לצאת מישיבה זו עם זה שחורש עליו רעה, ו)ה"ה מצטער מזה, ולכן יש בזה משום "אל תחרוש. . רעה גו'".

יועפ"ז יש לומר טעם מחלוקת ה­פוסקים בנדו"ד כאשר "יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה" — אם מהני הודעתו שדעתו לגרשה: י"א שהודעה מהני רק בתחלת הנישואין, ד"אם בתחלה נתרצית להיות אצלו לזמן מוגבל סברה וקבלה אבל כשהודיעה אח"כ לגרשה מה לה לעשות ולבה מצטערת בקרבה וקרינן בי' אל תחרוש על רעך רעה"⁹, דס"ל כאופן הב' הנ"ל; אבל לדעת כמה פוסקים¹⁰, "עיקר האיסור"¹¹ שחורש רעה הוא דוקא כש"הוא יושב לבטח", ולכן "אי מודיע לה שדעתו לגרשה שפיר דמי וקרא הכי דייק אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך הא אינו יושב לבטח דהיינו שמודיע לה לית לן בה"¹², וכאופן הא' הנ"ל.

יאג. וי"ל, דלדעת הרמב"ם תרווייהו איתנהו בי', היינו שיש ב' דינים באיסור הנ"ל (דין אחד מצד הנהגת האדם ודין שני מצד צער רעהו), ומקורם בב' סוגיות הש"ס:

יבביבמות (בהברייתא דראב"י) "לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה משום שנאמר אל תחרוש גו'", קאי בדין האיסור מצד הגנאי של החורש רעה, שזוהי פשטות תוכן הכתוב — עשיית רעה לחבירו במצב שחברו "יושב לבטח אתך", ואיסור זה חל (להרמב"ם) דוקא כאשר הישיבה עם רעהו באה מלכתחילה באופן שחורש רעה, והיינו שזוהי כוונתו בתחלת הנישואין — ע"מ לגרשה לאח"ז;

יגמשא"כ במס' גיטין מחדש רבא, שגם "אם לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו", אין זו הנהגה מתאימה ע"פ הכתוב "אל תחרוש גו'", אמנם זה אינו (כ"כ) מצד גנות ההנהגה של זה החורש רעה, כ"א מפני שישיבתו של רעהו אתו "לבטח" היא מצב בזוי ומצער, מאחר שחורש עליו רעה, וכנ"ל.

יד[אלא שאין זה פשטות תוכן הכתוב, ולכן דייק בלשונו ולא אמר "אסור משום אל תחרוש גו'" וכיו"ב, כ"א "קרי עלי' אל תחרוש גו'" — שגם על זה יכול אדם לקרות הכתוב "אל תחרוש גו'"].

טוומובן שמצד דין זה ד"אל תחרוש", דהיינו איסור גרימת הצער לרעהו, אינה מועילה הודעה בתחלה כשיושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה. וכנ"ל.

טזוהם הם שתי ההלכות ברמב"ם: בהל' גירושין מביא דינו של רבא (שבמס' גיטין) ד"לא תהי' יושבת תחתיו כו'" מחמת גרימת צער לחבירו; ואילו בהל' איסורי ביאה מביא (מברייתא דראב"י) האיסור לישא אשה ודעתו לגרשה. ולכן הוצרך להביא כאן הכתוב "אל תחרוש גו'", ולא כתב גם הדין ד"לא תהי' יושבת. . ודעתו לגרשה" — כי כוונתו כאן היא להגדרת ההלכה והחידוש דין שבזה, אשר דין זה איסורו הוא משום "אל תחרוש" (ולא מטעם גרימת צער כו') ולכן — "אם¹³ הודיעה בתחלה¹⁴. . מותר"¹⁵.

יזאבל עדיין אינו מיושב לגמרי, כי מפשטות ל' הרמב"ם בהל' איסו"ב "אסור לאדם לישא אשה ודעתו לגרשה שנאמר כו' ואם כו'", משמע דבא להודיע לא רק הגדרת ההלכה שכבר כתבה בהל' גירו­שין (והאופן שמותר), אלא גם (ובעיקר) גוף האיסור.

יחגם: לפי הנ"ל דב' ההלכות חלוקות בגדרם — הו"ל להביא האיסור ד"לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה" רק בהל' איסו"ב, ביחד עם (המקור מהכתוב ו)ההיתר, ובהל' גירושין הו"ל להביא רק הדין (דמס' גיטין) ד"אם יושבת תחתיו כו'"?

יטד. ויובן בהקדם דיוק בשינוי לשון הרמב"ם בין הל' גירושין והל' איסו"ב, דבהל' גירושין כתב "לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה", ובהל' איסו"ב כתב "אסור¹⁶ לאדם לישא אשה ודעתו לגר­שה"¹⁷.

כומסתבר לומר, דלדעת הרמב"ם יש כאן ב' דינים שונים, דין בהל' אישות וגירושין, ודין באופן ההנהגה בין איש לאשתו, והוא (בהל' איסו"ב) מהכתוב "אל תחרוש גו'".

כאוההסברה בזה:

כבמהות וגדר נישואין דאיש ואשה (כד­בעי) הוא — בל' הכתוב¹⁸ "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", קנין ודבקות תמידי, בלי שום פרט המוליך וגורם להפסק [וענין הגירושין הוא דבר שמתחדש אחר הקידושין והנישואין, שמחליש וסותר ועד שכורת הקשר ("דבק") הזה].

כגאבל כאשר קנין ותוכן הנישואין הוא באופן שיש בו פרט היפך של "ודבק", הן בתחלת הנישואין¹⁹ או לאחר זמן, הרי זה חסרון בעצם הנישואין²⁰.

כדוזהו תוכן ההלכה שבהל' גירושין "לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה ולא תהי' יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו ל­גרשה", היינו דאף שאין בזה איסור, מ"מ אין זה ענין "נישואין" לאמיתתו ע"פ תורה, ולכן "לא ישא אדם כו' ולא תהי' יושבת כו' ודעתו לגרשה".

כהולכן ממשיך הרמב"ם באותה ההלכה "ולא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא א"כ מצא בה ערות דבר שנא' כו' ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה", כי תוכן דינים אלו אחד הוא: גדר ענין הנישואין מצד עצמן — "ודבק", שאינו נותן מקום להפכו (פירוד) כלל²¹.

כואמנם ישנו דין נוסף — ד"אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך", והוא איסור בהנהגות בני אדם זל"ז, וכן בהנהגת איש ואשה — ד"אסור לאדם לישא אשה ודעתו לגרשה". ולכן כתב הרמב"ם דין זה בהל' איסו"ב, בפרק שבו מבאר גדרי הנהגות איש ואשה זל"ז, ביניהם (וכן כלפי בניהם וכו').

כזה. וי"ל, שמקורו של הרמב"ם הוא מב' המימרות הנ"ל שבש"ס — הברייתא דראב"י במס' יבמות והאיבעי' דר' משרשיא (ומענה רבא ע"ז) במס' גיטין:

כחבמס' יבמות בא מאמר ראב"י בהמשך לכמה מאמרים ע"ד איסורי חתנות (מצד חששות ותקלות שיכולים לבוא מזה) — ודינים אלו כן הביא הרמב"ם בהל' של­אח"ז בהל' איסו"ב שם²² — ובהמשך לזה בא המאמר בנוגע לאיסור כלפי אשתו ד"לא ישא אדם אשתו (אשה) ודעתו לגרשה משום שנאמר אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך";

כטאבל בגיטין הוא בהמשך הסוגיא והשקו"ט בביאור המחלוקת דב"ש ב"ה ור"ע מתי מותר לגרש דילפינן מהכתו­בים בפ' גירושין²³ "והי' אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר"; וב­המשך לתשובת רבא לשאלת ר"פ "לא מצא בה ערוה ולא דבר מהו" — "מדגלי רחמנא גבי אונס²⁴ לא יוכל לשלחה כל ימיו כו' התם הוא דגלי רחמנא אבל הכא מאי דעבד עבד" (ואח"כ ממשיך (ב­ברייתא דר"מ) כמה דעות (מדות) בקשר איש ואשה — בשייכות לגירושין).

לולכאו' מה שייך בתוך סוגיא זו — שתוכנה: מתי מותר לגרש, ואם הגירו­שין מהני — שאלת רב משרשיא לרבא "אם לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו ו­משמשתו מהו" (יש עונש בדבר או לא²⁵)? ועוד: הרי מפורש בברייתא דראב"י ד­לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה משום אל תחרוש גו', ומאי מספקא לי' לרב משרשיא²⁶?

לאומזה הוכיח²⁷ הרמב"ם, דשאלת רב משרשיא היא אם זהו מעצם פרשת נישואין (וגירושין), ולא רק איסור פרטי מטעם "אל תחרוש גו'";

לבותשובת רבא "קרי עלי' אל תחרוש גו'" — אין כוונתו דאסור מצד "אל תחרוש" (כי אז הול"ל "לא תהי' יושבת. . משום אל תחרוש", או "אסור משום אל תחרוש" וכיו"ב), כ"א — דפסוק זה הוי גילוי מילתא שאין אלו נישואין כדבעי, כי בנישואין כאלו "קרי עלי' אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך";

לגונמצא דהחילוק בין ברייתא דראב"י ביבמות ומאמר רבא בגיטין הוא: ביבמות בא הכתוב "אל תחרוש על רעך רעה גו'" כמקור הדין ד"לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה", ובגיטין הרי זה גילוי מלתא בגדרן של נישואין ע"פ תורה, שכל זמן הנישואין ה"ודבק באשתו" הוא בשלימות בלי פרט של הפסק כו'.

לדועפ"ז מובן גם הטעם שלא הביא הרמב"ם בהל' גירושין הא ד"אם הודיעה בתחלה כו' מותר" — כי ההיתר ב"הודיעה" הוא רק כלפי האיסור ד"אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך", אבל אין זה נוגע ומשנה בשייכות להחסרון בגוף גדר נישואין (וגירושין)²⁸, כי גם כאשר מודיעה שדעתו לגרשה, הרי זה גורע בגוף ענין הנישואין (וה­גירושין)²⁹.

להו. וי"ל בפנימיות הענינים:

לואיש ואשה בכל פרטיהם למטה, הם בדוגמת (ובאו ונשתלשלו מ)"איש ואשה" — זה הקב"ה (איש) ובני ישראל (אשה), כמבואר בארוכה בשה"ש ובמדרז"ל.

לזוכן הוא בנוגע לנדו"ד — נישואי (וגי­רושי) איש ואשה, הרי זה בא ומסתעף מהנישואין, כביכול, שבין הקב"ה וכנס"י. וכנוסח הברכה שאומרים בהאירוסין דכאו"א מישראל "מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקדושין". והיינו שחתונתם (קידו­שין ונישואין) של כאו"א מישראל, הרי זה פרט, כביכול, ממקדש עמו ישראל, מ"נישואין" הכלליים שבין הקב"ה ועמו (כנס"י).

לחועפ"ז יומתק ביותר מה שמגדרי הנישואין הוא — שהם בקשר נצחי³⁰, לפי שנשואי הקב"ה וכנס"י, וכמ"ש³¹ ביום חתונתו (של הקב"ה עם בנ"י) זה מ"ת, הוא קשר נצחי (שא"א להיות בזה³² הפסק ח"ו).

לטז. אמנם, ע"פ משנת"ל בגדר האיסור ד"לישא אשה ודעתו לגרשה" — שזהו (לא רק הנהגה מגונה מצד האיש, אלא) חסרון בעצם הנישואין — צריך ביאור בנישואי הקב"ה וכנס"י:

מידוע, שכללות ענין הגלות הוא בדוג­מת ענין הגירושין³³, וכדאיתא במדרש "דנתי אותם בגירושין"³⁴. וכדאיתא ב­גמרא³⁵ "תשובה נצחת השיבה כנסת ישראל לנביא כו' אשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום"; ומכיון שהקב"ה ידע שיהי' ענין הגלות — הרי נמצא שיש בזה, כביכול, משום "לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה"?

מאבפשטות י"ל שאין שייך לומר בזה ש"דעתו לגרשה", כי כל ענין הגלות הוא רק תוצאה מהנהגת ישראל, ויש בזה בחירה חפשית בשלימות, ורק "מפני חטאינו (שלנו) גלינו מארצנו", ולולא החטאים שלנו לא היו כלל הגירושין.

מב[ואף שמפורש בתורה³⁶ "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם וגו' והפיץ ה' אתכם בעמים גו'", שנאמר בלשון ודאי (שכן יהי' בפועל), והרי התורה קדמה לעולם³⁷, ונמצא דכבר בעת מ"ת הי' כביכול "בדעתו לגרשה" לאחר זמן (כאשר "נושנתם בארץ גו'") —

מגאין זו שאלה, כי (א) פסוקים אלו נאמרו לאחר מ"ת, בשנת הארבעים, וכל זמן שלא נתגלה בדיבורו של הקב"ה³⁸, עדיין יכול להיות בזה שינוי; וגם (ב) אפילו אם נאמר שנחשבים כ"דיבור", ואפילו לאחרי שנאמרו בפועל, הרי כתב הרמב"ם³⁹ בנוגע לדברי פורעניות שה­נביא אומר "אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו. . שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה, ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם"].

מדאבל עדיין אינו מיושב כל צרכו, כי מאחר שסו"ס ידע הקב"ה בעת מ"ת שיהי' ענין הגלות, א"כ גם את"ל שאי"ז בגדר של "דעתו (ורצונו) לגרשה" — כי ניתנה הבחירה לאדם להתנהג באופן שלא יהי' גלות (וזהו רצונו של הקב"ה) — מ"מ, הרי סו"ס לא נעשו הנישואין (מצדו יתברך) באופן של קשר של קיימא, קשר נצחי — ונמצא שיש חסרון ח"ו בנישואי הקב"ה וישראל?

מהח. והביאור בזה:

מובגמ' שם³⁵ ממשיך שהקב"ה משיב לכנסת ישראל "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי'", היינו שלא הי' גירושין ("ספר כריתות").

מזועכצ"ל, דזה שאיתא בגמ' שם לפנ"ז "תשובה נצחת השיבה כנסת ישראל כו' אשה שגרשה בעלה כו'", ה"ז מפני שגלות הו"ע של גירושין (רק) מצד כנסת ישראל, שבזמן הגלות אין בנ"י מרגישים קירובו של הקב"ה אליהם, ולכן טוענים שזהו מצב של "אשה שגרשה בעלה";

מחאבל האמת הוא, שגם בזמן הגלות לא נפסקו ח"ו הנישואין בין הקב"ה וכנס"י (אלא שלא נראים באופן גלוי).

מטואדרבה, כל הכוונה של ההסתר פנים דזמן הגלות, "ואנכי הסתר אסתיר פני גו'"⁴⁰, היא רק כדי שיהי' "ובקשתם משם את ה"א ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. . ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו"⁴¹, שעי"ז מתגלה קשר "ודבק" עמוק יותר, שגם בהיות בנ"י נפוצים בעמים, הם אשתו של הקב"ה ודבוקים עמו.

נועל ידי שבנ"י מתנהגים כ"אשה כשרה" ומראים דביקותם בה' (בקיום התומ"צ) הרי, מדה כנגד מדה, גם הנהגת הקב"ה עם ישראל היא באופן כזה, ש­(אפילו) כל העמים רואים שאין גירושין בין הקב"ה ובנ"י, ורואים בעליל שמירת והשגחת הקב"ה על ישראל, והוא יתברך ממלא את כל צרכיהם (שארה כסותה ועונתה⁴²) באופן שגם ב(סוף) זמן הגלות ישנו "רב טוב לבית ישראל"⁴³ כפשוטו,

נאוהולכים תיכף ומיד אל הגאולה האמיתית והשלימה, שאז תהי' בגלוי שלימות הנישואין בין הקב"ה וכנס"י "והי' ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי"⁴⁴, בביאת משיח צדקנו בעגלא דידן ממש.

נב(משיחות ש"פ קרח תשמ"ה, ל"ג בעומר תשמ"ו)