Likkutei Sichos·Vol. 35·Additions·Chanukahלקוטי שיחות·כרך לה·הוספות·חנוכה

אחנוכה
א^*. ידוע¹ פתגם רבותינו הנשיאים בענין נרות חנוכה: מען דאַרף זיך צוהערן וואָס די ליכטלאַך — נרות חנוכה — דערציילען (צריך לשמוע, להתבונן מה נרות אלה — נרות חנוכה — מספרים).

בלכאורה כמה נרות של מצוה הם: נרות חנוכה, נרות שבת ומוצש"ק (הבדלה), נרות יוהכ"פ, נרות ביהכ"נ ועוד². ובזמן שביהמ"ק הי' קיים — נרות המקדש. ובכל זה, הוראת רבותינו להקשיב לסיפור הנרות, אינה אלא בנרות חנוכה.

גמוכח מזה, שישנו ענין מיוחד בנרות חנוכה שאינו בשאר נרות. וע"פ המבואר לקמן גם לא בנרות המקדש³, אע"פ שכל ענין נרות חנוכה בא הוא ע"י הנס שהי' בנרות המקדש.

דב. החילוק בין נרות חנוכה לשאר הנרות, עפ"י נגלה, הוא:

השאר הנרות אין התכלית בהנרות עצמם, כי אם ענין אחר הבא על ידם. והנרות הם אמצעי ו"טפל" לה"תכלית". וכמו בנרות שבת, תכליתם הוא — שעל ידם יהי' שלום בית⁴, כמו"כ נרות המקדש אין התכלית בהם עצמם, אלא כמרז"ל⁵ וכי לאורה הוא צריך אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. הרי שהתכלית אינה בהנרות עצמם כ"א ידיעת באי עולם. משא"כ בנרות חנוכה — מצינו סיבתם, הוא הנס דפך השמן, אבל לא מצינו שישמשו לאיזה תכלית מחוץ להם. התכלית היא בהנרות עצמם.

ווהגם דארז"ל⁶ אשר נרות חנוכה הם לפרסומי ניסא — אין הכוונה בזה שכל עיקרם הוא בשביל פרסומי ניסא, כ"א שיש בהם ענין נוסף, שהם גם מפרסמים את הנס. וראי' לדבר, דגם כשמדליק נרות חנוכה באופן שאין בהם פרסומי ניסא, מקיים את המצוה ומברך עלי', כדלקמן.

זג. בנרות שבת אשר עיקרם הוא בשביל שלום בית, הנה באם הדלקתן באופן שאין גורמים שלום בית, אין מקיימים את המצוה. ולכן כאשר ב' או ג' בעלי בתים אוכלין על שולחן אחד ומברכין כל אחד, יש מפקפקים⁷ לומר שיש כאן ברכה לבטלה, לפי שכבר יש שם אורה מרובה מנרות שהדליק הראשון. וגם אלו שמיישבין המנהג, טעמם הוא, שכל מה שניתוספה אורה בבית יש בה שלום בית ושמחה יתירה. אבל גם לדעתם לא יברכו שנים במנורה אחת, לפי שכל ענין נרות שבת הוא בשביל שלום בית.

חאמנם בנ"ח הדין בפשטות⁸, נר שיש לה שני פיות עולה לב' בני אדם.

טוכן מוכח ג"כ ממה דאיתא בגמרא⁹ שבשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו, הרי שגם במקום שאין פרסומי ניסא מברך ומקיים את המצוה.

יואין לזה סתירה מהדין¹⁰ דנר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה ופרש"י דלא שלטא בה עינא כו' וליכא פרסומי ניסא, ולפי הנ"ל לכאורה למה תהא פסולה? הנה הפירוש בזה הוא, שהגדר דהדלקת נר חנוכה הוא באופן כזה שיהא אור המאיר לבנ"א¹¹ (ולכתחילה צ"ל גם באופן של פרסום דוקא), ולכן אם הדליקם במקום (או בזמן¹²) שאינם בגדר הארה לבנ"א (ולפרסם הנס), אז אין מקיים המצוה.

יאד. והנה נרות חנוכה, וכמו"כ נרות שבת ונרות המקדש, ענינם אורה. נרות ביהכ"נ וכיו"ב עשויים לכבוד (שלכן אסור להבדיל עליהם¹³), משא"כ נרות שבת ענינם הוא אור, שהרי אור הנר הוא הגורם שלום בית. וכן נרות המקדש ענינם להאיר, כמ"ש¹⁴ יאירו שבעת הנרות, וכן נרות חנוכה ענינם אור, וראי' לזה מהדין¹⁵: אין מבדילין בנר חנוכה שאין נהנים לאורו. דמשמע מזה שאם הי' מותר ליהנות מאורו הי' מותר להבדיל עליו, דמזה מוכח שענינו הוא אור, כנ"ל.

יבאלא שחלוקים הם. האור שבנרות שבת ונרות המקדש הוא בשביל ענין אחר, והאור דנרות חנוכה אינו בשביל ענין אחר; התכלית היא בו בעצמו.

יגה. ענין האור הוא תורה, כי אין אור אלא תורה שנאמר כי נר מצוה ותורה אור¹⁶. זאת אומרת אשר כל שלשה סוגי נרות אלו: נרות שבת, נרות המקדש ונרות חנוכה, ענינם — תורה. אלא שבתורה יש כמה ענינים. יש ענין בתורה שתכליתה היא — ענין אחר. וכמו לימוד התורה בכדי לידע את המעשה אשר יעשון — אשר בכללות ובפנימיות הוא ענין התורה שעושה שלום בעולם¹⁷ — דוגמת נרות שבת. יש ענין בתורה שעל ידה מתקשרין ישראל בקוב"ה¹⁸ — דוגמת נרות המקדש. אמנם עצם ענין התורה הוא — תורה "לשמה", לשם התורה עצמה, ללא כל תכלית אחר. כי התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ומיוחדת במהותו ועצמותו¹⁹. לזאת הנה כשם שבהעצמות אין שייך לומר שהוא לאיזה תכלית אחרת ח"ו, כך גם בהתורה.

ידוזוהי ההוראה המיוחדת שישנה בנרות חנוכה — ההתמסרות לתורה לגמרי בלי שום תכלית צדדית, גם לא תכלית דקדושה, כי התכלית היא — התורה עצמה.

טוו. וע"י ההתבוננות בענין הלזה שנרות חנוכה מספרים — בגודל מעלת התורה, אשר בה נמצא העצמות ית', תכלית כל התכליתים, הרי מובנת התוצאה — גודל ההתמדה והשקידה, המסירה ונתינה בלימוד התורה, מסירה ונתינה בלי כל הגבלות, וגודל היגיעה שבתורה. וכיון שע"י היגיעה מובטחים אנו, כפסק רז"ל²⁰, "יגעת — ומצאת", עד לאופן דמציאה, הרי מוסיף עוד יותר ביגיעה.

טזוגם זה — ענין היגיעה בתורה — מרומז בנרות חנוכה. כי נ"ח מצותה מן המובחר בשמן זית²¹. וארז"ל²² זית כשכותשין אותו מוציא שמנו. וכך בהתורה, ההצלחה בתורה אור — היא ע"י יגיעת וביטוש הגוף דוקא.

יזז. הוראה נוספת בענין שמן זית היא:

יחשמן זית מורה על פנימיות התורה, וידוע הרמז שמן זית זך — כתית למאור, מאור שבתורה²³. וכמו שהשמן הוא בהעלם ובפנימיות בהזית ויציאתו לגילוי היא ע"י כתישה דוקא, כך גם פנימיות התורה, מצד עצמה היא בתכלית ההעלם, רזין דרזין, והתגלותה היא ע"י הכתישה דוקא, וכידוע משל כ"ק אדמו"ר הזקן בענין כתישת האבנים טובות²⁴.

יטח. המורם מכל האמור:

כ"סיפור" והוראת נרות חנוכה הוא — התמסרות גמורה להתורה, בלי שום תכלית צדדית, כי אם להתורה עצמה, ולהתייגע בתורה, בגליא דתורה ובפנימיות התורה.

כאוהוראה זו צריך להמשיכה בכל השנה כולה ועל כל השנים כולן כדאי' במדרש והובא ברמב"ן²⁵ שנרות חנוכה אינן בטילות לעולם.

כב(משיחות נר ה' דחנוכה וש"פ מקץ תש"כ)

כגבעתו קבלתי מכתבה עם המצורף אליו, ואתה הסליחה על שנתעכב האישור עד עתה, מפני כמה סיבות, ובעיקר על יסוד מאמר חז"ל מגלגלין זכות ליום זכאי.

כדוהרי ימים אלו, ימי חנוכה, מצותם הדלקת נרות משתשקע החמה, ובאופן דמוסיף והולך מיום ליום, וההדלקה במקום (ובאופן) שמאיר גם את החוץ אבל — באור הבא מבפנים, ובלשון רבותינו ז"ל על פתח ביתו מבחוץ.

כהוכמו שימי חנוכה בפעם הראשונה תוצאותיהם במשך כל השנה והשנים שלאחרי זה, שבאו לדביר ביתך ופינו כו' וטיהרו כו' והדליקו נרות, הרי בדוגמת זה תוצאות ימי חנוכה בכל שנה ושנה, שהם לזכרון (ובאופן) כמו שנעשה לאבותינו בימים ההם.

כוועוד נקודה אופיינית בענין חנוכה, שאף שסיבת הדלקת נרות חנוכה הוא הנס במנורה בת שבעה נרות, הנה קיום המצוה הוא בהוספה על הסיבה (שמונה נרות).

כזוהנה לכאורה אורה ושמחה שני ענינים נפרדים הם, ולא עוד אלא שהכתוב מחלק "אור — זרוע לצדיק ולישרי לב — שמחה, וכהדגשת חכמינו ז"ל לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, צדיקים לאורה וישרים לשמחה (תענית טו, א), אבל בודאי ובודאי ששייכות גדולה ביניהם", ומובנת השייכות — מיוסד על מה שנאמר מפי עליון לא תצא הרעות, ובסגנון הידוע כל דעביד רחמנא לטב עביד, אלא ששכל האדם אשר מטבעו מוגבל הוא, והעלם העולם שמסביבו והחושך אשר בו עוד מגבירים ההגבלה, וכתוצאה מזה אי­ההחדרה לעומקם של דברים. וכשבחסד א­ל מאיר הוא החושך שמסביב לאדם — והצנור והדרך לזה הרי היא תורתנו ומצותי' עליהם נאמר נר מצוה ותורה אור — אורה זו מאירה ומראה את אמתיות כל ענין והתוצאות שלו, אשר אז סוף סוף (מאורה זו) באים לשמחה.

כחוהרי בנוגע למצות ימי חנוכה ותוכנם נשים חייבות כמו אנשים, ועל פי פירוש רש"י, ראש המפרשים — על יד אשה נעשה הנס (שבת כג, א).

כטבאיחולים לחנוכה מאיר ולהמשכת האורה בכל הימים הבאים לאחריהם.

ל(ממכתב ימי חנוכה תשכ"ז)

לאב"ה. חנוכה, תשכ"ד

לבברוקלין, נ.י.

לגצו די עסקנים און פריינט פון די בית רבקה שולעס — אין אַלגעמיין, און צו די אָנטיילנעמער אין דעם צוואַנציקסטן יערלעכען באַנקעט — בפרט

לדה' עליהם יחיו

להשלום וברכה!

לודער היי­יאָריגער יערלעכער באַנקעט, וואָס קומט פאָר בלויז עטלעכע טעג נאָך חנוכה, גיט אַ גלענצענדע געלעגענהייט צו פאַרוואַנדלען די באַגייסטערונג פון דעם ליכטיגען יום­טוב אין פּראַקטישע מעשים.

לזדער מוסר פון צינדען חנוכה­ליכט אַנטהאַלט דריי יסודות'דיגע נקודות, וועלכע האָבן אַ דירעקטע פאַרבינדונג מיט די פּראָבלעמען פון אונזער צייט און גיבן פּראַקטישע אָנווייזונגען:

לח(א) די חנוכה­ליכט (וועלכע סימבאָליזירן "נר מצוה ותורה אור") דאַרפן אָנגעצונדן ווערן ווען עס איז פינסטער. דאָס לערנט אוז, אַז מען טאָר ניט נתפעל ווערן פאַר דער "פינסטערניש" און גייסטיגער אָרעמקייט, ווייל אפילו אַ ביסעלע ליכטיקייט פון תורה און מצוות פאַרטרייבט אַ סך פינסטערניש.

לט(ב) די חנוכה­ליכט דאַרפן אָנגעצונדן ווערן אַזוי אַז זייער ליכטיקייט זאָל אַרויסשיינען אין דרויסן. דאָס לערנט אונז, אַז מען טאָר זיך ניט באַגענוגענען דערמיט וואָס באַ זיך אינדערהיים איז ליכטיק און וואַרעם מיט נר מצוה ותורה אור; מען מוז זיך באַמיען אויך ליכטיג צו מאַכן אין גאַס און אין דער גאַנצער סביבה.

מ(ג) די חנוכה­ליכט ווערן אָנגעצונדן מוסיף והולך — מיט אַ ליכטעלע מער יעדע נאַכט פון חנוכה. דאָס לערנט אונז, אַז די אַרבעט צו פאַרשטאַרקן און פאַרשפּרייטן תורה­אידישקייט דאַרף זיין אין אַ שטייגענדער מאָס, און אַז די דאָזיגע אַרבעט אַנטהאַלט שוין אין זיך אַליין די פאַרזיכערונג אויף אַ שטייגענדעם דערפאָלג.

מאאונזערע חכמים, זכרונם לברכה, אונטערשטרייכן, אַז אויך די פרויען — פּונקט ווי די מענער — זיינען מחוייב אין דער מצוה פון נר­חנוכה, ווייל די פרויען האָבן אויך געהאַט אַ חלק אין דעם נס­חנוכה. דערביי ווערט ספּעציעל אונטערשטראָכן די מסירות­נפש פון די אידישע פרויען אין יענער צייט צו באַשיצן די קדושה פון דער אידישער היים און צו האַלטן ריין און אומבאַפלעקט דעם כבוד פון אידישע טעכטער.

מבהיינט­צו­טאָג, נאָך מער ווי ווען עס איז, איז דער געבאָט פון דער שעה צו דערציען אידישע טעכטער אין דעם גייסט פון זייער היסטאָרישע ראָלע — אַלס די פון וועמען עס איז אין אַ גאָר גרויסער מאָס אָפּהענגיק דער המשך פון דעם אידישן לעבנסוועג, און דער עצם קיום פון אונזער פאָלק. און דאָס איז געווען דער צוועק פון כ"ק אדמו"ר, מיין שווער, אין גרינדן די בית רבקה שולעס מיט צוואַנציק יאָר צוריק.

מגאיך וויל האָפן, אַז יעדער איינער און איינע וועלן אַנערקענען אַלס אַ פּערזענלעכע אחריות און זכות צו שטיצן די בית רבקה שולעס, מוסיף והולך, אין אַ שטייגענדער מאָס. בפרט אַז די דאָזיגע אַרבעט און שטיצע זיינען אַ צנור צו באַקומען דעם אויבערשטנ'ס ברכות, אין אַ שטייגענדער מאָס, אין אַלץ וואָס מען נויטיגט זיך, מאַטעריעל און גייסטיג.

מדבברכה להצלחה מופלגה.

מהמאשר הנני קבלת מכתבם, ואזכיר את כאו"א מהם על ציון כ"ק מו"ח אדמו"ר בעת רצון. והשי"ת ימלא משאלות לבבם לטובה בכל המצטרך להם בגשמיות וברוחניות גם יחד.

מוודבר בעתו, שנכתב המענה בחודש כסלו, שסיומו וחותמו ימי החנוכה, חג האורים, שנקודתו — שמוסיפים באור מיום ליום, אור נר של מצוה, המרמז על כל התורה ומצותי', כמו שנאמר כי נר מצוה ותורה אור. וכענינם של כל מועדי ישראל — לקחת הוראה האמורה בכל ימות השנה להתנהג על פי' בחיי היום יום.

מזוהרי זה גם הצנור להמשכת וקבלת ברכות ה' לכל אחד ואחת מהם, ושיקויים בהם וישבתם לבטח בארצכם גו' ושכבתם ואין מחריד גו' והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם גו' עד ועד בכלל — ואולך אתכם קוממיות — בקומה זקופה, אשר כמו עד עתה יעמדו בקומה זקופה בכל עניני היהדות, התורה ומצותי', שלמות התורה ביחד עם שלמות העם — אשר כן יתנהגו כל אחד ואחת מעמנו, עם הנבחר, האנשים והנשים והטף, כמודגש בתורה בקשר עם שנה זו, שנת הקהל. והרי כל זה קשור עם שמירה איתנה ותקיפה ובקומה זקופה על שלמות הארץ, ארצנו הקדושה אשר תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה, ארץ ישראל לגבולותי' שניתנה נחלת עולם לעם עולם על ידי אלקי עולם, כולל כל השטחים הדרושים לבטחונה, בטחונה כפשוטו, כלומר בטחון גשמי, ורוחני גם יחד, שהרי חד הם בחיי כל איש ואשה הישראלים, ובהגברת הרוח על הגשם.

מחויהי רצון — כמרומז גם כן בתוכן מצוה נר חנוכה — אשר אף על פי ששקעה החמה, ובלשון הכתוב, החושך יכסה ארץ וערפל לאומים (חסד לאומים חטאת) עליך יזרח ה' (לשון נביא הישועה, כשמו ישעי' — ישועת ה'), אשר בקרוב ממש קץ ישים לחושך, חושך הגלות — הגלות הפנימי, המשכיח את גאון יעקב שבירושת כל או"א מבני יעקב, על אף המשתדלים להשפילו ולהשכיחו, וגלות כפשוטו, אשר מפני חטאינו גלינו מארצנו, שזוהי הסיבה הבלעדית לגלותנו. והשמירה וההוספה בנר מצוה ותורה אור מחישה וממהרת ביטול וקץ הגלות, ונגאלין מיד בגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.

מטבכבוד ובברכה להצלחה בכל האמור ולימי חנוכה מאירים, מאירים בזמנם ומאירים בכל ימות השנה ובפרט בשנה זו שנת הקהל.

נ(ממכתב ט"ו כסלו תשמ"א)

נאמאז מכתבו מי"ז אלול, תשמ"ב וספרו על דברי הימים של ק"ק בעירו, לא שמעתי ממנו, והתקוה שסימן הוא שהכל בסדר.

נבואצל יהודי "בסדר" הוא כשהחיים היום­יומיים שהם על פי רצון הבורא ית' מתקדמים באופן דמוסיף והולך, שהרי בכל עניני היהדות, התורה ומצותי', תמיד יש מקום להוספה. ונוסף על ההכרח בזה על פי הכלל ד"מעלין בקודש", הרי על ידי כך גם מרחיבים ומגדילים הצנורות והכלים לקבלת ברכות השי"ת בכל המצטרך בגשמיות וברוחניות גם יחד.

נגוהרי זוהי מההוראות העקריות דחנוכה ונרות חנוכה שמדליקים באופן דמוסיף והולך ואור, המרמזות לנר מצוה ותורה אור: יהודי מוסיף באור התורה ומצותי', הן בבית והן מבחוץ, והקב"ה במדתו שהיא מדה כנגד מדה — מאיר לו בברכותיו.

נדוזכות פעולותיו הברוכות בהפצת התורה ומצותי' במחנו הט', כולל במיוחד המקוה החדשה וטהרת המשפחה בכלל, שבודאי גם בזה מוסיף והולך מזמן לזמן, תעמוד לו ולבני ביתו שיחיו לתוספת ברכה ואור.

נהבברכה לבשורות טובות בכל האמור.

נו(ממכתב ימי החנוכה תשד"מ)

נז... אקווה אשר במשך ימי החנוכה נתקבצו הוא וחביריו יחד ונדברו אודות הנס של חנוכה, הימים ההם, ואשר גם עתה מוכרח הדבר שבני ובנות ישראל יעמדו חזק נגד כל אלו שרוצים להשכיח את תורת השם יתברך ולהעבירם מחוקי רצונו יתברך, וסוף סוף מצליח השם יתברך ועושה תשועה ופורקן גדול לכל אלו ההולכים בדרכיו.

נח(ממכתב א' טבת תשי"ג)

נטנעם לי לקבל מכתבו מו' כסלו, ולאחרי זה התדפיס מערכת מוסר הקדש וכו',

סת"ח ת"ח על התשורה והשימת­לבו לשלחו לי, ותקותי חזקה שגם להבא ישלח מהמו"ל על ידו ומכש"כ מפרי עטו,

סאוהרי נמצאים אנו בזמן חנוכה, אשר מצות הימים הוא בשמן, רזי רזין דאורייתא, כמבואר בזהר ובספרי קבלה בכ"מ, אבל באופן — שמאיר אורו, ולא עוד אלא — על פתח ביתו מבחוץ,

סבובפרט בדורנו זה, דרא דעקבתא דמשיחא, האחרון לגלותנו חשך כפול ומכופל, אשר בלשון הזהר (ח"א קי"ח ע"א) כד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי דעלמא זמינין לאשכחא טמירין דחכמתא.

סגוכיון שהורונו חז"ל, בלימוד התורה, שצ"ל הסדר דכי הוה אמינא הוה מקשה לי' כו' וממילא רווחא שמעתא כו' אטו לא ידענא דשפיר קאמינא (ב"מ פד, א) —

סדארשה לעצמי לבוא באיזו הערות בשולי הגליון^*, ובפרט שבידעי השפעתו בחוגו ובסביבתו, ובאם נכונות הן — הרי גם חשיבות מיוחדת להן. וכבר נאמר ואת והב בסופה.

סהבכבוד ובברכה להיות, כאו"א בתכ"י, באופן דמוסיף והולך, כהוראת ימים אלו דהלכה כב"ה.

סו(ממכתב נר ראשון דחנוכה תשכ"א)

סזובהמצאינו בימי חנוכה, אשר מצות ימים אלו להוסיף באור מיום ליום, ולא רק בד' אמות של עצמו, אלא אדרבה ודוקא על פתח ביתו מבחוץ, ודוקא בחוצה דרשות הרבים (ולא בחוצה דחצר בלבד) הנה אור החסידות שהנחילונו רבותינו נשיאינו, תאיר דרכו של כאו"א מתושבי הכפר בתוככי כללות עדת החסידים, שיראה האמת שהדרך האמיתי היא רק דרך המלך, מלכו של עולם, מוארה במאור שבתורה זוהי תורת החסידות, שמיסודותי' אהבת השם אהבת התורה ואהבת ישראל, ובמילא יתקרבו הלבבות ועד שיהיו כולם כאחד, ויתאגדו כולם בהמעשה הוא העיקר...

סחבברכת חנוכה מאיר ובאופן דמוסיף והולך באור ובאופן שתומשך האורה על כל השנה כולה, נר מצוה ותורה אור ומאור שבתורה זוהי פנימיות התורה ותורת החסידות.

סט(ממכתב נר חמישי דחנוכה תשכ"ו)

ע.. . בנוגע להספיקות בהמנהגים שכותב, הנה מנהגי חנוכה מבוארים בקונטרס ברוך שעשה נסים ומצוין שם ג"כ המקורים^*. ואינני רואה מקום בזה לחלק בין אה"ק ת"ו לחו"ל.

עא(ממכתב ז' שבט תשט"ו)

עבויאיר מזלו^*, ודבני ביתו שיחיו, כמו שע"י יאירו רבוי בתי ישראל.

עג{*} {*} {*}

עדתודה רבה על בשורות טובות^**, ואשרי חלקו וחלק כל אחד ואחד מהמתעסקים, וכל כיוצא בזה, ובמיוחד בימי חנוכה, המאירים בבית, ובחוץ, והמאיר הוא מלמעלה כביכול מה', כמ"ש והוי' יגי' וגו', כמו שנת' בתורה אור, ובשערי אורה, ובאור התורה.

עה(ממכתבי כסלו תשל"ד)