Chabad Library · The Rebbe
Likkutei Sichos·
אויקהל — פקודי
א. כתב הרמב"ן בפירושו על התורה (ר"פ תרומה): "עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון1 כמו שאמר2 ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת על כן הקדים הארון והכפורת בכאן (בפ' תרומה) כי הוא מוקדם במעלה כו', אבל משה הקדים בפרשת ויקהל3 את המשכן ואת אהלו ואת מכסהו וכן עשה בצלאל4 לפי שהוא הראוי לקדם במעשה".
א. כתב הרמב"ן בפירושו על התורה (ר"פ תרומה): "עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון1 כמו שאמר2 ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת על כן הקדים הארון והכפורת בכאן (בפ' תרומה) כי הוא מוקדם במעלה כו', אבל משה הקדים בפרשת ויקהל3 את המשכן ואת אהלו ואת מכסהו וכן עשה בצלאל4 לפי שהוא הראוי לקדם במעשה".
בולכאורה יש לומר בביאור דבריו: לדעת הרמב"ן5 הי' ציווי הקב"ה למשה על עשיית המשכן (בפ' תרומה) לפני חטא העגל וציווי משה לישראל (בפ' ויקהל) הי' אחר החטא וסליחתו למחרת יוהכ"פ6, וכיון שכן הי' מקום לפרש דבציווי ה' למשה הקדים הארון והכפורת כי לפני חטא העגל הי' עיקר המכוון בבנין המשכן לצורך השראת השכינה, והו"ע הארון והכפורת, אבל אח"כ כשחטאו בעגל7 הי' תוכן המשכן בשביל הכפרה על חטא העגל, שזהו בעיקר על ידי העבודה במשכן, הקרבת הקרבנות8, ולכן אפשר לומר שלכן בפ' ויקהל לא הקדים משה הארון והכפורת, להורות שמעתה עיקר החפץ במשכן אינו השראת השכינה אלא הכפרה על חטאים כו';
גוכדי לשלול סברא זו מבאר, שטעם השינוי ש"משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן כו' וכן עשה בצלאל" הוא "לפי שהוא הראוי לקדם במעשה", שמזה מובן, שגם לאחר חטא העגל נשאר ענינו העיקרי של המשכן היותו "מקום מנוחת השכינה שהוא הארון".
דוכן מובן מדברי הרמב"ן בריש פרשתנו (פ' ויקהל), שציווי זה "יתכן שהי' זה ביום מחרת רדתו ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטווה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות כו' הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם ובידוע שתהי' שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה כמו שאמר9 ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ולכן צוה אותם משה עתה ככל מה שנצטווה מתחלה".
האמנם לדעת הרמב"ם עיקר ענין המשכן ועיקר מצותו הוא כמ"ש בתחילת הל' בית הבחירה10 "מ"ע לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש"11.
וב. והנה בהמשך דבריו בר"פ תרומה מבאר הרמב"ן ענין השראת השכינה במשכן: "וסוד המשכן הוא שיהי' הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר וכמו שנאמר שם12 וישכן כבוד ה' על הר סיני וכתיב13 הן הראנו ה' אלקינו את כבודו ואת גדלו וכן כתיב במשכן14 וכבוד ה' מלא את המשכן והזכיר במשכן שני פעמים14 וכבוד ה' מלא את המשכן כנגד את כבודו ואת גדלו". ובסוף פרשתנו (פקודי) כתב: "וכבוד ה' מלא את המשכן כי תוכו מלא הכבוד כי הכבוד שוכן בתוך הענן תוך המשכן כענין שנאמר בהר סיני15 אל הערפל אשר שם האלקים".
זומבואר בספרים16, דכוונתו בזה לבאר גדר השראת השכינה במשכן וכן בביהמ"ק (וכמו שהביא שם גם כמה פסוקים בנוגע לביהמ"ק) — שיש בזה ב' דיעות:
חלדעת הרמב"ם17 אין לומר שהשראת השכינה הייתה במקום המקדש עצמו, שהרי הקב"ה אינו בגדר מקום, כי אם שמקום המקדש הוא מוכשר שיעבור על ידו גילוי הקב"ה [עד"מ18 שאין הנבואה שורה אלא בא"י, שנבואה היא השגה בבחי' ראי' רוחנית שאין הדבר הנראה בגדר מקום, ואעפ"כ אין ראי' זו מתגלה לנביא אלא בא"י בלבד], והוא ע"ד כתיבת שכל ע"י אצבעות היד שהשכל אינו מאיר ושורה ביד — כי אצבעות היד אין להם שייכות לשכל, אלא שהיד היא רק אמצעי שעל ידה עובר ונמשך השכל. ואע"פ שאפשר להעביר השכל רק ע"י אצבעות היד ולא ע"י אצבעות הרגל, שרק היד מוכשרת לזה, מ"מ, היד עצמה אינה משגת השכל.
טודעת הרמב"ן19 היא שהשראת השכינה בביהמ"ק היתה באופן של התלבשות, שהגילוי הי' במקום המקדש עצמו, וע"ד משכן השכל במוח, שהשכל מלובש במוח והמוח משיג את השכל.
יוהיינו שלדעת הרמב"ם היתה השראת השכינה בביהמ"ק בדרך מעבר20 ואינה שייכת למקום המקדש עצמו, ולדעת הרמב"ן — היתה באופן של התלבשות20 במקום המקדש.
יאג. והנה מזה שברמב"ן מבאר ענין השראת השכינה (כבוד ה') באופן של התלבשות בהמשך לדבריו דעיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, מסתבר, דשיטתו בגדר מטרת המשכן ושיטתו באופן השראת השכינה בו תלויות זב"ז. וגם הרמב"ם דפליג עליו בב' ענינים אלו, מסתבר ששיטתו בשניהם מיוסדת על אותו הדבר.
יבויש לבאר קשר הענינים, ובפשטות:
יגהרמב"ן כ' ד"עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה (שהוא הארון)", לפי שס"ל דהשראת השכינה במקדש אינה בדרך מעבר, אלא בדרך התלבשות במקום המקדש עצמו, ולכן שייך לומר דעיקר החפץ הוא מקום מנוחת השכינה, כי זה שייך לגוף מקום המקדש;
ידמשא"כ הרמב"ם שכ' דעיקר מצותו של עשיית המשכן הוא להקרבת קרבנות ואליו תהי' הליכה לרגל, לשיטתו אזיל, דהשראת השכינה במקדש היא רק דרך מעבר, שאינה שורה במקום המקדש עצמו, ורק שמקום המקדש הוא מוכשר שעל ידו יהי' גילוי השכינה לישראל21 שבאו לשם, ועל ידו עובר הדיבור והנבואה למשה וכמ"ש "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת".
טואבל אין זה ביאור מספיק, שהרי גם לדעת הרמב"ן השראת השכינה במקדש אינה מצד מקום המקדש עצמו, אלא זהו בשביל ישראל, וכפי שהאריך הרמב"ן22, דלאחר מ"ת "וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום כו' מעתה הנה הם לו לעם כו' גוי קדוש והנה הם קדושים ראויים שיהי' בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהי' לו בית בתוכם מקודש לשמו ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל" (וממשיך "והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון כו'").
טזונמצא שגם לדעת הרמב"ן עיקר השראת השכינה במקדש אינה אלא בשביל ישראל23, אלא שפלוגתתם היא, שלדעת הרמב"ם עיקר ענין המקדש הוא בשביל העבודה דבנ"י (הקרבת קרבנות כו'), ואילו לדעת הרמב"ן, עיקרו הוא בשביל השראת השכינה בישראל.
יזזאת ועוד: נתבאר במ"א*23 בנוגע לפלוגתת הרמב"ם והרמב"ן בעיקר תכלית המקדש, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אלא שהרמב"ם בספר הלכה שלו (וכן בספר המצות) — שגדרה של הלכה הוא הציווי להאדם — מדבר בתוכן ענין המצוות שנצטוו ישראל לעשות בביהמ"ק, והרמב"ן מדבר בענין וחפץ אשר בהמשכן עצמו, שהוא ושכנתי, השראת השכינה שהיתה בו מלמעלה, וזה הי' בעיקר ע"י הארון.
יחוע"פ הנ"ל שב' הפלוגתות תלויות זב"ז, מסתבר לומר, שגם בהפלוגתא הב' אם השראת השכינה היתה בדרך מעבר או בדרך התלבשות, הרי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
יטד. ויש לומר הביאור בזה, בהקדם המבואר בזהר24 דההתקשרות דישראל וקוב"ה היא ע"י שבחי' גליא שבישראל מתקשרת בגליא דקב"ה וסתים דישראל מתקשרת בסתים דקוב"ה.
כועד"ז הוא בנוגע ל"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שיש בו ב' דרגות אלו: א) "ושכנתי בתוכם" — בגליא דישראל, שהוא הקשר בין גליא דישראל עם גליא דקוב"ה, ב) "ושכנתי בתוכם" — סתים דקוב"ה בסתים דישראל.
כאוהחילוק ביניהם הוא: הקשר הגלוי שבין גליא דישראל עם גליא דקוב"ה הוא דבר הנעשה על ידי פעולתם ועבודתם של ישראל, "ועשו לי מקדש", בלשון הרמב"ם25 "לעבודה בו יהי' ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו תהי' ההליכה והעלי' לרגל והקבוץ בכל שנה והוא אמרו ית' ועשו לי מקדש"; ואילו הקשר הסתום בין סתים דקוב"ה וסתים דישראל נעשה על ידי המשכן והמקדש עצמו, והיינו שגם מי שלא בא למקדש להקריב ולא עלה לרגל — הרי בעצם היות המשכן והמקדש בתוך בני ישראל נעשה "ושכנתי בתוכם", בתוך בני ישראל.
כבויש לומר, שהם ב' הגדרים הנ"ל בהשראת השכינה בהמשכן: הרמב"ם קאי בענין "ועשו לי מקדש שכנתי בתוכם" כפי שהוא בגלוי, דהיינו הקשר דישראל וקוב"ה הבא על ידי עבודתם, הקרבת קרבנות ועלי' לרגל, והשראת השכינה (ושכנתי בתוכם) הקשורה בזה היא בבחי' גילוי שהרי באה על ידי מעשיהם ופעולתם של ישראל — והוא הקשר דגליא שבישראל עם גליא דקוב"ה;
כגואילו הרמב"ן שכולל בפירושו "דברים נעימים לשומעים וליודעים חן"26, שמבאר סודות התורה, קאי ע"ד "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" בבחי' סתים — הקשר שבין סתים דישראל לסתים דקוב"ה, וקשר זה לא נעשה על ידי מעשיהם ופעולתם של ישראל, אלא בעצם הקמת המשכן והמקדש בתוך בני ישראל.
כדויש לומר, שב' פרטים אלה קשורים עם שני מקומות שונים במשכן עצמו: הקשר הגלוי שייך למקום הגלוי שבמקדש, מקום העבודה — העזרה וההיכל; והקשר הסתום שייך למקום הסתום במקדש, קדש הקדשים, שאינו מקום עבודה ואין נכנסים שם כל השנה כולה (רק כה"ג ביום הכפורים בלבד)27, ובו גופא — בארון, שלא הי' בו עבודה28, וכל ענינו הוא מקום מנוחת השכינה.
כהה. ע"פ הנ"ל יש לבאר עוד פרט לפי דעת הרמב"ן בנוגע לבית שני, דלכאורה צ"ע: מאחר שלא הי' בו ארון, הרי חסר בעיקר החפץ שבמקדש, מקום מנוחת שכינה, שהוא הארון?
כוזאת ועוד: ארז"ל29 דמ"ש30 "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", פירושו, שבית המקדש השני הי' גדול יותר בבנין ובשנים מבית הראשון. ואינו מובן, כיון שבבית שני הי' חסרים בו ה' דברים31, ובראשם הי' חסר הארון שבו הוא "עיקר החפץ" של המקדש, איך שייך להשוות בית שני לבית ראשון בבחי' המקדש שבו שענינו "ושכנתי בתוכם", וכ"ש וק"ו — לומר שהוא גדול ממנו בבנין ובשנים, דאיזה ערך יש לקיום הבית בשנים ובבנין לגבי עיקרו של ביהמ"ק שהוא "מקום מנוחת השכינה שהוא הארון"?
כזאלא, שענין "מנוחת השכינה שהוא הארון" עיקר גדרו הוא היותו סתום ונעלם, שמורה על הקשר הסתום שבין ישראל וקוב"ה, ולא הקשר הגלוי הנעשה על ידי עבודתם שבגלוי, ולכן בבית שני אף שלא הי' בו הארון באופן גלוי בקדה"ק, מ"מ הי' באופן של גניזה בקדה"ק גופא [וע"ד דאיתא בגמרא32 לחד מ"ד "ארון במקומו נגנז" וכמ"ש33 "ויהיו שם עד היום הזה", וכפי שהאריך ברמב"ם34 "בעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה"].
כחונמצא שענין ושכנתי בתוכם, השראת השכינה השייכת לסתום דישראל, הרי בבית שני לא רק שלא הי' חסר בזה אלא הי' במעלה יתירה, כי זה גופא שהארון הי' באופן של גניזה בקה"ק35 מורה על דרגא נעלמת וסתומה יותר בהשראת השכינה36, ובמילא על קשר סתים ופנימי יותר שבין ישראל להקב"ה.
כטודבר זה קשור ותלוי בדרגת בני ישראל בזמן בית שני: היות שבגלוי הי' אז מצבם של ישראל במדריגה תחתונה יותר בקיום התורה והמצות ועבודת ה' בכלל, ומה גם שלא היו כל ישראל על אדמתם37, שלא הי' "ביאת כולכם", הרי ההתקשרות שבין ישראל להקב"ה הוצרכה להיות גם בדרגא ובמצב של בני ישראל שבגלוי אין נראה בהם שייכות לקדושת המקדש, ועד לאלו שנמצאים בחוץ לארץ.
לוזהו תוכן ענין גניזת הארון בקדה"ק, שאז היתה ההתקשרות שבין ישראל להקב"ה בבחי' סתים יותר מצד ישראל, ובמילא מובן שזה מגיע בבחי' סתים יותר למעלה.
לאו. ועפ"ז יש לבאר בעומק יותר השייכות שבין שיטת הרמב"ן ע"ד עיקר החפץ שבמקדש ושיטתו באופן השראת השכינה, וכן שיטת הרמב"ם בזה:
לבהחילוק שבין המשכה בדרך מעבר להמשכה בדרך התלבשות בפשטות הוא38: ענין ההתלבשות פירושו שהדבר המתלבש משתנה כפי הכלי שבו מתלבש, משא"כ המשכה בדרך מעבר היא נעלית יותר, שאינה מתצמצמת לפי אופן וגדר המקום, וכמו במשלים הנ"ל (ס"ב), שע"י שהשכל מתלבש במוח הגשמי נעשה בו צמצום והגשמה, ובכתיבת שכל על ידי אצבעות היד אין השכל משתנה על ידי האצבעות. ולכן ענין ההתלבשות יתכן רק בדבר שבערך.
לגוהנה הטעם דס"ל להרמב"ם שהשראת השכינה במקדש היתה בדרך מעבר הוא, כנ"ל, כי הקב"ה הוא למעלה מגדר מקום, ולכן אין שייך לומר שנתצמצם ונשתנה להיות בגדר מקום גשמי. אך טעם זה אתי שפיר רק בבחי' גליא דקוב"ה, דלהיות שמוגדר כביכול בגדר "גילוי", לפיכך שייך לומר שנתגלה רק במקום נעלה ורוחני ולא שייך שיומשך ויתצמצם במקום גשמי, אבל בבחי' סתים דקוב"ה שאינו מוגדר בגדרים, הרי אין הפרש לגבי' בין מקום רוחני (השמים ושמי השמים) ומקום גשמי, והוא למעלה ממקום רוחני כשם שהוא למעלה מן מקום גשמי. ומצד זה גופא שאין בו הגבלות הרי ביכלתו ית' להתלבש גם במקום גשמי גם בלי ירידה וצמצום [וכמ"ש39 "המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ", שמצד זה גופא שהוא "המגביהי לשבת", למעלה מגדר של ירידה והשפלה, לכן "המשפילי לראות. . (גם) בארץ", ויכול להיות נמשך גם בבחי' המקום40].
לדולכן הרמב"ם שמדבר בספרו אודות הענינים הגלויים שבביהמ"ק, הקרבנות והעבודה בו הקשורה בגליא דישראל, ס"ל שהשראת השכינה היתה בדרך מעבר, ולא באופן של התלבשות, כי הגליא דישראל קשורה עם גליא דקוב"ה, ובבחי' זו יש תפיסת מקום (בדרך שלילה) למקום גשמי, ולכן אין שייך לומר בו שמתלבש במקום מסוים.
להמשא"כ הרמב"ן קאי בבחי' סתים דקוב"ה השורה בביהמ"ק, הקשור עם סתום דישראל, דהיינו קשר שאינו נעשה על ידי עבודה אלא קשר פנימי וסתום יותר, מצד עצם השראת השכינה בקדה"ק, ולכן ס"ל שהשראת השכינה היתה באופן של התלבשות, "וכבוד ה' מלא את המשכן", "כי תוכו מלא הכבוד כי הכבוד שוכן בתוך הענן תוך המשכן", כי הקשר דסתים דישראל שלמעלה מגילוי הוא עם בחי' סתים דקוב"ה שבו אין הענין דהתלבשות ירידה וצמצום, כי אינו מוגדר גם בשלילת מקום גשמי, ואדרבה — זהו ביטוי הבליגבול שלו, שאמיתית הבל"ג ביכלתו להתלבש גם במקום גשמי.
לוז. ע"פ הנ"ל יש לבאר דיוק לשון הרמב"ן (בר"פ תרומה) הנ"ל בפירוש הכתובים דפרשתנו "סוד המשכן הוא שיהי' הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר", שכוונתו ב"שוכן עליו בנסתר" אינה רק להאופן ששוכן במשכן (שלא הי' בו באופן נגלה כמו שהי' בהר סיני41), אלא לדרגת השכינה, שהוא בחי' נסתר דשכינה, שלמעלה מדרגת שכינה שבגלוי42, שהי' במ"ת. וי"ל שזהו שממשיך ומפרש ד"הזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן", שבחי' זו דשכינה שבבחי' נסתר היא עצמה נמשכה בהמשכן שלמטה, דכבוד ה' שלמעלה הוא הוא כבוד ה' שמלא את המשכן — בפנימיות בבחי' התלבשות43.
לזוזהו החילוק שבין הגילוי שהי' בשעת מ"ת, לגילוי כבוד ה' במשכן ומקדש: גם בהר סיני נאמר44 "פנים בפנים דיבר ה' עמכם", שנמשך לכ"א מישראל בפנים שלו — בפנימיות, מבחי' "פנים" — פנימיות דלמעלה, ובחי' הוי' שלמעלה מהשתלשלות נעשה "אלקיך" כחך וחיותך של כאו"א מישראל45. אבל במ"ת פרחה נשמתן46, שלא הי' בהתלבשות בפנימיות עד כ"כ47; ואילו בנוגע ל"ושכנתי בתוכם" שבמשכן ומקדש, הי' זה באופן של התלבשות בפנימיות, ושכנתי בתוך כאו"א מישראל, ולכן זה גופא פעל ועורר בכ"א שיבואו לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך, בביטול פנימי, למעלה מכלי שכלו ומדותיו.
לחוזהו שמדייק הרמב"ן, שהטעם לזה הוא לפי ש"הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר", דדרגת השכינה היתה באופן נעלה, בחי' נסתר יותר, ולכן בא ונמשך בהתלבשות פנימית יותר.
לט(משיחות ש"פ ראה וש"פ תבא תשכ"ג)