Likkutei Sichos·Vol. 36·Rosh Chodesh Shvat·Rosh Chodesh Shvatלקוטי שיחות·כרך לו·ר"ח שבט·ר"ח שבט

אר"ח שבט
א. "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש גו' הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר"¹, ואמרו רז"ל² — הובא בפרש"י³ — "בשבעים⁴ לשון פירשה להם".

בוצריך ביאור — בשביל מה הוצרך משה רבינו לפרש את התורה לישראל⁵ בשבעים לשון⁶?

גבלבוש⁷ כתב "דחשש אולי אינם כולם בעלי לשון הקודש ולא הבינוהו כלום, דודאי עם רב כזו שהם יותר מששים רבוא יש בהם בעלי לשונות הרבה⁸ לכך אמר רש"י בשבעים לשון, כלומר כיון שחשש שמא יש בהם בעלי שאר לשו­נות. . ודאי הוצרך לפרש להם בכל ה­שבעים לשונות דהי מינייהו מפקת שמא מאותו לשון שישאר שלא לפרש יש בהם והם לא יבינוהו".

דאבל לכאורה פירושו צע"ג, דאם משה רבינו חשש מזה, למה המתין עד עתה, בסוף ארבעים שנה, לפרש את התורה בשבעים לשון, ולא עשה כן תיכף ל­אחרי מ"ת⁹? ועוד זאת, וכי מפני "חשש אולי אינם כולם בעלי לשון הקודש" הוצרך משה להטריח את כל בנ"י ל­שמוע פירוש כל התורה בכל שבעים לשון!

היש שכתבו¹⁰ "שמפני שראה משה רבינו ע"ה שישראל יגלו לבין שבעים אומות לפיכך באר אותה בשבעים לשון שבאיזה מקום שישראל יבואו ילמדו באותו לשון".

ווגם תירוץ זה דורש ביאור, דכיון שדבר זה אינו נוגע לפועל עד שיגלו ישראל בין שבעים אומות — למה הוצרך משה רבינו ללמד כ"ז — כל התורה שבעים פעמים כל פעם בלשון אחרת ושרוב בנ"י ככולם לא הבינו אותן בכלל, וכמחז"ל שאפילו בסנהדרין רק אחדים¹¹ הבינום — ולא סמך על חכמי ישראל בדורות שיהי' צורך בכך.

זב. ויש לומר הביאור בזה:

חידוע מ"ש הרמב"ן¹² אודות לשון הקו­דש, "שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. . הוא הלשון שהקב"ה. . מדבר בו"; ועפ"ז, כיון שענינה של תורה הוא — תורת ה', "אשר נתן לנו את תורתו"¹³, לכן, הי' צ"ל לכאורה לימוד התורה בלשון הקודש דוקא, הלשון "שהקב"ה. . מדבר בו".

טולא רק בנוגע לתורה שבכתב, ש­גדרה הוא — כשמה — הכתב, דיוק האותיות לא חסר ולא יתיר, כפי שניתנה מפי הגבורה (ועד שהקריאה בתושב"כ (אע"פ שאינו מבין) נחשבת לימוד התו­רה¹⁴), הרי ודאי שמקום לומר שקריאת תורה שבכתב היא דוקא בלשון הקודש¹⁵ (הלשון שבה ניתנה מפי הגבורה¹⁶).

יאלא אפילו בנוגע לפירוש התורה וכללות תושבע"פ, הגם שלכאורה נוגע ההבנה (שלכן אם אינו מבין מה שלומד "אינו נחשב לימוד כלל"¹⁷), מ"מ, הרי הרהור לאו כדיבור דמי¹⁸, ויש כמה דינים החלים על הדיבור בד"ת¹⁹ (גם ב­תורה שבע"פ), כמו האיסור לדבר בד"ת כשהוא ערום (משא"כ הרהור מותר)²⁰; פסק אדה"ז²¹ שאין מברכים ברכות התורה על הרהור בד"ת אלא רק על דיבור דת"ת, ועוד.

יאוכיון שגם תושבע"פ היא "מעם ה'"²², תורת ה' — מקום לומר, שהשם וגדר ד"דברי תורה" חל רק על דיבורים שהם בלשון שהקב"ה מדבר בו, היינו לה"ק²³.

יבוזו היתה פעולת משה רבינו, שע"י שהוא פירש את התורה בשבעים לשון — חל שם "תורה" על דברי תורה הנלמדים ע"י בנ"י בשאר לשונות²⁴. דהגם שאין זה הלשון שהקב"ה מדבר בו, מ"מ חל ע"ז הגדר דדברי תורה, וכשאדם מוציא מפיו עניני תורה בלשונות האומות²⁵, ה"ז מוציא מפיו "דברי תורה" (ואסור לדברם קודם ברכת התורה, וכו').

יג[ויש לומר, שמעין זה מצינו גם ב­תורה גופא, שיש בה מלשונות העמים, כמו²⁶: "יגר שהדותא", "טוטפות" ועוד — שהטעם שתיבות אלו נכללו בתורה (שהיא כולה "מפי הגבורה"), הוא כדי שתחול קדושת התורה על תיבות אלו, שעי"ז נעשו לשונות האומות מוכשרים "להעביר" על ידם דברי תורה²⁷, ומעין זה נמשך בכללות הלשונות כאשר לומ­דים בהם תורה].

ידוהטעם שענין זה נעשה ע"י משה רבינו דוקא הוא, כי כל עניני תורה נמסרו לבנ"י ע"י משה דוקא, "משה קבל תורה מסיני"²⁸, ועד שאמרו חז"ל²⁹ ד"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נא­מר למשה מסיני". וכן בענין זה, שחלות שם תורה על דברי תורה הנאמרים בשבעים לשון יכולה לבוא רק ע"י משה.

טוג. עפ"ז יש לבאר עוד ענין שמצינו בנוגע לתרגום התורה בשבעים לשון — שלאחרי שפירש משה רבינו את התורה בשבעים לשון, צוה "משה³⁰ וזקני ישראל את העם. . ביום אשר תעברו את הירדן גו' והקמות לך אבנים גדולות גו' וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב", ואמרו רז"ל³¹ — והובא ב­פרש"י³² — "בשבעים לשון", והיינו ש­נוסף ע"ז שפירש להם התורה בשבעים לשון בעל פה, צוה^*32 שיכתבו את התו­רה בשבעים לשון.

טזוע"פ משנת"ל מובן הטעם ששניהם צ"ל: דהנה הרמב"ם³³ פי' שהכתיבה היתה "בכתיבת כל אומה מאלו האומות". ונמצא שאין החילוק בין הא ד"בע' לשון פירשה להם" וכתיבת התורה בע' לשון רק אם הי' זה בע"פ או בכתב, אלא גם כשהמדובר הוא רק בלשון האומות או רק^*33 בכתב האומות. והם שני הענינים ד"פירשה להם" והכתיבה — שהם ב' פעולות, האחת שיהי' חל שם וגדר תורה על התורה הנלמדת בלשונות האומות, והשנית — שיהי' חל שם תורה על כתב האומות, שהספרים בעניני תורה שנכתבו בכתב האומות, ה"ה ספרי קודש³⁴ (שא­סור לנהוג בהם מנהג בזיון³⁵ כו').

יזד. והנה לפי פשוטו, מדבר כתוב זה ("הואיל משה באר את התורה הזאת") ב­אמירת משנה תורה, שמזה מובן, שפירוש התורה ע"י משה רבינו "בשבעים לשון" תוכנו קשור עם החידוש דמשנה תורה.

יחוע"פ הנ"ל יש לבאר השייכות ביני­הם, ובהקדם מרז"ל³⁶ "קללות שבמשנה תורה. . משה מפי עצמו אמרן" (ודלא כאלו שבתורת כהנים (פ' בחקותי), ש­"משה מפי הגבורה אמרן"). וכבר נתבאר בכ"מ³⁷, שכלל זה נאמר לא רק לענין "קללות שבמשנה תורה", אלא כל ספר משנה תורה אמר משה "מפי עצמו".

יטובפירוש הדברים האריכו במפר­שים³⁸, דלכאורה איך אפ"ל על פסוק מחמשה חומשי תורה שמשה "מפי עצמו" אמרו (ולא "מפי הגבורה") — והרי הלכה ברורה³⁹ היא ש"האומר שאין התורה מעם ה'. . אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו ה"ז כופר בתורה". ומפורש ברמב"ם⁴⁰ לענין "שמונה פסו­קים שבסוף התורה" — "שהכל תורה היא ומשה מפי הגבורה אמרם"?

כומבואר בזה ע"פ דברי התוס'⁴¹ "משה מעצמו אמרם — וברוח הקודש", כלומר, שגם (קללות שב)משנה תורה ברוה"ק נאמרו והוי בכלל תורה שנאמרה "מפי הגבורה", אלא שב"מפי הגבורה" יש כמה דרגות⁴² (ולגבי "פי הגבורה" שבד' ספרים הראשונים, הרי "רוה"ק" שבמשנה תורה בגדר "פי עצמו" ייקרא, וכדלקמן סעיף ה).

כאוצריך ביאור: כיון שגדרה של תורה שבכתב (חמשה חומשי תורה) הוא ש­כולה "מפי הגבורה" (ובזה שונה היא מנביאים וכתובים שגם הם נאמרו ו­נכתבו בנבואה או ברוה"ק, אבל אינם בכלל אותה דרגא של "מפי הגבורה" כמו תורת משה⁴³) — א"כ למה נכללו בתורה שבכתב גם דברי משה שנאמרו (רק) "ברוה"ק", ועד שלגבי ד' ספרים הראשונים הם בגדר "מפי עצמו"?

כבויש לומר הביאור בזה:

כגידוע מה שאמרו רז"ל⁴⁴ "מי איכא מי­די דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באוריי­תא", ופרש"י "ולא רמזה משה באורייתא, שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים וב­כולם יש סמך למצוא מן התורה". ועפ"ז י"ל, שכשם שלתוכן הדברים שבנ"ך "יש סמך למצוא מן התורה", כך הוא בנוגע לאופן התגלות הדברים שבנ"ך, שכדי שיחול עליהם שם "תורה", צ"ל "יסוד" להתגלות כזו בתורת משה עצמו.

כדכלומר: הענינים שבספרי נביאים ו­כתובים (שנתגלו ע"י נבואה ורוה"ק) אינם רק בגדר "דברי נביא" (וכיו"ב), אלא הם "תורה". שלכן הציוויים שבהם, חייבים אנו לקיים (לא (רק) מצד החיוב לשמוע אל דברי הנביא, אלא) מצד חיוב התורה לקיים "דברי קבלה" (אלא שאין בהם אותו החומר כדברי תורה, חמשה חומשי תורה)⁴⁵. ויש לומר, שהיסוד לזה (שיחול על דברים שנתגלו ע"י נבואה או רוה"ק גדר "תורה") בתורת משה גופא, הוא משנה תורה, שנאמר (רק) "ברוה"ק", ומ"מ ה"ה חלק מתורת משה, "שהכל תורה היא ומשה מפי הגבורה אמרם".

כהה. ובדרך זו יש לבאר גם דברי ה­זהר⁴⁶ שמשנה תורה נק' "תורה שבע"פ" והיא מקורה של תושבע"פ [וכמבואר בספר מגלה עמוקות⁴⁷ ש"עניין משנה תורה היא על סוד תורה שבעל פה שקיבלו ישראל בסוף מ' שנה בכניסתם לארץ", וזהו גם הרמז בכך ש"מ' דורות ממשה רבינו עד רבי⁴⁸ שסידר המשניות" — ע"ד "מ' שנה שהמתינו (ישראל) לקבל תורה שבעל פה"]:

כוהשייכות של משנה תורה לתורה ש­בעל פה מובנת ע"פ המבואר בכמה מקו­מות⁴⁹ בחילוק בין "פי הגבורה" שבד' ספרים הראשונים ו"פי הגבורה" שבמש­נה תורה, דספרים הראשונים נתגלו ע"י הקב"ה, אלא שהי' באמצעותו של משה, שהקב"ה שם את הדברים בפיו, ומשה הי' מעתיקן בכתב, באופן שלא התערבה דעתו והשגתו של משה במסירת ה­דברים; משא"כ במשנה תורה, אף שגם הדברים שבמשנה תורה נאמרו "מפי הגבורה", מ"מ התגלות הדברים היתה ע"י משה, שמשה הי' מדבר מעצמו את דברי ה' אשר השיג בדעתו. והיינו ש­דברי הקב"ה נתלבשו בדעתו של משה (ולכן מסרם משה לבנ"י כאילו הי' אומ­רם "מפי עצמו").

כז[ויתבארו עפ"ז דברי הראב"ן⁵⁰ שפי' הא דאמרו חז"ל⁵¹ ד"אפילו מאן דלא דריש סמוכים בעלמא במשנה תורה ד­ריש" — "וטעמא משום דכל התורה מפי הגבורה נאמרה ואין מוקדם ומאוחר אבל משה שסידר משנה תורה פרשה אחר פרשה לא סידר אלא להדרש". וי"ל דכוונתו היא, שבד' ספרים הראשונים שהקב"ה שם דבריו בפיו של משה (מבלי התערבות דעתו והשגתו של משה), אין הכרח דאיכא טעם בשכלו דמשה בסמי­כות הדברים, ולכן לא דריש סמוכים. משא"כ במשנה תורה שהדברים וסדרן השיג משה בדעתו, ומעצמו הי' אומר את דברי ה' אשר השיג, א"כ בהכרח שסדר הדברים מובן ומושג, ואיכא למדרש סמוכים — "לא סידר אלא להדרש"].

כחוע"פ הנ"ל (ס"ד) יש לומר, שהטעם שהוצרך להיות ענין כזה בתורת משה (שהתגלות הדברים תהי' באופן שבתחלה נתלבשו בדעתו והשגתו של משה רבינו) הוא — כי זהו ה"יסוד" לגדר תורה שבע"פ.

כטדהנה בנוגע לתורה שבע"פ מצינו דבר והיפוכו: מחד גיסא, התגלותה (מלבד הענינים שהם הלכה למשה מסיני ובאו בקבלה) היא ע"י בני ישראל, שהם המגלים עניני תורה שבע"פ, ע"י לימודם. ובזה מוכרחת דעתו והשגתו של לומד התורה; אבל לאידך, כל תוכן לימוד תורה הוא לגלות דבר ה'. כלומר: ה­הלכה תלוי' (לא בהבנת האדם, אלא) שזהו רצונו ית', כי מהותה של תורה היא — חכמתו ית', אלא שהקב"ה מסר אותה לבנ"י שהם יגלו אותה ע"י הבנתם.

לוכיון שכל הגדרים שבתורה צ"ל להם יסוד בתורת משה, לכן ענין זה — שיחול שם תורה ("תורת ה'") על דבר חכמה שנתגלה ע"י דעתו והשגתו של אדם נברא — בתורת משה, הוא במשנה תורה, שגם שם ישנם שני קצוות אלה, שהיא דבר ה' שנתלבשה בדעתו והשגתו של משה, ועי"ז שישנו גדר זה בתורת משה, נמשך כן גם בכללות תורה שב­ע"פ⁵².

לאוזהו גם הטעם, שביחד עם אמירת משנה תורה — "בשבעים לשון פירשה להם": כשם שע"י אמירת משנה תורה פעל משה שהשגת התורה של בן אדם (הלומד לפי כללי התורה) נעשית חלק מתורת ה' (וקודם שלומדים אותה חייבים לברך ברכת התורה, "אשר נתן לנו את תורתו") — כך הוא בענין הלשון ש­לומדים בה תורה, ש"בשבעים לשון פירשה להם" כדי שיחול גדר של תורה גם על לשון (שאינה לשון שהקב"ה "מדבר בו", אלא לשון) עם ועם, לשונות בנ"א, כנ"ל בארוכה.

לבו. ענין האמור שייך במיוחד לכ"ק מו"ח אדמו"ר — אשר יום ההילולא שלו חל בעשירי ל"עשתי עשר חודש" (ב­עשירי בשבט) — שאחד מחידושיו בענין גילוי פנימיות התורה (שבדורות האח­רונים נתגלתה בתורת החסידות בכלל, ובתורת חסידות חב"ד בפרט) הי', שהש­תדל ביותר בענין תרגום ספרי ומאמרי פנימיות התורה בשבעים לשון⁵³, כדי שהמעיינות של פנימיות התורה יגיעו עד לחוצה ממש, גם לאלה שלא זו בלבד שאינם שייכים ללשון הקודש, אלא אפי­לו לא ללשון אידית⁵⁴.

לגשזו היתה נתינת כח ממנו, דגם כאשר מתרגמים עניני פנימיות התורה באותיות של לשון עם ועם, קדושים יהיו, ויש בהם המעלות של סתים דאורייתא, ש­מעוררים סתים דנשמתא, ומקשרים את האדם עם סתים דקוב"ה (כמבואר בזהר⁵⁵).

לדומכאן למדנו הוראה למעשה, בעמדנו בראש חודש שבט (אשר בו "הואיל משה באר את התורה הזאת" בשבעים לשון), ובקירוב ליום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהשתדל בתרגום עניני פני­מיות התורה בשבעים לשון —

להואשר כאו"א מאתנו צריך לילך "ב­דרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו"⁵⁶ —

לוובפרט שבשנה זו^* הוא ארבעים שנה להסתלקותו, והבטיחה תורה אשר באר­בעים שנה⁵⁷ נותן ה' לכם "לב⁵⁸ לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע", וכמח­ז"ל⁵⁹ שאז קאים אינש אדעתי' דרבי',

לזלעסוק בהפצת התורה בכלל, ובה­פצת פנימיות התורה במיוחד, גם לאותם הנמצאים בחוצה, עד שצריכים לפרש להם את התורה בשבעים לשון,

לחוע"י "יפוצו מעינותיך חוצה" קאתי מר דא מלכא משיחא⁶⁰, ויוליכנו קוממיות לארצנו — כניסה לארץ⁶¹, בגאולה ה­אמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש.

לט(משיחות ש"פ וארא — ר"ח שבט — תשכ"ו, תש"מ)