Chabad Library · The Rebbe
Likkutei Sichos·
אשיחה א
א. איתא בגמרא1: "לעולם אל ישנה אדם מן המנהג2 שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם3 מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו4 לחם, ואכלו סלקא דעתך אלא אימא נראה כמי שאכלו ושתו".
א. איתא בגמרא1: "לעולם אל ישנה אדם מן המנהג2 שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם3 מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו4 לחם, ואכלו סלקא דעתך אלא אימא נראה כמי שאכלו ושתו".
בועד"ז איתא בשמו"ר פרשתנו5 (עה"פ3 "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה"): "וכי אפשר לו לאדם להיות מ' יום בלא מאכל ובלא משתה, ר' תנחומא בשם ר"א ב"ר אבין בשם ר' מאיר אומר המשל אומר אזלת לקרתא הלך בנימוסי' (אם אתה באת לתוך עיר צריך אתה לילך במנהגה. מ"כ) למעלה שאין אכילה ושתי' עלה משה ונדמה להם למטה שיש אכילה ושתי' ירדו מלאכי השרת ואכלו ושתו שנאמר4 והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו אמר רבי יוחנן נראין כאוכלין ראשון ראשון מסתלק".
גויש לדייק בהשינוי בין לשון הגמרא ולשון המדרש, שבגמרא נאמר בלשון של שלילה — "אל ישנה אדם מן המנהג", ואילו במדרש נאמר בלשון חיובי — "אזלת לקרתא הלך בנימוסי'".
דולכאורה נראה שהחילוק בין הגמרא והמדרש הוא בגדר של זה דצריך לנהוג כמנהג המקום, דלהש"ס (די"ל שכוונתו חיוב ע"פ הלכה) הוא תקנה מפני דרכי שלום וכיו"ב6, ולכן נקט הלשון "אל ישנה אדם מן המנהג", כי הוא דין שלילי ("אל ישנה כו'"); אבל המדרש (דמדבר בכ"מ בהנהגה ע"פ מנהג חסידות) מוסיף שהוא חיוב, שכל הבא למקום מסויים חייב לנהוג כמנהג אנשי המקום7, ולכן נקט בלשון של חיוב, "אזלת לקרתא הלך בנימוסי'".
הובזה יש לבאר גם כוונת התוס' בגמרא שם8, שעל לשון הש"ס "ואכלו סלקא דעתך אלא אימא נראה כמי שאכלו ושתו", הביאו ש"בסדר אליהו רבה9 קתני לא כאותו שאומר נראין כאוכלין ושותין אלא אוכלין ושותין ממש מפני כבודו של אברהם10, ופליגא אדהכא" — שע"פ הנ"ל, אין כוונת התוס' שפליגי אם אכלו בפועל או רק "נראין11 כאוכלין", אלא זוהי פלוגתא בהלכה12. דהגמרא ס"ל שהוא רק שלילה, ד"אל ישנה אדם מן המנהג", ולכן מספיק הא שהמלאכים "נראין כאוכלין" כדי שלא תהי' מחלוקת13; משא"כ להסדר אליהו רבה הוא חיוב להתנהג כמנהג המקום, ולכן היו צריכים לאכול ולשתות ממש.
ווהמדרש, דס"ל (כנ"ל) שהוא חיוב ("הלך בנימוסי'"), כתב (כמו הסדא"ר) "ואכלו ושתו" (ורק ר' יוחנן פליג ואומר "נראין כאוכלין ראשון ראשון מסתלק"), שאכלו ושתו ממש. ועפ"ז מובן דיוק לשון המדרש בנוגע להעדר אכילת משה בהר — "למעלה שאין אכילה ושתי', עלה משה ונדמה להם" (ולא כלשון הגמרא "ולא אכל לחם"), כי אין מספיק רק שלא יאכל, אלא צ"ל באופן דחיוב, ש"נדמה להם".
זב. והנה מאמר רבי תנחומא שבמדרש הובא גם בב"ר14, ושם הלשון: "עלת לקרתא הלך בנימוסה למעלה שאין אכילה ושתי' עלה משה למרום ולא אכל שנאמר15 ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, אבל למטה שיש אכילה ושתי' והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו וכי אוכלין היו אלא נראין כאוכלין ראשון ראשון נסתלק".
חהרי ששם הלשון "ולא אכל" כבגמרא (ולא "ונדמה להם" כבשמו"ר). ועוד, במדרש מסיים "וכי אוכלין היו אלא נראין כאוכלין כו'", והיינו שאין זו דיעה בפ"ע (כבשמו"ר שזוהי דעת ר' יוחנן) אלא המשך למאמר זה.
טאבל לאידך גם שם הלשון "עלת לקרתא הלך בנימוסה", שהיא לשון חיוב, דלא כל' הש"ס.
יויש לומר, ששיטת הב"ר היא שיטה שלישית, כי הא ד"אזלת לקרתא הלך בנימוסי'" יש לפרש בב' אופנים: א) זהו דין בהנהגה בפועל*15, שיש להתנהג כמנהג המקום, ב) שאין זה ענין של הנהגה לחוד, אלא שחלים עליו גדרי מקום זה16, שנעשה כאחד מאנשי המקום, ובמילא עליו לנהוג כמנהג המקום.
יאוזוהי נקודת החילוק בין השמו"ר שמדייק שמשה רבינו "נדמה להם" והב"ר שנקט רק שמשה "לא אכל": להב"ר יסוד הדין לנהוג כמנהג המקום הוא ענין של הנהגה לבד ולכן מספיק שמשה רבינו "לא אכל", ולהשמו"ר הוא דין וחיוב שמאחר שנעשה כאנשי המקום מחויב לנהוג כמנהג המקום, ולכן מדגיש ש"נדמה להם", וכדלקמן.
יב[ויש לומר נפק"מ בין ג' האופנים הנ"ל17 [(א) הוא רק שלילה ד"אל ישנה", (ב) הוא דין חיוב, להתנהג כאנשי המקום, (ג) שנעשה כאחד מאנשי המקום]: לאופן הא', לא זו בלבד שמספיק שרק נראה שנוהג כאנשי המקום, אלא שלא איכפת לן הסיבה להנהגתו, אם הנהגתו אינה באופן שונה מאנשי המקום ה"ז מספיק (כיון שלא תתעורר מחלוקת עי"ז18); לאופן הב' — צ"ל סיבת ההנהגה מפני שרוצה להשתוות אל אנשי המקום (שאז מקיים "הלך בנימוסה"), אבל מספיק שיתראה*18 לאנשי המקום שהוא משתווה אליהם; ואילו לאופן הג' צריך להתנהג כן מצ"ע, כי עליו להיות כמותם].
יגג. ויש לומר, שפלוגתא זו (בין הגמרא, שמו"ר וב"ר) היא גם בגדרו של העדר אכילת משה רבינו בהר — שע"פ הלכה אי אפשר לאדם לחיות בלי אכילה יותר מז' ימים, וכפסק הרמב"ם19 שהנשבע שלא יאכל כלום שבעת ימים היא שבועת שוא20 — שיש לבארו בג' אופנים:
ידא) כביאור הרמב"ם במו"נ21, שכתב: "מי שישים כל מחשבתו אחר שלמותו באלקיות והוא נוטה כולו אל השם יתעלה. . מפנה מחשבתו מזולתו. . מהם אשר באו אל בית המלך וזאת היא מדרגת הנביאים, יש מהם מי שהגיע מרוב השגתו ופנותו מחשבתו מכל דבר זולתי הש"י עד שנאמר בו ויהי שם עם ה' וגו'. . ומרוב שמחתו22 במה שהשיג לחם לא אכל ומים לא שתה, כי התחזק השכל עד שנתבטל כל כח עב שבגוף" — שלאופן זה נמצא, שזה הי' כענין טבעי (וכמבואר במפרשים23 "כי לא הרגיש שום רעב ולכן לא אכל").
טו[ועפ"ז צריך לומר, דזה שנפסק להלכה שהנשבע שלא יאכל ז' יום ה"ז שבועת שוא, הוא לפי שהתורה על הרוב תדבר24, אבל תתכן מציאות ע"פ טבע שהגוף אינו צריך לאכו"ש יותר מז' יום, כמשה רבינו בהר].
טזב) בעלותו בהר עם ה' נשתנה טבע גופו להיות כמו מלאך באופן שלא הוצרך לאכילה ושתי' (כמו שמלאכים אין צריכים אכו"ש)25.
יזויש לומר נפק"מ בפועל בין ב' אופנים אלה — בדין הנ"ל דנשבע שלא יאכל כלום שבעת ימים — דיש לחקור בדינו של משה רבינו לאחרי המ' יום אם נשבע אז תיכף שלא יאכל (פחות מז' יום), אם הוי בגדר שבועת שוא: לאופן הא' שטבע גופו של משה לא נשתנה, ועוד זאת — שגם במשך המ' יום הי' הגוף (מצ"ע) רעב ללחם אלא שלא פעל ושלט על משה ולכן לא אכל, מסתבר לומר, שלאחרי המ' יום כאשר ירד מן ההר, לא הי' גופו של משה (שהי' מעונה מ' יום) יכול להתענות עוד והוי שבועת שוא; משא"כ להדיעה שנשתנה טבע גופו של משה להיות כמלאך, הרי לאחרי המ' יום, כששב מחדש טבע גופו, מתחיל אז חשבון חדש, ואינה שבועת שוא עד שישבע שלא יאכל ז' ימים26.
יחג) זה שלא הי' צריך לאכילה ושתי' הי' בדרך נס שנמשך כל הזמן, כלומר, מצד טבע גופו הי' צריך לאכו"ש, אלא שהי' בזה נס במשך ארבעים יום שלא אכל ושתה [דלאופן הב' הנ"ל לא הי' נס שנמשך כל הארבעים יום (כי ע"פ טבעו אז לא הי' צריך לאכול), ורק ברגע הראשון עשה ה' נס ששינה טבע גופו של משה; משא"כ לאופן הג' הי' זה נס נמשך במשך כל המ' יום]27.
יטד. וזהו החילוק בין ג' הדיעות — גמרא, שמו"ר וב"ר:
כלהש"ס שהדין אינו אלא שלא ישנה אדם ממנהג המקום, מספיק שלא יאכל בפועל, ובהתאם לזה ס"ל שהעדר אכילת משה לא הי' נס אלא כענין טבעי, שמצד גודל שמחתו וטירדתו בקבלת התורה (והיותו "עם ה'") לא הרגיש רעב הגוף.
כא[וזהו ע"ד שהמלאכים רק "נראה כמי שאכלו ושתו", כי לא נשתנו ולא היו צריכים לאכו"ש — וכן כאן, שגופו של משה (גם במשך מ' יום אלה) הי' זקוק לאכו"ש, אלא שהי' נראה כאילו אינו צריך מפני גודל עיסוקו של משה בקבלת התורה].
כבואע"פ שלפ"ז אין העדר האכו"ש אצל משה דומה להעדר אכו"ש המלאכים (שהם רוחניים שמעיקרא אינם זקוקים לאכו"ש) — הרי זה מספיק לקיים "אל ישנה אדם מן המנהג", כיון שלא הי' משה אוכל ושותה (וכנ"ל ס"ב, שלאופן זה לא איכפת לן הסיבה שאינו משנה ממנהג המקום, דהעיקר הוא רק שלא יהי' שינוי שיכול לעורר מחלוקת).
כגלהשמו"ר שס"ל ש"הלך בנימוסי'" פירושו שנעשה כא' מאנשי המקום, אינו מספיק זה שלא אכל בפועל, אלא צ"ל שהי' שינוי בטבע גופו של משה רבינו, שנעשה כמו מלאך*27 שאינו זקוק לאכו"ש [וע"ד זה שהמלאכים אכלו ושתו ממש], וזהו דיוק לשון השמו"ר "ונדמה להם" (כנ"ל);
כדואילו הב"ר דס"ל שהדין ד"הלך בנימוסה" הוא רק ענין בהנהגת האדם, נקט שהי' בזה נס תמידי, דאף שלא נשתנה טבע גופו, מ"מ, כיון שבפועל היתה "הנהגת" גופו של משה כמו הנהגתם של מלאכים (מצד הנס התמידי שנעשה בגופו), הרי גם זה נקרא קיום "הלך בנימוסה", כיון שסיבת נס זה היתה שיהי' בהנהגת דעליונים.
כה[אבל כיון שאין צריך להעשות כאנשי המקום ממש, ודי בזה שדומה להם בהנהגתו, לכן כשהמלאכים ירדו למטה מספיק זה שהיו "נראין כאוכלין", אף שלא אכלו בפועל (ע"ד הנ"ל בשיטת הש"ס)].
כוה. ואת"ל מפורש ע"ד ג' אופנים הנ"ל במדרש גופא28, בפרשתנו עה"פ29 "ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה", וז"ל:
כזהה"ד טוב לי כי עניתי למען אלמד חוקיך30, לטובתו של משה נתענה ק"כ יום שקיבל את התורה, ומאין הי' משה אוכל מזיו השכינה שנאמר31 ואתה מחי' את כולם ד"א מאין הי' אוכל מן התורה שנאמר32 בן אדם את אשר אתה תמצא אכול כו' ד"א מלחמה של תורה כדכתיב33 לכו לחמו בלחמי מנין שלא ישן ולא נתנמנם משל למלך שהי' אוהב לתיסומן (ממונה על אוצר המלך. מ"כ) אמר לו מדוד לך דינרי זהב משמחתו לא ביקש לא לאכול ולא לשתות ביקש לישן אמר אם אישן אני מפסיד אלו, כך משה מודד התורה שכח ולא אכל ולא שתה ביקש לישן אמר אם אישן אני מפסיד שלא אמר לי אלא מ' יום בלבד אמר הקב"ה נצטערת חייך אין אתה מפסיד בלוחות הראשונות לא היו אלא י' הדברות בלבד עכשיו שנצטערת אני נותן לך הלכות מדרשות ואגדות כו'.
כחוצ"ב במאי פליגי אם אכל מזיו השכינה או מן התורה או מלחמה של תורה.
כטוהנה מהחילוקים בין ג' הפירושים: בפי' הא' אומר שהי' אוכל "מזיו השכינה שנאמר ואתה מחי' את כולם": בפי' הב' מביא הכתוב "בן אדם את אשר אתה תמצא גו'": בפי' הג' הלימוד הוא מהכתוב "לכו לחמו בלחמי", וממשיך34 "מנין שלא ישן כו'", ומאריך במשל הנ"ל ש"משמחתו לא ביקש לא לאכול ולא לשתות. . שכח ולא אכל ולא שתה. . אמר הקב"ה נצטערת כו'".
לועפ"ז יש לומר, שג' פירושים אלה מה הי' מאכלו של משה, הם בהתאם לג' האופנים הנ"ל בגדר המנעות משה מאכו"ש בהר35:
לאבפירוש הג' מודגש שהעדר האכו"ש (וכן שינה) דמשה הי' רק מצד טירדתו בקבלת התורה, וה"ז ע"ד דברי המו"נ הנ"ל, שלפ"ז לא הי' כאן נס, וגופו של משה הי' זקוק לאכו"ש והי' רעב, אלא שמשה רבינו לא הרגיש רעב ולא אכל.
לבוזהו גם פירוש דברי המדרש שמשה רבינו נצטער — דלכאורה תמוה, איך אפ"ל שמשה רבינו יצטער על העדר אכו"ש בעלותו לקבל התורה מהקב"ה? — אלא כוונת המדרש, שגופו של משה רבינו מצ"ע הי' בעינוי וצער אלא שמשה רבינו לא הרגיש בצערו של הגוף מחמת רוב טרדתו ושמחתו בקבלת התורה;
לגלפירוש הב' י"ל, שנשתנה טבע גופו של משה רבינו שיהי' כטבע של מלאך, אלא ס"ל, שכשם שאצל מלאך ישנו גדר של אכו"ש36, ומזונו הוא מזון רוחני, כן הי' מזונו של משה במ' ימים אלה מזון רוחני — תורה. ולכן מביא הכתוב "בן אדם את אשר אתה תמצא אכול גו'", שמדגיש שנשאר בו הטבע (של "בן אדם") שזקוק לאכילה, אלא שבעלותו להר הי' מזונו ומאכלו מן התורה.
לד[וזהו החילוק בין הפי' הג' "מלחמה של תורה" והפירוש הב' "מן התורה", ד"מן התורה" מדגיש שמזונו הוא מן התורה עצמה, משא"כ "לחמה של תורה" י"ל שזהו שהתורה היא במקום לחם גשמי, היינו שמצד הטירדא בתורה לא מרגישים הצורך במאכל גשמי. ועצ"ע];
להמשא"כ לפי' הא' "שהי' אוכל מזיו השכינה" ומביא הכתוב "ואתה מחי' את כולם", לא היתה כאן פעולה של אכילה, כ"א רק ענין נסי מצד הקב"ה, מה ש"ואתה מחי' את כולם"37, שחיות גופו של משה הי' ממש כקיום נשמתו של אדם (וכן דהמלאכים לדיעה זו), שאין צריכים אכו"ש ורק נהנים מזיו השכינה38 וזהו קיומם וחיותם39.
לוו. ויש לומר, שכיון שאלו ואלו דברי אלקים חיים, הרי כ"א משלשת אופנים אלה הי' במ' יום אחרים שהי' משה בהר:
לזעליית משה במ' ימים הראשונים היתה לקבל לוחות הראשונות, שהיו מעשה אלקים ומכתב אלקים40, נס שלמעלה מן הטבע לגמרי, ובהתאם לזה גם העדר האכו"ש של משה לא הי' בגדר של טבע, ואפילו לא מצד שנתעלה גופו להיות כטבע של מלאכים — אלא הי' ענין נסי מצד הקב"ה;
לחבמ' ימים האמצעיים (שהיו בכעס41) לא היתה הנהגה נסית, והעדר האכו"ש של משה הי' ענין טבעי, שמרוב טירדתו ועסקו בהיותו עם ה' לא הרגיש דרישות גופו;
לטובמ' ימים האחרונים, שעלה לקבל לוחות שניות, והם היו "ברצון"41 (כמו ימים הראשונים), העדר אכו"ש שלו הי' נס, אלא שכשם שהלוחות השניות לא היו מעשה אלקים, כמו"כ העדר אכו"ש של משה בהר, לא הי' נס תמידי מאת ה', אלא שנזדכך גופו להיות כגופו של מלאך שאין צריך אכו"ש (גשמית).
מועפ"ז מדוייק עוד חילוק בין השמו"ר וב"ר הנ"ל — שבב"ר מביא הכתוב דפ' עקב42 "ואשב בהר גו' לחם לא אכלתי גו'" המדבר במ' יום הראשונים, ואילו בשמו"ר קאי43 על הכתוב דפרשתנו שמדבר במ' יום אחרונים44 — כי הב"ר ס"ל שהי' באופן נסי כנ"ל, ולכן הביא הכתוב דפ' עקב שמדבר ע"ד עליית משה מ' יום הראשונים; משא"כ השמו"ר שס"ל שנשתנה טבע גופו של משה עד ש"נדמה להם" — קאי על הכתוב דפרשתנו במ' יום האחרונים.
מאאבל לאידך, כשם שיש מעלה בלוחות שניות על לוחות ראשונות, דאף שלוחות ראשונות היו במעלה עליונה יותר, מ"מ, הי' שייך בהם שבירה45, משא"כ לוחות שניות46, קיימות לנצח — עד"ז בענין העדר אכו"ש של משה, שאף שבאופן הא' ה"ז נס יותר, מ"מ אין זה שייך לטבע גופו של משה, משא"כ כא שר נזדכך גופו של משה להיות כמלאך, ה"ז ענין פנימי יותר.
מבויש לומר שזהו הטעם ש"קרן עור פניו"47 של משה דוקא בירידתו מן ההר עם לוחות האחרונות ביום הכפורים, ולא ברדתו מן ההר עם לוחות הראשונות לאחרי מ' יום הראשונים48 — כי49 זה שפני משה מבהיקים עם קרני הוד מורה על זיכוך החומר גופא, עד שפניו מאירים כמו נשמה50, ולכן בא זה דוקא לאחרי היותו בהר במ' יום האחרונים, שאז נזדכך גופו של משה, עד ש"קרן עור פניו".
מג(משיחת ש"פ נשא תשמ"ו)