Likkutei Sichos·Vol. 37·Last Days of Pesach·Last Days of Pesachלקוטי שיחות·כרך לז·ימים אחרונים של פסח·ימים אחרונים של פסח

אימים אחרונים של פסח
א. כ' הרמב"ם¹: "כל לילי יום טוב ובליל יום הכפורים אומרים שהחיינו, ובשביעי של פסח אין מברכין שהחיינו^*1 מפני שאינו רגל בפני עצמו וכבר בירך על הזמן בתחלת הפסח".

בוצע"ק למה האריך הרמב"ם בטעם שאין מברכין שהחיינו בשביעי של פסח, דלכאורה הטעם "מפני שאינו רגל בפני עצמו" מספיק, ולמה הוסיף גם "וכבר בירך על הזמן בתחלת הפסח"?

גוי"ל — דמלמד שאם לא בירך כל ימי הפסח מברך באחש"פ².

דאבל יש לומר, שיתירה מזה קמ"ל הרמב"ם, ובהקדם שעד"ז צ"ע בלשון רבינו הזקן בשולחנו (הל' פסח³), שכ' "ואין אומרים שהחיינו בקידוש של שתי לילות [האחרונים] כיון שכבר אמרו בב' לילות הראשונים של פסח", והיינו שלא הביא כלל (תחילת לשון הרמב"ם) ד­שביעי של פסח "אינו רגל בפני עצמו", וכ' רק (ע"ד סיום לשון הרמב"ם) "שכבר אמרו בב' לילות הראשונים של פסח".

ה[ועוד תמוה, שהרי במגן אברהם שם⁴ אכן כ' (בקיצור) "שאינו רגל בפני עצמו", ואדה"ז השמיט ענין זה, ובמקומו כ' "שכבר אמרו כו'"!].

וויש להוסיף עוד: לעיל בסימן זה עצמו⁵, מבאר אדה"ז טעם אמירת הלל רק "בב' ימים טובים הראשונים של פסח אבל לא בחוש"מ וי"ט האחרונים" — לפי⁶ ש"בפסח שקרבנות כל הימים הן שוין לקרבנות י"ט הראשון לפיכך כולן טפלים⁷ לי"ט הראשון ואין שום אחד מהן כמועד בפני עצמו⁸ ולא תקנו לקרות ההלל אלא בפרקים דהיינו במועדים שהן באין מזמן לזמן ובהתחלת המועד הוא שתקנו לקרותו".

זועפ"ז תמוה אמאי כתב גבי ברכת שהחיינו הטעם "שכבר אמרו כו'", והרי אותו הטעם (שכבר הביא קודם) שאין אומרים הלל בחוש"מ וי"ט האחרונים — שאינם "כמועד בפני עצמו ולא תקנו לקרות ההלל אלא בפרקים. . ובהתחלת המועד" — בתוקף ג"כ לגבי אמירת שהחיינו (שהיא רק על המועדים ש"מזמן לזמן אתי"⁹, ומברכים אותה רק "בה­ תחלת המועד"¹⁰)?

חב. ויש לומר דטובא קמ"ל בהוספה זו, ובהקדים מה שיש להסתפק בגדר ברכת הזמן על המועדים, דיש לבארה בשני אופנים:

טא) החיוב הוא כמו ברכת שהחיינו על מצות הבאות מזמן לזמן או על פרי המתחדש מזמן לזמן וכיו"ב, שהיא מצד החידוש שבדבר¹¹, וכן בעניננו, שברכת הזמן על המועדים היא מצד החידוש בהגיע זמן מיוחד זה¹².

יב) ברכת הזמן על המועדים היא על כללות זמן המועד, דנוסף על המצוות שחייבים בהן בכל מועד ומועד, יש חיוב ברכה על עצם זמן המועד (היינו לא מצד חידושו אלא בגלל עצם היותו זמן מועד¹³).

יאוהנפקותא בין שני אופנים אלו היא לענין תשלומין של ברכת הזמן, כפי שנפסק להלכה (במגן אברהם¹⁴, וכן ב­שו"ע אדה"ז¹⁵) ד"אם לא בירך בליל ראשון מברך כל שבעה", שגדרן של תשלומין אלה תלוי בשני האופנים הנ"ל:

יבלאופן הא' שברכת שהחיינו על המו­עדים היא מצד החידוש בהגעת זמן מיוחד זה, הרי זמן החיוב של ברכה זו הוא בליל ראשון של חג¹⁶, בעת הגעת החג¹⁷ (וזוהי כוונת הברכה, על הגעת זמן המועד), אלא שאם לא בירכה אז, משלימה כל שבעת ימי החג^*17;

יגמשא"כ לאופן הב', הרי הברכה חלה על כל רגע ורגע של זמן המועד¹⁶, היינו שכל רגע ורגע של המועד חייב בברכה זו, אלא שהברכה שבליל ראשון פוטרת כל החג כולו. ולפ"ז, גם כשמברכים בשאר ימי החג אין הפירוש שבירך בזמן דתשלומין, אלא כל המועד הוא זמנה¹⁸.

יד[ונפק"מ להלכה¹⁹ — ע"ד מ"ש ה­צפע"נ²⁰ בנוגע למצוות שיש להן זמן נמשך, דיש לחקור "אם ר"ל דהחיוב הוא עליו תיכף רק שיכול להשלימו בזמן, או שמתחילה הדין כך שיכול לעשותו כל²¹ זמן זה"²² — "ונפק"מ אם אירע לו אונס אח"כ אם הוי גדר תשלומין אז עבר" (כיון דבעת החיוב לא הי' אונס), משא"כ אם כל הזמן הנמשך נקרא זמן המצוה, אזי אינו עובר כי נאנס בזמן החיוב].

טוג. עפ"ז יש לבאר טעם הוספת ה­רמב"ם בטעם אי אמירת שהחיינו בשביעי של פסח "(מפני שאינו רגל בפני עצמו) וכבר בירך על הזמן בתחלת הפסח":

טזזה שאין מברכים שהחיינו בשביעי של פסח לפי שאינו רגל בפני עצמו, יש לבאר בשני אופנים — בהתאם לשני האופנים הנ"ל (סעיף ב):

יזא) כיון שאינו רגל בפני עצמו רק המשך לימים הראשונים, מעיקרא אין חיוב לברך שהחיינו, כיון שאין כאן חידוש, שהרי לא "הגיענו" למועד חדש.

יחב) בעצם יש חיוב ברכת שהחיינו על שביעי של פסח, כי כל רגע ורגע של המועד חייב בברכה, אלא כיון ששביעי של פסח אינו רגל בפני עצמו, לכן, הברכה שבירך בתחילת החג פוטרת גם החיוב שלו.

יטויש לומר, שזוהי כוונת הרמב"ם (ועד"ז רבינו הזקן בשולחנו) שאין אומ­רים שהחיינו בשביעי של פסח לפי ש"כבר בירך על הזמן בתחלת הפסח", היינו כ­אופן הב' הנ"ל²³, שבעצם יש חיוב לברך שהחיינו גם בשביעי של פסח, אלא שחיוב זה נפטר²⁴ בברכתו שבירך "בתחילת ה­פסח" (כיון שאינו רגל בפ"ע).

כועפ"ז יש לבאר ג"כ הא שהשמיט אדה"ז (תחילת לשון הרמב"ם) "שאינו רגל בפני עצמו", וכתב רק "כיון שכבר אמרו בב' לילות הראשונים של פסח":

כאאם הי' כותב ששביעי של פסח אינו רגל בפני עצמו, הי' זה נותן מקום לטעות שכוונתו ע"ד מ"ש לפנ"ז לענין אי אמירת הלל בחוש"מ וי"ט האחרונים של פסח, ש"כולן טפלים לי"ט הראשון ואין שום אחד מהן כמועד בפני עצמו ולא תקנו לקרות ההלל אלא בפרקים דהיינו במועדים שהן באין מזמן לזמן ובהתחלת המועד הוא שתקנו לקרותו" — ועד"ז לענין ברכת שהחיינו בשביעי של פסח, שתיקנו לברכה רק "בהתחלת ה­מועד" (כשמגיע זמן המועד), ואח"כ אין כאן חיוב מעיקרא;

כבולכן השמיט אדה"ז הלשון "אינו רגל בפני עצמו", להדגיש יותר את ההבדל בין אי אמירת הלל (בחוש"מ וי"ט האחרונים) ואי אמירת שהחיינו בשביעי ואחרון של פסח, שהם ב' גדרים שונים, וזה שאין אומרים אז שהחיינו הוא מפני שנפטר בברכתו שבירך בלילות הראשונים של חג.

כגד. ויש מקום לעיון, דהנה פירוש זה בגדר ברכת שהחיינו (שחיובה חל על כל זמן המועד, אלא שנפטר בברכתו שבירך בתחילת החג) אינו רק בנוגע לשביעי (ואחרון) של פסח, אלא גם בנוגע לחוה"מ. ועפ"ז צע"ק שהרמב"ם (וכן אדה"ז) קמ"ל חידוש זה לענין שביעי (ואחרון) של פסח דוקא.

כדואף שקושיא גמורה אינה, שהרי אינו דרך הרמב"ם²⁵ (וכן אדה"ז²⁶) לכתוב דינים מחודשים שלא נמצאו בש"ס ופוסקים שלפניו, וכן בעניננו, שהרמב"ם לא כ' דין זה בפירוש, רק רמזו בצחות לשונו גבי טעם אי אמירת שהחיינו בשביעי של פסח — מ"מ ע"פ הידוע בגודל דיוק לשון הרמב"ם (וכן של אדה"ז בשולחנו הזהב), יש לומר, שיש דיוק בכך שחידוש זה נרמז דוקא אצל שביעי (ואחרון) של פסח.

כהונקודת הביאור בזה — דבנוגע ל­שביעי (ואחרון) של פסח יש קס"ד שאינו נפטר בשהחיינו שבירך בתחילת החג (אף שאינו רגל בפני עצמו), ולכן הוצרך הרמב"ם (ואדה"ז) להדגיש, שגם בהם אומרים שהברכה שברך בתחילת החג פוטרת החיוב שחל על י"ט האחרונים של חג.

כוה. הסברת הענין:

כזהחג דשביעי של פסח קשור עם הנס דקריעת ים סוף [שלכן קורין בשביעי של פסח שירת הים²⁷], שבנס זה מצינו ב' ענינים:

כחא) הוא הגמר והשלימות דיציאת מצ­רים (כיון שאז "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים"²⁸), וכדאיתא בתו­ספתא²⁹ ש"צריך להזכיר (ב"אמת ויציב") יציאת מצרים כו' וקריעת ים סוף", לפי ש"השלמת הגאולה היתה בקריעת ים סוף"³⁰.

כט[ויש לומר, שזהו הטעם לכך ששביעי של פסח "אינו רגל בפני עצמו", כיון שכל ענינו הוא הגמר והשלימות דיציאת מצרים].

לב) בנס זה הי' מעין הגאולה העתידה לבוא (שאז "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"³¹ — ע"ד מיתת מצרים באופן ש"לא נשאר בהם עד אחד"³²), שזהו מהטעמים שבשירת הים נכללו הנבואות ע"ד ביהמ"ק השלישי שייבנה ע"י הקב"ה בעצמו, "מקדש אדנ­י כוננו ידיך", בזמן ש"ה' ימלוך לעולם ועד"³³ — כיון שאז היו ישראל ראויים לגאולה האמיתית והשלימה, ועוד זאת, שתיכף בתחילת השירה — "אז ישיר משה"³⁴ — נרמז הענין דתחיית המתים³⁵.

לא[וענין הגאולה העתידה מודגש עוד יותר ביו"ט שני של גליות (דשביעי של פסח) — אחרון של פסח³⁶, שעיקר הארי­כות בהפטרת היום היא ע"ד משיח צדקנו, "ויצא חוטר מגזע ישי וגו'"³⁷].

לבוהנה בנוגע ליחס של הגאולה העתידה לגאולת מצרים, מצינו שני ענינים: א) הגאולה עצמה תהי' גדולה שלא בערך לגאולת מצרים³⁸, ועד שהיא בגדר חידוש לגבי גאולת מצרים. ב) לאידך גיסא ידוע, דכל הגאולות, גם גאולה העתידה, שרשן מגאולת מצרים, שהיא היתה כמו "פתיחת הצינור"³⁹ לענין הגאולה. וי"ל שזהו⁴⁰ מטעמי הה­לכה⁴¹ שמזכירין יציאת מצרים גם לימות המשיח, כיון שגם הגאולה דאז באה מכחה של יציאת מצרים.

לגועפ"ז יש לומר, שיש מקום לחיוב מיוחד של ברכת שהחיינו בפ"ע על י"ט האחרונים של פסח⁴², מצד החידוש שב­גאולה העתידה, שהיא למעלה לגמרי מגאולת מצרים, ואינה יכולה להיות נכללת בברכה שבירך בתחילת החג.

לדאלא שא"א לברך שהחיינו על הגאו­לה העתידה, כי ברכת שהחיינו היא רק על שמחת לבב מדבר שישנו בפועל ובמזומן, ועדיין אנו לפני גאולה העתי­דה⁴³ [ואדרבה, הזכרת הגאולה העתידה גורמת גם צער גדול, שכבר כלו כל הקיצין ועדיין לא בא, וא"כ ודאי שא"א לברך ע"ז ברכת שהחיינו⁴⁴].

להוזהו החידוש בדברי הרמב"ם ואדה"ז דברכת שהחיינו די"ט ראשון של חג כוללת ופוטרת ברכת שהחיינו די"ט האחרונים, דאע"פ שיש מעלה נפלאה בי"ט האחרונים של חג, להיותם שייכים לגאולה העתידה לבוא, מ"מ, כל זמן שעדיין לא באה בפועל, הרי מה שנרגש עתה הוא רק ענין הגאולה כפי שנמשכת מיציאת מצרים (שהכח לגאולה העתידה כבר נמשך בפועל מגאולת מצרים), ומצד ענין זה הרי ברכת שהחיינו ש­בתחילת החג שפיר יכולה לכלול גם ברכת שהחיינו די"ט האחרונים.

לו(משיחות אחש"פ תשכ"ג, תשל"ד, שביעי של פסח תשמ"ט)