Likkutei Sichos·Vol. 37·Tzav·Tzavלקוטי שיחות·כרך לז·צו·צו

אצו
א. "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה¹ גו'", ובפרש"י על "ופשט את בגדיו" (לאחרי שמפרש "אין זו חובה אלא דרך ארץ"²) מבאר הטעם: "שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד³. בגדים שבשל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו⁴ לכך ולבש בגדים אחרים פחותים מהן".

בומפשטות לשון רש"י מובן, שהם שני ענינים וטעמים⁵: (א) זהו דין בבגדי כהונה, שאין ללכלך (בהוצאת הדשן) את הבגדים "שהוא משמש בהן תמיד" (ע"ד המפורש לעיל⁶ שבגדי כהונה צ"ל "לכ­בוד ולתפארת"). (ב) דין בעבודת הכהו­נה, שאין לעשות עבודה שהיא בדוגמת "מזיגת כוס לרבו" בבגדים אלה שעושה בהם עבודה פחותה ("בישל קדירה ל­רבו").

גויש לעיין אמאי הוזקק רש"י, שאינו ספר של טעמי המצוות ולא בא אלא ל­פרש פשוטו של מקרא, להביא שני טעמים אלה?

דבנוגע לטעם הא', יש לומר בפש­טות⁷, שהוא מוכרח מאריכות לשון הכתוב "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים", דלכאורה תמוה, למה לא הס­תפק הכתוב ב"ולבש בגדים אחרים" שמזה כבר יודעים שצריך לפשוט את בגדיו שלבש מקודם — ו"ופשט את בגדיו" למה לי?

הומזה מוכח, שטעם לבישת בגדים אחרים הוא כדי שלא ללכלך הבגדים הקודמים, ונמצא, שעיקר ההדגשה בכתוב כאן היא (לא לבישת בגדים אחרים, אלא) פשיטת הבגדים הקודמים.

ואבל אינו מובן — למה מוסיף רש"י גם טעם שני "בגדים שבשל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו"⁸?

ז[ואף שטעם זה מקורו בגמרא⁹, הרי פרש"י עה"ת בא לפרש פשוטו של מקרא ולא להעתיק דרשות ופירושי חז"ל, ובשביל פירוש הכתובים לכאורה די בטעם הא' "שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד"].

חלכאורה אפשר לתרץ שטעם זה בא לבאר הדין (שהביא רש"י בסוף דבריו) "ולבש בגדים אחרים — פחותים מהן", שלכאורה זהו מצד הטעם השני, שאינו דומה סוג הבגדים שמוזג בהן כוס לרבו לסוג הבגדים שמבשל בהם קדירה (משא"כ לטעם הא', שנוגע רק שלא יהיו אותם הבגדים ממש (כדי שלא יתלכ­לכו)¹⁰, לכאורה אפשר שיהיו אותו הסוג כו').

טאבל אין לומר כן¹¹, כי:

יא) מזה שרש"י צירף הטעם השני וכתבו בהמשך לטעם הראשון, ובד"ה "ופשט את בגדיו" [ורק בסיום הפירוש כ' "לכך ולבש בגדים אחרים פחותים מהן"], משמע, שגם הטעם השני בא לבאר (לא זה ש"ולבש בגדים אחרים, פחותים מהן", אלא) זה ש"ופשט את בגדיו".

יאב) לכאורה, גם לטעם הא' מובן אמאי צ"ל בגדים "פחותים מהן", דכיון שבהו­צאת הדשן מתלכלכים הבגדים, מסתבר שהבגדים שלובשים אז הם "פחותים מהן"¹⁰.

יבב. ונ"ל בפשטות, שבהוספת הטעם השני בא רש"י לתרץ קושיא בפשוטו של מקרא כאן:

יגפסוק זה ע"ד הוצאת הדשן בא בהמשך לדין תרומת הדשן שבפסוק הקודם¹² — "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח". ומשמע, שעיקר הזהירות בפשיטת הבגדים בשביל הוצאת הדשן הוא בגלל הבגדים ("מדו בד ומכנסי בד") שהי' לבוש בהם בעת הרמת הדשן.

ידותמוה: איך אפשר לומר שטעם פשיטת בגדיו לפני הוצאת הדשן הוא כדי שיהיו נקיים בעת שמשמש בהן, והרי גם בעת שמשמש בעבודת הרמת הדשן קיים החשש של לכלוך הבגדים.

טוואע"פ שאינו דומה חשש הלכלוך בהרמת הדשן ללכלוך הבגדים בהוצאת הדשן, וכמ"ש בפרש"י לש"ס¹³ ד"גבי הו­צאת הדשן. . הבגדים מתבזים ומת­לכלכין בהן אבל תרומת הדשן שאינו אלא מלא מחתה ליום. . אין שם לכלוך בגדים" — מ"מ מובן, שבערך לשאר עבודות המקדש, אין הרמת הדשן מלא­כה "נקי'" כ"כ, וא"כ אמאי לא יפשוט את בגדיו (שעושה בהם שאר עבודות) גם בשביל הרמת הדשן.

טז[ולהעיר שלדעת הרמב"ם¹⁴ גם הרמת הדשן היא בבגדים פחותים¹⁵, וז"ל¹⁶: "ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן יהיו פחותין מן הבגדים שמשמש בהם בשאר עבודות שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והרים את הדשן אינו אומר אחרים שיהיו בגדי חול אלא שיהיו פחותין מן הראשונים לפי שאינו דרך ארץ שימזוג כוס לרבו בבגדים שבישל בהם קדירה לרבו"¹⁷].

יזג. וכדי לתרץ קושיא זו הביא רש"י את הטעם השני (המשל) ד"בגדים שבשל בהן כו' אל ימזוג בהן כוס כו'":

יחמצד הטעם הא' "שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד", הי' מקום לומר שגם הרמת הדשן תיעשה באותם הבגדים שבהם מוציא את הדשן. ומדוייק היטב בלשון רש"י "שלא ילכלך. . בגדים שהוא משמש בהן תמיד", היינו, שכאן אין הדיוק על השימוש שבו איירי בקרא כאן (הרמת הדשן), אלא קאי על שאר עבודות המקדש, "שמשמש בהן תמיד".

יטוהטעם שגם הרמת הדשן נכללת בשאר עבודות המקדש בענין זה, שאינה נעשית בהבגדים שמוציא בהן את הדשן, מובן ע"פ המשל ד"בגדים שבשל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו":

כא' החילוקים בין בישול קדירה ומזיגת כוס הוא, דבישול קדירה אינו בפני רבו אלא במקום אחר, ואילו מזיגת כוס לרבו היא בפניו.

כאוזהו החילוק בין הרמת הדשן והוצאת הדשן, דאף שבשניהם נוטלים את הדשן מעל המזבח, הרי בהרמת הדשן נאמר "ושמו אצל המזבח", ואילו הוצאת הדשן היא "אל מחוץ למחנה אל מקום טהור".

כבולכן, כיון שהרמת הדשן היא "בפני רבו", צ"ל בבגדים חשובים, כמו מזיגת כוס, ואילו הוצאת הדשן אל מחוץ למחנה אף שהתחלתה היא "בפני רבו", נטילת דשן מעל המזבח¹⁸, הרי עיקרה הוא כמו בישול קדירה, דבר הנעשה שלא בפני רבו¹⁹, ולכן נעשה בבגדים פחותים יותר.

כגועוד זאת: בישול קדירה ה"ה הכנה לשימוש רבו, משא"כ מזיגת כוס ה"ז גוף השימוש. כלומר: מזיגת כוס אינה רק סיום וגמר השימוש, אלא היא חלק עיקרי מהשימוש עצמו [וכמובן גם משימוש יעקב ליצחק, ש"ויגש לו ויאכל (ואח"כ) ויבא לו יין וישת"²⁰], ואילו בישול קדירה תוכנו רק הכנה²¹ דהכנה לכללות השימוש.

כדוזהו החילוק בין הרמת הדשן והוצאת הדשן: הרמת הדשן היא מצוה בפ"ע, סיום²² וגמר מצות הקרבן, והיינו דבהשימוש דעבודת הקרבן גופא ה"ז הגמר והשלימות שלו²³, ואילו הוצאת הדשן אינה אלא מכשיר דמכשיר, בשביל שיהי' מקום פנוי למערכה על המזבח²⁴.

כהועפ"ז מובן, שבזה שרש"י מוסיף "בגדים שבשל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו" בא להוסיף שהטעם הוא לא רק בשביל לכלוך בגדי כהונה, שהרי בכמה עבודות החל משחיטת הקרבן, קבלת הדם, זריקת הדם והקטרה וכו', יש מקום ואפשר שיתלכלכו בגדיו, וכ"ש וק"ו תרומת הדשן שבכתוב הקודם —

כואלא שבעבודה שהיא לפני רבו ותוכנה הוא גדר השירות לרבו, לא נחשב ללכלוך, ולא חל ע"ז שם לכלוך, דאדרבה, זהו תוכן השירות לרבו;

כזמשא"כ בעבודה שאינה בפני רבו ותוכנה הוא רק הכשר דהכשר, חל ע"ז שם לכלוך.

כחד. מיינה של תורה שבפירוש רש"י:

כטלכאורה לפי דברי רש"י דרוש ביאור: מכיון שהוצאת הדשן היא בדוגמת בישול קדירה, מאי טעמא נעשית היא ע"י אותו הכהן "המוזג כוס לרבו", הרי ע"ד הרגיל ובפשטות הרי הם נעשים על ידי שני סוגי עבדים, והמבשל קדירה אינו העבד והמשרת המוזג כוס לרבו.

לולפ"ז לא רק שהי' צ"ל בבגדים אחרים אלא הי' ראוי שייעשה ע"י כהן אחר [וכמו שמצינו דעת רבי אליעזר דמפרש²⁵ "אחרים והוציא לימד על הכהנים בעלי מומין שכשרין להוציא הדשן"].

לאוחזינן מהא, דהגם שהן שתי עבודות שונות, מ"מ ראוי לאותו הכהן לעשות את שניהם.

לבויש לומר שבזה יש הוראה בעבודת כאו"א מישראל, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש²⁶, בשירותו לקונו²⁷:

לגא) בנוגע לעצמו, נוסף על ההוראה הכללית ד"לא תהא יושב ושוקל מצותי' של תורה. . קלה שבקלות. . וחמורה שבחמורות. . הרי הן שוין"²⁸, הרי עבודה ושירות להקב"ה צ"ל לא רק במצות בפועל אלא גם בההכנה והכנה דהכנה דהמצוה, וכדאיתא בגמ'²⁹ "כמה גדולים מעשה חייא", שהוא בעצמו התעסק לא רק בעצם הלימוד עם תלמידים אלא עשה בעצמו את כל ההכנות והכנות להכנות, שבעצמו זרע פשתן "ומגדלנא³⁰ נישבי (מקלע אני מכמורת) וציידנא טביא (צביים). . ואריכנא מגילתא (ומתקן אני קלפים). . וכתיבנא חמשא חומשי (תורה) לחמשא ינוקי כו'".

לדועוד זאת, שעשה הכל באותה המסירה ונתינה כמו להמצוה עצמה.

להוהדרך שיתכן זה הוא מצד גודל ביטולו לרצון העליון. דחילוקי דרגות, בין מצוה להכשר מצוה והכשר דהכשר, שייכים בהיותו בהרגשתו מציאות בפ"ע, דהגם שהוא מציאות דקדושה, מ"מ מר­גיש את מציאותו, ומצד זה, בהכשר אינו מרגיש חשיבות ותכלית כמו בגוף קיום המצוה, כי דוקא ע"י המצוה נעשה ציווי וחיבור עם הקב"ה, כברכת כל המצות "אשר קדשנו במצותיו וצונו";

לואבל מצד רצון הקב"ה אין חילוק בין המצוה גופא (שע"י ממשיכים אלקות) והכשר מצוה³¹.

לזוכאשר האדם הוא בביטול גמור לרצון העליון למעלה מטעם ודעת אין נפק"מ באיזה דבר הוא רצון העליון, ועושה ומעשה בהכשר מצוה כמו בגוף המצוה³².

לחב) ואותו הדבר הוא גם בעבודה עם הזולת: יכול אדם לעשות "חשבון" שהוא יעסוק רק בהשפעה על יהודי כזה שהוא "במקום רבו", בד' אמות של ביהכנ"ס וביהמ"ד, אבל להשפיע על יהודי הנמצא "מחוץ למחנה" אין זה תפקידו.

לטוהיינו שאף שזהו דבר נחוץ וחשוב כו', הרי זה שייך לכהנים אחרים; מקומו — עבודתו והתעסקותו — הוא אצל רבו.

מולמדים מפרש"י הנ"ל, שאותו העבד המוזג כוס לרבו הוא עצמו צריך ללכת חוץ למחנה³³ ולעשות עבודתו שם.

מאואופן עבודתו הוא — שצריך להלביש את עצמו ב"בגדים אחרים — פחותים מהן", ולא בבגדים שבהם עובד עבודתו בפנים, והיינו שצריך להתלבש בלבושי המתברר ולעסוק ולדבר עמו, כפי ערכו ודרגתו.

מבואף שזוהי ירידה גדולה ביותר עבורו, שעוסק עם זה שלע"ע כל מה שיכול לפעול עליו הוא לא בענין תורה ומצות בפועל אלא רק הכנה והכשר בלבד (ענין של סור מרע וכיו"ב), הרי דוקא מצד זה נקרא בשם כהן בשלימות, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש",

מגוהיינו שעושה השירות להקב"ה כמו שהקב"ה עושה — וכמו שהי' ביצי"מ, "וארד להצילו מיד מצרים"³⁴, שהוציאנו ה' ממצרים "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. . אני ה' אני הוא ולא אחר"³⁵,

מדוכן תהי' לנו, שהקב"ה בעצמו אוחז ביד כאו"א — "איש איש ממקומו" — ומו­ציאו מן הגלות וכמ"ש³⁶ "ושב ה"א את שבותך", בניסן זה ממש, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל³⁷.

מה(משיחת ש"פ צו תשל"ב)