Likkutei Sichos·Vol. 39·Explanations in Likkutei Levi Yitzchok on Iggeret HaTteshuvah·Iggeret HaTteshuvah 5לקוטי שיחות·כרך לט·ביאורים בלקוטי לוי"צ על אגרת התשובה·אגרת התשובה ה

אאגרת התשובה ה
א. באגרת התשובה (פרקים ד­ו) מא­ריך אדמו"ר הזקן "בביאור¹ מלת תשובה ע"ד הסוד — תשוב ה', ה"א תתאה [דשם הוי'] תשובה תתאה, ה"א עילאה תשובה עילאה", ד"ה"א תתאה" היא מקור הנפש האלקית², וע"י עוונות "נכרת³ ונפסק ח­בל ההמשכה. . מה"א תתאה" לנשמת האדם, וכן גורם ל"גלות השכינה", כי ע"י מעשיו הרעים כו' הוא ממשיך ומו­ריד השפעת ה"א תתאה [שרש נשמת ה­אדם ומקורה] עד תוך היכלות הסטרא אחרא⁴ — "וכשהאדם⁵ עושה תשובה נכו­נה אזי מסלק מהם ההשפעה שהמשיך במעשיו ומחשבותיו, כי בתשובתו מחזיר השפעת השכינה למקומה, וזהו תשוב ה"א תתאה מבחי' גלות כו'".

בואח"כ ממשיך בריש פ"ז: "ואולם דרך האמת והישר לבחי' תשובה תתאה ה"א תתאה הנ"ל הם ב' דברים דרך כלל, הא' הוא לעורר רחמים העליונים. . על נש­מתו. . שנפלה. . לבירא עמיקתא הן היכלות הטומאה והסט"א, ועל מקורה. . לעורר רחמים על השפעת שם הוי' ב"ה שנשתלשלה וירדה תוך היכלות הסט"א. . והב' לבטש ולהכניע הקליפה וסט"א. . ע"י לב נשבר ונדכה. . זבחי אלקים רוח נשברה כו'".

גובהערות אאמו"ר על אגה"ת⁶ מבאר ב' הלשונות (בריש פ"ז) "דרך האמת וה­ישר לבחי' תשובה תתאה ה"א תתאה", וז"ל:

ד"אמת הוא תפארת, מדתו של יעקב, מדת הרחמים, והישר הוא יסוד. . והם הם הראשים דמלכות. . מתפארת נמ­שכו חסדים לכתר מלכות, ומיסוד נמשכו גבורות לדעת דמלכות. . זהו שאמת והישר. . הם דרך לבחי' תשובה תתאה ה"א תתאה בחי' מלכות, שהם משיבים ומחזירים אותה למקומה".

הואח"כ מבאר "והיינו הב' דברים ש­אמר לקמן לעורר רחמים העליונים כו', רחמים הוא תפארת בחי' אמת (ועיין ל­קמן באגה"ק פ"ו, ע"ש). . ולבטש ולהכ­ניע כו' שזהו בחי' גבורות זבחי אלקים כו' הוא בחי' ישר, יסוד, בחי' גבורות".

ווהנה כבר נת' כמ"פ, שבכמה מקומות נראה שבהערות אלו כוונת אאמו"ר היא לא רק לבאר את דיוקי הלשונות בספר התניא, אלא גם לרמז ביאור בתוכן ה­כללי של הפרק (הענין).

זוכן יש לומר בעניננו, שביאור אאמו"ר הנ"ל, שב' הדברים ד"אמת" ו"ישר" [ה­מכוונים ל"ב' דברים. . לעורר רחמים. . ולבטש ולהכניע"] הם כנגד ב' הספירות דתפארת ויסוד ("הראשים דמלכות"), ו"הם משיבים ומחזירים" ה"א תתאה (מלכות) למקומה — מבארים כללות תוכן הפרק ע"ד ב' הדברים ד"לעורר רחמים. . ולבטש ולהכניע כו'".

חב. דהנה לכאורה נראה, דמ"ש ב­רפ"ז "דרך האמת והישר לבחי' תשובה תתאה ה"א תתאה הנ"ל הם ב' דברים כו'", היינו, שהטעם שהאדם צריך "לעו­רר רחמים העליונים. . על נשמתו", וכן "לבטש ולהכניע הקליפה. . ע"י לב נש­בר ונדכה כו'", הוא כדי לתקן הענין ד"גלות השכינה" שנגרם ע"י החטאים, וכפי שממשיך בפרק ח⁷, ש"אחרי העמקת הדעת בכל הנ"ל. . תקבע בלבו באמת גודל הרחמנות על בחי' אלקות שבנפשו ושלמעלה כנ"ל, ובזה יעורר רחמים ה­עליונים מי"ג מדה"ר. . (ה)מנקים כל הפגמים. . ושוב אין יניקה להחיצונים והסט"א מהשפעת ה"א תתאה. . ובזה תשוב ה"א תתאה למקומה".

טאבל דוחק לפרש כן, כי לפ"ז נמצא, שכל האריכות בפרק זה אודות שני דב­רים אלה (לעורר רחמים ולבטש ולהכניע כו') אינה ענין לעבודת התשובה עצמה ("לשוב אל ה' בכל לבו"⁸), אלא הוא ענין בפ"ע — לתקן את "גלות השכינה" הנג­רמת ע"י עוונותיו⁹.

יועוד זאת: בסוף פ"ו כבר כתב אדה"ז (כנ"ל) "וכשהאדם עושה תשובה נכונה אזי מסלק מהם ההשפעה כו' כי בתשו­בתו מחזיר השפעת השכינה למקומה", הרי מפורש שע"י התשובה עצמה "מח­זיר השפעת השכינה למקומה"¹⁰, ואיך מתאים זה עם המשך הענין, שאין "תשו­בה נכונה" מספיקה להחזיר השפעת ה­שכינה למקומה, אלא צריכים עוד דברים נוספים — "לעורר רחמים כו' לבטש ולהכניע הקליפה כו'"?

יאוגם: מדוע בפ"ח, כשמבאר איך מפ­סיקים יניקת החיצונים ופועלים ש"תשוב ה"א תתאה למקומה", לא הזכיר כלל הדבר הב' שבפ"ז (ע"ד ביטוש והכנעה), אלא רק הדבר הא' (התעוררות רחמים על בחי' אלקות שבנפשו ושלמעלה)?

יבולכן מסתבר לומר, שכוונת אדה"ז במ"ש "ואולם דרך האמת והישר לבחי' תשובה תתאה ה"א תתאה הנ"ל" היא (בעיקר) לעבודת התשובה דהאדם^*10, שב' הדברים המבוארים בהפרק (לעורר רח­מים כו' והביטוש וההכנעה) הם הפועלים שהתשובה תתאה דהאדם תהי' באמת וב­אופן ישר (ואזי היא "תשובה נכונה" שעל ידה "מחזיר השפעת השכינה למקומה").

יג[אלא שבפ"ח מוסיף עוד ענין, שע"י שנקבע "בלבו באמת גודל הרחמנות על בחי' אלקות שבנפשו כו'", נעשה ענין נוסף, שרחמי האדם מעוררים "רחמים העליונים מי"ג מדות הרחמים. . (ה)מנ­קים כל הפגמים"].

ידוצריך ביאור: מהו הקשר בין שני דברים אלה לתוכן ענין התשובה, "לשוב אל ה' בכל לבו ובכל נפשו"⁸, "באמת ובלב שלם"¹¹ — שלכן רק הם ה"דרך האמת והישר לבחי' תשובה תתאה"?

טווענין זה יובן ע"פ הערת אאמו"ר, שב' דברים אלה [שכנגד "תפארת" ו"יסוד", "הראשים דמלכות"] "הם משיבים ומחזי­רים אותה (ה"א תתאה) למקומה", כדל­קמן.

טזג. ביאור הדבר:

יזבגדר מצות תשובה כתב אדה"ז לעיל (פ"א¹²) "שיגמור בלבו. . לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית' ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו הן במ"ע הן במל"ת", שמזה מובן, שעיקר ענין התשובה הוא קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצות¹³.

יחדהנה בכל מעשה עבירה, יש בו פריקת עול מלכות שמים, דאם הי' עליו עולו ית', הי' מושל ברוח תאוותו כו' מצד עול מלכות שמים, כמו עבד, דאף שבהפקירא ניחא לי'¹⁴, ה"ה כופה א"ע מחמת עול אדונו שעליו. ולכן, ראשית ענין התשובה, "לשוב אל ה'", היא לקבל עליו מחדש את עול מלכותו ית'.

יטוזוהי השייכות דתשובה תתאה לה"א תתאה שבנפש — כי ה"א תתאה היא מדת מלכותו ית'¹⁵, ובעבודת האדם היא קבלת עול מלכותו ית'.

כוזה מתאים עם דברי אדה"ז לעיל¹⁶, דה"א תתאה בנפש האדם קאי על עסק התורה והמצות במעשה — כי קבלת עול מלכות שמים שייכת למעשה, כמו עבד שמקבל עליו עול אדונו, שאין קבלת ה­עול משנה את פנימיותו (שכלו ומדותיו) — שהרי גם אחרי קבלת העול "בהפקירא ניחא לי'" — אלא שבנוגע למעשה בפועל מתנהג כפי רצון אדונו; וכן הוא בעבודת השם, שקבלת עול מלכות שמים היא (בעיקר) בנוגע למעשה האדם, כל' אדה"ז הנ"ל "שלא יעבור. . מצות המלך ח"ו הן במ"ע הן במל"ת".

כאד. והנה, כשם שמצינו בנוגע לה"א תתאה (ספירת המלכות) למעלה, ש"בנ­ינה" הוא ע"י הספירות שלמעלה ממנה (וכמבואר בהערת אאמו"ר, ש"תפארת" ו"יסוד" הם "הראשים דמלכות") — עד"ז צריך לומר גם לענין ה"א תתאה שבנפש, קבלת עול מלכותו ית', דעם היות ש­קבלת עול (בפועל) שייכת ל"מעשה" וחיצוניות האדם, מ"מ, "בנין" מדת הקב­לת עול שבאדם הוא ע"י הפנימיות שלו (שלמעלה ממעשה).

כבויש לומר הביאור בזה:

כגענין קבלת עול מלכותו ית' שאצל ישראל, אינו דבר חיצוני לבד (שכופה א"ע להתנהג כפי רצון המלך ושלא למ­רוד במלכותו ית'), אלא הוא בפנימיותו ועד שמושרש בפנימיות נפשו¹⁷, דלהיות ש"חלק הוי' עמו. . חלק משם הוי' ב"ה"¹⁸, וכל א' מישראל מקושר אליו ית' בפנימיות נפשו, הרי מלכותו ית' נרגשת בנפשו והוא מקבל עליו עולו ית'.

כדוזהו ג"כ מ"ש אדה"ז כאן "ואולם דרך האמת והישר לבחי' תשובה תתאה כו' הם שני דברים כו'":

כהב' הדברים ד"לעורר רחמים כו' לב­טש ולהכניע כו'", הם ה"פנימיות" דקבלת עול והיא "נבנית" על ידם [ע"ד ש"תפ­ארת" ו"יסוד" הם "הראשים דמלכות" ובונים אותה], כדלקמן סעיף ה; ולכן נדרשים לבחי' תשובה תתאה שני דברים אלה, כי לאחרי שאדם פרק מעליו עולו ית', הרי מובן, שכדי לתקן זה ו"לבנות" מחדש את מדת הקבלת עול, צריכים לתקן הפגם מעיקרו, שהקבלת עול שלו תהי' מצד פנימיות נפשו¹⁹.

כוובזה מובן דיוק לשון אדה"ז "(דרך) האמת והישר":

כזאע"פ שקיום "מצות התשובה" הוא ע"י עצם קבלת עול מלכותו ית' (ואין נפק"מ אופן הקבלת עול או סיבתו) — כי "מצות התשובה. . היא עזיבת החטא בלבד"²⁰ — מ"מ, כדי שתהי' "באמת" ה"ז רק אם היא באופן שהקבלת עול קשורה ו"דבוקה" עם פנימיות נפשו. דנוסף לזה שרק אז יש לה קיום ("שפת²¹ אמת תכון לעד") — כי באם הקבלת עול שלו היא רק באופן חיצוני הרי עלול ביותר שלא יהי' לה קיום, כיון שמצד נפשו "בהפ­קירא ניחא לי'" — הנה עוד זאת, שעצם הגדר ד"אמת" מורה שנעשה מצד הפני­מיות שלו.

כחואז התשובה היא באופן של "דרך. . הישר": ענינו של "ישר" הוא — שהתשו­בה אינה בגלל סיבה מבחוץ [להעיר מתשובת ר' אלעזר בן דורדייא²²], אלא מצד האדם עצמו. ובנוגע לעניננו: סתם קבלת עול (חיצונית) הרי סיבתה אימת האדון (שחוץ להעבד); משא"כ כשהקב­לת עול היא תוצאה מהתקשרות הפני­מית של הנפש בו ית', ה"ז "דרך. . הישר", שהוא ענין בהאדם עצמו²³.

כטה. ע"פ הנ"ל יש לבאר הטעם שדוקא ב' דברים אלה — "לעורר רחמים כו' לבטש ולהכניע כו'" — הם ה"דרך האמת והישר" להעבודה דתשובה תתאה:

לענין קבלת עול מלכות קשור, בכל­לות, עם ב' ענינים: א) הרגשת מלכותו ית', ב) הכנעת מציאות העבד. וע"ד עבד שמקבל עליו עול אדונו, שראשית כל עליו לדעת ולהרגיש שזהו אדונו והוא קנוי אליו; אבל זה בלבד אינו מספיק, דאם מדת ההפקירות שלו היא חזקה, הרי הידיעה שזהו אדונו לא תוכל להג­בילו, וקבלת עול האדון דורשת הכנעת ישות ומציאות העבד כלפי האדון.

לאוהם שני הענינים ד"חסדים" ו"גבו­רות" (ה"בונים" את המלכות): "חסד" ענינו גילוי, והוא התגלות המלך²⁴; ו"גבו­רה" היינו הכנעת האדם, שעי"ז עול המלך מתקבל בנפשו וחודר ללבו²⁴.

לבוכך הוא בענין התשובה, שכדי שה­אדם יוכל לתקן מדת ה"קבלת עול מל­כות" שלו — הרי זה ע"י "ב' דברים דרך כלל, הא' הוא לעורר רחמים כו' על נש­מתו כו' והב' לבטש ולהכניע הקליפה כו' ע"י לב נשבר ונדכה":

לגזה שנקבע "בלבו באמת גודל הרחמ­ נות על בחי' אלקות שבנפשו ושלמעלה" מורה, שהאלקות מאיר בנפשו (דאל"כ לא הי' זה מעיק לו עד ש"יתמרמר ע"ז מאד מאד"²⁵) — בחי' "חסד";

לדוענין הביטוש וההכנעה ע"י לב נשבר ונדכה הוא ענין ה"גבורה"²⁶ הנצרך לק­בלת עול, שעי"ז נקבע ה"עול" בלבו פנימה.

להוזוהי גם השייכות לשתי הלשונות "אמת" ו"ישר" (שהם שני הדברים ד"ל­עורר רחמים כו' לבטש ולהכניע כו'", כביאור אאמו"ר) — כפירושם הפשוט:

לוה"אמת" שבעבודת התשובה דהאדם, הו"ע הבא מלמעלה. וענין זה מרמז אאמו"ר ע"י הציון [על הענין ש"רחמים הוא ת"ת בחי' אמת"] — "ועיין לקמן ב­אגה"ק פ"ו. ע"ש":

לזבאגה"ק שם²⁷ מבואר דדחילו ורחימו הבאות מלמעלה "הן הנקראות בשם אמת. . שהוא (ית') אמת האמיתי וכל האמת שבנבראים כלא חשיבי קמי'. אך איזה הדרך שיזכה האדם לאמת ה', הנה הוא ע"י שיעורר רחמים רבים לפני ה' על הניצוץ שבנפשו כו'". וכן הוא בעניננו, שבכדי שהתשובה תהי' באמת ה"ז ע"י גילוי אמת ה', אלא שהדרך לזכות לגילוי זה הוא ע"י שמעורר "רחמים העליונים. . על נשמתו כו'"²⁸;

לחו"ישר" היינו זה שהתשובה (וקבלת עול מלכותו) היא בהאדם עצמו, כנ"ל, ולכן, נוסף על התעוררות רחמים רבים (הגורם לגילוי אמת ה' מלמעלה), צ"ל ענין הביטוש וההכנעה, ע"י לב נשבר ונדכה, שעי"ז התשובה וקבלת עול מל­כותו נרגשת בפנימיותו.

לט(משיחת ש"פ מקץ תשל"א)