Likkutei Sichos·Vol. 39·Explanations in Likkutei Levi Yitzchok on Iggeret HaTteshuvah·Iggeret HaTteshuvah 7לקוטי שיחות·כרך לט·ביאורים בלקוטי לוי"צ על אגרת התשובה·אגרת התשובה ז

אאגרת התשובה ז
א. באגרת התשובה פרק ט' מביא אדמו"ר הזקן¹ ד"בינה איהי תשובה עיל­אה והאם² רובצת על האפרוחים וכו'³, דהיינו שע"י שמתבונן בגדולת ה' בהע­מקת הדעת ומוליד מרוח בינתו דחילו ורחימו שכליים. . ולא די לו באהבה טבעית המסותרת לבד וכו', וכן ביראה ופחד או בושה וכו' כנודע, אזי נקראת האם [בינה, מקור המדות] רובצת על ה­אפרוחים [המדות] וכו'³".

בובהערות אאמו"ר על אגרת התשו­בה⁴ מדייק בלשון אדה"ז, ש"ביראה. . נקט ג' דברים, יראה פחד בושה, ויראה ופחד הוא בחד חלוקה. . ובושה בחלו­קה בפני עצמה שנקט או בושה", ומבאר, דיראה היא "לנגד מדת הגבורה. . במדת הגבורה, שהוא מדת הלוים, יש ג' חלוקות לוים, בני קהת בני גרשון בני מררי. וקהת וגרשון הם בחדא חלוקה שבשניהם כתיב⁵ נשיאת ראש, ומררי בחלוקה בפ"ע שלא כתיב בו⁶ נשיאת ראש".

גואח"כ מוסיף, ש"גם יש לפרש, הגבו­רות הם בג' מקומות בבינה בז"א ובמל­כות. . זהו יראה הוא במוח ופחד הוא בלב כמ"ש בתניא [ח"א] פ"ט⁷ היראה במוחו ופחד ה' בלבו. . ובושה הוא במלכות⁸".

דוצריך ביאור: למאי נפק"מ באגרת התשובה כאן לפרט כל ג' המדריגות שביראה? והרי לעיל בחלק ראשון פ"ט (שאאמו"ר מציין כאן) לא הביא אדה"ז אלא "יראה במוחו ופחד ה' בלבו", ולא הזכיר גם "בושה" (שכנגד מלכות⁹).

הולכאורה, אדרבה: תוכן דברי אדה"ז לעיל שם הוא אודות רצון הנפש ה­אלקית שכל אברי הגוף יהיו ממולאים רק עם כוחותי' לבדם ולא יעבור זר בתוכם, והולך ומפרט כל פרטי האברים והכוחות, מוחין שבראש, מדות שבלב, ועד למחשבות דיבורי ומעשי האדם, ש­ כולם "יהיו לה' לבדו" — וא"כ הי' מתאים לפרט שם את כל הדרגות שביראה (שכולם הן לה' לבדו), ומ"מ לא הזכיר שם "בושה" (שכנגד מלכות), אלא רק "היראה במוחו ופחד ה' בלבו";

וואילו באגרת התשובה כאן, שלא בא לבאר כאן עבודת המדות¹⁰, אלא עבודת התשובה שהיא בבינה, וענין היראה נזכר רק בדרך אגב, לבאר איך שמ"בינה" נולדות "דחילו ורחימו שכליים" [ובזה גו­פא, עיקר האריכות היא אודות אהבה¹¹ ("כענין שנאמר¹² לאהבה את ה' אלקיך משום כי הוא חייך וכו' ולא די לו באהבה טבעית המסותרת לבד וכו'"), ורק אח"כ מזכיר בקיצור גם ע"ד יראה ("וכן ביראה כו'")] — ואעפ"כ נחית כאן לפרט את ג' הדרגות שביראה (וגבורה)!

זוביותר יש להבין לפי הפירוש השני של אאמו"ר, שג' הלשונות ביראה הם כנגד ג' מקומות של גבורות, בינה ז"א ומלכות, והיינו, שלא זו בלבד שנקט פרטי הדרגות שבמדת היראה שבלב, אלא גם כפי שהיא במוח וכן "במלכות" (כפי ש­נמשך במעשה בפועל).

חב. ויש לומר, שלפי הביאור שבהע­רה זו (שבלשון אדה"ז כאן נרמזים פרטי הדרגות והמקומות שביראה) נתוסף ב­הבנת כללות תוכן דברי אדה"ז כאן בענין "והאם רובצת על האפרוחים".

טדהנה בפשטות, כוונת אדה"ז כאן היא לבאר דברי הזהר¹³ שהביא בסוף פרק הקודם, "דתשובה עילאה היא דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקדב"ה וכו' בן י"ה בינה", דלכאורה אינו מובן: מהי השייכות דהעבודה דדחילו ורחימו ל­תשובה עילאה שהיא בבינה¹⁴ (ה' עילאה, כנ"ל ריש פרק ד "תשוב. . ה' עילאה תשובה עילאה")?

יוע"ז מבאר בפרק ט', דבינה היא "אם רובצת על האפרוחים", דהיינו שמההת­בוננות (בינה) נולדים "דחילו ורחימו שכליים" [ולא רק התעוררות אהבה ויר­אה הטבעיות, אף שגם התעוררות זו היא ע"י התבוננות דוקא¹⁵], שאז המדות הן בדרגת השכל¹⁶, ולכן גם זה הוא חלק מהעבודה דתשובה עילאה שהיא "בבי­נה", בדרגת המוחין.

יאאבל צריך ביאור: מהו ההכרח שהע­בודה דתשובה עילאה תכלול גם "דחילו ורחימו" (לו יהא בדרגא דמדות שכליות) — ואינו מספיק "דיתעסק באורייתא" לחוד (דביקות הנפש בה' ע"י מוחין, בינה עצמה)¹⁷?

יבלכאורה יש מקום ליישב זה ע"פ המבואר בהמשך הפרק, ד"תכלית הדבי­קות והיחוד" היא "כשהיא מחמת אהבה" (כמבואר שם בארוכה, שהאהבה ד"בכל נפשך" מביאה לדביקות "כל חלקי ה­נפש" בה'), ונמצא, שתשובה עילאה, ש­ענינה הוא (כנ"ל פ"ח¹⁸) "לדבקה בו ית' ביחוד נפלא. . בתכלית היחוד", דורשת עבודת המדות, אהבה בכל נפשך.

יגאבל קשה לפרש כן, כי:

ידא) לעיל כ' "דיתעסק באורייתא בדחי­לו ורחימו דקדב"ה", גם יראה (ואדרבה, עוד מקדים "דחילו" לפני "ורחימו"), וכן בריש פ"ט כאן נקט "דחילו ורחימו שכ­ליים" (וממשיך כנ"ל "וכן ביראה כו'"), ואילו בהמשך הפרק מבאר, ש"תכלית ה­דביקות והיחוד" היא רק פעולת האהבה, ולא נזכר בזה ענין היראה כלל.

טוב) לכאורה, בשביל דביקות כל חלקי הנפש בו ית' ע"י אהבה ד"בכל נפשך" אין הכרח שהאהבה תהי' אהבה שכלית דוקא ("האם רובצת על האפרוחים"), דבי' מתחיל הפרק, אלא מספיקה "אהבה טבעית".

טזועכצ"ל שדברי אדה"ז בהמשך הפרק ע"ד דביקות שעל ידי אהבה דבכל נפשך, הם דבר נוסף בהעבודה דתשובה עיל­אה¹⁹, ולא הפירוט והביאור למ"ש לפנ"ז "דתשובה עילאה היא דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקדב"ה".

יזג. ויובן זה בהקדם תוספת ביאור בזה שתשובה עילאה היא בבינה:

יחזה שתשובה עילאה היא ב"בינה" הוא לא רק לפי שפעולת תשובה עילאה היא "תשוב. . ה' עילאה" (למעלה), אלא גם לפי שהעבודה עצמה דתשובה עילאה — השבת הנפש לשרשה ומקורה עד "לדב­קה בו ית' ביחוד נפלא" (כנ"ל) — קשורה עם בחי' בינה שבנפש.

יטויש לומר הביאור בזה:

כבגדר הדביקות והיחוד דתשובה עיל­אה מבואר לעיל (בפ"ח) שהוא "לדבקה בו ית' ביחוד נפלא, כמו שהיתה [הנשמה] מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה ולהת­לבש בגוף האדם". והרי "בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה" אין הנפש מציאות בפני עצמה, אלא היא רק "חלק²⁰ משם הוי' ב"ה"²¹. ומזה מובן, שאין גדר הדביקות בה' דתשובה עילאה רק הת­מסרות מוחלטת לקיים רצונו ית' בכל, עד שכל עניניו נעשים אך ורק בהתאם לרצון השם, שהרי במצב זה עדיין האדם הוא מציאות בפני עצמו, אדם העושה ומקיים רצונו של הקב"ה; אלא דביקות כזו שאין מציאותו נרגשת כלל, "כמו שהיתה. . בטרם שנפחה ברוח פיו ית'".

כאוזוהי גם השייכות בין העבודה דתשו­בה עילאה לבינה:

כבידוע שמוחין נקראים "אין" לגבי מדות שהן "יש"²², והסברת הדבר:

כגענין השכל הוא — תפיסת והשגת המושכל כמו שהוא לאמיתתו, בלי תערו­בת של מציאות ומצב האדם המשיג. שלכן תנאי מוכרח ללימוד שכל אמיתי הוא שלא יערב האדם שום פני', כי ה­שוחד יעור ולא ישיג הדבר לאמיתתו.

כדוככל שישכח את מצבו ומציאותו וגדריו (וכ"ש שלא יערב שום פני' כו') יגיע יותר אל תפיסת אמיתית המושכל; משא"כ תוכן ענין המדות הוא להיפך — שהת­ייחסותו אל הדבר שמחוץ הימנו אינה כדבר בפ"ע כפי שהוא לאמיתתו, אלא עיקר יחסו הוא לפעולת הדבר על האדם המרגיש, אם להתקרב אליו (אהבה) או להתרחק ממנו (יראה) וכיו"ב.

כהוכן הוא בעבודת ה': עבודת המדות היא — רגש האדם, דאהבת ה' היא מפני ש"קרבת אלקים לי טוב"²³, ולכן רוצה ל­התקרב אליו ית' (ועד"ז ביראה וכיו"ב); משא"כ עבודת המוחין היא מה ש"יוצא" מגדרי מציאות עצמו ותופס ומשיג "אל­קות" כמו שהוא²⁴.

כוולכן הדביקות דתשובה עילאה (הב­אה מצד שורש נשמתו כפי שהיא "חלק משם הוי' ב"ה", קודם שנעשית בגדר "מציאות"), היא ע"י עבודת המוחין (בי­נה), שענינה (כנ"ל) ביטול ו"אין"²⁵, מה שאלקות מאיר בשכלו.

כזד. והנה אע"פ שתשובה עילאה באה לאחרי גמר תיקון החטא ע"י תשובה תת­אה (עד ש"רוח עברה ותטהרם"²⁶), מ"מ מובן, שגם הדביקות דתשובה עילאה היא המשך לתשובה תתאה ושייכת לתיקון החטא.

כחוטעם הדבר, כי שלימות תיקון החטא (היינו תיקון פעולת החטא, שגרם להו­ריד את נפשו לבירא עמיקתא, היכלות הטומאה כו'²⁷) היא, כאשר נוסף להשבת נפשו למעמדה ומצבה כפי שהיתה קודם החטא (שזוהי פעולת תשובה תתאה), הוא משיב את נפשו גם למצבה "כמו שהיתה. . בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה כו'".

כטומזה מובן, שעבודת "תשובה עילאה" היא לפעול את ה"יחוד נפלא" (ע"י הדבי­קות דתשובה עילאה) "באותו מקום"²⁸ בהאדם שבו הי' החטא, והיינו, שהביטול שמצד הארת שורש נשמתו "כמו שהיתה. . בטרם שנפחה ברוח פיו ית'", צריך לחדור גם במציאות האדם עצמו.

לולכן לא די בביטול שמצד "בינה" (מוחין) לבד (שהיא למעלה ממציאות ה­אדם²⁹), אלא העבודה דתשובה עילאה צ"ל גם "בדחילו ורחימו דקדב"ה", עבודת המדות, שהיא במציאות האדם²⁹ עצמו.

לאוזהו הביאור בדברי אדה"ז כאן, ש­העבודה דתשובה עילאה היא ש"מוליד מרוח בינתו דחילו ורחימו שכליים. . ולא די לו באהבה טבעית המסותרת לבד וכו'":

לבאהבה טבעית הרי היא מצד מציאות האדם, שזהו טבע מציאותה שרוצה ל­התקרב אל ה', דהגם שטבע זה הוא של נפש דקדושה, מ"מ ה"ז ענין של מציאות, ואין זו ב"תכלית היחוד" כפי שהיתה הנפש "בטרם שנפחה ברוח פיו ית'";

לגמשא"כ דחילו ורחימו שהן תולדות השכל, "דחילו ורחימו שכליים" (שאין יסודם — טבע ומציאות האדם), הרי הם בביטול³⁰ [ולדוגמא במדת האהבה, דב­אהבה הנולדת משכל נרגש שאין יסודה טובתו הפרטית דהאדם ("לי טוב"), אלא שכן מחייב הענין, שצריכים להתקרב ל­אלקות³¹].

לדויש לומר, שזהו גם דיוק ל' הזהר (שהובא לעיל ספ"ח) "דתשובה עילאה היא דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקדב"ה" — שלכאורה הוא יתור לשון — אלא שבזה מדגיש, שהדחילו ורחימו ד­תשובה עילאה אין יסודם טבע האדם, אלא (התגלות) הקב"ה, וזהו ע"י דחילו ורחימו שכליים דוקא.

להה. עפ"ז יש לבאר הטעם שלא כתב אדה"ז בקיצור "ומוליד מרוח בינתו דחי­לו ורחימו שכליים", אלא מוסיף "ובטוב טעם ודעת כענין שנאמר לאהבה את ה' אלקיך משום כי הוא חייך וכו'" — דיש לעיין, הרי לעיל בחלק ראשון³² ביאר כמה עניני התבוננות שעל ידם נולדים דחילו ורחימו, ולמה נקט כאן התבוננות זו דוקא?

לוולכאורה, התבוננות זו ד"לאהבה גו' כי הוא חייך" היא דרגא נמוכה באהבה, שהיא לגרמי'.

לזויש לומר, שאין הכוונה ב"כי הוא חייך" כאן שזהו טעם וסיבת האהבה, אלא שזהו תוכן וגדר האהבה [כדיוק ל' אדה"ז "בטוב טעם ודעת כענין שנאמר לאהבה. . משום כי הוא חייך"] — שאלקות הוא כל חיותו³³. דלא רק שאלקות מאיר ב­מוחו ע"י השגת אלקות, אלא שמאיר גם במציאותו גופא, עד ש"הוא חייך".

לחוזוהי שלימות הדביקות דתשובה עי­לאה, שלא זו בלבד שיש אצלו הביטול שמצד הארת שורש נשמתו "כמו שהיתה. . בטרם שנפחה ברוח פיו ית'", אלא שביטול זה (שמצד שורש נשמתו) חודר לתוך מציאותו, עד שגם מדותיו הן "דחילו ורחימו שכליים. . כענין שנאמר לאהבה את ה' אלקיך משום כי הוא חייך".

לטועפ"ז מובן גם המשך דברי אדה"ז בפרק זה ע"ד הדביקות דכל חלקי הנפש בו ית' (ע"י אהבה דבכל נפשך), שמדייק "המדות במדותיו ית' מה³⁴ הוא רחום וכו' והשכל בשכלו וחכמתו ית' הוא עיון התורה. . המחשבה במחשבתו ית' והדי­בור בדבר ה' זו הלכה וכמ"ש³⁵ ואשים דברי בפיך ודברי אשר שמתי בפיך, והמ­עשה הוא מעשה הצדקה להחיות רוח שפלים כמ"ש³⁶ כי ששת ימים עשה ה' וכו'".

מכלומר, ענין הדביקות המבואר כאן אינו רק זה שכל חלקי הנפש הן לה' לבדו³⁷, בעניני קדושה (מדות — אהבת ה' ויראתו; שכל — התבוננות בגדלות ה'; מחשבות ודיבורים קדושים, וכן מעשים טובים) — אלא כאילו שהעבודה בכל חלקי נפשו היא רק מה שהם "אמצעי" שעל ידם מתגלים בעולם ענינים אלו כפי שהן אצלו ית': "המדות במדותיו ית', מה הוא רחום וכו'", שמדת הרחמים דהאדם היא תוצאה והמשך לרחמי הקב"ה; "ה­שכל. . הוא עיון התורה", לא השגת האדם בגדלות הא­ל, אלא מה שחכמתו ית' מתגלית בשכלו; "הדיבור. . ואשים דברי בפיך, ודברי אשר שמתי בפיך", כלומר, אין הם דיבורי האדם, אלא מה שהקב"ה שם דבריו ית' בפי האדם³⁸; "והמעשה הוא מעשה הצדקה. . כי ששת ימים עשה ה' וכו'", דמעשי האדם הם גילוי וביטוי כח מעשה הקב"ה, ש­ענינו "להחיות רוח שפלים. . ששת ימים עשה ה' וכו'".

מאוטעם הדבר³⁹, לפי שזהו תוכן עבודת תשובה עילאה, שמתגלה באדם דביקות זו כפי שנשמתו "היתה מיוחדת בו ית'. . בטרם שנפחה ברוח פיו ית'", דבהיותה במקורה, "חלק משם הוי' ב"ה ממש", הרי כל עניני' הם רק גילוי אלקות. וענין זה צריכים להמשיך במציאות האדם גו­פא, וזהו שמפרט אדה"ז ענין דביקות זו בכל חלקי הנפש, כנ"ל.

מבו. ע"פ כל הנ"ל מבואר היטב פירוש אאמו"ר שנקט כל ג' הדרגות שביראה, ובפרט פירוש הב', שהן בג' הדרגות ד­בינה (מוח) ז"א (לב) ומלכות:

מגכיון שתוכן העבודה דתשובה עילאה הוא "תכלית הדביקות והיחוד", ובאופן שהביטול חודר במציאות האדם, הרי מו­בן, שאי אפשר שישאר שום ענין ומקום באדם שאין בו ביטול זה [וע"ד המבואר בהמשך הפרק, שהאהבה דבכל נפשך היא באופן שכל חלקי הנפש נעשים דבו­קים בו ית'].

מדומזה מובן גם בנוגע לפעולת המוחין במדות, שתוכנה הוא המשכת הביטול במציאות האדם (כנ"ל) — שפעולתה צ"ל נרגשת בכל חלקי המדה (עד ל"מלכות" שבה)⁴⁰, דאל"כ ישאר חלק ממנה שלא נר­גש בו "תכלית הדביקות והיחוד" בו ית'⁴¹.

מה(משיחת ש"פ בשלח תשל"א)