Likkutei Sichos·Vol. 39·Explanations in Likkutei Levi Yitzchok on Iggeret HaTteshuvah·Iggeret HaTteshuvah 10לקוטי שיחות·כרך לט·ביאורים בלקוטי לוי"צ על אגרת התשובה·אגרת התשובה י

אאגרת התשובה י
א. באגרת התשובה פרק ח' מבאר אדמו"ר הזקן ענינה של עבודת "תשובה עילאה", דהיינו לימוד התורה, ומביא ע"ז בספ"ח ממ"ש בזוהר הקדוש¹ דתשובה עילאה היא "דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקדב"ה", ולאח"ז בפ"ט מביא מ"ש ב"תנא דבי אליהו"² "אדם עבר עבי­רה ונתחייב מיתה למקום³ מה יעשה ויחי' אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים וכו' והיינו כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו שבמקום הקשר הוא כפול ומכו­פל וככה הוא בחבל נחלתו וכו'".

בובהערות אאמו"ר⁴ על אגרת התשובה מבאר, שכפל הלשון "כפול ומכופל — הוא ב' קשרים זה ע"ג זה (שאז הוא קשר של קיימא⁵) שאז הוא כפול ומכופל. והיי­נו כפול הוא מה שקורא ב' דפים. ומכופל מה ששונה ב' פרקים".

גולכאורה זהו פירוש חדש בדברי אדה"ז (בכוונת התנא דבי אליהו), דבפש­טות, הפירוש בדברי התנא דב"א הוא שהם שני אופנים שונים התלויים ברגי­לות האדם, "אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים (ואח"כ מביא עוד דוגמא ואם הי' רגיל⁶) לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים"; ואילו לפי הערת אאמו"ר נמצא, שב' הבבות באות בהמשך זל"ז, שאדם זה צריך לקרות [בתושב"כ⁷] ב' דפים וגם ל­שנות [בתושבע"פ⁷] ב' פרקים, דרק אז הוי "ב' קשרים זה ע"ג זה. . קשר של קיימא. . כפול ומכופל".

דוצריך ביאור, מהו ההכרח לפרש כן באגה"ת, היפך הפירוש הפשוט? ואף ש­עפ"ז מבואר (כפל) הלשון "כפול ומכו­פל"⁸ [דע"פ הידוע גודל דיוק לשון אדה"ז בספר התניא⁹, מסתבר לומר שאין כפל זה ליופי המליצה אלא שזה נוגע לתוכן הדברים], שהם שני הענינים ד"ל­קרות. . ב' דפים. . לשנות. . ב' פר­קים" — מ"מ לכאורה אין זה מספיק להפקיע דברי התנא דב"א מפשוטם.

הוגם את"ל שכפל הלשון מכריח פי­רוש זה בדברי אדה"ז — עדיין עיקר הקושיא במקומה עומדת: למה מפרש כן אדה"ז דברי התנא דבי אליהו?

וולכן נ"ל, שפירוש זה ב"כפול ומכו­פל" שייך לכללות תוכן דברי אדה"ז ב­פרק זה.

זב. גם יש להבין כמה פרטים בכללות פרק זה באגה"ת:

חדברי התנא דבי אליהו הובאו בהמשך למ"ש לפנ"ז "ולפי שפגם הברית כו' פוגם במוח לכן תיקונו הוא דיתעסק באורייתא דמחכמה¹⁰ נפקא". ובפשטות כוונתו לבאר מה שהביא לעיל פ"ד "מ"ש בזוה"ק בקצת מקומות¹¹ שאין תשובה מועלת לפוגם בריתו כו' והוא דבר תמוה מאד שאין לך דבר עומד בפני התשובה¹² ואפילו ע"ז וג"ע כו' ופי' בר"ח¹³ שכוונת הזהר שאין מועלת תשובה תתאה כ"א תשובה עילאה" — דע"פ דברי הזהר (ש­הביא בספ"ח) "דתשובה עילאה היא דית­עסק באורייתא כו'" מובנים דברי הר"ח, דכיון שהפגם הוא במוח, לכן אין תשובה תתאה יכולה לתקן פגם זה, וצריך לתשו­בה עילאה שענינה "דיתעסק באורייתא דמחכמה נפקא".

טוע"ז ממשיך אדה"ז "וז"ש בתנא דבי אליהו כו'" — כי ע"פ הנ"ל יוצא חידוש בענין תשובה עילאה שלא שמענו עד כה, דלעיל¹⁴ ביאר בארוכה שהענין ד­תשובה עילאה, "דיתעסק באורייתא ב­דחילו ורחימו דקוב"ה", אינו בשביל כפ­רת עון (שזה נפעל ע"י תשובה תתאה), אלא רק דביקות הנפש במקורה כו', ואילו כאן אומר שהענין דעסק התורה בא לשם כפרת עון — וע"ז מביא כמה ראיות שבכח עסק התורה לכפר עון:

יא) "וז"ש בתנא דבי אליהו אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום מה יעשה ויחי' אם הי' רגיל לקרות כו'", דלכאורה אינו מובן, הרי אדם שעבר עבירה חייב לעשות תשובה, ומהי השאלה "מה יעשה ויחי'"? אלא דאיירי כאן בחטא מיוחד שעל ידו נתחייב מיתה למקום, והיינו ה­ חטא דפגם הברית¹⁵ (שחייבים עליו מיתה ביד"ש¹⁶, כמובא לעיל באגה"ת¹⁷), שאין תשובה תתאה מועלת לחטא זה, וקאמר בתדב"א "מה יעשה ויחי' אם הי' רגיל לקרות כו'", דכפרת חטא זה (הפועלת ש"יחי'") היא ע"י דיתעסק באורייתא כו'.

יאב) "וזש"ה¹⁸ בחסד ואמת יכופר עון וכו' ואין אמת אלא תורה¹⁹ כו'", והיינו שיש חטא כזה שכפרתו היא ע"י תורה, ומסיים "ועון בית עלי בזבח ומנחה הוא דאינו מתכפר אבל מתכפר בתורה וגמ"ח כדאיתא בפ"ק דר"ה"²⁰.

יבויש לדייק בסדר הענינים כאן:

יגא) מדוע המתין אדה"ז עד הכא (אמ­צע פ"ט) לבאר הענין דתיקון פגם הברית ע"י עסק התורה, דלכאורה הו"ל להביאו בספ"ח, תיכף לאחרי שהביא דברי הזהר ד"תשובה עילאה היא דיתעסק באורייתא כו' דאיהו בן י"ה בינה", ובהמשך לזה הי' לו לבאר דברי הר"ח שרק תשובה עילאה מועילה לפגם הברית, דכיון שהוא פוגם במוח לכן תיקונו הוא דיתעסק באורייתא — ולמה מאחרו ומביאו בסוף פ"ט, לאח­רי שביאר בפרטיות דברי הזהר ד"בינה איהי תשובה עילאה", והיינו ההתבוננות בגדולת ה' להוליד ממנה דחילו ורחימו שכליים כו', וכן האריך ע"ד "אתדבקות רוחא ברוחא" ב"כל חלקי הנפש" — ש­לכאורה אריכות זו אין לה שייכות לתיקון פגם הברית ע"י עסק התורה?

ידב) הראיות דתורה מכפרת על עון לכאורה הי' לו להביאן בסדר הפוך — בתחילה הראי' (א) מפסוק, (ב) על כללות הענין שע"י תורה "יכופר עון", ואח"כ ה­ראי' (א) ממחז"ל, (ב) המוסיף גם²¹ הפרט ע"ד אופן הלימוד — "יקרא ב' דפים. . ישנה ב' פרקים" דוקא (וכביאור אדה"ז כי הוא "כמשל חבל הנפסק כו' שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל").

טוג. ויש לומר הביאור בכל זה, בהקדם תמי' כללית בפרק זה:

טזמפשטות הביאור באגה"ת משמע, ש­כל זמן שהאדם לא הגיע למעלת תשובה עילאה א"א לו לתקן פגם הברית, ובענין זה מצב נשמתו הוא "כמשל חבל ה­נפסק".

יזולכאורה תמוה:

יחהרי ביאר לעיל, שהחילוק בין תשובה תתאה לתשובה עילאה הוא, דתשובה תתאה באה לחזור ולקשר נשמתו עם שרשה ומקורה [אחרי שע"י עונות נפסק "חבל ההמשכה"²² המקשר את שורש ה­ נשמה למעלה עם הנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף (דהמשכת החיות משורש הנשמה להנשמה למטה נמשלה ל"ח­בל"²²), וע"י תשובה תתאה חוזר ומקשר חבל זה ו"שוב אין עונותיכם מבדילים"²³]; ותשובה עילאה הבאה לאחרי תשובה תת­אה היא, השבת הנפש לשרשה ומקורה, כי לאחרי ש"רוח עברה ותטהרם [שהאדם נטהר לגמרי מעונותיו, ונשמתו מחוברת עם שרשה ומקורה ע"י "חבל ההמשכה"] — אזי תוכל נפשו לשוב עד הוי' ב"ה ממש ולעלות מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה ולהתלבש בגוף האדם"²³, היינו שנרגשת בו (גם בהיותו נשמה בגוף) דרגת דביקות נשמתו בו ית' בהיותה בשרשה ומקורה.

יט[וז"ש בזהר דתשובה עילאה היא "ד­יתעסק באורייתא בדחילו ורחימו ד­קדב"ה", כי אין תשובה עילאה רק עצם עסק התורה²⁴, אלא תכלית הדביקות בה'²⁵, וכמבואר בארוכה באגה"ת פ"ט ענין "אתדבקות רוחא ברוחא"].

כוא"כ אינו מובן, איך שייך לומר ש­תיקון פגם הברית ע"י לימוד התורה (יתעסק באורייתא) הוא ענין של "תשובה עילאה" — הרי לפני שנטהר האדם מעון זה עדיין "חבל" נשמתו "נפסק" — וא"כ אין הוא שייך כלל (אלא למעשה דלימוד התורה, אבל לא) לדביקות הנפש בשרשה ומקורה דתשובה עילאה.

כאד. ויש לומר, ששאלה זו מיושבת ע"פ ביאור אאמו"ר, ש"כפול ומכופל הוא ב' קשרים זה ע"ג זה שאז הוא קשר של קיימא" [ומטעם זה גופא הקדים אדה"ז את דברי התנא דב"א (לפני הפסוק וה­ש"ס), כי זה שצ"ל לימוד "כפול ומכו­פל" נוגע לכללות הביאור כאן]:

כבבכתבו ש"הוא ב' קשרים" מרמז ש­תיקון הפגם כאן אינו ענין של תשובה עילאה בלבד, אלא יש כאן ב' קשרים, דהיינו ב' דרגות של תשובה, תשובה תתאה ותשובה עילאה (שתשובה עילאה היא "על גבי" תשובה תתאה);

כגובזה שמוסיף (בחצע"ג) "שאז הוא קשר של קיימא", מדגיש, שתוכן העבודה דתשובה עילאה כאן (דיתעסק באורייתא) אינה עבודת תשובה עילאה עצמה, אלא (רק) מה שפועלת קיום ב"קשר" שיהי' "קשר של קיימא".

כדדהנה, זה שב' קשרים זה ע"ג זה הם קשר של קיימא, פירושו, שהקשר השני עושה את הקשר הא' לקשר של קיימא. וכפסק ההלכה, ד"קשר אחד בלבד כו' אינו נקרא קשר כלל ומותר לקשרו ול­ התירו אפילו אם עומד להתקיים לעו­לם"²⁶, וכאשר עושה עוד קשר ע"ג הק­שר הא', אין הפירוש שרק הקשר הב' הוא קשר של קיימא, אלא שע"י הוספה זו חל שם "קשר של קיימא" גם על הקשר הא' (וכפשטות הענין שגם הקשר הא' נעשה בר קיימא).

כהועד"ז הוא בענין ב' הקשרים דתשובה — תשובה תתאה ותשובה עילאה — שה­עבודה דתשובה עילאה (הקשר הב') פוע­לת חיזוק וקיום בהעבודה דתשובה תת­אה [וכנרמז בדיוק הלשון "שאז הוא כפול ומכופל", דהיינו "ב' קשרים זה ע"ג זה": גם הקשר הא' הוא בכלל "כפול", כי גם תשובה תתאה יש בה קיום, אלא שזה גופא נעשה בו ע"י "מכופל" — הקשר ד­תשובה עילאה].

כוועפ"ז יש לומר, דזה שתיקון פגם הברית הוא ע"י עסק התורה, אין הכוונה שיש בכחו להגיע לדרגת תשובה עילאה עצמה [דלדביקות זו א"א להגיע קודם תיקון פסיקת חבל הנשמה], אלא רק ל­ענין זה שב"תשובה עילאה" שפועלת חיזוק וקיום בתשובה תתאה.

כז[ומדוייק ג"כ ל' אדה"ז כאן, שבביאור תיקון פגם הברית ע"י עסק התורה לא הזכיר (בפירוש) שזוהי העבודה דתשובה עילאה²⁷, וע"פ הנ"ל י"ל הטעם, כי הענין דעסק התורה הבא לתקן חטא זה אינו העבודה דתשובה עילאה עצמה, אלא רק ענין זה שב"תשובה עילאה" שפועלת חי­זוק בתשובה תתאה כנ"ל].

כחויש לומר עוד: לא זו בלבד שכדי ש­עונו יכופר צריך (גם) לכל פרטי העבודה דתשובה תתאה שנתבארו באגה"ת [ואי אפשר לו "לדלג" מקיום מצות התשובה בפשטות (עזיבת החטא) לתשובה עילאה "דיתעסק באורייתא"], אלא עוד זאת, ש­עיקר התשובה (גם על החטא דפגם ה­ברית) הוא תשובה תתאה (שבאה לכפ­רה), אלא שהיות שעון זה "פוגם במוח", לכן לא מספיקה תשובה תתאה לכל פרטי' (המבוארים לעיל), אלא צריך להו­סיף ענין עמוק יותר, "יתעסק באו­רייתא".

כטה. ביאור הענין:

לעיקר העבודה דתשובה תתאה היא — קבלת עול מלכות שמים, ובלשון אדה"ז בריש אגה"ת²⁸ שמצות התשובה היא "עזיבת החטא בלבד. . שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית' ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו הן במ"ע הן במצות ל"ת" [דלהיות שע"י מעשה העבירה פרק מעליו עול מלכות שמים (דאם הי' עליו עולו ית' הי' מושל ברוח תאוותו מצד עול מלכות שמים שעליו), לכן בעשיית תשובה צריך לשוב אל ה' לקבל עליו מחדש עול מלכותו ית'],

לאאך כדי שקבלה זו תהי' "באמת ובלב שלם"²⁹ לא מספיקה קבלת עול מלכות שמים במעשה בלבד ("לא יעבור עוד מצות המלך כו'"), אלא צ"ל גם הכנעת הלב וכן לעורר רחמים על נפשו כו' (וכמבואר בארוכה באגה"ת פ"ז "דרך האמת והישר לבחי' תשובה תתאה"), כי לאחרי שהאדם נכנע לתאוות לבו, הנה כדי שקבלת העול שלו תהי' "באמת ובלב שלם" צריך לבטל את סיבת החטא, שהיא תאוות הלב³⁰.

לבאבל בשביל תיקון פגם הברית ה"פו­גם במוח", אין מספיקה הכנעת הלב וכו', אלא קבלת העול צ"ל גם מצד המוח שלו. דעונות שסיבתן היא (רק) התאוות שבלב, הרי תיקונן (בשלימות) הוא ע"י קבלת עול מלכותו "באמת ובלב שלם"; אבל כיון שע"י פגם הברית הפריד את עצמו גם במוח שלו [דעיקר שלימות ה­אדם הוא במוחין שלו, וחטא זה הנוגע בכללות חיי האדם (כידוע^*30) פוגם ב­מוח³¹], אין מספיק רק קבלת עול מלכות שמים של רגש הנפש (מדות שבלב), אלא צריך שהקב"ע תהי' מצד פנימיות וחיי נפשו. כלומר, זה שתיקון פגם זה הוא ע"י "דיתעסק באורייתא", אינו רק לפי שפוגם במוח ולכן צריך התיקון להיות בדבר השייך למוח, אלא לפי שצריך דביקות פנימית ועצמית יותר, שהיא דביקות של המוח בתורה³² דמחכמה נפ­קא, ודביקות זו פועלת בכל נפשו. ודוקא אז, התשובה תתאה (קבלת עול מלכות שמים) תהי' באופן של "קשר של קיימא".

לגועפ"ז יש לבאר הטעם שאדה"ז מבאר ענין זה "ולפי שפגם הברית כו' פוגם במוח לכן תיקונו הוא דיתעסק באורי­תא" בפרק ט', אחרי ביאור ענין אתדב­קות רוחא ברוחא לדבקה בו ית' כל חלקי נפשו, ולא כתבו תיכף בסוף פרק ח' ב­המשך לדברי הזהר דתשובה עילאה היא דיתעסק באורייתא — כי ה"יתעסק באו­רייתא" שנוגע לתיקון פגם הברית, תוכנו וענינו הוא פעולת המוח לתקן את "קב­לת עול" האדם, שהתשובה תתאה תהי' באופן של "קשר של קיימא"³³, ולכן מבי­או אדה"ז בהמשך להביאור איך שאתדב­קות רוחא ברוחא דתשובה עילאה פועלת ב"כל חלקי הנפש"³⁴.

לדו. והנה, כיון שתוכן הענין ד"יתעסק באורייתא" כאן אינו עבודת המוח מצד עצמה, אלא כדי לפעול בתשובה תתאה דהאדם, שתהי' באופן של "קשר של קיי­מא" כנ"ל, מסתבר לומר, שענין זה מוד­גש באופן הלימוד עצמו.

להויש לומר, שזהו מה שמוסיף אאמו"ר לפרש (ע"ד הרמז) ד"כפול ומכופל" היינו שצ"ל לימוד הן בתושב"כ והן בתושבע"פ — "יקרא ב' דפים. . ישנה ב' פרקים" — כי פעולת תשובה עילאה בתשובה תתאה היא ע"ד פעולת תושבע"פ בתושב"כ:

לוקריאה בתושב"כ היא ע"י דבור הא­דם, ה' תתאה³⁵, ושינון בתושבע"פ, ד­היינו בהבנה והשגה, הוא במוח. והלימוד דתושבע"פ פועל "חוזק" גם בלימוד תושב"כ, כי תושב"כ מצד עצמה היא באופן נעלם, וגילוי רצון העליון בתו­שב"כ הוא ע"י תושבע"פ, וכפי שהאריך אדה"ז³⁶ שרצון העליון שבתושב"כ "מופ­לא טמיר ונעלם", ד"כל מצות שבתורה בין מ"ע בין מל"ת אינן גלויות וידועות ומפורשות אלא ע"י תורה שבע"פ", ונמ­צא דהלימוד דתושבע"פ הוא הפועל קיום וחוזק בלימוד תושב"כ.

לזוזהו שכדי שהעבודה ד"יתעסק באו­רייתא" תפעול על תשובה תתאה דהאדם (שהיא קבלת עול מלכות שמים, כפי ששייכת למעשה, ה"א תתאה), הוא ע"י שלימוד התורה שלו הוא באופן ד"כפול ומכופל", הן בתושב"כ והן בתושבע"פ.

לחז. והנה משנת"ל שע"י עסק התורה דתשובה עילאה פועלים קיום בתשו"ת (בפוגם בריתו), הרי בפנימיות כן הוא בתשובה על כל חטא, וגם בתשובה עילאה שאינה באה לתקן הפגמים, אלא כל ענינה מה שהאדם שב "עד הוי' ב"ה ממש ולעלות מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה ולהת­לבש בגוף האדם"²³, דאף שעבודה זו היא עבודה בפ"ע, מ"מ נקראת בשם תשובה עילאה, שבאה לאחרי העבודה דתשובה תתאה, וכדיוק אדה"ז³⁷ "וזו היא תשובה שלימה", היינו שגם תשובה עילאה באה בהמשך לתשובה על חטא, שתיקון החטא בשלימות הוא ע"י תשובה עילאה, שאז דוקא "היא תשובה שלימה".

לטוטעם הדבר הוא, כי תשובה עילאה פועלת קיום — קשר של קיימא — בעבו­דה דתשובה תתאה.

מוביאור הדברים³⁸: בכל אחד מישראל ישנה נקודת היהדות שלו, שהיא בחי' יחידה שבנפש שהיא מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד, כמו בטרם שנפחה ברוח פיו ית', והיא נקודת התקשרות של בנ"י להקב"ה שלמעלה מכל טעם וסיבה ו"ציור", ונקודת התקשרות זו באה לידי גילוי וביטוי ו"ציור" בכל חלקי הנפש ע"י העבודה בעסק התורה וקיום המצות.

מאאך כאשר אדם עובר עבירה, וחסר אצלו בביטול דקבלת עול מלכות שמים בנוגע למעשה בפועל בסור מרע ועשה טוב, הרי סיבת הדבר (בדקות דדקות) היא משום שחסר בגילוי דנקודת ההת­ קשרות שלו, כי אם הי' מאיר אצל האדם הביטול העצמי של הנשמה לא הי' חסר בקבלת עול בחיצוניות שלו.

מבולכן הקיום דמצות התשובה כפשו­טה, קבלת עול מצות (שלא למרוד במל­כותו ולא לעבור על מצות המלך הן במ"ע הן במל"ת) ולכל המדריגות שב­תשובה תתאה, הוא דוקא כאשר ישנה עבודת תשובה עילאה, היינו שמגלה בעצמו את פנימיות נפשו, הדבוקה בו ית' בתכלית היחוד כמו בטרם שנפחה — ורק אז יש לתשובה תתאה קיום אמיתי ונצחי.

מג(משיחת ש"פ ויק"פ תשל"א)