Likkutei Sichos·Vol. 39·Additions and Explanations in Likkutei Levi Yitzchok on Iggeret HaTteshuvah·Iggeret HaTteshuvah 2לקוטי שיחות·כרך לט·הוספות - ביאורים בלקוטי לוי"צ על אגה"ת·אגרת התשובה ב

אאגרת התשובה ב
א. באגרת התשובה ריש פרק ד' כתב אדה"ז: "ואולם כל הנ"ל [היינו הפרטים בנוגע לתעניות של תשובה, המבוארים באגה"ת פרק ב­ג] הוא לגמר הכפרה כו' אחר התשובה כו' אמנם התחלת מצות התשובה ועיקרה כו' [שזהו ענין התשובה גופא] ההכרח לבאר¹ היטב בהרחבת הביאור, בהקדם מ"ש בזוה"ק² בביאור מלת תשובה ע"ד הסוד. תשוב ה'. ה' תתאה תשובה תתאה. ה' עילאה תשובה עילאה".

בובהערות אאמו"ר כאן³ מבאר, שב' הלשונות, "לבאר היטב" ו"בהרחבת הבי­אור" הם "לנגד הב' בחי' תשובה שנקט אח"כ תשוב ה' תתאה, תשוב ה' עילאה": "ה' תתאה הוא מלכות, ובה הוא באר היטב, באר מלכות, היטב יסוד ז"א. . והוא תשובה תתאה, [באר] ה' תתאה דמלכות [וזוהי תשובה תתאה גופא ה­קשורה עם מלכות, ה'], היטב הוא בעל תשובה תתאה [הקשור עם] יסוד [ו']⁴ שהוא בעל דמלכות. . בהרחבת הביאור הוא לנגד תשוב ה' עילאה דבינה, כי בינה הוא בחי' רחובות".

גוצריך ביאור: גם בתשובה עילאה יש שני פרטים — תשובה (גופא) ובעל תשובה⁵: תשובה עילאה גופא היא בבינה (ה"א עילאה), ובעל תשובה עילאה הוא בחכמה (יו"ד), ולפ"ז אינו מובן: מהו טעם החילוק, שאצל הרמז על תשובה תתאה נקט אדה"ז לשון המרמזת על שתי הבחי­נות — תשובה תתאה גופא (מלכות) ובעל תשובה תתאה (יסוד ז"א), ואילו בהרמז על תשובה עילאה אומר "בהרחבת ה­ביאור", המרמז רק על תשובה עילאה (בינה) גופא, ולא על הבחינה ד"בעל תשו­בה עילאה" (חכמה)⁶?

דגם צריך להבין:

ההתיבות "לבאר היטב בהרחבת ה­ ביאור" קאי (בפשטות) על "מ"ש בזוה"ק בביאור מלת תשובה ע"ד הסוד כו'" — ואילו מלשון אדה"ז "בהקדים מ"ש ב­זוה"ק כו'" משמע, שע"י ההקדמה "מ"ש בזוה"ק כו'" בא לבאר (ב"באר היטב בהרחבת הביאור") ענין אחר.

וב. נוסף על דיוקים הנ"ל, יש להבין כללות הענין המבואר כאן, שבכדי להבין "התחלת מצות התשובה ועיקרה כו' — ההכרח לבאר כו' בהקדים מ"ש בזוה"ק בביאור מלת תשובה ע"ד הסוד" — דלכ­אורה:

זביאור "מלת תשובה ע"ד הסוד" — "תשוב ה'" — מדגיש רק מה שנפעל ע"י תשובה (שע"י עבירה מורידים אות ה"א תתאה (שהיא השכינה) בגלות, וע"י "תשובה נכונה" — "תשוב ה"א תתאה מבחי' גלות"⁷), אבל אינו מוסיף⁸ שום ביאור או הוספה (עיקרית עכ"פ) במצות התשובה גופא (שהאדם חייב בה), לגבי מ"ש אדה"ז כבר לעיל⁹ ש"מצות התשובה. . היא עזיבת החטא כו' שיגמור בלבו בלב שלם כו'".

חאבל מלשון אדה"ז "התחלת מצות התשובה ועיקרה כו' ההכרח לבאר כו' מלת התשובה ע"ד הסוד" משמע, שהק­דמת הביאור של מלת תשובה ע"ד הסוד מוכרחת (גם) בשביל הסברת "מצות ה­תשובה" (דהיינו הציווי שהאדם צריך לקיים) — ועוד זאת, שהקדמה זו מוכרחת אפילו להסברת "התחלת מצות התשובה ועיקרה".

טג. זאת ועוד:

יאדה"ז מביא מ"זוה"ק" לא רק "ביאור מלת התשובה ע"ד הסוד תשוב ה'" אלא גם שיש בזה שתי דרגות, תשובה תתאה ותשובה עילאה, שמזה מובן, שבשביל הסברת "התחלת מצות התשובה ועיק­רה" דרושה גם הקדמת הביאור בהדרגא דתשובה עילאה.

יאוצ"ב: החילוק בין שתי הדרגות ד­תשובה תתאה ותשובה עילאה מבואר להלן באגה"ת¹⁰, דתשובה תתאה היינו מה שהאדם שב למעמדו ומצבו הקודם כפי שהי' קודם החטא — "לרחוץ ולנקות נפשם מלבושים הצואים", ותשובה עיל­אה (הבאה לאחרי תשובה תתאה) היא השבת הנפש "למקורה כו' כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם ש­נפחה ברוח פיו ית' לירד למטה ולהת­לבש בגוף האדם".

יבואינו מובן: כיצד אפשר לומר (כנ"ל ריש ס"א), שהענינים הבאים "לגמר הכפ­רה ומירוק הנפש" (כדי שיהי' "מרוצה וחביב כו' כקודם החטא"¹¹) הם "אחר ה­תשובה", ואינם בכלל "מצות התשובה"; ו(ביאור ה)ענין דתשובה עילאה [השבת הנפש למקורה כו' כמו שהיתה כו' בטרם שנפחה כו', ענין שצ"ל גם במי שלא חטא מימיו¹², ואינו נוגע כלל לכאורה לתיקון החטא] נוגע למצות התשובה¹³, ואפילו ל"התחלת מצות התשובה ועיקרה"?

יגד. הביאור בכל הנ"ל יובן בהקדים המבואר בכ"מ¹⁴ שתשובה תתאה קשורה עם העבודה ד"סור מרע ועשה טוב" — קיום המצות, ותשובה עילאה — עם עסק התורה [כהובא גם להלן באגה"ת¹⁵ מ"ר"מ פ' נשא"¹⁶ ד"תשובה עילאה היא דיתעסק באורייתא כו'"].

ידויש לומר (א' מהביאורים) בזה:

טובהעבודה של קיום המצות בא לידי ביטוי ענין הביטול וקבלת עול מלכות שמים, שהאדם מוכן לציית לכל ציוויי הקב"ה, אפילו כשקשור עם קישויים — כמו עבד המציית לציווי האדון, מבלי להתחשב עם שום חשבונות.

טזמשא"כ הביטול ב"עסק התורה" הוא מה ש"דבר ה' זו הלכה היא היא. . המדברת מתוך גרונו". שלכן אמרו "מאן מלכי רבנן"¹⁷, כי מצד הביטול הנ"ל ב­עסק התורה אינו רק "כעבד המקיים מצות המלך", אלא שמציאותו גופא היא ה"מלך"¹⁸.

יזויש לומר, שביטול זה (בעסק התורה) הוא משרש הנשמה כפי שהיתה "בטרם שנפחה כו'": מצד בחינת הנשמה כפי שירדה למטה, הרי (בלשון התניא¹⁹) "נשמת האדם אפילו הוא צדיק גמור כו' אינה בטילה במציאות לגמרי כו' להיות לאחדים ומיוחדים ביחוד גמור כו'"; משא"כ ביטול ויחוד הנ"ל בעסק התורה, בא מהארת בחינת הנשמה כפי שהיא "בטרם שנפחה", שאז היתה "מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד".

יחועפ"ז מובנת השייכות דתשובה תתאה לקיום המצות ("סור מרע ועשה טוב") ותשובה עילאה לעסק התורה²⁰:

יטהביטול שמצד בחינת הנשמה כפי שהיא כבר לאחרי ה"ויפח" — ובפרט²¹ לאחרי ירידתה למטה בעוה"ז והתלב­שותה בגוף — היא רק כביטול העבד למלך (וכיו"ב), היינו כמו ש"מציאות" היא בבחי' ביטול לגבי הקב"ה;

כוזהו מה שתשובה תתאה שייכת בעיקר לקיום המצות, שהביטול בעבודה זו היא "כעבד המקיים מצות המלך", כי ענינה של תשובה תתאה הוא (בעיקר) ההשבה למעמדו ומצבו הקודם כפי שהי' לפני החטא ("לרחוץ ולנקות נפשם מלבושים הצואים כו'"), שגם אז הי' "מציאות" כנ"ל.

כאמשא"כ תשובה עילאה, שענינה הוא השבת הנשמה למקורה "כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה כו'"^*21, הרי דרגא זו בתשובה קשורה עם עסק התורה, ש"דבר ה'. . היא היא. . המדברת מתוך גרונו".

כבה. והנה בכל א' מב' בחינות הנ"ל (תשובה תתאה ותשובה עילאה) גופא, יש שתי בחינות תשובה, והן שתי הדרגות ד"תשובה" ו"בעל תשובה", שישנן הן בתשובה תתאה²² והן בתשובה עילאה (כנ"ל סעיף א).

כגביאור הדבר:

כדאודות שתי הבחינות שבתשובה תת­אה מבואר בחסידות¹⁴, שדרגא התחתונה שבה ("תשובה" גופא) קשורה עם הע­בודה ד"סור מרע", והיינו מה שהאדם פועל בעצמו שלא יהי' שייך לעשיית שום דבר שהוא היפך רצון ה'; והדרגא ה­גבוהה שבתשובה תתאה (הבחינה ד"בעל תשובה תתאה") קשורה עם העבודה ד­"ועשה טוב", והוא "לייגע את עצמו ב­תורה ותפלה" יותר מטבעו ורגילותו — והיא הבחינה ד"עובד אלקים" ש"שונה פרקו מאה פעמים ואחד", יותר מרגי­לותו²³.

כהומזה מובן, ששתי הבחינות ד"תשו­בה" ו"בעל תשובה" (שבתשובה תתאה) הן מעין הדרגא דתשובה תתאה ותשובה עילאה:

כובהעבודה דסור מרע נשאר העובד במציאותו, ורק שהעול מלכות שמים שקיבל על עצמו מעכב אותו מלעבור על רצון העליון. ולכן שייכת היא לתשובה תתאה (שבתשובה תתאה גופא);

כזמשא"כ העבודה ד"ועשה טוב", לייגע את עצמו בתורה כו' יותר מרגילותו ע"י שבירת טבעו, הרי בזה "יוצא" האדם (במדה ידועה) ממציאותו, ולכן היא שיי­כת לתשובה עילאה²⁴.

כחאבל אעפ"כ, גם העבודה ד"ועשה טוב" (שלמעלה מ"סור מרע") אינה אלא דרגא בתשובה תתאה [ורק שבתשובה תתאה גופא ה"ה בחינת תשובה עילאה שבה], כי: (א) גם בהעבודה ד"ועשה טוב" לא יצא לגמרי ממציאותו, אלא רק התגבר על טבעו על ידי מלחמה. (ב) יתירה מזו: גם שינוי טבע רגילותו היא פעולה של האדם (לא כמו בעסק התורה שדבר ה' היא ה"מדברת מתוך גרונו").

כטו. והנה גם העבודה דעסק התורה הקשורה עם תשובה עילאה כנ"ל, היא רק הדרגא ד"תשובה" גופא (שבתשובה עילאה), ואילו הדרגא ד"בעל תשובה עילאה" היא העבודה ד"קדש²⁵ עצמך במותר לך"²⁶. וע"פ הנ"ל (סעיף ה) ש­"תשובה" ו"בעל תשובה" הן בדוגמא לתשובה תתאה ותשובה עילאה, מובן, שבתשובה עילאה גופא, הרי עסק התורה הוא בחינת תשובה תתאה שבה, וקדש עצמך במותר לך — בחינת תשובה עיל­אה שבה.

להסברת הענין:

לאעה"פ²⁷ והייתם לי סגולה גו' איתא במכילתא: "והייתם לי — שתהיו קנויין לי ועוסקין בתורה ולא תהיו עוסקין בדב­רים אחרים", והיינו, ש"עוסקין בתורה" לבד אינו מספיק להגיע לאמיתית הענין ד"קנויין לי", אלא דרוש גם התנאי ש"לא תהיו עוסקין בדברים אחרים", שהיא²⁸ העבודה ד"קדש עצמך במותר לך".

לבכי זה שהאדם עוסק בתורה, גם כש­עסק התורה שלו הוא באופן ש"דבר ה' כו' היא היא כו' המדברת מתוך גרונו", אינו הוכחה שהוא "קנוי" בכל מציאותו אל השם — כי יתכן שהביטול שלו בעסק התורה הוא מצד זה שהתורה חדרה אותו עד כ"כ שמציאותו נתבטלה; אבל אין זו הוכחה שהוא מצד עצמו בטל במציאות לאלקות.

לגמשא"כ בהעבודה ד"קדש עצמך במו­תר לך", היינו מה שהוא מקדש את עצמו ופורש מצרכיו הפרטיים ("דברים אח­רים"), הגם שהם "מותר לך" — מודגש, שהוא "מבטל ומסלק את עצמו ורצונו ליבטל אליו ית'"²⁹, שאין לו שום מציאות בפני עצמו, וכל מציאותו "קנוי לי".

לדעפ"ז מובן שאמיתית הענין דתשובה עילאה מתבטא בהעבודה ד"קדש עצמך במותר לך", משא"כ הביטול דעסק התו­רה הוא רק בחי' תשובה תתאה שב­תשובה עילאה:

לההענין דתשובה עילאה הוא "לדבקה בו ית' ביחוד נפלא, כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה כו'", והרי לא שייך לומר שאז ("בטרם שנפ­חה") היתה להנשמה איזו מציאות לעצ­מה. וכיון שהביטול דעסק התורה אינו שולל (לגמרי) מציאות האדם, כנ"ל, לכן ה"ז רק בחינת תשובה תתאה שבתשובה עילאה; משא"כ העבודה ד"קדש עצמך במותר לך", שבה מודגש שכל מציאות האדם קנוי' להשם, היא דרגא נעלית יותר והיא אמיתית הענין דתשובה עילאה.

לוז. עפ"ז מובן ג"כ הטעם שהעבודה דקדש עצמך במותר לך היא מצד בחי' חכמה שבנפש³⁰, בחי' יו"ד (נקודה), כנ"ל (ס"א) ש"בעל תשובה עילאה" היא בחי' יו"ד — כי ע"י עבודה זו מתגלה עצם נקודת ההתקשרות (של ישראל בקוב"ה) שהיא יו"ד, נקודה, שלמעלה³¹ מציור:

לזההתקשרות (דישראל בקוב"ה) בג' העבודות ד"סור מרע" "ועשה טוב" וה­ביטול דעסק התורה, באה באיזה ציור. דכיון שבהן לא יצא האדם עדיין ממצי­אותו לגמרי, והעבודה היא לקשר מצי­אותו עם הקב"ה, לכן, אופן ההתקשרות מצוייר כפי הציור של כחות האדם שב­הם ועל ידם נפעלה התקשרות זו; ולכן ג' עבודות אלו שייכות לג' האותיות ה' ו' ה' (דשם הוי'), שיש להן ציור.

לחמשא"כ העבודה דקדש עצמך במותר לך, שענינה מה "שמבטל ומסלק את עצמו ורצונו" והיא מגלה עצם נקודת ההתקשרות שלמעלה מגדר וציור כחות האדם — נרמזת באות יו"ד, נקודה.

לטח. כשם שד' אותיות שם הוי' מת­חילות עם הנקודה דאות יו"ד, ונקודה זו נמשכת אח"כ בציור של אות ה"א ראשו­נה, ואח"כ בציור דאות ו', ועד לציור דה' אחרונה³² — כך הוא גם בנוגע לד' עבו­דות הנ"ל, שאינן עבודות וענינים נפר­דים (בעצם מהותם), אלא הן המשך אחד:

מהתחלתן ועיקרן הוא — נקודת ההת­קשרות של ישראל עם הקב"ה שלמעלה מציור (הבאה לידי ביטוי בשלילת מצי­אותו — "מבטל ומסלק א"ע ורצונו כו'", קדש עצמך במותר לך), ונקודת התקש­רות זו נמשכת אח"כ בבחי' ציור בעסק התורה, ב"ועשה טוב", עד ל"סור מרע".

מאולכן, כאשר חסר בהביטול דקבלת עול מלכות שמים בהעבודה ד"סור מרע", ה"ז פוגע לא רק בה"א תתאה, אלא גם בג' אותיות שקדמו לה. כי באם היתה נקודת הביטול עצמה (יו"ד) מאירה אצלו, או עכ"פ כפי שהיא בהציור ד"עסק התורה" ו"ועשה טוב" (ה' ראשונה ואות ו'), לא הי' חסר אצלו הביטול דקבלת עול.

מבוזהו גם הטעם דכאשר אדם נכשל בחטא, צ"ל אצלו גם תשובה עילאה, כי דוקא אז תשובתו היא "תשובה שלימה"³³.

מגט. זאת ועוד:

מדלא רק שבשביל שלימות התשובה זקוקים להעבודה דתשובה עילאה הבאה לאחרי תשובה תתאה, אלא עוד זאת, ש­התשובה תתאה גופא צ"ל באופן שיהי' נרגשת בה (בנוגע לפועל עכ"פ) התנועה דתשובה עילאה.

מהזאת אומרת, שהקבלה על להבא "לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית' ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו"⁹ צ"ל באופן שיורגש בה לא רק הביטול דקבלת עול מלכות שמים [כעבד המוכן לציית ציווי האדון, אע"פ שמציאותו אינה מציאות האדון], אלא גם שהביטול שלו הוא מסובב ותוצאה מזה^*33 שהוא מיוחד (מצד שרש נשמתו) עם הקב"ה בתכלית היחוד.

מויו"ד. ויש לומר, שזהו גם הביאור (בעבודה) בזה שהענין דתשובה תתאה הוא (לא רק "תשוב ה"א תתאה מבחי' גלות"⁷, אלא גם) "תשוב ה"א תתאה למקומה להתייחד ביה"ו"³⁴:

מזהענין דה"א תתאה בפני עצמה (בע­בודת האדם) הוא הביטול דקבלת עול מלכות שמים מצד בחינת הנשמה המלו­בשת בגוף³⁵; ואילו הענין ד"תשוב ה"א תתאה למקומה להתייחד ביה"ו" הוא, שהביטול דקבלת עול (ה"א תתאה) יהי' באופן שיורגש בו שהוא קשור ומיוחד עם ה"תכלית היחוד" שמצד עצם הנש­מה, האותיות יה"ו.

מחיא. ע"פ כל הנ"ל יובן כיצד הביאור במלת תשובה ע"ד הסוד (תשוב ה') מוסיף הבנה ב"מצות התשובה" (שעל האדם):

מטע"י אריכות הביאור איך שה' תתאה אינה ענין בפני עצמו אלא היא המשכה מג' אותיות הקודמות, וענין התשובה הוא להשיב ה"א תתאה "למקומה" (כפי שהיא מיוחדת עם שאר האותיות דשם הוי')³⁶ — נתוסף חידוש ב"מצות התשו­בה", בגמירת הלב "לבל ישוב כו' למרוד במלכותו ית' כו'", דהגם שעיקר ענינה הוא הקבלת עול בנוגע ל"סור מרע" ("לבל ישוב כו' למרוד במלכותו ית' ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו"), ה"א תת­אה, מ"מ צריכה להיות מיוחדת עם ה­עבודות השייכות לשאר האותיות דשם הוי'.

נולכן נוגעת ההקדמה אודות הענין דתשובה עילאה גם ל"התחלת מצות ה­תשובה ועיקרה", כי גם תשובה כפשוטה צ"ל באופן שיורגש בה הענין דתשובה עילאה (כנ"ל סעיף ט).

נאיב. עפ"ז מובן, שהתיבות "לבאר היטב בהרחבת הביאור" — שהן "לנגד הב' בחי' תשובה שנקט אח"כ, תשוב ה' תתאה, תשוב ה' עילאה" (כהובא לעיל מהערות אאמו"ר) — אינן רק רמז בעל­מא, אלא ביאור (וחידוש) באופן עשיית "התחלת מצות התשובה ועיקרה".

נבולכן אומר אדה"ז "לבאר היטב בהר­חבת הביאור בהקדים מ"ש בזוה"ק כו'", כדי שיהי' ברור [ע"י הוספת תיבת "בהק­דים"] דמ"ש "לבאר היטב בהרחבת הבי­אור" קאי לא (רק) על "מ"ש בזוה"ק כו'" (כפשטות משמעות הלשון), אלא הוא (גם) ענין לעצמו:

נגבכדי ש"התחלת מצות התשובה ועיק­רה" תהי' "באמת ובלב שלם", הרי "ההכ­רח"³⁷ שתהי' באופן הנרמז בלשון "לבאר היטב בהרחבת הביאור".

נדזאת אומרת: אע"פ שמצות התשובה היא "שיגמור בלבו. . לבל ישוב כו' למרוד במלכותו ית' ולא יעבור עוד מצות המלך" ("סור מרע"), הענין דה"א תתאה, מ"מ, צ"ל נרגש בה גם הוא"ו³⁸ — היינו, שה"לבאר" צ"ל "היטב", שבהקבלה שלא למרוד במלכותו ית' צ"ל נרגש (בהעלם עכ"פ) שהוא מוכן "לייגע את עצמו" יותר מטבעו ורגילותו (בדוגמת העבודה ד"ועשה טוב");

נהויתירה מזו — ה"לבאר" צ"ל גם "ב­הרחבת הביאור", "לנגד תשוב ה' עילאה דבינה": בהקבלה צ"ל נרגש (בהעלם) שהוא מוכן גם לבטל את עצמו ולצאת לגמרי ממציאותו (בדוגמת הביטול דעסק התורה)³⁹.

נויג. ובזה יש לבאר הטעם שמרמז רק ג' דרגות הראשונות דתשובה, ואינו מרמז גם הדרגא ד"בעל תשובה עילאה" בחי' יו"ד:

נזבנוגע לאות יו"ד אין צריכים עבודה מיוחדת שתהי' היא נרגשת בהקבלה "לבל ישוב כו' למרוד במלכותו ית' כו'", כי ענינה של אות יו"ד הוא (כנ"ל ס"ז) נקודת ההתקשרות (שלמעלה מציור), ובמילא מובן, שנקודה זו נרגשת בכל עבודה הקשורה בשאר ג' האותיות⁴⁰, כיון שענינם הוא (כנ"ל סעיף ז) — המשכת הנקודה בציור מסויים.

נח[ואדרבה: כיון שהקבלה שלא למרוד במלכותו ית' היא תנועה של ביטול⁴¹ (שלמטה מבחי' ציור⁴²), לכן דוקא בה נרגש עצם נקודת ההתקשרות שלמעלה מציור⁴³];

נטומאחר שכוונת אדה"ז בתיבות "לבאר היטב בהרחבת הביאור" היא לחדש כיצד צ"ל ה"לשוב כו'" בפועל, לכן נקט לשון כזו המרמזת רק על ג' דרגות הראשונות.

ס(משיחת ש"פ ראה תש"ל)