Chabad Library · The Rebbe
Likkutei Sichos·
אמכתבים כלליים מכ"ק אדמו"ר שליט"א
(חרגום חפשי מאידיש)
(חרגום חפשי מאידיש)
בב"ה, יום ב' פ' נצביםוילך1, ח"י אלול2, ה'תשמ"ט 4.
גברוקלין, נ.י.
דאל בני ובנות ישראל
הבכל מקום שהם
וה' עליהם יחיו
זשלום וברכה!
חבעמדנו ביום-הסגולה3 של חודש-הסגולה4 — ח"י אלול,
טיום ההולדת5 של שני המאורות הגדולים6, גדולי ישראל בדורותיהם ובדורות הבאים — הבעל-שם-טוב, מייסד תורת החסידות הכללית (בשנת נח"ת7), ואדמו"ר הזקן, מייסד תורת חסידות חב"ד, בעל התניא והשולחן-ערוך8 (בשנת קה"ת9), ובמיוחד כאשר שניםעשר10 הימים האחרונים של החודש, החל מיום ח"י אלול11, הם ימי ההכנה הקרובים ביותר לראש-השנה ולכל השנה החדשה, הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה,
יהרי ודאי עתה הזמן המתאים להתבונן בנקודות היסודיות הקשורות בהכנה האמורה. וכמובן — באופן שהדבר ישפיע על כל התחומים של חיי האדם, במחשבה ודיבור ומעשה12, בהתאם לתכלית בריאתו (שהרי בריאת אדם הראשון היתה בראש-השנה הראשון) וחייו, עבודת השם13 בכל שלושת הקווים14: תורה, עבודה וגמילותחסדים.
יא* * *
יבאחת הנקודות היסודיות המייחדות את השנה הבאה היא העובדה שהיום הראשון של השנה, ראש-השנה, חל בשבת15.
יגכפי שצויין פעמים רבות אין ראש-השנה מהווה רק את תחילת השנה, כי אם גם את ה"ראש" של השנה16. כשם שהראש מנהיג את כל הגוף, כך צריכות ההחלטות הטובות של ראש-השנה "להנהיג" את כל ימי השנה.
ידלכן רבת משמעות במיוחד היא העובדה שה"ראש" של השנה הבאה הוא "שבתי". ודאי איפוא הדבר שההכנה לשנה החדשה קשורה במשמעות המיוחדת ובנקודות האופייניות של השנה החדשה, שבהן שונה שנה חדשה זו משנים אחרות.
טו* * *
טזיום השבת מכיל בקרבו שתי נקודות מנוגדות:
יזתוכנה של השבת הוא — קדושה17, "שבת-קדש", כפי שאומר הכתוב18: "ושמרתם את השבת כי קודש היא", זה יום קדוש החדור בקדושה.
יחקדושה מורה על התעלות באופן של רוממות בהבדלה "קדושה — לשון הבדלה19", ובמיוחד קדושת השבת, שהיא דרגה נעלית מאוד בקדושה, למעלה מן הבריאה.
יטלפיכך מתבטאת קדושת השבת, בראש ובראשונה, בכך שהיהודי מנתק את עצמו מעניני העולם על-ידי אי-עשיית עבודות העולם והחול20, "לא תעשה כל מלאכה21", התרחקות גם מ"עובדין דחול", חולין בדיבור או אפילו במחשבה22, ומילוי הזמן של השבת (הפנוי ממעשה, דיבור ומחשבה של חול) בהוספה בעבודת השם, הוספה במעשי-שבת, בשיעורי תורה, והוספה בעבודה שבלב25 ומחשבה, תפילה23 בכוונה, ובהכנה לתפילה26.
כלמרות זאת אנו רואים כי קדושת השבת איננה מוגבלת לרוחניותו של היהודי, כי אם חודרת גם לגשמיות שלו, עד שהיא הופכת פעילות של חיי יום-יום, כאכילה ושתי' ושינה וכיוצא באלה, למצווה, מצוות עונג28 שבת27, ובלשון הכתוב29:
כא"וקראת לשבת עונג", שמשמעותו היא כי השבת (קדושת שבת) משפיעה גם על הדברים הגשמיים שמהם יש עונג לגוף, לרומם אותם30 לשבת, קדושת שבת.
כב* * *
כגכשם שיש שבת בזמן כך יש "שבת", באדם (ובעולם בכלל), שהם היהודים בני עם ישראל, כפי שהתורה24 אומרת ומשווה: "המבדיל בין קודש לחול כו' בין ישראל לעמים31". כשם שהשבת מובדלת מן החול, כך בני ישראל הם "גוי קדוש32", "קדוש אתה לה' אלקיך33", שונים ומובדלים מכל העמים באופן של הבדלה ורוממות ("ורוממתנו").
כדבין בני ישראל עצמם נקראים תלמידי חכמים במיוחד בשם "שבת"34, משום שעיקר עיסוקם של תלמידי חכמים הוא תלמוד-תורה, עד לאופן של "תורתו אומנתו"35, ולכן הם בכל יום ויום בדרגת "שבת", מובדלים ומרוממים מחולין ומענייני העולם.
כהבזוהר הקדוש36 נאמר במיוחד על רבי שמעון בר יוחאי שהוא בדרגת "שבת לה' קודש", ובאופן כללי נכללים בכך נשיאי ישראל שבכל דור ודור — עד לנשיאי ישראל שבדורות האחרונים, ובהם בעלי יום ההולדת של היום הזה, ח"י אלול, הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, ועד לנשיא דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר —
כושהם "שבת שבשבת", שהקדושה האלוקית מאירה בהם באופן של הבדלה, רוממות והתנשאות ("נשיא" מלשון התנשאות).
כזומלמדת אותנו, יחד עם זה, ההשוואה בין יהודים בכלל, ותלמידי חכמים ונשיאי ישראל בפרט, לקדושת שבת, שתכלית ושלמות הקדושה והרוממות היא שהקדושה תגיע ותחדור אל תוך הארציות של העולם, עד להפיכת העולם הזה התחתון ל"דירה לו יתברך37". בני ישראל נקראים בשם "גוי אחד בארץ38" — גוי אחד המביא את "ה' אחד" לתוך ה"ארץ"39, ארציות העולם הזה.
כח* * *
כטהסיכום והמסקנה של כל האמור הוא:
להשפעת ראש-השנה, ה"ראש" של השנה — צריכה להיות מורגשת במלוא המידה בכל שאר ה"איברים" האחרים — הימים, השבועות והחודשים — של השנה. שבת ראש-השנה של השנה צריכה לקבוע את סדר היום לכל יום של השבוע, ולכל השנה כולה, בהתאמה מלאה לרוח "שבת קודש".
לאוזאת בשתי הנקודות האמורות:
לבבכל יום של השנה צריכה להיות מורגשת רוממות שבתית, על-ידי הוספה מיוחדת בחיים היהודיים, כגון: הידור חדש במצוות40, קביעות-עתים מחודשת לתורה41, הוספה חדשה בעבודת התפילה, וכיוצא בכך.
לגיחד עם זה צריך כל יהודי, איש או אשה, צעיר או זקן, להכניס "שבתיות" גם במלאכות החול, להביא רוחניות וקדושה בענייני החולין השיגרתיים של חיי יום יום, עד שכל מחשבה ודיבור ומעשה יהיו חדורים בשבתיות.
לדלמשל: מי שיש לו משרה, מסחר, וכיוצא בזה, צריך להיות חדור בכוונה הרוחנית ובנשמה של הדבר, ובלשון התורה: "כל מעשיך יהיו לשם שמים42", כלומר:
להכיוון שיש צורך בנתינת צדקה, בראש צלול ללימוד התורה, בתשלום שכר לימוד כדי שהילדים ילמדו תורה, וכיוצא בכך, הרי הוא עוסק לשם כך בפעילות של פרנסה על מנת להשיג על-ידי כך את המטרות האמורות.
לוומובן מאליו שאז הרי העיסוק בעניינים אלה הוא באופן כזה שאין הדבר מפריע לו ללימוד תורה וקיום מצוות וכיו"ב.
לז* * *
לחויהי רצון, שכל אחד ואחת מאתנו, בתוך כלל ישראל, יחליט ויבצע בהתאם לכתוב לעיל.
לטוכיוון שקדושת השבת צועדת יחד עם ברכת השבת, כפי שהתורה אומרת43: "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו" — יביאו ההחלטות האיתנות בכל האמור תיכף את ברכות ה'44 בכל, ובמיוחד — כתיבה וחתימה טובה45, לשנה טובה ומתוקה, בגשמיות וברוחניות46 גם יחד,
מובמיוחד את הברכה העיקרית, שהקב"ה, שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים47, יאזין לתפילות עמו ישראל, כבקשת דוד המלך, נעים זמירות ישראל48: "תבוא לפניך תפלתי, הטה אזנך לרנתי49", ויביא לעם ישראל, לכל אחד ואחת בפרט, את ה"שבת קודש" המושלם — "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים50",
מאותיכף ומיד ממש.
מבבכבוד ובברכת הצלחה51 רבה בכל האמור וברכת כתיבה וחתימה טובה52 לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד.
מגמקום החתימה (חרגום חפשי מאידיש)
מדב"ה, מוצאי שבת-קודש סליחות53,
מהיום א' דפ' האזינו55,
מוערב כ"ה56 אלול57, ה'תשמ"ט
מזברוקלין, נ, י.
מחאל בני ובנות ישראל
מטבכל מקום שהם
נה' עליהם יחיו
נאשלום וברכה!
נבבהמשך למכתב מיום ח"י אלול — לאחר הפתיחה בברכה58, ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה — ובעמדנו קרוב יותר לראש-השנה, בשבוע59 של ימי הסליחות54 שסיומו וחותמו60 הוא ראש-השנה —
נגהרי עתה הזמן המתאים לעמוד בקצת העמקת יתר על מספר נקודות שנידונו במכתב הקודם, בדבר הלימוד המיוחד מן העובדה שראש-השנה הנוכחי חל בשבת-קודש.
נד* * * פעמים רבות הודגש, שכאשר מזדמנים יחד שני עניינים של קדושה — משפיע כל אחד מהם על משנהו ומוסיף בו חידוש.
נהדבר זה תוקף גם באשר לראש-השנה61 ושבת, שכאשר ראש-השנה חל בשבת, באה תוספת בראש-השנה, כך שהוא נעשה ראש-השנה שבתי (כפי שהדבר גם בא לידי ביטוי בהלכה62 שביום-טוב של ראש-השנה שחל להיות בשבת אין תוקעים בשופר, כפי שיוסבר להלן);
נווכך גם בקשר לשבת, אשר בגלל העובדה שזו שבת (לא סתם אלא של) ראש-השנה — הרי השבת היא נעלית יותר, היא שבת בעלת תוכן של ראש-השנה, שכן בשבת עצמה ישנן דרגות רבות63, כפי המובן מלשון הכתוב "שבת שבתון64", "שבת בשבתו65", שיש עניין של שבת שהוא "שבת לגבי שבת".
נז* * *
נחכדי להבין יותר66 את הקשר בין שבת לראש-השנה, וכיצד משפיע כל אחד מהם על משנהו, יש להסביר תחילה את הנקודה המשותפת של ראש-השנה ושבת.
נטכבר הוסבר פעמים רבות, כי נקודת השיא של ראש-השנה היא, שבו מכתירים בני-ישראל את הקב"ה כמלך67, כ"מלך ישראל68" וכ"מלך העולם", כפי שאנו מבקשים בכל תפילות ראש-השנה: "מלוך על העולם כולו69".
סהכתרת מלך קשורה בהתבטלותו המוחלטה של העם כולו, ושל כל אחד באופן פרטי, אל המלך, כאשר על-ידי התבטלות זו "משפיעים" על המלך שייענה לבקשת העם ויהיה להם למלך.
סאכך גם בדבר הכתרת הקב"ה כמלך, שהיא באה על-ידי כך שבני-ישראל מגלים את התבטלותם70 אל הקב"ה, עד כדי התחושה שאינו אלא עבד של הקב"ה71.
סבוהרי כך היה בראש-השנה הראשון, כשנברא אדם הראשון, שאדם הראשון דרש והשיג שכל הנבראים של העולם יקבלו על עצמם את מרותו ושלטונו של הבורא, בהכריזו: "בואו נשתחוה ונכרעה, נברכה לפני ה' עושנו72". שכן הכריעה וההשתחוואה הן ההתבטלות שהנברא מבטא כלפי הבורא, ואז נעשה הקב"ה למלך, כפי שאנו אומרים בכל יום ששי74, בקשר להכתרת הקב"ה על-ידי אדם הראשון ביום הששי הראשון של הבריאה: "ה' מלך גאות לבש75".
סגוזו היא הנקודה המשותפת של ראש-השנה ושבת — שכן גם השבת יוצרת בקרב היהודי תחושה של התבטלות כלפי הקב"ה, בורא העולם ("ה' עושנו73"): כידוע76, חוקקת השבת בנפש היהודי את האמונה בחידוש העולם, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ77". ביתר העמקה78: קדושת השבת מאירה בנפשו של כל יהודי מעצמה ומאליה ("שבת מיקדשא וקיימא79"), יוצרת בכל אדם את ההרגשה שהוא עומד "קמי מלכא" (לפני המלך) מול נוכחותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, יחד עם ההתבטלות המלאה, המתהווה באופן טבעי במצב כזה של "עומד לפני המלך"80.
סד* * * על כל זה נוסף החידוש מן ההתאחדות של שבת וראש-השנה, המביאה לידי כך שה"הכתרה" בראש-השנה של הקב"ה כמלך תהיה באופן "שבתי", שהשבת תתרומם ותתעלה לדרגת "שבת בשבתו", "שבת לגבי שבת".
סההסבר הדברים בקצרה:
סוישנם שני אופנים בהתבטלותו של "עבד מלך":
סזאופן אחד הוא, שהוא אכן "עבד מלך", אין לו כל מציאות עצמית מלבד היותו "עבד מלך" (קלוחומר וכלשכן מסתם עבד, שלגביו נאמר: "מה שקנה עבד קנה רבו81", וכל מה שיש לו היא רכושו של רבו), אך עם זאת הוא מרגיש את מציאותו, אמנם כעבד, אך כמציאות של עבד שמסר את עצמו לרבו להיות "עבד מלך".
סחאופן אחר, נעלה יותר, של התבטלות הוא — שאין הוא מרגיש כלל את מציאותו, אפילו לא את מציאותו כמציאות של עבד, אלא כאילו לא קיים כלל דבר כלשהו מלבד המלך עצמו.
סטדבר זה נותן לנו הבנה מעמיקה יותר בהלכה שראש-השנה שחל להיות בשבת אין תוקעים בו בשופר: איהתקיעה בשופר אינה מצב פסיבי של חוסר מעש — אלא ביטוי של התבטלות נעלית מאוד של יהודי82, שאין כל מציאות מלבד הקב"ה עצמו, כך שהכתרת הקב"ה נעשית לא על-ידי העבודה של היהודי ותקיעת השופר שלו (כפי שחז"ל אומרים83 שה"תמליכוני עליכם" נעשה על-ידי השופר, "ובמה — בשופר") — כי אם על-ידי איתקיעת שופר, שבה באה לידי ביטוי התבטלות עמוקה עוד יותר למלך מלכי המלכים הקב"ה.
ע* * *
עאכפי שמוזכר במכתב הקודם, צריכה ההשפעה של ראש-השנה — ה"ראש" של השנה — להיות מורגשת בכל הימים, השבועות והחודשים של השנה.
עבהנקודה האמורה צריכה אפוא לבוא לידי מעשה בפועל, בעבודה יוםיומית של היהודי, והמעשה הוא העיקר84.
עגדוגמא מעשית לכך — בה"כלל גדול בתורה" — המצווה של "ואהבת לרעך כמוך"85:
עדכשיהודי נותן צדקה, או עושה מעשה חסד כלשהו, חשוב מאוד ומוכרח שיהיה ביחד עם זה "סבר פנים יפות"86, כדי שהמקבל לא יחוש שום רגש של בושה, נחיתות וכיוצא בזה.
עהבאופן כללי, מגיעים לידי כך כאשר ה"נותן" אינו חש עצמו מרומם מן ה"מקבל"87, ובפרט בזכרו את דברי חז"ל88, כי "יותר ממה שבעל-הבית עושה עם העני — העני עושה עם בעל-הבית".
עואבל קיימת בדבר דרגה נעלית עוד יותר89, כאשר לא מורגש כלל שהוא "נותן" הצדקה, כאילו קיימת הצדקה עצמה בלי כל (ישות ה)מציאות של "נותן", שאז אין צורך מלכתחילה למנוע את הרגשות המנוגדים של "נותן" ו"מקבל".
עז* * *
עחויהי רצון שההתבוננות בעניינים האמורים תחזק אצל כל אחד ואחת את ההכרה, כי המציאות האמיתית של כל יהודי — איש, אשה וילד — הוא ה"חלק אלוקה ממעל ממש90" שלו, שבגללו: "ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד91" (כביכול),
עטודבר זה גם מהווה את ההכנה לשמיני-עצרת ושמחת-תורה92, שעליו נאמר: "עצרת93 תהיה לכם", כפי שמובא לגבי זה הפסוק94: "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך", ובלשון הזוהר95: "ישראל ומלכא בלחודוהי".
פבעצם, הרי זה גם תוכן הבקשה הפנימית של דוד נעים זמירות ישראל96 (בשם כל ישראל) אל הקב"ה: "תבוא לפניך98 תפלתי הטה אזנך לרנתי97", כך שה"תפלה" (מלשון התחברות99) נעשית ל"רנה", השתפכות הנפש100 והתחברות עם הקב"ה, התמזגות הנשמה עם מקורה, הקדוש ברוך הוא,
פא— דבר המתגלה במלוא המידה של שלמות בגאולה האמיתית והשלמה101, כאשר מתקיימים102 ה"נישואין" של הקב"ה בעצמו, כביכול, עם כנסת ישראל לנצח — וההתחלה היא תיכף ומיד ממש.
פבבברכת כתיבה וחתימה טובה
פגלשנה טובה ומתוקה103
פדבגשמיות וברוחניות גם יחד
פהובכל העולם והבריאה כולה
פומקום החתימה (חרגום חפשי מאידיש)
פזב"ה, וא"ו תשרי104, ה'תש"נ
פחברוקלין, נ.י.
פטאל בני ובנות ישראל
צבכל מקום שהם
צאה' עליהם יחיו
צבשלום וברכה!
צגפותחין בברכה105, ברכת חתימה וגמר חתימה טובה.
צדמאחר שאנו נמצאים כבר לאחר ראש-השנה, נכנסנו לשנה החדשה,
צה— והרי אם בכל הזמנים, צריך כל אדם, ככל שיהא משביע רצון מצבו בידע ובהתנהגות בפועל, תמיד לשאוף לנצל את הזמן כדי ללמוד עוד יותר ועל-ידי כך גם להוסיף בהנהגתו (מחשבה, דיבור, מעשה) — ודאי שכך הדבר כשנכנסים לשנה חדשה, המביאה אתה תזכורת, שצריכה להתחיל דרגה חדשה ונעלית יותר106 של שלימות בחיי יום יום,
צו— הרי עתה הזמן המתאים לעמוד על עוד נקודה מיוחדת, שבה שונה ומתייחדת השנה הנוכחית משנים אחרות, נוסף על המשמעות המיוחדת של "ראש-השנה שחל להיות בשבת107", כפי שהוסבר בפירוט במכתבים הקודמים.
צז* * *
צחכבר הודגשה פעמים רבות ההוראה של התורה שיש לנצל כל אמצעי108 אפשרי להביא לתוספת באהבת השם וביראת השם, אפילו כשהדבר קשור בפירוש שאין לו מקור מפורש בספרים.
צטובמיוחד משום שאהבת השם ויראת השם הם השורש של כל תרי"ג המצוות109, שבכלל זה גם המצוות110 דרבנן ומנהגי ישראל, כל ההתנהגות של יהודי.
קבקשר לכך נעמוד כאן על הרמז של שנה זו, ה'תש"נ: השנה תהא שנת נסים — להפיק מכך הוראה העשויה לשימוש בכל השנה, ובמיוחד לאחר שראשי-תיבות אלה מתפרסמים יותר מזמן לזמן ומתפשטים בתפוצות ישראל111.
קא* * *
קב"נס" ו"טבע" שניהם הם הנהגות אלוקיות112, שכן גם ה"טבע" בא מן הקב"ה, שהוא, יתברך, ברא וקבע את חוקי הטבע, שבאמצעותם מנהיג הוא את העולם. החידוש של "נס" לגבי "טבע" מתבטא בכך, ש"הנהגה נסית" היא הנהגה בלתי-רגילה של הקב"ה. משמעותו של "נס" הוא דבר גבוהה ומרומם113, "נס לשון הרמה114". ההנהגה הנסית מביאה רוממות בבריאה, היא מגביהה את העולם ממגבלותיו הטבעיות.
קגכך גם בענין עבודתו של כל יהודי, שבה צריכות "להשתקף" שתי ההנהגות, "הנהגה טבעית" ו"הנהגה נסית".
קדגם "הנהגה טבעית" של יהודי מבטאת התנהגות שהיא באופן מוחלט כפי הוראות התורה, אך כיוון שהיא התנהגות רגילה של יהודי הרי היא מוגבלת לפי המגבלות של כוחות האדם.
קה— הקב"ה מעניק ליהודי כוח115 לעבוד אותו באופן של "הנהגה נסית" — שבה הוא מתרומם למעלה ממגבלותיו. לא זו בלבד שהוא נעשה טוב יותר במקצת, או אפילו טוב יותר בהרבה, בהתאם לציווי "מעלין בקודש116" (שבכל דבר של קדושה יש תמיד ללכת מעלה מעלה) — על ידי תוספת קביעות בשיעורי תורה, קבלה של הידור מצוה חדש, וכיוצא בזה — אלא שהוא נעשיה מרומם ונעלה לגמרי.
קו* * *
קזוזה גם הרמז המיוחד, השליחות, של שנה זו — "תהא שנת נסים":
קחבבואנו משנת "תשמ"ט" — "תשמט ידיך"117 — ודאי הדבר שאצל כל יהודי נמחקו כל הדברים הבלתי רצויים העלולים להידבק ליהודי118 עד שכל מהותו והתנהגותו הם חיי תורה.
קט"כל ישראל בחזקת כשרות119" — ודאי ניצל כל יהודי את חודש אלול, חודש החשבון120 של שנת "תשמט ידיך", לתקן את כל מעשיו בשנה החולפת, ולהשלים אותם עד להשלמה מלשון "שלימות121", להביאם לשלימות המלאה ביותר.
קיובודאי122 זכה למלוא המחילה הסליחה והכפרה ולכתיבה וחתימה טובה123 בכל הפרטים.
קיאבאה בנוסף לכך ההוראה, וסדרעבודה חדש לשנה החדשה — תהא שנת נסים — שעתה נדרש כל יהודי, אנשים ונשים וטף, לעבוד עם עצמו שיהא מרומם ונעלה לגמרי, עד שהנהגתו בשנה זו תהא בבחינת "נס" לגבי הנהגתו בשנה שעברה.
קיבו"הנהגה נסית" זו — עבודת ה' של היהודי (על-ידי תורה ותפילה ומצוות124) בלי מגבלות — צריכה להיות בכל הענינים: הן במצוות שהן בין אדם למקום, והן במצוות שהן (גם) בין אדם לחברו125, החל מ"ואהבת לרעך כמוך126", והן במצוות הקשורות עם לאיהודים וישוב העולם בכלל127.
קיג* * *
קידכפי שידוע הנהגתו של הקב"ה היא באופן של "מדה כנגד מדה"128. מכך מובן שכאשר הנהגתו של יהודי היא "הנהגה נסית" מעורר הדבר הנהגה נסית אלוקית, הן כלפיו כפרט, הן כלפיו כחלק מכלל ישראל, וגם כלפי העולם כולו, הוא "ממשיך" (מביא) את הברכות האלוקיות — גם ללא הגבלות.
קיהויהי רצון, שעל ידי כך שכל אחד יעשה החלטות איתנות בכל המוזכר לעיל, יקבל הקב"ה את החלטותיו מיד כאילו בוצעו בפועל129, ובמיוחד מאחר ואנו נמצאים כבר מספר ימים בשנה החדשה, ודאי הוחל בביצוע ועשיה בפועל ממש —
קיוויקויימו בפשטות ראשי התיבות של השנה הזאת, ש"תהא שנת נסים", שוודאי תהיה — וכבר החלה בפועל — שנה של נסים, כאשר כל יהודי זוכה לראות במוחש את ההנהגה הנסית של הקב"ה, עד לנסי נסים130, ועד לנס העיקרי — נס הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, שאז יהיו הנסים גדולים אפילו מן הנסים שהיו ביציאת מצרים, וכפירוש רז"ל על הפסוק: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות131", שביחס ל"ימי צאתך מארץ מצרים" יהיו נפלאות,
קיזוהקב"ה ממלא את התפילה הלבבית של כל יהודי ושל כל היהודים: "תבוא לפניך תפלתי הטה אזנך לרנתי132" — ומביא את הגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש.
קיחבכבוד ובברכת חתימה וגמר חתימה טובה
קיטמקום החתימה תרגום מאידית
קכב"ה, מוצש"ק פ' תבוא133 אל הארץ,
קכאח"י139 אלול134 ה'תש"נ
קכבברוקלין, נ.י.
קכגאל בני ובנות ישראל
קכדבכל מקום שהם
קכהה' עליהם יחיו
קכושלום וברכה!
קכז"פותחין בברכה136" — בעמדנו בימי חודש אלול135, ובבואנו מיום הסגולה ח"י אלול138, יום ההולדת של שני המאורות הגדולים140: הבעל-שם-טוב141 (בשנת נח"ת142) ואדמו"ר הזקן בעל התניא והשולחן-ערוך143 (בשנת קה"ת144), ודאי עתה המועד המתאים לאחל לכל אחד ואחת, בתוך כלל ישראל, בהתאם למנהג145 ישראל137, שנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד146.
קכחבמיוחד כיוון שקיים קשר מיוחד בין ח"י אלול לבין ראש-השנה, כפי שידוע שנוסף על כך שכל חודש אלול148 הוא זמן של הכנה לשנה החדשה וחשבון הנפש, הרי שנים-עשר הימים האחרונים של חודש אלול, החל בח"י אלול149, מיוחדים בכך שכל אחד מהם קשור ומייצג חודש מן השנה החולפת, יום לחודש147, ויום ח"י אלול — הראשון שבשנים-עשר הימים הללו — הוא כנגד הראשון שבחדשי השנה, חודש תשרי150. כך קושר יום זה את ראש-השנה של השנה החולפת עם ראש-השנה של השנה החדשה.
קכטובהתאם למודגש תכופות בתורתנו, אשר היא תורת חיים — הוראה בחיים151, ש"המעשה הוא העיקר152", הרי ככל שחשוב ונחוץ חשבון הנפש, הרי המטרה העיקרית של חשבון הצדק153 היא בקשר להווה ולעתיד, שיבוא לידי ביטוי במעשה בפועל, קיום המצוות בהידור ובשמחה154, יותר ויותר הידור ויותר ויותר שמחה, בכל יום מימי השנה החדשה, הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה.
קל* * *
קלאבהקשר עם ההכנה לשנה החדשה יש להביא בחשבון, שלכל שנה יש תוכן כפול: המשמעות הכללית שלגבי' שוות כל השנים, כולל השנה החדשה, והמשמעות המיוחדת הקשורה בקווי האופי העצמאיים של השנה המסויימת155, שבהם מתייחדת שנה זו מן השנים האחרות.
קלבהשנה חלים ימי ראש-השנה בימי חמישי ושישי (ערב שבת) בשבוע, המובילים אותנו היישר אל יום שבת-קודש, עובדה המדגישה ומחזקת את הנקודה המשותפת לראש-השנה159 וליום השבת.
קלגימי ראש-השנה — "ימים נוראים156" — ממלאים כל לב יהודי בתחושת רטט של קדושה, המקיפה וחודרת את האדם כולו. רגש הקדושה המרומם איננו רק בשעות הספורות של היום, בהן אנו עסוקים בהכנות ובקיום "מצות היום בשופר157", או בזמן התפילות והבקשות המיוחדות של ראש-השנה, וכיוצא בהן, כי אם במשך כל שתי היממות של ראש-השנה חדור היהודי ברוח הקדושה של ראש-השנה. נוסף על העובדה שבראש-השנה נמצאים משך שעות רבות בביתהכנסת158, הרי בדרךכלל גם בשעות הנותרות נזהרים מדיבורי חול מיותרים, ומנצלים כל רגע פנוי לאמירת תהילים וכיוצא בזה, עד שאפילו סעודות ראש-השנה, שעליהן נצטווינו: "אכלו משמנים ושתו ממתקים161" — נמצאות תחת השפעת הרגש הקדוש160 של ראש-השנה (וכהמשך הפסוק) — "כי קדוש היום לאדונינו".
קלדדומה לכך גם קדושת השבת, "ושמרתם את השבת162 כי קודש היא". הקדושה האלוקית של שבת-קודש חודרת בכל יהודי, ומקיפה את כל ישותו163, עד שכל היום כולו, ובכל פעולות164 היום, יש לו תחושה שונה, תחושה מרוממת של קדושה.
קלה* * *
קלוידוע הכלל של תורתנו הקדושה: "בתלתא זימני הוי חזקה165" (דבר הנעשה שלוש פעמים — נקבעת לו "חזקה"). בשלוש פעמים נעשה הדבר באופן של קביעות, "חזקה" מלשון חוזק, והדבר מתייצב, וכך בטוחים שהדבר יימשך.
קלזאם הכלל בר-תוקף ביחס ל"דברי הרשות", ודאי שכך הדבר כשמדובר בענייני קדושה, שיש להם בכלל את הכוח הנצחי של התורה, ולכל פעולה של קדושה יש השפעה נמשכת ותמידית166.
קלחעל-אחת-כמה-וכמה כשמדובר בראש-השנה, הנקרא בעיקר בשם "ראש-השנה" ולא "תחילת השנה168", כאשר המשמעות היא שנוסף על היותו תחילת השנה הרי הוא גם, ובעיקר, ה"ראש" של השנה167: כשם שהראש מנהיג את כל האברים של הגוף, ודווקא באופן זה ועל-ידי כך ממלא כל אבר את מטרתו בשלימות, גם כאבר לעצמו — כך ראש-השנה מנהיג ומחי' את כל הימים וכל יום של השנה, עד לכל הפרטים של חיי יום יום —
קלטמובן איפוא שכאשר ישנה "חזקה" במצב האמור של קדושה, יש לדבר השפעה חזקה ביותר על כל השנה, כך שכל פעולות האדם, בכל הימים ובכל יום של השנה, נעשות תחת הרושם וההשפעה של רוממות הקדושה של שלושת הימים בראשית השנה.
קמ* * *
קמאויהי רצון שכל אחד ואחת מאתנו, בתוך כלל ישראל, יחליטו לפעול ולעשות בהתאם לאמור, ובאופן האמור בראש פרשתנו (אלי' אנו נכנסים עתה): "אתם נצבים169 היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" (הנכם עומדים כיום ביציבות איתנה170, כולכם יחד, לפני ה' אלוקיכם וגו', ובהחלטה — איתנה ויציבה),
קמבובזה עצמו — כתחילת החלק השני של פרשת השבוע (אשר לפי קביעות השנה הנוכחית הם מחוברים בפרשה אחת) — באופן של "וילך", הליכה מתמדת מעלה מעלה, מחיל אל חיל171.
קמגוההחלטה הטובה בכל זה תוסיף עוד יותר בברכות ה' בכלל, וברכת ראש-השנה במיוחד: כתיבה וחתימה טובה172 לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד,
קמדובמיוחד דמיוחד הברכה שאלי' "קווינו כל היום173" (כל יום ובכל היום) — הגאולה האמיתית והשלימה174 על-ידי משיח צדקנו, "מצאתי דוד עבדי175", במהרה בימינו ממש.
קמהבכבוד ובברכת כתיבה וחתימה טובה
קמולשנה טובה ומתוקה
קמזמקום החתימה תרגום מאידית
קמחב"ה, מוצש"ק176 פ' נצבים177וילך178
קמטכ"ה אלול ה'תש"נ
קנברוקלין, נ.י.
קנאאל בני ובנות ישראל
קנבבכל מקום שהם
קנגה' עליהם יחיו
קנדשלום וברכה!
קנהבהמשך למדובר במכתב ממוצאי שבת-קודש ח"י אלול — שייחודה של השנה החדשה מתבטאת בכך שימי ראש-השנה, ימי חמישי וששי (ערב שבת) בשבוע, מובילים הישר אל יום שבת-קודש, וכך נפתחת השנה ב"חזקה" של שלושה ימים רצופים מלאים וחדורים בקדושה —
קנומן הראוי להצביע על ההבדל הקיים בנושא זה בין ארץ הקודש לבין חוץ-לארץ:
קנזבחוץ-לארץ חוזרת ונשנית "חזקה" זו של שלושת ימי קדושה רצופים — שלוש פעמים (בחדש תשרי): גם הימים הראשונים של חג הסוכות, וממילא גם הימים האחרונים, שמיני עצרת ושמחת תורה, חלים ביום חמישי וערב שבת-קודש, כך שישנה "חזקה" של ה"חזקה" האמורה — שלוש פעמים של שלושה ימי קדושה רצופים.
קנחבארץ-ישראל קיימת ה"חזקה" האמורה רק פעם אחת — בימי ראש-השנה, שכן גם בארץ-ישראל נחוג ראש-השנה יומיים179, אבל לא היום טוב של חג הסוכות ושמיני-עצרת.
קנט* * * כדי להבין ביתר עומק את ה"חזקה" המשולשת הקיימת רק בחוץ-לארץ, ראוי להתעכב ביתר פירוט על ההבדל בין ארץ הקודש לבין חוץ-לארץ.
קסידוע הפתגם של רבותינו נשיאינו180 ביחס לעבודת ה' של יהודי: "עשה כאן ארץ ישראל", כלומר — יהודי צריך ליצור את המעלה ואת החשיבות של ארץ-ישראל גם בחוץ-לארץ181, וממילא ודאי שהוא יכול לעשות זאת, ובשמחה ובטוב לבב.
קסאמן ההבדלים העיקריים שבין ארץ הקודש לבין חוץ-לארץ182 הוא:
קסבהרי "מלוא כל הארץ כבודו183". הקב"ה ושכינתו נמצא בכל מקום. אלא שבעולם סתם — הקדושה האלוקית היא באופן שאין היא חודרת את גשמיות הארץ, ולכן אין שם מצוות תרומות ומעשרות וכיוצא בהן, שהאלקות היא בשדה בגלוי. לעומתה, הקדושה של ארץ-ישראל מקיפה את המציאות הגשמית של הארץ, גוף הקרקע של ארץ-ישראל היא "ארץ הקודש", עד שקדושת הארץ184 מטילה הלכות שונות על הארץ (וגידולי הארץ).
קסגהדבר ניתן להבנה על-ידי דוגמא מהיחס שבין הנשמה לבין הגוף: ישנן השפעות של הנשמה שהן נשארות חבויות במהות הפנימית של האדם ולא ניכרת השפעתן על הגוף, אבל מאידך, יש אופן שהנשמה משפיעה על גשמיות הגוף, עד שהדבר ניכר ונראה גם בחלקים הפיזיים החיצוניים של הגוף. כך גם באשר לקדושה של ארץ-ישראל: הדבר מתבטא בפנימיות וברוחניות של הארץ, וזה חודר ומקיף גם את הצד החיצוני, ה"גוף" של ארץ-ישראל, גשמיות הארץ.
קסד* * *
קסההדבר דורש הסבר: מהי המעלה הגדולה של העובדה שהקדושה ניכרת גם בגשמיות ובחיצוניות? — והרי, לכאורה, העיקר הוא הרוחניות והפנימיות של כל דבר!
קסואך לאמיתו של דבר אין זה כך: עיקר המעלה הוא, כאשר הקדושה הפנימית והרוחנית חודרת גם אל תוך גשמיות העולם.
קסזוכפי שהדבר מודגש בעבודת התורה והמצוות185: עיקר המצוה אינה מתבטאת (כלכך) בכוונתה, בתוכן הרוחני של המצוה, כי אם דווקא במעשה בפועל — בקיום המצוה בגשמיות.
קסחכפי שהדבר מתבטא בבירור בהלכה186, שככל שנעלית וחשובה כוונת המצוות — כמאמר הידוע של התורה, שקיום המצוות בלא כוונה הוא "כגוף בלא נשמה"187 — בכל זאת, כאשר מישהו מכוון במחשבתו את כל הכוונות של מצוה מסויימת אבל אינו מקיימה יחד עם זאת בפועל ממש — לא קיים את המצוה (ואפילו לא חלק מן המצוה) ולעומתו, מי שמבצע את המצוה בפועל ואין לו בכך את הכוונה הדרושה — יוצא ידי חובת המצוה (בדיעבד).
קסטואדמו"ר הזקן מסביר בספר התניא קדישא188 את הטעם לכך — כי "נתאוה הקב"ה (כביכול) להיות לו דירה בתחתונים189", כלומר, בשפל של העולם — ומטרה זו מושגת על-ידי כך שיהודי עובד את ה' על-ידי ובאמצעות גשמיות העולם הזה, שבכך הוא הופך את ה"תחתונים", את גשמיות העולם, ל"דירה" עבור השכינה. וזה עיקר המטרה והתכלית של קיום המצוות: דוקא על-ידי קיום המצוות בגשמיות מתבצעת הכוונה של בריאת העולם, שהעולם יהווה "דירה" עבור הקב"ה.
קע* * *
קעאענין עמוק יותר במעלת הגשמיות ניתן להבין מן העובדה שגם שכר המצוות קשור דווקא בגשמיות העולם הזה.
קעבידוע פסקדין הרמב"ן190, לגבי השאלה במה מתבטאת תכלית השכר:
קעגלפי שיטת הרמב"ם191, השכר הנעלה ביותר הוא — גןעדן, שבו נמצאות הנשמות בלי הגופים192. זה מקום רוחני, וכפי שמבאר הרמב"ם193, אי אפשר כלל להשוות את הרוממות הרוחנית של הנפש כשהיא מלובשת בגוף גשמי, לרוממות ולמעלה הרוחנית שהיא משיגה כאשר היא שרויה בגןעדן, מופשטת מן הגוף.
קעדברם, הרמב"ן, שחי לאחרי הרמב"ם וגם למד את תורתו וכו', פוסק עם זאת, שתכלית ושיא השכר הוא דווקא בזמן תחיית המתים, כאשר הנשמות יירדו שוב לעולם הזה ויתלבשו שוב בגופים גשמיים. והרי "הלכה כבתראי194", ובפרט בענין זה195.
קעהאך צריך להבין: מובן שיש מעלה נפלאה בעבודתו של יהודי, לזכך את גשמיות העולם ולהפכה לדירה עבור הקב"ה — אך כיצד ניתן להבין ולקלוט, שאת השכר האלוקי העליון של העולם הבא תקבל הנשמה דוקא בהיותה לבושה בגוף גשמי ונמצאת בעולם הזה הגשמי?
קעו— אחד ההסברים לכך196 הוא, שדווקא בנברא גשמי טמון כוח אלוקי נעלה כזה, שאינו נמצא אפילו בעולמות הרוחניים הנעלים, שכן רק הקב"ה בעצמו ("הוא לבדו, יתברך") יש לו הכוח והיכולת לברוא דבר גשמי, "יש מאין197", ומעלה זו, הנמצאת דווקא בגשמיות198, תתגלה בזמן תחיית המתים199.
קעז* * *
קעחויש לומר, שזה הוא התוכן של הפתגם האמור של רבותינו נשיאינו "עשה כאן ארץ ישראל": המעלה של ארץ-ישראל היא, כאמור, שקדושתה מקיפה גם את גשמיות הארץ, ושליחותם של היהודים בחוץ-לארץ היא שייצרו את המעלה הזו של ארץ הקודש בחוץ-לארץ, שהקדושה של האלקות תחדור ותקיף גם את הגשמיות של חלק העולם שההשגחה העליונה הועידה עבורם.
קעטולשם כך דרושים כוח ומאמץ מיוחדים — "עשה כאן ארץ ישראל", כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בייחודה של השנה הבאה עלינו לטובה, שבחוץ-לארץ הכרחית ההתחזקות גדולה בהרבה ("חזקה" משולשת) באותה "חזקה" של שלושה ימי קדושה, כדי שקדושת הימים הקדושים תחדור ותקיף כליל את המציאות הגשמית של חוץ-לארץ.
קפויש לומר, שזו גם אחת של המשמעות של מאמר חז"ל לגבי לעתיד לבוא ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות200", שכן אז, כאשר בני ישראל יסיימו את עבודתם לעשות את העולם ל"דירה" עבור הקב"ה, על-ידי בירור וזיכוך גשמיות העולם והבאת אור הקדושה לתוך הגשמיות, תתפשט קדושת ארץ-ישראל בכל ארצות תבל.
קפא* * *
קפבויש לומר, שבדומה להבדל האמור קיים גם ההבדל בין שני הימים המיוחדים — ח"י אלול, וכ"ה אלול:
קפגבקשר ליום ח"י אלול — יום ההולדת של שני המאורות הגדולים: הבעל-שם-טוב (בשנת נח"ת) ואדמו"ר הזקן בעל התניא והשולחן-ערוך (בשנת קה"ת) — ידוע הפתגם201 ש"חי אלול מכניס חיוניות (חי) באלול",
קפדהחיוניות של ח"י אלול היא חיוניות רוחניות, חיות של נשמה, הקשורה בענייני חודש אלול: תשובה, חשבון הנפש, עבודת התפלה, ודומיהם.
קפה— החידוש של כ"ה אלול קשור בגשמיות: כ"ה אלול הוא יום ראשון למעשה בראשית202, ביום זה היה "בראשית ברא אלוקים204", הבריאה יש מאין205 של העולם הגשמי203.
קפו* * *
קפזויהי רצון שכל אחד ואחת, בתוך כלל ישראל, יעשה בענין האמור, לחזק ולהפיץ יהדות וקדושה בחיי יום-יום, בו עצמו ובסביבתו, במלוא206 המידה, והדבר יוסיף עוד יותר בכתיבה וחתימה טובה בכל התחומים, הן ברוחניות והן בגשמיות, ואדרבה — בעיקר בגשמיות207,
קפחעד לברכה העיקרית — הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, "מצאתי דוד עבדי, בשמן קדשי משחתיו208", ויוליכנו קוממיות לארצנו הקדושה, כל שלושת הסוגים: כהנים, לויים, ישראלים209,
קפטתיכף ומיד ממש, ובלשון הכתוב210: יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו — הכתיבה וחתימה טובה של "ועמך כולם צדיקים211", ו"צדיקים נכתבין ונחתמין לאלתר212 לשנה טובה".
קצבכבוד ובברכת כתיבה וחתימה טובה
קצאלשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות
קצבגם יחד213
קצגמקום החתימה תרגום מאידית
קצדב"ה, יום ג' פ' האזינו214 השמים
קצהג' סליחות215, ה'תש"נ
קצוברוקלין, נ.י.
קצזאל בני ובנות ישראל
קצחבכל מקום שהם
קצטה' עליהם יחיו
רשלום וברכה!
ראבהימצאנו עתה בימי הסליחות216, קרוב יותר לראש-השנה, ומימי הסליחות עצמם — ביום השלישי218, "שהוכפל בו כי טוב"217, שכל זה מדגיש עוד יותר את הציווי219 להעלות בקודש220 —
רבנחוץ להתבונן ביתר התעמקות בענין שנידון במכתבים הקודמים, שהשנה הבאה עלינו מתייחדת בכך שהיא נפתחת ב"חזקה" של שלושה ימי קדושה רצופים, ושבחוץ לארץ חוזרת ונמשכת "חזקה" זו שלוש פעמים (במשך חודש תשרי),
רג— אשר תוכנו הפנימי של דבר זה הוא שה"חזקה" של ימי הקדושה מעניקה התחזקות בעבודה של "עשה כאן ארץ-ישראל" — שבכל יהודי, בכל מקום שהוא נמצא בו, תחדור הקדושה האלוקית בענינים הגשמיים (שלו ושל סביבתו), בדומה לקדושה של ארץ-הקודש, המקיפה וחודרת את גשמיות הקרקע.
רד* * * בעצם, קיימים הבדלי דרגות בקדושת ארץ-ישראל עצמה. שכן, למרות שקדושת ארץ ישראל היא נצחית221, בכל זאת אנו מוצאים שינויים מזמן לזמן בקדושה המביאה את חובת המצוות על הארץ222 וגידולי הארץ (כגון תרומות ומעשרות וכיוצא בהם):
רההשלימות של קדושת הארץ היא רק כאשר "כל יושביה עליה", כלומר, כאשר היא מיושבת בכל שניםעשר השבטים224, שרק אז נוהג היובל223. לעומת זה, בזמן שחלק מן השבטים הוגלו על-ידי סנחריב226 ("ובא סנחריב ובלבל את העולם227"), נפגמה הקדושה האמורה, וממילא "בטלו היובלות225".
רוכשם שזה ביחס לארץ-ישראל לפי פשוטה — שקדושתה המלאה והמושלמת קשורה בכך שנמצאים בה כל חלקי כלל ישראל, כל י"ב השבטים — כך הדבר גם ביחס לעבודה הרוחנית של "עשה כאן ארץ ישראל" שבכל יהודי: יהודי מגיע לקדושה המלאה והמושלמת דווקא כאשר כל חלקי נשמתו (הנקראים בלשון המדרש228: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה229) מתגלים אצלו ובאים לידי ביטוי בעבודת ה', עד לידי מעשה בפועל.
רזבמלים ברורות יותר (וביתר פירוט): עבודת ה' צריכה להיות הן בכוחות הגלויים של הנפש — המביאים לידי כך שהמחשבות והדיבורים והמעשים של תורה ומצוות ("נפש") יהיו ברגשילב של אהבת ה' ויראתו ("רוח"), בהיותם מבוססים על הבנה יסודית בתורת ה' ומצוותיו ("נשמה"), והן בכוחות הנעלים, הגנוזים230 ("חיה" "יחידה"), הבאים לידי ביטוי בעבודה של מסירות נפש231 בתורה ובמצוות, בהתמסרות החזקה ביותר, למעלה מכל החישובים והמיגבלות של שכל ומידות (רגשות).
רחובשעה שעבודתו של יהודי "לעשות כאן ארץ ישראל" היא באופן הנעלה ביותר, של "כל יושביה עליה", שכל חלקי הנפש שקועים בעבודת ה' — מתגלית אצלו הקדושה המלאה והמושלמת של הנשמה, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש232".
רט* * *
ריהענין האמור רמוז גם בפרשת השבוע שבתורה, כשלפי קביעות השנה חל ראש-השנה בשבוע של פרשת האזינו.
ריאפרשת האזינו פותחת במלים: "האזינו השמים גו' ותשמע הארץ גו'". לשתי המלים "האזינו" ו"תשמע" יש משמעות של שמיעה (וציות), ברם, קיים הבדל ביניהן ביחס לאופן השמיעה: המובן של "האזינו" הוא להקשיב לדברים הנאמרים מקרוב ("האזינו" מלשון אזניים234 — כלומר, בהתייחסות לדברים הנלחשים לאוזן), ואילו הביטוי "תשמע" מתייחס לדברים הנשמעים מרחוק233.
ריבעלפי המשמעות של שתי מלים אלה היה מתאים יותר להשתמש בהן בסדר הפוך: בקשר לשמים, הנמצאים מרחוק, היה צריך להיאמר הביטוי "שמעו שמים", ואילו בקשר לארץ, שהיא קרובה — "האזיני ארץ", כפי שאכן אנו מוצאים אצל ישעיהו הנביא את הלשון235: "שמעו שמים והאזיני ארץ".
ריגוההסבר הוא236:
רידכשיהודי עובד את הקב"ה בכל חלקי נשמתו (באופן של "כל יושביה עליה") עד שמתגלית אצלו בשלימות הקדושה של "חלק אלוקה ממעל ממש" שבו, אזי ענייני הקדושה הרוחנייםשמימיים קרובים אצלו ואילו הענינים הארציים — רחוקיים: "האזינו" — "השמים", ו"תשמע" — "הארץ".
ריהמשום כך אמר ישעיהו הנביא את הלשון: "שמעו שמים והאזיני ארץ", כי בזמנו כבר לא היה מצב של "כל יושביה עליה" — עשרה שבטים כבר גלו מארץ ישראל, וממילא כבר נחסר בהקדושה המלאה של ישראל וארץ ישראל, ולכן אמר בדברי נבואתו לבני ישראל: "שמעו שמים", שכן הקדושה השמימית אינה קרובה כלכך.
ריו* * * ידוע שלעתיד לבוא תחזור ארץ ישראל אל מצבה הקודם, המושלם והנעלה, של "כל יושביה עליה", כפי שזה היה בזמן בית ראשון. ויתר על כן, ובעיקר: היא תגיע לשלימות גדולה ונעלית יותר בהרבה, על ידי התרחבות ארץ-ישראל (גם) בגשמיות — "ירחיב ה' אלוקיך את גבולך" — שבנוסף לארץ שבע האומות תיכלל בה גם "ארץ קיני קניזי וקדמוני237" (כפי שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים239), ובסך הכל — עשר אומות.
ריזהתוכן הרוחני של ענין זה — שלעתיד לבוא תכלול ארץ ישראל גם את ארץ שלוש האומות, קיני קניזי וקדמוני238 — הוא — בקצרה240:
ריחשבע האומות של ארץ כנען רומזות לשבע המידות (הרגשות), ושלוש האומות שבני ישראל יכבשו לעתיד לבוא רומזות לשלושת כוחות-השכל: חכמה, בינה דעת.
ריטלגבי הזמן הזה, הציווי הוא להתיישב ולשלוט בארץ שבע האומות, כדוגמה בעבודת ה' — שעתה (עיקר) העבודה של יהודי היא לשנות ולזכך את שבע המידות שלו, ואילו העבודה הרוחנית בשלושת כוחות השכל, היא בעיקר כדי להשפיע על המידות (ובשביל קיום התורה והמצוות בפועל ממש) — "דע את אלוקי אביך" בשביל "ועבדהו בלב שלם241".
רכאבל לעתיד לבוא, כאשר כל ענין של עבודת ה' יהיה במלוא שלימותו, הרי בנוסף לכך ששלושת כוחות-השכל של הנשמה יהוו כוח השפעה בעבודת ה"מידות" — יהוו הם עצמם (גם, ובעיקר) עבודה כשלעצמה242, להתאחד עם אלוקות על-ידי התאחדות מלאה ומושלמת ("יחוד נפלא243") של השכל עם חכמתו יתברך.
רכא* * *
רכבכבר דובר פעמים רבות244, שבימים האחרונים של הגלות "מטעים" הקב"ה מן ה"גילויים" העילאיים שיהיו לעתיד לבוא, כדוגמת ההלכה בהלכות שבת245, שבערב שבת לאחר חצות היום יש לטעום ממאכלי שבת, מכל תבשיל ותבשיל, שעל כך נאמר246: "טועמיה — חיים זכו".
רכגכך גם באשר לתכלית השלימות האמורה של לעתיד לבוא, על-ידי הכללת הקיני והקניזי והקדמוני, אשר בעבודה הרוחנית הרי זו השלימות של שלושת כוחות-השכל, חכמה, בינה, דעת. הקב"ה "מטעים" אותנו מן העבודה הזאת ב"ערב שבת" של הגאולה העתידה לבוא247,
רכדאשר "טעימה" זו באה לידי ביטוי בקיום הייעוד של "יפוצו248 מעיינותיך חוצה", הפצת249 תורת חסידות חב"ד (חכמה, בינה, דעת), שעלידה ניתן לקיים ומקיימים בזמן הזה את ה"מצווה רמה ונשאה250" של "דע את אלוקי אביך", במידה האפשרית המלאה, עד שמגיעים על-ידי כך אל "מעיינות251" התורה, ה"נפלאות בתורתך".
רכה* * *
רכוויהי רצון שכל אחד ואחת, בתוך כלל ישראל, ינצלו את הכוחות שהוענקו להם כדי לבצע את ההוראה "עשה כאן ארץ ישראל", ובאופן מושלם של "כל יושביה עליה", עם כל חלקי הנפש, עד לשיא השלימות של ארץ ישראל, ארץ עשר אומות, גם העבודה של חב"ד (חכמה, בינה, דעת),
רכזועל ידי כך שכל עשרת כוחות-הנשמה פועלים בשלימות ובאופן גלוי, זוכים להתגלות נעלית ומושלמת עוד יותר של ה"חלק אלוקה ממעל ממש"252 — ה"איתן" שבנשמה253, החוסן הרוחני החזק והקשה שאינו ניתן לכיפוף, שבכל יהודי, אשר שום כוח בעולם אינו יכול ומסוגל לשנותו ולהחלישו: הכוח של מסירות-נפש מלאה.
רכחשעבודה זו תביא את הגאולה העתידה, שהיא גאולה נצחית שאין אחריה גלות254, הקשורה בבית-המקדש השלישי שיהיה בית255 נצחי256, "מקדש אדני כוננו ידיך, ה' ימלוך לעולם ועד257".
רכטבכבוד ובברכת כתיבה וחתימה טובה
רללשנה טובה ומתוקה258 בגשמיות וברוחניות גם יחד
רלאבטוב הנראה והנגלה
רלבמקום החתימה (תרגום מאידית)
רלגב"ה. יום שלישי שהוכפל בו כי טוב259,
רלדפרשת וזאת הברכה אשר ברך משה,
רלהששי לחודש261 השביעי260, שנת תנש"א
רלוברוקלין, נ.י.
רלזאל בני ובנות ישראל
רלחבכל מקום שהם
רלטה' עליהם יחיו
רמשלום וברכה!
רמאפותחין בברכה262, ברכת חתימה וגמר חתימה טובה לכל אחד ולכל אחת, בתוככי כלל ישראל שליט"א.
רמבבבואנו מימי ראש-השנה ויום שבת קודש (שבת שובה263) הבא מיד אחריהם, דרוש להתעמק יותר במה שדובר במכתבים הקודמים264, שהשנה הנוכחית מצטיינת מיד בתחילתה במספר "חזקה" של שלוש:
רמגשני ימי ראש השנה, ה"ראש" של השנה265, הובילו מיד לשבת-קודש, כך שהשנה החלה ב"חזקה" של שלושה ימי-קדושה רצופים, ויותר מזה: במשך חודש תשרי (אותיות "רשית"266 — החודש הכללי של כל השנה267) באה "חזקה" זו לידי ביטוי (בחוץ-לארץ268) שלוש פעמים: גם אחרי שני הימים הראשונים "יום-טוב" של חג הסוכות269, וממילא גם אחרי הימים האחרונים, שמיני-עצרת ושמחת-תורה, מגיע מיד יום שבת-קודש.
רמד* * *
רמהאת הדגש על המספר שלוש אנו מוצאים בראש-השנה גופו, כפי שחז"ל אומרים270 שהעבודה של ראש-השנה מתבטאת בשלושה עניינים: "אמרו לפני בראש-השנה מלכיות, זכרונות ושופרות271" (הקב"ה אומר לישראל שיאמרו לפניו פסוקים המבטאים ענייני מלכויות, זכרונות ושופרות).
רמואחד ההסברים בדבר הוא:
רמזהעבודה של ראש-השנה היא ה"ראש", היסוד, של עבודת ה' במשך כל השנה. ראש-השנה הוא הזמן שבו יהודי מקבל על עצמו את מלכותו של הקב"ה, והרי קבלת עול מלכות שמים היא הראשית והיסוד272 של קיום התורה והמצוות כפי שחז"ל אומרים273: "קבלו מלכותי ואחר כך אגזור עליכם גזירות".
רמחוראש-השנה הוא הרי גם ההזכרה של יום מתן-תורה274, כפי שאנו אומרים בפירוט בפסוקי השופרות. העבודה של ראש-השנה, קבלת עול מלכותו יתברך, מביאה לקבלת עול מצוות, שהיא התוכן של מתן-תורה וקבלת התורה.
רמטוכשם שהתורה חלוקה (וקשורה) למספר של שלוש, כפי שחכמינו ז"ל אומרים275 שהתורה היא "אוריין תליתאי" (תורה משולשת: תורה, נביאים וכתובים) וניתנה ל"עמא תליתאי" (לשלושת הסוגים של עם ישראל: כהנים, לויים וישראלים).
רנ— כך גם עבודת-היסוד והתפילה של ראש-השנה, קבלת עול מלכות שמים276, חלוקה ומורכבת משלושה עניינים, מלכיות, זכרונות ושופרות277.
רנא* * *
רנבאת הקשר שבין ראש-השנה לבין המספר שלוש אנו מוצאים גם בהפטרה של היום הראשון של ראש-השנה278 הכוללת את תפילת חנה279.
רנגידוע הרמז280, כי שלוש האותיות של השם "חנה"282 מציינים את שלוש המצוות שניתנו, במיוחד ובראש ובראשונה, לנשי ישראל283 (ואשר שמה של כל אחת משלוש מצוות אלה מורכב משלוש אותיות284): חלה, נדה, הנר (הדלקת הנר).
רנדשלוש המצוות הללו — שהן (במשמעותן הכללית):קדושת (כשרות) המזון והמשקה, טהרת המשפחה, והדלקת נרות שבת ויום-טוב — מייצגות, כידוע, את שלושת עמודי התווך שעליהם בנויים ומבוססים הבית היהודי וחיי המשפחה היהודיים, והן הוענקו במיוחד לאשה היהודיה, עקרת הבית285, שיש לה את האחריות והזכות הבלתי רגילים להקים ולהנהיג את הבית היהודי.
רנה* * *
רנותכלית השכר של מעשינו ועבודתנו בזמן הזה היא הגאולה286 האמיתית והשלימה על-ידי דוד מלכא משיחא.
רנזוכשם שהתורה ועבודתהיסוד של בני ישראל — קבלת עול מלכות שמים — מורכבים משלוש,
רנח— כך גם שלימות הגאולה — הגאולה השלישית, הקשורה בבית המקדש השלישי, כנגד יעקב אבינו, השלישי בין שלושת האבות, אשר "קראו בית"287, הבית אשר יכיל את החוזק האמיתי והיציבות הממושכת האמיתית, ויהיה בית נצחי288.
רנטוגם שלימות הגאולה השלישית רמוזה בנבואת חנה: סיום289 הנבואה (וכך גם סיום ההפטרה של היום הראשון של ראש-השנה) הוא במלים "וירם קרן משיחו290", שמשמעותן291 היא תכלית הרוממות של הגאולה על-ידי דוד מלכא משיחא — גם השם "דוד"281 הוא בן שלוש אותיות292.
רס* * * מכל ענין יש ללמוד לקח לגבי עבודת ה' של כל יהודי, עד למעשה בפועל.
רסאעבודת ה' מקיפה את שלושת "לבושי הנפש"294: מחשבה, דיבור ומעשה295293. יהודי אין לו להסתפק בהחלטות טובות ורעיונות טובים, אף לא במחשבות נעלות ודיבורים נעלים על תורה ומצוות. הוא חייב גם, ובעיקר, להתמסר לענין השלישי, לקיום המצוות במעשה דווקא, כמאמר המשנה296: "לא המדרש עיקר אלא המעשה".
רסבויהי רצון, שכל אחד ואחת, בתוך כלל ישראל, יפעל ויצליח בכל שלושת העניינים במלוא התוקף, ב"חזקה" משולשת, והעיקר — "חזקה" במעשה בפועל.
רסגובוודאי יביא הדבר שברכת החתימה וגמר החתימה הטובה לכל אחד ואחת, בתוככי כלל ישראל, תהיה בתוקף גדול עוד יותר ובמידה חזקה עוד יותר.
רסדויש לומר שיש רמז בקשר לכך שפרשת "וזאת הברכה אשר ברך משה" נקראת השנה שלוש פעמים297 (במשך שלושה שבועות298), דבר המורה על תוספת מרובה בברכות299 הניתנות במיוחד בשנה הזאת,
רסהעד לברכה העיקרית והמושלמת, שאליה "קווינו כל היום300" — ביאת דוד מלכא משיחא, "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו301", וכל אחד ואחת יברכו ויודו תמיד לה': "ברוך ה' לעולם אמן ואמן302",
רסובמצב ובזמן הגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש.
רסזבכבוד ובברכת חתימה וגמר חתימה טובה
רסחמקום החתימה ב"ה, יום ד' פ' תבוא303 אל הארץ גו',
רסטח"י אלול304, ה'תנש"א
רעברוקלין, נ.י.
רעאאל בני ובנות ישראל
רעבבכל מקום שהם
רעגה' עליהם יחיו
רעדשלום וברכה!
רעהח"י אלול איז, ווי באַוואוסט, דער געבורטסטאָג פון די שני המאורות הגדולים305 (די צוויי גרויסע ליכטקוואַלן), גדולי ישראל אין זייערע דורות און אין די נאָכקומענדיקע דורות — דער בעלשםטוב306, מייסד תורת החסידות הכללית (אין יאָר נח"ת307), און דער אַלטער רבי, מייסד תורת חסידות חב"ד, בעל התניא והשולחן-ערוך308 (אין יאָר קה"ת309).
רעואון דאָס ווערט נאָך מער אונטערשטראָכן לויט דער קביעות פון היינטיקן יאָר, ווען ח"י אלול קומטאויס מיטוואָך, דער פערטער טאָג פון מעשהבראשית, אין וועלכן די "שני המאורות הגדולים"310 (די זון און די לבנה312) האָבן אָנגעהויבן שיינען311 און באַלייכטן די ערד.
רעזפון די הויפּטנקודות אין תורת הבעל-שם-טוב (און וואָס ווערט אויספירלעך ערקלערט אין תורת חסידות חב"ד) איז דער ענין פון השגחהפרטית314313, אַז יעדע זאַך וואָס פּאַסירט אין דער וועלט, ניט בלויז בשייכות צום מין המדבר (מענטשן315), נאָר אויך בנוגע בעלי חיים, און אפילו צומח און דומם — איז ניט צופעליק ח"ו, נאָר מיט אַ כוונה פון דעם בורא עולם ומנהיגו. און אַוודאי איז עס אַזוי באַ יעדער פּאַסירונג וואָס איז פאַרבונדן מיט אידן316, ובפרט מיט צדיקים און נשיאי ישראל, וואָס בנוגע זיי איז די השגחה עליונה אין אַן אופן מיוחד317 און יעדער פרט אין זייערע פּאַסירונגען האָט אין זיך אַ ספּעציעלע כוונה.
רעחדערפון פאַרשטייט מען, אַז וויבאַלד דער געבורטסטאָג פון די "שני המאורות הגדולים" איז געווען אין חודש אלול318, איז עס אַ באַווייז אויף זייער ספּעציעלער פאַרבינדונג מיטן אַלגעמיינעם אינהאַלט פון דעם חודש — די צייט פון חשבון הנפש פונעם פאַרגאַנגענעם יאָר און פון צוגרייטונג צום נייעם יאָר הבא עלינו לטובה.
רעטדער ענין ווערט אַרויסגעבראַכט און באַלויכטן אין דעם "פתגם"319 פון חסידים, איבערגעגעבן פון דעם רבי'ן דעם שווער, אַז "ח"י אלול איז דער טאָג וואָס ברענגט אַ לעבן אין אלול. . ח"י אלול גיט אַ חיות אין דער עבודה פון אני לדודי ודודי לי320".
רפאויך איז באַוואוסט, אַז אין צוגאָב צו דעם וואָס דער גאַנצער חודש אלול איז אַ זמן פון חשבון הנפש פון פאַרגייענדען יאָר און הכנה צום נייעם יאָר, זיינען די לעצטע צוועלף טעג פון חודש אלול, אָנהויבנדיק פון ח"י אלול, אויסגעטיילט דערמיט וואָס יעדער פון די צוועלף טעג איז פאַרבונדן מיט איינעם פון די צוועלף חדשים פונעם יאָר — יום לחודש321 — און ח"י אלול, דער ערשטער פון די צוועלף טעג, איז אַנטקעגן דעם ערשטן פון די צוועלף חדשים, דעם חודש תשרי322. אַזוי אַרום פאַרבינדט דער טאָג פון ח"י אלול דעם ראש-השנה פון פאָריקן יאָר מיטן ראש-השנה פון נייעם יאָר.
רפא* * *
רפבראש השנה באַנייט דער אויבערשטער דעם חיות און קיום פון גאַנצן באַשאַף. יעדן יאָר אין דעם זמן קומט אַראָפּ פוןדאָסניי אַ גטלעכער חיות323 צו באַלעבן די גאַנצע בריאה במשך דעם קומענדיקן יאָר (ביז דעם ראש השנה פון נעקסטן יאָר). דערפאַר ווערט דער טאָג אָנגערופן "ראש השנה"324 (דער "קאָפּ" פון יאָר) — און ניט "תחילת השנה"325 — ווייל פּונקט ווי מיר זעען אין לעבן פון אַ מענטשן, אַז דער קאָפּ איז דער מקור וואָס פון אים ווערט פאַנאַנדערגעשפּרייט דער חיות הנפש אין גאַנצן קערפּער, פון "קאָפּ" צו יעדן אבר — אַזוי איז אויך "ראש השנה" דער "קאָפּ", דער מקור פון באַנייטן חיות אויפן גאַנצן יאָר, און פון ראש השנה ווערט דער חיות פאַנאַנדערגעטיילט צו יעדן טאָג פון יאָר.
רפגאון דאָס איז דער באַדייט פון דעם דין ומשפט פון ראש השנה, וואָס איז דער יום הדין ניט נאָר פאַר דעם עם ישראל, נאָר אויך פאַר אַלע פעלקער און באַשעפענישן; ווי מיר זאָגן אין די תפלות פון ראש-השנה: "ועל המדינות בו יאמר326", "זכר כל היצור לפניך בא327", "וכל באי עולם יעברון לפניך328". וואָרום דער משפט באַציט זיך צו דער אַלגעמיינער באַנייאונג פון דעם גטלעכן חיות פון דער גאַנצער בריאה בכלל און פון יעדער באַשעפעניש בפרט.
רפדאון דער באַוואוסטזיין, אַז דער דין ומשפט נעמט אַרום דעם חיות און קיום פונעם מענטשלעכן וועזן בפרט און פון דער גאַנצער וועלט בכלל, דאַרף דורכדרינגען דעם חשבוןהנפש פון אַ אידן אין די צוגרייטונגסטעג פון חודש אלול. און דעמאָלט ברענגט עס אים צו דער פולשטענדיקער איבערגעגעבנקייט צום אויבערשטן, ווי דאָס ווערט אויסגעדריקט אין די ראשי-תיבות פון "אלול" — אני לדודי ודודי לי, אַז אַ איד גיט איבער זיין "אני", זיין גאַנצן וועזן און פאַראַנענקייט, צום אויבערשטן, און דאָס רופט אַרויס דעם "ודודי לי", אַז דער אויבערשטער ווייזט אַרויס זיין אהבה צום אידן, און איז אים משפיע חיות, בבני חיי ומזוני רוויחי, ובכולם רוויחי, אַ כתיבה וחתימה טובה329, לשנה טובה ומתוקה330.
רפה* * *
רפואין דעם אַלעם קומט צו אַ באַלויכטונג און אַ באַלעבונג פון דעם טאָג פון ח"י אלול, דער יום הולדת פון די "שני המאורות הגדולים", וועלכער "גיט אַ חיות אין דער עבודה פון אני לדודי ודודי לי".
רפזס'איז איינער פון די יסודות פון תורת הבעל-שם-טוב — אויספירלעך ערקלערט דורך דעם אַלטן רבי'ן331 — אַז דער באַשאַף פון דער גאַנצער וועלט, "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ332", איז ניט געווען אין אַן איינמאָליקן אופן אין די ששת ימי בראשית, נאָר די באַשאַפונג פון דער גאַנצער בריאה ווערט באַנייט בכל יום ויום, און נאָכמער — בכל רגע ורגע. און דאָס ווייזט אויף דעם אומבאַגרענעצטן חסד פון דעם אויבערשטן: ניט נאָר איז ער ב"ה "זן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמים333", נאָר נאָכמער, ער באַשאַפט נאָכאַנאַנד די וועלט מיט אַלע אירע צאָלרייכע באַשעפענישן.
רפחאָט דער נאָכאַנאַנדיקער באַשאַף פון דער בריאה דורכן אויבערשטן אַליין איז, צווישן אַנדערע טעמים, אויך דערפאַר, ווייל אָט די שטענדיקע השפעה פון בורא צום נברא ווירקט און ברענגט דעם נברא צו דער טיפער אַנערקענונג און געפיל, אַז אַלץ און אַלע זיינען אינגאַנצן אָפּהענגיק אין דעם שטענדיקן חסד פון דעם אויבערשטן, און דאָס ווידער ברענגט אים אויך צו שטענדיקער און פולקאָמער איבערגעגעבנקייט צום בורא עולם, ער זאָל דורכפירן דעם אויבערשטנ'ס רצון און כוונה און אין דער פולער מאָס.
רפטאון דאָס איז דער ענגער פאַרבונד צווישן ח"י אלול, אַלס יום הולדת פון די "שני המאורות הגדולים", מיטן חשבוןהנפש און דער ספּעציעלער הכנה צו ראש השנה וואָס הויבט זיך אָן פון ח"י אלול: דורך אַריינטראַכטן זיך גוט אין דעם וואָס די "שני המאורות הגדולים" לערנען אונז, קומטצו אַ גרויסע ליכטיקייט און לעבעדיקייט אין דער עבודה פון "אני לדודי ודודי לי" — די פנימיות'דיקע איבערגעגעבנקייט פון דעם אידן ("אני") צום אויבערשטן ("דודי"), און פון אויבערשטן ("דודי") צום אידן ("לי").
רצ* * *
רצאדער אויבנדערמאָנטער ענין — די אַנערקענונג אַז יעדע באַשעפעניש איז שטענדיק אָפּהענגיק אין די חסדי השם — איז אַן עיקר אינהאַלט פון מצות ביכורים, מיט וועלכער אונזער פרשה תבוא אל הארץ הויבט זיך אָן (וואו די מצוה פון ביכורים און הבאת ביכורים ווערט אַרויסגעבראַכט מיט אַן אריכות334): מ'זעט ווי אַ איד ברענגט און גיט אַוועק דעם אויבערשטן מראשית כל פרי האדמה335, פון זיינע ערשטע336 און בעסטע337 פרוכטגערעטעניש, און דאַנקט דעם אויבערשטן פאַר די פירות מיט וועלכע דער אויבערשטער האָט אים געבענטשט — און דערביי זאָגט ער הויך338 און קלאָר און מיט שמחה339 — "וענית ואמרת340" — זיין הכרה אין "חסדי המקום341" (אין אַלגעמיין), ווי דערמאָנט אויספירלעך אין דער פרשה.
רצבאון לויט דער אויבנדערמאָנטער תורה פון בעלשםטוב, אַז דער קיום פון אַ באַשאַפענעם וועזן איז אַ שטענדיקער חסד וואָס דער אויבערשטער טוט בכל רגע ורגע מיט יעדן נברא, איז פאַרשטאַנדיק אויף וויפל עס פאָדערט זיך דער שטענדיקער געפיל פון דאַנקבאַרקייט צום אויבערשטן, אין אַן אַנטפּלעקטן און אָפענעם אופן, סיי בדיבור, און נאָך מער — אין מעשה בפועל, אַז עס זאָל זיין ניכר אין אַלע זיינע מעשים די אַנערקענונג פון חסדי השם, ביז אַז דאָס דערוועקט אויך אַלע אַרומיקע אַז זיי זאָלן דאָס אויך אַנערקענען און זיך אויפפירן אין איינקלאַנג דערמיט.
רצגאייגנטלעך, איז דאָס די ערשטע זאַך וואָס אַ איד טוט באַלד ביי זיין אויפוועקן זיך פון שלאָף יעדן פרימאָרגן דורך זיין אַנערקענען און דערקלערן (בדיבור): מודה אני342 לפניך. . שהחזרת בי נשמתי, ער דאַנקט דעם אויבערשטן ("מודה") מיט זיין גאַנצן וועזן ("אני" — אַזוי ווי "אני לדודי") פאַר דעם וואָס דער אויבערשטער האָט אים אומגעקערט זיין נשמה, זיין לעבן. און דאָס איז דער פונדאַמענט, דער ערשטער אַריינפיר צו זיין עבודת השם, וואָס ווערט פאָרטגעזעצט אין די פאַרשידענע און מערערע ברכות וואָס ער בענטשט און דאַנקט דעם אויבערשטן במשך דעם גאַנצן טאָג343, און אַלע טעג, פאַר יעדער טובה און הנאה וואָס ער געניסט.
רצד* * *
רצהויהי רצון, אַז יעדער איינער און איינע, בתוך כלל ישראל, זאָל אין דעם אַלעם טאָן בכל לב ונפש,
רצוובפרט שטייענדיק אין די טעג פון אלול, וואָס לויטן מנהג ישראל ווינטשט מען יעדן אידן אַ כתיבה וחתימה טובה344; און זיכער איז דער אויבערשטער גלייך מקיים דעם וואונטש, דעם וואונש פון ועמך כולם צדיקים, און גיט גלייך, נאָך אין די טעג פון אלול, די כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, צו יעדן אידן און אַלע אידן, ביז אַז אַ איד זעט שוין אין חודש אלול, און אין אַן אָפענעם אופן, דעם אָנהויב פון דעם "טוב" און "מתיקות" וואָס דער אויבערשטער האָט אים צוגעטיילט פאַרן נייעם יאָר; און דאָס גופא ברענגט ביי אים אַרויס, נאָך אין חודש אלול, אַ געפיל פון שמחה, "ושמחת בכל הטוב345", און דאָס פאַרשטאַרקט ביי אים נאָכמער זיינע גוטע החלטות אין הכנות צום נייעם יאָר, הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה, אין די אַלע דריי עמודים פון תורה און עבודה און גמילות חסדים346;
רצזאון מען איז זוכה צו דאַנקען און לויבן דעם אויבערשטן אויף דער עיקר טובה פון דעם אויבערשטן צו אידן און צו דער גאַנצער וועלט — דער "טוב" פון גאולה האמיתית והשלימה347 דורך משיח צדקנו, נאָך אין דעם סוף יאָר פון "תנש"א מלכותך348",
רצחוואָס דעמאָלט וועט מקויים ווערן די תפלה פון דוד המלך (נעים זמירות ישראל349): ונרננה ונשמחה בכל ימינו350,
רצטיבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ותיכף ומיד ממש.
שבכבוד ובברכת כתיבה וחתימה טובה ב"ה, מוצאי ש"ק פ' תבוא אל הארץ,
שאכ"א אלול352,
שבשבת סליחות353351, ה'תנש"א,
שגברוקלין, נ.י.
שדאל בני ובנות ישראל
שהבכל מקום שהם
שוה' עליהם יחיו
שזשלום וברכה!
שחקומענדיק פון שבת קודש, ווען מען האָט געלייענט ברבים די סדרה פון "תבוא אל הארץ", וועלכע הויבט זיך אָן מיט מצות ביכורים (מיט מערערע פרטים354 פון הבאת ביכורים),
שטאיז די פּאַסענדע צייט — לאחרי הפתיחה בברכה355, ברכה שהזמן גרמא, ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה — אָפּצושטעלן זיך אויספירלעכער אויף דעם וואָס איז באַרירט געוואָרן בקיצור אין פאָריקן בריוו356 וועגן מצות ביכורים, אַז דער אינהאַלט פון הבאת ביכורים איז די אַנערקענונג אַז די ברכה פון דעם אויבערשטן ברענגט אַ אידן די שפע תבואות און פירות אין זיין פעלד, וואָס דערפאַר גיט ער אַוועק דעם אויבערשטן מראשית כל פרי האדמה357, פון די ערשטע און בעסטע פרוכטן פון דער פעלד, און דאַנקט דעם אויבערשטן פאַר אַלע זיינע חסדים.
שיבאַ אַ אידן איז דאָ דער שטענדיקער געפיל פון דאַנקבאַרקייט צום אויבערשטן358 פאַר זיינע חסדים אין בני חיי ומזוני, און די פרטים און פרטי פרטים אין יעדן פון זיי, ווי מיר זאָגן יעדן טאָג359, דריי מאָל360: "נודה לך. . על חיינו המסורים בידך. . ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים".
שיאנאָך מער: אפילו צווישן די אומות העולם, וועלכע גלויבן און אַנערקענען אַז דער אויבערשטער איז דער בורא עולם ומנהיגו — וואָס אַזוי דאַרף זיין און וועט ענדלעך זיין אין אַ פולקאָמען אופן ווען די וועלט וועט זיין ווי זי דאַרף זיין, ווי מיר בעטן אין די תפילות פון ראש-השנה361: וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה (יעדע באַשאַפענע זאַך וועט וויסן און פאַרשטיין אַז דו, גט איז זיין באַשעפער, און יעדער איינער וואָס אָטעמט וועט זאָגן: השם דער גט פון ישראל איז דער מלך, און זיין מלכות הערשט איבער דעם גאַנצן באַשאַף) — געפינען מיר די הנהגה צו דאַנקען דעם אויבערשטן פאַר זייער שפּייז אד"ג.
שיבגעפינט מען אָבער אין דער מצוה פון ביכורים אַ טיפערן און מער אַרומנעמענדיקן אויסדרוק פון אַנערקענונג און דאַנקבאַרקייט צום אויבערשטן: דער איד ברענגט אַרויס זיינע דאַנקבאַרשאַפטגעפילן צום אויבערשטן פאַר דער גערעטעניש ניט בלויז בדיבור, נאָר ער דריקט עס אויס אין אַ שטאַרקן אופן אין מעשים — ער נעמט די ערשטע און בעסטע פון זיינע פירות, מראשית כל פרי האדמה, און ברענגט זיי אין בית המקדש, תביא בית ה' אלקיך362, און לייגט זיי אַוועק פאַרן אויבערשטן, והנחתו לפני ה' אלקיך363.
שיגאון אינעם ברענגען און איבערגעבן דאָס בעסטע און שענסטע צום אויבערשטן שפּיגלט זיך אָפּ די פולע אַנערקענונג אַז לה' הארץ ומלואה364, אַז אַלץ באַלאַנגט צום אויבערשטן; דער איד באַשרענקט זיך ניט מיט דער הכרה אַז דאָס וואָס ער פאַרמאָגט קומט צו אים בחסדי השם וברכתו ית' — נאָר ער באַווייזט מיטן ברענגען די בכורים אַז אויך נאָכן באַקומען די שפע פירות געהערט עס נאָך אַלץ צום בורא עולם365, ווייל "לה' הארץ ומלואה" — און דערפאַר ברענגט ער די ראשית כל פרי האדמה (דאָס ערשטע און בעסטע) לפני ה' אלקיך, אַז עס בלייבט אין רשות פון אויבערשטן.
שיד* * * ווי באַוואוסט, ווערן אידן אָנגערופן "ביכורים"366, כביכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם368, ווייל זיי זיינען די "ראשית" פון וועלט367 — פריער און העכער פון אַלץ וואָס איז באַשאַפן געוואָרן — מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר369; וואָרום אידן זיינען דער תכלית פון דער גאַנצער בריאה, ווי חז"ל זאָגן אויפן פסוק "בראשית ברא אלקים371", אַז די וועלט איז באַשאַפן געוואָרן צוליב אידן וועלכע ווערן אָנגערופן "ראשית"370. און דאָס באַציט זיך צו יעדן איינצלנעם איד, צו אנשים נשים וטף, ווי חז"ל זאָגן כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם372 (יעדער איד דאַרף זאָגן אַז די גאַנצע וועלט איז באַשאַפן געוואָרן צוליב אים).
שיהכשם ווי ביכורים אין פשטות דאַרפן געבראַכט ווערן אין ירושלים און אַוועקגעלייגט ווערן אין בית המקדש, לפני מזבח ה' אלקיך373 — אַזוי איז אויך בנוגע אידן: זייענדיק די "ביכורים" פון וועלט, איז דער אמת'ער "אָרט" פון אידן, פון יעדער אידן, לפני ה' אלקיך, אין בית המקדש.
שיווואָרום די עיקר'דיקע מציאות פון אַ אידן איז זיין גטלעכע נשמה374, וועלכע איז אַ חלק אלקה ממעל ממש375, און דעריבער, איז יעדער איד, אין וועלכן מצב ער זאָל זיך נאָר געפינען, איז ער פאַרבונדן און געבונדן מיט דעם אויבערשטן און דערפאַר דאַרף ער זיך געפינען לפני ה' אלקיך.
שיזאון דער געדאַנק דאַרף דורכדרינגען דעם גאַנצן לעבן פון אַ אידן בכלל און אויך בפרט. אַ איד דאַרף פילן ווי יעדער פרט פון זיין לעבן איז אַן ענין פון "ביכורים" צו השם יתברך: ניט נאָר ווען ער איז אַריינגעטאָן אין גטלעכע ענינים, די ענינים פון לימוד התורה און קיום המצוות, נאָר אפילו ווען ער איז באַשעפטיקט מיט וואָכעדיקע וועלטזאַכן פון פרנסה וכדומה — וויבאַלד זיי זיינען דאָך דברי הרשות פון אַ אידן, געהערן אויך זיי צום ענין פון ביכורים, ובמילא דאַרפן זיי זיין דורכגענומען מיט דער פולסטער און העכסטער מאָס דערהויבנקייט און הייליקייט376, ווי עס פּאַסט פאַר אַ זאַך וואָס ווערט געטאָן לפני ה' אלקיך.
שיחאון אפילו ווען עס רעדט זיך וועגן אַן איינציקע מחשבה, אַ דיבור אָדער אַ מעשה, וואָס זעט אויס מינדערווערטיק אין פאַרגלייך צו אַנדערע זיינע מחשבות, דיבורים און מעשים — אָבער ביים אַריינטראַכטן זיך ווי געהעריק, אַז אויך די מחשבה, דבור אָדער מעשה איז אַ טייל פון "ביכורים", וואָס ווערט געבראַכט אין בית המקדש, לפני ה' אלקיך — און דער כהן אשר יהי' בימים ההם377 גיט אַכטונג אויף זיין יעדער תנועה — וועט ער געוויס זיך באַמיען און אָנשטרענגען אַז יעדער מינדסטע זאַך, יעדער איינצלנער פרט פון זיין הנהגה, זאָל געטאָן ווערן מיט דער פולסטער אויפמערקזאַמקייט און אָפּגעהיטנקייט.
שיטאַזוי ווי מיר געפינען עס ביי דער מצוה פון ביכורים אין פשטות, אַז דאָס ברענגען די ביכורים ווערט דורכגעפירט מיט גרויס צוגעטראָגנקייט און אויפמערקזאַמקייט ביי יעדן פרט: גלייך ביים אָנהויב, ביים אָפּשיידן די ביכורים, איז אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה כורך עלי' גמי לסימן ואומר הרי זו בכורים; דערנאָך נעמט ער צוזאַמען די פירות, פירט זיי אַליין379 דעם גאַנצן וועג, ביז ער ברענגט זיי אין באַצירטע קאָרבן כו'378 קיין ירושלים אין בית המקדש, מיטן גאַנצן פילפרטימדיקן סדר פון הבאת ביכורים, ווי געשילדערט אויספירלעך דורך חז"ל380.
שכאון צוזאַמען מיטן געפיל פון גרויסער אחריות, און זהירות פון אידן אין יעדן פרט פון זיין "ביכורים"הנהגה, ווערט ער דורכגענומען מיט דער געוואַלדיקער שמחה פון דעם גרויסן גליק וואָס ער האָט זוכה געווען בהשגחה פרטית צו זיין דעם אויבערשטנ'ס "ביכורים" און קענען "ברענגען" זיך מיט אַלע זיינע מחשבות דיבורים און מעשים און זיי אַוועקגעבן צו דעם אויבערשטן,
שכאאון אַזוי געפינען מיר אין דעם גרויסן פייערלכען סדר פון הבאת ביכורים אין פשטות, ביז אַז במשך דעם גאַנצן וועג גייענדיק קיין ירושלים קורין שמחתי באומרים לי בית ה' נלך382381, און קומענדיק אין ירושלים און הר הבית, האָט יעדער בריינגער פון ביכורים אַליין גענומען זיין "סל", ביכוריםקאָרב אויף זיין אַקסל383 און געלויבט דעם אויבערשטן — ואומרין הללוי'384 הללו אל בקדשו וכו'385 עד כל הנשמה תהלל יה הללוי', און גאָר באַזונדערס איז די שמחה געווען גרויס ביים קומען אין בית המקדש, נאָכן אַוועקלייגן די ביכורים לפני מזבח ה' אלקיך, וואָס דעמאָלט איז וענית ואמרת386 — האָט ער געזאָגט הויך, קלאָר און מיט גרויס פרייד די פרשה פון ביכורים.
שכב* * *
שכגדאָס אויבןגעזאָגטע גיט צו אַ פאַרשטאַרקטן חיות און שמחה אין דער ספּעציעלער עבודה פון אַ אידן במשך דעם חודש אלול — די צייט פון חשבון הנפש אויפן פריערדיקן יאָר און צוגרייטונג צום קומענדיקן יאָר, הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה — ווען יעדער איד פילט זיך נאָענט צום אויבערשטן, אני לדודי ודודי לי387; און ווי דער באַוואוסטער משל פון אַלטן רבי'ן388, אַז אין חודש אלול איז דער אויבערשטער פירט זיך דאַן מיט אידן אויפן שטייגער ווי אַ מלך וואָס גייט אַרויס "אין פעלד" און איז דאָרט מקבל פנים יעדן איינעם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם.
שכדווען אַ איד פילט אָטדי נאָענטקייט פון השי"ת, רופט עס ביי אים אַרויס אַ צווייענדיקע התעוררות אין האַרצן — פון איין זייט אַ גרעסערע אָנשטרענגונג אין זיין חשבון הנפש און הכנה, דורך פאַרבעסערן זיך און אויפהויבן זיך אין יעדן און אין אַלע פרטים פון עבודת השם — תורה, עבודה און גמילות חסדים389, ווי ס'איז צוגעפּאַסט פאַר דער אויפפירונג פון איינעם וואָס געפינט זיך אין אַזאַ אויסנאַמס נאָענטקייט צו מלך מלכי המלכים הקב"ה; און צוזאַמען דערמיט, אַ טיפער אהבהגעפיל צום אויבערשטן (ווי אויסגעדריקט אין די ווערטער "אני לדודי"), ביים דערהערן און דערפילן די גרויסע און וואַרעמע "הארת פנים" פון דעם אויבערשטן צו יעדן אידן.
שכה* * *
שכוויהי רצון, אַז יעדער איינער און איינע זאָל אויסניצן די לעצטע סגולהטעג פון דעם סגולהחודש אלול390, פון דעם סגולהיאָר "הי' תהא שנת אראנו נפלאות391" — אין דער פולסטער מאָס,
שכזאון מען זאָל גלייך זוכה זיין צו "תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך וירשתה וישבת בה", ביז אַז יעדער איד באַזעצט גלייך זיין אייגענעם חלק אין ארץ ישראל,
שכחאון ברענגט גלייך ביכורים בפשטות, ובשמחה גדולה, אין דעם בית המקדש השלישי, וואָס וועט געבויט ווערן דורך דעם אויבערשטן אַליין392, מקדש אדני כוננו ידיך393, ומעשה ידינו כוננהו394,
שכטאין דער גאולה האמיתית והשלימה דורך משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, תיכף ומיד ממש.
שלבכבוד ובברכת כתיבה וחתימה טובה
שלאלשנה טובה ומתוקה