Likkutei Torah, Ha'Azinu 1/לקוטי תורה·האזינו א׳

וומ״ש שבעוה״ז בנפיחה. היינו שבחי׳ הנשמה המלובשת בגוף היא נמשכת מבחי׳ ואתה נפחתה בי שהוא בחי׳ הבל העליון כו׳ אבל שרשה ומקורה היא מבחי׳ אשר נתנה אלא שלפי שבהגוף אין מאיר רק מבחי׳ אתה נפחתה בי ע״כ מת. אבל לעתיד יאיר בהגוף ממש מבחי׳ ונתתי רוחי כו׳ ועיין ברבות פ׳ כי תשא פמ״א ע״פ ויתן אל משה כי ה׳ יתן חכמה כו׳ ע״ש.

זוגם פי׳ ונתתי בחי׳ מתנה הוא כענין אתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת ע״ד מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו׳ כמ״ש במ״א ועמ״ש ע״פ וממדבר מתנה בד״ה צאינה וראינה. גם ע״ד מארז״ל נותן בעין יפה הוא נותן כי כמו שיש באדם עד״מ עין יפה ובינונית במשנה פ״ד דתרומות כך עד״מ להבדיל הבדלות לאין קץ יש שרש ומקור לשני בחינות אלו ע״ד שנת׳ סד״ה כי תשמע בקול בענין לעשות הישר בעיני ה׳. שהן ב׳ בחינות השגחות כו׳ ע״ש.

חוהנה שרש בחינת עין יפה זהו ענין עינא פקיחא. וע״ז נאמר ביוסף עלי עין וזהו עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. ומבחי׳ זו נמשך ונתתי רוחי כו׳. עוד יובן ענין והרוח תשוב עפמ״ש בזח״א ויחי (דרמ״ה א׳ ב׳) וע׳ עוד בזהר מענין והרוח תשוב (ח״א דף פ״ה סע״א ק״ו ב׳ ק״ל ע״ב דרי״ז ב׳ ח״ג דרט״ו סע״ב דרכ״ד סע״ב) ושם מבואר דבחי׳ זבחי אלקים רוח נשברה שזהו ענין תשובה זהו בחי׳ והרוח תשוב אל האלקים כו׳ עכ״ה:

טג וזהו כל ימיו בתשובה כי בכל יום תשוב הנפש שהרי בכל לילה חוזרת נשמתו רק שבלילה היא חוזרת לבחי׳ ואתה נפחתה בי שהוא בחי׳ הבל העליון שמשם תפרד הנפש להתלבש בגוף ובלילה חוזרת להתכלל ולהתאחד במקורה להזוכים למעלה ומדרגה זו וכמ״ש מי יעלה בהר ה׳ נקי כפים ובר לבב וגו׳. משא״כ בכל יום צריך להיות בבחי׳ תשובה למקורא דכולא ושרשה העליון והוא בשעת התפלה בק״ש.

יוזהו שמע ישראל שמע לשון אסיפה וקיבוץ כמו וישמע שאול פי׳ שיתאסף ויתקבץ פיזור הנפש בחי׳ ישראל שהם בחי׳ ג׳ שכלים וז׳ מדות באדם אשר נתפזרו בתענוגי עוה״ז במחשבות האדם ותחבולותיו איש לפי ערכו ומדרגתו ולאהפכא חשוכא לנהורא ולמסור נפשו באחד.

יאוהדרך איך יתהפך לבו הוא בשומו ללבו מה שכתוב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים וגו׳ כי בכל דבר יש בחי׳ חיים ובחי׳ מות הרוחניות הוא בחי׳ חיים והגשמיות הוא בחי׳ מות וכן ע״ד זה אפי׳ בשמים ושמי השמים והגלגלים הנה לכל דבר יש חומר וצורה. והחומר הוא בחי׳ מות לגבי הצורה שהוא רוח חיים שבו וע״ז נאמר ובחרת בחיים שהוא חיי החיים ב״ה וכמ״ש לאהבה את ה׳ אלהיך כי הוא חייך (ועמ״ש בד״ה שמע ישראל בפ׳ ואתחנן ובד״ה שמאלו תחת לראשי בפרשה כי תשא) ואי לזאת יאמר מי לי בשמים ועמך לא חפצתי וגו׳. ואם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו״כ. פי׳ אחר שרואה שנמשך כ״כ חיים בתענוגי העוה״ז שהם בחי׳ עוברי רצונו כ״ש וק״ו בבחי׳ עושי רצונו שהם המצות שנמשכים מפנימית רצונו שאור א״ס ב״ה מתלבש בהם והוא חיי החיים אשר ע״כ יתהפך לבו מן הקצה אל הקצה מחשוכא לנהורא ולדבקה בה׳ אחד במסירת נפש ממש מחמת שרואה בנפשו איך שהוא נפרד מן החיים האמיתים ולכן במקום שבעלי תשובה עומדים כו׳ להיות מהפכים מחשוכא  לנהורא ויצעקו אל ה׳ בצר להם כי מחמת צרת ומרירות לבו שנגעה עד הנפש צועק אל ה׳ למעלה מהשגת נשמתו לדבקה בו במסירת נפש ממש ולכן בקריאת שמע הוא בחינת תשובה שמע ישראל דהיינו לאסוף ולקבץ פיזור הנפש מחשוכא לנהורא כדי למסור נפשו באחד וזהו בכל אדם אפי׳ מי שלא חטא מימיו. מ״מ בעל כרחך הרי הנפש מלובשת בגוף כו׳ וכמ״ש במ״א שזהו כל עיקר תכלית ירידת הנשמה לעוה״ז הגשמי כדי להיות בחי׳ בעל תשובה על זה. על שנפרד מן החיים האמיתיים חיי החיים ב״ה.

יבוזהו ענין שבת אותיות תשב. כי הנה שבת כי בו שבת מכל מלאכתו והרי לא שייך עמל ויגיעה לפניו ית׳ ואיך שייך לשון שביתה ומנוחה אלא הענין כי ששת ימים עשה וגו׳. פי׳ שנתפשט גילוי אור א״ס ב״ה בבחי׳ עשיה בעשרה מאמרות שנברא העולם.

יגובראשית נמי מאמר הוא וכמ״ש כולם חכמה עשית. שאפילו חכמה נחשבת כעשיה גשמיות לפניו ית׳ ובשבת הוא גילוי אור א״ס ב״ה בבחי׳ שלמעלה מבחי׳ החכמה וזו היא בחי׳ שביתה ותשובה ע״ד משל באדם המשים עיונו ומחשבתו במלאכתו אשר עשה וכששובת ממלאכתו משיב עיונו ומחשבתו אל מקורו שהוא מהותה ועצמותה של הנפש המשכלת (ועמ״ש מזה בד״ה לבאר ענין יוהכ״פ ובד״ה שובה ישראל עד). וזהו תשובה קדמה לעולפ כי בעשרה מאמרות נברא העולם ובראשית נמי מאמר הוא שהוא בחי׳ חכמה. אבל בחינת התשובה היא קדמה והגבה למעלה מבחי׳ חכמה כנ״ל (ועיין מ״ש בזה באריכות בד״ה להבין ענין הפסוק מי אל כמוך כו׳) אך מי שטרח בערב שבת כנ״ל כו׳ הוא ענין התפלה בכל יום כדי שיגיע למדרגת שבת כי בכל יום הארה מעין שבת וזה יעשה האדם בשעת התפלה שיפנה מכל עסקיו שיהיה אצלו שביתה ומנוחה כבשבת ויסיח דעתו מכל המחשבות זרות הטורדות לקשר נפשו בה׳ ולמסור נפשו באחד בק״ש וזה הוא הכנה ליום השבת שבשבת כל היום בכללו הוא בחי׳ ומדרגת התשובה ובימות החול הוא רק הארה מעין זה בשעת תפלה:

ידד והנה יו״כ נקרא שבת שבתון שהוא השבת של כל שבתות השנה שכל שבתות השנה הם חשובים נגדו כימות החול לגבי שבת שהוא עיקר יום התשובה ובכל השבתות מאיר הארה ממנו בלבד.

טווביאור הענין זה כי עיקר התשובה הוא ביול רצונו ולאהפכא מחשוכא לנהורא למעלה מהשגת שכלו ואית רצון ואית רצון כו׳. וביום כפור מתגלה רצון העליון ממדריגה יותר גבוה ונעלה וזהו לפני ה׳ תטהרו כלומר למעלה מבחינת הוי׳ ע״ד מ״ש עד יעבור עמך ה׳ כו׳ כנ״ל.

טזולכן אומרים ביום כפור סלח לנו כי הסליחה היא התגלות הרצון וכמשל אדם שמבקש מחבירו מחילה אפילו אם יודע שלא יעשה לו מאומה אעפ״כ אינו רוצה שיהיה ברוגז עמו וענין הרוגז הוא הפיכת הרצון רק רוצה שיטה רצונו אליו כך אנו מבקשים ומתפללים סלח לנו שיתגלה בחי׳ רצון העליון (ועד״ז נקרא התפלה צלותא דפי׳ צלותא כמו אצלי ודוך שהוא לשון הטייה שיטה כביכול להיות גילוי רצון העליון ב״ה וכמ״ש מזה ע״פ תבנה ותכונן עיר סיחון). וזהו סלחתי כדבריך כלומר כמו שאתה מבקש כפי אתערותא דלתתא כך אתערותא דלעילא. וכדרך שאדם מבטל רצונו למטה מחשוכא לנהורא כי הכל תלוי ברצון וכל מחשבות האדם ושכלו ומדותיו מתנהגים עפ״י הרצון כך מתגלה אליו רצון העליון ב״ה כי אית רצון ואית רצון כנ״ל.

יזוזהו המרבה לסלוח שיש רבות מדרגות בסליחה לכל אחד ואחד כפי אשר הכין לבו והנה המדרגה היותר נעלה בביטול הרצון באתעדל״ת הוא בחי׳ רעותא דליבא ופנימית הלב מחמת דעת ה׳ וכל מאמינים שהוא לבדו הוא ולית מחשבה  תפיסא ביה כלל ובשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.

יחואי לזאת אין לו שום רצון וחפץ זולתו וכמ״ש דוד המלך ע״ה מי לי בשמים וגו׳ וסלחתי כדבריך כתיב שכך יתעורר מלמעלה שיתגלה רצון העליון ב״״ה כמ״ש אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר העליון יהיו וכמ״ש ושער רישי׳ כעמר נקא וזו היא בחי׳ תשובה של יום הכפורים (וע׳ מענין זה דילבינו ברבות ויחי פצ״ט בפסוק ולבן שינים מחלב. ור״פ ויקרא בפסוק ההר הטוב הזה והלבנון פ׳ אמור פכ״ז. במדבר פ׳ ב׳ נשא רפ״ח רפ״י ובשה״ש רבה בפסוק כאהלי קדר ובפסוק חכו ממתקים ובפ׳ צוארך כמגדל השן כו׳ אפך כמגדל הלבנון. בשה״ש סי׳ ז׳ ה׳ ועיין בזח״ב) (ד״כ ע״א כ״ז סע״ב קל״ה א׳ ח״ג מ״וט א׳ נו״ן סע״ב ס״ז א׳ דרמ״ח ב׳ ודרנ״ה ב׳) ומש״ש (דרמ״ח ב׳) מענין לבון הלכתא יובן עפמ״ש בד״ה קול דודי בפ׳ שמות ולכן נתנו בו לוחות אחרונות כי הנה עיקר הלוחות הוא אנכי ולא יהיה לך שהם כללות הדברות וכללות כל התורה כולה אנכי כללות מצות עשה ולא יהיה לך כללות מצות ל״ת. וביאור הענין כי פי׳ אנכי מי שאנכי הוא בחי׳ עצמותו ומהותו ית׳ כביכול נתגלה להיות אלהיך להיות שורה ומתגלה בך ע״י בחינת הוי״ה שהוא בחי׳ צמצום והתפשטות כו׳ (ועמ״ש מזה גבי חג שבועות בד״ה וידבר אלקים כו׳ אנכי כו׳ ובד״ה כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך כו׳) וכמה ריבוי רבבות צמצומים והתפשטות כו׳ עד שיהיה בחי׳ אלהיך והיינו ע״י כי אשר קדשנו במצותיו בקדש העליון למעלה מבחי׳ קדוש כו׳ כי רמ״ח מצות עשה הם רמ״ח אברים דמלכא הם רמ״ח המשכות אור א״ס ב״ה כמשל באברים שבאדם שבהם מתפשט הדם הוא הנפש והחיות כו׳ וזהו שמברכין קודם כל מצוה בא״י אמ״ה אשר קדשנו במצותיו פי׳ מלך העולם שהעולם הוא מבחי׳ מלכותו ית׳ אבל אותנו קדשנו במצותיו והגיענו לבחי׳ קדש העליון ובחינת אנכי מי שאנכי כו׳ ודרך כלל נחלקים לג׳ בחינות תורה ועבודה וגמ״ח גמ״ח קו ימין מלמעלה למטה ועבודה קו שמאל ממטה למעלה שמאלו תחת לראשי. פירוש שמרים ראשו למעלה מבחי׳ השגת שכלו ותורה קו אמצעי כו׳ כמ״ש במ״א (וע׳ מזה בד״ה אני ה׳ אלקיכם דפ׳ ציצית ובד״ה לסוסתי ובד״ה נאוו לחייך בתורים) ולא יהיה לך כללות ל״ת כי עוונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלהיכם שעבירה מטמטמת לבו של אדם ואינו שורה ומתגלה אור ה׳ על נפשו וזהו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני כי כל העבירות נקראו בשם אלהים אחרים שכל העושה עבירה בורא קטיגור כו׳ והוא מקליפות וסטרא אחרא והזהיר הכתוב שלא יהיה לך כח הסט״א על פני. פי׳ שהם המונעים ומבדילים את פני דהיינו גילוי השראתו וכמ״ש יאר ה׳ פניו אליך ישא ה׳ פניו (ועמ״ש מענין על פני סד״ה זכור את יום השבת לקדשו ובביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות גבי הסתר אסתיר פני ביום ההוא). והנה לוחות הראשונות נתנו בשבועות בקולות וברקים ולכן לא נתקיימו כי ענין הרעש בקולות וברקים הוא מבחי׳ עלמא דאתגליא ויש משם יניקה לחיצונים ע״י ירידת המדרגות והשתלשלות העולמות וההיכלות. וכמ״ש רגליה יורודת מות ומלכותו בכל משלה. משא״כ לוחות אחרונות נתנו בחשאי כדכתיב ואיש לא יעלה עמך וגו׳ לפי שהם בחי׳ פנימית הלב בחי׳ עלמא דאתכסיא בחי׳ רעותא דליבא שאין שם אחיזה ויניקה לסט״א כלל (ועמ״ש מזה בפרשה תבא בד״ה היום הזה ועיין בזהר ח״א) (ד״נ ע״ב) ובסה״מ (סי׳ קל״ח) ובפרשה תרומה (קל״ו א׳) ובפ׳ שמיני (דל״ט א׳). וע׳ מענין מעלת לוחות האחרונות ברבות פ׳ כי תשא פמ״ו גבי ויגד לך תעלומות חכמה כו׳. וזהו שארז״ל עי קר הצעקה בלב עיין בזהר פ׳ שמות (ד״כ רע״א):

יט ה וזהו ענין ויבא כגשם לנו כי הנה הגשם יורד בענן המכסה שמים בעבים ועבים נתהוו מאדים אשר יעלה מן הארץ להיות הענן והחושך דהיינו שישים אל לבו ריחוקו מאור פני ה׳ והסתר אורו ית׳ ישת חשך סתרו וכל נהורין מתחשכין קמיה דלית מחשבה תפיסא ביה. ואזי מרחוק ה׳ נראה באתערותא דלעילא שיבא כגשם לנו הוא חסד עליון ואהבה רבה שלמעלה לדבקה בה׳ אחד בגילוי אור א״ס ב״ה על נפשו בחי׳ רצון העליון (ועמ״ש מענין זה איך שהמרירות מהריחוק גורם התגלות אהבה רבה בד״ה אתם נצבים גבי ושקל בפלס הרים) וזהו יערוף כמטר לקחי לקחי שלוקחין אותו שע״י המצות אשר קדשנו במצותיו לוקחין אותו כביכול ממש וממשיכין אור א״ס ב״ה ממש כי רמ״ח מצות עשה רמ״ח המשכות אברין דמלכא כמו למשל האוחז באדם באחד מאבריו ומושכו אליו נמשך כולו אליו כך כביכול על ידי המצות שהם אברין דמלכא ממשיכין כביכול הארה והשפעה מאור א״ס ב״ה ממש ואף שהמצות הם בענינים גשמי׳ בחי׳ חיצונית מ״מ נתפס ונקלט בהם החיות אור א״ס ב״ה המתלבש בהם כמו למשל אברים שבהם מתפשט חיות הדם הוא הנפש.

כוזהו יערוף כמטר בחי׳ עורף בחי׳ חיצוניות וע״י כן לקחי לוקחין אותו ממש כביכול והיינו כמטר וכגשם דהיינו ע״י אתעדל״ת בבחי׳ תשובה מ עומקא דליבא להיות ואד יעלה מן הארץ המכסה שמים בעבים וגו׳ מרחוק ה׳ נראה כו׳ כנ״ל. (ובפי׳ האזינו השמים כו׳ יערוף כמטר י״ל עוד כי השמים היינו המדות עליונות דאצילות הנק׳ זעיר אנפין דאצילות כמ״ש בזהר פ׳ האזינו) (דרצ״ו ב׳) השמים שמים עילאין אינון דאשתמודען דאקרון שמא דקוב״ה כו׳ ותשמע הארץ ארץ עילאה כו׳ היא מדת מלכותו ית׳ ומרע״ה אמר להם האזינו ואדברה פי׳ שעל ידי התומ״צ ממשיך בהם אור א״ס ב״ה מלמעלה מעלה מבחי׳ שמים דהיינו מבחי׳ ישת חשך סתרו שהוא בחינת כתר עליון ונקרא אריך אנפין וע״ז נאמר יערוף כמטר לקחי וכמ״ש בזהר ס״פ ויקרא (דכ״ה סע״ב) שזהו ענין הרעיפו מים ממעל ממעל ודאי מעתיקא קדישא קא אתייא ולא מההוא אתר דאקרי שמים כו׳ וע״ש במק״מ והיינו שמשם נמשך בבחי׳ שמים להיות הגשם והמטר יורד מבחי׳ שמים לבחי׳ ארץ. אבל שרש המשכה זו באה מלמעלה וממעל מבחי׳ שמים וע״כ נאמר האזינו השמים כו׳ לבחי׳ המשכה עליונה זו דיערוף כמטר לקחי. וז״ש במדרש פ׳ האזינו ובקהלת רבה (דצ״ב ע״ד) בפסוק ידעתי כי כל אשר יעשה וז״ל גזר הקב״ה שיהיו השמים מקלסין אותו שנא׳ השמים מספרים כבוד אל עמד משה ושיתקן שנאמר האזינו השמים ואדברה עכ״ל. ועיין מזה ג״כ ברבות בראשית פ״ה והיינו לפי שמשה המשיך בהשמים מבחינה שלמעלה מעלה מבחי׳ שמים עצמן והנה החכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה כו׳ וזהו שעמד משה ושיתקן לקבל מבחי׳ המשכה וגילוי זה הגדול מהם עצמן.

כאועד״ז נת׳ במ״א בענין קי״ס דאגלידו מיא כי איידי דטריד למבלע לא פליט בד״ה ששת ימים תאכל מצות ועמ״ש מענין מוריד הגשם בביאור ע״פ תורה צוה לנו משה מורשה כו׳. וע׳ בזהר פ׳ ואתחנן (דרס״ג ע״א) ע״פ שמע ישראל דק״ש כתיב האזינו השמים אוף הכא שמע ישראל וכולא חד מלה הוא וע״ש במק״מ. והיינו כי בק״ש ממשיכים ג״כ מבחי׳ זו וזהו ענין הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד ולזה אמר שמע ישראל דלעילא לבחי׳ המשכה עליונה ועצומה זו וכו׳. אך הנה כדי להיות המשכה עליונה זו מבחי׳ כתר ישת חושך סתרו זהו ע״י ואד יעלה מן הארץ שהוא בחי׳ אתעדל״ת כנ״ל והיא המרירות מהחושך המסתיר אורו ית׳ ולכן אתערותא דלתתא זו עולה עד בחינת החושך העליון שלמעלה מהאור דח״ע והוא בחי׳ ישת חשך סתרו שמזה נמשך להיות הגשם יורד בענן אשר שרש הענן ההוא נמשך מבחי׳ ישת חשך  סתרו ועמ״ש מזה ר״פ ויקרא בענין כי שכן עליו הענן כו׳.

כבוזהו ענין כי עם קשה עורף הוא וסלחת. דאיתא במדרש דקשה עורף לשבח קאמר היינו החיזוק בעבודת ה׳ למעלה מהשכל ועי״ז ממשיך בחי׳ יערוף כמטר כו׳ ועד״ז בק״ש שכדי להיות ההמשכה הוא ע״י בחי׳ תשובה והרוח תשוב כו׳ כמבואר לעיל באריכות וע׳ מענין ואד יעלה ברע״מ פ׳ צו (דכ״ח סע״ב) והנה בחי׳ תזל כטל זהו עוד המשכה עליונה יותר כדלקמן. אך אמרו רז״ל לא עם הארץ חסיד ולא בור ירא חטא. פי׳ שא״א להמשיך בחי׳ חסיד והארה מבחי׳ ורב חסד בחי׳ אהבת ה׳ אור א״ס ב״ה על נפשו בחי׳ גשם ומטר הנ״ל כשהוא עם הארץ שאין לו תורה כי אור א״ס ב״ה שלמעלה מעלה מבחי׳ חכמה מאיר ונמשך למטה בבחי׳ השתלשלות דוקא מעילה לעילה כו׳ (ועמ״ש מענין ולא ע״ה חסיד בביאור ע״פ וקבל היהודים) ולכן מתלבש בחכמה תחלה וכמ״ש בזה״ק תלת קשרין קוב״ה ואורייתא וישראל ישראל מתקשראן באורייתא כו׳. וזהו האזינו השמים הוא בחי׳ תושב״כ שם מים הוא בחי׳ חכמה עילאה כמו מים שאין להם גוון כו׳.

כגוכך הוא ענין תרוה שבכתב שהוא בחי׳ חכמה עילאה כמאמר רז״ל רע״ק היה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תילין שכל קוץ וקוץ הוא מרמז על כמה עניני חכמה עילאה נפלאה עצמו מספר וכן כל תמונה וצורת אותיות וטעמיהן ותגיהן ונקודותיהן כולם בחכמה נפלאה למעלה מעלה עד אין קץ ותכלית.

כדואדברה הוא לשון הנהגה והמשכה כמו ידבר עמים תחתינו והיינו כדי להמשיך לישראל בחי׳ כמטר לקחי צריך להיות תחלה האזינו השמים ותשמע הארץ הוא בחי׳ תורה שבע״פ שהיא מקבלת מתושב״כ שע״י תושב״כ ושבע״פ יערוף כמטר לקחי וגו׳ הוא האהבה בהתגלות אור ה׳ על נפשו. משא״כ כשאין לו תורה אין אור האהבה שורה ומתגלה בנפשו כי תלת קשרין מתקשראן דא בדא קוב״ה ואורייתא וישראל. ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב״ה (ועמ״ש בד״ה כי עמך מקור חיים בענין פי׳ המשפילי לראות בשמים ובארץ ובענין השקיפה ממעון קדשך מן השמים כו׳ ע״ש ועמ״ש ע״פ השמים כסאי והארץ הדום רגלי):

כהו והנה כל הנ״ל בחי׳ גשם ומטר זהו בקשת כנ״י דהיינו שיהיה נמשך ע״י אתעדל״ת. אך הקב״ה השיב לה אהיה כטל טל הוא בחי׳ ומדרגה גבוה מאד נעלה מה שא״א להמשיך ע״י אתעדל״ת שאין כח במעשה התחתונים לעורר את האהבה הגדולה הזאת ואעפ״כ אחרי התעוררות מעשה התחתונים שיבא כגשם כו׳ אזי מאליו וממילא נמשך בחי׳ הטל והוא בחי׳ חג הסוכות וסוכה תהיה לצל יומם וכתיב ה׳ צלך ובצל ידי כסיתך בחי׳ וימינו תחבקני (ואפשר לומר שגם ע״פ לה״ק יש שייכות סוכה לטל והוא ע״פ מ״ש בנחמיה) (סי׳ ג׳ ט״ו) יבננו ויטללנו דפירושו כמו סוכה כמ״ש בשרשים וכ״כ במצודת ציון שהוא ענין צל כי בצל קורתי (בראשית י״ט) תרגם אונקלוס בטלל וכן בגמרא (פ״ג דסוכה דל״א) האי כשורה דמטללתא וזהו תזל כטל ואזי יוכלו לבא לבחי׳ אמרתי להיות האמירה שלי ע״ד ואשים דברי בפיך ופי יגיד תהלתך יגיד מאליו וממילא כנ״ל (וזהו ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך שבחי׳ דברי שבפיך שזהו ענין כטל אמרתי זהו ענין ובצל ידי כו׳ בחי׳ א׳ עם חג הסכות ועמ״ש מזה בד״ה ביום השע״צ עו׳ בזהר בראשית) (דף ד׳ סע״ב) ובפ׳ צו (דל״ה ע״א) והנה סיפיה דקרא הוא לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. והיינו שבחי׳ טל נמשך בבחי׳ שמים וארץ וכמש״כ האזינו השמים כו׳ תזל כטל כו׳ ועי״ז לאמר לציון כו׳ וכנ״ל בענין השקיפה כו׳ וברך כו׳ ולכן אין הטל נפסק כמארז״ל לפי שמקורו מאד נעלה ממעשה התחתונים ואתערותא דלתתא שאין מגיעים אלא עד מקור נשמות ישראל ומזליהם העליון. אכן הטל יורד ונמשך מאור  עליון הנק׳ טלא דבדולחא כמ״ש כי טל אורות טלך (בישעיה סי׳ כ״ו י״ט) (וע׳ בזח״א) (דק״ל סע״ב ודרל״ב א׳) דפי׳ אורות ממש מאינון נהורין עילאין דנהרין לעילא כו׳ וח״ג (דקכ״ח ב׳) אורות נהורא דחוורתא דעתיקא כו׳ הה״ד ועינו כעין הבדולח כו׳ שהוא למעלה מעלה מבחי׳ המזלות שהן נוצר חסד ונקה כו׳ כמ״ש בזה״ק כו׳ (וזהו שבברכת יעקב נאמר ויתן לך האלקים מטל השמים כו׳ שזהו למעלה מעלה מבחי׳ שרש נש״י מצד עצמן שהוא מבחינת המזלות ובזהר פ׳ תזריע) (דמ״ט ע״א) גבי הזה עליהם מי חטאת שיורי טלא דבדולחא. וזהו ההמשכה שמבחי׳ מזל ונוצר חסד כמ״ש באגה״ק ד״ה למה נסמכה פ׳ מרים כו׳ ע״ש ונקראים רק שיורי טלא והיינו כדי לטהר טמא מת. אכן לע״ל להיות תחיית המתים ממש זהו על ידי גילוי מבחי׳ עצמיות טל אורות ממש.

כוועמ״ש בביאור ע״פ ואהיה אצלו אמון גבי אחור וקדם צרתני שיש בבחינת הרצון עליון ב׳ בחינות כו׳ ע״ש ועד״ז הוא ענין יערוף כמט ר ותזל כטל כי יערוף מלשון עורף זהו נק׳ בחי׳ אחור לגבי בחי׳ תזל כטל שהוא פנימית תענוג העליון כו׳ אלא שאעפ״כ גם בבחי׳ יערוף נמשך הארה מבחי׳ הפנימית המתלבש בבחינת המזלות ולכן נק׳ שיורי טלא כו׳ ועמ״ש עוד מענין האתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת בביאור ע״פ צאינה וראינה כו׳ (בפ׳ קדושים) ובביאור ע״פ אני ישנה כו׳ שראשי נמלא טל עו׳ עוד בענין תזל כטל בזהר ויקהל דר״י ע״א:

כזקיצור מהדרוש ע״פ האזינו

כחאות א יבאר ענין כל ימיו בתשובה ויש בו ד׳ ענינים. הא׳ הוא שיקדים פי׳ מאמר נשמה שנתת בי כו׳ והוא שהנשמה שרשה הגבה למעלה וכדי שתרד פלאים להתלבש בגוף צריכה להתצמצם ולהתפשט בכמה מיני צמצומים והתפשטות ודרך כלל הם ד׳ מיני ירידות וזהו נתת בי בראת יצרת נפחת כנגד ד׳ אותיות הוי׳ כו׳. ב׳ אך לא כל הנשמה נכנסת בתוך הגוף רק הארה ממנה בלבד דרך צמצום כו׳ כנ״ל. אבל כל הנשמה ועיקרה נשאר למעלה ונק׳ מזל. ג׳ וענין המזל היינו כמ״ש ונוזלים מן לבנון. לבנון הוא בחי׳ אין שממנו תמצא החכמה.

כטוזהו ענין התשובה שהרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה דהיינו לבחי׳ שורשה העליון בחי׳ אין ומזל הנ״ל עד יעבור עמך הוי׳ למעלה מבחי׳ שם הוי׳ יו״ד צמצום כו׳ והיינו ע״י תשובה בביטול ומס״נ. ד׳ והשתא א״ש ענין כל ימיו בתשובה כי בכל יום צ״ל בחי׳ תשובה זו למקורא דכולא באמרו שמע ישראל כו׳ שצריך למסור נפשו באחד:

לאות ב׳ הוא הג״ה.

לאבאות ג יש בו ב׳ ענינים א׳ יבאר איך יתהפך לבו לבוא לבחי׳ תשובה מס״נ ביטול הנזכר פ״א ויאמר שהוא בשומו ללבו מ״ש ובחרת בחיים. כי בכל דבר יש חיים ומות הגשמיות נק׳ מות והרוחניות שבו נקרא חיים והוא ית׳ חיי החיים.

לבוא״כ יתבונן אם לעוברי רצונו שהוא בגשמיות נמשך כ״כ חיות ותענוג לעושי רצונו שהם המצות עאכו״כ. וא״כ ועמך לא חפצתי כו׳ ויבא למס״נ ממש מחמת שיחרה לו מאד על היותו נפרד כו׳. ב׳ יבאר כי תשובה זו הוא בחי׳ שבת אותיות תשב והשביתה היא למטה להסיח דעתו מכל המחשבות הטורדות לקשר נפשו בה׳ למס״נ באחד ולמעלה ה״ע עליי׳ החכמה ומדות שנתפשטו בבחי׳ עשיה ובשבת התגלות אור א״ס בבחי׳ שלמעלה מהחכמה. אמנם דוקא מי שטרח בע״ש בתפלה שבכל יום  מששת ימי החול שהוא ההארה מעין שבת למס״נ בקריאת שמע כנ״ל יאכל בשבת:

לגבאות ד יש ב׳ ענינים. א׳ יבאר כי יוהכ״פ נקרא שבת שבתון כי הוא עיקר יום התשובה ובשבת מאיר הארה ממנו בלבד כי עיקר התשובה ביטול רצון והנה אית רצון ואית רצון.

לדוביוכ״פ מתגלה רצה״ע שהוא בחי׳ לפני הוי׳ ומשם נמשך סלח לנו אך סלחתי כדברך כתיב ר״ל כפי האתעדל״ת רעותא דליבא עי״ז מתגלה אתעדל״ע רצה״ע הנ״ל שלג וצמר כו׳. ב׳ יבאר שלכך נתנו לוחות אחרונות ביוכ״פ כי אנכי ולא יהיה לך כללות מ״ע ול״ת ע״י מ״ע גילוי מהו״ע בחי׳ אנכי נמשך להיות אלקיך ע״י שם הוי׳ ובחי׳ ל״ת שלא יהיה הסתר ולא יבדילו אלהים אחרים וניתנו בחשאי פנימי׳ הלב:

להבאות ה יבא לביאור הפסוק. ויש בו ב׳ ענינים. הא׳ הוא מה שנת׳ איך שע״י תשובה הנ״ל אזי הוא בחי׳ ויבא כגשם לנו בחי׳ ואד יעלה ע״י הריחוק יעורר אה״ר גשם ואזי כמטר לקחי שלוקחים אותו כביכול. ב׳ יבאר שמ״מ א״א להיות המשכות הנ״ל אא״כ יש לו תורה כי תלת קשרין כו׳ וזהו האזינו השמים ותשמע הארץ תשב״כ ותשבע״פ ואח״כ יערוף כמטר כו׳:

לואות ו יבאר שהמטר הוא הנמשך ע״י אתעדל״ע אבל אהי׳ כטל הוא מבחי׳ שאין אתעדל״ת מגעת שם יען שהוא למעלה מבחי׳ מקור נש״י ומזליהם בחי׳ טלא דבדולחא שלמעלה מהמזלות ונוצר ונקה: