Chasidut · Breslov
Likutei Moharan 18:8/ליקוטי מוהר"ן י״ח:ח׳
אח וְזֶה דַּוְקָא בַּת־קוֹל שֶׁיָּצָא, כִּי בְּחִינַת בַּת־קוֹל, הַתַּכְלִית שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים, הַיְנוּ שֶׁמְּהַפֵּךְ כָּל דָּבָר מֵרֹאשׁוֹ לְסוֹפוֹ, שֶׁהוּא הַתַּכְלִית, בִּבְחִינַת: אֵיזֶהוּ חָכָם – הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד (תמיד דף לב), שֶׁהוּא הַסּוֹף וְהַתַּכְלִית.
18. This is precisely why it was a “heavenly voice” that proclaimed, for the concept of the heavenly voice implies the purpose of all things. In other words, it inverts everything from its beginning to its end, which is the takhlit. This is synonymous with (Tamid 32a), “Who is the wise man? The one who sees the future”—this being the end and the purpose.
בכִּי בַּת־קוֹל הוּא מַה שֶּׁשּׁוֹמְעִין כְּשֶׁאֶחָד מוֹצִיא קוֹל בַּיַּעַר אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, אָז שׁוֹמֵעַ כְּאִלּוּ אַחֵר גַּם כֵּן מוֹצִיא קוֹל כָּזֶה. וְזֶה אָנוּ שׁוֹמְעִין בְּחוּשֵׁינוּ, כְּשֶׁאָדָם מוֹצִיא אֵיזֶהוּ דִּבּוּר, אֲזַי שׁוֹמְעִין גַּם כֵּן זֶה הַדִּבּוּר בְּעַצְמוֹ.
2A heavenly voice is [akin to] what is heard when one emits a sound in a forest or some other place and then hears [the echo] as if someone else had also emitted such a sound. Empirically we know this to be so. When a person says something [aloud], he also hears that very utterance itself.
גנִמְצָא שֶׁהַבַּת־קוֹל מְהַפֵּךְ אֶת הַדִּבּוּר מֵרֹאשׁוֹ לְסוֹפוֹ, וּמְקָרֵב סוֹפוֹ לְעַצְמוֹ. לְמָשָׁל, כְּשֶׁאָדָם מוֹצִיא דִּבּוּר שֶׁל "בָּרוּךְ", בְּוַדַּאי יוֹצֵא הָאוֹת בֵּית בָּרִאשׁוֹנָה וְנִתְרַחֵק מֵאָדָם, וְאַחַר־כָּךְ מוֹצִיא הָרֵישׁ שֶׁל בָּרוּךְ, וְאָז הָרֵישׁ קָרוֹב אֶל הַמּוֹצִיא מֵהַבֵּית, וְכֵן הַכָף שֶׁמּוֹצִיא בָּאַחֲרוֹנָה הוּא קָרוֹב לָאָדָם הַזֶּה יוֹתֵר מֵהָרֵישׁ;
3We find therefore that the heavenly voice inverts the speech from beginning to end, bringing its end closer to itself. For example: when a person says the word “BaRuKh” (blessed), then certainly the letter Bet emerges first and moves away from the person. Afterwards, he pronounces the Reish of barukh, and the reish remains closer to the speaker than the bet. The same is true for the Khaf which he pronounces at the end, it is closer to this person than the reish .
דוְהַבַּת־קוֹל לוֹקַחַת זֹאת הַתֵּבָה "בָּרוּךְ" וּמְהַפֶּכֶת אוֹתָהּ מֵרֹאשָׁהּ לְסוֹפָהּ, וּמְהַפֶּכֶת אֶת הַבֵּית שֶׁתִּהְיֶה קָרוֹב לָאָדָם יוֹתֵר מֵהָרֵישׁ, וְהָרֵישׁ מֵהַכָף. נִמְצָא שֶׁהַכָף שֶׁהִיא סוֹף וְתַכְלִית שֶׁל הַתֵּבָה, שֶׁהָיְתָה רְחוֹקָה מִתְּחִלָּה מֵהַבַּת־קוֹל בְּתַכְלִית הָרִחוּק, עַכְשָׁו הִיא קְרוֹבָה בְּתַכְלִית הַקֵּרוּב, כִּי כֵן אָנוּ שׁוֹמְעִין, שֶׁבַּת־קוֹל מוֹצִיא תֵּבַת בָּרוּךְ: בַּתְּחִלָּה בֵּית, וְאַחַר־כָּךְ רֵישׁ, וְאַחַר־כָּךְ כָף,
4The heavenly voice then takes this word barukh and inverts it from its beginning to its end. It transposes the bet so that it becomes closer to the person than reish, and the reish <closer> than the khaf. Thus, the khaf, which is the end and the purpose of the word, and which was at first as far away from the heavenly voice as was possible, is now as close as it can possibly be. Hence we hear the heavenly voice pronouncing the word barukh: first the letter bet, then the reish, and then the khaf .
הנִמְצָא שֶׁהַכָף שֶׁהִיא הַתַּכְלִית, שֶׁהָיְתָה מִתְּחִלָּה בְּתַכְלִית הָרִחוּק מֵהַבַּת־קוֹל, עַכְשָׁו נִתְקָרֵב בְּתַכְלִית הַקֵּרוּב, כִּי הַבַּת־קוֹל הָפַךְ אֶת הַתֵּבָה.
5We can conclude from this that the khaf, which is the purpose and which originally was infinitely remote from the heavenly voice, has now gotten infinitely close. This is because the heavenly voice inverted the word.
ווְזֶה שֶׁנְּפַק בְּרַת קָלָא – בַּת־קוֹל דַּוְקָא הוֹדִיעַ אֶת זֹאת: מָה אִית לְכוּ בַּהֲדֵי קַרְטָלִיתָא דְּאִתְּתָא דְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן־דּוֹסָא, דַּעֲתִידָא לְשָׁדְיָא בֵּהּ תְּכֶלְתָּא לְצַדִּיקַיָּא לְעָלְמָא דְּאָתֵי: (עַד כָּאן לְשׁוֹן רַבֵּנוּ זַ"ל)
6This is: A heavenly voice proclaimed — It was specifically a heavenly voice that made this known. “What have you to do with this basket? It belongs to the wife of Rabbi Chanina ben Dosa, who will one day store in it tekhelet for the tzaddikim in the World to Come.”
ז[סִיּוּם הַמִּשְׁתָּעֵי, דְּהַיְנוּ: רַב יְהוּדָא הִנְדּוּאָה מִשְׁתָּעֵי, וּשְׁאָר הַמַּאֲמָרִים כָּאֵלֶּה, הַמּוּבָאִים שָׁם בְּבָבָא־בַתְרָא אַחַר מַאַמְרֵי רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, שֶׁהֵם: אָמַר לִי הוּנָא בַּר נָתָן וְכוּ', וּמַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ – הַכֹּל יָבוֹא עַל נָכוֹן בְּסֵפֶר לִקּוּטֵי תִנְיָנָא בְּסִימָן (ג') וְד' וְה' (וְז'). לֵךְ נָא וּרְאֵה שָׁם, תִּמְצָא מַרְגּוֹעַ לְנַפְשֶׁךָ]: עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ לְסַיֵּם מַאַמְרֵי הַמִּשְׁתָּעֵי, אֲשֶׁר הִסְתִּירוּ בָּהֶם גִּנְזַיָּא דְּמַלְכָּא כֻּלְּהוֹ תַּנָּאֵי וְכֻלְּהוֹ אָמוֹרָאֵי. כְּעַן אֲצִיתוּ לְמִלּוֹי דְּנָפְקִין בְּהַדְרָתָא, שְׁפַר עֲלֵהּ לְחַוּוּיֵהּ בְּאַפֵּי מַלְכְּוָתָא. בְּחָכְמְתָא יְגַלֶּה לְכוֹן קְצָת לְהוֹדָעוּתָא, גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא גְּנִיזִין עִלָּאִין הַצְּפוּנִים בְּסִפְרָא דִצְנִיעוּתָא. אָתַיָּא וְתִמְהַיָּא דִּי עֲבַד עִמָּנָא אֱלָקָא שְׁמַיָּא לְגַלּוֹת לָנוּ עֲטִין דְּאוֹרַיְתָא, בְּדֶרֶךְ נִפְלָא וְנוֹרָא הַשָּׁוֶה לְכָל נֶפֶשׁ לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב עַל־יָדָם לְדִי בְרָא כֹּלָּא לְמֶעֱבַד לֵהּ רְעוּתָא. בְּרִיךְ שְׁמֵהּ לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא:
7[The rest of the “Mishtaiy -Tales,” for example “Rabbi Yehudah of India Mishtaiy ( Related),” and the other similar tales that follow those told by Rabbah bar bar Chanah in the tractate Bava Batra – such as “Huna bar Natan Once Said to Me” and “A Tale about Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua” – are duly explained in Lessons #3, #4 and #5 of Likutey Moharan Tinyana (II). See there and find contentment for your soul.]