Chasidut · Breslov
Likutei Moharan 277:4/ליקוטי מוהר"ן ער״ז:ד׳
אוְדַע שֶׁעִקַּר כְּבוֹד שַׁבָּת הִיא הָאֲכִילָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות ט״ז:כ״ה): אִכְלוּהוּ הַיּוֹם, כִּי אֲכִילַת שַׁבָּת יְקָרָה מְאֹד, כִּי הוּא כֻּלּוֹ אֱלֹהוּת כֻּלּוֹ קֹדֶשׁ, וְכַמְבֹאָר (לעיל בסי' נ"ז). וְעַל כֵּן מִצְוָה גְּדוֹלָה לְהַרְבּוֹת בִּסְעֻדַּת שַׁבָּת, וְהוּא תִּקּוּן לְחִלּוּל שַׁבָּת, כִּי מֵחִלּוּל שַׁבָּת אִי אֶפְשָׁר לִזָּהֵר, כִּי בְּקַל אֶפְשָׁר לְהִכָּשֵׁל בְּחִלּוּל שַׁבָּת, חַס וְשָׁלוֹם. וְהַתִּקּוּן הוּא עַל־יְדֵי הָאֲכִילָה שֶׁל שַׁבָּת,
14. Know, too, that the main honor of Shabbat is eating, as it is written “Eat it today” (Exodus 16:25). This is because Shabbat eating is very precious, for it is entirely Godliness, entirely holy, as has been explained. It is therefore a great mitzvah to make the Shabbat meals plenteous, and doing so is a rectification for Shabbat desecration. For it is impossible to avoid desecrating the Shabbat, because it takes little to be guilty of desecrating the Shabbat, God forbid. Yet the rectification is by means of Shabbat eating.
בכִּי חִלּוּל שַׁבָּת הוּא בְּחִינוֹת חָלָל, בְּחִינַת הִסְתַּלְּקוּת, בְּחִינוֹת: כִּי יִמָּצֵא חָלָל בַּאֲדָמָה (דברים כ״א:א׳). וּמִי שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה, פְּסִיעוֹתָיו מִתְקַצְּרוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין כב), וְשַׁבָּת הִיא בְּחִינַת אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בראשית רבה פרשה יא), שֶׁאָמְרָה שַׁבָּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: לַכֹּל נָתַתָּ בֶּן זוּג וְלִי לֹא נָתַתָּ, וֶהֱשִׁיבָהּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הוּא בֶּן זוּג שֶׁלָּהּ. נִמְצָא שֶׁחִלּוּל שַׁבָּת הוּא בְּחִינוֹת פְּסִיעוֹת קְצָרוֹת, בְּחִינוֹת פְּסִיעוֹתָיו מִתְקַצְּרוֹת כַּנַּ"ל.
2This is because ChiLuL (desecration of) Shabbat is an aspect of ChaLaL (a corpse), of death, an aspect of “If a chalal is found in the Land” (Deuteronomy 21:1). Thus when someone’s first wife dies, his stride is shortened, as taught by our Sages, of blessed memory (Sanhedrin 22a). Shabbat is the aspect of one’s first wife, as our Sages taught: Shabbat said to the Holy One, “You provided everyone with a mate, except for me.” And God answered her that her mate is the Congregation of Israel (Bereishit Rabbah 11:8). Thus it is that desecration of the Shabbat is the aspect of shortened strides, the aspect of “his stride is shortened,” as explained above.
גוְהִנֵּה מָצִינוּ לְהֵפֶךְ, כִּי הֲלֹא אַדְּרַבָּא, רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָסְרוּ לִפְסֹעַ בְּשַׁבָּת פְּסִיעָה גַּסָּה (שבת קיג:), וְצָרִיךְ דַּוְקָא לִפְסֹעַ בְּשַׁבָּת פְּסִיעָה קְטַנָּה.
3Yet, see, we can conclude the reverse. For on the contrary, our Sages, of blessed memory, prohibited taking overly large strides on Shabbat (Shabbat 113b). Rather, on Shabbat we must take small strides specifically.
דאַךְ דַּע, כִּי בְּחֹל, כְּשֶׁעוֹשִׂין מִצְוָה, וְכָל מִצְוָה הִיא קוֹמָה שְׁלֵמָה, יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁהַסִּטְרָא אָחֳרָא יוֹנֶקֶת מֵהֶם, וְהֵן הָרַגְלִין שֶׁל הַמִּצְוָה, שֶׁמִּשָּׁם יְנִיקַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, בִּבְחִינוֹת: רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוֶת (משלי ה׳:ה׳); וּבְשַׁבָּת עוֹלִין הָרַגְלִין מִן הַקְּלִפּוֹת, בִּבְחִינוֹת: אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ (ישעיהו נ״ח:י״ג), שֶׁבְּשַׁבָּת מְשִׁיבִין הָרַגְלִין שֶׁל מִצְוָה אֶל הַקְּדֻשָּׁה, וַאֲזַי מַתְחֶלֶת לֵילֵךְ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
4Know, however, that when we perform a mitzvah during the week—each mitzvah being a entire structure—there are places from which the Other Side draws sustenance. These are the “feet” of the mitzvah, from which the Other Side is sustained, in the aspect of “Her feet descend to death” (Proverbs 5:5). But on Shabbat, the feet ascend from the forces of evil, in the aspect of “If you turn back your feet on Shabbat” (Isaiah 58:13)—for on Shabbat we return the feet of the mitzvah to holiness, and then it begins to walk before God.
הוְהִנֵּה בְּוַדַּאי בִּתְחִלַּת הַהֲלִיכָה אֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה, רַק הוּא עֲדַיִן שְׁבִיל דַּקִּיק, פַּעֲמֵי הָרַגְלִין, אַךְ הוּא כִּמְשַׁל הַתִּינוֹק כְּשֶׁמַּתְחִיל לֵילֵךְ, שֶׁבַּתְּחִלָּה אֵינוֹ יָכוֹל לַהֲלֹךְ יָפֶה, אַךְ הָאָב מֵחֲמַת גֹּדֶל אַהֲבָתוֹ וְשַׁעֲשׁוּעָיו עִם בְּנוֹ, הוּא עוֹשֶׂה מִפַּעֲמֵי רַגְלָיו דֶּרֶךְ, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין, כְּשֶׁהַתִּינוֹק עוֹשֶׂה אֵיזֶה דָּבָר קָטָן, אוֹ מְדַבֵּר אֵיזֶה דִּבּוּר, אַף שֶׁאֵינוֹ חָכְמָה כְּלָל, עִם כָּל זֶה מֵחֲמַת אַהֲבַת הָאָב וְשַׁעֲשׁוּעָיו מִזֶּה, הוּא מְחַבֵּב הַדָּבָר וּמַגְדִּילוֹ וּמַרְחִיבוֹ וְעוֹשֶׂה מִזֶּה דָּבָר גָּדוֹל.
5Now, certainly, when [the mitzvah] first starts walking, it cannot make a well-trodden route. Rather, it is still a faint path, [mere] footsteps. Yet this is analogous to an infant starting to walk. Initially, he cannot walk well. Nevertheless, because of the father’s great love for and delight in his son, he turns his [son’s] footsteps into a route. As we see, when the infant does some small thing or says something, even though it is not especially clever, because of the father’s love and the delight he takes from this, he holds the thing dear and amplifies it, and stretches it into something big.
וכְּמוֹ כֵן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּשֶׁהַמִּצְוָה מַתְחֶלֶת לֵילֵךְ, אוֹ כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה אֵיזֶה דֶּרֶךְ חָדָשׁ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אַף שֶׁבַּתְּחִלָּה הוּא שְׁבִיל דַּקִּיק, עִם כָּל זֶה מֵחֲמַת גֹּדֶל שַׁעֲשׁוּעָיו יִתְבָּרַךְ מִזֶּה, הוּא עוֹשֶׂה מִפַּעֲמֵי רַגְלָיו דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה.
6The same is true of God when the mitzvah begins to walk, or when a person creates some new road to God. Although at first it is a faint path, nevertheless, because of the great delight God takes from it, He turns his footsteps into a well-trodden route. {“Righteousness walks before him, and he sets his footsteps on the road” (Psalms 85:14) .}
זוְזֶה בְּחִינוֹת (תהלים פה): צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ. צֶדֶק, הַיְנוּ הַמִּצְווֹת, כְּמָה שֶׁכָּתוּב (שם קיט): כָּל מִצְוֹתֶיךָ צֶדֶק. כְּשֶׁמַּתְחֶלֶת הַמִּצְוָה לֵילֵךְ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, אֲזַי: וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו, שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ עוֹשֶׂה דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה מִפַּעֲמֵי הָרַגְלִין, שֶׁהֵם רַק שְׁבִיל דַּקִּיק, וּמֵחֲמַת שַׁעֲשׁוּעָיו, הוּא מֵשִׂים לְדֶרֶךְ רָחָב וְכָבוּשׁ אֶת פְּעָמָיו, שֶׁהֵם רַק שְׁבִיל דַּקִּיק כַּנַּ"ל,
7This is the aspect of “Righteousness walks before him.” “Righteousness” is the mitzvot, as it is written (Psalms 119:172), “All Your mitzvot are righteousness.” When the mitzvah begins to walk before God, then “he sets his footsteps on the road”—God makes a well-trodden route out of his footsteps, which are only a faint path. And due to His delight, He turns his footsteps, which are only a faint path, into a broad, well-trodden route, as explained above.
חוְכָל זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי אֲכִילַת שַׁבָּת, שֶׁמִּשָּׁם מְקַבְּלִין כֹּחַ הָרַגְלִין, בִּבְחִינַת (שבת קנב): דּוּק בְּכַכֵּי וְתִשְׁכַּח בָּרַגְלִין, שֶׁעַל יְדֵי הָאֲכִילָה מְקַבְּלִין הָרַגְלִין כֹּחַ וַאֲזַי נַעֲשֶׂה מִפַּעֲמֵי הָרַגְלִין, שֶׁהֵם רַק שְׁבִיל דַּקִּיק, פְּסִיעוֹת קְטַנּוֹת, נַעֲשֶׂה מֵהֶם דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה כַּנַּ"ל:
8And all this is accomplished by means of Shabbat eating, from which we receive the strength of the feet, in the aspect of “Eat well and it will be noticeable in the feet” (Shabbat 152a). For by means of eating, the feet receive strength, and then the footsteps—which are only a faint path, small strides—are turned into a well-trodden route, as explained above.
טוְזֶה בְּחִינוֹת: פּוֹסְעִים בּוֹ פְּסִיעָה קְטַנָּה, סוֹעֲדִים בּוֹ לְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. הַיְנוּ שֶׁבְּשַׁבָּת פּוֹסְעִים פְּסִיעָה קְטַנָּה. וְהוּא תָּמוּהַּ, לִכְאוֹרָה, כִּי הֲלֹא אַדְּרַבָּה, מִי שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה, פְּסִיעוֹתָיו מִתְקַצְּרוֹת, וְשַׁבָּת הוּא בְּחִינוֹת אִשְׁתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה כַּנַּ"ל, וְהָיָה רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ פְּסִיעוֹת גְּדוֹלוֹת וּרְחָבוֹת,
9This is the aspect of “On [this day] we take small strides; we eat on it to bless three times” (Shabbat Table Song). That is, on Shabbat we take small strides, which on the face of it is surprising since, on the contrary, “when someone’s first wife dies, his stride is shortened.” Shabbat, however, is the aspect of one’s first wife, as explained above. It would thus be right to take large and broad strides on [Shabbat].
יאַךְ סוֹעֲדִים בּוֹ לְבָרֵךְ וְכוּ' – הַיְנוּ שֶׁאוֹכְלִים סְעֻדַּת שַׁבָּת, וְעַל־יְדֵי־זֶה בֶּאֱמֶת נִתְתַּקְּנִין הַפְּסִיעוֹת קְטַנּוֹת וְנִתְרַחֲבִין וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה, בִּבְחִינַת וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן עַל יְדֵי אֲכִילַת שַׁבָּת נִתְתַּקֵּן חִלּוּל שַׁבָּת, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת פְּסִיעוֹת קְצָרוֹת כַּנַּ"ל, כִּי עַל יְדֵי אֲכִילַת שַׁבָּת נַעֲשֶׂה מִפְּסִיעוֹת קְצָרוֹת רְחָבוֹת, וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה כַּנַּ"ל:
10However, “we eat on it to bless three times.” That is, we eat the Shabbat meals, and by means of this the small strides are genuinely rectified and broadened. And they are turned into a well-trodden route, in the aspect of “he sets his footsteps on the road.” Therefore, Shabbat eating rectifies the desecration of Shabbat, which is the aspect of shortened strides, as explained above. This is because through Shabbat eating the shortened strides are broadened, and a well-trodden route is made from them, as explained above.