Maamarei Admur HaEmtzaee·Kuntresim·Yefah Sha Achatמאמרי אדמו״ר האמצעי·קונטרסים·יפה שעה א'

ארמא
יפה שעה א' בתשובה ומע"ט כו', ולהבין זה י"ל מ"ש ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. כי הנה ידוע שהתו' בחי' נצחיות וישנה בכל דור ובכל זמן ובכל נפש ונפש [מישראל] . הנה ז' עממין הן שבעה מדות רעות, כנעני הוא בחי' אהבה ותשוקה בבחי' מסחר הבלי הזמן מל' כנעני' נכבדי ארץ וכנען בידו מאזני מרמה, עד ששוכח על ה' אחד לאמר כחי ועוצם ידי כו', הוא בחי' חסד דקליפה. פריזי הוא מלשון פרזות תשב בבחי' פריקות עול מ"ש לכל אשר ישאלנו לבבו בלי גדר ועול. וכן חוי הוא ארס נחש הקדמוני. ומ"מ הז' מדות הנ"ל אינם רע גמור כי חיות ומקור המדות וקיומם הוא בחי' עמלק ונק' ראש דשבעה עממין וכשם שבלי ראש מסתלק החיות ככה המדות יכולים להתהפך לטוב בלי הדעת שהוא קליפת עמלק, וכמא' המן מן התורה מנין שנא' המן העץ הזה שהוא עץ הדעת טו"ר, וזהו ראשית גוים עמלק ראש ומקור לכל הגוים כידוע. והנה בבחי' עמלק יש ג"כ ציור אדם ראש ומדות וכמשי"ת, ואחריתו עדי אובד שלא יתברר כלל עד שיבוער רוח הטומאה כו' (וכידוע הפלוגתא ח"א נושא עון וח"א כובש עון, ואלו ואלו דא"ח נושא הוא על התפעלות המדה בעצמה שאינו רע גמור כי יכולה להתהפך אותה התאוה ממש לאלקות, וכובש הוא על התלבשות המדה במחדו"מ שהוא רע גמור וכובשה במצולות ים וכמ"ש ותשליך במצולות ים).

ברמב
ולהבין כ"ז הנה כל מדה הוא מדידת הנפש בחסד או בגבורה והוא רק זיו והארה מן הנפש, וידוע שזיו וגילוי הוא רק ההמשכה בבחי' אין שתשתנה לפי ערך הכלים אבל אין בה שום המשכות ממהות ועצמות הנפש, כמו"כ כל מדה הוא בחי' זיו וגוון הנפש. ולכן כח המתאוה שבמדות תיכלל בבחי' הקדושה ממש, כידוע מכח המתאוה למאכלים ערבים בשבת אותה התאוה ממש נכללת בתכלית הקדושה וכמ"ש וקראת לשבת עונג במה מענגו כו' ואומר ע"ז דא היא סעודתא דעתיקא קדישא ממש, וכמ"ש פרש חגיכם ולא פרש שבתכם. אלא עיקר ומעמד המדות שלא תשתנה הוא בחי' הדעת דקליפה שהוא המשכת מהו"ע הנפש ממש כמ"ש גם בלא דעת נפש לא טוב ומתרגם דלא ארגיש נפשי', כי הדעת הוא הרגשת החיות (בל"א ער וויל הערין ווי ער לעבט) והוא בחי' עומק העונג שבתאווה והנחת הנפש ברצונו להרגיש העונג בתשוקה מורגשת הוא בחי' הדעת ועושה התמשכות הנפש בתאוה זו. כמו שאנו רואים בחוש שגם בקטן ימצא התפעלות המדות לכסף וזהב ומ"מ אפשר שיסיח דעתו מזה ע"י פיצוי [בדברי] הגדולים עד שישכח על תאוותו, משא"כ בגדול שמרגיש שזה נוגע לעצמות החיות א"א לשנות [תאוותו ו] דעתו כי בהרגשה נמשך עצם הנפש בדבר האהוב לו ותדבק שם, ואם גם שיסיח דעתו ויתלבש במח' ובלבושים שונים מ"מ כ"ז שהנפש בחיים חיותה היא קשורה בדבר ההוא. והסימן לזה הוא עוצם ההרגשה בשעת מעשה בחמימות יתירה והוא מחמת שתשוקתו להרגיש חיותו, וכל מה שפועל ועושה בהתפעלות וחמימות נתוסף בו חיות ומחמת זה א"א לו להתפשט מתאותו זאת כי א"א לו להניח חיותו וד"ל. וכמו שאנו רואים שגם בצדיקי' נמצאו כללות המדות כמו אכילה ושתי' ומשגל ומולידים בנים ואין לך אדם שאינו אוהב א"ע ומ"מ הם מופשטים בתכלית מכל הבלי העולם ממש וחבוקי' ודבוקי' בא"ח ממש גם בעודם בגופם ממש, אין זה אלא מחמת שעיקר רצונם וחפצם להכלל במקור החיים כמ"ש כי הוא חייך ממש ותשוקתם להרגיש חיותם בהתפעלות עצומה וזה נק' דעת דקדושה ע"כ נמשך כל מהות נפשם לדבקה בו ית', וגם שא"א להם

גרמג
להיות בגופם בלתי מזון ולבוש וכל מיני מציאות, אך התלבשותם בזה הוא רק [דרך] זיו וגוון לבד ומחמת זה כל תאות העולם הוא בבחי' קרירות בהם ודרך טפל en.en.ואגב לבד מחמת שרצון ה' וחפצו לבד הוא העיקר (וכמאמר בע"כ אתה חי).

דולהבין בדרך פרט איך שכל מדה עיקר חיותה וקיומה הוא הדעת דוקא הוא כך, בחי' חסד דקליפה הוא עיקר המתאוה כמו לאכול ולשתות ואנו רואים שזה אוכל וזה אוכל ומ"מ אנו רואים הפרש גדול ביניהם והוא זה שלאחד אם יחסר לו המזון בשר ודגים מרגילותו נוגע לו עד הנפש עד שנחלה וכ"ש כשיחסר לו לחם כמו בתענית וכדומה, וכמה בנ"א שאינו נוגע להם הדבר ואוכל גם דברים שאינם ערבים ומתוקים כלל וגם בתענית אינו נוגע כ"כ וגם לא יכשל במאכלות אסורות ח"ו, ויש בנ"א שא"א להם למשול ברוחם עד שיוכשל ח"ו במאכלות אסורות. ועיקר ההפרש ביניהם הוא מחמת העמקת הדעת שהוא הרגשת נפשו בחיותו ועושה התאוה לאכילה כלי שירגיש בזה העונג ומחמת זה תמשך הנפש בזה ותדבק בזה ומחמת זה א"א לו להניח עצמותו עד שיכשול בה ח"ו (בל"א דעם לעבין קען מען דאך ניט לאזין). וכל מה שתמשך הדעת באותה התאוה יותר תדבק בה הנפש יותר ומחמת זה יש חלוקי מדריגות רבות בזה, אבל אם דעתו והתקשרותו בזה מטעם שהוא ית' המחי' ונמשך זיו וחיות ממנו ממוצא פי ה' שבמאכל, לא יגיע כלל לנפשו העדר עונג המאכל ואפילו תענית, כי מוצא פי ה' מחייהו ומחמת זה אינו סותר לו התענית וכש"כ שבתועבת ה' כמו במאכלות אסורות תמאס נפשו. וכמו"כ בתאוות הממון אנו רואים חלוקים רבים ומינים שונים מאחד לחבירו שכמה בנ"א עוסקי' במו"מ עד שתדבק נפשו ממש שאין לו פנאי להפנות עצמו לקבוע לו עיתים לתורה, וגם בשעת התפילה הוא מלא מח"ז מן העסק שמבלבלים אותו, ויש כמה בנ"א היפך זה שבשעת עסקיו הוא ג"כ אינו מוטרד ואין זה אלא שלזה יש בו דעת להרגיש חיותו וממציא לנפשו כלי שירגיש בה תאוות הממון ומחמת זה תתמשך הנפש ותדבק בה ובמקום הנפש שם נגררים לבושי הנפש כמו המח' ודיבור ומחמת זה גם בעודנו פנוי וחושב או מדבר ד"ת או תפילה מ"מ הנפש נשארה שם ואינו כאן כ"א זיו והארה מן הנפש. והסימן לזה

הרמד
ההתפעלות והחמימות בזה. משא"כ למי שדעתו אינו בזה ונמצא בעסקיו רק זיו הנפש ולבושי' ואינו רק טפל ואגב בשביל שימצא מזון לנפשו לעבודת ה', וע"כ התורה והתפילה הוא העיקר. ומחמת זה יש שינוים רבים בקימוץ ופיזור לצדקה מטעם זה ממש שמי שיש בו ההרגשה ביותר באותה התאוה אז הממון הוא נוגע לנפשו וא"א לו להניח נפשו שבכל פרוטה ופרוטה הוא מרגיש תוספות חיות ובהעדרו מרגיש הסתלקות חיותו ממש, משא"כ למי שהמו"מ הוא טפל וע"כ עיקר המכוון והחיות הוא לעשות צדקה וחסד וד"ל. וכמו"כ בבחי' תאוות המשגל כולם מולידים מדור דור וא"א להוליד באבר מת מ"מ אנו רואים חלוקי מדריגות רבות בזה שיש בנ"א שבהתהוות איזה סיבה שיחסר לו תאוותו מזה יבא לידי מקרה רע ח"ו בלילה, ויש שנוגע לו הדבר יותר עד שנופל בעבירות חמורות ח"ו, והרבה בנ"א הגם שיש להם החוש מ"מ ישלוט ברוחו עד שאינו נוגע לו הדבר כלל, והכל מסיבת הדעת כנ"ל שמי שיש לו חוש ההרגש חיי נפשו ועושה בנפשו התאווה זו [חיותו] מחמת שיש בה תענוג מורגש מאד הוא כלי לחיותו ומחמת זה נדבקה נפשו וקשורה בחבלי עבותות תאותו ובהעדרה תחסר אור וחיות נפשו. ומטעם זה ארז"ל אין קישוי אלא לדעת הנ"ל. ורוב הטומאה הנ"ל הוא בלילה בשינתו שעולים ונכללים גילוי הארת הנפש בעצמותה ונשארה הנפש בעצמה אזי יבא בעצמו לידי זה וד"ל. ומטעם זה הרהורי עבירה קשים מהעבירה [עצמה] כי העבירה גופא הוא התפעלות הנפש בהיות לפניו המעשה אבל ההרהור הלא אינו המעשה לפניו ומדוע מהרהר בזה, אם לא מחמת שנפשו יודעת זה העונג ומרגשת בעצמותה לכן גם שאין הדבר מוכן לפניו מ"מ כ"ז שנפשו בו הוא שם, וכידוע שכח הזוכר תלוי במוח הדעת שכל מי שלומד ומקבל עונג וחיות מזאת ההשכלה תדבק נפשו בזה מאד וגם שיתלבש במחשבה ולבושים אחרים מ"מ הנפש שם היא ובטלים ונכללים כל גילוי זיו הנפש לעצמותה כביטול זיו השמש בשמש, משא"כ במי שלומד בלי קבלת העונג אינו מלובש בזה כ"א זיו הנפש ולבושי' ולכן בהתלבשותה בלבושים אחרים תסתתר ותתכסה הזיו בלבושים אחרים, ולכן סעודה גדולה זוכרין זמן מה וסעודה קטנה מהר תשתכח מהנפש מסיבת העדר הרגש העונג והחיות וכל שבא en.en.בהרגשה יתירה יותר תדבק בה נפשו ולא ישתכח ממנו וד"ל.

ווכמו"כ במדת הגבורה הוא הכעס וההקפדה על המנגד נגד רצונו הוא ג"כ עיקר סיבת הקיום מהדעת הנ"ל כי אנו רואים ג"כ חילוקי מדריגות שונות בזה

זרמה
מאד שלזה אומרים נגד רצונו ואינו מקפיד כלל ולזולתו מתקצף מאד, והוא שלזה יש בו בחי' הדעת וההכרה מחיותו ואם רצונו מאיר מרגיש חיות רב מזה ומחמת זה תדבק הנפש בזה וכל הבא לסתור ולעשות נגד רצונו הזה הוא כאשר קם על חיותו ליטול נפשו ממנו כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, אבל מי שאין בו הדעת הזה גם שיש בטבע האנושית לקבל נחת משלימות פעולת רצונו מ"מ אינו אלא זיו הנפש וכנ"ל. וכמו"כ במדת התפארות אנו רואים שנוים רבים שזה משכיל איזה השכלה וחכ' [או] במעשה ולא יפארנה ויגביהנה כזולתו שמשבח ומפאר הדבר מאד ומספר לרבים והכל מטעם הדעת והרגש חיות נפשו כל שיוצא לידי גילוי יש יותר חיות בזה הרגע וניתוסף בה חיות רב, לכן מפרסם ומטעים רום ערך חכמתו, אבל זולתו גם שלנחת יחשב אבל איננו עמוק כ"כ שתגיע עד הנפש, וכן כולם סיבת קיומם הוא הדעת הנ"ל. ומ"מ אין זה אלא מדות דעמלק אבל בחי' ראש דעמלק גבוה הרבה בערך והוא שהגם שבהדעת הנ"ל נוגע לנפש ממש ויש בזה המשכה עצמי' אבל אינו רק מדידת הנפש [והוא] באופנים שונים, ותדע שהרי אנו רואים הרבה שיש להם חוש ההרגש בממון ואינו כלל בתאוות אכילה וכן להיפך, מזה נראה שלא כל הנפש הוא בבחי' ההרגש הנ"ל. וכמו"כ אנו רואים שיש דבר ועת שתתבטל ההתקשרות הנ"ל כמו מי שיש בו הגבורה והשנאה לאיזה איש מחמת שנוגע לחיי נפשו בעשותו נגד רצונו ומחמת זה תגבר השנאה בלבבו, מ"מ בעת חתונת בנו או בר"מ בנו אנו רואים שיש בו שינוי ממהותו עד שחפץ ומשתוקק מאד שיגיל [וישמח] עמו, וא"א לומר מחמת רום ערכו אינו תופס מקום כלל דבר השנאה, [כי] הלא אדרבה מצד רום הערך והמעלה ביותר תתגבר בו השנאה ולא יוכל לסבול מנגדו כלל כמו בהמן אחרי שגדלו המלך אמר וכל זה איננו שוה לי בראותי את מרדכי היהודי כידוע, אלא שיש כמה בחי' בדעת הנ"ל מדות ומוחין וגולגולת, מדות הוא ההרגש בנפש במדה פרטית, וראש דדעת דעמלק הוא בחי' תאות ותשוקת עצמיות הנפש להרגיש עצמותה, ובעת שהוא בעונג עצמות הנפש בטלים ונכללים עונג המדות במציאות והי' כלא הי' ממש. וכמו שאנו רואים שיש תשוקה לממון ותשוקה לכבוד מ"מ לפעמים יניח כבודו עבור הממון הגם שיתבזה כבודו כמו לילך ברגליו להשתכר ולפעמים הוא להיפך שיפזר ממון רב כדי לעשות לו שם וכבוד, וחלוקי מדריגות

חרמו
מינים ממינים שונים בבנ"א בזה. ומזה נראה שאותו הדבר שנוגע בבחי' עומק הנפש יותר תתבטל עונג הנמשך ממנו ואינו בבחי' ביטול לגמרי כי יש לו חוש ואהבה גם לזה כנ"ל, וכמו"כ כשהוא ברוממות הנפש לא נמצא אור וחיות מדת הנפש והראי' בעבור אותה הסיבה והרוממות כשיבוא לעצמותו (צו זיך) אזי השנאה כמקדם. וכן במדת הקימוץ הוא מחמת דעת והרגשת כל פרוטה ופרוטה ומ"מ ברוממותו יפזר ממונו להתעלס באהבים והכל מטעם הנ"ל שאין זה כל הנפש רק עד שתתרומם למקום גבוה מזה ובהבטל הסיבה הוא חוזר והדר לטבעו כנ"ל. וכן אנו רואים ההפשטה מזה בעת ביטושו שישכח על תאוותו באכילה [ושתי'] ומשגל מזה נראה שלא כל הנפש בזה. אבל בחי' ראש דעמלק הוא מה שאנו רואים שלא תתבטל ותשתנה לעולם כל עוד שנפשו בו כמו הקמצנים והכילים שגם בעת רוממותו אינו זז מטבעו ובשעת מעשה מדקדק על כל פרוטה ופרוטה או בשנאה הנ"ל הוא בתוקף ועוז שלא יוכל לסבול המנגדו לעולם, או כמו שגם בעת ביטושו מבעט ביסורים ואומר יעבור עלי מה ביני לביני צריך למלאות תאותו המושרשים, ואדרבה נעשה כבהמה ממש (ער צו לאזט זיך נאר נאך צו געבין זיך) ואין זה אלא מצד תאוות הנפש בעצמה להרגיש עצמותה. והוא מצוי בנערים המורגלים למלאות תאוות נפשם (נאך צו געבין זיך מנערותם) לכל אשר תשאלם נפשם ולזה יש בו תשוקה וחפיצה לכל דבר שנמצא בו הרגש ועונג הן באכילה הן בממונו והן במשגל (נאך צו געבין זיך אין אלע תאוות מקטן ועד גדול) וזה נק' גס הרוח (א גראבער רוח) כי טבע הרוח ליכלל וליבטל במקורו וזה טבעו בהיפך רק להרגיש עצמותו בבחי' יש ופירוד ממקורו, וזה ראש דדעת שלא תשתנה לעולם כנ"ל. ואין ב"ד בא אלא בהיסח הדעת הזה (מען זאל זיך אפ רוקין און פאר לירין דעם דעת והרגשה) [ויהי' ההרגשה באלקות] כי כולם ידעו אותי en.ממש. וזהו עיקר המעמיד והמקיים לכל הז' מדות שלא ישתנו לעולם וכנ"ל.

טרמז
והנה לבחי' מדות דעמלק יש להם בירור ותיקון מהנפש ביסורי גיהנם כידוע כי בחי' גיהנם הוא תיסרך רעתך והאדם בעצמו הוא העושה כל מיני גיהנם כי ידוע שבהפרד הנפש מן הגוף אין להנפש אחיזה בלי כלי כדמיון אור הנר שיאיר ויאחז בפתילה דווקא, ומהו הכלי והאחיזה להנפש הוא כל מחשבותיו והבל דיבוריו שעסקה בחיי חיותה בגוף, כי כל מחשבה ודיבור ותשוקה וראי' אינו נפרד מן הנפש כי המה רוחנים ובכל רוחניות לא תשלוט בו הכליון וההפסד כלל כנודע, וא"כ בהפרדה מגופה חוש הנשמה לאור ולהכלל במקורה ממש כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום הדבקים ממש גם בעודנה קשורה בגופה ומכש"כ בהסירה מתוך גופה שאז ראייתה והסתכלותה ראי' אמיתית ורוחנית כי גם בצדיקים גדולים עבודתם וחיותם מה' חיים נק' חיי בשר ובחי' הודאה לבד ואינו בסוג וערך חיי נפשו כמו שהוא (כי כל רוחניות א"א להשיג בהיותו בגוף כ"א דרך שלילה ממש, וכל עמקות שישיגנו ע"י חומר מוחו ידוע שאינו רוחניות ממש, ומהו רוחניות ממש שמושלל כו' וד"ל). ובראות הנפש ביטול דכל צבא מעלה באמרם קדוש (וכידוע שג"פ קדוש אומרים כל הי"ב שעות שביום ד' שעות על כל קדוש וקדוש) תכסוף ותכלה הנפש להכלל במקורה ממש ומי המעכב אותה כל מחשבה [ודיבור] ותשוקה אשר לא לה' המה מקיפה ומראה לה היפוך חיותה האמיתי, כי כל חיי העוה"ז הוא חיות דיש ודבר נפרד וא"כ המח' דעוה"ז הן הפכים ממש למהות חיי נפשו, ומכש"כ מחשבות דברים אסורים דל"ת ח"ו שתועבת ה' המה ממש ונגד רצונו כביכול ומסתירים לגמרי הארת פני מלך ית' ונעשה מזה מלאכי חבלה ר"ל, והן יסורים קשים לנפשו שאין לזה דמיון ביסורים גשמיים בגוף, עד"מ למטה אם ישימו אברי האדם באש שתכלה ממש ותסתלק החיות לגמרי, אין ערך כלל לאש דגיהנם כמארז"ל אש שלמטה א' משישים דאש דגיהנם כמו שבשישים הוא שיעור ביטול הטעם כידוע, כמו"כ בטל

ירמח
ממש הצער דאש דלמטה לגבי בחי' אש דלמעלה הנ"ל. ומי הוא האש הנה הוא אש ותשוקה דחמדת עוה"ז בהיתר ואיסור כנ"ל. וכל מה שהנפש תתפעל בחמימות ותשוקה יתירה, יותר תדבק נפשו בזה ונעשה מזה יסורים קשים לנפשו להפרידה מחיי עצמותה (ודוגמא מזה מצינו למטה בעמידת צדיק גמור בתפילה באה"ר ונפש שוקקה ויבא לנגדו גוי וטמא לבלבלו שממש כל חייו אינם חיים), ודוגמתה בגיהנם שכל תשוקה ואש זרה דעוה"ז מסתירים ומצערים אותה, כי רואה היא האמת והאש הנ"ל מסתיר עלי'. ומקבלת צער ויסורי' כ"כ בכל שעה ושעה שתשכח על כל העונג שהי' לה בכללות תענוגי עוה"ז כי הצער הוא כיווץ והסתלקות הנפש מכוחותי' שהן בחי' המשכה וגילוי אור הנפש להתמשך כו' וכנ"ל (וכידוע שבחולי ר"ל שכוח ישכח לגמרי על כל תענוגי בני אדם וגם אם יבריא נשכח ממנו ע"י חולי גדול כידוע מענין ר"י כד חלש איעקר תלמודו ממנו), ואחר קבלתה הצער מכל פרטי הדברים שבעוה"ז שנעשה מהם בחי' אש ונחשים ועקרבים וכמבואר בתלמוד ומדרשי רז"ל, הכל כאשר לכל הוא בחי' תיסרך רעתך הנ"ל עד שנשכח כל העונג דיש ודבר שהי' לו בזה נעשה נקייה ונטהרה רוחו ונפשו כדבר הנזרק באש שתסיר כל חלודה, כמו"כ ע"י אש אוכלה דיסורים הנ"ל שיגיע למהות הנפש בעומק אחר עומק בעצמותה יותר מן העונג וחיות שהי' לה בעוה"ז ויוצא מן הגיהנם. והנה ידוע מיסורי גיהנם הקשים וכנ"ל ולכן מחסדי ה' עלינו מאיר ומזכך אותנו בכור העוני והבלבול בעוה"ז שישכח בזה לגמרי על כל חושי התענוג שהי' לו בעוה"ז. ואברהם בתפלתו פעל כל זה וכידוע מאמר הזהר הוציאוה בגלותא ותשרף בשלהוביתא דטיהרא, וכנראה בחוש שברוב הדאגה והבלבול דסיבות פרנסה ישכח על תאוותו ממש בהיצר לו והוא בחי' גיהנם בעוה"ז, וזהו והיו חייך תלואים לך מנגד וכנראה שבזמן הגלות אין שום א' מישראל שיעשה תכלית גדול שיהי' לבו נכון ובטוח בזה (ער האט פארזארגט דיא

יארמט
גאנצי וועלט) כ"א כל הפרנסות הם כהררים התלוים [מנגד] בשערה ממש, וכל מה שיעמיק דעתו וחכמתו ותשוקתו בעניני מו"מ עד שיתפעל נפשו מזה מאוד, סיבת כל הסיבות מסבב בתחבולותיו שיתהפך הענין ויתקלקל עד גמירא ממש שנעשה הצער מזה בתוס' מרובה על העונג שהי' לו מזה וכידוע (עש ווערט דער פון שווארצע בלוטין) אשא תכלא דאכיל ושצי ממש, ואחר שממציא לו השי"ת תרופה ותעלה יתקלקל ג"כ עד שכל ימי חיי הבלו תלויים ואינו בטוח לאמר מצאתי מזור ותעלה על כל ימי חיי, כי גם העשירים הם תמיד בסכנה עצומה כנראה בחוש. ואם יהי' משאו ומתנו באמונה בלי [שקר] עוול ואיסור אזי בוודאי תטהר הנפש ותשכח כל מיני עוז התקשרותה בתענוגי הבלי הזמן. וכמו"כ נמצא בעבודת ה' למטה והוא כשיעשה חשבון ברור ואמיתי מירידת נשמתו ממקום גבוה כ"כ ויראה איך שרע ומר עזבו את ה' חיי החיים ממש מכל פרט ופרט יתמרמר ונעשה לו מזה גופא צער עמוק עד שמואס באמת כל תאווה. ונמצא מובן מזה שחוש התאווה שורפת ומכלה ממש כל מיני עונג והרגשה בהיפוכו בצער עמוק מריחוקו וד"ל. ולכן אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש שבזה יסור ממנו כל תענוגי בני אדם שמסתירים לחיי נפשו שתהי' אהבת לבבו [שלימה] זכה וברה [לה' לבד] וד"ל.

יבוהנה כ"ז אינו מועיל רק למדות דעמלק כי עיקר הגיהנם הוא מה שעושין צער עמוק לנפש מחמת שהנפש רואה עיקר חיותה בחי' ביטול הנ"ל ולבושי' וכוחותי' מסתירים ע"ז כנ"ל, אבל בחי' דעת דראש דעמלק הוא תאוות הנפש בעצמה להרגיש חיותה ומזה שדי תיכלא בכולא. וא"כ גם בהפרדה מהגוף מקיפה תשוקתה עד שבחושך הולך ואינו רואה אור כלל כי המות נדבקה בה ואינו קשה לה ההסתר מחמת שאינה רואה לעולם חיותה כי כל החיות שלה בעוה"ז הי' המות

יגרנ
והפירוד ומזה לא תפשוט לעולם כנ"ל ונעשה רוח רעה ח"ו ולא יועיל לה יסורי גיהנם כלל וגיהנם כלה והם אינם כלים. ומ"מ לא ידח ממנו נידח כתי' ויש גם לזה בירור אבל לא נק' בירור אלא איבוד מהותה לגמרי, כי בירורי גיהנם הוא סיבת הנפילה בריחוק ממקורה שמזה גופא נעשה הצעקה והמרירות העמוקה כנ"ל, אבל לבחי' ראש דעמלק הנ"ל לא יברר כו' כי לא תראה אור כלל אלא שיאיר עלי' אור מצד חסדי ה' להאביד כל עצמותה. וזה נק' שאול ואבדון כמ"ש כי אין מעשה וחשבון ודעת בשאול אשר אתה הולך שמה מאחר שאינו בא על הסתר האור בדעת וחשבון כ"א מהרגשת עצמותה ומהותה לכן אינו בא כלל על בחי' דעת, וממילא אין חשבון ודעת ומעשה המצות מועילים לרומם ולהשיב את הנפש למקורה מאחר שמהות ועצמות הנפש קשורה למטה ואין זה לבוש וזיו הנפש רק הרגשת עצם הנפש, ומחמת זה אנו רואים שגם ביוה"כ וגילוי רצון הוי' למטה עדיין קשורה בחבלי עבותות הבלי הזמן וכנ"ל. אלא מצד רחמים וחסד ה' על מהות ועצמות הנפש מישראל וכמ"ש ה' מוריד שאול ויעל ואתה ה' העלית מן שאול נפשי והוא שממשיכים על הנפש בחי' יסורי מות, על כל שעה ורגע שהרגישה מעצמות חיותה מרגשת העדר ואיבוד חיותה ממש, והוא היסורים דכף הקלע שזורקים נפשו מראש העולם עד קצהו ממש, כי עולם הוא חיות וקצהו הוא העדר ואיבוד כללות החיות ממש עד שנוגע למהות ועצם הנפש ממש שתשכח על חיותה ממש ואז תתעלה. לכן בעוה"ז הם יסורים קשים ומרים שנוגעים למהות חיות נפשו ממש כמו גע אל עצמו ובשרו דיסורי איוב, שהוא ביאוש החיות עד שיבחר המות מן החיים ממש, וכן בעסקי העולם הוא כמו השבי' שקשה ממות עד שימאס בחייו ממש, שזה בא מצד חסדי ה' עד שנעשה כברי' חדשה. וכן ע"ד העבודה בחי' שאול הוא המרירות העמוקה עד שימאס בחייו ממש בזכרו איך שאינו מועיל לו שום בחי' דעת ומעשה וחשבון בעניני אלקות גם שמשיג מאד

ידרנא
מ"מ אינו ניזוז כלל מזה, ומזה יראה שכל מהות נפשו נתקשרה ברע המקיפו וא"א לו להתברר גם ביסורי גיהנם עד שימאס בחייו ויצטער מזה ואזי יבקש שתשוב נפשו ורוחו אל האלקי' אשר נתנה ממש וימאס בכל חיי רוחני וגשמי ומזה גופא נעשה בחי' איבוד מהות הרע הנדבק במהות נפשו העצמי כו' וד"ל. וזהו שריפת הפרה עד שנעשה אפר (וכמאמר נשמתו נשרפת ונעשית אפר).

טזוכמו"כ בחי' ג"ע נעשה ממעשה איש וכל חיי העוה"ב הוא משכר המצות מעשיות מעצמיות האדם כי מאתו לא תצא הרעות והטוב פי' כי השכר והעונש אינו בדרך התפעלות ונקמה כמו במלך בו"ד כשהעבד עושה רצונו יגמול אתו טוב וכשיעשה נגד רצונו יתפעל מאד ומייסר אותו בדרך נקמה כו', ובאלקות אינו שייך כ"ז כי במלך בו"ד שייך התפעלות כי העבד הוא ערכו מין אדם כמוהו כי אנו רואים שהזבוב מצד שאינו ערכו לא יתפעל המלך ממנו כמ"ש שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך, אף שגם הזבוב הוא בריאה יש מאין כמו המלך וד"ל. ומכ"ש וקו"ח באלקות שהאדם אינו ערכו ריבוא רבבות יותר מאין

יזרנב
ערך הזבוב למלך וכמ"ש אם צדקת מה תתן כו', רק השכר והעונש הוא פעולת האדם כמ"ש תייסרך רעתך שהרע הוא בעצמו הגיהנם וכן הטוב בעצמו הוא הג"ע כמ"ש שכר מצוה מצוה היינו הג"ע הוא המצוה בעצמה מה שהנפש מרגשת הגילוי אלקות שבמצוה הוא תענוג נפלא כי מעשה וחשבון והתפעלות רוחני' המעשה דבוקה בנפש, ובבחי' תענוג זה יש מדריגו' לאין סוף כמ"ש וקדושים בכ"י יהללוך סלה. וביאור הענין כי בקבלת שכר ממעשה המצות בג"ע יש ב' בחי' כמו בהעונש יש ב' בחי' גיהנם הנ"ל, היינו גיהנם מהרע שאינו נוגע לעומק עצם הנפש רק ההסתר הוא בלבושי הנפש וכחותי', ובחי' הב' נק' כף הקלע הוא כשהרע הי' בעומק כ"כ עד שנסתר קדושת עצם הנפש לכן אין בירור להנפש ביסורי גיהנם כנ"ל רק ע"י איבוד הנפש. כן לעו"ז יש ב' בחי' בג"ע הא' הוא מה שהצדיקים מתענגים מזיו השכינה, ובזה יש מדריגות רבות כי התענוג הוא לפי ערך עומק הנפש בעת עשיית המצוה כידוע אם בדו"ר טבעיים העונג הוא בג"ע דיצי' ובדו"ר שכליים הוא בג"ע דבריאה כו' ויש עליות עד א"ס, וכל העליות הוא רק בזיו השכינה מצד שהג"ע הוא רק גילוי תענוג העבודה כמו שהעבודה הי' רק בלבושי וכחות הנפש בלבד שנק' זיו הנפש. כי גם צדיק גמור העובד באהב' בתענוגים אינו נוגע בנפשו

יחרנג
רק בנר"ן שהוא רק זיו מעצם הנפש הנק' מקיפי' בחי' חי' יחידה שאינם מלובשים בכלי הגוף כלל לכן גם קבלת התענוג בג"ע הוא ג"כ מזיו השכינה, ועונג זה בג"ע נק' בחי' יש כמ"ש להנחיל אוהבי יש מצד שגם העבודה בגוף הוא בבחי' הרגשת החיות בחי' אה' יש מי שמתפעל, ועבודה זו רחוק מערך ביטול שבעצם הנפש. ובחי' הב' בג"ע הוא היפוך הרגשת העונג בבחי' יש ונק' אין להם מנוחה בחי' הרגשת אין האמיתי אשר גם גילוי עונג מחכ' דאצי' נק' לגבי בחי' זו בשם עשי' גשמי' כמ"ש כולם בחכ' עשית, והשגתו בבחי' ג"ע זה הוא ג"כ מצד שגם עבודתו הי' בבחי' אין היינו שלא הי' בבחי' התפעלות התשוקה בתענוג מורגש אדרבה שמואס בחייו הגשמי' וגם לא רצה בחיות רוחני רק רצונו הי' להבטל וליכלל אל המקום אשר משם לוקחה, ואין מסתפק בשום גילוי והארה אלקית מאחר שמרגיש מצד המיאוס בחייו שאין זולתו לכן עסק התומ"צ הוא רק מצד שהתומ"צ הוא רצונו וחכמתו ית' והוא ורצונו כולא חד ולא מצד שום תענוג גילוי אלקות שזה נק' בחי' יש לגבי עצמותו והוא אינו רוצה רק עצמותו וזהו בחי' ועמך לא חפצתי בארץ רק החפיצה הוא לו לבדו. וזה הבחי' לא יכול להשיג רק הבע"ת אשר מצד הריחוק העצום יבוא למרירות עצומה עד שימאס בחייו ממש, לכן מצד שבעבודה כזו

יטרנד
מאיר בחי' אין האמיתי היינו שמהות חיות נפשו האלקית הוא מהעדר החיות וזהו מהות עצם הנה"א בחי' הביטול כנר בפני האבוקה לכן גם אחר הפרדו מגופו יקבל ג"כ בחי' ג"ע שעשה בעצמו היינו בחי' גילוי אין האמיתי בחי' אין להם מנוחה. ובחי' ג"ע זה הוא לעומת עונש גיהנם הב' הנק' כף הקלע שהוא בחי' איבוד הנפש לגמרי בחי' אין עד שהוא כמו בריאה חדשה כנ"ל וד"ל. ואחר כ"ז יובן איך שג"ע מבחי' הא' אין ערך ודמיון לג"ע שבבחי' הב' כי ג"ע שבבחי' הא' הוא רק זיו השכינה ובחי' יש מצד שהעבודה הוא ג"כ בבחי' זיו הנפש ובבחי' הרגש ההתפעלות בחי' יש כנ"ל, אבל התומ"צ שבא מצד המיאוס בחייו עבודה כזו נוגע לבחי' עצם הנפש וגם בלי הרגש התפעלות רק בבחי' אין (בל"א נישט באיי זיך בתכלית) מצד עוצם עומק המרירות מריחוקו מהוי' לכן הג"ע הוא ג"כ באופן זה גילוי עצמות אלקות בחי' אין האמיתי וד"ל.

כאוכן בחי' ג"ע נעשה ממעשה איש וכל חיי העוה"ב הוא משכר מצוה מבחי' עצמות האדם כי מאתו לא תצא הרע והטוב כי מעשה וחשבון והתפעלות רוחני' המעשה דבוקה בנפשו, ומזה רואה איך שאא"ס ב"ה למטה כמו למעלה ממש, והוא בחי' שוב שבנפשו שלא תיכלל לגמרי כי הם מדברים גשמים כידוע וד"ל. וכמו"כ הוא בכל עלי' ועלי כמ"ש וקדושי' בכל יום יהללוך סלה. הנה אותה המחשבה והעסק דתו' ומצות שעשה למטה היא עצמה מקפת את הנפש ממש ותחי' נפשו בעדן וזיו עונג ושעשועי' עצמיי' ומחמת זה יש ריבוי חילוקי מדריגות בבחי' העוה"ב לפ"ע עסקו בזה העולם, אבל אין זולתך לחיי

כב252 נוסח ב'
העוה"ב כתי' היינו שגם בעוה"ב אין מבלעדו ממש שמרומם ומתנשא רבבות מדריגות מבחי' ג"ע ועוה"ב כי אינו אלא זיו השכינה. ולזה נק' גם הג"ע עליון בחי' יש ממש והוא קבלת השכר מהרגשת החיות אלקי שנוגע לנפשו כנ"ל, אבל יש בחי' ג"ע שנק' בחי' אין להם מנוחה בחי' הרגשת אין האמיתי ממש כי גם גילוי החכמה נק' עשי' גשמי' קמי' ית' כמ"ש כולם בחכ' עשית. וגם בחי' זו הב' נעשה קבלת שכר ע"י עבודתו למטה והוא מחמת שמואס בחייו כנ"ל, ומאותיות המחשבה ותשוקה הזו שבנפשו ליכלל ולהיבטל ולמאוס בכל מיני חיות רוחני וגשמי רק להשיב הנפש אל המקום אשר לוקחה משם, הנה גם בהפרדה מגופה מקיפות אותה אותיות אלו שאינו מסתפק בשום גילוי והארת

כג253 נוסח ב'
אלקות מאחר שבאמת אין זולתו ממש רק שתשוקתו ליכלל בעצמותו, ואזי גם עסקו בתו' ומצות שעשה בזה העולם אחר שמואס בחייו ממש מאיר בזה בחי' אין האמיתי ממש.

כדוזהו יפה שעה אחת לשון וישע כו' ולשון שעשועי' עלי' והתקשרות במקור החיים ממש עד שעמך לא חפצתי ממש רק החפיצה לו לבדו. ומעשים טובים פי' מאירים שמאיר כל עצמותו בהם, כי בלא מעשה הטוב הי' חוזר ונכלל במקורו ממש וע"י מע"ט נמשך תוס' אור בחי' גילוי המהות שהוא כלבוש המאיר ומגלה כל העצם כמו והלבש אותך מחלצות לבוש המראה חליצת הלבוש וד"ל. וזהו המן מן התורה מנין, כי באמת גילוי מדות דקדושה הוא ג"כ כך שהמדות

כה254 נוסח ב'
המאירים מן החכ' יכולים להתהפך ולהשתנות למהות אחר אבל ע"י הרגשת החיות באלקי' חיים נעשה קיום ותוקף המדה, וזהו שארז"ל המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה בחי' עינים דחכ' למטה הוא להשפיל עצמותו, ולבו למעלה רק הוא לבדו למעלה הרגשת העילוי למעלה ולמעלה וד"ל.

כווזהו יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב פי' שעה הוא מל' וישע כו' פי' שנעתק מגשמי' ורוחני' רק לו לבדו. וגם שעה ל' שעשועים העצמי' היינו התקשרות במקור חיי החיים בחי' ועמך לא חפצתי כנ"ל בתשובה, פי' שבחי' שעה הנ"ל א"א להשיג מדריג' נעלה כזו כ"א ע"י עומק מרירות התשובה. ומע"ט פי' מצד עומק המרירות מהתשובה המעשים מהתומ"צ הם טובים פי' מאירים מבחי' עצמיות אין האמיתי לכן אמרו שבבחי' ג"ע הבא מתומ"צ הבא מצד התשובה יותר טוב מכל חיי העוה"ב פי' מבחי' ג"ע שיש בו מדרי' רבות, כי מצד שהגילוי הוא רק מזיו השכינה לכן יש בה מדרי' רבות. כמו עד"מ זיו השמש יש בו מדריגות כמו ביום צח מאיר הזיו בתוקף גדול ובבית דרך החלון ודרך פרסא מפסיק אינו מאיר כ"כ בתוקף כמו בחלל העולם וכשיתלבש הזיו עוד בחלון שני יהי' הזיו בחלישות יותר וכן יכול להיות חילוקי מדרי' עד א"ס. אבל אם הי' באפשרי שיתגלה עצם כדור השמש בהבית דרך החלון לא הי' בזה שום חילוקי מדרי' במהות האור והי' שוה בהחלון דרך הפרסא המפסיק כמו בחלל העולם, וכן ריבוי רבבות חלונות ופרסות לא יעשו שום שינוי בהארת עצם השמש כי העצם א"א שישתנה. וכן יובן למע' הג"ע מבחי' הא' שהוא רק זיו השכינה נק' חיי העוה"ב כי בהזיו יכול להיות ריבוי התחלקות מצד התחלקות העבודה שאין אחד דומה

כזרנה
לחבירו בענין עומק ההתפעלות מצד שבחי' העבודה אינו נוגע לעצם הנפש כנ"ל רק בזיו ולבוש הנפש לכן יכול להיות בזה חילוקי מדריגות רבות, אבל העבודה הבא אחר התשובה הוא מגיע בעצם הנפש ובעצם אין מה לחלק. לכן אמרו יפה שעה א' היינו שעה ל' וישע פי' התקשרות העצמי' שהיא בחי' אחת בלי התחלקות ונק' אחת ל' נוק' בחי' מקבל שההתקשרות העצמי' מנה"א היא בחי' כלי לקבל מעצמות אלקות הנק' בחי' יחיד כי גם למע' בהעולמות ההתחלקות הוא רק בהזיו אבל עצמי' נק' בחי' יחיד, ומזה הבחי' יקבל הגילוי אלקות בג"ע מי שעבודתו הי' בבחי' וישע כנ"ל וד"ל.

כחאך צ"ל שלפי"ז הי' די להשיג בחי' ג"ע גילוי האין בבחי' התשובה בלבד בחי' מואס בחייו ומה צריך לזה המע"ט ג"כ. אך הענין הוא שהתשו' בלי תומ"צ הוא בחי' אור בלי כלי והוא כמו בחי' מיתת בני אהרן כמ"ש בקרבתם לפני הוי' שלא רצו להשפיל א"ע להחזיר נשמתם לגופם כי חשקה נפשם לצאת מגדרי הגבול לגמרי וליכלל באור הוי', וזה נק' בחי' רצוא בלא שוב ובס"י אמר אם רץ לבך שוב לאחד שעיקר תכלית הבריאה הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים דוקא היינו להמשיך גילוי אלקות למטה ע"י תומ"צ בכלים מכלים שונים וכמ"ש לא לתהו בראה לשבת יצרה וד"ל. ואחר כ"ז יובן שהעיקר הוא התומ"צ שאחר התשובה היינו להמשיך בחי' אין האלקי בכלים דוקא, וגם בחי' ג"ע הוא הלבשת העונג בנה"א ואם לא עסק בתומ"צ אחר התשובה לא הי' באפשרי שיקבל הנה"א בפנימיות' את בחי' האין האלקי רק הי' ביטול המהות לגמרי, וזהו בחי' הציץ ומת דבן עזאי. אך אינו מובן איך יכול בחי' אין האלקי להתלבש בנפש האלקי' כי ההלבשה בעצם הוא בחי' מהות היפוך מהאין, אך הענין הוא שגם העבודה בתומ"צ מהבע"ת הוא מצד בחי' מואס בחייו שהוא ממש העדר החיות, ואעפ"כ יש חיות עצום בעסק התומ"צ שלו כי ההעדר החיות בעצם הוא חיות גדול להנה"א כי זה עצם מהות נפש האלקית להרגיש ביטול' מכל וכל כמ"ש מלך ממית ומחי' פי' המיתה היינו הרגשת העדר החיות הוא בעצמו החיות, וכמו בחי'

כטרנו
הנבואה שהי' מתבטל חושי הנביא לגמרי וזה הי' עיקר החיות להשיג דוקא בעת ביטול חושי' השגות נפלאות. וכן למע' הוא חיות עצום להנה"א ממה שמרגיש איך שהוא אין באמת וזהו והלבש אותך מחלצות פי' לבוש המראה חליצת הלבוש הזיו en.היינו גילוי האין וד"ל.