MiBeis HaGenazim·Matters Concerning Our Chabad Rabbeim·Correspondence Between the Rebbe and Rav Hutner Regarding the Tefillin Campaignמבית הגנזים·ענייני רבותינו אדמו"רי חב"ד·התכתבות בין הרבי להרב הוטנר בענין מבצע תפלין

אהתכתבות בין הרבי להרב הוטנר בענין מבצע תפלין
באייר תשכ"ז הכריז הרבי על "מבצע תפלין", בקשר עם מלחמת ששת הימים, ובפרט אחרי הנסים והנצחון.

בבמשך שלהי הקיץ קיבל הרבי שאלות קושיות וטענות שונות נגד המבצע. בהתוועדות שבת בראשית תשכ"ח, הרחיב הרבי בביאור פרטי המבצע והשיב לשאלות וטענות שקיבל. השיחה הוגהה ונדפסה אז בקונטרס בפני עצמו (חזרה ונדפסה בלקוטי שיחות ח"ו ע' 271 ואילך), המתחלת: "בהיות שהגיעו אלי כמה שאלות ו"טענות" בנוגע לההתעוררות דמבצע תפלין, ובהיות אשר טענות אלו יכולים לפעול ח"ו חלישות באלו העוסקים בזה, לכן אף שאין דרכי להכנס בויכוחים, הנני בזה להשיב על השאלות".

געם פרסום השיחה הזאת, הגיע עותק לידי הרב הגאון רבי יצחק הוטנר, ראש ישיבת רבנו חיים ברלין, ובעל ה"פחד יצחק".

דאחרי שהרב הוטנר עבר על הקונטרס, פנה במכתב אל הרבי, בו כותב את הנראה לו, שבהכרח להודיע לאנשים שמניחים אתם תפלין, שבתוך הבתים של התפלין נמצאות פרשיות (מכתב א דלקמן).

ה*

ובאותה שעה התקיים כנס שנתי של חברי הנהלת אגודת ישראל, שבהמשכה דיבר אחת הנואמים נגד הרבי ותנועת ליובאוויטש, וקישר זאת עם יצחק אבינו, שאהב את עשו כי ציד בפיו.

זהרבי הגיב לדברים האלו בהתוועדות ש"פ תולדות תשכ"ח (שיחות קודש ע' 179 ואילך) ושלאחריה.

חכשנודע הדבר אל הרב הוטנר, כתב שוב אל הרבי בהתנצלות, והודיע כי הוא לא השתתף באותו כנס, והוסיף לבקש שלא יחשוד בו הרבי, שמה שהוא כתב במכתבו הראשון הוא כעין המשך לביקורת הנ"ל נגד הרבי ותנועת ליובאוויטש (מכתב ב' דלקמן).

טושוב כתב, שאם יש הקפדה על מכתב א הנ"ל, מבקש להודיע לו מהי ההקפדה (מכתב ג' דלקמן).

יהרבי השיב לו באריכות על מכתבו הראשון הנ"ל, שאין בזה ובכיו"ב כל חשש, לומר שאלו שאין יודעים אודות הפרשיות שבתוך הבתים לא יצאו ידי חובת מצות תפלין (מכתב ד דלקמן). את המענה הזה כתב הרבי בכתי"ק – על גבי גוף מכתבו של הרב הוטנר, ואח"כ נמסר למזכירות להעתיקו במכונת כתיבה, ושוב חזר והגיהו הרבי בכתי"ק.

יאהרב הוטנר חזר וכתב בזה בשנית, לחזק את דבריו (מכתב ה), והרבי השיב לו בשנית שאין כל חשש בזה (מכתב ו), ואילו הרב הוטנר חזר שוב וביאר דעתו בזה (מכתב ז).

יב*

יגבמשך השנים הרבה הרב הוטנר להתכתב עם הרבי בדברי הלכה, חסידות וקבלה. וכן הגיע איזה פעמים ליחידות, בו שוחחו בארוכה בעל פה.

ידחלק ממכתבי הרבי אליו נדפסו בסדרת אגרות קודש (ח"ז אגרות א'תתסח. א'תתקיט. ב'נד. ב'עז. חי"ב אגרות ג'תתלג. ד'קטו. חי"ד אגרת ד'תתקכה. חי"ח אגרת ו'תתקלב. חכ"ה אגרת ט'שצד. חכ"ו אגרת ט'תתקעו).

טוא
ב"ה אור ליום ב' פ' וישב תשכ"ח

טזהוד כבוד אדמו"ר מליובאוויטש שליט"א!

יזבקשר עם פרסום המאמר על אודות זיכוי הרבים במצות תפלין²⁷⁹, הנני מוצא לנכון להציע בזה את הדיון דלהלן.

יחהנה היא לפנינו דעת רבותינו הראשונים, הפוסקים כי אפילו אם נימא מצות אין צריכות כונה²⁸⁰, והנוטל אתרוג מבלי כונה יצא²⁸¹, מ"מ אם נטל אתרוג וכסבור שהוא תפוח, שלא יצא משום דבכה"ג אין כאן חסרון כונה, אלא שיש כאן תורת מתעסק²⁸² (ולא עוד אלא שהציור להך דינא בדבריו של הרא"ה²⁸³ הוא באוכל מצה מבלי כונה דיצא, מ"מ אם לא ידע שהלילה הזה הוא ליל ט"ו בניסן, הוה מתעסק), ופשוט דהוא הדין אם מניח תפלין וכסבור שהניח על ראשו חפץ אחר אינו יוצא במצות תפלין כל עיקר. ומכיון שמצות תפלין היא בתים ופרשיות, הרי המניח תפלין כשרים, וכסבור שהבתים הם ריקים ואין בהם פרשיות, הוה מתעסק גמור אצל תפלין, דהרי הפרשיות מונחות על ראשו דרך מתעסק. וזה ברור לדינא.

יטוהנה ידוע לי מן הנסיון שריבוי גדול מאלה ה"תינוקות שנשבו", שהניחו תפלין ע"י השתדלותם של המתנדבים, לא היה להם שום מושג שאיזה דבר מונח בפנים הבתים הללו.

כממילא לפי הנראה היה רצוי מאוד להורות למתנדבים, שיודיעו לכל אחד הנענה לבקשתם שבפנים הבתים הללו מונחות פרשיות של תורה. וכמדומני שדי בזה (מובן מאליו שֶמַה שהמשתדל אומר להמניח, שתפלין הללו כשרים הם, אין זה מועיל כלל לענין דקיימינן ביה).

כאבצפיה לזיכוי הרבים,

כביצחק הוטנר

כגב
ב"ה יום א' ויחי תשכ"ח

כדהוד כבוד אדמו"ר מליובאוויטש שליט"א

כהשלשם ביום עש"ק שמעתי מפיו של הרב ר' זלמן גורארי' נ"י, על אודות הדברים והדבורים שנתהוו מה"קאָנווענשאָן" ותוצאותיה²⁸⁴. בשמעי את כל זה נתעורר חשש בלבי, פן ואולי תעלה חלילה מחשבה, כי מכתבי האחרון משתייך באיזה אופן להנ"ל. באתי בזה, אפוא, להודיע כי אין דרכי להשתתף בקאָנווענשאָן, ומעולם לא הייתי בשום קאָנווענשאָן, ואף זו האחרונה בכלל, וכל הספור הנ"ל היה בהעלם דבר ממני.

כומכתבי משתייך אך ורק להמאמר שנדפס בענין זה. מכתבי הוא פרטי ואישי בהחלט. ואם אמנם נכון הדבר כי למרות רצוני ומחשבתי נהפך המכתב לגורם של צער, הנני בזה מבקש סליחה מעומקא דליבאי. ואני מצטער מאד על שיצא מכשל מתחת ידי, ואני מתחרט על כתיבת המכתב, אע"פ שתוכן המכתב הוא דברי תורה ממש, המופקעים מכל חשבונות וחישובים, וממילא לא ניתנו לחרטה.

כזבצפי' להתברך,

כחיצחק בן חנה

כטג
ב"ה ט"ז טבת תשכ"ח

להוד כבוד אדמו"ר מליובאוויטש שליט"א

לאבקשתי שטוחה בזה לעשות עמי חסד ולהודיעני את נקודת ההקפדה.

לביצחק הוטנר

לגד
ב"ה, ועש"ק יח טבת, ה'תשכ"ח

לדברוקלין, נ.י.

לההרה"ג הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ כו'

לומו"ה יצחק שי'

לזשלום וברכה!

לחכיון שז"ע שמעתי מהרה"ח כו' הרחמ"א שי' חדקוב שנ"ל שלא נתקבל (בטוב, עכ"פ) ביאורי (שמפני הטרדות כו' נתעכב מכתבי*, ותו לא), הרי השתדלתי לסלק הנ"ל כפי האפשרי ולכתוב את הנ"ל במש"כ כת"ר במכתבו הא'. ותוכנו:

לטהמזכה לאחרים שיניחו תפלין ובהם כאלה שהם בגדר תינוקות שנשבו כו' ואין להם ידיעה מהי מצות תפלין – הרי אם לא יבארם שבהבתים מונחים פרשיות של תורה ה"ז בדוגמת הנוטל אתרוג וכסבור שהוא תפוח, שלא יצא משום דבכה"ג אין כאן חסרון כונה, אלא שיש כאן תורת מתעסק. כיון שכמה מהנ"ל אין להם שום מושג שאיזה דבר מונח בפנים הבתים הללו, ומצות תפלין היא בתים ופרשיות, וזה ברור לדינא.

מוהנה לפענ"ד אאפ"ל כן:

מאא) עפ"ז אין לדבר סוף – דמצות תפלין היא לא בתים איזו שהם ופרשיות איזו שהם, כ"א בתים מעור בהמה טהורה וכו' וכו', וד' פרשיות מסוימות וכתובות באופן מסוים. ולשיטת כת"ר וחששותיו ה"ז עוד גרוע יותר – הרואה בתים והרצועות – השוואתם תביאו לדעה שהבתים אינם מעור. והשומע (והוא תינוק שנשבה) "פרשיות" סתם יאמר שזהו עשה"ד, בראשית וכו' ע"ד ברה"ע וכיו"ב (פרשיות המפורסמות "העקריות"). וכו"כ יאמר²⁸⁵ שהחלוק במספר הבתים (דתש"י ותש"ר) הוא מפני החילוק במספר הפרשיות, ואין בתש"י כ"א פ"א. ועוד כהנה. וק"ל.

מבב) תפלה ה"ה עבודה שבלב ובלי כוונת הלב אינה תפלה – אבל די' כוונה כללית – שכאילו עומד לפני השכינה (רמב"ם הל' תפלה פ"ד הט"ו). ובזה גופא – מובן ציורם של כו"כ (כולל – בל' הראב"ד²⁸⁶ – "גדולים וטובים ממנו") בענין השכינה – שהוא היפך הענין.

מגג) בקדשים המחשבה עיקר (אלא שבנוגע לעבודה – הולכת אחר העובד (זבחים מז, א²⁸⁷)) – ולכאורה עפ"ז (ולשיטתי') – צ"ל יותר נוגע מחשבת (ידיעת) הבעלים מבשאר מצות. וצע"ג האם רוב הבעלים יודעים שב"תוך הבהמה" שמקדשה מונח "חלב גו' על הכליות" וכו' (עיקר הקרבן) – שהרי אין הענין שידע ע"ד המלה חלב כו', כ"א ע"ד החלב עצמו, ובלישני' דמר הרי הקדשת החלב ה"ה "דרך מתעסק".

מדד) לא אשתמיט בכ"מ, כולל האחרונים שדרכם לפרש – לפרט פרטי כו"כ מצות, שבלאה"כ הוי כנוטל אתרוג וכו'.

מהועוד יש להאריך. ובודאי לדכוותי' אין בזה צורך.

מוה) בכ"מ ולשון שראיתי "מבארים" תפלין – פילאַקטערי, היינו תיבה שרובם ככולם אין יודעים תוכנה וסומכים על המבאר וידיעתו. במקומות שמוסיפים ביאור – משתמשים בתיבת באָקסעס, היינו כלי דלקיבול עבידה (ולא – בתיבת "בלאקס").

מזולכן נ"ל שבנדו"ד ידיעה כללית בנוגע לתפלין (וכיו"ב) מספיקה, וכל המוסיף בפרטים – ה"ז משובח אבל אינו מעכב – מדלא הוזכר בכ"מ שמוכרחת ידיעת כל הפרטים הנ"ל בס"א ועד"ז.

מחוהנה לכאורה מהיות טוב כו' (ובודאי שטוב הוא שידע המניח תפלין ע"ד הפרשיות ותוכנן וכו') ולמה לא יצוו את המזכים להודיעם עדכ"ז,

מטאלא (שנוסף על הנ"ל שאין לדבר סוף) – ברוב דברים לא יחדל²⁸⁸ גו' (מעין זבחים ב, ב²⁸⁹), שהמזכה יודיע ויבאר בלשונו הוא ומתוך שקו"ט עם המניח וכו', ועלול וקרוב שיצא שכרו בהפסדו (טעות בביאור וכו'). ועוד והוא העיקר – יתר בדברי המזכה – עלול להביא לנטול, היינו לסירוב מצד הזקוק לזיכוי לקיים המצוה, שהרי מטבע אדם המבוגר (ולדעתו – מבוגר גם בהבנה וכו') להצדיק הנהגתו דע"ע ובפרט כשיש רואים ובמעמד דפרהסיא וכו'. ובודאי דעדיף שיתוספו כו"כ קיומי מ"ע דתפלין מהוספה בידיעת המניחים.

נ– מה שהי' קשה לי בתחלה (ולפלא שמכל אלו ששקו"ט עמי בנדו"ד – איש לא הזכיר ע"ז), דלכאורה שאני מצות תפלין²⁹⁰ (וציצית²⁹¹ וסוכה²⁹² – ראה ב"ח או"ח ר"ס תרכ"ה²⁹³) דהכוונה (שנזכר נסים וכו') היא חלק מקיום המצוה עצמה,

נאאבל עכצ"ל שאין זה אלא בכדי שיהא (כל' הב"ח) קיום המצוה כתיקונה. ובזה מובן הא דכו"כ ממניחי תפלין אין מכוונים בכל פעם "זכירת הנסים כו' כרצונו" (משא"כ להפרמ"ג – סכ"ה א"א סק"ו²⁹⁴ – צ"ל דיוצאין רק בדיעבד).

נבבכבוד ובברכה.

נגנ.ב.

נדבעיקר מצות תפלין צ"ע אם זהו הבתים והפרשיות גם יחד כמש"כ במכתבו, או רק הפרשיות – כפשטות ל' השו"ע (סכ"ה ס"ה. ובשו"ע אדה"ז הוסיף גם הכתיבה²⁹⁵) וכ"מ מל' הרמב"ם ריש הל' תפלין²⁹⁶ – [וזה מוסיף עוד תוקף בהערת כת"ר] – או רק הבתים – שהם הטוטפות והתכשיט והפאר, דאמר קרא בפי'.

נהלפלא שאין במכתב מר כל מ"מ,

נווהרי ע"י מ"מ – (לפעמים רבות) ברורה יותר כוונת הכותב, מקיל על הקורא, (במשך הזמן) תועלת גם להכותב, ומי לנו גדול כהרמב"ם וכידוע כתבו בזה²⁹⁷ (קובץ תשובות הרמב"ם ואגרותיו ח"א סק"מ הובא בסו"ס היד שולזינגר (לוצקי)²⁹⁸.

נז*) והרי דינא הוא שמענה למעשה קודם (שו"ע יו"ד סרמ"ו סי"ד²⁹⁹), (ובמילא – טרדא הקשורה בזה). אלא שעתה נתוסף הענין דוהייתם נקיים גו' (שקלים פ"ג מ"ב³⁰⁰).

נחה
ב"ה יום ה' וארא תשכ"ח

נטהוד כבוד אדמו"ר מליובאוויטש שליט"א

ספתח דברי יאיר בהכרת טובה והבעת תודה על המכתב ועל דבריו. והנני רואה חובה לעצמי להבהיר נקודה אחת. יודע אני היטב, כי מצויה היא מערכה של סבות אשר בידה לגרום איחור מענה על מכתבי הראשון. ומעולם לא היה עולה על דעתי, כי ישנו איזו נימוק מיוחד לאיחור זה, מלבד הטרדות והטרחות וצרכי השעה של מצוה עוברת. ורק בנוגע לאיחור התשובה על מכתבי השני הוא שעלה בדעתי החשש הנזכר במכתבי השלישי, מפני שתוכן מכתבי השני היה בקשת סליחה, וכל בקשת סליחה כוללת בתוכה את הבקשה המצטרפת: "השמיעני סלחתי", ומניעת ההשמעה של התיבה האחת הזו, בודאי שהיא יוצרת חשש שיד הקפדה באמצע, השוללת את גוף הסליחה, ולכל הפחות את השמעת הסליחה.

סארחוק אני מאד מלאמר "קבלו דעתי". והנני מוסר מודעה בזה שאין כוונתי כלל להטריח ולהטריד בכתיבת מענה על מכתבי הנוכחי, ובשום אופן אינני רוצה להכביד חלילה אף בכל-שהוא, ואני מוכן לא להיות נענה על דברי הפעם. אלא שמכל מקום אין ברצוני לעבור על "אם לא יגיד", ורק מתוך כך הנני בא בזה בדיון על דברי הוד כבודו שליט"א.

סבוזה לשון הוד כבודו שליט"א: "על פי זה אין לדבר סוף, כי מצות תפלין היא לא בתים איזה שהם ופרשיות איזה שהם, כי אם בתים מעור בהמה טהורה וכו' וכו'", עד כאן דברי הוד כבודו שליט"א. הנה לפי הטענה הזו של אין לדבר סוף, נפל פיתא בבירא, ואזיל ליה דין השו"ע שנפסק בסתמא או"ח סי' תע"ה שאם לא ידע שהוא אוכל מצה וכסבור שאוכל מאכל אחר לא יצא, והרי גם כאן אין לדבר סוף, דמצות מצה איננה מצה איזה שהיא, אלא שצריך להיות מצה שמורה, וראויה לשבעה, ומשל תבואה מתוקנה וכו' וכו'. וע"כ שיש לדבר סוף, והסוף הוא דאם הידיעה על עצם המציאות של החפצא דמצוה נעדרת ממנו, הרי זה מתעסק ולא יצא. והפרשיות דתפלין הם גוף החפצא דמצות תפלין, לא פחות מאשר הכזית מצה הוא גוף החפצא דמצות מצה.

סגתמיהני שהוד כבודו שליט"א, קורא להטענה שלי בשם חששא. הנה ההבדל בין עיקר הדין לחששא, ידוע היטב, ואינני חשוד כלל לגבב חששות בנידון דידן. כל מה שאמרתי הוא מעיקר הדין ממש. ולפי דעתי אם חסירה הידיעה במציאותן של הפרשיות, הרי זו ברכה לבטלה. בכל אופן, או שאני צודק בדעתי, או שאינני צודק, אבל לא על חששא תסוב אמרתי.

סדכמדומני שאם היה למשל הדין, שהפרשיות צריכות להיות מונחות על יד הבתים ולא בתוכם, כי אז היה הדבר גלוי שזה דומה למי שמחזיק בידו לולב ואתרוג, ורק מציאותו של הלולב בידו ידועה היא לו, ואין לו שום ידיעה שגם האתרוג הוא בידו, שבזה לית דין ולית דין דאין כאן קיום המצוה כלל, וכמו כן היה גלוי הדין, שאם הפרשיות היו צריכות להיות על יד הבתים, והוא לא יודע על שהפרשיות מונחות לו על ראשו, הלא היה פשוט שאין כאן קיום המצוה כלל. ואם כן, אינני מבין למה ישתנה הדין על ידי כך שמצות הפרשיות היא להיותן בתוך הבתים. אתמהה!

סהאינני מבין דברי הוד כבודו שליט"א שכתב בזה הלשון: "בנידון דידן ידיעה כללית בנוגע לתפלין מספיקה, וכל המוסיף בפרטים הרי זה משובח".

סווהלא על מדוכה זו אנו יושבים. שהרי לפי דעתי, אם אין כאן ידיעה על מציאותן של הפרשיות אין כאן ידיעה כללית בנוגע לתפלין, אלא שאדרבא יש כאן העלמה כללית בנוגע לתפלין, דאין שום הבדל בין היודע על מציאות הבתים, ואינו יודע על מציאות הפרשיות, לבין היודע על מציאות הפרשיות ואינו יודע על מציאות הבתים, הגם זו תקרא ידיעה כללית?

סזמרגיש אני חובת התנצלות על שחזרתי כמה פעמים על התיבה "דעתי" בלשון יחיד, והסיבה לזה היא שמטעם חשש החלשת הענין, הנני מחזיק את דעתי זו בסוד, וכמה פעמים היתה לי הזדמנות בכתב ובעל פה להציע את דעתי לגדולי הוראה שבדורנו, ומנעתי את עצמי מזה מפני הנימוק הנ"ל. ומפני כך, מוכרח אני להשתמש בלשון יחיד, אף על פי שאין זה לפי טעמי.

סחנהנתי מאד מן הרמז לסוגיא דזבחים³⁰¹ בנוגע לרבוי דברים של המשתדלים בשעת השתדלות, ואכן יש בזה הלכתא רבתא בהנהגת זכוי הרבים.

סטבתודה פנימית, ובצפי' עמוקה להתברך,

עיצחק בן חנה

עאו
ב"ה, ח' שבט ה'תשכ"ח

עבברוקלין.

עגהרה"ג הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ כו'

עדמו"ה יצחק שי'

עהשלום וברכה!

עובמענה למכ' מיום ה', ותוכנו (ע"ס המכתב)

עז– ובהקדמה דראיותי (והעיקריות) לא הגיב עליהן (דלא אשתמיט בכ"מ, מתפלה וקרבן וכו'):

עחא) המניח תפלין ואינו יודע שבתוכם נמצאים פרשיות – ה"ז בדוגמת הדין דשו"ע סתע"ה באוכל מצה "שאם לא ידע שהוא אוכל מצה וכסבור שאוכל מאכל אחר לא יצא".

עטולפענ"ד אאפ"ל כן מטעמי וראיותי שבמכתבי הקודם. ולהקושיא ממצה – ז"ל השו"ע שם: אם סבור .. שאין זו מצה לא יצא. וביתר ביאור בשו"ע רבנו הזקן שם (סכ"ט): אכלה כסבור שזהו בשר לא יצא.

פזאת אומרת שיש כאן ידיעה (מוטעת) וזהו המבטל, ולא חסרון בידיעה. ובדוגמת החילוק³⁰² דחסרון כוונה או מציאות כוונה שלא לצאת.

פאב) הקושיא דאין לדבר סוף – קשה גם באוכל מצה.

פב– גם לשיטתי' דכת"ר אינו דומה: המצה – רואה אותה ואוחזה ואוכלה ונהנה וכו' ואינו זקוק בזה להודעה – משא"כ בנוגע לפרשיות שכל מציאותם יודַע לו רק ע"י הודעת אחרים (המזכים) ובמילא – רק זה שיודיעוהו.

פגג) הפרשיות דתפלין הם גוף החפצא דמצות תפלין, לא פחות מאשר הכזית מצה הוא גוף החפצא דמצות מצה,

פד– לשיטתי' דמר צ"ל הודעה שמונחים שם פ' קדש והי' כ"י שמע והא"ש וכו' שהן החפצא (ואין לדבר סוף) – שהרי פשוט שאין התיבה קדש או שם הפ' "פ' קדש" החפצא, כ"א הפרשה מתחלתה ועד סופה. וצע"ג כמה מעמא דבר, ואפילו אלו שלא דבר – יודעים (אפילו ה)תוכן דפ' קדש והכ"י (ובפרט עניני בכור אדם ובהמה וחמור – שגם בכוונות תפלין (שבשו"ע) אינם).

פהד) מש"כ הל' חשש – נתכוונתי להסברא דכת"ר דהמניח תפלין פשיטא לי' שהבית גולם אחד (בלאק בלע"ז) ואין בתוכו כלום, ולא בית (שחפצים בתוכו. באָקס).

פוה) "ידיעה כללית בנוגע לתפלין" שבמכתבי – כוונתי כפשוטה שזהו חפץ מיוחד (ולא מתעסק וחפץ בעלמא – ואפילו בזה מקום לדון. עיין תוד"ה מנין זבחים מז, א³⁰³. אלא שאינו נוגע לנדו"ד – שכ"ע רואים שזהו חפץ מיוחד), וכשאוחזו ומניחו על ידו ועל ראשו מקיים בזה מצוה – ותו לא (אף שחסר כל ידיעה בנוגע לפרטי החפץ). ומה שמכריחני לומר כן, הוא (כמש"כ במכתבי הקודם) א) דלא אשתמיט בכ"מ כו', ב) מה שבתפלה יוצא כשמתפלל "לדעת זה התינוק"³⁰⁴ ובקרבן אף שאינו יודע שבתוכו "חלב ודם", ובאתרוג – אינו יודע שהוא דר באילנו כו' או שהוא הדר, ובמצה – שנעשה מחמשת המינין וכו'.

פזובלבד שלא יהי' סבור – היינו מציאות ידיעה ברורה אצלו – במצה שהוא בשר וכו'.

פחבכבוד ובברכה.

פטלהעיר מפס"ד מחודשים דרבנו הזקן³⁰⁵ בנדו"ד:

צא) בלכתחילה – מוסיף על כוונות תפלין שבשו"ע המחבר גם הכוונה שציוונו הקב"ה לכתוב ד' פרשיות (כו' ולהניחן – ומזה גם משמע דס"ל דכאו"א שנצטווה להניח תפלין – נצטווה ג"כ לכתוב ד"פ תפלין).

צאב) בדיעבד – מיקל באכילת מצה דדוקא באם "הי' סבור לאכול בשר (ל' הרא"ה. לעיין ר"ן ס"פ ראוהו ב"ד³⁰⁶) ונזדמנה לו מצה ואכלה כסבור שזהו בשר לא יצא" (סתע"ה סכ"ט).

צב– לעיין פסחים ס, א ושם –

צגבטח נת' בעתו המכ' בענין שמע"צ³⁰⁷.

צדז
ב"ה י"ג שבט תשכ"ח

צההוד כבוד אדמו"ר מליובאוויטש שליט"א

צואפריון נמטייה על הואילו להופיע בדברות שניות, והפעם אני קורא על עצמי כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה³⁰⁸, והרי מכתבי זה נכתב אדעתא של ה"מסירת מודעה" שנתפרשה במכתבי הקודם. והנני על סדר דבריו של הוד כבודו שליט"א.

צזא) זה לשון הוד כבודו שליט"א: "וביתר ביאור בשלחן ערוך רבנו הזקן: "אכלה כסבור שהוא בשר לא יצא". זאת אומרת, שיש כאן ידיעה מוטעת, וזהו המבטל, ולא חסרון בידיעה". עד כאן לשון הוד כבודו שליט"א. הנה לדידי פשיטא לי שזה הלשון שנקטו בשלחן ערוך דכסבור שאכל בשר, הוא אך ורק מצד המילי-דעלמא, שקשה לצייר אדם שאוכל ואינו יודע שאוכל (בגמרא³⁰⁹ נמצא ציור כזה לענין מתעסק בשבת ע"ג דאוכל וכסבור שבלע רוק, ואף זה לא נאמר אלא לענין אכילת חלב, שיש חלב מהותך, כפירוש רש"י³¹⁰, אבל בדבר גוש בודאי שציור אדם שאינו יודע שהוא אוכל הוא קשה מאד). אבל לדינא, אין שום נדנוד ספק דאוכל מצה, ואין לו שום ידיעה על אודות אכילתו, בודאי שלא יצא. והוא עוד גרוע ממי שיודע שהוא אוכל אלא שסוג המאכל נתחלף לו. וחסרון הידיעה הוא הוא המבטל, ולא הידיעה במוטעת. ומלתא דא פשיטא לי טובא. ולפי שעה עולים הם בזכרוני דברי רבותינו מגדולי הפוסקים³¹¹, שהיה פשיטא להו שאם אחד מוצא בביתו חמץ בפסח, אינו נקרא שהוא עובר עבירה בשוגג, אלא שהוא מתעסק, מפני שחסרה לו כל עיקר הידיעה על אודות מציאות החמץ, כמבואר כל זה בהדיא בתשובת רע"א סימן ח', שגם הוא וגם החות דעת, תפסו זה כמושכל ראשון. אלא שבמהלך הענין שהם דנין עליו נחלקו זה על זה. אבל שחסרון הידיעה על מציאות החמץ עושה אותו למתעסק, הוא יסוד מוסד. וכן הוא גם בתוס' שבת י"א³¹² שאם החייט אינו יודע שהמחט הוא בבגדו אין זה שוגג אלא מתעסק. והלא דין המתעסק באיסורים ובמצוות דין אחד הוא, שכל שאם היה זדונו כרת היה פטור מחטאת משום שאין כאן שוגג אלא מתעסק, אם אירע דבר כזה במצוות לא יצא ידי חובתו. ושוב בנוגע לדידן, הרי הוא פשוט שאם היה ציור שחייב כרת על הנחת תפלין, והוא מניח בתים מבלי ידיעה על הפרשיות, בודאי שלא היה חייב חטאת, דאין זה שוגג אלא מתעסק, וממילא בכה"ג במצוה אין כאן מעשה מצוה כל עיקר, ולא יצא כמו שנפסק בש"ע.

צחב) בנוגע לאות ב' וג' במכתבו של הוד כבודו שליט"א, הנה במכתבי הראשון שבו באו דברי בצמצום גדול כתבתי שצריך להודיעו שבפנים הבתים מונחים פרשיות של תורה, ועל זה סיימתי ודי בכך. וכל הרואה ישפט מישרים, כי הסיום הזה של "ודי בכך" בא להוציא מידי כל הטענות הללו של הודעת תוכן הפרשיות וגו'. והנני בזה לפרש שיחתי.

צטכל עיקרה של טענתי הוא מדינא דמתעסק. וענינו של מתעסק בא לאמר שאם לפי ציור המציאות אשר בדעתו אין כאן מעשה מצוה, ממילא גם עכשו הגם שהמציאות העובדתית היא כשרה למצוה, לא יצא ידי חובתו, מפני שזה הוא הלכה דמתעסק, דאנו הולכים אחר ציור המציאות בדעתו, בין במצוות ובין באיסורים, והאוכל חלב וכסבור שומן היה פטור מחטאת, אילולא שבחלבים ועריות ליכא לדינא דמתעסק³¹³. וכמו כן, האוכל מצה וכסבור בשר אינו יוצא, מפני שלפי ציור המציאות בדעתו אין כאן מעשה מצות. ועל כן כשאדם המניח תפלין יודע שבבתים נמצאות פרשיות של תורה, הרי נמצא שעל כל פרשה ופרשה איכא לספוקי שמא היא היא המונחת בבתים, ואף הארבע פרשיות דתפלין נכנסים בכלל הספק, וממילא גם ציור המציאות בדעתו אינו סותר להמציאות העובדתית, כי כל ההבדל ביניהם אינו אלא בין ציור של ספק למציאות של ודאי.

קולמדתי ענין זה מדברים המאירים של רבנו הזקן בקונטרס אחרון בשו"ע או"ח סימן רע"ז, שבירר שם מחלוקת הראשונים בספק פסיק רישא, יעו"ש דברים עמוקים. וחזינן דלא פליגי אלא בדינא דאינו מתכוין, דאפילו לדעת רמב"ן וט"ז דספק פסיק רישא מותר לגמרי היינו רק לענין אינו מתכוין, דאין טעם ההיתר של אינו מתכוין משום טעות, ובזה שפיר סבירא להו להנך רבוותא, דכל שאין המציאות ברורה לו, אי אפשר לאמר שהוא מתכוין לאותה מציאות, אבל בדינא דמתעסק דעיקר ענינו הוא משום טעות, בודאי דכל שגם לפי ציור דעתו יש מקום להסתפק, שוב אין כאן טעות, וממילא נפיק ליה מתורת מתעסק. וזה הוא מה שסיימתי דברי "ודי בכך", כלומר, כל שאנו מכניסים בדעתו ציור מציאות כזו שיש בה מקום להסתפק גם על הד' פרשיות, נפיק מתורת מתעסק, ורק את זה אנו מבקשים.

קאומכיון שהתחלתי לפרש שיחתי, הנני ממשיך בזה ואומר:

קבבמכתבי הראשון הזכרתי את שיטתו של הרא"ה הנפסק בשו"ע בסתמא, שאם לא ידע שהיום הוא ט"ו בניסן, לא יצא ידי חובתו, משום דאין זה חסרון כונה אלא שהוא מתעסק, כך היה נראה לכאורה מדהביא בשו"ע הני תרי דיני דאינו יודע שהוא ליל ט"ו וכסבור שאכל בשר בהדי הדדי. אלא שדבר זה הוא מוקשה מאד, דהרי הלכה רווחת היא דשגגת שבת מחייבת בחטאת³¹⁴, ואם כן בודאי לאו מתעסק הוא, ומה חילוק יש בין חושב שהיום אינו יום השביעי, ובין החושב שהיום אינו ט"ו בניסן. ואפילו אם יעלה בידינו להמציא איזה חילוק דק בין שבת ויו"ט, מכל מקום לא יועיל, דהרי גם בשגגת יום כפור חייב בחטאת, ומלתא דא צריכא עיונא. ונראה מוכרח משיטת הרא"ה דלענין ידיעת ידי חובת מצוה, לא סגי בציור של שגגת עבירה, אלא דאינו יוצא ידי מצוה רק באופן שאם היתה זו עבירה היה זה ציור של מזיד. ולכן באוכל מצה ואינו יודע שהוא ליל ט"ו, הרי גם בכה"ג לענין עבירה לא היה כאן מזיד ממילא לא יצא ידי חובת מצוה. ואם כן הוא הדבר, הלא אין זה צריך כלל לפנים, דבנידון דידן לא יצא ידי חובתו.

קגג) ועל אודות זה שמתפלל על דעת התינוק, - הנה בודאי כל מתפלל שלא נמצא בנפשו הציור שהוא עומד לפני השם, בודאי שאין תפלתו כלום. מפני שגם בתפלה יש דין מתעסק, וכל מתעסק מבטל את המעשה, ואין כאן מעשה תפלה כל עיקר. ואין זה חסרון כונה, שזה הוא ענין אחר לגמרי. והמתפלל על דעת התינוק, היינו בנוגע לכוונות, ויחודים, והשגות, ומדרגות הדביקות, ומדרגות התפשטות הגשמיות וכדומה, אבל לא בנוגע לגוף מעשה התפלה, שבלי הציור של עמידה לפני השם, הרי זה כמדבר אל הכותל.

קדד) ועל אודות המקדיש שור, ואינו יודע שנמצא בתוכו חלב, הנה כל המקדיש שור מקדיש כל מה שבתוכו, וממילא אין הוא צריך לדעת מה נמצא בתוכו. כיון שדעתו על כל מילי. ואמנם אם ימצא לנו איש שחושב, שאין בו בשור רק עורו, ובתוך העור הוא רק חלל ריק, - בודאי שההקדש יהיה הקדש טעות, ואין בהקדשו כלום, ורק זה הציור הוא הדוגמא לנידון דידן.

קהה) כותב הוד כבודו שליט"א "מה שכתבתי בלשון חשש נתכוונתי להסברא דכת"ר דהמניח תפלין פשיטא ליה שאין בתוכו כלום. במטותא מיניה דמר, אין זו סברא דידי, וכתבתי זה מפורש תיכף במכתבי הראשון, ואני יודע וָעֵד, מפי הנסיון שדברתי עם הרבה תינוקות שנשבו, ונוכחתי לדעת, שלא עלה על דעתם מעולם, שישנם דברים גנוזים בתוך הבתים. ואם להוד כבודו שליט"א יש בזה סטטיסטיקא אחרת, בודאי שכל השקלא וטריא שלנו אינה אלא לחידודא. ואני חוזר על דברי, שאין אני חשוד כלל לעשות בכאן מעשה חידודים.

קוביקרא דאורייתא,

קזיצחק הוטנר

קחנ.ב. המכתב בענין שמיני עצרת³¹⁵ נתקבל בזמנו וקבלתו נתאשרה על ידי במכתב מיוחד באותה שעה. האומנם לא הגיע מכתבי למטרתו?

קטנ.ב. אולי כדאי להוסיף כי זה מקרוב ספר לי הרב זלמנוב נ"י שראה תינוקות שנשבו שהגישו שתי ידיהם להנחת תפלין.