MiShulchan HaAri·Laws of Eruvinמשולחן הארי·הלכות עירובין

בכתב במ"מ וציונים וז"ל: אם רוחב חללו וכו' שהוא שיעור וכו' – עיין רש"י עירובין ה' ע"א ד"ה ומאן דאמר ארבעה ופ"ז ע"א סוד"ה חוקק בה ואין מחיצה פחות וכו', וצ"ב, עכ"ל.

גאבל עיין להלן סי' שנ"ה ס"א שהעתיק רבנו ל' רש"י הנ"ל שכל מחיצה העשוי' לפחות מחלל ד' אינה מחיצה. והחילוק פשוט, דהתם גבי נקב העשוי בגזוזטרא למעלה מן המים דבעינן שיהא בנקב ד' על ד' כדי למלאות בו, עכצ"ל דהיינו משום דבפחות מחלל ד' אינה מחיצה, דאל"כ נהי דלא הוי רה"י בפחות מד' על ד', מ"מ מקום פטור הוי והוה שרי למלאות בו. משא"כ כאן דמיירי בגדר רה"י, כ' לפי האמת דבעינן ד' על ד' משום דבלא"ה לא הוי שיעור מקום. וק"ל¹⁰⁰.

הכתב במ"מ וציונים וז"ל: אפי' הוא עומד ברה"ר וכו' – עיין עירובין כ"ב ע"ב בעא מיני' רחבה וכו', ועיין סט"ז, וצ"ב, עכ"ל. ובאמת אינו דורש ביאור מהמבואר בסט"ז, דהתם מיירי באינו עמוק עשרה, אבל צ"ב מהמבואר בקו"א סק"ב דתל המתלקט הוי כרמלית מדרבנן אם רבים בוקעים בו, ולפי המבואר שם צ"ל דהכא מיירי היכא דלא בקעי ביה רבים מחמת שאינו נוח להשתמש, משא"כ שם¹⁰¹. ועצ"ע.

זכתב במ"מ וציונים וז"ל: אבל למטה תחת השיפוע – לכאורה כוונתו כאן כשאין בקצר ג' דאז שייך בקיעת גדיים וכו', ולכאורה להטעם המבואר בסוס"ג ה"ה כאן, ועיין שו"ת דברי נחמי' סוף ח' או"ח במ"מ לסעיפים אלו כ"כ. אך לכאורה י"ל שמ"ש כאן הטעם משום מחיצה תלוי' דנ"מ לענין עגלה המבואר במ"א רס"ו שם [סק"ו] ובשוע"ר שם ס"ח (וצ"ע) [וציין] לכאן, ולכאורה כוונתו לסעיף זה, עכ"ל.

יכתב במ"מ וציונים וז"ל: אלא אמה לכאן וכו' – וכ"מ מלשון הרמב"ם דבעינן אמה גם לענין חיוב חטאת. ועיין תוס' סוכה ד' ע"ב ד"ה דיומדי סוכה כו' החמירו וכו', וצע"ק, עכ"ל.ולק"מ, דמ"ש התוס' שם דהא דבעינן אמה הוא משום דבמחיצות שבת החמירו הוא רק לר' יעקב ולא לחכמים, כמ"ש בדברי נחמיה לסוכה שם. ועיין עוד שם.

יביש לבאר כוונת הכ"ש בשני אופנים¹⁰²:

יגא) כיון שאפילו ברחב ד', שכשאינו כלי הוי מקום חשוב ועשאוהו כרשות בפ"ע (כמבואר כאן ולהלן סי"ט), ומ"מ אם הוא כלי בטל הוא לגבי רה"ר, כ"ש דהיכא שאינו רחב ד' ואין בו שיעור מקום חשוב שיהיה בטל לגבי רה"ר.

ידב) הרי כל כרמלית מקום פטור הוא מדאורייתא, ואעפ"כ אמרינן דבכלי נסתלק ממנו הן דין מקום פטור שמדאורייתא והן דין כרמלית שמדרבנן אלא בטל לגבי רה"ר, וכ"ש שכשאינו רחב ד' וא"צ לסלק ממנו דין כרמלית אלא דין מקום פטור בלבד, לא יהיה לו דין מקום פטור אלא בטל לגבי רה"ר.

טזמה שחזר והביא י"א אלו, נראה שבא להורות דבמבואות יש לצרף דעה זו להקל.

יז[ובמ"מ וציונים כתב וז"ל: אולי הוספת רבנו זה היינו שמשו"ז כתב השו"ע ס"ח וס"ט דעות אלו בשם י"א מהמבואר בשו"ע ס"ז, עכ"ל. וליתא, דא"כ מ"ש מבואות מרה"ר עצמה, ולמה כתב המחבר ל' י"א רק בנוגע למבואות. ועוד ועיקר, דלא יתכן שרבנו יכתוב שפת יתר כדי לבאר דיוק לשון המחבר].

יטא. כתב במ"מ וציונים וז"ל: בטל הוא – כ"מ לכאורה ברש"י עירובין פ"ז ע"א ד"ה שלא היתה כשיעור וכו' אינו חולק רשות לעצמו וכו', ועיין לבוש סי' שנ"ו ס"א (אך עיי"ש ברש"י, ולהלן בסוף הסעיף מבואר שגם בפחות מי' הוי כרמלית. ואולי משו"ז השמיט להלן תיבת מים ומיירי שא"ב מים, עיין פרישה סי' שנ"ז סק"א בדעת הריטב"א כעי"ז) וכו'. אבל רקק שאין רבים – עיין מ"א סי' שנ"ה ס"ק ט"ז, עכ"ל. ותימה רבתי, שהרי החילוק בין הרישא לסיפא מפורש בפרש"י בסוגיין (ק' ע"ב) ד"ה הילוך, שדוקא כשרבים בוקעים בו הוי רה"ר, אבל כשאין בוקעין בו הוי כרמלית.

כב. המג"א (סקי"א) כתב שדין רקק שאין מהלכים בתוכו אלא מדלגין עליו שנוי במחלוקת רש"י ורמב"ם, שלדעת הרמב"ם (פי"ד הכ"ד) הוי רה"ר, אבל מדברי רש"י (ק' ע"ב) משמע דלא הוי רה"ר אא"כ הולכים בתוכו. וכוונתו להא דפרש"י על מימרא דרב אשי שם האי מאן דזריק ונח אגודא דגמלא מיחייב שהרי רבים בוקעין בו, ופרש"י וז"ל: ואע"ג דאיכא דמיפסעו פסעי ולא מנחי כרעייהו עליה, איכא טובא דעברי עליה, עכ"ל. ומשמע דכל היכא דמיפסעו פסעי לא חשיב הילוך לאשווייה רה"ר, וא"כ עכצ"ל דרקק מים שרה"ר מהלכת בו היינו שמהלכים בתוכו ואין מדלגים עליו.

כאאבל בא"ר (סק"כ) כתב שאין כאן מחלוקת, אלא בין לרש"י בין לרמב"ם מיירי ברקק שרוב העם מדלגים עליו ומיעוטם הולכים בתוכו, וחשיב רה"ר מחמת המיעוט העוברים בתוכו.

כבוהנה דעת רבנו מפורשת כדעת הרמב"ם דלא בעינן עוברים בתוכו, אבל מלשונו משמע לכאורה שדבריו הם גם אליבא דרש"י, שכתב "שהרבים בוקעים בו ועוברים עליו", שלכאורה מקורו בלשון רש"י "איכא טובא דעברי עליה"¹⁰³. ולפ"ז צ"ל שלדעת רבנו רש"י ורמב"ם לא פליגי, אבל לא כמ"ש בא"ר דחשיב רה"ר מחמת המיעוט העוברים בתוכו (שהרי רבנו כתב בפירוש דחשיב רה"ר מחמת הרבים העוברים עליו ואין מקיפים אותו ולא מחמת העוברים בתוכו), אלא צ"ל שפירש דברי רש"י "איכא טובא דעברי עליה" דלא אתא למימר שמלבד אותם המדלגים עליו יש אחרים שעוברים בתוכו (כמו שפירשו המג"א והא"ר), אלא שאף שמדלגים עליו סו"ס עוברים הם עליו בדילוג זה והוי רבים בוקעים בו, ולפ"ז לכו"ע דילוג חשיב בקיעת רבים.

כגאבל הכרח גמור אין בדבר, דשפיר איכא למימר דס"ל לרבנו דרש"י ורמב"ם פליגי כמ"ש המג"א, ולשון רבנו "עוברים עליו" אינו מלשון רש"י. וק"ל.

כהכוונתו למשנה עירובין פ"ז ע"א (שהזכיר דף זה לעיל)¹⁰⁴: אמת המים שהיא עוברת בחצר אין ממלאין הימנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוה עשרה טפחים בכניסה וביציאה, עכ"ל המשנה.

כוואף שלא נזכר שם לשון אמת המים העוברת בבקעה, מ"מ מפורש יוצא מהמשנה שם שכשעוברת בבקעה הויא כרמלית, מדבעי מחיצה בכניסה ויציאה להפריד בין המים שבבקעה למים שבחצר¹⁰⁵, ובלא"ה הויא כרמלית לפי שמחוברת לאמת המים שבבקעה שהיא כרמלית (כפרש"י בגמ' שם ד"ה עשו שכשמחוברת למים שחוץ לחצר נעשה הכל כרמלית). וכ"כ להלן בקו"א: ומחיצות עצמן שבבקעה חוץ לחצר אין מועילות. וק"ל.

כחסגנון דברי רבנו כמו שהוא לפנינו אין לו הבנה כלל, שפתח "אע"פ ששפת החקק מצטרף וכו' אע"פ שהוא רחוק מהם ג' טפחים יותר", דמשמע שבא לומר שאע"פ שהחקק מצטרף לעשרה מ"מ לא מהני לאשווייה רה"י, וסיים "מ"מ ע"י צד החיצון של הכתלים כו' נעשה חקק זה רה"י", דמשמע שאע"פ שאין החקק מצטרף לעשרה מ"מ נעשה רה"י ע"י צד החיצון¹⁰⁶.

כטוגם בפס"ד להצ"צ (שס"א ע"א) הבין מדברי רבנו כאן שדעתו כהרא"ש (פ"א סי"א) שאין החקק מצטרף עם הכתלים, דלא כמ"ש לפנינו שמצטרף (כדעת הר"ן דף ז' ע"ב). ובמ"מ וציונים נראה שלא עיין שם.

לונראה ברור שיש כאן ט"ס בדברי רבנו, וצ"ל: ואע"פ ששפת החקק אינו מצטרף עם הכתלים שבתוכו להשלימם לעשרה לפי שהוא רחוק מהם ג' טפחים או יותר (ויתכן שנגרם ע"י שנשמטה תיבת "אינו", וסבר המעתיק לתקן ושינה מ"לפי" ל"אע"פ"). ובזה א"ש לשון רבנו, שבאמת דעתו שאין החקק מצטרף לעשרה מבפנים (כהרא"ש), ורק ע"י צד החיצון של הכתלים נעשה רה"י.

לבלשון הטור (שהביא רק דעת האוסרים) הוא "אסור לעמוד עליו להחליף מזה לזה להכניס לבית", ורבנו שינה וכתב "ליטול מחצר זו ולהניח בחצר זו"¹⁰⁷.

לגונראה לבאר בטעם השינוי, דהנה מה שדייק הטור לאסור להכניס לבית דוקא, מבואר בב"י ובב"ח דהיינו משום דלהכניס לחצר לא פסיקא ליה דאסור, שהרי כלים ששבתו בחצר מותר להוציאן מחצר לחצר כמבואר לקמן סי' שע"ב. משא"כ רבנו דמיירי בדעת המתירין שפיר כתב דשרי ליטול מחצר זו ולהניח בחצר זו, דהא מיירי אפילו בכלים שלא שבתו בחצר אלא בבית¹⁰⁸ (מדלא חילק בהכי), דאי לאו שעומד במקום פטור היה אסור להכניסן לחצר אחרת.

לדומה שלא כתב דשרי אפילו להכניסן לבית (כלשון הטור), היינו משום דא"כ היה צריך לפרש מ"ט כתב לבית דוקא (דהיינו משום כלים ששבתו בחצר, דבלא"ה נמי מותר להכניסם לחצר אחרת, והחידוש הוא שבכה"ג מותר להכניסם גם לבית), כי אין דרכו לסתום בכה"ג, ודינים אלו אין מקומם כאן אלא בסי' שע"ב.

לוכתב במ"מ וציונים וז"ל: ולא אצל רה"י שבפנים – עיין קו"א סוסק"א משמע שהי' לה דין חורי רה"י, עכ"ל. ולא ידעתי למה מתעלם ממ"ש בקו"א אח"כ: ועוד וכו', דבזה מוסיף שלולא הדלת המפסקת ביניהן הי' צ"ל רה"י ממש מטעם שהוא חלק מהבית, ולא חורי רה"י בלבד.

לחכתב במ"מ וציונים וז"ל: ואפי' דרך כרמלית – משמעות הטור סי' שמ"ח וכו', אך בסי' שנ"ב ס"ב לא הזכיר רבנו דבר זה בין אלו שאסרו אפי' בכרמלית משום שדומה למלאכה, עכ"ל. אבל הרי כתב שם: וכן כל כיוצא באלו.

מלענין הפטור לא הזכיר יושב, דכיון שעומד לפוש כ"ש יושב, והזכירו רק לענין האיסור מד"ס, משום רבותא שאף שיושב מ"מ אסור מד"ס.

מא[ובמ"מ וציונים כתב וז"ל: בעומד או יושב לפוש – עיין ב"י שם [סוף הסימן] בשם רי"ו ומ"א רס"ו סק"ט בדעתו ומחצה"ש כאן סק"ו. ולפי משמעות דבריהם ביושב אין מעלה אם הוא לפוש או לא, וצ"ע, עכ"ל. ותימה, מנין לקח משמעות כזאת, ואינו במשמע אלא דלא בעינן יושב אלא סגי בעומד לפוש, אבל ביושב אי בעינן לפוש או לא אין שום משמעות].

מבוהנה לעיל סי' רס"ו סי"א בדין מי שהחשיך לו בדרך כתב רבנו וז"ל: ואם אין עמו שום אחד מכל אלו (היינו נכרי או חמור או חרש שוטה וקטן ליתן להם כיסו), התירו לטלטל בשבת כיסו או מציאה שבאה לידו מבעוד יום פחות פחות מד' אמות, דהיינו שלא יוליכם ד' אמות רצופים משקדש היום, אלא ילך עמהם פחות מד' אמות ויעמוד מעט לנוח, ויחזור וילך פחות מד' אמות ויעמוד מעט לנוח, וכן יעשה עד שיגיע למקום שביתתו. ואם עמד לתקן משאו אין עמידה זו מפסקת, אלא צריך שיעמוד כדי לנוח. ויש מחמירין בכל מקום שהתירו טלטול פחות פחות מד' אמות שישב בכל פחות מד' אמות, אבל העמידה אינה כלום, כיון שאין כוונתו בעמידתו בשביל לנוח ולהנפש, אלא הוא רוצה לנוח כדי להתיר איסור טלטול ד' אמות. וטוב לחוש לדבריו במקום שאפשר. עכ"ל.

מגויש מחמירין אלו הוא דעת רבנו ירוחם (נתיב י"ב ח"ו) הנזכר במחצה"ש כאן. ונמצא שלכתחילה חשש רבנו לדעת רי"ו שלא לסמוך על עמידה לפוש כשכוונתו להתיר איסור טלטול, אבל לענין חיוב לא פסק כדעת רי"ו אלא כתב כאן דפטור בעומד לפוש. והיינו כמ"ש מחצה"ש כאן, שלכתחילה מחמרינן כדעת רי"ו אבל לענין חיוב פטור בעומד לפוש.

מדועפ"ז א"ש טפי הרבותא דיושב, דלא מיבעי עומד דאסור משום דחיישינן לדעת רי"ו שכשכוונתו להתיר איסור טלטול אין עמידתו כלום (כמ"ש בסי' רס"ו), אלא אפילו יושב שגם לדעת רי"ו פטור, מ"מ אסור מד"ס.

מומ"ש רבנו שברה"ר גזרו בין השמשות אפילו לדבר מצוה (דלא כעו"ש סק"ד שלדבר מצוה שרי)¹⁰⁹, י"ל משום דאי שלא במקום מצוה מאי רבותא, והרי כל שבות אסור בין השמשות שלא במקום מצוה כמבואר בסי' שמ"ב ועוד, ועכצ"ל שהרבותא הוא שאפי' במקום מצוה אסור.

מחא. רבנו פסק כדעת רב הונא בגמרא שבת ק"א ע"א גבי הני ביצאתא דמישן (וכפרש"י שם דהיינו ספינות קטנות וקצרות מלמטה עד כחודו של סכין), דלא אמרינן גוד אחית במים אא"כ נעשו המחיצות כדי להתיר, ודלא כרב נחמן בגמרא שם, ועיין בארוכה לקמן ס"י ובקו"א סק"א וסק"ב בטעם הדבר (ובמשנה ברורה סותר דברי עצמו בזה, דבסי' זה סקכ"ג הסכים לדברי המחבר דבעינן מחיצה העשויה להתיר דוקא, ולקמן סי' שס"ו בביה"ל ד"ה ואם אין לספינה פסק להתיר בספינות המתקצרות למטה משום גוד אחית, ולא חלי ולא מרגיש דסתראי נינהו).

מטוהנה בתוס' שם ד"ה הני הקשו על פרש"י וז"ל: ועוד, מאי פריך לימא גוד אחית מחיצה, מה מועיל שיהא המחיצות מבחוץ, כיון שמבפנים אין שם ריוח מקום ד' ולא ניחא תשמישם, ודופן הספינה שבקצר מבטל גוד אחית כמו חלוקה במחצלת דלעיל. ועוד, מה לי מלינהו קני ואורבני, אע"ג דלא מילאן כיון דיכול למלאות חשיב רשות היחיד, כדאמר בפרק חלון משום דאי בעי מנח עליה מידי ומשתמש גבי מלאו כולו ביתדות, עכ"ל (ויש להעיר שב' קושיות אלו סתרי אהדדי קצת, שהרי בקושיא הא' ר"ל דלא מהני גוד אחית לאשוויי לספינות אלו רה"י, ובקושיא הב' ר"ל דאף בלא גוד אחית הוי רה"י משום דאי בעי מנח מידי ומשתמש). וכתבו דנראה כפר"ח דפירש הני ביצאתא דמישן באופן אחר.

נובחידושי הגר"ח הלוי על הרמב"ם פי"ד מהל' שבת ה"א כתב דמחלוקת רש"י ור"ח תליא במה שיש לחקור ביסוד שיעור ד' טפחים ברה"י, אם הוא משום דבעינן מקום הראוי להשתמש בו או דבעינן קרקע ד', דרש"י ס"ל דבעינן מקום הראוי להשתמש, ולהכי אי אמרינן גוד אחית שפיר חשיב הכא רה"י כיון דאי בעי מנח עליה מידי ומשתמש, משא"כ ר"ח ס"ל דבעינן דוקא קרקע ד', והכא אפילו אי נימא גוד אחית מ"מ ליכא קרקע ד', דהא בספינה ליכא קרקע ד', ואינה מצטרפת עם קרקע הים שתחת הספינה שהרי קרקעית הספינה מפסקת בינתיים, וגוד אחית לא מהני אלא למחיצות אבל לא לענין שיעור קרקע ד'.

נאוהנה אף שבדבריו יישב קושייתו שם על פרש"י (דמאי מהני הא דאמרינן גוד אחית מחיצתא, והא מ"מ ליכא ד' טפחים קרקע בתוך המחיצות), אבל מ"מ קושיית התוס' במקומה עומדת, דסו"ס אין כאן מקום ד' שהרי דופן הספינה מבטלו (והוא ממש כעין קושיית הגר"ח, אלא שהגר"ח הקשה דאע"ג דאמרינן גוד אחית מ"מ לא ליהני משום דליכא ד' טפחים קרקע, וע"ז תירץ שפיר דד' טפחים קרקע לא בעינן, אבל התוס' הקשו דלא נימא גוד אחית כלל כיון שמחיצות הספינה שלמטה מבטלות החלל שבין המחיצות שמבחוץ, וע"ז לא תירץ הגר"ח ולא מידי).

נבב. ונראה לבאר בהקדם ביאור שיטת רבנו בחקירת הגר"ח הנ"ל, דהנה הכא כתב רבנו דמה שהמחיצות שלמטה אין להם דין מחיצה הוא לפי שכל מחיצה העשויה לחלל פחות מד' טפחים אינה מחיצה, ומשמע שיסוד שיעור ד' טפחים ברה"י הוא משום דין מחיצה, שכדי שיהיה להמחיצות דין מחיצה צריך שיהיה ביניהן חלל ד' טפחים, אבל לעיל סי' שמ"ה ס"ג גבי עמוד גבוה עשרה שיש בראשו ארבעה ומתקצר והולך למטה כתב רבנו דאף שעל ראש העמוד הוי רה"י משום גוד אחית ואנו רואים כאילו מחיצות מקיפות תחת ראש העמוד, מ"מ תחתיו אינו רה"י לפי שאין שם ריוח ד' על ד' שיהא ראוי להשתמש שם, ומשמע שיסוד שיעור ד' טפחים ברה"י הוא לפי שחלל פחות מד' טפחים אינו ראוי להשתמש בו.

נגואשר על כן נ"ל דשיטת רבנו (אליבא דרש"י דפסק כוותיה) דתרווייהו בעינן, מחיצות המקיפות חלל ד' (וכמ"ש הב"י ריש הסימן בשם רש"י ותוס' דכל מחיצה נעשויה לפחות מחלל ד' אינה מחיצה, כנסמן במ"מ וציונים לס"א) ומקום ד' כדי להשתמש בו, אבל קרקע ד' (כמ"ש הגר"ח בדעת ר"ח) לא בעינן.

נדואף שמקור דברי רבנו בסי' שמ"ה שתחת העמוד אינו רה"י משום דא"א להשתמש שם הוא בדברי התוס' שבת צ"ט ע"ב בסופו (כמצויין במקור דברי רבנו במג"א סק"א), ולכאורה אזלי לשיטתם בדף ק"א דמחיצות הספינה מבטלות החלל משום דלא ניחא תשמישם, ודלא כשיטת רש"י (דכוותיה פסק רבנו) דלא חייש להכי, צ"ל דס"ל לרבנו דהך דעמוד והך דספינה תרי מילי נינהו. והיינו דבהך דעמוד אף דמחיצות המקיפות חלל ד' איכא משום גוד אחית, מ"מ חסר התנאי הב' דבעינן מקום ד' להשתמש וליכא מפני העמוד שבאמצע, והתם לא שייך מנח עליה מידי ומשתמש כמו בעמוד שמלאו כולו ביתדות (דהתם נמי איכא מחיצות מקום ד' אלא דליכא מקום להשתמש, ולזה מהני הא דאי בעי מנח עליה מידי ומשתמש), שהרי העמוד עולה ומפסיק עד למעלה (וע"ג העמוד הוי רה"י בלא"ה), וז"ש רבנו בסי' שמ"ה דאע"פ שאנו רואים כאילו מחיצות מקיפות שם אין זה מועיל לעשות שם רה"י לפי שאין שם ריוח ד' על ד' להשתמש שם. משא"כ בביצאתא דמישן אי אמרינן גוד אחית הרי ישנם מחיצות המקיפות ד', ומה שחסר מקום להשתמש הרי לזה מהני הא דאי בעי מנח עליה מידי ומשתמש (כתירוץ הגר"ח), משא"כ בלא גוד אחית חסר התנאי הא', שהרי אין כאן מחיצות המקיפות מקום ד' וממילא אינו רה"י, ומה יושיענו זה דאי בעי מנח עליה מידי ומשתמש.

נהובזה מיושבים בפשטות ב' קושיות התוס' על פרש"י: מה שהקשו שמחיצות הספינה מבטלות החלל שבין המחיצות משום דלא ניחא תשמישם לק"מ, דלפרש"י הא דליכא מקום להשתמש אינו מבטל המחיצות, אלא שני תנאים הם דבעינן מחיצות ובעינן מקום להשתמש, והכא מחיצות איכא (אי אמרינן גוד אחית) ומקום להשתמש נמי איכא משום דאי בעי מנח עליה מידי. וכן לק"מ מה שהקשו דאפילו בלא גוד אחית להוי רה"י כיון שיכול למלאותו בקני ואורבני, דהא דיכול למלאות לא מהני אלא לענין דחשיב מקום הראוי להשתמש היכא דאיכא מחיצות, אבל לאשוויי מחיצות לא מהני, וכיון דלא אמרינן גוד אחית אין כאן מחיצות. ובזה נתיישבה היטב שיטת רבנו, שפסק לגמרי כרש"י, ואינו סותר למ"ש לעיל סי' שמ"ה.

נזכתב במ"מ וציונים וז"ל: שכל זמן שהוא בידו – עיין ריטב"א פ' ע"א בביאור מחלוקת רב ושמואל, ועיי"ש בתוס' וצ"ע, עכ"ל.

נחואיני יודע למה לא יפרש דברי הריטב"א כמ"ש הרשב"א שם, דכל היכא דאכתי לא נפיק מרשותיה לא זכי ביה אידך, ולכן צריך לזכות ע"י אחר דוקא וכדברי רבנו. וגם את"ל דפליגי ודעת הריטב"א הוא דלא בעינן שיצא מרשותו אלא בהכירא לחוד סגי, הרי ההכרעה בפוסקים כוותיה דהרשב"א.

סכתב במ"מ וציונים וז"ל: ואפי' אם הניחו – ט"ז סק"ו. ועיין תוס' כתובות ל"א (ע"ב) [ע"א] ד"ה דאי בעי. וצ"ע, עכ"ל. ועיין שו"ת צ"צ חאהע"ז סי' ד"ש, ושם נתבאר ענין זה.

סביש לבאר דיוק לשון רבנו "אינה חשובה דירה לאסור" (ודלא כמ"ש גבי אכסדרה ומרפסת "אינן חשובות דירה" סתם), בהקדם שיחת כ"ק אדמו"ר הכ"מ¹¹⁰ הידועה (לקו"ש ח"ט ע' 91, ועוד) אודות ביקור אביו הרה"ג מוהרלוי"צ ז"ל אצל הגר"ח מבריסק, ששאלו הגר"ח בדין שכנים ששכחו לעשות עירובי חצירות לסוכתם, והשיבו מוהרלוי"צ ז"ל שהסוכה עצמה מערבת. ולכאורה צ"ע מהו החידוש בפס"ד זה, והרי דין מפורש הוא בשו"ע כאן ס"ד והובא בשוע"ר ס"ו שאכילה במקום אחד מערבת.

סגונראה לבאר בזה, דהנה בערוך השולחן כאן ס"א כתב דאין ליתן פת של עירוב בסוכת החג בחג, דכיון דלא חשיבא דירה לאסור על בני החצר משום דהוי דירת עראי, ה"ה דלא חשיבא דירה ליתן בה את העירוב, וככל הנך דלעיל סי' שס"ו ס"ה שאין מניחין בהם עירוב לפי שאינם ראויים לדירה. ולפ"ז לכאורה היה מקום לומר דה"ה לענין אכילה יחד, שמקומות שאינם ראויים לדירה אין האכילה בהם מערבת, שהרי מה שהאכילה מערבת הוא לפי שעיקר דירת האדם היא מקום האכילה (כמ"ש רבנו לקמן ס"ו), וכיון שמקום האכילה אינו ראוי לדירה אין האכילה שם מערבתן להיות כמי שדרים שם.

סדוזהו שחידש מוהרלוי"צ ז"ל, דאע"ג דסוכת החג בחג אינה חשובה דירה לאסור, וה"ה שאינה חשובה דירה ליתן בה פת של עירוב, היינו דוקא היכא דבעינן פת כדי להחשיבה דירה, אבל אם אוכלים בה ביחד ה"ה מעורבים מעיקרא מפני אכילתם שם, וממילא נעשית מקום דירתם אפילו אם אינה ראויה לדירה מצ"ע, וכדין שיירה וספינה המבואר לעיל סי' שס"ו ס"ב (ועיי"ש במג"א סק"ג במה שציין לשו"ע כאן ס"ג).

סהומעתה י"ל שזהו דיוק לשון רבנו כאן "אינה חשובה דירה לאסור", היינו דדוקא לאסור אינה חשובה דירה, אבל להתיר שפיר חשובה דירה אם אנשי החצר אוכלין שם¹¹¹.