Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Or HaTorah·
אביאור על תורה מי מנה [ג' בחי' אדם]
ביאור על תורה מי מנה
ביאור על תורה מי מנה
בלהבין מ"ש בע"ח (מהת"ז סוף תיקון ע' ותיקון י"ט) שיש ג' בחי' אדם, היינו א"ק הוא אדם דבריאה, ובחי' ע"י וא"א (ולפעמים כ' כן על נקודים) הוא נק' אדם דיצי', ועולם האצי' נק' אדם דעשי' (ע' ע"ח שער ב' במהד"ב פ"ג ע"פ כולם בחכמה עשית כי הי"ס דאצי' הם בחי' עשי' אל אור הא"ס העליון כו', ולעיל מיני' אמר דא"ק נק' אדם דבריאה) (וצ"ל דהלא א"ק הוא למעלה מעלה מעולם האצי' כמובן, וא"כ למה נק' בריאה, הלא פי' בריאה הוא התהוות מאין ליש ואצי' הוא אלקות שלמע' מבחי' נברא, וכמ"ש בזוהר דבאצי' איהו וחיוהי וגרמוהי חד שגם הכלים דאצי' הם אלקות, ואיך אפי' א"ק שלמע' מעלה לאין קץ מבחי' אצי' נק' בריאה מאין ליש, ואם הוא כן באמת איך יתכן שגם אצי' שלמטה הרבה מא"ק הוא ג"כ אלקות הלא זה הוא תרתי דסתרי, וז"ל ע"ח שער ב' במהד"ב פ"א ובחי' היותו שנית לא"ס נק' אדם דבריאה עם שהוא קודם האצי' עכ"ל. עוד יש להעיר למה אמר שכל המציאות דכללות כל העולמו' נבחן בג' בחי' היינו בריאה יצירה עשיה שא"ק נק' אדם דבריאה עד שאצי' (וכ"ש בי"ע) נק' אדם דעשי' הרי שכל העולמות מראש ועד סוף נכללו בג' בחי' אלו בי"ע ולמה בדרך פרט נמצאו ד' בחי' היינו ד' עולמות אבי"ע כנגד ד' אותיות של שם הוי' כנודע. וזהו לבד מה שלמע' מהאצי' הנק' עולמות הא"ס כמו א"ק ועקודים כו' וכשכלל כללות ד' עולמות דאבי"ע עם העולמות הא"ס הנ"ל נבחנו רק לג'
גתתקסג
בחי' בי"ע לבד, היינו אבי"ע נק' עשי' ועוד שני בחי' בלמעלה מהאצי' בריאה ויצי' היינו א"ק ונקודים או ע"י וא"א כנ"ל ואין זכר כלל לבחי' האצי' שבכללות ההשתל' מהו. וצ"ל לכאורה שבחי' זו הוא הא"ס ב"ה ממש שהעולמו' בי"ע הכללים היינו א"ק הנק' אדם דבריאה הוא לגבי א"ס כלא חשיב כמו עולם הבריאה לגבי האצי' שהוא אלקות וכדמשמע מלשון הע"ח הנ"ל שהבאתי, וזהו ג"כ אינו מובן וצריך ביאור שהרי ידוע דיותר משאין ערוך הדומם הגשמי לגבי האצי' ואפי' לגבי א"ק יותר לאין קץ אין ערוך א"ק לגבי א"ס עד שלגבי א"ס שוין ממש א"ק ועשי' א"כ איך יהי' נערך א"ק לגבי א"ס רק כמו בריאה לגבי אצי' ואף אם ר"ל זה על הקו מא"ס מ"מ הרי האור מעין המאור. ע"כ הג"ה).
בחי' בי"ע לבד, היינו אבי"ע נק' עשי' ועוד שני בחי' בלמעלה מהאצי' בריאה ויצי' היינו א"ק ונקודים או ע"י וא"א כנ"ל ואין זכר כלל לבחי' האצי' שבכללות ההשתל' מהו. וצ"ל לכאורה שבחי' זו הוא הא"ס ב"ה ממש שהעולמו' בי"ע הכללים היינו א"ק הנק' אדם דבריאה הוא לגבי א"ס כלא חשיב כמו עולם הבריאה לגבי האצי' שהוא אלקות וכדמשמע מלשון הע"ח הנ"ל שהבאתי, וזהו ג"כ אינו מובן וצריך ביאור שהרי ידוע דיותר משאין ערוך הדומם הגשמי לגבי האצי' ואפי' לגבי א"ק יותר לאין קץ אין ערוך א"ק לגבי א"ס עד שלגבי א"ס שוין ממש א"ק ועשי' א"כ איך יהי' נערך א"ק לגבי א"ס רק כמו בריאה לגבי אצי' ואף אם ר"ל זה על הקו מא"ס מ"מ הרי האור מעין המאור. ע"כ הג"ה).
דולהבין זה יש להקדים תחלה ענין בחי' עתיק מה ענינו כמו שידוע בסדר השתל' העולמות שבחי' מל' שבעולם העליון נעשי' עתיק לתחתון כמו מל' דא"ק נעשה ע"י לאצי' ומל' דאצי' נעשה עתיק לבריאה וכן מל' דבריאה עתיק ליצי' כו', והענין דהנה ידוע כי אית רצון ואית רצון, פי' שיש ב' מיני רצון הא' הוא הרצון הנולד מן השכל שמחמת שמשכיל בשכלו בטוב ויופי הדבר, לכן רוצה בזה, וזה הרצון הוא הנק' רצון התחתון, (כ"י הר"פ בביאור דכי על כל כבוד חופה והעתקתי לשונו כאן לישוב יותר), אכן אית רצה"ע שלמעלה מהשכל, כענין שאמרו שתוק כך עלה במחשבה שאינו יכול להשיב לו טעם ע"ז שהוא נגד השכל כמו שא' וכי זו תורה וזו שכרה, רק רצונו הוא כך בלי טעם וזהו הרצה"ע, כי רצה"ת אדרבה הוא ע"י הטעם שרואה בשכלו טעם הדבר, ולכן רוצה בזה, וא"כ אם מבחי' זו הי' הרצון ההוא במעשה דר"ע הי' יכול להשיב לו למשה טעם הדבר, ומה שלא השיב לו הטעם רק שתוק, היינו מפני כי רצון זה הוא בחי' רצון שלמעלה מן השכל לכן לא הי' באפשרי להגיד לו הטעם כי הרצון הוא גבוה הרבה ואינו יכול להשתלשל לבא לידי גילוי בשכל, אכן י"ל דא"כ הוא שאין טעם לרצון זה כלל, א"כ יראה ח"ו כמו עקשות ומאי מעליותא דרצון זה עד שיקרא רצה"ע שלמעלה מהשכל, הרי אדרבה אין זה שבח במה שרוצה נגד השכל, רק הענין הוא כי יש מוחא סתימאה, שפי' מה שנק' סתימאה היינו כי בודאי יש טעם על זה הרצון העליון שרוצה כך רק הטעם הוא נשגב ונעלה גבוה מאד שאינו יכול להשתלשל ולבא לידי גילוי, כמו עד"מ באדם שיש לו איזה רצון והטעם כמוס לו לבדו וא"א לו לגלות לזולתו כלל, כן עד"מ למעלה ברצה"ע, הנה הטעם של הרצון א"א לבא לידי גילוי בחכ' ושכל המושג כלל רק הוא למעלה משכל ודעת המושג ומובן, ונק' בחי' זו שכל הנעלם מכל רעיון או קדמות השכל שאינו מתגלה כלל בעולמו' רק לו לבדו הוא, וזהו שנק' מוחא היינו שכל הגבוה רק סתימאה נעלם מכל, לכן אמר שתוק בחי' שתיקה (כתר ל' שתיקה כמו כתר לי זעיר כו' היינו שזה הענין נמשך מרצה"ע הנק' כתר ומקיף על החכמה והשכל המושג סייג לחכמה שתיקה), כך עלה במחשבה שהוא בחי' חכ' סתימאה וטעם העליון שאין ביכולת שום בחי' זולתו ית' להשיגה, ולכן לזולתו נראה כי הוא רק
התתקסד
רצון לבד בלי שום טעם כלל כי רק לו לבדו טעמו ונימוקו עמו. והנה שם במו"ס שורה התענוג מן הדבר ההוא תענוג עליון, וזהו הנק' בחי' עתיק ל' המעתיק הרים שפירושו שנעתקו ונבדלו, וכך התענוג של הרצון עליון ההוא נעתק מכל העולמו' והספי' ואינו מושג להם כלל, רק במהו"ע יש התענוג מן הדבר ההוא, ונגד זולתו יקרא רצה"ע רצון לבד, היינו רצון בלי טעם רק כך עלה במחשבה, לכן יש בבחי' כתר ב' בחי' הללו היינו בחי' עתיק אשר משם הוא מו"ס וטעמו ונימוקו עמו, שבחי' זו נעתק ונבדל ואינו מושג כלל, ובחי' השנית היינו הרצה"ע המתגלה לזולתו אשר נחשב לרצון בעלמא בלי שום טעם ונק' גלגלתא דחפיא על מוחא, שהמו"ס כמוס וסתום בתוך הרצון ואינו מתגלה כלל רק הגולגולתא מתגלה שהוא בחי' הרצון שנק' חיצוני' לגבי התענוג שבמו"ס שהוא פנימי' הרצון וטעמו ונימוקו כנ"ל. [הג"ה. מ"ש כאן שבמו"ס יש גילוי עתיקא ממש יותר מבגלגלתא זה לכאורה נגד מ"ש בע"ח דחו"ג דעתיק מלובשי' בגלגלתא ומוחא, וא"כ בגלגלתא מלובש בחי' חסד דעתיק, ובמוחא רק גבורה. אך הענין הוא כי יש עוד בחי' אוירא שבין מוחא לגולגלתא ונק' ג"כ בכלל מו"ס, ובו מלובש גילוי דעת דע"י שלמעלה מעלה מחו"ג דע"י, וזהו עיקר בחי' טעם הכמוס היינו דעת הנעתק ונבדל מכל הנ"ל, ועוד נת' במ"א בענין השופר ע"פ שוש אשיש שגם במו"ס ממש יש גילוי יותר מעתיק מן הגילוי שבגלגלתא אלא דלפיכך בא ע"י גבו' וצמצום כדי שיוכל להתלבש בפנימי' ממש ע"ש] (מ"כ מתלמידי הרב ז"ל). ולהמשיל משל לבחי' זו דרצה"ע שלמעלה מהשכל למטה א"א למצוא כלל רק מעין זה הוא ענין הרצון המוטבע באדם מצד טבעו כמו אהבת האב לבנו שאין שייך לומר שמשכלו נמשך רצון זה כשארי רצונות שא"צ לזה שכל כלל רק ממילא נמשך הרצון, וגם כאן יובן איך כי פנימי' הרצון הזה הוא התענוג שמתענג האב ומשתעשע מבנו ולכך רוצה בו, ונמצא התענוג הוא הפנימי' של הרצון שלמעלה מהשכל והחיצוני' הוא הרצון העצמי.
רצון לבד בלי שום טעם כלל כי רק לו לבדו טעמו ונימוקו עמו. והנה שם במו"ס שורה התענוג מן הדבר ההוא תענוג עליון, וזהו הנק' בחי' עתיק ל' המעתיק הרים שפירושו שנעתקו ונבדלו, וכך התענוג של הרצון עליון ההוא נעתק מכל העולמו' והספי' ואינו מושג להם כלל, רק במהו"ע יש התענוג מן הדבר ההוא, ונגד זולתו יקרא רצה"ע רצון לבד, היינו רצון בלי טעם רק כך עלה במחשבה, לכן יש בבחי' כתר ב' בחי' הללו היינו בחי' עתיק אשר משם הוא מו"ס וטעמו ונימוקו עמו, שבחי' זו נעתק ונבדל ואינו מושג כלל, ובחי' השנית היינו הרצה"ע המתגלה לזולתו אשר נחשב לרצון בעלמא בלי שום טעם ונק' גלגלתא דחפיא על מוחא, שהמו"ס כמוס וסתום בתוך הרצון ואינו מתגלה כלל רק הגולגולתא מתגלה שהוא בחי' הרצון שנק' חיצוני' לגבי התענוג שבמו"ס שהוא פנימי' הרצון וטעמו ונימוקו כנ"ל. [הג"ה. מ"ש כאן שבמו"ס יש גילוי עתיקא ממש יותר מבגלגלתא זה לכאורה נגד מ"ש בע"ח דחו"ג דעתיק מלובשי' בגלגלתא ומוחא, וא"כ בגלגלתא מלובש בחי' חסד דעתיק, ובמוחא רק גבורה. אך הענין הוא כי יש עוד בחי' אוירא שבין מוחא לגולגלתא ונק' ג"כ בכלל מו"ס, ובו מלובש גילוי דעת דע"י שלמעלה מעלה מחו"ג דע"י, וזהו עיקר בחי' טעם הכמוס היינו דעת הנעתק ונבדל מכל הנ"ל, ועוד נת' במ"א בענין השופר ע"פ שוש אשיש שגם במו"ס ממש יש גילוי יותר מעתיק מן הגילוי שבגלגלתא אלא דלפיכך בא ע"י גבו' וצמצום כדי שיוכל להתלבש בפנימי' ממש ע"ש] (מ"כ מתלמידי הרב ז"ל). ולהמשיל משל לבחי' זו דרצה"ע שלמעלה מהשכל למטה א"א למצוא כלל רק מעין זה הוא ענין הרצון המוטבע באדם מצד טבעו כמו אהבת האב לבנו שאין שייך לומר שמשכלו נמשך רצון זה כשארי רצונות שא"צ לזה שכל כלל רק ממילא נמשך הרצון, וגם כאן יובן איך כי פנימי' הרצון הזה הוא התענוג שמתענג האב ומשתעשע מבנו ולכך רוצה בו, ונמצא התענוג הוא הפנימי' של הרצון שלמעלה מהשכל והחיצוני' הוא הרצון העצמי.
וב) והנה גם בזה התענוג שהוא הפנימי' של הרצון שלמעלה מהשכל יש ב' מדריגות, היינו בחי' גילוי התענוג ויש עוד בחי' שלמעלה מזה והוא כח התענוג שהוא ענין מקור כל התענוגי' וכמו שיש בנפש גילוי השכל ויש בחי' כח השכל המשכיל השכלות שממנו נמשכו כל פרטי השכליי' והוא עצמו למעלה ממהות גילוי השכל רק הוא מקורן ושרשן, כך יש בבחי' התענוג ב' בחי' הללו דהיינו בחי' גילוי ההתענגות ובחי' כח ומקור שממנו נמשך בחי' ההתענגות הלז שהוא למעלה ממהות גילוי התענגות רק שהוא מקורן ושרשן, וזה נראה בחוש עד"מ באדם משעשוע האב לבנו שהוא משל לבחי' התענוג והפנימי' של הרצון הטבעי שאינו נולד מהשכל לבד כנ"ל, ומ"מ אנו רואי' כי לא כל העתים שוות ענין התענוג הזה ויש בו שינויים שלפעמים לא יתפעל בתענוג כ"כ כי לא ימשוך את נפשו לבא לידי התפעלות העונג מפני איזה דאגה או איזה טעם אחר הכמוס עמדו אין לו רצון בשעשועים הללו, ולפעמים ירצה האב את
זתתקסה
בנו, וכמ"ש וכאב את בן ירצה, ואז ימשיך כח נפשו לבא בהתפעלות התענוג וישתעשע בו הרבה, והרי אנו רואים שגם ההתענגות תלוי ברצון הנפש, והיינו מטעם הנ"ל שיש בחי' עוד למעלה גם מבחי' התפעלו' התענוג והוא הנק' מקור כל התענוגים והוא כח התענוג שיש בעצמות הנפש וכל התפעלות התענוג הוא בחי' גילוי ונביעה ממקור התענוגים ע"כ יש בנביעה וגילוי זה שינויים שלפעמים יאיר ויומשך הרבה ולפעמים לא יאיר רק בצמצום וכמו בכח השכל המשכיל ההשכלות שלפעמים יאיר הרבה ולפעמים לא יאיר כ"כ כו', וכ"ז תלוי ברצון עצמי' הנפש שאם לא ירצה להעמיק שכלו להמשיך גילוי כח השכל לא יאיר כלל או מעט מזעיר, משא"כ כשירצה ויעמיק שכלו יאיר כח השכל הרבה, ועד"ז הוא בענין גילוי התפעלו' התענוג מעצמו' כח התענוג שלפעמי' יהי' הגילוי הרבה שירבה להשתעשע עם בנו ולפעמים לא יתגלה כלל ההתענגות מכח התענוג או בצמצום וזה תלוי ברצון הנפש שהיא עצמה למעלה מכחות המתפשטים ממנה וגם מבחינת כח התענוג וכח השכל על כן המשכתם וגילויים תלויה ברצון הנפש (ואמנם מה שאנו קורין לבחינה זו מהנפש המנהגת כחותי' בשם רצון לכאורה אינו מובן שהרי התענוג הוא למעלה מהרצון אפילו מהרצון שלמעלה מהשכל כנ"ל, ואם כן איך גם ההתענגו' יהי' תלוי ברצון שאם לא ירצה לא יומשך התענוג הרי התענוג הוא גבוה מהרצון, ואיך ניתן להרצון שליטה עליו. אך זה יובן ממשי"ת לקמן אי"ה, איך שיש עוד בחי' הסכם שלפני הרצון מה שמסכים להיות רוצה או לא רוצה, וזו היא המושל על כל כחות הנפש ומנהיגם, וענינו למעלה הוא בחי' א"ק, ולכן מושל ומנהיג ג"כ על כח התענוג כמה שיתגלה שנק' עתיק יומין, ועמ"ש במ"א ע"פ ובבואה לפני המלך אמר עם הספר כו'), והנמשל מזה יובן למעלה שבחי' ע"י המלובש במו"ס שהוא טעם הכמוס ופנימי' הרצה"ע הנק' גולגלתא הנה הוא רק גילוי התענוג מה שנמשך ממנו להיות תענוג בהדבר והרצון ההוא שלמעלה מהשכל המושג ומובן והוא בחי' גילוי התענוג, ויש ג"כ בחי' תענוג המתלבש בשכל המושג היינו בבחי' חו"ב דאצי', וכמו באדם תענוג המלובש בשכל המושג וברצון הנולד משכל זה, וזהו תענוג המורכב בשכל, ויש ג"כ גילוי תענוג שאינו מורכב בשום דבר כלל, כי מאחר שאנו רואי' תענוג המורכב בשכל וגם רואי' שיש שכל בלי תענוג כמו שנתיישן השכל אצלו שאז אין בו תענוג ממילא מובן שיש ג"כ תענוג בפ"ע שאינו מלובש בשכל ולא בשום דבר כלל, והוא ג"כ רק גילוי התענוג ונק' למעלה הגילוי מבחי' ע"י, וכמו בחי' ז"ת דע"י שהן המתלבשים בא"א היינו גילוי התענוג ברצה"ע ובטעם הכמוס וגם מתלבשי' בחו"ב וזו"נ דאצי', אבל עצמי' בחי' עתיק הוא עד"מ כח התענוג שלמעלה מבחי' הגילוי ונק' מקור התענוגי', וענין הגילוי וההמשכה מבחי' עתיק בא"א ובאצי' הוא כפי רצון המאציל א"ס ב"ה, ורצון זה היינו בחי' א"ק וגבוה מבחינת רצון רק שנק' כן ע"ד ההשאלה, ונק' גם כן בחי' רעדכ"ר רצון המקור לרצונות, אך הנה מהות ועצמי' המאציל ב"ה מרומם ונשגב בערך מבחי' כח התענוג והרצון דלאו מכל אינון מדות איהו כלל רק מ"מ מתייחד עמהן וכמו עד"מ
בנו, וכמ"ש וכאב את בן ירצה, ואז ימשיך כח נפשו לבא בהתפעלות התענוג וישתעשע בו הרבה, והרי אנו רואים שגם ההתענגות תלוי ברצון הנפש, והיינו מטעם הנ"ל שיש בחי' עוד למעלה גם מבחי' התפעלו' התענוג והוא הנק' מקור כל התענוגים והוא כח התענוג שיש בעצמות הנפש וכל התפעלות התענוג הוא בחי' גילוי ונביעה ממקור התענוגים ע"כ יש בנביעה וגילוי זה שינויים שלפעמים יאיר ויומשך הרבה ולפעמים לא יאיר רק בצמצום וכמו בכח השכל המשכיל ההשכלות שלפעמים יאיר הרבה ולפעמים לא יאיר כ"כ כו', וכ"ז תלוי ברצון עצמי' הנפש שאם לא ירצה להעמיק שכלו להמשיך גילוי כח השכל לא יאיר כלל או מעט מזעיר, משא"כ כשירצה ויעמיק שכלו יאיר כח השכל הרבה, ועד"ז הוא בענין גילוי התפעלו' התענוג מעצמו' כח התענוג שלפעמי' יהי' הגילוי הרבה שירבה להשתעשע עם בנו ולפעמים לא יתגלה כלל ההתענגות מכח התענוג או בצמצום וזה תלוי ברצון הנפש שהיא עצמה למעלה מכחות המתפשטים ממנה וגם מבחינת כח התענוג וכח השכל על כן המשכתם וגילויים תלויה ברצון הנפש (ואמנם מה שאנו קורין לבחינה זו מהנפש המנהגת כחותי' בשם רצון לכאורה אינו מובן שהרי התענוג הוא למעלה מהרצון אפילו מהרצון שלמעלה מהשכל כנ"ל, ואם כן איך גם ההתענגו' יהי' תלוי ברצון שאם לא ירצה לא יומשך התענוג הרי התענוג הוא גבוה מהרצון, ואיך ניתן להרצון שליטה עליו. אך זה יובן ממשי"ת לקמן אי"ה, איך שיש עוד בחי' הסכם שלפני הרצון מה שמסכים להיות רוצה או לא רוצה, וזו היא המושל על כל כחות הנפש ומנהיגם, וענינו למעלה הוא בחי' א"ק, ולכן מושל ומנהיג ג"כ על כח התענוג כמה שיתגלה שנק' עתיק יומין, ועמ"ש במ"א ע"פ ובבואה לפני המלך אמר עם הספר כו'), והנמשל מזה יובן למעלה שבחי' ע"י המלובש במו"ס שהוא טעם הכמוס ופנימי' הרצה"ע הנק' גולגלתא הנה הוא רק גילוי התענוג מה שנמשך ממנו להיות תענוג בהדבר והרצון ההוא שלמעלה מהשכל המושג ומובן והוא בחי' גילוי התענוג, ויש ג"כ בחי' תענוג המתלבש בשכל המושג היינו בבחי' חו"ב דאצי', וכמו באדם תענוג המלובש בשכל המושג וברצון הנולד משכל זה, וזהו תענוג המורכב בשכל, ויש ג"כ גילוי תענוג שאינו מורכב בשום דבר כלל, כי מאחר שאנו רואי' תענוג המורכב בשכל וגם רואי' שיש שכל בלי תענוג כמו שנתיישן השכל אצלו שאז אין בו תענוג ממילא מובן שיש ג"כ תענוג בפ"ע שאינו מלובש בשכל ולא בשום דבר כלל, והוא ג"כ רק גילוי התענוג ונק' למעלה הגילוי מבחי' ע"י, וכמו בחי' ז"ת דע"י שהן המתלבשים בא"א היינו גילוי התענוג ברצה"ע ובטעם הכמוס וגם מתלבשי' בחו"ב וזו"נ דאצי', אבל עצמי' בחי' עתיק הוא עד"מ כח התענוג שלמעלה מבחי' הגילוי ונק' מקור התענוגי', וענין הגילוי וההמשכה מבחי' עתיק בא"א ובאצי' הוא כפי רצון המאציל א"ס ב"ה, ורצון זה היינו בחי' א"ק וגבוה מבחינת רצון רק שנק' כן ע"ד ההשאלה, ונק' גם כן בחי' רעדכ"ר רצון המקור לרצונות, אך הנה מהות ועצמי' המאציל ב"ה מרומם ונשגב בערך מבחי' כח התענוג והרצון דלאו מכל אינון מדות איהו כלל רק מ"מ מתייחד עמהן וכמו עד"מ
חתתקסו
אע"פ שמהות הנפש הוא למעלה ממהות השכל, אעפ"כ כח השכל הוא כלי לאור וגילוי הנפש שמתלבשת בו להשכיל ונעשה לה כלי עד שנקראת נפש המשכלת, כמ"כ עד"מ בחי' הע"ס הם כלים לאור הנמשך מא"ס ב"ה, וזהו שנמשלו בס"י יחוד הע"ס עם הא"ס ב"ה כשלהבת הקשורה בגחלת שהגחלת תוציא השלהבת בגילוי לפעמים בגילוי רב ולפעמים גילוי מעט ואין שינוי זה בעצם הגחלת רק בגילוי השלהבת, כמו"כ גילוי בחי' התענוג עליון עד"מ שהוא בחי' עתיק שהוא כפי הרצון המאציל א"ס ב"ה, לפעמים גילוי רב ולפעמים גילוי מעט וכ"ז אינו שינוי כלל בעצמו' א"ס ב"ה.
אע"פ שמהות הנפש הוא למעלה ממהות השכל, אעפ"כ כח השכל הוא כלי לאור וגילוי הנפש שמתלבשת בו להשכיל ונעשה לה כלי עד שנקראת נפש המשכלת, כמ"כ עד"מ בחי' הע"ס הם כלים לאור הנמשך מא"ס ב"ה, וזהו שנמשלו בס"י יחוד הע"ס עם הא"ס ב"ה כשלהבת הקשורה בגחלת שהגחלת תוציא השלהבת בגילוי לפעמים בגילוי רב ולפעמים גילוי מעט ואין שינוי זה בעצם הגחלת רק בגילוי השלהבת, כמו"כ גילוי בחי' התענוג עליון עד"מ שהוא בחי' עתיק שהוא כפי הרצון המאציל א"ס ב"ה, לפעמים גילוי רב ולפעמים גילוי מעט וכ"ז אינו שינוי כלל בעצמו' א"ס ב"ה.
טג) והנה (בדרוש רז"ל בענין הצמצום בד"ה להבין מ"ש באוצ"ח), אע"פ שנתבאר דהמאציל א"ס ב"ה מרומם ונשגב גם מבחי' עתיק הנק' מקור התענוגים, אעפ"כ בחי' עתיק הוא למעלה מכל הע"ס, וכמו שמבואר לעיל דל' עתיק מל' המעתיק הרים שנעתק ונבדל כו' וכנ"ל בענין שתוק כך עבמ"ח, שא"א לבא לידי גילוי בחכמה, וגם הוא מבואר בע"ח שמ"א שהכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים והממוצע יש בו משני הבחי' והיינו שבחי' א"א הוא שרש לנאצלים אבל בחי' עתיק הוא הבחי' תחתונה שבמאציל, נמצא הוא בחי' תחתונה שבא"ס ב"ה ממש, והענין כמו שעד"מ באדם הנה התענוג הוא מקור כל כחות הנפש והמחי' ומגדל אותן וכמו אפי' מי שהוא חכם ובר שכל גדול הנה אם יהי' לו חשק ותענוג בחכ' זו שלומד אזי ירבה להשכיל נפלאות ואם לא יחפוץ בה כ"כ אזי לא יוליד משכלו כלל התחדשות בה, ונמצא כח השכל תלוי בהתענוג שהתענוג מחי' אותו להיות מתפשט ומוליד שכליים ובהעדר המשכת התענוג אין בו חיות כ"כ, ולכן ארז"ל ע"פ בתורת הוי' חפצו שאין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ, נמצא שכח התענוג הוא למעלה מכח השכל, וגם עוד זאת אנו רואי' שכח התענוג מתפשט באריכות והרחבה יותר מכל כחות הנפש שהרי יש מיני תענוגי' שונים זמ"ז לאין שיעור כמו שיש תענוג בראי' ובשמיעה מכלי זמר וניגון ובריח כו' הכל מינים שונים בתענוגי', וכל תענוגי עוה"ז בכלל אינם אלא פסולת תענוג עליון שנפל למטה ע"י שבה"כ ואין ערוך לגבי מהות התענוג שבגעה"ת ע"ד שארז"ל מוטב דלידייני' וליתי לעלמא דאתי שכדאי כל יסורי גיהנם ואש שלנו א' מס' בגיהנם בשביל גילוי מהות תענוג שבגעה"ת כי מרומם ונשגב לאין קץ ממהות תענוג שלמטה בעוה"ז, וגעה"ע מרומם ונעלה לאין קץ מגעה"ת, ויש נה"ד המפסיק בין געה"ת לגעה"ע שצריך לטבול בו בכדי לשכוח על מהות תענוג דגעה"ת שלא יבלבלנו בגעה"ע שהוא מרומם בערך ממנו לאין קץ, ועד"ז יש עוד עליות מדריגות רבות עד אין קץ במהות התענוג, והתענוג הוא מזיו השכינה ר"ל גילוי אא"ס ב"ה, נמצא התענוג הוא מרומם יותר מהע"ס ולכן בחי' מו"ס דעתיקא נק' סתימאה שא"א להיות מושג כלל אפילו באצי', וזהו דעתיק נק' בחי' תחתונה שבמאציל היינו כי מקור כל התענוגי' הוא בחי' אורו וזיוו ית', שהאור והזיו הוא בחי' תחתונה לבד, אבל מהו"ע ית' קדוש ומובדל לגמרי מהיות נק' גם מקור התענוגי' כי הוא מרומם ונשגב לבדו והודו על
יתתקסז
ארץ ושמים, פי' הודו היינו זיו והארה ממנו ית' שאינה ערוך כלל למהו"ע הוא מקור כל התענוגי', וכמ"ש כי עמך מקור חיים פי' המקו"ח ומקור התענוגי' הוא רק בחי' עמך ולא אתה ממש רק עמך היינו מה שטפל ובטל אצלך כו', וכמש"ל דמלכות דא"ק היינו בחי' התחתונה שבו נעשה עתיק לאצי', וזהו עמך כו' וכן מל' דאצי' עתיק לבריאה כו', ויובן עד"מ כמו למטה מאותיות הדבור של הרב נעשה מקור השכל של התלמיד ואותיות הדבור הן בחי' תחתונה שבמשפיע וממנו נעשה מקור ושרש של המקבל, ואמנם אין המשל דומה לנמשל, דאע"פ שהתלמיד מקבל מהדבור של הרב אינו מעצם אותיות הדבור לבד רק מהשכל של הרב המלובש באותיות הדבור שלו, אבל למעלה הנה מבחי' מל' שבעולם העליון שהוא מהות ועצמו' הבחי' התחתונה מזה ממש נעשה עתיק לעולם האצי', והנה מובן מזה דבחי' עתיק מרומם ונשגב מכל הע"ס שנק' עכ"פ בחי' תחתונה שבמאציל, ולכן כל השכר טוב לנשמות הוא גילוי בחי' תענוג עליון דגם בג"ע העליון ותחתון נמשך ונשתלשל איזה המשכה מבחינת עתיק כו' שהוא מבחי' א"ס, וכמ"ש בסידור האריז"ל בכוונת ב"ש בפי' ברוך משלם שכר טוב ליראיו, שהוא כתר ועתיק דבריאה, רק שיש כמה בחי' אין קץ בענין שיעור בחי' הגילוי, ולע"ל יהי' גילוי בחי' מו"ס דעתיקא ממש, וזהו"ע גילוי טעמי תורה שיהי' לע"ל כמ"ש רש"י בשה"ש ע"פ ישקני מנשיקות פיהו כו' וע' בביאור לפ' כי על כל כבוד חופה.
ארץ ושמים, פי' הודו היינו זיו והארה ממנו ית' שאינה ערוך כלל למהו"ע הוא מקור כל התענוגי', וכמ"ש כי עמך מקור חיים פי' המקו"ח ומקור התענוגי' הוא רק בחי' עמך ולא אתה ממש רק עמך היינו מה שטפל ובטל אצלך כו', וכמש"ל דמלכות דא"ק היינו בחי' התחתונה שבו נעשה עתיק לאצי', וזהו עמך כו' וכן מל' דאצי' עתיק לבריאה כו', ויובן עד"מ כמו למטה מאותיות הדבור של הרב נעשה מקור השכל של התלמיד ואותיות הדבור הן בחי' תחתונה שבמשפיע וממנו נעשה מקור ושרש של המקבל, ואמנם אין המשל דומה לנמשל, דאע"פ שהתלמיד מקבל מהדבור של הרב אינו מעצם אותיות הדבור לבד רק מהשכל של הרב המלובש באותיות הדבור שלו, אבל למעלה הנה מבחי' מל' שבעולם העליון שהוא מהות ועצמו' הבחי' התחתונה מזה ממש נעשה עתיק לעולם האצי', והנה מובן מזה דבחי' עתיק מרומם ונשגב מכל הע"ס שנק' עכ"פ בחי' תחתונה שבמאציל, ולכן כל השכר טוב לנשמות הוא גילוי בחי' תענוג עליון דגם בג"ע העליון ותחתון נמשך ונשתלשל איזה המשכה מבחינת עתיק כו' שהוא מבחי' א"ס, וכמ"ש בסידור האריז"ל בכוונת ב"ש בפי' ברוך משלם שכר טוב ליראיו, שהוא כתר ועתיק דבריאה, רק שיש כמה בחי' אין קץ בענין שיעור בחי' הגילוי, ולע"ל יהי' גילוי בחי' מו"ס דעתיקא ממש, וזהו"ע גילוי טעמי תורה שיהי' לע"ל כמ"ש רש"י בשה"ש ע"פ ישקני מנשיקות פיהו כו' וע' בביאור לפ' כי על כל כבוד חופה.
יאד) והנה מעתה נבואה בס"ד בביאור ענין א"ק. דהנה מובן ממש"ל דבחי' ע"י דאצילות הגם שהוא בחינה תחתונה שבמאציל, עם כל זה הוא מקור להיות ממנו השפעת התענוג בכל העולמות (והיינו ע"י א"א שרש הנאצלים, וגם עת"י ג"כ מתלבש ז"ת שבו באצי' כו') שהרי הוא בחי' מקור התענוגי' וא"כ גם התענוג שבג"ע שנהנין מזיו השכינה שרשו מבחי' עתיק ממש וזהו"ע לחזות בנועם הוי' ל' נעימות ועריבות ומתיקות ותענוג עצום לאין קץ כמ"ש אז תתענג על הוי' והשביע בצחצחות כו' שהן הארת בחי' ע"י שנמשכי' ומאירי' גם בגעה"ע כמבואר ממ"ש באגה"ק ד"ה א"ח עט"ב בשם הזח"ב דף רכ"ט ע"ב, וכדי ליהנות מאור זה צריכה הנשמה ללבושים להלביש הנר"ן שלא יתבטלו ממציאותם כו' ע"ש, ועם היות שזהו ע"י כמה ירידות והשתל' כי הג"ע דבריאה מקבל בחי' אור התענוג מבחי' עדן דבריאה והיינו מבחי' עתיק דבריאה והוא בחי' מל' דאצי' ובחי' עדן זה נק' גן לבחי' עדן שלמעלה ממנו ויש בזה הרבה מדריגות עד שגם י"ג ת"ד הנמשכי' ממו"ס נק' ערוגות הבושם שהם עד"מ כמו ערוגות הגן ומקבלי' מבחי' עדן העליון הוא מו"ס דעתיקא מקור התענוגי' שעל ידי צמצומים עצומים ולבושים רבים ועצומים הנק' בשם שערות וי"ג ת"ד יוכל להיות נמשך מבחי' עדן העליון בבחי' גן של עדן הזה הנק' ערוגות הבושם ומזה נמשך לחו"ב דאצי' עד שממל' דאצי' נעשה עתיק לבריאה ומשם נמשך לגעה"ע דבריאה ונמצא שיש ריבוי צמצומי' עצומים ולבושי' רבים ועצומים עד שנמשך מאור התענוג עליון דעתיק דאצי' בגעה"ע שנהנין שם הנשמות
יבתתקסח
מזיו ותענוג זה, אך עכ"פ כיון שמבחי' זו ממש נמשך להיות מושג לנבראים עד שנהנין מתענוג זה להיות כן בהכרח לומר שגם בחי' עתיק עצמו רחוק מאד בערך מבחי' עצמו' המאציל, ולכן א"א להיות נמשך בחי' ע"י מעצמו' המאציל כ"א על ידי אמצעות בחי' א"ק ואח"כ מא"ק נמשך בחי' עתיק והיינו להיות כי עתיק הוא בחי' מקור התענוגי' וה"ז בחי' כח א' פרטי, כמו עד"מ בנפש האדם כח התענוג הוא כח א' וכח השכל הוא כח ובחי' אחרת אלא שהתענוג הוא למעל' מעלה מבחי' השכל והחכמה (ע' אגה"ק ד"ה א"ח שכתב כן וכנראה בחוש כו' מכלל שהתענוג כו' ע"ש), ואצ"ל משאר כחות הנפש, וכיון שכן שבחי' כח התענוג העליון הוא אצילות והתהוות בחי' א' פרטי' ע"כ ע"י ריבוי הצמצומי' והלבושי' העצומים יכול להיות נמשך גם בהשגת הנבראי', משא"כ בחי' א"ק הוא אור כללי (כן אמר רבינו הגדול נ"ע בשם הרב המגיד דמעזריטש נ"ע שהי' מרגלא בפומי' דבחינת א"ק הוא אור כללי וכן מצאתי גם כן בפירוש לתלמיד ר' ישראל סרוג תלמיד האריז"ל) היינו שהוא כולל כל פרטי ההשתל' של כל העולמו' כולן יחד ממש, לכן בו וע"י נמשך מא"ס ב"ה התהוות בחי' פרטי' וע"כ מתחלה נאצל ונתהווה בחי' א"ק שהוא האור כללי ואח"כ ממנו נמשך לבחי' פרטי' והיינו אפילו התהוות עת"י שהוא מקור התענוגי' שלמעלה מהחכ' כנ"ל, וגם זאת יש צמצום ופרסא מפסיק בין א"ק לע"י כנז' בע"ח שער ז' פ"ב שעז"נ יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין כו', ומבואר שם כי הצמצום בא"ק הוצרך להיות כדי שיהי' יכולת בעולם האצי' לקבל האור ממנו והפרסא הוא בשביל שיהי' כח ויכולת גם בעולם הבריאה לקבל האור ע"י ריבוי ההשתלשלות, והוא הענין המבואר למעלה שמבחי' עת"י דאצי' שהוא מקור התענוגי' נמשך בחי' הארת התענוג גם לעולם הבריאה שזהו בחי' הג"ע שהוא בעולם הבריאה, וכיון שכן שמבחי' עתיק נמשך גם בעולם הבריאה ע"כ א"א להיות בחי' עתיק מקבל מא"ק כ"א ע"י צמצומים והסתלקות אור א"ק וע"י פרסא כמ"ש בע"ח, (ומש"ל דבחי' עת"י נק' בחי' תחתונה שבמאציל היינו שהוא בחי' תחתונה שבא"ק שנק' מאציל לגבי עולם האצילות), וכל זה בההמשכה מבחינת א"ק לע"י על ידי בחינת פרסא וצמצום א"ק, אבל להיות התהוות בחינת א"ק מאור אין סוף ב"ה אין די על ידי פרסא או על ידי צמצום על דרך צמצום א"ק, כי אם על ידי צמצום ומקום פנוי הנזכר בעץ חיים בתחלתו שהוא צמצום עצום ואין ערוך ענין צמצום הפרסא לצמצום זה כי על ידי הפרסא נמשך האור ממש רק שעובר דרך לבוש, משא"כ הצמצום ומקו"פ הוא שנסתלק האור לגמרי ונכלל במקורו ולא נשאר רק רשימו בעלמא, ומבחי' זו הוא שרש התהוות א"ק ואח"כ מאיר בו הקו מא"ס ב"ה, והטעם הוא דכיון דא"ק הוא אור כללי וא"כ הוא מקור ושרש להיות ממנו התהוות הכלי' דאצי' ממש, ועז"נ אשר ברא אלקים לעשות פי' ברא היינו בריאת והתהוות א"ק שהוא הנק' אדם דבריאה, ובריאתו הוא לעשות, פי' בשביל שיהי' ממנו התהוות הכלי' דאצי' הנק' אדם דעשי', וא"כ כיון שהוא מקור לכלים דאצי' ע"כ כדי שיהי' התהוות בחי' ומציאות זה מא"ס ב"ה דלאו מכל אינון מדות איהו כלל א"א כ"א על
מזיו ותענוג זה, אך עכ"פ כיון שמבחי' זו ממש נמשך להיות מושג לנבראים עד שנהנין מתענוג זה להיות כן בהכרח לומר שגם בחי' עתיק עצמו רחוק מאד בערך מבחי' עצמו' המאציל, ולכן א"א להיות נמשך בחי' ע"י מעצמו' המאציל כ"א על ידי אמצעות בחי' א"ק ואח"כ מא"ק נמשך בחי' עתיק והיינו להיות כי עתיק הוא בחי' מקור התענוגי' וה"ז בחי' כח א' פרטי, כמו עד"מ בנפש האדם כח התענוג הוא כח א' וכח השכל הוא כח ובחי' אחרת אלא שהתענוג הוא למעל' מעלה מבחי' השכל והחכמה (ע' אגה"ק ד"ה א"ח שכתב כן וכנראה בחוש כו' מכלל שהתענוג כו' ע"ש), ואצ"ל משאר כחות הנפש, וכיון שכן שבחי' כח התענוג העליון הוא אצילות והתהוות בחי' א' פרטי' ע"כ ע"י ריבוי הצמצומי' והלבושי' העצומים יכול להיות נמשך גם בהשגת הנבראי', משא"כ בחי' א"ק הוא אור כללי (כן אמר רבינו הגדול נ"ע בשם הרב המגיד דמעזריטש נ"ע שהי' מרגלא בפומי' דבחינת א"ק הוא אור כללי וכן מצאתי גם כן בפירוש לתלמיד ר' ישראל סרוג תלמיד האריז"ל) היינו שהוא כולל כל פרטי ההשתל' של כל העולמו' כולן יחד ממש, לכן בו וע"י נמשך מא"ס ב"ה התהוות בחי' פרטי' וע"כ מתחלה נאצל ונתהווה בחי' א"ק שהוא האור כללי ואח"כ ממנו נמשך לבחי' פרטי' והיינו אפילו התהוות עת"י שהוא מקור התענוגי' שלמעלה מהחכ' כנ"ל, וגם זאת יש צמצום ופרסא מפסיק בין א"ק לע"י כנז' בע"ח שער ז' פ"ב שעז"נ יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין כו', ומבואר שם כי הצמצום בא"ק הוצרך להיות כדי שיהי' יכולת בעולם האצי' לקבל האור ממנו והפרסא הוא בשביל שיהי' כח ויכולת גם בעולם הבריאה לקבל האור ע"י ריבוי ההשתלשלות, והוא הענין המבואר למעלה שמבחי' עת"י דאצי' שהוא מקור התענוגי' נמשך בחי' הארת התענוג גם לעולם הבריאה שזהו בחי' הג"ע שהוא בעולם הבריאה, וכיון שכן שמבחי' עתיק נמשך גם בעולם הבריאה ע"כ א"א להיות בחי' עתיק מקבל מא"ק כ"א ע"י צמצומים והסתלקות אור א"ק וע"י פרסא כמ"ש בע"ח, (ומש"ל דבחי' עת"י נק' בחי' תחתונה שבמאציל היינו שהוא בחי' תחתונה שבא"ק שנק' מאציל לגבי עולם האצילות), וכל זה בההמשכה מבחינת א"ק לע"י על ידי בחינת פרסא וצמצום א"ק, אבל להיות התהוות בחינת א"ק מאור אין סוף ב"ה אין די על ידי פרסא או על ידי צמצום על דרך צמצום א"ק, כי אם על ידי צמצום ומקום פנוי הנזכר בעץ חיים בתחלתו שהוא צמצום עצום ואין ערוך ענין צמצום הפרסא לצמצום זה כי על ידי הפרסא נמשך האור ממש רק שעובר דרך לבוש, משא"כ הצמצום ומקו"פ הוא שנסתלק האור לגמרי ונכלל במקורו ולא נשאר רק רשימו בעלמא, ומבחי' זו הוא שרש התהוות א"ק ואח"כ מאיר בו הקו מא"ס ב"ה, והטעם הוא דכיון דא"ק הוא אור כללי וא"כ הוא מקור ושרש להיות ממנו התהוות הכלי' דאצי' ממש, ועז"נ אשר ברא אלקים לעשות פי' ברא היינו בריאת והתהוות א"ק שהוא הנק' אדם דבריאה, ובריאתו הוא לעשות, פי' בשביל שיהי' ממנו התהוות הכלי' דאצי' הנק' אדם דעשי', וא"כ כיון שהוא מקור לכלים דאצי' ע"כ כדי שיהי' התהוות בחי' ומציאות זה מא"ס ב"ה דלאו מכל אינון מדות איהו כלל א"א כ"א על
יגתתקסט
ידי הסתלקות האור לגמרי עד שנשאר רק רשימו בעלמא שמבחי' זו הוא שיוכל להיות שרש להתהוות הכלים, והקו"ח שנמשך אח"כ הוא מקור ושרש האורות, לכן להיות התהוות האור כללי דאבי"ע הנק' א"ק הוצרך להיות צמצום ומקו"פ, משא"כ אח"כ בההמשכה מהאור כללי לפרטיים כגון התהוות עת"י מא"ק אין צריך כלל בצמצום כזה שבין א"ס לא"ק כ"א ע"י פרסות ושאר צמצומים שאינן כלל מערך מהות הצמצום ומקו"פ הנ"ל שהצמצום ומקו"פ לא הוצרך להיות רק להיות מא"ס ב"ה התהוות מציאות נברא שהוא בחי' א"ק הנק' אדם דבריאה ואור כללי לאבי"ע.
ידי הסתלקות האור לגמרי עד שנשאר רק רשימו בעלמא שמבחי' זו הוא שיוכל להיות שרש להתהוות הכלים, והקו"ח שנמשך אח"כ הוא מקור ושרש האורות, לכן להיות התהוות האור כללי דאבי"ע הנק' א"ק הוצרך להיות צמצום ומקו"פ, משא"כ אח"כ בההמשכה מהאור כללי לפרטיים כגון התהוות עת"י מא"ק אין צריך כלל בצמצום כזה שבין א"ס לא"ק כ"א ע"י פרסות ושאר צמצומים שאינן כלל מערך מהות הצמצום ומקו"פ הנ"ל שהצמצום ומקו"פ לא הוצרך להיות רק להיות מא"ס ב"ה התהוות מציאות נברא שהוא בחי' א"ק הנק' אדם דבריאה ואור כללי לאבי"ע.
ידוביאור הענין יובן ע"פ המבואר במ"א בפי' ענין או"כ, כי הנה האורות דע"ס נק' בלי מ"ה כלומר בלי מהות שאין שייך לומר על האור שהוא חסד או גבורה או חכמה כי האור מעין המאור שהוא פשוט בתכלית הפשיטות ומרומם ונעלה מגדר בחי' אלו, וע"כ אינו מוגבל להקראות בשם מציאות ומהות פרטי ומוגבל כמו מהות חכמה וע"כ נק' בלי מ"ה, ומה שנק' הע"ס בשם חכמה ובינה ורצון, זהו בחי' הכלים דע"ס שהכלי היא בחי' חכ', ועז"נ עשר ולא תשע עשר ולא י"א שנאצלו רק עשרה כלים חו"ב חו"ג כו', ובאמת שיש להבין מהיכן ימצא בחי' התהוות יו"ד כלים אלו מא"ס ב"ה הפשוט בתכלית הפשיטות ולאו מכל אינון מדות איהו כלל וגם מה שנאצלו רק עשר ולא אחד עשר והרי יכול להאציל הרבה ספי' שיהי' למעלה מבחי' רצון וחכ' כיון שעצמותו לאו מכל אינון מדות איהו כלל ואעפ"כ האציל וברא ע"ס שהם עשר כחות פרטי' כמ"כ הי' יכול להאציל ספי' ממהות ובחי' עליונות יותר ממהות החכמה כו' והתירוץ הוא דודאי הי' יכול ויכול ע"ז אלא שבחר באצילות ע"ס דוקא כדי שאז יהיו העולמות כאשר הם עתה כמ"ש במ"א, אך עכ"פ כדי שיהי' התהוות ע"ס הנ"ל הוצרך להיות הצמצום ומקו"פ הנ"ל דאם הי' אא"ס ממלא כל מקום החלל כמו שהי' קודם הצמצום באמת לא הי' נמצא כלל ענין הספי' שהרי אא"ס לאו מכל אינון מדות איהו כלל, אך ע"י בחי' ההסתלקות וההתכללות של אור זה האין סוף שנכלל ונסתלק במאור הוא מהו"ע ית', דהיינו שנכלל להיות בבחי' ההעלם ולא בבחי' אור וגילוי ולכן נק' מקו"פ ר"ל שאין בו גילוי אור כלל (כמבואר במ"א ענין צמצום זה לקרב אל השכל במשלים ואיך באמת את השמים ואת הארץ אני מלא כי הצמצום אינו הסתלקות רק בחי' העלם, ואכמ"ל), רק רשימו נשאר בגילוי אזי הוא שיוכל להיות מרשימו זאת מציאות ע"ס היינו שרש עשר כלים דאצי' כמו הרצון והחו"ב כו' שהם מהות ומציאות רצון וחכמה כו' ולא פשוט כמו האור, והקו הנמשך אחר הצמצום הוא מקור לכל האורות הנמשכי' ומתלבשי' בכלים הנ"ל, וגם אורות מקיפי' נמשכי' מהקו.
טוומעתה יובן ענין הנ"ל שכדי להיות א"ק מאא"ס הוצרך להיות הצמצום ומקו"פ דוקא, כי אע"פ דא"ק הוא למעלה מעלה ממהות הכלים דאצי' ויש כמה עולמות אין קץ עד שהגיע התהוות הכלים דאצי' מא"ק אעפ"כ הרי הוא שרש ומקור להם ונק' אור כללי כנ"ל ולכן כדי שיתהווה
טזתתקע
מא"ס ב"ה הפשוט בתכלית הפשיטות א"א כ"א ע"י הצמצום ומקו"פ הנ"ל אז נתהווה בחי' א"ק הוא האור כללי.
מא"ס ב"ה הפשוט בתכלית הפשיטות א"א כ"א ע"י הצמצום ומקו"פ הנ"ל אז נתהווה בחי' א"ק הוא האור כללי.
יזה) ובזה יובן מה שמצינו דשרש התהוות תולדות הנשמות ומלאכים מיחודים דאו"א וזו"נ שהוא דוקא מבחי' הכלים ולא מבחי' האורות, שהמלאכי' התהוותם מחיצוני' הכלים והנשמות מפנימי' הכלים, והיינו שכדי להיות הסתעפות והתהוות תולדה מוגבלת כנשמה או מלאך שהנשמה כלולה מעשר בחי' שכל ומדות כו', וזהו דוקא מהכלי' שהן הן מהות ומקור עשר בחי' הנ"ל, לכן מזיווגם ויחודם יתהווה בחי' הנשמה שהיא מוגבלת וכלולה מעשר בחי' וכן המלאך, משא"כ מבחי' האור בעצמו שהוא פשוט מעין המאור כנ"ל, ולכן גם בחי' זיווג ויחוד לא שייך רק מצד התלבשו' האור בהכלים שע"י הכלים נמשך השפעת טפת מ"ד ומ"ן כמו על דרך משל בגשמיות ג' שותפי' באדם אב מזריע לובן כו', שהטפה נמשך מהמוח שנולד שרש חוצבה מן כלי המוח הגשמי דוקא רק שגם כח המלובש במוח מלובש בה כו', ועכ"ז הקב"ה נותן נשמה בהולד, כמו כן יובן למעלה הזיווג להולדת נשמות הוא מהכלי' דע"ס והנשמו' נמשכי' מפנימי' הכלים והיינו שלהיות השפעת טפת או"א שיהי' בחינת עשר כחות שכל ומדות זה לא שייך רק מהכלי' (וענין שהקב"ה נותן בו נשמה היינו שיהי' בהנשמה ג"כ מעין בחי' האור ונק' נשמה לנשמה), כי האור מצ"ע הוא למעלה ממהות שכל ומדות כנ"ל, (ועפ"ז י"ל ענין טעם לקריאת האור כללי בשם א"ק דלכאורה תמוה הרי הוא אדם דבריאה ומחודש מאין ליש וקדמו ההעדר, ואין קדמון רק הא"ס ב"ה לבדו וזה פשוט, ומבואר ג"כ באר היטיב בע"ח בתחלת שער עגולים ויושר פ"א וז"ל ואמנם אצילות א"ק הזה ומכש"כ שאר עולמות שתחתיתו הי' להם ראש וסוף והי' להם זמן התחלת הוויתן ואצילותן משא"כ בא"ס כנ"ל עכ"ל, וא"כ למה נק' א"ק מהו הלשון קדמון כיון שהוא מחודש, מיהו לקמן ית' בס"ד דנק' כן להיות בחי' מחה"ק שקדם להרצון שכן קודם התהוות בחי' רצון יש מח' וע"כ נק' מחה"ק שקדמה לשאר מח' שלמטה מהרצון ומהשכל כו', אך י"ל עוד בטוב והוא כי הנה אדה"ר נק' בזוהר אדם קדמאה וכן בת"י בישעי' סי' מ"ג אביך הראשון אבוך קדמאה ולפי' המצ"ד קאי על אדה"ר, וכן לקול האות הראשון בפ' שמות ת"א לקול אתא קדמאה, הרי דקדמון נופל גם על מי שהוא ראשון, אמנם מ"מ היינו שיש בו בחי' משא"כ בכל הבאים אחריו, כמו אדה"ר הי' יציר כפיו של
יחתתקעא
הקב"ה שגם גופו לא הי' ילוד אשה כ"א מהקב"ה כמו הנשמה משא"כ הבאים אחריו הנה ג' שותפים נמצא הגוף נולד מאב ואם רק הקב"ה נותן בו נשמה, ובודאי שאין ערך כלל וכלל גוף הילוד אשה לגבי יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, וכן שמעתי הלשון מרבינו ז"ל שאמר בענין אדה"ר, שאדה"ר הי' הולך בהיכלות כי בחי' אדם הוא למעלה מהבעש"ט והאריז"ל וגם מרשב"י כי הי' בערך אחר ממש שהרי הי' יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, ע"כ. הרי אמר דגם רשב"י (שאמר על עצמו אם שנים הם אני ובני הם) אינו מערך כלל של בחי' אדה"ר והיינו להיותו יציר כפיו של הקב"ה שגם גופו לא הי' ילוד אשה כמו הנשמה, וכך יובן הנמשל מזה בבחי' אדם קדמון על שאר הפרצופי' דאצי' דהנה כמו שלמטה ע"י יחוד דו"נ נולד ילד כך למעלה הולדת ז"א ונוק' הוא ע"י יחוד או"א והולדת או"א ע"י יחוד מ"ה וב"ן דא"א ועד"ז למעלה יותר כו' רק שזהו הולדת גוף זו"נ ר"ל הכלים דע"ס אבל האור נמשך מא"ס ב"ה והיינו הקב"ה נותן בו נשמה, אמנם כ"ז בהפרצופים שנתהוו אחר א"ק אז נתהוו הכלים ע"י יחוד זו"נ כנ"ל, אבל בחי' א"ק הוא התהוות בחי' כלים מחדש מא"ס ב"ה שעדיין לא הי' התהוות בחי' כלים שיתכן לומר שישתלשלו מהם הנק' יחוד או"א כנ"ל, א"כ גם בחי' הנק' גוף וכלים שבא"ק נתהווה מהקב"ה הוא אא"ס ב"ה ממש כמו למטה בחי' אדה"ר שהי' יציר כפיו של הקב"ה, לכן אין שאר כל הפרצופים אפילו דאו"א ולמעלה מהן כו' ערוך כלל לבחי' א"ק שהכלים שלהם נשתלשלו ונתהוו מיחוד דו"נ כו', וז"ש בע"ח שמ"א פרק ז' שגם גופות דא"ק אינן גופות ממש ח"ו רק שרש נשמות דגופות כו' יעו"ש ולכן נק' א"ק וכמו עד"מ שאדה"ר נק' אדם קדמאה דהיינו שאינו ילוד אשה אע"פ שהוא מחודש כן נק' בחי' אדם קדמון דהיינו שאין התהוותו ע"י יחוד דו"נ כ"א מהא"ס ב"ה לבדו וע' בזוהר ס"פ תרומה).
הקב"ה שגם גופו לא הי' ילוד אשה כ"א מהקב"ה כמו הנשמה משא"כ הבאים אחריו הנה ג' שותפים נמצא הגוף נולד מאב ואם רק הקב"ה נותן בו נשמה, ובודאי שאין ערך כלל וכלל גוף הילוד אשה לגבי יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, וכן שמעתי הלשון מרבינו ז"ל שאמר בענין אדה"ר, שאדה"ר הי' הולך בהיכלות כי בחי' אדם הוא למעלה מהבעש"ט והאריז"ל וגם מרשב"י כי הי' בערך אחר ממש שהרי הי' יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, ע"כ. הרי אמר דגם רשב"י (שאמר על עצמו אם שנים הם אני ובני הם) אינו מערך כלל של בחי' אדה"ר והיינו להיותו יציר כפיו של הקב"ה שגם גופו לא הי' ילוד אשה כמו הנשמה, וכך יובן הנמשל מזה בבחי' אדם קדמון על שאר הפרצופי' דאצי' דהנה כמו שלמטה ע"י יחוד דו"נ נולד ילד כך למעלה הולדת ז"א ונוק' הוא ע"י יחוד או"א והולדת או"א ע"י יחוד מ"ה וב"ן דא"א ועד"ז למעלה יותר כו' רק שזהו הולדת גוף זו"נ ר"ל הכלים דע"ס אבל האור נמשך מא"ס ב"ה והיינו הקב"ה נותן בו נשמה, אמנם כ"ז בהפרצופים שנתהוו אחר א"ק אז נתהוו הכלים ע"י יחוד זו"נ כנ"ל, אבל בחי' א"ק הוא התהוות בחי' כלים מחדש מא"ס ב"ה שעדיין לא הי' התהוות בחי' כלים שיתכן לומר שישתלשלו מהם הנק' יחוד או"א כנ"ל, א"כ גם בחי' הנק' גוף וכלים שבא"ק נתהווה מהקב"ה הוא אא"ס ב"ה ממש כמו למטה בחי' אדה"ר שהי' יציר כפיו של הקב"ה, לכן אין שאר כל הפרצופים אפילו דאו"א ולמעלה מהן כו' ערוך כלל לבחי' א"ק שהכלים שלהם נשתלשלו ונתהוו מיחוד דו"נ כו', וז"ש בע"ח שמ"א פרק ז' שגם גופות דא"ק אינן גופות ממש ח"ו רק שרש נשמות דגופות כו' יעו"ש ולכן נק' א"ק וכמו עד"מ שאדה"ר נק' אדם קדמאה דהיינו שאינו ילוד אשה אע"פ שהוא מחודש כן נק' בחי' אדם קדמון דהיינו שאין התהוותו ע"י יחוד דו"נ כ"א מהא"ס ב"ה לבדו וע' בזוהר ס"פ תרומה).
יטו) ועתה אחר שנת' דענין א"ק הוא האור כללי שכולל כל המציאות דאבי"ע כנ"ל, צריך לבאר קצת יותר להבין מעט מזעיר ענין בחי' זו. והנה בחי' זו היא הנק' בזוהר רעדכ"ר ופי' רעוא דכל רעוין הוא הרצון שממנו נמשכי' כל הרצונות והיינו כי בחי' א"ק הוא הנק' מחה"ק, ויובן ענין מחה"ק עד"מ באדה"ת דאנו רואים שיש ב' רצונות (פי' לא ב' רצונות הנז"ל אות א' דאית רצון שלמטה מהשכל ואית רצון שלמעלה מהשכל כי גם ברצון שלמעלה מן השכל יש ב' בחי' וע"ז כוונתינו כאן וכן שייכים ב' בחי' אלו ג"כ ברצון שלמטה מהשכל), הא' רצון ממש דהיינו כשיחפוץ באיזה דבר עד שתמשך נפשו אליו ממש ויטה לדבר ההוא להדביקו אליו ולהשיגו, אך יש עוד בחי' רצון שלפני רצון זה, והוא שאינו נמשך נפשו עדיין לאותו הדבר ע"ד בחי' המשכה והטי' ממש לאותו הדבר ולהשתוקק אליו, כ"א שהוחלט והוסכם אצל עצמותו שראוי ונכון להיות רוצה בדבר ההוא שיבוא לידי מעשה שנמצא עדיין איננו רוצה ונמשך ממש להדבר רק שזהו ההסכם שראוי להיות רוצה ונמשך אחר הדבר, אבל עדיין אין כאן רצון והמשכה ממש רק הסכם על הדבר. והנה מובן איך שיש בכל אדם בחי' זו לפני הרצון כי כשעולה איזה ענין במחשבתו לעשותו כמו לבנות בית הנה מיד בעלות מח' זו אצלו ודאי לא תומ"י ממש יומשך לו רצון ממש לזה, כי הרי בהכרח לכל בר דעת שישקול בדעתו אם ראוי לחפוץ ולרצות בזה או שמא אין ראוי כלל לרצות ולחפוץ בזה כ"א לדחותו ממנו ואז אח"כ כאשר נשאר אצלו שטוב הדבר וראוי לרצות בו, הנה תחלת רצון זה בהדבר הוא רק ענין הסכם לבד (להכריע משיקול הדעת שהי' אצלו שמא לא ירצה שנשאר ההסכם שירצה) על הדבר, ואח"כ כשכבר הוסכם והוחלט אצלו שירצה בהדבר אזי מביא רצונו
כתתקעב
מההעלם אל הגילוי להיות לו המשכת הנפש ממש להדבר שזהו נק' רצון ממש, ורצון אותיות צנור כמו שהצנור הוא המשכה כך הו"ע הרצון שנמשך נפשו וכלתה לדבר ההוא, אבל בחי' ההסכם הנ"ל נק' מחה"ק לפי שהוא כמו בחי' מח' והסכם שאצל עצמותו, שזהו למעלה מבחי' הרצון שהרצון הוא צנור והמשכה מעצמותו להדבר, ונמצא כבר ירד מעצמותו להיות נמשך להדבר זולתו, אבל ההסכם הוא אצל עצמותו עדיין וע"כ נק' בחי' מח' ולא רצון ממש, דהיינו ההסכם הוא בחי' מקיף על הדבר והרצון הוא המשכה ממש בבחי' או"פ) ונק' מחה"ק כי יש עוד בחי' מח' שהם אדרבה למטה מהרצון שכשכבר רוצה ברצון גמור נמשך מהרצון למח' לחשוב ולהרהר בהדבר ההוא איך להביאו ולהדביקו אליו, אבל בחי' מח' זו שלפני הרצון קדמה לכל המחשבות הנ"ל הנמשכי' מהרצון וגם קדמה להרצון כי כן לפני הרצון הוא בחי' מח' והסכם הנ"ל ויוכל להיות משך זמן רב מזמן שנשאר ההסכם אצלו על הבנין עד שמתחיל להמשיך הרצון למעשה לבנות הבנין, והנה עיקר ההתחדשות הוא ההסכם שאז נתחדש להסכים לרצות דבר חדש עד"מ בבנין הבית, ואח"כ מה שממשיך מההסכם להיות לו רצון בפו"מ אין כל חדש בזה אלא שיוציא מן ההעלם אל הגילוי פי' כי בהיותו עדיין רק בההסכם נק' העלם, ואח"כ כשבא הרצון והמשכה לזה בפו"מ וקרוב לידי מעשה זהו גילוי, וא"כ זהו"ע המשכה מהעלם אל הגילוי אבל לא התהוות דבר חדש, ועוד זאת יובן שבחי' ההסכם על הדבר הוא על כללות הדבר כולו ולא יש בו התחלקות וכמו עד"מ כשנשאר והוסכם אצלו לבנות בית הנה כל הבית כולו מתחתיתו עד עליונו וחלונותיו ודלתותיו על הכל כאשר לכל ביחד הוא ההסכם הלז, ואדרבה סוף מעשה עבמ"ח תחלה, משא"כ הרצון בא בפרטיות לכל חלק מהבית בפ"ע כסדר המדריגו' מתחלה רצון להכין עצים ואח"כ לבנות ואח"כ לעשות חלונות וכדומה, נמצא יש רצון לכל דבר בפ"ע, אבל ההסכם כולל הכל ביחד ממש.
מההעלם אל הגילוי להיות לו המשכת הנפש ממש להדבר שזהו נק' רצון ממש, ורצון אותיות צנור כמו שהצנור הוא המשכה כך הו"ע הרצון שנמשך נפשו וכלתה לדבר ההוא, אבל בחי' ההסכם הנ"ל נק' מחה"ק לפי שהוא כמו בחי' מח' והסכם שאצל עצמותו, שזהו למעלה מבחי' הרצון שהרצון הוא צנור והמשכה מעצמותו להדבר, ונמצא כבר ירד מעצמותו להיות נמשך להדבר זולתו, אבל ההסכם הוא אצל עצמותו עדיין וע"כ נק' בחי' מח' ולא רצון ממש, דהיינו ההסכם הוא בחי' מקיף על הדבר והרצון הוא המשכה ממש בבחי' או"פ) ונק' מחה"ק כי יש עוד בחי' מח' שהם אדרבה למטה מהרצון שכשכבר רוצה ברצון גמור נמשך מהרצון למח' לחשוב ולהרהר בהדבר ההוא איך להביאו ולהדביקו אליו, אבל בחי' מח' זו שלפני הרצון קדמה לכל המחשבות הנ"ל הנמשכי' מהרצון וגם קדמה להרצון כי כן לפני הרצון הוא בחי' מח' והסכם הנ"ל ויוכל להיות משך זמן רב מזמן שנשאר ההסכם אצלו על הבנין עד שמתחיל להמשיך הרצון למעשה לבנות הבנין, והנה עיקר ההתחדשות הוא ההסכם שאז נתחדש להסכים לרצות דבר חדש עד"מ בבנין הבית, ואח"כ מה שממשיך מההסכם להיות לו רצון בפו"מ אין כל חדש בזה אלא שיוציא מן ההעלם אל הגילוי פי' כי בהיותו עדיין רק בההסכם נק' העלם, ואח"כ כשבא הרצון והמשכה לזה בפו"מ וקרוב לידי מעשה זהו גילוי, וא"כ זהו"ע המשכה מהעלם אל הגילוי אבל לא התהוות דבר חדש, ועוד זאת יובן שבחי' ההסכם על הדבר הוא על כללות הדבר כולו ולא יש בו התחלקות וכמו עד"מ כשנשאר והוסכם אצלו לבנות בית הנה כל הבית כולו מתחתיתו עד עליונו וחלונותיו ודלתותיו על הכל כאשר לכל ביחד הוא ההסכם הלז, ואדרבה סוף מעשה עבמ"ח תחלה, משא"כ הרצון בא בפרטיות לכל חלק מהבית בפ"ע כסדר המדריגו' מתחלה רצון להכין עצים ואח"כ לבנות ואח"כ לעשות חלונות וכדומה, נמצא יש רצון לכל דבר בפ"ע, אבל ההסכם כולל הכל ביחד ממש.
כאז) וע"ד כ"ז יובן הנמשל למעלה כי הנה אית רצון העליון הנק' כתר דאצי' הוא הרצון להתהוות ע"ס דאצי' וכללות עולם האצילות שהתהוותם הוא ע"י רצון זה כו' כי כל אשר חפץ ה' עשה, והע"ס דאצילות מקבלים חיותם ע"י הרצון (וע' בביאור מא' הזוהר פ' שמות ע"פ תשורי מראש אמנה), ועד"מ בגשמי' מי שיש בכחו להשכיל אם אינו רוצה לא יומשכו ההשכלות, אבל כשרוצה בזה אז תתרבה השפעת השכל כו', ובחי' הרצון הוא המשכה ממש לזה, וזהו רצון אותיות צנור, וזהו נוצר חסד שהוא בחי' חסד שבכתר היינו חסד שברצון שרוצה שיהי' המשכת החסד, ולכן הוא מקור לבחי' עושה חסד, וזהו ונוצר אותיות צנור ורצון, ולכן התפלה נק' צלותא כי ענין התפלה הוא כמאמר יה"ר מלפניך כו' להמשיך רצה"ע להדבר שמבקש להיות מברך השנים ורופא חולים ומתיר אסורים, לכן נק' צלותא שהוא ל' הטי' כמו תרגום לא תטה משפט לא תצלי דינא, ובגמ'
כבתתקעג
ספ"ק דביצה גבי הדכת התבלין ביו"ט שצריך להטות המכתשת כדי לעשות שינוי נק' אצלי אצלויי, וכך התפלה שהיא המשכת הרצון נק' צלותא והטי' והמשכה שממל' דא"ס נמשך להיות כתר לאצילות שזהו בחי' הרצון כנ"ל, וזהו פי' יהי רצון כלומר שמבקשי' שיומשך מעצמותו ית' שהוא למעלה מבחי' רצון שיהי' נמשך בבחי' רצון שיכבשו רחמיך כו', והרי מובן איך הרצון הוא הטי' והמשכה ממש להדבר, ועד"ז הרצון להתהוות עולמות שע"י רצון זה נמצאו ונבראו כמו שהם עתה וזהו הנק' בחי' רצון ממש, ועז"נ כל אשר חפץ ה' עשה חפץ ורצון ממש. אך בחי' מחה"ק הוא שלפני הרצון דהיינו עד"מ כשעולה במחשבתו לברוא העולמות מאפס המוחלט, ומצינו לרז"ל שאמרו חסד אמר יברא אמת אמר אל יברא, נמצא עד"מ משלו משל למה שהאוזן יכולה לשמוע, שהי' כעין שיקול הדעת לברוא או לא לברוא, וההסכם על הבריאה זהו בחי' מחשבת אנא אמלוך שזהו"ע סוף מעשה שעבמח"ת שהו"ע התענוג מביטול היש שיתהווה היש ודבר נפרד ושיהי' יש זה בטל אליו ית', שזהו פי' אמלוך ואין מלך בלא עם כו', והנה הסכם הזה נק' מחשבה כי אינו כמו הרצון ממש שהוא הטי' כנ"ל, ונק' צנור, אבל ההסכם הוא עד"מ בעצמותו עדיין קודם שנמשך בבחינת רצון ממש, והוא נמשך מההסכם עד שנמשך הרצון כמ"ש בע"ח שער עגולים ויושר ספ"א, וזהו שנק' מחה"ק כי לפעמים גם בינה נק' מחשבה שמלבשת החכמה והרצון וא"כ היא למטה מהחכמה והרצון, אבל בחי' מחה"ק הוא למעלה מהרצה"ע כנ"ל ולכן נק' מח' לפי שהוא כמו בבחי' עצמותו עדיין ודקה מבחי' החפץ והרצון שהם הטי' והמשכה כנ"ל, וזהו מ"ש בפרדס בשער ערכי הכינויים גבי מח' שהביא לשון התיקונים, והא כמה מחשבות אינון שכינתא תתאה אתקריאת מח' וחכ' עילאה מח' ולעילא מכולהו מח' דלית לעילא מינה והיא סתימאה דכל סתימין עילאה דכל עילאין עכ"ל, והפרדס שם פי' דר"ל שא"ס ב"ה עצמו נק' ג"כ מח' באמרו דלית לעילא מינה, והאמת דר"ל על בחי' א"ק שנק' מחה"ק ולית לעילא מינה בנאצלים אבל א"ס ב"ה עצמו אין שייך לקרותו לא מח' ולא רצון וחכ' דלאו מכל אינון מדות איהו כלל וכמשי"ת אי"ה דא"ק עם היותו למעלה מכל האצילות נק' אדם דבריאה, ולכן נק' רעדכ"ר שהוא הרצון המקור לכל הרצונות ואינו עדיין רצון ממש, ולכן הוא ג"כ כולל כל העולמות יחד מראש עד סוף, וכמבואר בע"ח דרגלי א"ק מסתיימי' בעשיה, נמצא בחי' א"ק נמשך עד סוף העשי' משא"כ
ספ"ק דביצה גבי הדכת התבלין ביו"ט שצריך להטות המכתשת כדי לעשות שינוי נק' אצלי אצלויי, וכך התפלה שהיא המשכת הרצון נק' צלותא והטי' והמשכה שממל' דא"ס נמשך להיות כתר לאצילות שזהו בחי' הרצון כנ"ל, וזהו פי' יהי רצון כלומר שמבקשי' שיומשך מעצמותו ית' שהוא למעלה מבחי' רצון שיהי' נמשך בבחי' רצון שיכבשו רחמיך כו', והרי מובן איך הרצון הוא הטי' והמשכה ממש להדבר, ועד"ז הרצון להתהוות עולמות שע"י רצון זה נמצאו ונבראו כמו שהם עתה וזהו הנק' בחי' רצון ממש, ועז"נ כל אשר חפץ ה' עשה חפץ ורצון ממש. אך בחי' מחה"ק הוא שלפני הרצון דהיינו עד"מ כשעולה במחשבתו לברוא העולמות מאפס המוחלט, ומצינו לרז"ל שאמרו חסד אמר יברא אמת אמר אל יברא, נמצא עד"מ משלו משל למה שהאוזן יכולה לשמוע, שהי' כעין שיקול הדעת לברוא או לא לברוא, וההסכם על הבריאה זהו בחי' מחשבת אנא אמלוך שזהו"ע סוף מעשה שעבמח"ת שהו"ע התענוג מביטול היש שיתהווה היש ודבר נפרד ושיהי' יש זה בטל אליו ית', שזהו פי' אמלוך ואין מלך בלא עם כו', והנה הסכם הזה נק' מחשבה כי אינו כמו הרצון ממש שהוא הטי' כנ"ל, ונק' צנור, אבל ההסכם הוא עד"מ בעצמותו עדיין קודם שנמשך בבחינת רצון ממש, והוא נמשך מההסכם עד שנמשך הרצון כמ"ש בע"ח שער עגולים ויושר ספ"א, וזהו שנק' מחה"ק כי לפעמים גם בינה נק' מחשבה שמלבשת החכמה והרצון וא"כ היא למטה מהחכמה והרצון, אבל בחי' מחה"ק הוא למעלה מהרצה"ע כנ"ל ולכן נק' מח' לפי שהוא כמו בבחי' עצמותו עדיין ודקה מבחי' החפץ והרצון שהם הטי' והמשכה כנ"ל, וזהו מ"ש בפרדס בשער ערכי הכינויים גבי מח' שהביא לשון התיקונים, והא כמה מחשבות אינון שכינתא תתאה אתקריאת מח' וחכ' עילאה מח' ולעילא מכולהו מח' דלית לעילא מינה והיא סתימאה דכל סתימין עילאה דכל עילאין עכ"ל, והפרדס שם פי' דר"ל שא"ס ב"ה עצמו נק' ג"כ מח' באמרו דלית לעילא מינה, והאמת דר"ל על בחי' א"ק שנק' מחה"ק ולית לעילא מינה בנאצלים אבל א"ס ב"ה עצמו אין שייך לקרותו לא מח' ולא רצון וחכ' דלאו מכל אינון מדות איהו כלל וכמשי"ת אי"ה דא"ק עם היותו למעלה מכל האצילות נק' אדם דבריאה, ולכן נק' רעדכ"ר שהוא הרצון המקור לכל הרצונות ואינו עדיין רצון ממש, ולכן הוא ג"כ כולל כל העולמות יחד מראש עד סוף, וכמבואר בע"ח דרגלי א"ק מסתיימי' בעשיה, נמצא בחי' א"ק נמשך עד סוף העשי' משא"כ
כגתתקעד
בחי' האצי' הרי יש פרגוד ומסך בין אצי' לבריאה וגם כל הפרצופי' דע"י וא"א מסתיימין עד המסך ההוא, וזהו פליאה לכאורה איך בין אצי' לבריאה יש מסך וא"ק שלמעלה מעלה מעתיק וא"א נמשך גם בבי"ע, אלא שזהו מטעם הנ"ל שבחי' א"ק הוא מחה"ק שכולל כל העולמות כאחד ממש מתחלת האצי' עד סוף העשי' משא"כ בחי' עתיק וא"א ואצי' הם בחי' פרטים ולכן בין אצי' לבריאה יש פרסא שאין ערוך בריאה לאצילות אבל מחה"ק כוללת שניהם בהשוואה אחת, ואדרבה סוף מעשה עבמח"ת, רק שמ"מ הוא בחי' מקיף על כל העולמות ולא בבחי' גילוי ממש, אבל עכ"פ נמצא בחי' א"ק גם בעשי' שהרי במחה"ק יש בחי' עשי' כמו שיש שם בחי' אצילות, משא"כ בחי' אצי' שהוא בחי' פרטי אין שייך שיהי' נמשך בבריאה כו'. (ובזה יש לפרש פי' הפסוק וה' פקד את שרה כאשר אמר ואח"כ ויעש ה' לשרה כו', נזכר ג' דברים אמר פקד ויעש, והנה שרה היא מל' דאצילות ל' שררה הוא בחי' אנא אמלוך ותכלית בריאת כל העולמות כמ"ש לכבודי בראתיו, והנה ההפרש בין אמירה לפקידה שאמירה הוא בלב והפקידה הוא כשזוכר הדבר שהוסכם כבר בלבו להביאו לידי גילוי למעשה, אך גם הפקידה הוא רק הרצון להביאו לידי מעשה, ואח"כ העשיה הוא כשבא הדבר בפו"מ, וכמבואר אצלינו במ"א פי' מאמר הזוהר ע"פ זה, ושם נת' זה דפקידה הוא כשקרוב למעשה, אבל זכירה ואמירה בלבו הוא כשהוסכם בלבו כן אבל עדיין רחוק מן המעשה, וכמו עד"מ מהלכה להלכה למעשה הוא נפ"מ גדול כידוע בגמ' שאין למידין כו' הלכה ממשנה עד שאומרי' לו הלכה למעשה, ושם נתבאר הפי' בהפסוק ולפי מ"ש כאן בענין ג' בחי' אדם יש לפרשו ע"ד מ"ש כאן, דכאשר אמר הוא בחי' מחה"ק שנשאר ההסכם שם על בחי' אנא אמלוך שזו בחי' שרה ל' שררה אין מלך בלא עם, ואח"כ וה' פקד את שרה הוא כשנמשך הרצון ממש לברוא העולמות שהוא הרצון הנמשך מההסכם ונק' אדם דיצי' כמ"ש לקמן אי"ה, ואח"כ ויעש הוא בחי' התהוות אדם דעשי' ממש).
בחי' האצי' הרי יש פרגוד ומסך בין אצי' לבריאה וגם כל הפרצופי' דע"י וא"א מסתיימין עד המסך ההוא, וזהו פליאה לכאורה איך בין אצי' לבריאה יש מסך וא"ק שלמעלה מעלה מעתיק וא"א נמשך גם בבי"ע, אלא שזהו מטעם הנ"ל שבחי' א"ק הוא מחה"ק שכולל כל העולמות כאחד ממש מתחלת האצי' עד סוף העשי' משא"כ בחי' עתיק וא"א ואצי' הם בחי' פרטים ולכן בין אצי' לבריאה יש פרסא שאין ערוך בריאה לאצילות אבל מחה"ק כוללת שניהם בהשוואה אחת, ואדרבה סוף מעשה עבמח"ת, רק שמ"מ הוא בחי' מקיף על כל העולמות ולא בבחי' גילוי ממש, אבל עכ"פ נמצא בחי' א"ק גם בעשי' שהרי במחה"ק יש בחי' עשי' כמו שיש שם בחי' אצילות, משא"כ בחי' אצי' שהוא בחי' פרטי אין שייך שיהי' נמשך בבריאה כו'. (ובזה יש לפרש פי' הפסוק וה' פקד את שרה כאשר אמר ואח"כ ויעש ה' לשרה כו', נזכר ג' דברים אמר פקד ויעש, והנה שרה היא מל' דאצילות ל' שררה הוא בחי' אנא אמלוך ותכלית בריאת כל העולמות כמ"ש לכבודי בראתיו, והנה ההפרש בין אמירה לפקידה שאמירה הוא בלב והפקידה הוא כשזוכר הדבר שהוסכם כבר בלבו להביאו לידי גילוי למעשה, אך גם הפקידה הוא רק הרצון להביאו לידי מעשה, ואח"כ העשיה הוא כשבא הדבר בפו"מ, וכמבואר אצלינו במ"א פי' מאמר הזוהר ע"פ זה, ושם נת' זה דפקידה הוא כשקרוב למעשה, אבל זכירה ואמירה בלבו הוא כשהוסכם בלבו כן אבל עדיין רחוק מן המעשה, וכמו עד"מ מהלכה להלכה למעשה הוא נפ"מ גדול כידוע בגמ' שאין למידין כו' הלכה ממשנה עד שאומרי' לו הלכה למעשה, ושם נתבאר הפי' בהפסוק ולפי מ"ש כאן בענין ג' בחי' אדם יש לפרשו ע"ד מ"ש כאן, דכאשר אמר הוא בחי' מחה"ק שנשאר ההסכם שם על בחי' אנא אמלוך שזו בחי' שרה ל' שררה אין מלך בלא עם, ואח"כ וה' פקד את שרה הוא כשנמשך הרצון ממש לברוא העולמות שהוא הרצון הנמשך מההסכם ונק' אדם דיצי' כמ"ש לקמן אי"ה, ואח"כ ויעש הוא בחי' התהוות אדם דעשי' ממש).
כדח) וזהו שנק' א"ק אדם דבריאה וע"י וא"א נק' אדם דיצי', כי הנה כתיב יוצר אור ובורא חשך, פי' בריאה הוא בחי' המחשבה שהוא יש מאין שהתהוות האותיות הוא יש מאין והיינו בחי' התהוות המח' ויצי' בחי' הדבור שהוא בחי' צורה שמצייר האותיות שבמחשבה ממש ואינו התהוות דבר חדש יש מאין רק גילוי ההעלם כי מה שחושב הוא מדבר וא"כ כבר הי' לעולמים במח' האותיות והשכל שמדבר רק שאז הי' בבחי' ההעלם ולכן נק' בורא חשך ועכשיו הדבור ממשיך בבחי' גילוי וזהו יוצר אור, ועד"ז יובן שעת"י וא"א נק' אדם דיצי' שהוא הגילוי מההעלם דהיינו מבחי' א"ק שהוא אור כללי ונק' מחה"ק, וכשנמשכו משם האורות בבחי' גילוי לפרטים ה"ז גילוי מההעלם ע"כ נק' יצירה כגילוי הדבור מן המחשבה שג"כ במח' נכלל מה שידבר שעה אחת נכלל זה במח' בסקירה א' שהוא כמו כלל לגבי פרט, ואמנם נק' א"ק בריאה יש מאין שזהו עיקר ההתחדשות ובריאת יש מאין כי להיות מא"ס ב"ה התהוות מקור לע"ס זהו חידוש יש מאין ממש והי' ע"י צמצום ומקו"פ עד שנשאר רק רשימו ומזה הוא בריאת א"ק הנק' מחה"ק שבמח' זו ממש נתהוו כל העולמות ממש כי לא מחשבותי מחשבותיכם כתיב כמ"ש במ"א והם כלולי' בבחי' זו הנק' א"ק ולכן התהוות זו היא עיקר הבריאה יש מאין וע"כ נק' אדם דבריאה, וזהו שכ' בזוהר שמות דבמחשבה אחת ברא הקב"ה את כל העולמות והיינו שית אלפי שני דהוי עלמא ואלף השביעי וימוהמ"ש ותחה"מ ונון אלפים יובלות הכל נכללו ונתהוו ע"י מח' א' הנ"ל הוא בחי' א"ק ואח"כ מה שנמשך ממנו בבחי' גילוי להיות כל בחי' כמו שהיא זהו רק המשכה מהעלם אל הגילוי, ולכן נק' עת"י וא"א אדם דיצי' והיינו המשכת הרצון בפרט מהמחה"ק, וזהו לכבודי בראתיו יצרתיו ואח"כ כתיב אף עשיתיו בחי' המעשה כתיב בלשון אף לפי שהמעשה דבר
כהתתקעה
נפרד בפ"ע שאינו כערך הדבור נגד המחשבה שמצייר אותיות המחשבה ממש כי מה שחושב הוא מדבר משא"כ ענין עשי' גשמי' הוא ענין בפ"ע דאף שהי' תחלה במח' מ"מ התהוות המעשה מהדבור הוא דילוג יותר מערך הדבור אל המחשבה, והיינו התהוות אדם דאצי' הנק' אדם דעשי' ששם יש בחי' כלים ממש זהו דילוג בערך כו' (וע' לקמן וכ"ש לפי מ"ש לקמן בענין התלת עלמין דעשי' היינו בי"ע שהן יש ודבר נפרד ממש ולא מערך האצי' שהוא אלקו' ואין מספיק ע"ז גילוי ההעלם לבד כ"א צ"ל כמו התהוות יש מאין, וזהו אף עשיתיו הפסיק הענין), לגבי א"ק ואפי' לגבי הכתר וכמ"ש והחכ' מאין תמצא. ובזה יובן מ"ש קורא הדורות מראש פי' ראש היינו א"ק שהוא האור כללי והדורות הן הע"ס (שנקראי' דורות מלשון דרי דרי כלומר שורות שורות כמו נה"י הן שורה א' חג"ת שורה למעל' ממנה כו' וכן מפרצוף לפרצוף הנה נה"י שבעליון נעשה מוחין לתחתון, עמ"ש במ"א ע"פ מלחמה כו' מדר דר שם נת' זה, ועמ"ש בע"ח בענין ישורון ואין שורה כו') שכולם כל הע"ס דאבי"ע וענפיהן היו כלולים ממש בא"ק שלכך נק' אור כללי, ומה שנמשכו אח"כ על ענינים כמו שהן בכל עולם נק' בחי' זו קורא הדורות שהקב"ה צוה להן וקראן שיצאו מא"ק אל הגילוי, והוא עד"מ ראובן היושב בבית ובאו וקראו אותו ראובן בא לכאן מהבית אל החוץ, כך הנה בא"ק נכללו כל הדורות שהן הע"ס, ואח"כ בעת האצי' נאמר קורא הדורות מראש שצוה המאציל העליון ב"ה לכל דור ושורה מהע"ס שיצאו מהעלם אל הגילוי (ולכן נק' זה מראש כמו שהראש בו כלול כל החיות וכחות רמ"ח אברי הגוף ואח"כ נמשכי' מהעלם אל הגילוי כל כח באבר השייך לו, וכנודע ג"כ מענין ר"ה כי יש בחי' זו בעולם שנה נפש), ועוד נת' ענין זה דקורא הדורות מראש במא' בפ"ע מה שאמר ע"ז בעודו בליאזני'. וזהו ג"כ פי' וענין אל עליון גומל חסדים טובים וקונה הכל, דצ"ל מהו ל' קנין ממי קנה הלא ממך הכל כתיב, אך הענין דהנה אנו או' ברוך עושך ברוך יוצרך ברוך בוראך ברוך קונך, והם כנגד ד' עולמות אבי"ע, וצ"ל למה נק' אצילות בשם קנין, אך הטעם הוא כי ההפרש בין קנין לבריאה פשוט הוא דהבריאה הוא התחדשות יש מאין משא"כ הקנין הקונה דבר מחבירו הוא רק יציאת והעתקת הדבר מרשות לרשות מהמוכר להקונה, אבל לא נתחדש כלל בהדבר כמ"כ יובן דבריאה הוא התהוות נשמות ומלאכים שזהו עולם הבריאה ממש ה"ז התחדשות יש מאין ממש להיות התהוות נברא ובע"ג, אבל אצי' שהוא אלקות אין שייך ע"ז בריאה יש מאין כי אין זה התחדשות רק ע"ד ויאצל מן הרוח שהוא המשכה מהעלם אל הגילוי (וע' לקמן דאמיתית בחי' האצי' הוא הקו מאא"ס וא"ק הוא בריאה יש מאין והקו מאא"ס הוא רק המשכה מהעלם אל הגילוי וע"כ נק' קנין, אמנם דרך פרט גם עולם האצילות נק' אצי' לפי שהוא אלקות ע"כ ענין המשכתו מעולמות שלפני האצי' נק' קנין, וכמ"ש בס"י כשלהבת הקשורה בגחלת כו', משא"כ התהוות עולם הבריאה זהו יש מאין, וזהו ברוך קונך כו'), ולכן נק' ע"ש קנין ואמנם איך יתכן זה שאצי' נק' רק המשכה מהעלם אל הגילוי ולא התהוות דבר חדש יש מאין, והלא אפי' א"ק הוא בריאה יש מאין כנ"ל. אך הענין דהיא
נפרד בפ"ע שאינו כערך הדבור נגד המחשבה שמצייר אותיות המחשבה ממש כי מה שחושב הוא מדבר משא"כ ענין עשי' גשמי' הוא ענין בפ"ע דאף שהי' תחלה במח' מ"מ התהוות המעשה מהדבור הוא דילוג יותר מערך הדבור אל המחשבה, והיינו התהוות אדם דאצי' הנק' אדם דעשי' ששם יש בחי' כלים ממש זהו דילוג בערך כו' (וע' לקמן וכ"ש לפי מ"ש לקמן בענין התלת עלמין דעשי' היינו בי"ע שהן יש ודבר נפרד ממש ולא מערך האצי' שהוא אלקו' ואין מספיק ע"ז גילוי ההעלם לבד כ"א צ"ל כמו התהוות יש מאין, וזהו אף עשיתיו הפסיק הענין), לגבי א"ק ואפי' לגבי הכתר וכמ"ש והחכ' מאין תמצא. ובזה יובן מ"ש קורא הדורות מראש פי' ראש היינו א"ק שהוא האור כללי והדורות הן הע"ס (שנקראי' דורות מלשון דרי דרי כלומר שורות שורות כמו נה"י הן שורה א' חג"ת שורה למעל' ממנה כו' וכן מפרצוף לפרצוף הנה נה"י שבעליון נעשה מוחין לתחתון, עמ"ש במ"א ע"פ מלחמה כו' מדר דר שם נת' זה, ועמ"ש בע"ח בענין ישורון ואין שורה כו') שכולם כל הע"ס דאבי"ע וענפיהן היו כלולים ממש בא"ק שלכך נק' אור כללי, ומה שנמשכו אח"כ על ענינים כמו שהן בכל עולם נק' בחי' זו קורא הדורות שהקב"ה צוה להן וקראן שיצאו מא"ק אל הגילוי, והוא עד"מ ראובן היושב בבית ובאו וקראו אותו ראובן בא לכאן מהבית אל החוץ, כך הנה בא"ק נכללו כל הדורות שהן הע"ס, ואח"כ בעת האצי' נאמר קורא הדורות מראש שצוה המאציל העליון ב"ה לכל דור ושורה מהע"ס שיצאו מהעלם אל הגילוי (ולכן נק' זה מראש כמו שהראש בו כלול כל החיות וכחות רמ"ח אברי הגוף ואח"כ נמשכי' מהעלם אל הגילוי כל כח באבר השייך לו, וכנודע ג"כ מענין ר"ה כי יש בחי' זו בעולם שנה נפש), ועוד נת' ענין זה דקורא הדורות מראש במא' בפ"ע מה שאמר ע"ז בעודו בליאזני'. וזהו ג"כ פי' וענין אל עליון גומל חסדים טובים וקונה הכל, דצ"ל מהו ל' קנין ממי קנה הלא ממך הכל כתיב, אך הענין דהנה אנו או' ברוך עושך ברוך יוצרך ברוך בוראך ברוך קונך, והם כנגד ד' עולמות אבי"ע, וצ"ל למה נק' אצילות בשם קנין, אך הטעם הוא כי ההפרש בין קנין לבריאה פשוט הוא דהבריאה הוא התחדשות יש מאין משא"כ הקנין הקונה דבר מחבירו הוא רק יציאת והעתקת הדבר מרשות לרשות מהמוכר להקונה, אבל לא נתחדש כלל בהדבר כמ"כ יובן דבריאה הוא התהוות נשמות ומלאכים שזהו עולם הבריאה ממש ה"ז התחדשות יש מאין ממש להיות התהוות נברא ובע"ג, אבל אצי' שהוא אלקות אין שייך ע"ז בריאה יש מאין כי אין זה התחדשות רק ע"ד ויאצל מן הרוח שהוא המשכה מהעלם אל הגילוי (וע' לקמן דאמיתית בחי' האצי' הוא הקו מאא"ס וא"ק הוא בריאה יש מאין והקו מאא"ס הוא רק המשכה מהעלם אל הגילוי וע"כ נק' קנין, אמנם דרך פרט גם עולם האצילות נק' אצי' לפי שהוא אלקות ע"כ ענין המשכתו מעולמות שלפני האצי' נק' קנין, וכמ"ש בס"י כשלהבת הקשורה בגחלת כו', משא"כ התהוות עולם הבריאה זהו יש מאין, וזהו ברוך קונך כו'), ולכן נק' ע"ש קנין ואמנם איך יתכן זה שאצי' נק' רק המשכה מהעלם אל הגילוי ולא התהוות דבר חדש יש מאין, והלא אפי' א"ק הוא בריאה יש מאין כנ"ל. אך הענין דהיא
כותתקעו
הנותנת דלפי שהתהוות א"ק זהו יש מאין ובו נכללו כל העולמות כנ"ל שהוא האור כללי, א"כ כבר נבראו כל העולמות יש מאין ואפס המוחלט בבריאת א"ק, ולכך מה שנמשך אח"כ ונתהווה בחי' אצי' שייך ע"ז רק ל' קנין שהוא היציאה מרשות לרשות ר"ל מבחי' העלמם בא"ק אל הגילוי וכענין קורא הדורות כו', וזהו קונה הכל, פי' הכל הוא כללות כל ההשתל' שהכל הי' כלול ממש בא"ק כי מיד שעלה במחה"ק שיהי' בנין הד' עולמות דאבי"ע מיד ממש נתהוו אלא שהיו כלולי' במח' זו בלתי הגלות נגלות עדיין אבל כבר הי' הכל ולכן זה עיקר הבריאה וההתחדשות יש מאין, אבל אח"כ אין כל חדש רק שיצא מהעלם אל הגילוי, וזהו קונה הכל נק' רק קנין, (ופי' אל עליון היינו עצמות המאציל, וגומל חסדים טובים י"ל מלשון גמולי מחלב, עד יגמל הנער, שפי' הסיום שמסיים להניק ואין נותנים לו עוד החלב, וכתרגומו דיתחסיל רביא, כך כדי שיהי' התהוות א"ק הי' צ"ל מקו"פ וסילוק האור וכמו סייג לחכמה שתיקה שצ"ל תחלה בחי' שתיקה והעלם כו', וזהו גומל חסדים טובים ונתהווה בחי' א"ק ואח"כ קונה הכל כו'), וזהו"ע שא"ק נק' אדם דבריאה יש מאין ואורות עולמות הא"ס נק' יצי' שהוא ג"כ ל' גילוי מההעלם כנ"ל, (ובזה יובן מ"ש אין לו דמות הגוף ואינו גוף, והקשה בשל"ה ותירץ בסוד עילוי החומר על הצורה כו' ולדרכינו יובן כי א"ק שהוא בריאה יש מאין נק' רק גוף לגבי הקו שהוא נשמה לו ואורות היוצאי' מא"ק הם רק דמות לבד מבחי' גוף דא"ק כו', ולכן אמר שאא"ס ב"ה מובדל ומרומם מכל העולמות לא מיבעי מבחי' עולמו' שלמטה מא"ק הנק' דמות הגוף אלא אפי' מבחי' א"ק האור כללי אין ערוך כלל לא"ס ב"ה ודו"ק).
הנותנת דלפי שהתהוות א"ק זהו יש מאין ובו נכללו כל העולמות כנ"ל שהוא האור כללי, א"כ כבר נבראו כל העולמות יש מאין ואפס המוחלט בבריאת א"ק, ולכך מה שנמשך אח"כ ונתהווה בחי' אצי' שייך ע"ז רק ל' קנין שהוא היציאה מרשות לרשות ר"ל מבחי' העלמם בא"ק אל הגילוי וכענין קורא הדורות כו', וזהו קונה הכל, פי' הכל הוא כללות כל ההשתל' שהכל הי' כלול ממש בא"ק כי מיד שעלה במחה"ק שיהי' בנין הד' עולמות דאבי"ע מיד ממש נתהוו אלא שהיו כלולי' במח' זו בלתי הגלות נגלות עדיין אבל כבר הי' הכל ולכן זה עיקר הבריאה וההתחדשות יש מאין, אבל אח"כ אין כל חדש רק שיצא מהעלם אל הגילוי, וזהו קונה הכל נק' רק קנין, (ופי' אל עליון היינו עצמות המאציל, וגומל חסדים טובים י"ל מלשון גמולי מחלב, עד יגמל הנער, שפי' הסיום שמסיים להניק ואין נותנים לו עוד החלב, וכתרגומו דיתחסיל רביא, כך כדי שיהי' התהוות א"ק הי' צ"ל מקו"פ וסילוק האור וכמו סייג לחכמה שתיקה שצ"ל תחלה בחי' שתיקה והעלם כו', וזהו גומל חסדים טובים ונתהווה בחי' א"ק ואח"כ קונה הכל כו'), וזהו"ע שא"ק נק' אדם דבריאה יש מאין ואורות עולמות הא"ס נק' יצי' שהוא ג"כ ל' גילוי מההעלם כנ"ל, (ובזה יובן מ"ש אין לו דמות הגוף ואינו גוף, והקשה בשל"ה ותירץ בסוד עילוי החומר על הצורה כו' ולדרכינו יובן כי א"ק שהוא בריאה יש מאין נק' רק גוף לגבי הקו שהוא נשמה לו ואורות היוצאי' מא"ק הם רק דמות לבד מבחי' גוף דא"ק כו', ולכן אמר שאא"ס ב"ה מובדל ומרומם מכל העולמות לא מיבעי מבחי' עולמו' שלמטה מא"ק הנק' דמות הגוף אלא אפי' מבחי' א"ק האור כללי אין ערוך כלל לא"ס ב"ה ודו"ק).
כזט) ועתה י"ל בחי' אדם דאצי' שנק' אדם דעשי' ומהו ההפרש בין בחי' זו לבחי' אדם דיצי'. ולהבין ענין זה יש להקדים ענין אחד. והוא מה שלפעמים מצינו דאו"א מלבישים לז"ת דא"א דהיינו אבא מלביש לחסד דא"א ואימא לגבו' דא"א, וכמ"ש בפע"ח בכוונת עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו ממצרים, או"א שהלבישו לזרועות דא"א, ולפעמים מצינו דאו"א יונקים ממזלות דא"א אבא יונק ממזל הח' ואימא ממזל הי"ג והמזלות הם בחי' י"ג ת"ד. והענין דשניהם אמת, כי הנה בע"י וא"א יש בחי' ג"ר וז"ת, בחי' ג"ר הוא פנימי' והוא מה שנק' הכתר בחי' תחתונה שבמאציל, וז"ת הוא בחי' חיצוני' (וע' בביאור למא' הזוהר פ' אחרי אתא חסד ופריש גזעין, דלשם נת' איך במל' דאצילות שנעשי' עתיק לבי"ע יש ג"כ חילוק זה, דמבחי' ז"ת דמל' נמשך להחיות עולמות בי"ע ונק' חיצוני' אבל בחי' הפנימי' שהוא בחי' ג"ר ששם התגלות תענוג העליון מאיר בגעה"ע, ומזה נשכיל ג"כ כעין זאת בעתיק דאצי' החילוק בין ז"ת שנק' חיצוני' לגבי ג"ר שנק' פנימי') והוא בחי' שרש הנאצלי' ע"כ מה שמקבלי' או"א מבחי' ג"ר דא"א זהו"ע שיונקים ממזלות שהוא רק בחי' שערות דת"ד שממקום גבוה מאד כזה לא יוכל לימשך להם ההשפעה מעצמו' ומהות הג"ר רק מבחי' השערות ומותרי מוחי' וגם זה בבחי' יניקה ולא בבחי' התלבשות שאין המזלות מתלבשי' באו"א כלל רק שאו"א יונקים
כחתתקעז
ומקבלי' מהם איזה הארה, אבל אינם מלבישים למהות ועצמות המזלות וכ"ז מפני שהמשכה זו היא מג"ר דא"א ע"כ לא יוכל לבא רק ע"י שערות לבד ושיהי' או"א רק יונקים מהן, אבל בחי' ז"ת דא"א הם עצמן ומהותן מתלבשי' ממש באו"א דהיינו שממהות ועצמות שלהם נמשך לחו"ב ובבחי' התלבשות ממש, ונמצא שיש מעלה בכל בחי' משני השפעות הנ"ל, כי מצד ההתלבשות דז"ת הוא מעלה ואע"פ שאין זה האור מפנימי' דכתר רק מז"ת שבו מ"מ יש בזה מעלה מצד הגילוי וההתלבשות שמהות ועצמות הז"ת מתלבש באו"א ולא הארה בלבד, (ולכן פי' ויוציאנו כו' ע"י שהלבישו לזרועות דא"א), ובחי' ההשפעה מהמזלות יש בה מעלה יתירה שאע"פ שבא ע"י שערות וצמצומי' ולא בבחי' התלבשות אך הוא ממקום עליון יותר שהיא הנותנת שהצטרכות הצמצומים הוא לפי שהוא ממקום עליון יותר מבחי' א"ס ממש, (וכיוצא בזה נת' במ"א בדרוש המילויים שלכך מילוי ע"ב ביודי"ן ומילוי ב"ן בההי"ן והיו"ד מורה על הצמצום וה"א על התפשטות ושם ע"ב גבוה יותר הרבה משם ב"ן, אלא דהיא הנותנת כי הצטרכות הצמצומים הוא מפני ריבוי ההתפשטות שבמקור ההשפעה).
ומקבלי' מהם איזה הארה, אבל אינם מלבישים למהות ועצמות המזלות וכ"ז מפני שהמשכה זו היא מג"ר דא"א ע"כ לא יוכל לבא רק ע"י שערות לבד ושיהי' או"א רק יונקים מהן, אבל בחי' ז"ת דא"א הם עצמן ומהותן מתלבשי' ממש באו"א דהיינו שממהות ועצמות שלהם נמשך לחו"ב ובבחי' התלבשות ממש, ונמצא שיש מעלה בכל בחי' משני השפעות הנ"ל, כי מצד ההתלבשות דז"ת הוא מעלה ואע"פ שאין זה האור מפנימי' דכתר רק מז"ת שבו מ"מ יש בזה מעלה מצד הגילוי וההתלבשות שמהות ועצמות הז"ת מתלבש באו"א ולא הארה בלבד, (ולכן פי' ויוציאנו כו' ע"י שהלבישו לזרועות דא"א), ובחי' ההשפעה מהמזלות יש בה מעלה יתירה שאע"פ שבא ע"י שערות וצמצומי' ולא בבחי' התלבשות אך הוא ממקום עליון יותר שהיא הנותנת שהצטרכות הצמצומים הוא לפי שהוא ממקום עליון יותר מבחי' א"ס ממש, (וכיוצא בזה נת' במ"א בדרוש המילויים שלכך מילוי ע"ב ביודי"ן ומילוי ב"ן בההי"ן והיו"ד מורה על הצמצום וה"א על התפשטות ושם ע"ב גבוה יותר הרבה משם ב"ן, אלא דהיא הנותנת כי הצטרכות הצמצומים הוא מפני ריבוי ההתפשטות שבמקור ההשפעה).
כטוביאור הענין הוא כידוע שיש ב' מיני השפעה הא' בבחינת קירוב על דרך עילה ועלול, והב' בבחינת דילוג וריחוק הערך בשינוי המהות עד"מ התלבשות כחות הנפש באברי הגוף שהכח הרוחני הוא מהותו ועצמותו מלובש ונתפס בתוך האבר והכלי המלבישו וכמו שניכר החילוק באדם בין ער לישן שבשינה מסתלקין הרבה כחות כו', ועד"ז יש ג"כ התלבשות כחות הנפש זב"ז עד"מ כמו התלבשות מהמוח בכח התנועה שביד ורגל שיתנענעו כרצונו שבמוחו שזהו התלבשות ממהות השכל והמח' ביד ע"י גידים ועצבים הנק' מיתרים שבהן וע"י נמשך חיות מהמוח ומתלבש ביד ורגל כו', וכן בכחות שבהם וכמו התלבשות השכל במדות שלפי השכל כך הם המדות שהשכל מתלבש במדות, והשפעה הב' בבחי' דילוג והוא כמו השערות שיונקים ג"כ מהמוח, אך אין זה מעצמו' המוח ולא כמו המשכה וחיות שהיד מקבל מהמוח ע"י הגידים ומיתרים שזהו מעצמו' המוח, אבל בחי' השערות נמשכי' רק ממותרי מוחי' ולכן הם רק בחי' צומח ולא בחי' חי כמ"ש במ"א, וע"פ משל זה יובן ענין ב' מיני השפעות כנ"ל שמקבלים או"א מא"א, דמבחי' ג"ר יונק רק מבחי' שערות ומזלות שההשפעה באה בדילוג הערך לא מעצמו' ומהות הג"ר כי מעצמו' הג"ר לא יוכלו או"א דאצי' לקבל כלל, אבל מבחי' ז"ת דא"א נמשך להם ההשפעה בדרך קירוב כענין התלבשות חיות המוח בתוך אברי היד כו', וכהתלבשות השכל במדות או כהתלבשות המח' בכח התנועה שבכ"ז הוא ההשפעה ממהות העילה במהות העלול ולכן נק' בחי' זו התלבשות שאו"א מלבישים לז"ת דא"א כנ"ל, והנה מ"ש והחכ' מאין תמצא ל' מציאה כמו שהמוצא מציאה אינו יודע מאין באה לו כך התהוות החכ' מבחי' אין הוא הכתר לא ע"ד עו"ע שהעלול משיג עילתו, אבל החכ' אינו משיג כלל מהות הכתר והתהוות החכ' נק' כמו מציאה, זהו מצד קבלת החכ' מג"ר דא"א שמשם
לתתקעח
נמשך רק ע"י שערות ודילוג הערך עז"נ מאין תמצא, אבל מבחי' ז"ת שבא בבחי' התלבשות וקירוב ע"ד עו"ע הוא בבחי' גילוי ממש ואו"א משיגי' ומלבישי' מהות הז"ת כנ"ל. ועפ"ז יובן ענין בחי' אדם דאצי' שנק' אדם דעשי', פי' כי העשי' הוא התלבשות כמו הנשמה כשנמשכת בעשי' מתלבשת בגוף גשמי' שאע"פ שאברי הגוף הם גשמיי' מ"מ מלבישי' את הנפש הרוחני' זהו בחי' עשי', משא"כ בחי' יצי' היא שכליי' רוחני' קודם שמתלבשי' בעשי', וכך יובן דבחי' ג"ר דא"א כיון שאינן מתלבשי' כלל בחו"ב דאצי', אע"פ שאו"א יונקים ומקבלי' מהן כיון שאינן מתלבשי' בהן ונבדלים מהן לכן נק' אדם דיצי' כמו היצי' שמשפיע לעשי' אבל מ"מ אינן מלובשים בגשמי' דעשי', וגם נק' יצירה שהוא גילוי מההעלם דבריאה שהוא א"ק האור כללי כנ"ל, אבל בחינת ז' תחתונות דא"א שמתלבשים ממש באצילות נק' אדם דעשי' כדמיון שחיות הנפש הרוחני מלובשת ממש באברי הגוף כשנמשכת בעשי', וכך ז"ת דא"א מלובשים ממש באצי' ונה"י דא"א מתלבשי' בג' קוין דאצי' וכמ"ש בע"ח ג' פרקין דנה"י דא"א כו'. ונמצא מובן כללות ענין ג' בחי' אדם הנ"ל שאדם דבריאה הוא א"ק הוא הבריאה מאין ליש והוא אור כללי שכולל כל הנמצאים דאבי"ע שהי' בתוכו בבחי' התכללות, ואח"כ כשנמשך ממנו אורות מהעלם לגילוי נק' אדם דיצי' ע"ש גילוי ההעלם שזהו ל' יצי', ואח"כ כשנמשך מהן להתלבש תוך כלים דאצי' ע"ד התלבשות הנפש בגוף נק' אדם דעשי' וזהו מז"ת דא"א, אבל הג"ר אינן מתלבשי' רק שאו"א יונקי' מהן כנ"ל, (ואח"כ יש בחי' ג' עולמו' בי"ע ממש והן ג"כ עד"ז דבריאה היא יש מאין מאצי' שהוא אלקות, ובריאה כולל חיות דיצי' ועשי' כמארז"ל רגלי החיות כנגד כולם, ע' בדרוש המילויים, ואח"כ יצי' זהו יציאות הבחי' הכלולים בבריאה מהעלם לגילוי, ועדיין הם רוחני' וכשמתלבשים בגשמי' כמו הנפש בגוף זהו עשי'. ונמצא יש ב' פעמים בי"ע, א' בי"ע ממש בנבראים, והב' בבחי' הע"ס יש ג"כ בי"ע שהן א"ק וג"ר דא"א ואצי', וכנ"ל שנק' ג"כ בי"ע ואעפ"כ הם אלקות ממש לגבי בריאה כו', וי"ל בי"ע ממש הן תלת עלמין של הנשמה הנז' בזוהר פ' שלח, ונעשה אדם בצלמינו בחי' תלת עלמין דקוב"ה הם בי"ע העליונים הן ג' בחי' אדם הנ"ל. והנה כתיב לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ומבואר ע"פ מי מנה איך עשי' מרבה בחי' רביעית שלמעלה מבריאה, וא"כ כמו"כ בודאי בכללות העולמות שע"י התהוות אדם דאצי' הנק' אדם דעשי' שזהו אף עשיתיו יהי' גילוי בחי' עליונה יותר מאדם דבריאה, ולכאורה תמוה. ונלע"ד דיובן ע"פ מ"ש במ"א ע"פ ויהי קול מעל כו', והובא בדרוש המילויים בענין התכללות והתלבשות שיש בבחי' התלבשות מעלה יתירה שמה שהתחתון יוכל להלביש העליון זהו מצד שרש הכלים גבוהים וזהו בחי' יושר, משא"כ בעיגולים לא יש התלבשות רק בבחי' התכללו', והרי בחי' א"ק נק' אור כללי, ואדם דיצי' הוא גילוי הבחי' שהי' כלולים בו מההעלם אל הגילוי, וכ"ז בחי' התכללות, אבל אדם דעשי' הוא בחי' התלבשות ושיהי' הכלים דאצי' יכולים להלביש האורות זהו ע"י המשכה מא"ס ב"ה הכל יכול, וכמו כח התהוות העשי' גשמי' ממש כמ"ש במ"א ע"פ
נמשך רק ע"י שערות ודילוג הערך עז"נ מאין תמצא, אבל מבחי' ז"ת שבא בבחי' התלבשות וקירוב ע"ד עו"ע הוא בבחי' גילוי ממש ואו"א משיגי' ומלבישי' מהות הז"ת כנ"ל. ועפ"ז יובן ענין בחי' אדם דאצי' שנק' אדם דעשי', פי' כי העשי' הוא התלבשות כמו הנשמה כשנמשכת בעשי' מתלבשת בגוף גשמי' שאע"פ שאברי הגוף הם גשמיי' מ"מ מלבישי' את הנפש הרוחני' זהו בחי' עשי', משא"כ בחי' יצי' היא שכליי' רוחני' קודם שמתלבשי' בעשי', וכך יובן דבחי' ג"ר דא"א כיון שאינן מתלבשי' כלל בחו"ב דאצי', אע"פ שאו"א יונקים ומקבלי' מהן כיון שאינן מתלבשי' בהן ונבדלים מהן לכן נק' אדם דיצי' כמו היצי' שמשפיע לעשי' אבל מ"מ אינן מלובשים בגשמי' דעשי', וגם נק' יצירה שהוא גילוי מההעלם דבריאה שהוא א"ק האור כללי כנ"ל, אבל בחינת ז' תחתונות דא"א שמתלבשים ממש באצילות נק' אדם דעשי' כדמיון שחיות הנפש הרוחני מלובשת ממש באברי הגוף כשנמשכת בעשי', וכך ז"ת דא"א מלובשים ממש באצי' ונה"י דא"א מתלבשי' בג' קוין דאצי' וכמ"ש בע"ח ג' פרקין דנה"י דא"א כו'. ונמצא מובן כללות ענין ג' בחי' אדם הנ"ל שאדם דבריאה הוא א"ק הוא הבריאה מאין ליש והוא אור כללי שכולל כל הנמצאים דאבי"ע שהי' בתוכו בבחי' התכללות, ואח"כ כשנמשך ממנו אורות מהעלם לגילוי נק' אדם דיצי' ע"ש גילוי ההעלם שזהו ל' יצי', ואח"כ כשנמשך מהן להתלבש תוך כלים דאצי' ע"ד התלבשות הנפש בגוף נק' אדם דעשי' וזהו מז"ת דא"א, אבל הג"ר אינן מתלבשי' רק שאו"א יונקי' מהן כנ"ל, (ואח"כ יש בחי' ג' עולמו' בי"ע ממש והן ג"כ עד"ז דבריאה היא יש מאין מאצי' שהוא אלקות, ובריאה כולל חיות דיצי' ועשי' כמארז"ל רגלי החיות כנגד כולם, ע' בדרוש המילויים, ואח"כ יצי' זהו יציאות הבחי' הכלולים בבריאה מהעלם לגילוי, ועדיין הם רוחני' וכשמתלבשים בגשמי' כמו הנפש בגוף זהו עשי'. ונמצא יש ב' פעמים בי"ע, א' בי"ע ממש בנבראים, והב' בבחי' הע"ס יש ג"כ בי"ע שהן א"ק וג"ר דא"א ואצי', וכנ"ל שנק' ג"כ בי"ע ואעפ"כ הם אלקות ממש לגבי בריאה כו', וי"ל בי"ע ממש הן תלת עלמין של הנשמה הנז' בזוהר פ' שלח, ונעשה אדם בצלמינו בחי' תלת עלמין דקוב"ה הם בי"ע העליונים הן ג' בחי' אדם הנ"ל. והנה כתיב לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ומבואר ע"פ מי מנה איך עשי' מרבה בחי' רביעית שלמעלה מבריאה, וא"כ כמו"כ בודאי בכללות העולמות שע"י התהוות אדם דאצי' הנק' אדם דעשי' שזהו אף עשיתיו יהי' גילוי בחי' עליונה יותר מאדם דבריאה, ולכאורה תמוה. ונלע"ד דיובן ע"פ מ"ש במ"א ע"פ ויהי קול מעל כו', והובא בדרוש המילויים בענין התכללות והתלבשות שיש בבחי' התלבשות מעלה יתירה שמה שהתחתון יוכל להלביש העליון זהו מצד שרש הכלים גבוהים וזהו בחי' יושר, משא"כ בעיגולים לא יש התלבשות רק בבחי' התכללו', והרי בחי' א"ק נק' אור כללי, ואדם דיצי' הוא גילוי הבחי' שהי' כלולים בו מההעלם אל הגילוי, וכ"ז בחי' התכללות, אבל אדם דעשי' הוא בחי' התלבשות ושיהי' הכלים דאצי' יכולים להלביש האורות זהו ע"י המשכה מא"ס ב"ה הכל יכול, וכמו כח התהוות העשי' גשמי' ממש כמ"ש במ"א ע"פ
לאתתקעט
יביאו לבוש מל' כו', נמצא אדם דעשי' שרשו גבוה מאד, ולכן עי"ז יהי' גילוי לע"ל בחי' שלמעלה מהבריאה שהוא גילוי א"ס ממש. ועפ"ז י"ל ג"כ מ"ש ויוציאנו כו' ע"י שהלבישו לזרועות דא"א כו', דקשה הא היניקה ממזלות גבוה יותר, ולמה בחי' יצי"מ הוא דוקא ע"י שהלבישו לזרועות כו'. אך מבואר בדרוש המילויים עד"מ כמו כח המרעיב וכח הזן יניקתם ג"כ מהשכל שהמוח כולל כל חיות הרמ"ח אברים אעפ"כ אין המוח פועל בהם שאם ירעב לא יוכל המוח לשלוט עליו שלא ירעב כמו ששולט על היד, וזהו מפני חסרון כח המרעיב שאינו יכול לקבל שיהי' השכל מתלבש בו, משא"כ ביד ורגל שהשכל מתלבש בהן ע"כ בטלים להמוח, נמצא מובן מזה שזה שיהי' התחתון מתנהג כפי רצון העליון הוא ע"י התלבשות דוקא כאשר כח העליון מלובש בו, אבל כשאינו מלובש בו אע"פ שיונק ממנו מרחוק מ"מ הוא דבר בפ"ע, שהרי כח המרעיב יונק וחי מחיות המוח ועכ"ז אינו מתנהג כפי המוח ממש כנ"ל. ועפ"ז יובן מה שיצי"מ הי' דוקא ע"י שהלבישו לזרועות דא"א שע"י ההלבשה שהוא ההשפעה בגילוי שהמלביש מתנהג כפי האור המלובש בו ממש כמו היד כפי המח' כו', נמצא הי' הפעולה וההמשכה מא"א בגילוי ועי"ז הי' יצי"מ שיצי"מ נמשך דוקא ע"י גילוי א"ס ב"ה שמלובש בכתר שמשם נמשך כל הגילוי שלא כפי ההדרגה כו', הן בשינוי הטבע באותות ומופתים והן בגילוי אלקו' לישראל מבחי' מיצר, וגילוי זה דהכתר הוא ע"י התלבשות דאו"א לחו"ג דא"א כנ"ל, גם י"ל כמו ע"ד שנת' גבי שרי אשתך כו' שלצורך ההולדה לוקח ממנה היו"ד וניתן לה ה' דוקא, והרי היו"ד גבוה יותר, אלא משום שכדי להיות הולדה בבי"ע שזהו מבחי' שרה חכמה תתאה א"א שיהי' ע"י צמצום משא"כ בהולדה ממל' דא"ס כו', וי"ל כך גם ביצי"מ הי' צריך להיות גילוי למטה בבי"ע ממש וגילוי זה ע"י המל' כמ"ש כי אני הוי' בקרב הארץ כה אמר ה' כו' והנה לא שמעת עד כה, שהיא המל' הנק' כה, ומבחי' מל' בבי"ע הוצרך שיהי' הגילוי ע"י התפשטות כמו בחי' ה' דשר"ה ולא בחי' יו"ד וכו', ושרש ומקור להתפשטות זה הוא מז"ת דא"א שמתלבשים באו"א בגילוי רב והתפשטות וכו' וכמש"ל).
יביאו לבוש מל' כו', נמצא אדם דעשי' שרשו גבוה מאד, ולכן עי"ז יהי' גילוי לע"ל בחי' שלמעלה מהבריאה שהוא גילוי א"ס ממש. ועפ"ז י"ל ג"כ מ"ש ויוציאנו כו' ע"י שהלבישו לזרועות דא"א כו', דקשה הא היניקה ממזלות גבוה יותר, ולמה בחי' יצי"מ הוא דוקא ע"י שהלבישו לזרועות כו'. אך מבואר בדרוש המילויים עד"מ כמו כח המרעיב וכח הזן יניקתם ג"כ מהשכל שהמוח כולל כל חיות הרמ"ח אברים אעפ"כ אין המוח פועל בהם שאם ירעב לא יוכל המוח לשלוט עליו שלא ירעב כמו ששולט על היד, וזהו מפני חסרון כח המרעיב שאינו יכול לקבל שיהי' השכל מתלבש בו, משא"כ ביד ורגל שהשכל מתלבש בהן ע"כ בטלים להמוח, נמצא מובן מזה שזה שיהי' התחתון מתנהג כפי רצון העליון הוא ע"י התלבשות דוקא כאשר כח העליון מלובש בו, אבל כשאינו מלובש בו אע"פ שיונק ממנו מרחוק מ"מ הוא דבר בפ"ע, שהרי כח המרעיב יונק וחי מחיות המוח ועכ"ז אינו מתנהג כפי המוח ממש כנ"ל. ועפ"ז יובן מה שיצי"מ הי' דוקא ע"י שהלבישו לזרועות דא"א שע"י ההלבשה שהוא ההשפעה בגילוי שהמלביש מתנהג כפי האור המלובש בו ממש כמו היד כפי המח' כו', נמצא הי' הפעולה וההמשכה מא"א בגילוי ועי"ז הי' יצי"מ שיצי"מ נמשך דוקא ע"י גילוי א"ס ב"ה שמלובש בכתר שמשם נמשך כל הגילוי שלא כפי ההדרגה כו', הן בשינוי הטבע באותות ומופתים והן בגילוי אלקו' לישראל מבחי' מיצר, וגילוי זה דהכתר הוא ע"י התלבשות דאו"א לחו"ג דא"א כנ"ל, גם י"ל כמו ע"ד שנת' גבי שרי אשתך כו' שלצורך ההולדה לוקח ממנה היו"ד וניתן לה ה' דוקא, והרי היו"ד גבוה יותר, אלא משום שכדי להיות הולדה בבי"ע שזהו מבחי' שרה חכמה תתאה א"א שיהי' ע"י צמצום משא"כ בהולדה ממל' דא"ס כו', וי"ל כך גם ביצי"מ הי' צריך להיות גילוי למטה בבי"ע ממש וגילוי זה ע"י המל' כמ"ש כי אני הוי' בקרב הארץ כה אמר ה' כו' והנה לא שמעת עד כה, שהיא המל' הנק' כה, ומבחי' מל' בבי"ע הוצרך שיהי' הגילוי ע"י התפשטות כמו בחי' ה' דשר"ה ולא בחי' יו"ד וכו', ושרש ומקור להתפשטות זה הוא מז"ת דא"א שמתלבשים באו"א בגילוי רב והתפשטות וכו' וכמש"ל).
לבי) והנה אחר כל הנ"ל יובן ג"כ הקושיא דלעיל למה דוקא בכללות כל העולמות נבחנו רק לג' בחי' לבד היינו אדם דבריאה אדם דיצי' אדם דעשי' ואין זכר לבחי' אצי', וע' בזוהר ר"פ שלח במא' תלת עלמין אית לי' לקוב"ה, ופי' הרמ"ז שם שהבחין כל העולמות שבתוך החלל בג' עולמות שכנגדם נאמר קדוש קדוש קדוש, וענין ג' עולמות הא' הוא עולם הא"ס, ב' עולם האצי', וג' בי"ע ושכנגדם יש לאדם ג' עולמות עוה"ז וגעה"ת וגעה"ע, וטעם ההתחלקות לג' בחי' הנ"ל מובן היטיב ומבואר במ"א בפ' בשלח בביאור ע"פ ויאמר משה אכלוהו היום כו' כי בי"ע הם עולמות הנפרדים בבחי' גבול גדר מקום וזמן, כי גם במלאכים יש היכר זמן אשר ביום אומרים קדוש ובלילה אומרים ברוך רק שאין אצלם זמן כמו יומם ולילה שלנו הגשמי', והמדריגה הב' בחי' אצי' למעלה מבחי' מקום וזמן, הנה מקום
לגתתקפ
אתי שהוא בטל שם, אבל מ"מ שם יש שרש למדות חו"ג הנק' הגבלת אורות בכלים כו', והמדריגה הג' מה שלמעלה מאצי' הנק' בכלל כתר שהוא הממוצע בין המאציל העליון א"ס ב"ה לנאצלים כו', וא"כ לפ"ז הי' מקום לפרש ענין ג' מיני אדם ג"כ ע"ד תלת עלמין הנ"ל כי א"ק וכללות עולמות הא"ס שלפני האצי' י"ל שנק' אדם דבריאה כמו שיבחנם בזוהר פ' שלח בגדר עולם א', ועולם האצי' שנק' עולם הב' היינו יצי' והיינו כי אצי' מלשון גילוי מן ההעלם כמו ויאצל מן הרוח והוא כענין יצי' מהבריאה יוצר אור ובורא חשך וכמו דבור לגבי מחשבה כנ"ל, ועולם בי"ע שהן נפרדים וסוג אחר נק' עשי' אף עשיתיו הפסיק בין יצרתיו לעשיתיו כנ"ל, וכן שם בבי"ע יש אף קליפות, משא"כ באצי' לא יגורך רע, וע' בע"ח סוף שער ב' במהד"ב פ"ג ג"כ משמע שחילק כללות העולמות לג' בחי' אלו כמ"ש שם דא"ק נק' נשמה ואצי' הוא הגוף ובי"ע הם הלבושים כו' ע"ש. ולדרך שביארנו לעיל כבר מבואר חילוק הג' בחי' בי"ע בכלל היינו דא"ק נק' בריאה ועקודים נקודים יצי' ואצילות עשי' כנ"ל ושניהם דא"ח. אך עכ"פ לשני הדרכים אלו לא נז' אצי' כלל וההכרח לאמר כמש"ל בהג"ה תחלת דרוש זה דרומז לבחי' האור מא"ס שלכן נק' הא"ק בריאה להיותו שנית לא"ס כו', אלא דגדול הקושיא ע"ז שאין שייך כלל להעריך א"ק לגבי א"ס כערך הבריאה לאצי' שהרי כל מה שבתוך החלל הכל מחודש מאין ואפס המוחלט הרי הבריאה והאצי' שניהם מחודשים לכן יש להן ערך מה זל"ז משא"כ א"ק הנברא ומחודש מאין ליש ממש אין לו ערך כלל לגבי א"ס ב"ה הבורא ית' דאין ערוך הנברא לבורא ית'. ומרגלא בפומי' דרבינו הגדול נ"ע דלגבי א"ס ב"ה הנה בחי' הנק' א"ק עם העשי' ואפילו עם הדומם הגשמי ממש שניהן שוין ממש כיון שאין ערוך אליו ית' כלל, וא"כ איך בכללות הכל ירמוז הא"ס ב"ה אל העולמו' א"ק ואבי"ע כמו אצי' לגבי בריאה זהו תימא גדול. אך הנלענ"ד לתרץ זה בטוב ע"פ הקדמה שביאר רבינו ז"ל ע"פ מאמר הזוהר פ' וירא ע"פ וה' פקד את שרה, דהנה ידוע שבכל עולם יש ד' פרצופים חו"ב ות"ת ומל' שהם ד' מדריגות אבי"ע שיש בכל עולם היינו חכמה מוחא הוא בחי' אצי', ובינה בריאה, וז"א יצי', ונהי"מ עשי', וכן יש ד' בחי' אלו בכל ספי' ממש. אך הנה זה שנחלקי' לד' מדריגות היינו בבחי' האורות שהם בבחי' שם הוי' שהוא שם בן ד' אותיות כנגד ד' בחי' הנ"ל, יו"ד אצי' וחכ' ה' בינה ובריאה כו', אבל בחי' הכלים שבכל העולמות ובכל ספי' בפרט לא נמצא רק ג' חלוקות בלבד, היינו ראש תוך סוף, וסימן אתה סתר לי ר"ת סתר סוף תוך ראש, והיינו חב"ד חג"ת נה"י, ומבשרי אחזה ציור גוף האדם שהוא הכלי נחלק לג' בחי' אלו היינו הראש ואח"כ הגוף הוא תוך ואח"כ הרגלים הן סוף, וג' חלוקות אלו שבכלים הן בחי' בריאה יצירה עשיה, היינו גם באצי' בחי' חב"ד שבכלים דאצי' הוא בריאה דאצי' וחג"ת יצי' שבאצי' ונה"י עשי' שבאצי', והאורות המתלבשים בהכלים ומתחברים עמהם הן בחי' אצי' שבאצי', אך אינן במנין וחשבון עמהם כי בכלים יש רק ג' בחי' בי"ע כנ"ל, והאורות יש בהן ד' בחי' בפ"ע, ר"ל הגם שהם בכלל בחי' אצי' הרי הם מתלבשי' בהכלים שהן בי"ע וא"כ בחי' האור המלובש בבחי' עשי' של
אתי שהוא בטל שם, אבל מ"מ שם יש שרש למדות חו"ג הנק' הגבלת אורות בכלים כו', והמדריגה הג' מה שלמעלה מאצי' הנק' בכלל כתר שהוא הממוצע בין המאציל העליון א"ס ב"ה לנאצלים כו', וא"כ לפ"ז הי' מקום לפרש ענין ג' מיני אדם ג"כ ע"ד תלת עלמין הנ"ל כי א"ק וכללות עולמות הא"ס שלפני האצי' י"ל שנק' אדם דבריאה כמו שיבחנם בזוהר פ' שלח בגדר עולם א', ועולם האצי' שנק' עולם הב' היינו יצי' והיינו כי אצי' מלשון גילוי מן ההעלם כמו ויאצל מן הרוח והוא כענין יצי' מהבריאה יוצר אור ובורא חשך וכמו דבור לגבי מחשבה כנ"ל, ועולם בי"ע שהן נפרדים וסוג אחר נק' עשי' אף עשיתיו הפסיק בין יצרתיו לעשיתיו כנ"ל, וכן שם בבי"ע יש אף קליפות, משא"כ באצי' לא יגורך רע, וע' בע"ח סוף שער ב' במהד"ב פ"ג ג"כ משמע שחילק כללות העולמות לג' בחי' אלו כמ"ש שם דא"ק נק' נשמה ואצי' הוא הגוף ובי"ע הם הלבושים כו' ע"ש. ולדרך שביארנו לעיל כבר מבואר חילוק הג' בחי' בי"ע בכלל היינו דא"ק נק' בריאה ועקודים נקודים יצי' ואצילות עשי' כנ"ל ושניהם דא"ח. אך עכ"פ לשני הדרכים אלו לא נז' אצי' כלל וההכרח לאמר כמש"ל בהג"ה תחלת דרוש זה דרומז לבחי' האור מא"ס שלכן נק' הא"ק בריאה להיותו שנית לא"ס כו', אלא דגדול הקושיא ע"ז שאין שייך כלל להעריך א"ק לגבי א"ס כערך הבריאה לאצי' שהרי כל מה שבתוך החלל הכל מחודש מאין ואפס המוחלט הרי הבריאה והאצי' שניהם מחודשים לכן יש להן ערך מה זל"ז משא"כ א"ק הנברא ומחודש מאין ליש ממש אין לו ערך כלל לגבי א"ס ב"ה הבורא ית' דאין ערוך הנברא לבורא ית'. ומרגלא בפומי' דרבינו הגדול נ"ע דלגבי א"ס ב"ה הנה בחי' הנק' א"ק עם העשי' ואפילו עם הדומם הגשמי ממש שניהן שוין ממש כיון שאין ערוך אליו ית' כלל, וא"כ איך בכללות הכל ירמוז הא"ס ב"ה אל העולמו' א"ק ואבי"ע כמו אצי' לגבי בריאה זהו תימא גדול. אך הנלענ"ד לתרץ זה בטוב ע"פ הקדמה שביאר רבינו ז"ל ע"פ מאמר הזוהר פ' וירא ע"פ וה' פקד את שרה, דהנה ידוע שבכל עולם יש ד' פרצופים חו"ב ות"ת ומל' שהם ד' מדריגות אבי"ע שיש בכל עולם היינו חכמה מוחא הוא בחי' אצי', ובינה בריאה, וז"א יצי', ונהי"מ עשי', וכן יש ד' בחי' אלו בכל ספי' ממש. אך הנה זה שנחלקי' לד' מדריגות היינו בבחי' האורות שהם בבחי' שם הוי' שהוא שם בן ד' אותיות כנגד ד' בחי' הנ"ל, יו"ד אצי' וחכ' ה' בינה ובריאה כו', אבל בחי' הכלים שבכל העולמות ובכל ספי' בפרט לא נמצא רק ג' חלוקות בלבד, היינו ראש תוך סוף, וסימן אתה סתר לי ר"ת סתר סוף תוך ראש, והיינו חב"ד חג"ת נה"י, ומבשרי אחזה ציור גוף האדם שהוא הכלי נחלק לג' בחי' אלו היינו הראש ואח"כ הגוף הוא תוך ואח"כ הרגלים הן סוף, וג' חלוקות אלו שבכלים הן בחי' בריאה יצירה עשיה, היינו גם באצי' בחי' חב"ד שבכלים דאצי' הוא בריאה דאצי' וחג"ת יצי' שבאצי' ונה"י עשי' שבאצי', והאורות המתלבשים בהכלים ומתחברים עמהם הן בחי' אצי' שבאצי', אך אינן במנין וחשבון עמהם כי בכלים יש רק ג' בחי' בי"ע כנ"ל, והאורות יש בהן ד' בחי' בפ"ע, ר"ל הגם שהם בכלל בחי' אצי' הרי הם מתלבשי' בהכלים שהן בי"ע וא"כ בחי' האור המלובש בבחי' עשי' של
לדתתקפא
הכלים נק' עשי' שבאצי', והאור המלובש בבחי' יצי' של הכלים נק' יצי' שבאצי', והאור המלובש בבחי' בריאה של הכלים נק' בריאה שבאצי', אלו הם ג' בחי' מהאור המלובש בג' בחי' הכלים, והבחי' אצילות שבהאור הוא בחינת מקיף על הכלים והוא הנק' נשמה לנשמה, כי ג' בחי' מהאור המלובשי' בג' בחי' דכלים נק' נר"ן, אבל בחי' הרביעית שבהאור נק' נשמה לנשמה, והוא בחי' יו"ד דשם הוי' ולכן היו"ד דהוי' מורה על שמהווה כן תמיד להיותו עיקר בחי' א"ס כו', והמחבר האורות עם הכלים הוא בחי' הדעת, ע"כ תוכן ההקדמה. ותמצאנו מוכרח בכמה מקומות בע"ח. וטעם הדבר שדרך כלל נחלקים הכלים רק לבחי' בי"ע לבד, היינו כי האצי' מורה על אלקות ממש מלשון ויאצל מן הרוח דגבי משה שהוא כמדליק נר מנר ואינו ענין התהוות בריאה יש מאין שהוא מהות אחר, משא"כ אצי' הוא כענין המשכת האור מן המאור כזיו הנמשך ללבנה מן החמה, כמו שאמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כו', או כזיו השמש המאיר על הארץ, שעכ"פ האור מעין המאור ממש, זהו אמיתי' ל' אצי' וכיון שכן אין שייך בחי' זו בכלי' כלל, שהרי הכלים חו"ב הם בריאה מאין ליש שהרי א"ס ב"ה לאו מכאמא"כ כמש"ל באריכות, והאור והזיו הנמשך ממנו ג"כ פשוט בתכלית הפשיטות ונק' בלי מ"ה שלא יצדק עליו לתארו במהות ניכר אלינו כחכ' או בינה כו' כי אינו מערך זה כלל ולכן על האור שייך לקרותו אצי' שנאצל מא"ס ב"ה ע"ד ויאצל מן הרוח וכמ"ש באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי שהאור הוא מעין המאור הוא מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה, משא"כ הכלי' שאינן כלל ממהות האור לא מיני' ולא מקצתו אין שייך לקרותו אצילות רק בריאה מאין ליש לכן הבחי' העליונה שבכלי' היינו הראש והפנימי' נק' בריאה כנ"ל.
הכלים נק' עשי' שבאצי', והאור המלובש בבחי' יצי' של הכלים נק' יצי' שבאצי', והאור המלובש בבחי' בריאה של הכלים נק' בריאה שבאצי', אלו הם ג' בחי' מהאור המלובש בג' בחי' הכלים, והבחי' אצילות שבהאור הוא בחינת מקיף על הכלים והוא הנק' נשמה לנשמה, כי ג' בחי' מהאור המלובשי' בג' בחי' דכלים נק' נר"ן, אבל בחי' הרביעית שבהאור נק' נשמה לנשמה, והוא בחי' יו"ד דשם הוי' ולכן היו"ד דהוי' מורה על שמהווה כן תמיד להיותו עיקר בחי' א"ס כו', והמחבר האורות עם הכלים הוא בחי' הדעת, ע"כ תוכן ההקדמה. ותמצאנו מוכרח בכמה מקומות בע"ח. וטעם הדבר שדרך כלל נחלקים הכלים רק לבחי' בי"ע לבד, היינו כי האצי' מורה על אלקות ממש מלשון ויאצל מן הרוח דגבי משה שהוא כמדליק נר מנר ואינו ענין התהוות בריאה יש מאין שהוא מהות אחר, משא"כ אצי' הוא כענין המשכת האור מן המאור כזיו הנמשך ללבנה מן החמה, כמו שאמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כו', או כזיו השמש המאיר על הארץ, שעכ"פ האור מעין המאור ממש, זהו אמיתי' ל' אצי' וכיון שכן אין שייך בחי' זו בכלי' כלל, שהרי הכלים חו"ב הם בריאה מאין ליש שהרי א"ס ב"ה לאו מכאמא"כ כמש"ל באריכות, והאור והזיו הנמשך ממנו ג"כ פשוט בתכלית הפשיטות ונק' בלי מ"ה שלא יצדק עליו לתארו במהות ניכר אלינו כחכ' או בינה כו' כי אינו מערך זה כלל ולכן על האור שייך לקרותו אצי' שנאצל מא"ס ב"ה ע"ד ויאצל מן הרוח וכמ"ש באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי שהאור הוא מעין המאור הוא מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה, משא"כ הכלי' שאינן כלל ממהות האור לא מיני' ולא מקצתו אין שייך לקרותו אצילות רק בריאה מאין ליש לכן הבחי' העליונה שבכלי' היינו הראש והפנימי' נק' בריאה כנ"ל.
להומעתה יובן היטיב איך בכללות העולמות נחלקו רק לג' בחי' היינו ג' מיני אדם שא"ק נק' אדם דבריאה כו', דהיינו בחי' הכלים דא"ק, (עם שלגבי אצי' אין לקרותו כלים כלל רק אורות אך באמת לגבי א"ס הן כלים שהרי נק' חכ' דא"ק וחכ' הוא כלי כנ"ל), הרי הן ודאי בריאה ממש שאינו מערך האא"ס ולא יתכן לקרותו אצי' כנ"ל, ואצי' הוא האור והזיו הנמשך מא"ס ב"ה המתלבש בהכלים, והיינו בחי' הקו וע"ד הנ"ל שהאורות מתלבשי' בהכלי' כו' שהאור הוא מעין המאור ממש ע"כ נק' אצי' מל' ויאצל מן הרוח, ונמצא באמיתית השם ריחוק הבריאה מן האצי' ה"ז ממש הריחוק מהנברא לגבי הבורא כי אצי' הוא הארה ממהו"ע רק שמהו"ע ית' הוא הנק' מאציל ומאור שהוא מקור האור והזיו הנאצל ממנו כו', אך זה שדרך פרט נק' עולם האצי' בשם אצילות ור"ל הכלים דאצי', זהו רק בדרך השאלה, והוא לפי שלגבי בי"ע ממש הנפרדי' נשמות ומלאכי' שייך לקרותו אצי', כי בי"ע הן נפרדי' ממש, וכלים דע"ס דאצילות הן אלקו', ר"ל שמיוחדים עם האורות ובטלים להן, ולכן כלים דאצי' נעשים אורות לבי"ע היינו למ"ד כלים דאצי' נעשו אורות ונשמות לע"ס דבי"ע, והע"ס דבי"ע הם כלים להן, וכיון שנעשי' אורות להם שייך לקרותו אצי' לגבי בי"ע ממש,
לותתקפב
אך י"ל זה גופא איך שייך לומר שהכלים דאצי' נעשו אורות ממש לבי"ע, נוכל להשכיל מעט ממ"ש באגה"ק בשם הה"מ ז"ל ע"פ ואנכי עפר ואפר כו' שמתוך זה יובן גודל מעלת הכלים דאצי' ע"ש, וגם בד"ה איהו וחיוהי כו', אבל באמיתית בהעריך העולמות לגבי הבורא ית' הנה א"ק נק' אדם דבריאה מאין ליש כנ"ל, והקו הוא בחי' האצי' ע"ד ויאצל כו'. (ובספר ויקהל משה כ' בענין אחר בפי' אצי' בכלל, ולא זה הוא הדרך שאמר רבינו ז"ל, וגם בע"ח אין שום זכר לסברתו, ולא בת"ז שמשם מקור הדברים). גם אצי' הוא מלשון אצל וסמוך, ונק' כן האור שבטל במאור ואינו מהות ויש בפ"ע, וזה פי' אצל וסמוך שבהסתלקות המאור השמש מן הארץ הי' כלא הי' האור כו' ולפי שהכלים דאצי' הן ג"כ בבחי' ביטול אמיתי כביטול זיו השמש בשמש כמ"ש בתניא ח"ב ע"כ נק' אצילות.
אך י"ל זה גופא איך שייך לומר שהכלים דאצי' נעשו אורות ממש לבי"ע, נוכל להשכיל מעט ממ"ש באגה"ק בשם הה"מ ז"ל ע"פ ואנכי עפר ואפר כו' שמתוך זה יובן גודל מעלת הכלים דאצי' ע"ש, וגם בד"ה איהו וחיוהי כו', אבל באמיתית בהעריך העולמות לגבי הבורא ית' הנה א"ק נק' אדם דבריאה מאין ליש כנ"ל, והקו הוא בחי' האצי' ע"ד ויאצל כו'. (ובספר ויקהל משה כ' בענין אחר בפי' אצי' בכלל, ולא זה הוא הדרך שאמר רבינו ז"ל, וגם בע"ח אין שום זכר לסברתו, ולא בת"ז שמשם מקור הדברים). גם אצי' הוא מלשון אצל וסמוך, ונק' כן האור שבטל במאור ואינו מהות ויש בפ"ע, וזה פי' אצל וסמוך שבהסתלקות המאור השמש מן הארץ הי' כלא הי' האור כו' ולפי שהכלים דאצי' הן ג"כ בבחי' ביטול אמיתי כביטול זיו השמש בשמש כמ"ש בתניא ח"ב ע"כ נק' אצילות.
לזובכל הנ"ל יובן ג"כ בתוס' ביאור מש"ל ע"פ מי מנה כו' בענין אף עשיתיו שמרבה בחי' ד', כי שרש בי"ע בכלל הן ג' בחי' אדם הנ"ל א"ק נק' אדם דבריאה כו' אבל לע"ל יהי' גילוי בחי' א"ס ממש, וזהו וגבה מאד אותיות אדם, כי מאד הוא למע' מבחי' אדם, כי אדם נק' בריאה אבל מאד בלי גבול, ונמצא געה"ע הוא בחי' בריאה אבל תחה"מ זהו ע"י גילוי בחי' שלמעלה מהבריאה דהיינו גילוי אא"ס ב"ה ממש כנ"ל.
לחקיצור מתורה הנ"ל.
לט(א) ענין ג' מיני אדם (ואיך א"ק שלמעלה מן האצי' נק' רק אדם דבריאה, וגם מה שבבחי' כללו' העולמות אין זכר לבחי' אצי'), צ"ל תחלה מהו בחי' ע"י, והענין כי אית רצון ואית רצון פי' רצה"ת הוא רצון הנולד מן השכל ואית רצה"ע שלמעלה מן השכל כענין שתוק כך עבמ"ח רצון בלי טעם, אך אין ר"ל בלי טעם כלל כ"א הטעם הוא למעלה מן השכל המושג וזהו הנק' מו"ס ואין המוחי' והטעם מתגלה רק הרצון ולכן נק' הרצה"ע גלגלתא דחפי' על מו"ס ושם במו"ס הוא התה"ע שבטעם והרצה"ע וזהו הנק' ע"י ע"ש שנעתק ונבדל מהשכל והשגה.
מ(ב) והנה גם בהתענוג יש ב' מדריגות היינו גילוי התענוג מה שמתפעל ומתענג באיזה דבר ורוצה בו כמו שעשוע האב בבנו ויש מקור התענוג כמו שיש שכל ומקור השכל ולכן יש שינוים בגילוי התענוג שלפעמים אב את בן ירצה וישתעשע עמו ולפעמים מפני איזה טרדא לא יומשך התפעלות התענוג להשתעשע עם בנו כי איך יהי' הגילוי והמשכו' כחות הנפש ובכללם כח התענוג תלוי ברצון עצם הנפש שהוא למעלה מכל כחותי', וכך יובן למע' שבחי' גילוי ע"י המלובש במו"ס זהו גילוי התענוג אבל עצמו' ע"י זהו מקור התענוגי' וכמה יהי' הגילוי הוא כפי רצון עצמו' המאציל שלמע' מכל הע"ס דלאו מכאמא"כ ולמע' גם ממקור התענוגי' (ונק' רצון זה המנהיג כל הע"ס ועתיק בשם רעדכ"ר והוא הנק' א"ק).
מאתתקפג
(ג) והנה אע"פ דא"ס ב"ה לאו מכאמא"כ ולמע' מבחי' ע"י ומקור התענוגי' אעפ"כ לגבי הע"ס נק' בחי' עתיק ג"כ שנעתק ונבדל מהם כי הוא נק' בחי' תחתונה שבמאציל, ויובן עד"מ באדם כח התענוג הוא המחי' כל כחות הנפש וגם מתפשט בהרחבה יותר משאר כחות הנפש וכך בחי' ע"י מקור התענוגים הוא למעלה מעלה מהע"ס ונק' בחי' תחתונה שבמאציל ר"ל בבחי' אור וזיו ממנו ית' אך מהו"ע קדוש ומובדל גם מבחי' מקור התענוגי' וזהו כי עמך מקור חיים.
(ג) והנה אע"פ דא"ס ב"ה לאו מכאמא"כ ולמע' מבחי' ע"י ומקור התענוגי' אעפ"כ לגבי הע"ס נק' בחי' עתיק ג"כ שנעתק ונבדל מהם כי הוא נק' בחי' תחתונה שבמאציל, ויובן עד"מ באדם כח התענוג הוא המחי' כל כחות הנפש וגם מתפשט בהרחבה יותר משאר כחות הנפש וכך בחי' ע"י מקור התענוגים הוא למעלה מעלה מהע"ס ונק' בחי' תחתונה שבמאציל ר"ל בבחי' אור וזיו ממנו ית' אך מהו"ע קדוש ומובדל גם מבחי' מקור התענוגי' וזהו כי עמך מקור חיים.
מב(ד) וכיון שמבחי' ע"י נמשך הארה בג"ע ע"כ א"א שיתהווה מא"ס בחי' ע"י א"ל ע"י ממוצע והיינו בחי' א"ק כי ע"י זהו בחי' פרטי' בחי' תענוג אבל א"ק הוא אור כללי ולכן התהוות א"ק ע"י צמצום ומקו"פ דוקא משא"כ מא"ק ולמטה א"צ לזה כי שם רק מהעלם לגילוי.
מג(ה) ולכן תולדות הנשמות ומלאכים דוקא מהכלים (וביאור ל' א"ק).
מד(ו) ובחי' א"ק זהו"ע רעדכ"ר ונק' מחה"ק כמו באדם קודם שרוצה יש בחי' הסכם על הדבר ואח"כ נמשך רצון ממש מטעם וההסכם ההוא על כל הדבר בכלל (ועיקר ההתחדשות הוא ההסכם).
מה(ז) וכן למע' כתר נק' רצון וזהו צלותא ל' הטיה יה"ר אבל א"ק נק' רעדכ"ר ומחה"ק וממנו נמשך הרצון ולכן רגלי א"ק מסתיימין בעשי' ובין אצי' לעשי' יש פרסא וז"ע פקד כו' כאשר אמר.
מו(ח) וזהו שנק' א"ק אדם דבריאה ועולם הנקודים נק' עולם דיצי' כי הבריאה הוא התחדשות מאין ליש והיינו התחדשות ההסכם לבריאת העולמו' ועי"ז נתהוו העולמו' כי הוא אור כללי משא"כ נקודים מא"ק רק מהעלם לגילוי, וזהו קורא הדורות מראש וזהו וקונה הכל ע"ד ברוך קונך.
מז(ט) החילוק בין אדם דעשי' לאדם דיצי' שעשי' זהו בחי' התלבשות כדמיון הנפש באברי הגוף ועד"ז ז"ת דא"א מלובשי' באו"א משא"כ ג"ר בלתי מתלבשים (ובהג"ה נת' ענין ב' בחי' בי"ע ואיך עשי' מרבה בחי' רביעית. ופי' ויוציאנו וכו' על ידי שהלבישו דוקא).
מח(י) והוא הג"ה. יבאר טעם למה דרך כלל נחלקים העולמות רק לג' בחי' בי"ע ודרך פרט אפילו מאצי' ואילך יש ד' בחי' אבי"ע, ויקדים שהכלים מתחלקים רק לג' בחי' והאורות לד' בחי' ובכללות העולמות נק' כלים ונבראים ע"כ מתחלקים לג' בחי'.