Or Torah·Boאור תורה·בא

אפא
פא

בלמען^סד שתי אותותי (כו') [אלה בקרבו], לפי שהקדוש ברוך הוא היה רוצה לברר כל הניצוצות ממצרים מן השבירה. ומהו ענין בירור הניצוצות, היינו כל הדברים הבטלים של פרעה ושל מצרים שהם אותיות. כי מה לי אותיות של דברים בטלים ומה לי אותיות של התורה, רק החילוק הוא שאותיות של דברים בטלים הם מהשבירה, ורצה הקדוש ברוך הוא לבררם, דהיינו בזה יהיה הבירור שהכניס הדבורים והאותיות אלו בהתורה ועשה מהם צירוף אחר של קדושה. וזהו הבירור שלהם. וזהו סוד א' מספורי התורה, לבד שארי סודות הנרמזים בספורים עד אין קץ ומספר בכל אות ואות, כי קב"ה ואורייתא (וישראל) חד הוא.

גונחזור לענין [ראשון] שאם לא הביא על מצרים עוד אלו ג' מכות היו חסרים כמה ספורים שלא היה נכתב בתורה, ולא היו מתבררים כל הניצוצות. וזהו רמז הפסוק למען שיתי אותותי אלה, ר"ל אותיות של השבירה, וצריך אני לבררם ע"י התורה, לכן הוא מן ההכרח לשלוח עליהם עוד ג' מכות בכדי להכניסם באותיות צירופים שבתורה כנ"ל והבן.

דפב
פב

ה[במדרש אמר ר' ינאי] לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם. ולמה גילה להם מעשה בראשית, בשביל ישראל [מפני] שאמרו נעשה ונשמע. על דרך [שאמרו רז"ל] ישראל עלה במחשבה. קדימת הרצון היה בשביל שיהיו ישראל צדיקים בכל דור ודור, וצמצם [הש"י] כביכול [את] בהירתו כמשל [נ"א: כדמיון] אב המצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן. וגם כל המדות מעשה נערות נולדים בהאב, שאוהב את מעשה נערות כדי שיהיה להבן תענוג ומפואר אצלו. ובהקב"ה העבר והעתיד [הם] שווים [אצלו], והיה הוא ית' מתענג ממעשה הצדיקים וצמצם את עצמו. והצמצום נקרא חכמה, כי החכמה הוא האין [נ"א: מאי"ן] על דרך והחכמה מאין תמצא. והצמצום הוא [נ"א: היה] בשביל ישראל. וגם האהבה גרמה את הצמצום, וזהו ואלה תולדות יצחק אברהם [הוליד] וגומר.

ופג
פג

זהחודש הזה לכם. איתא [בזוהר] בסבא דמשפטים ניסן קרוי אביב שהוא א"ב כסדרן הוא דילכון, תשרי אותיות למפרע הוא דילי. ויובן על פי שנאמר כנשר יעיר קנו וגו' ירחף, נוגע ואינו נוגע. והענין כי הנשר רחמני על בניו ורוצה להשפיע להם ולהגן עליהם, אך מחמת שהוא גדול האבר והנוצה ואם יגע בהם [ממש] לא יוכלו לסובלו, על כן הוא נוגע ואינו נוגע. כך הוא ית' לא היה העולם יכולים לסבול בהירות אורו והשפעתו, והיו בטלים ממציאות, הוצרך לצמצם אורו.

חוהנה האותיות [כסדרן] הם מורים על השפעתו ית' מעילא לתתא, ואתוון מהופכים למפרע הם מורים על הצמצום. וגם בענין צירופי הוי"ה ית' כך הוא. אם הוא כסדרן מורה על רחמים. וז"ש ניסן אתוון כסדרן הוא דילכון, ר"ל בשביל אהבתי אתכם ורחמנותי עליכם להשפיע ולהגן עליכם. אבל תשרי שהם אתוון למפרע מורה על הצמצום, ואף על פי שגם [זה] הוא בשבילכם ולטובתכם, שתהיו יכולים לסבול הבהירות שלי, עם כל זה הוא נקרא דילי, ר"ל נקרא על שמי, כי מחמת גודל האור והבהירות שלי היא המניעה להשפיע עליכם חסדי המרובים וגודל טובי, לכן (הם) [הוא] דילי. אבל ניסן שהוא בחינת המשפיע הוא דילכון. וז"ש החודש הזה לכם, לכ"ם דייקא, ולכן הצירוף של החודש הזה הוא הוי"ה כסדרא.

טפד-א
פד-א

ימשכו וקחו לכם צאן. כי במצרים לא היה התעוררות מלמטה, שהיה בהם גילולי ע"ז, ולכך הוצרכו התעוררות מלמעלה. ולכך כתיב אני ה', אני ולא אחר. וז"ש וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, משום שהבטיח לאברהם ואחר כן יצאו ברכוש גדול, ואברהם נקרא יד הגדולה, דהיינו אהבה. ואהבה היה גורם לזה התעוררות [מלמעלה אף על פי שלא יהיה התעוררות מלמטה], כדאיתא בזוהר כלתי בשוק של בורסי דומה עלי כשוק של בושם. וזהו שנאמר ושמי ה' לא נודעתי להם, (שהוא) [שיהא] ניכר היום [נ"א: היות] התפשטות חסדים גדולים בחוש, שלא היה [נ"א: יהא] התעוררות מלמטה ואף על פי כן היה [נ"א: יהיה] התעוררות מלמעלה. אבל שם שדי מורה על הצמצום, [סוד] ההתפשטות [היו"ד] בג' קווין דש' לד', וזה היה דרך צמצום שאמר לעולמו די [כמבואר במקום אחר]. אבל כאן [נ"א: בים סוף] היה התפשטות ממגדל הפורח באויר, שהוא ל', שהוא [ציור אותיות] כ"ו, דרך ג' קווי הש' (לם' סתומה) [למ"ם פתוחה], שהוא ג"כ כ"ו. ולכך כתיב [נ"א: וזהו צירוף] משכ"ו, שהמ' פתוחה מ"ש כ"ו [נ"א: שהמ"ם פתוחה מקבלת ע"י השי"ן מכ"ו דהיינו למ"ד שהיא בינה].

יאולכך נקרא שבת הגדול. דאיתא בזוהר שיש מעלי שבתא ושבתא, ושבת הגדול [הוא] שבת דיומא, להורות שבכל מקום צריך להעלות מתתא לעילא, וכאן היה שבת הגדול נתפשט למטה. ולא^סה קשה קושית הפוסקים. וז"ש בזוהר^סו יומין עילאין שס"ו יומין תתאין שס"ה, וגם איתא שם בעתיקא תליא מילתא. וז"ש למכה מצרים בבכוריהם, כי מדריגה עליונה נקרא בכור. וזהו שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך, כי ד' מדריגות יש [במספר], עשיריות מאות אלפים רבבות, וזהו במספר, [היינו] מדריגה תתאה מכל העולמות אבי"ע, ומדריגה רבבה [נ"א: ראשונה] היא רבבה כצמח השדה, ותבאי בעדי עדיים, [כלומר] בעולם התקשטות [נ"א: מקושטת] (מאבי"ע) [מאב"י] לעשיה, ואת ערום ועריה, [בלי התעוררות דלמטה כו'].

יבפד-ב
פד-ב

יגאו יאמר [נ"א: או יש לפרש בענין אחר]. דאיתא ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים. וצריך לכל אדם להיות לו אמונה גדולה לזה כשהוא עושה מצוה או בלימוד תורה ותפלה, (שמדת) [שמזה] שהוא עושה למטה יתעורר תענוג גדול לעילא. ולא יאמר איך אפשר שאני אעשה תענוג גדול לעילא, על זה נאמר ונרגן מפריד אלוף. כי כנסת ישראל נקרא [אמונה], אמונה אומן. ובכל עשיית המצות יחשוב שיהיה תענוג גדול לעילא כביכול, שיביא כל הדברים לעולם התענוג ששם לא היה שבירה, ע"ד והחכמה תחיה וגו', ומחיה אותו. אך א"כ יאמר אדם בלבו שהוא גדול מאוד [נ"א: שהוא צדיק גדול] ויבא לגדלות ח"ו, ולזה אמר רבבה כצמח וגו' ותבואי בעדי עדיים, בג' התקשטות, שדים נכונו, דאיתא לא זז מחבבה עד שקראה אמי, פי' שהם מפרנסים כנזכר. ואף על פי כן ואת ערום ועריה, [כי] מי נתן לך [את] הכח הזה [הלא] אני הוא. וכלל גדול הוא שצריך להתעורר מלמטה ההתלהבות, דהיינו התענוג שלו, [ר"ל שיהיה לו תענוג ממש במה שעושה רצון הבורא ית',] כדי שיבא לעולם התענוג.

ידואם יתגשם לב האדם לפעמים, תקנתו להתקשר בתורה הקדושה ובזה זובח יצרו. וזהו פי' זאת תורת העולה^סז, מתורה תהיה עליה, על מוקדה [על המזבח] כל הלילה, שיהא תוקף אש ההתלהבות אף בלילה, שנתגשם ונקרא לילה שאינו מאיר לנשמתו היטב, על המזבח, שבזה הוא זובח את יצרו.

טופה
פה

טזואמרתם זבח פסח הוא וגו'. כי הנה יש ב' תענוגים, א' לנצח אויבים, וזהו התענוג מה שהוא מנצח, והב' להציל את בנו מדבר שאינו טוב לו, וזה בא מאהבתו את בנו. והנה ביציאת מצרים היו כביכול ב' תענוגים ביחד, דהיינו לנגוף את המצרים ולהציל את ישראל. והנה יש עוד תענוג ג' שהוא גבוה מב' הנזכר, והוא מ"ש ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא, ודרשו רז"ל נגוף את מצרים ורפוא לישראל, שרפאם מכאב המילה. ותענוג הזה בא מרחמנות האב על בנו, והוא גבוה [יותר] מב' [תענוגים] הנזכר, כי הם באתגליא וזה באתכסיא. (ועוד, שהוא לרפאות את בנו מן המכות שכואבים לו כבר)^סח.

יזוהנה כתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא (את האדם) [אותו]. דהיינו שיש צלם א' שהוא למעלה מן הטבע וצלם ב' שהוא מן הטבע, הטבע בגימטריא אלקים, וזהו צלם אלקים שבכתוב, והוא בחי' הגוף שתחת הטבע (ונקרא) [ויקרה] מקרה הטבע. אבל המחשבה שהיא החיות היא קיימת לעד. על כן כמה צדיקים שלא שלטה בהם הטבע, כגון אברהם אבינו ע"ה וכיוצא בהם, שהיו דבוקים במה שלמעלה מן הטבע. ונודע כי יציאת מצרים היתה בזכות אברהם, דהיינו מחמת אהבה. הגם שהיו גבורות במצרים, זהו גבורה שבחסד, מחמת אהבתו את בניו מכה שונאיהם. וזהו ועבר ה' לנגוף, דהיינו הוי"ה, מדת הרחמנות ואהבה, העביר על מדתו לנגוף את מצרים, והכל מבחי' אהבתו לבניו.

יחונודע כי עולם התענוג, הוא עולם דאתכסיא, נקרא הוא, כמ"ש אז תתענג על ה', למעלה מהוי"ה ב"ה (שהוא תפארת^סט וז"א שהוא מוחין). וז"ש והיה כי וגו' מה העבודה וגו' ואמרתם, שבעבודה [זו] אנו ממשיכין תענוג הנקרא הוא, להוי"ה, והיינו פסח, לשון דלוג, שמדלג עולם התענוג ובא לשם הוי"ה ב"ה כמו שהיה בעת יציאת מצרים. וזהו מ"ש ופסח ה' על הפתח, ופי' בזוהר פתחא דגופא, שרפאם מכאב המילה, והיינו תענוג הג' הנז' ודו"ק.

יטפו
פו

כושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. לפי דאית ימי"ם ואית ימימה. ר"ל יש ימים שהם בחי' זכר, ויש ימים שהם בחי' נוקבא. והם בדרך זה, על דרך משל כשהש"י ברא את האדם לא ברא אלא אדם הראשון ונוקבתו, ומהם יצאו כל העולם. נמצא הם, אדם ונוקבתו, הם בחי' זכר נגד כל העולם, וכולם בחי' נוקבא אצלם כי מקבלים מהם. וזהו בבחי' נפש, וכן בעולם ושנה והוא הזמן. למשל (שז') [ששת] ימי בראשית הם בחי' זכר שבהם ברא הקב"ה כל הנמצאים, וכל שאר הימים הם בחי' נוקבא שמקבלים מהם, כל יום מיום (ראשון) [כזה של מעשה בראשית], למשל יום א' מיום א' של מעשה בראשית, ויום ב' מיום ב' של מעשה בראשית, וכן כולם (עד"מ). וכן בכל [נ"א: בחינת] המועדים, למשל חג הפסח הוא בחי' נוקבא אל חג הפסח הא' שבו יצאו בני ישראל ממצרים, והוא בחי' זכר אצל כולם, וכן בכל המועדים. וזהו שאומרים בכל המועדים זכר ליציאת מצרים, לפי שכל מועד הוא [בחינת] נוקבא למועד של יציאת מצרים, ובו נתגלה אותו הארה שנתגלה באותו הפעם.

כאוהנה זהו ביד ישראל לעשות, כמ"ש רז"ל אתם, אפילו מזידים, לפי שהכל נעשה בדבור, כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו. ע"כ גם היום נתגלה אותה הארה על ידי ישראל, מפני שעולם הדבור הוא אצליהם, כנודע לכלתם, בשביל כלה דיליה. וגם^ע בשביל שישראל הם קודמין לזמן, על כן בידם לעשות בזמן מה שירצו. ודווקא ע"י (חכמה) [חכמים] נתקדש החודש, לפי שההארה היא חכמה דהיינו חיות פנימיות, והחכמה הוא החיות, כמ"ש והחכמה תחיה בעליה.

כבוהנה מועד"ה [הוא] לשון קישוט ותכשיט, לשון עד"י עדיי"ם. והנה אותה הארה שנתגלה ביום טוב נקרא קישוט ותכשיט שמקשט אותו היום. וזהו ושמרת את החקה הזאת למועד"ה, היינו לקשטה בדבור, ע"ד מצוה לספר ביציאת מצרים. מימים ימימה, שתראה לקשטה בדבור לדרוש מענינו של יום, כדי שיתגלה הארה וקשוט מימי"ם לימימה, שהכוונה להמשיך מדכר לנוקבא, כי הה' שבסוף היא [סימן] לנוקבא.

כגפז
פז

כדכל מקום שנאמר והיה אינו אלא שמחה. פי' כי כשהבן קטן ועושה מעשה קטנות האב יש לו תענוג גדול ממנו, ואף על פי שמעשיו הם בשכל קטן אף על פי כן יש לו תענוג ממנו יותר מבנו הגדול. נמצא כי כשהאב מקבל תענוג מזה הבן הקטן וממעשיו, משתלשל האב עצמו במדריגה תחתונה, והוא למטה מן הבן וממעשיו, והבן הוא יותר (מקיף) [תקיף] מן האב, (פי') [כי] כשמתחיל הבן קטן לבכות, אז מבקש האב ממנו שידום. נמצא כי הצירוף של שם הוי"ה ב"ה [הוא] והיה. פי' וה מרמז על הבן ובת, שהם למעלה מיה שהם אב ואם [נ"א: ו"ה מרמז על הבן למעשיו שהם למעלה מי"ה, האב,] הקב"ה שנוטל הבן בהשכל ומקבל תענוג ממנו. וזהו אינו אלא שמחה, ר"ל תענוג, פירוש מחמת תענוג האב הוא למטה מן הבן וממעשיו.