Or Torah·Parshas Bechukosaiאור תורה·בחקותי

אקכג
קכג

באם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'. יש לומר פירושו לפי פשוטו, דאיתא [בגמרא] ר' חנינא בן דוסא הוה אזיל באורחא אתי מיטרא, אמר כל העולם [כולו] בנחת וחנינא בצער, פסיק מיטרא. נמצא כי בשביל הצדיק פסיק מיטרא. אבל אם בחקותי תלכו תהיו כולכם צדיקים, ואז לא יועיל תפילת הצדיק היחיד נגד הרבים, ויהיה הגשם בעתו.

גושמעתי מקשים על האי לישנא שאמר כל העולם בנחת [למה ליה למימר כל העולם בנחת], היה לו למימר בקיצור חנינא בצער. ועוד, ח"ו הוא היה מצטער עצמו על נחת העולם. וי"ל על פי מ"ש רז"ל בכל יום בת קול יוצא ואומר כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא די לו בקב חרובין מערב שבת וכו'. נמצא שהיה ר' חנינא בן דוסא הצינור המשפיע שפע לכל העולם. וזהו לשון בשבי"ל חנינא בני, שהוא לשון דרך מעבר, כשביל זה שהוא מעבר לכל, כן היה הוא מעבר להשפעת העולם. ולכך אמר כל העולם בנחת, פי' כי הנחת בא להם ע"י השפעתי, ואיך יהיה ההשפעה, אם אני בצער לא יהיה נחת שלם, אולי ח"ו לא יהיה גשמי ברכה ונדבה מחמת צער שלי. ואף שאמרו שהיה די לו בקב חרובין, אם כן כל ימיו היה בצער דוחק מזונות, זה לא קשה. שלא אמרו שלא היה מצוי לו כי אם קב חרובין, רק אמרו די לו בקב חרובין, כי מדת הצדיקים שהיו מספיקין עצמן במועט, ולא היה לו צער כלל מחמת זה. אבל כאן היה לו צער ממש שלא יהיה יכול להשפיע שפע שלימה. וזה היה לו הצער שלו מפני השחתת העולם, וזה היה עיקר תפילתו שיפסקו הגשמים עכשיו, ובבואו לביתו יהיה בנחת להתפלל שירדו, כמו שהיה באמת.

דוי"ל שזה סוד מ"ש ונתתי גשמיכם בעתם. למה כתיב גשמיכם, ולא כתיב מטר כמו ונתתי מטר ארצכם, [וכן] הנותן מטר (בעתו), וכמוהו רבים. ועוד, מהו בעת"ם, כי אם לא יהיו בעתם אינו סימן ברכה ח"ו? והלוא מצינו בימי יואל שיצא (רוב ניסן) [אדר]^קה ולא ירדו גשמים, ואח"כ ירדו והיו גשמי ברכה עד מאוד, כמ"ש רז"ל בא יבוא ברנה וגו', קנה זרת שבולת זרתים. וי"ל על פי רמז המשנה חומר בקודש מבתרומה שמטבילין כלים בתוך כלים וכו'. כי הלא נודע שעיקר עבודת הבורא יתברך הוא הדביקות וההתלהבות בעבודתו ית' ובלימוד תורתו שיהיה בדחילו ורחימו. ומחמת זה יכול הוא לדבק בהש"י כביכול, מפני שההבל הדיבורים מתדבק בהבל העליון, והקול בקול העליון, והדבור בדבור העליון, וכן המחשבה, וכמ"ש רז"ל השכינה מדברת מתוך גרונו של משה, מחמת גודל קדושתו ודביקותו בהש"י היה ממש מתחבר עם שרשו והרי הוא כמו הקדוש ברוך הוא היה מדבר דבורו של משה. ועי"כ נזדכך חומריותו ונעשה איש האלהים, וכמ"ש של נעליך, שהוא [לבוש] החומרי. וזהו אפשר רמז המשנה חומר בקודש. כלומר, אם תרצה לזכך חומרך שיהיה בקודש העליון שהוא המחשבה העליונה, אי אפשר אם לא מבתרומה, פי' שצריך שתרים תמיד עיניך ולבך ותטהר מחשבותיך ורעיוניך במחשבת הש"י ודביקות גמור והתלהבות [גדולה]. וזה ידוע שבמקום שהאדם מחשב שם הוא גם כן במקום ההוא. ואם כן כשתתמיד ותרגיל עבודתך בכך, בוודאי תרום ותעלה במקום המחשבה העליונה אל שרשה, ואז גם חומר שלך תזדכך בקודש העליון כנזכר.

הוהנה ידוע שהאותיות נקראים כלים, והנקודות הם חיות ונשמות הכלים. והנה האדם כשמחשב איזה מחשבה, יהיה מה שיהיה, הוא מחשב אותיות. וכבר ידעת שאם באה לאדם איזה מחשבה זרה בלימודו או בתפילתו היא אינה מקרית, כי יש עת לכל חפץ, וכמ"ש ובהגיע תור נערה ונערה, שהוא הניצוץ הנתונה בעמקי הקליפות הנקרא נערה, שמנוערת מכל, ורוצה להתדבק בשרשה, והגיע עת וזמן להעלותה בקדושה. הנה אז צריך האדם להתעורר מאוד מאוד, כי לא לחנם באה זאת המחשבה אם לא להעלותה, ואם לא עכשיו אימתי, כי אפשר שלא יהיה עוד עת ותור הנערה ההיא, כי על פי רוב המחשבה באה מענין הדומה לענין התפלה והברכה או מענין הלימוד שהוא עוסק.

ווהוא על דרך משל לבן חביב האומר לפני אביו דבר הלכה, והנה אביו מקשה אותו קושיות שונות ומתעהו מדרך הפשט. והנה אין ח"ו כוונת האב לסתור דברי בנו ולהטעותו שישאר מבוכה מתועה. אך אדרבא האב לחדודי קא מכוון, שיעשה הבן דבר נגדיות נגד הקליפות הקושיות ויתרץ וידרוך בדרך האמת והישר בפשט ההלכה, וזהו רצון האב ושמחתו, כמ"ש חכם בני וגו'. והנמשל הוא מובן, כי כאשר באה מחשבה זרה צריך להתעורר מאוד ולהעלותה בקודש עם אותן מחשבות קדושות שמכוון ומייחד ועם הדיבורים שהוא מדבר.

זוז"ש מטבילין כלים בתוך כלים, כלומר כלים הם האותיות של המחשבות זרות, יטבול ויטהר בתוך כלים, שהם האותיות הקדושים, ועי"ז יתברר [נ"א: יחבר] הכל לקודש העליון כנזכר.

חוזהו אם בחקותי תלכו, ואמרו רז"ל זה לימוד התורה. ואמר לשון תלכו, כלומר שתלכו תמיד, ולא עומדין במקום אחד במדריגה אחד, אלא שתלכו תמיד הילוך העולה ממעלה למעלה בדביקות ובהתלהבות עד שתגיעו למדריגה עליונה לדבק מחשבותיכם למעלה בכל העולמות, כמו מי שעולה מעולם לעולם, כענין ד' שנכנסו לפרדס, מרוב הדביקות והמחשבות טהורות וזכות. ואז ונתתי גשמיכם בעתם, כלומר שגם הגשמים והחומרים [נ"א: הגשמיות והחומריות] שלכם יזדככו, וגם הניצוץ יעלה, (בעתו) [בעתם], ר"ל בעת הצורך שיוכל לעלות יזדמן לכם המחשבה זרה בכדי לזכות אתכם בהעלות הניצוץ. ולא כמו שארי בני אדם שבאה להם המחשבה זרה מחמת (מחשבותיהם) [מחשבותם] שלא מטוהרה מדברים הגשמיים, ולא כן אתם ההולכים בחקותי כנזכר, ואם תבוא לכם מחשבה זרה תוכלו להעלותה אל הקדושה.

טקכד
קכד

יאו יש לומר אף בעשיית המצוות. לפי שאינו דומה העושה מצוה ויודע טעמה ושורשה, הוא עושה אותה בהתלהבות וחשק גדול, ובין העושה מצוה שהיא חוקה שאין טעמה מפורש בתורה, אף שהוא עושה אותה מחמת ציווי וגזירת הבורא ית', עם כל זה אינו עושה אותה כל כך בהתלהבות.

יאוזהו אם גם בחקות"י תלכו, שאף שאינכם יודעים הטעם תלכו תמיד בעשיותם [נ"א: בעשיית המצות ית'] בדביקות ובהתלהבות, ובוודאי אין צריך לומר גם את מצוות"י שיש להם טעם פשיטא תשמרו כנזכר. אז ונתתי גשמיכם. ויובן על פי משל למלך שיש לו [בן ו-] עבדים. והנה כאשר המלך מצוה איזה ציווי לעבדיו, העבד עושה אותו הציווי אף על פי שאינו יודע טעמו ושרשו, ומה גם כי העבד אינו רשאי לשאול מאת המלך טעם הציווי, רק שהוא מחויב לעשות חוק וגזירת המלך. אבל לא כן מדת הבן. הגם שמגודל אהבת הבן אל האב הוא עושה ומקיים חוקי המלך וגזירותיו אף שאינו יודע טעמם ושורשם, אף על פי כן מדת הבן לשאול מאת האב טעם הציווי, וגם הוא רצון המלך שישאל בנו וידע טעם של כל דבר ושורשו. למשל המלך מצוה את בנו לעשות עיר מבצר או בדבר טכסיסי מלחמה, והנה הבן שואל את אביו אפשר כך יהיה טוב המבצר או כך, וכך יערכו המלחמה, ואביו מגלה לו טעם הציווי. ואין רע בעיני אביו על שאלתו, ואדרבא רצון אביו שיגלה לבנו חכמתו, כי גם הוא ימלוך כמותו, וצריך לו להתחכם בחכמתו. והרשות להבן לחפש בכל גנזי אביו ואוצרותיו, ואז ניתוסף אהבת אביו על בנו בראותו כי אביו מלמדו להועיל, [ומסתמא] וממילא עושה גם הציווים שלא נודע לו הטעמים, כי הוא עושה מאהבה. אבל העבד שלא נתגלה לו שום טעם, אף על פי שהוא מקיים הכל, הוא מיראת המלך לבד, אבל לא מהתלהבות ואהבת המלך.

יבוז"ש אם בחקותי תלכו, אפילו החוקים שאין בהם טעם תלכו בהם בהתלהבות, ואת מצותי, שאתם יודעים הטעמים, תשמר"ו, ר"ל תדקדקו לעשותם כמאמרם, וזה מורה שיהיה בכם גם מדת היראה. כי העושה מאהבה מגודל ההתלהבות שלו לפעמים אינו מרגיש לדקדק כל כך, אבל הירא שומר הדבר מאוד לעשותה כמאמרה. ושניהם כאחד טובים, מדת יראה ואהבה, אז ונתתי גשמיכם וכו' כנזכר.

יגקכה
קכה

ידונתנה הארץ יבולה, לשון יוב"ל, עלמא דחירות. וכתיב יבולה, לשון נוקבא, כי הם נפלו לעלמא דנוקבא. ובסוד יבום מעלה אותם מארצם יבול"ה, וזהו כשיורד הוא בנוקבא, וכשנתתקן בא לעלמא דחירות.

טוקכו
קכו

טזוהפריתי אתכם. והכהנים הלוים, שכל המלכות הם בבחינת דין לגבי ירידה, אך גודל האהבה או רחמנות מביא שיצטרך לצמצם ולהתפשט בעולם הזה. וידבר ה' בהר סיני, שיש עולם שנה נפש. העולם הם האותיות הנקרא בתים, ושנה הוא הזמן. ובאמת הנפש יכול להשתמש בבית מה שירצה. ולכך כתיב אחרי' אחרי רבים להטות, ור' יהושע אומר אין משגיחין, שהם משמשין^קו באותיות התורה כפי מה שירצה. וכלל כל טוב שבא לעולם צריך להיות עולם שנה נפש. ובעת מתן תורה היה משה נפש. והזמן היה ב' אלפים תורה וכו', היה ע"ד משה, ומשה מפתחא דכליל שית כולהון ונישלם ממספר השם. והעולם שוכן מרום, בעולם הר סיני. וזהו וידבר ה' בהר סיני אל משה, דהיינו הכנה בעולם שנה נפש. והכל מביא אהבה, על דרך משל האב מביא שכלו הגדול לשכל קטן של בנו, ומביא גדלות לקטנות. וזהו ופניתי אליכם והפריתי אתכם וגו'. וזהו מים קרים על נפש עיפה, כי משה הוסיף יום א' מדעתו.

יזקכז
קכז

יחואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש. היינו אהבת הגרועים שנפלו למטה בסוד שבירת הכלים, ועלו^קז אותו למעלה, ויקח אותה אהבה לעבוד את ה'. וזהו והי"ה, לשון שמחה, הוא ותמורתו יהיה קודש^קח.