Or Torah·Shir Hashirimאור תורה·שיר השירים

אקפז
קפז

בשיר השירים אשר לשלמה. על דרך משבטלו הסנהדרין בטל השיר בבית המשתאות. על דרך בעמדם תרפינה כנפיהם. כי כשאנו מדברים להשם יתברך באהבה ויראה אנו עושים פעולות גדולות. וחנה מדברת על לבה, פי' וח"ן הה' מוצאות הפה כשהם (מחונכים) [מחוננים] לפני הקדוש ברוך הוא, מדבר"ת, הם נדברים, על לבה, כביכול למעלה בעולם המחשבה. וזהו ואתחנן אל ה', וא"ת הם כ"ב אותיות, חנ"ן, חננתי אל ה', בעת ההיא לאמר, שיש כ"ח עתים י"ד לטובה וי"ד לרעה, וזהו בע"ת ההיא, ע"ת שהיא נוקבא דהיינו עת רעה, לאמור, הבאתי לעולם המחשבה, (אמי"ר) [אמיר"ה] הוא לשון מחשבה בלב.

גכנפים נקרא מה שהולכים מדרגה לדרגה בעבודת השם יתברך, [וזהו בעמדם, ישראל בתפלה, תרפינה כנפיהם]. (והמלאכים) [שהמלאכים] אומרים בלבם שעבודתם אינו כלום נגד עבודת בני אדם. כי כל מלאך הוא גדול כשליש עולם, והאדם הוא הקטן. והאדם יתן אל לבו לדבר באהבה ויראה, כי [נ"א: וכאשר האדם הוא מדבר באהו"י] הלוא השכינה משתוקקת לדברים אלו כאם המשתוקקת שידבר בנה דברי שכל כדי שתתחבב [נ"א: שתחשב] לפני בעלה. כך כשהדיבורים באים למעלה מלובשים בכח האדם מקושטים בזה הכח, נולד התפארות גדול למעלה, והמלאכים אומרים מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ולכן עדיף שיאמר אפילו תיבה אחת [בתפלה] באהבה ויראה, כי בזה מעורר שכל המלאכים אומרים שירה להקדוש ברוך הוא. וגם הוא מעורר כל העולמות, כשהוא עובד את הקב"ה כל העולמות עובדים את הקדוש ברוך הוא.

דוזהו שיר השירים, כשאדם אומר [למטה] שירה אחת, מעורר למעלה השירים, דהיינו שירים הרבה. אימתי, אשר לשלמה, ר"ל [כאשר הוא להקב"ה], כשהוא ברצון מלך שהשלום שלו, דהיינו בדחילו ורחימו. כי בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא.

הקפח
קפח

ומשכני אחריך נרוצה. משל אב כשרואה את בנו משתעשע עם ילדים קטנים בקטנותו, והלך האב ומראה את עצמו לפני בנו, וכשרואה הבן את אביו מניח השעשוע הקטנות ורץ אחר אביו וקורא אותו אבי. וכיון שרואה האב שהבן רץ אחריו, [אז] הולך בכיוון לדרכו, והבן מרבה לקרוא אבי אבי בקול ורץ מהר אחריו עד שמגיעו. והנה מתחילה כשמראה האב את עצמו לפני בנו היה בשביל [שיראה] הבן, שיניח מעשה שיעשועי [מעשה] הקטנות וירוץ אחריו, ויגיע לו מזה תענוג שבנו חכם ואין סיפוק וחשוב בעיניו כלום נגד אהבת אביו. וכשרואה את הבן שהניח כל מעשה נערות [נ"א: קטנות] ורץ אחריו, אז מסתיר פניו והולך לדרכו בשביל שירבה התינוק למאוס במעשה הקטנות וירבה חשק לאהבת אביו, ואז יתרבה התענוג אצל אביו, וימשוך מזה התענוג רחמנות גדול ותענוג גם להבן. נמצא כי התענוג הגדול שהיה לאביו אח"כ, שנמשך מזה גם כן תענוג להבן, לא היה יכול להיות כי אם ע"י צמצום שצמצם האב את אהבתו והלך לדרכו, ואז גם הבן צמצם כל מעשיו [נ"א: כל מעשה קטנות] נגד אהבת אביו, ומזה נעשה תענוג גדול כנזכר. נמצא כמעשה האב כן מעשה הבן, הכל ע"י צמצום.

זוהנה כל מציאות שבעולם בוודאי היה במחשבה קדומה. והנה מציאות זה היה בענין זה, כי מתחילה עלה במחשבה אנא אמלוך. ואח"כ כששיער שיעורים שאין מלך בלא עם, צמצם את כבודו יתברך כדי שיוכלו העולמות לסובלו. נמצא כי מחשבה ראשונה היא אנא אמלוך היה בשביל גדולתו ותענוג גדול, וזה לא היה יכול להיות כי אם ע"י צמצום. וגם^א בנו יש צמצום, שאנו מניחין תענוגי הזמן ומואסין בהם נגד אהבת הש"י, ובזה אנו מרבים תענוג להש"י. ואח"כ^ב היום נתגדל שמו של השם יתברך עי"ז שאנו מצמצמין את עצמינו, ורואים ומבינים שכשאנו מדבקים את עצמינו למעשה התחתונים ובתענוגי הזמן אזי כולנו כאין נגדו ית', וכשאנו מואסים בכל תענוגי הזמן נגד אהבת הש"י אז אנו מחכים (אליו)^ג וגורמים לו תענוג כביכול. וזהו משכני אחריך נרוצה, דהיינו שיראה עצמותו ית' לנו, ואחר כך אחריך נרוצה, דהיינו כמו שהיה במחשבה קדומה, והבן היטיב.

חקפט
קפט

טאיכה תרעה איכה תרביץ בצהרים. איתא בגמרא איכה תרעה זה גלות ראשון, איכה תרביץ בצהרים זה גלות שני. פי' כי יש ב' מיני עבירות. א' שאירע לאדם שעבר על דברי הקב"ה, והב' שיש לו גאוה במה שעובד להקב"ה. ונאמר [נ"א: והנה נודע] כי העבירה הא' כשבא לו התעוררות תשובה עושה תשובה. אבל כשיש לו גאוה [מעבודתו], אף שבא לו התעוררות תשובה [על הגאוה], מתגאה יותר. וזה הדבר מונע את האדם מכל עבודת ה' ית'.

יוזה מובן ע"פ משל גשמי, ואינו ראוי לכתבו אך מגנות המשל יובן גנות הנמשל, מה שהעולם אומרים שאשה אחת היתה לה ביצה ואמרה מזה הביצה תעשה עשירה כידוע ומכח זה שברה הביצה וכו'^ד. כך האדם בתחילת לימודו אומר בלבו שיהיה למדן גדול וחסיד גדול. ומפני זה שיש לו גאוה אובד התדבקות בקצת היראה שיש לו, דאין אני והוא יכולים לדור במחיצה אחת. (ממהו' יחיאל מיכל נר"ו שמעתי שר"ל אם האדם מחזיק עצמו שהוא אנ"י, כלומר דבר יש, אינו יכול לדור עם הקב"ה שנקרא הו"א. ור"ל שא"א לאדם להיות דבוק בו ית' אם לא שמחזיק את עצמו לאי"ן. ע"כ ממהו' יחיאל מיכל נר"ו).

יאוזהו איכה תרעה, זה חורבן בית ראשון, דהיינו המדה הראשונה. איכה תרביץ בצהרים זה חורבן בית שני, דהיינו המדה הב' כשמחזיק את עצמו ברור כצהרים.

יבקצ
קצ

יגצאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך. על דרך מעשה באדם אחד שלא הוחזק אצלו בנים ואמרו שזה הוא בשביל שאינו מתנהג [נ"א: שאינם מתנהגים] בצניעות. והטעם הוא ע"ד ואת צנועים חכמה, והחכמה תחיה את בעליה, לכך מביא [הצניעות] חיות על בניו. והצניעות היא מדת יראה, שבוש [נ"א: שהוא ירא] לפני הקדוש ברוך הוא לחשוב תאוות אחרות [תאוות גשמיות]. ומכח יראה זו בא למדת אי"ן, [כי] מחמת יראה מחשב [את] עצמו לאי"ן, ואי"ן נקרא חכמה כמ"ש והחכמה מאי"ן תמצא, וממילא בא החיות כנזכר. וזהו אמרי נא אחותי את, והלוא איש ואשתו ניכרים בהתקרבותם בתנועתם ובדיבורם [באחדות גדול], אך שהיו צנועים [מאד מאד, כמ"ש] הוא לא הסתכל בה מימיו. וגם יצחק גם כן, ואפשר שאילמלא לא כתיב והנה יצחק מצחק לא היה התקרבות (נ"א לא היה נראה ביניהם התקרבות כמו) בין איש לאשתו. כך יהא אדם צנוע באורחותיו, ויהא שרוי עמו מדת חכמה [הבאה] מכח יראה כנזכר. וזהו צאי לך בעקבי הצאן, (בדריכת) [בדרכי] האבות, שתהא צנוע כמותם, ורעי את גדיותיך, [תגדל] את הבנים שלך.

ידקצא
קצא

טואשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי וגו'. הנה נודע כי הכהן הגדול ביום הכיפורים ע"י עבודת הדיבור והוידוי שלו מכפר עוונות ישראל, ועי"ז [היה] מלבין לשון [של] זהורית, כי היה מביא הכל לשרשו, וע"י היה נעשה הצבע לבן. כי כל המראות יכולים לצבוע חוץ מלבן, שאינו כ"א [כשהיא] מתחילת ברייתו. ע"כ היה [נעשה] לבן להראות שהכל כבר נמתק בשורשו. וזהו מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, דהיינו שכל חטאתיכם עצמם הם הועילו כשבא לפני ה' תטהרו. [והוא] ע"ד מ"ש רז"ל זדונות נעשו לו כזכיות, לפי שיש יותר תענוג מי שהיה טמא ורחוק [נ"א: ובדרך רחוקה] ואח"כ נתקרב ונטהר. וזהו במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'. וזהו לא ניכר שוע לפני דל, דהיינו מי שהיה דל [תחלה].

טזוהנה אמרו מה הועילה תפילתו של כה"ג וכו'. והיינו שהצדיק יכול לעשות השתנות בכל עת שירצה, משא"כ כהן גדול דווקא ביוה"כ. וזהו החילוק בין ישראל לאומות העולם שאינם יכולים לעשות השתנות כ"א להביא ממקום למקום. משא"כ בישראל שהם דבוקים בו ית' והם יכולים להביא לשורש השרשים שממנו נתהוה כל, והוא ית' מחמת אהבתו [אותנו] משנה בכל עת מרע לטוב אפילו בלא תפילה, כי הא דרבי חנינא בן דוסא שגילה רצונו בלבד. וזה רצון יראיו יעשה. וזהו אי"ן מזל לישראל. דהיינו מדריגת חכמה נקרא אי"ן, כמ"ש והחכמה מאי"ן תמצא, וממנה נתהוה הכל כי כולם בחכמה עשית. והיא נקראת מז"ל, ע"ד יז"ל מים מדליו, לישראל. ונקראת גם כן אי"ן (נ"א עי"ן), כי החכמים נקראים עיני העדה.

יזוזהו אשכול הכופר, כי איש שהכל בו דהיינו צדיק, בכל פעם הכופר דודי לי, ואין צריך (על) [להמתין עד] יום הכפורים. והכופר הוא מלשון כפורי זהב, שהוא לשון קינוח, שמקנח הדבר ההוא ומביא אל שורשו ומשתנה על ידו. ופירש הכתוב למה הוא כן, לפי שבכרמי עי"ן גדי, דהיינו ישראל שנקרא כר"ם, עי"ן הוא החכמה, [הוא] ג"די, הוא המזל, ע"ד גד גדי וסינוק לא.

יחקצב
קצב

יטכתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים. יובן ע"פ מ"ש רז"ל מה התפוח פריו קודם לעליו כן ישראל קדמו נעשה לנשמע. והנה אמרו רז"ל ועלהו לא יבול, אפילו שיחת חולין של ת"ח צריכים לימוד. ואמרו בספר הזוהר שיש ב' גווני חכמה. א' היא מ"ש ויתרון האור מן החושך, והיא מדת חכמת יתרו, שלא הניח ע"ז שלא עבד ואח"כ בא מן החושך אל אור החכמה, והכיר [נ"א: והעיד] ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים. וכן גבי שלמה המלך ע"ה נאמר ויחכם מכל האדם, מכל בני קדם, היה גם כן קצת מחכמה זו, ר"ל שנתחכם מחמת שלמד מתחילה חכמות בני קדם והכיר יתרון אור החכמה עילאה מן החושך. ולכך נקרא חכמת שלמה חכמה תתאה, מפני שהיא נוקבא מקבלת חכמה מן דבר אחר. וזהו החילוק שבין שלמה המלך ע"ה ובין משה רבינו ע"ה, אעפ"י שאותיות שלמ"ה הוא אותיות למש"ה, מ"מ משה רבינו ע"ה השיג [מתחילה] תיכף חכמה עילאה חכמת אלהו"ת, אשר בחכמה ההיא נכלל כל הנבראים והיצורים והנעשים. כי אין דבר שבעולמות [נעשה] רק (מחמת) [מחכמת] אלהו"ת, כי כולם בחכמה עשית. ונמצא אותן תלמידי חכמים אשר השיגו חכמה עילאה, הכל נכלל בחכמתם. לכך אפי' על"הו, שהוא שומר לפרי ואינה רק טפילה לפרי, צריכה לימוד, כי שורשה (מחמת) [מחכמת] אלהו"ת. משא"כ מי שלמד תחילה שאר חכמות, נמצא העלים שלהם, שהם השיחה שלהם, שרשם מחכמה חיצונית ואין ללמוד אותה.

כוז"ש כתפוח בעצי היער, שפריו קודם לעליו, שהיא חכמת אלהו"ת ית', ע"כ בצילו חמדתי וישבתי להתעסק ולהסתופף בצילו ולשמוע ממנו אפילו שיחתו הצריכים לימוד. ופשיטא פריו, שהוא עיקר התורה, מתוק היא לחכי. וכן לפי הענין הנ"ל מסיים הפסוק כן דודי בין הבנים, ר"ל כמו שאני התנהגתי עמו כן דודי התנהג עם בני ישראל. וזהו בין הבנים, שנאמר בנים אתם וגומר. כי יש ב' מיני אהבה שהאב אוהב את בנו. הא' מפני שנתחכם מכל האדם בתורה ובחכמה ובמע"ט, ואחרי שרואה האב מעשה אחרים ומעשים הטובים של בנו יש להאב תענוג ושמחה, ע"ד חכם בני ושמח לבי וגומר, ובעבור זה אוהב אותו אהבה עזה וגדולה. ויש אהבה אחרת והיא טבעית, שהאב אוהבו בעצם, אף שאינו רואה מעשים אחרים הגרועים ממנו, [רק מחמת גודל האהבה והגעגועים שיש לו על בנו הוא משגיח עליו בהשגחה פרטית ואין מעלים עינו ממנו], רק משים עינו עליו להיטיב לו ולקרבו ולאהבה אותו בכל [מיני] אהבות וקרבות, ע"ד מ"ש עיני ה' אל צדיקים. וז"ש כן דודי התנהג בין הבנים, שהם ישראל כנזכר, שהוא משים עיניו עליהם ומקרב אותם לעבודתו ית', ומאהבני לפניו ית'. ואין אהבתו עלי מחמת שרואה מעשים אחרים גרועים ממני וממעשי, אך הוא אוהב אותי בעצם, כמו האב האוהב את בנו מכח הטבע, ואינה תלויה בדבר, ואינה בטילה לעולם. וזהו גם כן פריו קודם לעליו, שאינו משגיח על העלים שהם המעשים, רק אוהב בטבע כנזכר, שהוא עיקר הפרי.

כאקצג
קצג

כבסמכוני באשישות [רפדוני בתפוחים]^ה. פי' דאיתא בזוהר תרי אשות, פי' ב' התלהבות. כי יש אהבה למשל העשיר שאוהב את העני בלי שום טובה שקדם לו. והעני, כשמבין שהעשיר אוהב אותו, מקרב את עצמו אליו. וכשרואה העשיר שמקרב את עצמו [לו], אז אוהב אותו יותר. ואהבה ראשונה נקרא אהבה רבה, שזו האהבה אין לה שיעור. ואהבה הב' נקרא אהבת עולם, ע"ד שאמרתי לעולמי די, שזו האהבה יש לה גבול, ומקודם שהקריב את עצמו אל העשיר היתה נקראת חולת אהבה, כי היה לו בושה מפניו, ומחמת רחמנות העשיר אליו נעשה זו האהבה בהתקרבות אליו.

כגוזהו ליעקב אשר פדה את אברהם שרחמנות פודה את האהבה. [וא"ת לרבות שגם את יצחק פודה. וז"ש בתקונים כולהו אסיין תלמידי חכמים אתי לגבי האי חולה עד דייתי רעיא מהימנא וייתי לה תפוח וארחת ביה ואתסיאת. פי' על דרך תפוח ג' גוונין אית, לבן אדום ירוק, רומז לג' מדות אהבה ויראה ורחמנות, ורעיא מהימנא נקרא השכל. דמה שאנו אוהבים אותו ית' מפני שאנו מאמינים, והאמונה הוא מכח השכל שאנו מבינים שיש מנהג ומנהיג את העולם. לכך נקרא השכל רעיא מהימנא שזן את האמונה, וכשבא השכל בא מכח אהבה ויראה ורחמנות ואתסיאת].

כדקצד
קצד^ו

כהדומה דודי לצבי. מה צבי רץ ומחזיר לאחוריו וכו'. דוד"י הוא התענוג, מלשון ד"ד, כמו ד"ד שהוא משפיע ומקבל. והב' דלתי"ן רומזין על ב' בחי' נוקבין, ועל ידי אמצעי שהוא הו', היינו ו' קצוות, והוא דו"ד.

כוקצה-א
קצה-א

כזהשמיעני את קולך, פי' לשון אסיפה. ר"ל שמאסף אור הבורא ית' באותן האותיות, ורואה אותו מתוך האותיות כמו באספקלריא.

כחקצה-ב
קצה-ב

כטואף על פי שלפעמים האדם מעורב בתערובות מחשבות זרות, אדרבא בזה הוא יותר יכול לבוא לדביקותו ית'. כמו החלבנה [נ"א: כיפת הירדן] שנתקלקל ריחו נותנין אותו בבית הכסא והוא מתגבר נגד הקליפות וחוזר ריחו, כן זה הוא יכול (להיות) לבוא לדביקות גדול בהתגברו נגד הקליפות והמחשבות זרות.

לקצו
קצו

לאצאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה. על דרך מ"ש בתיקונים הקב"ה הולך מדוך אל דוך ומאתר לאתר שימצא צדיק שישרה עליו. על דרך ברבות הטובה רבו אוכליה ומה (יתרון) [כשרון] לבעליה כי אם ראות עיניו. כי כל הדברים מתלבשות בהם מדותיו של הש"י כידוע, וצריך להעלות הכל אל השם יתברך. למשל אחד הולך לעיר וראה שם מלחמה, או שאר דבר מעשיות, וכשחושב זאת יש לדבר זה עליה, כי בחכמה אתברירו. ואח"כ כשמספר זאת בפני אדם צדיק בא הדבר זה לדיבור. והצדיק הזה, שמקושר תמיד עם הקדוש ברוך הוא, מעלה [את] הדבר כשנופלת לו המחשבה [הזאת] בתפילתו כידוע, וזה הדבר הוא אבר מהשכינה. וזה ברבות הטובה, כשמעלים דבר להקדוש ברוך הוא, [רבו אוכליה], זה מעלה הדיבור וזה המעשה כידוע, ומה (יתרון) [כשרון] לבעליה, למי שנסע לעיר הזאת וראה את הדבר הזה או שראה מעשה זה, וזהו כי אם ראות עיניו. אבל העליה הוא בא על ידי הצדיק. ולפעמים שיהיה זמן מרובה קודם שיבוא אל הצדיק שיעלה אותה אל ה'. וזהו מדוך אל דוך, שהולך המחשבה לעיר הזאת כמה פרסאות להצדיק. וזהו צאנה (וראנה), כשאתה יוצא מהקדוש ברוך הוא, וראנה, אתה רואה, בנות, נקראים הניצוצות של מטה, ציו"ן, שהם סימן למלך שלמה, פי' להקב"ה, כי כל מה שרואה אדכר בהקדוש ברוך הוא. אפילו כשרואה בהמה חושקת לדבר, ידוע שיש בה חשק, דהיינו אהבה, ותזכור באהבת הקדוש ברוך הוא.

לבקצז
קצז

לגאו יאמר כי יש ב' מיני אהבה. אחד מחמת שדיבר דיבורים ונתעורר בו אהבה. ויש שמכח האהבה נתבטל הדיבור ממציאות [שאינו יכול לדבר]. וזהו^ז צאנה, כשאתה יוצא מן הגוף [נ"א: צאנה מגשמיות], וראנה, ר"ל אלא תראה תמיד בפנימיות הדבר ולא בגשמיותו. וז"ש וראנה בנות ציון, ר"ל למשל יופי של אשה (הגשמיות) [וגשמיותו], של זה היופי הוא קורא בנות ציון, כלומר שהוא רק ציון (וסימן אליה) וסימן אל היופי של מעלה [ששורה עליה ניצוץ של יופי מעולם התפארת כביכול], ואין אדם רשאי לדבק ביופי זו התחתון. אלא [אם באה כנגדו פתאום] ידבק ע"י היופי זה ביופי של מעלה. וז"ש במלך שלמה, ר"ל היופי של זה האשה הוא רק ציון וסימן שבמלך שלמה, ר"ל הקדוש ברוך הוא, בעטרה, הדיבורים נקראים עטר"ה שמסבבים את השכל. וכשמדבר בכל כחו אזי הוא כולו בהדיבור, וכשהולך להלאה יבוא לאותיות המחשבה, ואח"כ למעלה מהאותיות כולו לרוח, כי נתבטל כח החומר ואין לו כח רק מהרוח, אחר כך לאורות מצוחצחות הכל בלי שום זוהמא, והכל אם יש לו זכיה.

לדקצח
קצח

להכחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה. הענין, חוט השני כשהלבין היה סימן שנתכפר להם העוונות. כי ידוע שכל דבר בשורשו הוא לבן. וחוט הנזכר כעת היה צבוע שני, אבל תחילת תולדתו היה לבן. וכשעלה לשרשו, ששם הוא מקום החסדים עולם שכולו חסד^ח. וכל זה היה בזמן המקדש. אבל עכשיו כשחרב המקדש בעו"ה, שיח שפתותינו, שהיא התפילה, במקום קרבן כידוע. משה שושבינא דמלכא אהרן שושבינא דמטרוניתא. כי משה הוריד לנו את התורה מלמעלה למטה, ואהרן היה מקריב קרבנות מלמטה למעלה. וכן הוא ענין התפילה. שמעלין התפילה למעלה בעולם המחשבה, והדיבור הוא המטרוניתא למלכא, ששם הוא מקום מיתוק הדינין כידוע, בינה דמינה דינין מתערין, כי שם הוא המיתוק, ועולים שם כל הדינין להתמתק. וידוע כי כל אור אע"פ שמסתלק מניח שם רישומו במקומו, לפיכך מתערין שם דינין. ונחזור אל הענין ששם הוא מיתוק הדינין. וזהו כחוט השני, הסימן שהיה בחוט השני אפשר לידע בשפתיים, וזהו שפתותי"ך. אימתי, ומדברך נאוה, כשהדיבורים נאים, כי כל מילי דלא אתאמרי בדחילו ורחימו לא פרחת לעילא.

לוקצט
קצט

לזבאתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי עם דבשי. על דרך יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק. ואלו היה אפשר שהפרה תדבק את עצמה בעגל היה בוודאי להעגל יותר תאוה [נ"א: שהפרה תשים א"ע בתוך העגל כדי שיהיה לעגל יותר תאוה לינק היתה עושה זאת]. ובשבת הנשמה יתירה באה לו לאדם, ולפיכך תאב לאכול יותר, כי הוא יתברך [כביכול] שורה בתוך האדם. וזהו באתי לגני אחותי, [ר"ל] כשהוא יתברך שורה בתוך האדם, אכלתי יערי עם דבשי, אפילו היער, שאינו ראוי לאכילה, [כביכול אף זה] אני אוכל. אף על פי שאצלו יתברך לא שייך אכילה, מכל מקום נתענג [נ"א: יש תענוג] כמו האב [שמתענג] באכילת בנו.

לחר
ר

לטראשו כתם פז וגו'. איתא ג' כתרים הן, כתר תור"ה וכתר כהונ"ה וכתר מלכו"ת, שהם ר"ת כת"ם. ואיתא בספר הזוהר תלת עלמין אית ליה. [אף על פי] שהם ארבע, אעפ"כ בא"ב יש יחידות עשירות ומאות, הגם שיש עוד מספרים שהם אלפים רבבות. על זה רמז בספר יצירה ואם רץ לבך שוב לאחד. פי' דכתיב ואאלפ"ך חכמה, ואיתא הלב מבין, וזהו אם רץ לבך, [היינו בינה], להשיג יותר טוב, שוב לאחד, דהיינו אל"ף. דהיינו אם תשיג יותר יהיה זה כבר במספר אלפי"ם, ואז שוב לאלף שהוא אחד והוא אל"ף [נ"א: אלפים, היינו חכמה, ושם הוא אחדות, והיינו א']. (^טפי' הדברים כי עולם האצילות נקרא חכמה בכללות, עולם הבריאה הוא בינה וכו'. והנה יחידות עשירות מאות הם כנגד עשיה יצירה בריאה. וזה אם רץ לבך, שהוא בינה בריאה, להשיג יותר שהוא חכמה אצילות, שוב לאלף, ששם בחי' אלפים [ואחדות]).

מוהנה כשעלה במחשבה לברוא העולמות לא היו יכולים לסבול האור אין סוף ב"ה והוכרח להיות צמצום. ולפי [זה, כל] שהוא יותר רחוק מהשורש, הבהירות בו יותר מצומצם וכל זה [נ"א: מה] שהוא קרוב להשורש הבהירות בו יותר, לפי שהיה יכול לסבול יותר. וכיוצא בזה במספרים יחידות עשירות מאות אלפים. על כן מה שבעולם התחתון הוא א', בהעולם העליון ממנו הוא עשר כי יש בו יותר בהירות, וכן במאות ובאלפים. ונודע שהפועל והנפעל הם אחדות פשוט ואינם נפרדים, ואלולי כח הפועל שבנפעל היה אפס ואופס. וא"כ לפי זה היו"ד שהוא א' בעשירות, היא הפועל של הא' ביחידות, וכח היו"ד בא', כי כח הפועל בנפעל. כי נודע שכל מה שיש בעולמות יש לו שורש בהעולם העליון ממנו כמותו, והמשיך^י לו שפע וחיות. והוא [כח] הפועל שלו, כמ"ש רז"ל אין לך עשב וכו'. והנה הפ"א והחי"ת הם ג"כ כך. ואיתא בספר יצירה המליך אות פ' בממשלה, שהיא עלמא דחירות. ולפי הנזכר יש בח' ג"כ אותה מדרגה, אך למעלה בעשירות הוא פ', וכשנמשך ממנה לעולם התחתון בחינה זו נקרא ח'. ע"כ תמונתה וא"ו וזיי"ן ות"ג המחברם, בן ובת שהם כלולים בה בבחי' וא"ו וזיי"ן, הבן ובת תבונ"ה, אותיות ב"ן וב"ת, דהיינו עולמות התחתונים שיונקים ממנה רומזים בה בבחי' זו.

מאוהנה הצמצום הזה שנעשה מפ' ח' להשפיע למטה, זה נעשה בשביל שעשועים. למשל האב שאוהב את בנו הקטן, והוא מצמצם שכלו הרחב ומדבר עם בנו בשכל קטנות, ע"ד ועשית שנים כרובים. וסיבת הצמצום הוא השעשועים והתענוג שמקבל ממנו בדיבורו עם בנו. והנה אמרו רז"ל המסתכל בד' דברים ראוי לו וכו'. פי' הגם שכל הד' דברים אלו מרומזים בתורה, כי היא תמימה ושלימה, ואורייתא וקב"ה כולא חד, כמו שבו ית' אין חלקים והוא אחדות פשוט אין סוף ב"ה כביכול כך התורה אין בה חלקים אלא כלולה מהכל, אך הד' דברים הנז' מכוסים בה בהעלם גדול ולא ניתנו לדיבור. כי נודע שכל מצוה כלולה מתרי"ג מצות, אע"פ שאין אנו רואים במצוה אחת כל השאר. אך הענין כי באמת שהתורה לא שייך בה חלקים, כי כל חלק ממנה כלול מהכל כנז', אך הכללות הוא בהעלם גדול.

מבונודע מ"ש רז"ל קיים אברהם אבינו את התורה קודם שניתנה. והענין כי נודע באורייתא ברא קב"ה עלמא. וכמו שקודם בריאות העולמות היה הוא לבדו ית' אור אין סוף ב"ה, ולא [היו יכולים העולמות להתהוות כי לא היו יכולים לסבול האור א"ס ב"ה, והוכרח להיות כביכול הצמצום מפאת המקבלים. ובצמצום הראשון עדיין לא] היו יכולים העולמות התחתונים לקבל מפני הבהירות הגדול, עד שהוכרח להיות דרך כלל ד' צמצומים, שהם ד' עולמות אבי"ע הידועים, עד שבא לכלל עוה"ז. וכל הנז' נעשה ע"י התורה שבה נברא הכל. ע"כ גם בה כתיב אז ראה ויספרה וגו'^יא ויאמר לאדם. דהיינו שקודם שבא לכלל הדיבור היה בה ארבע צמצומים, כי בצמצום הראשון היה הבהירות והשכל עדיין גדול, ולא היה הדיבור יכול לסובלה, לכן הוצרכה לכולם. ונודע בהברא"ם, באברה"ם, דהיינו שכל הנז' נעשה מאהבה, שהיא גרמה לכל הצמצום, כי אהבה דוחקת וכו'. וע"כ אברהם, שנאמר עליו אברהם אוהבי, זכה באהבתו לצמצום גדול (^יבפי' כי כמים הפנים אל פנים וכו' עד שהשיג עצם אלוהו"ת כביכול שנשכח לפניו מקודם [נ"א: שהיה נשכח בדורות שלפניו].) ואורייתא וקב"ה כולא חד, והשיג גם התורה קודם שניתנה, דהיינו קודם שנכנסה לדיבור. אבל אנחנו בעולם שנברא ע"י הצמצום הנז', ניתנה לנו ג"כ ע"י הצמצום. הגם שתורת ה' תמימה, וכלולה [אפילו] מאורות הנעלמים הנזכר, אבל היא מכוסה בה מאוד מצומצם ונעלם. והבן זה מאד.

מגונחזור לד' צמצומים הנזכרים. אז ראה, שהיא בחינת חכמה, וחכמה נקראת עיני העדה, והיא נקראת ראשית חכמה יראת ה', ירא"ה אותיות ראי"ה. ע"כ במשה כתיב ויר"א ראשי"ת לו, הגם שמשה זכה לבינה לבד, אעפ"כ היא נקראת אספקלריא דנהרא. והראה לו ממנה^יג בחינת ראשית. ואח"כ ויספר"ה, שהיא בינה עלמא דחירות, מונה מספ"ר. ולעתיד לבוא כתיב אז תעבורנה הצאן ע"י מונ"ה, דהיינו הבינה שיצאו לחירות, ואח"כ א"ל שהבינה קאי על (חק) [הח'] הנזכר. וגם חקרה, מדת יעקב נקרא חק"ר, וגם הוא מחכמה נפיק, לפי שהיא מדת התחברות, ואינו יכול להיות בלא חכמה המחברת דברים המתנגדים לפי שנקרא אי"ן, וכתיב אי"ן חק"ר, וכן ג"כ נקרא עי"ן, שחכמים נק' עיני העדה, וכתיב עי"ן יעקב. אח"כ ויאמר לאדם, שהוא עולם הדיבור.

מדוהנה הרב שלומד עם התלמיד ומסביר לו בכדי שיוכל לסבול ולתפוש שכל הרב הרחב, מצמצם הרב את שכלו הרחב בדיבורים כדי שיכול התלמיד לסובלם. (^ידואם התלמיד אינו מבין עדיין, מוסיף לו הרב עוד איזה סברא). וזהו הח' הנזכר שהוא מצומצם ביחידות מאות הפ"א כנזכר, ומעשה כזה נקרא משבר, דהיינו שבזה מלמדו שכל חדש שלא היה בו, והמלמד לבן חבירו מעלה עליו כאלו ילדו, וכמו שהיולדת קודם שתלד יושבת על המשבר כך מעשה הנזכר נקרא משב"ר. וזהו הפ"ח נשבר, פי' הפ"א והח' נשבר, לשון משב"ר, דהיינו משבירים א"ע, דהיינו שהפ' מצמצמת א"ע להח' שהיא יחידית, זהו בשביל [להמשיך למדריגה תחתונה חכמה] (כזה)^טו.

מהוזהו ראשו כתם פז, דהיינו הרא"ש שהוא הראשית (נ"א הר') [נ"א: הראשית שהיא הר'], וכשנמשך למטה נקרא אל"ף ע"ש אאלפ"ך חכמה, פירוש שמלמד לאחרים ומשפיע להם, וכל ההמשכה ע"י ג' קוים כנודע, וזהו שי"ן של רא"ש. כת"ם, ר"ת כהונ"ה תור"ה מלכו"ת. כהונה היא חסד, שהיא אהבה, שבה נבראו כל העולמות. ותורה, באורייתא ברא קב"ה עלמא, ובאורייתא מקיים [נ"א: מתקיים] עלמא. ומלכות היא כי כבר נודע שהמחשבה קדומה שבה נברא העולם היא משום אין מל"ך בלא עם. (כ"ז) [פ"ז] הוא שהפ' משפעת דרך כלל לז' (^טזאף על פי שבפרטות דרך ח' [לז']), שהיא סוף כל המדריגות, והבן זה מאוד.

מורא
רא

מזלכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים. ע"ד המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר. כי יש ב' מיני נתינה, הא' העשיר שנותן לחבירו מתנה, וא' שנותן לעני. וההפרש שביניהם הוא, זה העשיר אין לו בושה לקבל המתנה, אבל העני יש לו בושה לקבל המתנה. אך כדי שלא יתבייש העני, אם העשיר עושה [את] עצמו כאלו אין לו כי אם זה שנותן לו אין זה בושה [נ"א: אז אין מתבייש]. וזהו המכסה שמים בעבים. דאיתא [משל] בר"מ, חייט שלקח (חתיכות) [חתיכה] שלימה וחותך לחתיכות קטנות [ודקות]. מי שאינו אומן אומר שהוא מקלקל. אך מי שמבין שזה החתיכה על בית יד או על דבר אחר הוא מכיר ויודע הכל [שצריכים לעשות כך לחתיכות קטנות]. נמצא כשרוצה לתפור צריך ג"כ אומן. כך קודם הבריאה היה הוא לבדו ית', ואח"כ ברא את העולמות כדי שיכירו גדלו. ולא ניכר שוע לפני דל, [כלומר] קודם הדלות לא היתה ניכרת האדנות, והוצרך להיות שבירה כדי שיוכר האור. והכל נברא מהחכמה, ה' בחכמה יסד ארץ. ממילא ג"כ אם אני רוצה להעלות [צריך אני להעלות] בחכמה, ראשית חכמה יראת ה'. וכשבא לו לאדם מחשבת (חול) [חוץ] צריך להביא א"ע למדת יראה שהיא בושה, שיבוש לפני הקב"ה [לאמר] כי הלוא הוא ית' שוכן בכאן ואני רק חושב בדברי שטות. ובהגיעו למדת יראה מחשב א"ע לאי"ן, ואין הוא מהחכמה [נ"א: החכמה], ובחכמה אתברירו, וזהו המכסה שמים בעבים, מכסה את השכל בדברים גשמיים. המכין לארץ מטר, כמו המטר מרוה [נ"א: מרטיב] את הארץ לצמוח [בארץ] תבואה, כך השכינה כביכול באה למדריגות תחתונות כדי שיעלה [נ"א: שיעלו]. דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאיסתכלא ביה, ויש בושה אל המדריגות התחתונות לעלות. אך השכינה באה בתוך מדריגות התחתונות כמו מטר שבא בארץ ומצמיח את התבואה, המכין לארץ, למדריגות התחתונות, מט"ר, לשון מטרונית"א היא השכינה.

מחוזהו לכה דודי, המשכיל אומר להשכל, נצא השדה, השד"ה נקרא מה שעושה הכנה למאכל, כמו השדה שמצמיח את התבואה. והתבואה אינה ראויה לאכילה עדיין, כ"א כשמביאין אותה לכפר ומוללין אותה. כך השכל הוא במדריגות התחתונות בעיבור כמו הולד במעי אמו, ואחר כך הוא בא למדת יראה להעלות. וזהו כמו בכפר שמוללין את התבואה כדי [להעלותה] להביאה לעיר. נלינה, כמו דורמיטא, בכפרים, במדת יראה, ואח"כ נשכימה לכרמים, שנבוא לשכל גדול.

נבלכה דודי נצא גו' – שה"ש ז, יב. המכסה שמים גו' – תהלים קמז, ח. בר"מ חייט שלקח כו' – זח"ג כז, ב. ולא ניכר שוע לפני דל – איוב לד, יט. ה' בחכמה גו' – משלי ג, יט. ראשית חכמה גו' – תהלים קיא, י. יראה שהיא בושה – תקו"ז ה, ב. ואין הוא החכמה – תקו"ז תמ"ב פא, ב. שם ת"ע קכז סע"א וקלג רע"ב. ובחכמה אתברירו – זח"ב רנד סע"ב. ראה ע"ח שי"ח פ"ה. שי"ט פ"ט. שם של"ט פ"א. שעה"מ פ' עקב. דמאן דאכיל דלאו דיליה כו' – ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. מטרונית"א היא השכינה – זח"ג רל, א. שם קמו, א.