Otzar Minhagei Chabad·Upon the Arrival of the Festival of Pesach·Reciting the Haggadahאוצר מנהגי חב״ד·בהתקדש חג הפסח·אמירת ההגדה

גר' נחמן מאריאשין סיפר, אשר פעם בעת היותו אצל הוד כ"ק אאזמו"ר מוהר"ש בעת הסדר, כמובן שכל המסובים ישבו באימה ודרך ארץ, וממילא היתה אמירת ההגדה בחשאי. וציוה הוד כ"ק אאזמו"ר מוהר"ש שיאמרו את ההגדה בקול רם (ס' השיחות תש"ב, עמ' 87. נעתק גם בס' התולדות מוהר"ש [ברוקלין תש"ז], עמ' 67). ¹

ה[אדמו"ר מוהר"ש] חפץ שכל אחד יאמר ההגדה בקול. אמר אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע ע"ד הלצה: בה"סדר" של אבא [מוהר"ש] האט מען געקענט האבען א ציור אין "עונים באימה ואומרים ביראה" ('רשימות' אדמו"ר זי"ע, ממה ששמע ממוהריי"צ בימי הפסח תרצ"ה בווארשא)

זהרבי [מוהריי"צ] שליט"א ביקש את המסובים לומר את ההגדה בקול רם (קובץ-ליובאוויטש, 2 [תש"ד], עמ' 24)

חאיתא בכתבי האריז"ל לומר את ההגדה בקול רם ובשמחה גדולה. ומפני טעם זה נהג כ"ק מו"ח אדמו"ר [מוהריי"צ] לומר את ההגדה בקול רם.

טובזמנים שהוא עצמו לא היה יכול לומר בקול רם (כלומר שלזולתו נראה היה בחושיו הגשמיים שאין הוא אומר בקול רם), היה דורש מן האחרים שיאמרו בקול רם **(שיחת ליל ב' דחגה"פ תשט"ו, אות ז. ומ"ש שלזולתו נראה היה שאין זה בקול רם, יש להעיר מהאמור בצוואת-הריב"ש אות לג, שהצעקה שתהיה מחמת דביקות תהיה בלחש).

י** ותמה הייתי שלא ראו אצלו שמחה בליל הפסח, ואדרבה, היה אז ענין של דמעות.

יאולא היה ניכר שאלו דמעות של שמחה (שיחת ליל ב' דחגה"פ תשי"ב, אות א)

יגכ"ק אדמו"ר זי"ע עצמו לא היה אומר את ההגדה בקול רם, אך היה מורה למגיד ההגדה שיגביה את קולו, ומרגלא בפומיה קדישא שהוא על-פי האמור בסידור האריז"ל: אומרים ההגדה בקול רם ובשמחה רבה.

טובס' ויגד-משה (עמ' קלז) הביא בשם הרה"ק ר"ש מבעלז, שאמירת ההגדה צריכה להיות בקול רם, ואשר כך נהג החתם-סופר. ובדרכי-חיים-ושלום (אות תקצח): היה אומר בקול רעש גדול, ועורר כמה פעמים את המסובין סביב שולחנו שיאמרו בקול רם. וראה בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רצא-רצב), והביא גם בשם לקוטי-מוהר"ן [א, כ אות י] טעם לאמירת ההגדה בקול רם. ועוד ראה בס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' רצד).

טזוכתב שם בס' ויגד-משה, שאינו יודע המקור לאמירה בקול רם. וב'מוריה' (גל' ניסן תשנ"ד, עמ' קיב) כתבו על-פי הגמ' בפסחים (קטו, ב) לחם שעונים עליו דברים, ופירש"י (בדף לו, א) שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו הגדה.

יזובסוטה (לב, ב), כל מקום שנאמר "ענייה" הוי בקול רם. בגל' כסלו תשנה (עמ' קכג) השיגו על ראיה זו, ובגל' תמוז תשנה (עמ' קכג) הביאו מהלכות ליל הסדר לריטב"א: וחייב אדם לומר ההגדה בנעימה ובקול רם בכל כוחו. וכן מהגדה זכר-צדיק לר' יוסף ן' צדיק מחכמי ספרד: ואומר ההגדה בכל כחו. ובהע' שם מתשובות מהרש"ל (סי' פח): הא נהמא בקול רם.

יטהניגון של אמירת ההגדה הוא מקובל, וכך היו מנגנים גם אצל אדמו"ר הזקן ('רשימות' אדמו"ר זי"ע, ממה ששמע מאדמו"ר מוהריי"צ נ"ע בימי הפסח תרצ"ה בווארשא).

כובלקוטי-שיחות (כב, עמ' 179 הע' 40): המנהג בכ"מ לומר ההגדה בניגון כו'.

כאובסידור האריז"ל (קודם "מה נשתנה"): אומרים ההגדה בקול רם ובשמחה רבה ובכוונה גדולה.

כגלא יקרא ההגדה כשהוא מוטה על צדו, אלא ישב באימה וביראה (שו"ע אדמו"ר תעג, מח)

כדוכך היה כ"ק אדמו"ר זי"ע נוהג. ¹

כהבס' ויגד-משה (עמ' קלו-קלז) הביא דיעות שיש לומר את כל ההגדה בהסיבה.

כוובמנהגי הצדיקים נמצא כן בהגדת זידיטשוב (עמ' פב) ובהגדת לעלוב (עמ' נא).

כזובהגדת סקווירא (עמ' כא), שההגדה נאמרה בקצת הסיבה. וראה בס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' רסט).

כחוהנה לעיל (אות עג) הבאנו את דברי כ"ק אדמו"ר זי"ע בהגש"פ, שרבינו הזקן בסידורו כתב את חיוב ההסיבה או את הפטור רק במקומות שהחיוב או הפטור הם מוחלטים. ולכאורה צריך ביאור, מדוע לא ציין רבינו בסידורו שאין להסב בשעת אמירת ההגדה.

כטפג
כל האמירות שבכל חלקי ה"סדר", נעשות בישיבה, לבד מהקידוש שאותו אומרים בעמידה.

ללהלן הדגשנו בכמה מקומות שאין עומדים בהם, אבל ניתן היה לרשום עוד כהנה וכהנה (כגון לאפוקי מהנוהגים לומר את מחציתו הראשון של ה"הלל" בעמידה, אחרים נוהגים כך גם במחציתו השניה, יש עומדים ב"הודו.. כי לעולם חסדו", ויש האומרים את כל "נשמת" בעמידה, ועוד ועוד).