Otzar Minhagei Chabad·Days of Erev Pesach·Biur Chametzאוצר מנהגי חב״ד·ימי ערב-הפסח·ביעור חמץ

בביום י"ד בשעה חמישית יעשה לו מדורה בפני עצמו וישרפנו ויבטלנו. ובביטול היום יאמר: "כל חמירא" וכו'. ויש לשרוף עשרה פתיתין (סידור אדמו"ר).

גכפל עוד הפעם על-דבר עשרה פתיתין, כי הן בבדיקה והן בשריפה צריכים להיות עשרה פתיתין - עיין בפרי-עץ-חיים שער חג-המצות סוף פרק ד ובמשנת-חסידים שם (הגש"פ לאדמו"ר זי"ע)

הובשעת שריפת החמץ יאמר זה: "יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו כשם שאני מבער.." **(סידור אדמו"ר. ובהגש"פ לאדמו"ר זי"ע נתבאר, מדוע שינה רבינו מהלשון שבסידור האריז"ל, ששם הוא בלשון יחיד "ה' אלקי ואלקי אבותי". ¹ בסידורי האריז"ל זאלקווא תקמ"א והר"ר אשר, הוא גם-כן בלשון רבים. וכך גם בהגדות החסידים הראשונות שבנוסח האריז"ל, חלקת-בנימין ובאר-מים).

ו[ג]**

זבנוסח ה"יהי רצון" נדפס: " ובזמן הזה". וכן הוא בסידור [האריז"ל]

חלר' שבתי מראשקוב. וצ"ע, דבכל התפילות הנוסח הוא "בזמן" ולא נמצא במ"א "ובזמן" בתוספת וא"ו. ובסידור [האריז"ל] קול-יעקב כאן הוא לנכון: בזמן בלא וא"ו **(הגש"פ לאדמו"ר זי"ע. בסידורי האריז"ל זאלקווא תקמ"א והר"ר אשר, הנוסח הוא: "בזמן הזה". וכך גם בהגדת חלקת-בנימין הנ"ל. וראה עוד בלוח "כולל חב"ד").

ט[ד]**

יאין אומרים את ה"יהי רצון.. שתרחם עלינו.." הנדפס בסידורים שונים.

יבשריפת החמץ [בליובאוויטש] היתה באולם הגדול של הישיבה, באחד התנורים הקרוב להכניסה (תנורי חורף היו שם ארבעה). את התנור שבו שרף הרבי [מוהרש"ב] את החמץ התחילו להסיק בבוקר, כדי שיהיה מוכן תנור מלא גחלים לוחשות לשריפת החמץ.

יגאחרי שריפת החמץ ואמירת ה"יהי רצון", פנה הרבי אלינו [=אל הבחורים]

ידואמר: "אזוי וויא מען האט פארברענט דעם חמץ הגשמי, אזוי זאל מען פארברענען דעם חמץ הרוחני" (כשם ששרפו את החמץ הגשמי, כן ישרפו את החמץ הרוחני). אחר-כך אמר: "א געזונטן זומער" (קיץ בריא) והלך לביתו ('ליובאוויטש וחייליה', עמ' 54).

טווכעין זה כתב לבנו מוהריי"צ בערב-פסח תרס"ז: ת"ל ביערנו את החמץ מביתינו ומרשותינו, יעזרינו השי"ת ויתן בלבבינו לבער את החמץ הרוחני מרשותינו, ויהיה לבבינו אליו ית' לבדו (אגרות-קודש, ד, עמ' ריב)

יזאצל הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [מוהרש"ב] היה הכל במדידה.

יחביעור-חמץ נמשך מהשעה עשר וחצי עד עשר וארבעים דקות (ס' השיחות תש"ב, עמ' 87)

ככ"ק אדמו"ר זי"ע היה בא בלוויית המזכירים לחדר-ההסקה שבמרתף בית-המדרש, המזכירים היו משליכים לאש חבילות (כנראה של פדיונות וכד'), והרבי היה משליך שקית קטנה או שתי שקיות של חמץ שהביא אתו (הידית של כף העץ בלטה לעתים מן השקית, ומן הסתם היו בה גם שאריות הנר והנוצה). היה חותה באש במוט של ברזל, ואחר-כך אומר מתוך סידורו את סדר ביעור-חמץ. לעתים היה שב וחותה באש גם אחר אמירת ה"יהי רצון" (כן הוא ברשימות מהשנים תשל"ז ותש"מ. בשנת תשל"ז נרשם שבפעם השניה חתה הרבי באש חמש פעמים. כך נהג גם בכיסוי הדם של ה"כפרות" בערב יוהכ"פ, ושם כתבנו להעיר מענין החמש גבורות. וענין זה שייך גם בביעור החמץ). ב"יומן שנת 'הקהל' תשמ"א (עמ' 125) נרשם, שאמירת "כל חמירא" היתה אחר ההשלכה לאש, אחר-כך חתה בחמץ עד שנשרף כליל, ואז אמר את ה"יהי רצון". ואילו ביומן "אראנו נפלאות" משנת תשנ"א (עמ' 129) מסופר, שאחר זריקת החמץ והחיתוי באש, הרכיב הרבי את משקפיו ואמר "כל חמירא" וכו'.

כאבשנת תשמ"ח, שנת האבלות על הרבנית ע"ה, נערכה שריפת החמץ בחבית שבחצר ביתו של הרבי.

כבבדרך-כלל לא נהג הרבי לומר מאומה לציבור אחר שריפת החמץ, אך ב"יומן" משנת תשי"א מצינו שאמר אז בזה הלשון: א פריילעכן און א כשר'ן פסח. פון דעם חמץ איז מען שוין פטור געווארן (פסח שמח וכשר.

כגמן החמץ כבר נפטרנו).

כדלח
יש נוהגין לשרוף את החמץ בערבה שחבטו אותה בהושענא-רבה, לפי שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת, נכון לעשות בה מצוה אחרת. ויש נוהגין לעשות היסק מערבות הלולב בפי התנור בשעת אפיית המצות (שו"ע אדמו"ר תמה, יב)

כהוהנה כ"ק אדמו"ר זי"ע לא נהג לקחת עמו ולשמור את הערבה של הושענא-רבה, אך איני יודע מה עשה בערבות של הלולב. יש אומרים שהורה שאת הלולב יש לשרוף בביעור-חמץ (ראה: 'התקשרות', סג, עמ' 11).

כועל שריפת לולב וערבות בביעור-חמץ, ראה בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רב), נטעי-גבריאל (א, עמ' קלז). וכן הוא בהגדת בעלז (עמ' יא - וגם פתילות החנוכה). בטשרנוביל שורפים הערבות בביעור-חמץ. ויש נוהגים להסיק בהן את התנור לאפיית המצות, כגון במנהגי-מהריי"ו (אות תרמב), רזא-דעובדא (עמ' צח).

כזבקונטרס המנהגים דקוידנוב (אות נג), שלא הטיל ערבה או הושענא לשריפת החמץ. בס' מאיר-החיים (עמ' קעד), על שריפת הסכך בביעור-חמץ.