Sefer HaSichos Rayatz·5688 to 5691·Sefer HaSichos 5688·Early 5688ספר השיחות אדמו״ר מוהריי״צ·תרפ"ח-תרצ"א·ספר השיחות — תרפ"ח·תחלת תרפ"ח

אתחלת תרפ"ח¹
זה² כמה שנים אַז דער ענין פון מעמד איז אָפּ­געלאָזן, היינו שנעלם תוכנו הפנימי, ונשאר כי היא רק ענין הספקת ההצטרכות, וממילא האָט מען ניט געטראַכט ווי און באַ וועמען כו'.

בבאמת הענין הפנימי בזה היא יסוד ההתקשרות של אנ"ש, ואשר ע"כ כל אחד מהמקושרים צריך לידע חובתו בתשלום מעמד חדשי דווקא³, שצריך לידע חוב חדשי. ואני מצדי צריך לדעת מי המה המשלמים, וכמה. וצריך אני לדעת אותם ואת ביתם וזרעם יחיו בפרטיות⁴.

ג— און בכלל ווי דער ענין דאַרף זיין, אַז עס ווערט געבאָרן אַ קינד דאַרף מען מיר געבן אַ ידיעה, וכן ח"ו כו' —

דוכשאדע כמה כל אחד משלם לחודש, אם יוסיף הרי יוסיפו לו מלמעלה בהשפעה, ואם ח"ו יהי' גירעון בתשלומו אשר ח"ו ניכר שחסר לו בההשפעה מלמעלה בפרנסתו, דאַרף איך דאָס וויסן.

הא. [שאל אחד: להיות כי בדרך כלל כעת הסדר הוא בשפלות, אם מוכרח שתהי' העבודה בשפלות, אָדער עס קען זיין בשמחה.

ווהשיב כ"ק אדמו"ר:]

זהעבודה צריך להיות בשמחה דוקא, כי השפלות אינה מצד העבודה, די שפלות איז מצד דעם קוועטש, וויילע מען קוועטשט אים, וואָרום ער איז דאָך ניט אויס געטאָן פון זיך (ווי מען האָט גערעדט בדרוש של ש"ת¹ שיש אופן בעבודה אַז ער איז ניטאָ נאָר דער ענין) — הערט ער דעם קוועטש, איז ער פון דעם בשפלות, און ער איז דאָך אַ עובד, ער דאַוונט און לערנט דאָך, איז ער אַ עובד אַ שפל בשפלות. אבל לא שהשפלות הוא מצד העבודה שאז צ"ל התבוננות בזמנים קבועים, אבל השפלות שאינה מצד העבודה אָן התבוננות הוא על דרך המבואר בס' דרך החיים² בענין העני שבלי שום התבוננות, הנה מיד בזכרו על מצבו איז ער צובראָכן. וענין זה אין צריך שיהי' כלל בגבול ישראל.

ח[ושאל הנ"ל: אם אפשר שוין אָנהויבן העבודה בשמחה, מצד ההסכם אַז עס וועט זיין גוט, אָדער עס איז שוין גוט.

טוהשיב כ"ק אדמו"ר:]

יודאי כן הוא, אַז מען טראַכט גוט וועט זיין גוט. כידוע המעשה³ שאצל אחד הי' חולה בביתו ונתייאשו הרופאים ונסע לאדמו"ר הצ"צ, ואמר לו: טראַכט גוט וועט זיין גוט. וכן הי' אצל אדמו"ר מהר"ש שפעם בא אליו אחד בכעין זה, וסיפר לו המעשה הנ"ל עם אדמו"ר הצ"צ.

יאוכן צריך להיות העבודה רק בשמחה כי שעת צלותא שעת קרבא⁴ ונהמא אפום חרבא ליכול⁵, שכן הוא העבודה בתחילת העבודה, והמלחמה הוא בקול רינה וברוממות, מיט אַ געזאַנג.

יבב. (אח"כ נהי' בלתי סדר מחמת צפיפות העומדים), ואמר: זמן בכלל הוא מוגבל ובפרט זמן כזה הוא מוגבל, וכשיהי' סדר וועט מען קענען אויסניצן דעם זמן אויף וואָס מען דאַרף אויסניצן.

יגג. הנני מודיע ומבקש להודיע לכולם: א) שלא להאמין למה שאומרים סיבות שונות לנסיעתי⁶, סיבות וענינים המנגדים לשכל הישר. נסיעתי מכאן אינה מצד ההכרח והפחדים, אלא סדר מסודר ישנו כאן⁷. ב) נסיעתי אינה אלא העתקה ממקום למקום במקום.

ידמען דאַרף זיך זען, מען מוז זיך זען, מען וועט זיך זען. ויתן השי"ת שבמשך הזמן עד שנתראה, יעזור השי"ת ונתראה ברוב טובה ובהצלחה מרובה, בעלי עסקים בענינם, בעלי בתים בענינם, יושבי אהל בענינם כו'.

טואך מ"מ ה"ז העתקה ויכולה להיות העתקה באופן אחר, ולכן צריך להיות תוקף ההתקשרות צו וואָס מען דאַרף זיין מקושר, וואָרום מען דאַרף דאָך זיין מקושר וויילע דאָס איז איין קו וואָס איז בשוה מראשית המשכתו עד סוף סיומו. וההתקשרות היא אל עצם הענין בלימוד החסידות — ווי די רביים האָבן אונז געלערנט — כל אחד כפי ענינו, דער וואָס קען אַלע טאָג כפי הזמן אַ האַלבע שעה, אָדער צוויי מאָל אין וואָך. והלימוד אינו ההשכלה כ"א בהנוגע להעבודה בפועל כנ"ל. דאָ איז ניט נוגע קיין אגודות, כי אם כל א' בעצמו אחראי ע"ז, און עס איז נוגע ביותר, וצ"ל ההתקשרות ביותר — אַ התקשרות פנימי', וידע כי עתה בנפשו הוא, און איך וויל אַז איר זאָלט מיר דאָס מבטיח זיין, וכשתקיימו מה שאני שליח לומר לכם, אז יקויים גם מה שאני מובטח — להתראות אתכם בקרוב ברוב טובה (וענו אמן).

טזד. אח"כ אמר להמשגיחים דתומכי תמימים שיעמדו לפניו, ואמר: באריכות א"א לדבר, ואדבר בקצרה:

יזדעו, מה שאומרים שע"פ החוק אסור ללמוד, ידעו כולם — רבנים, שוחטים, לומדים, בע"ב, בעלי עסקים, עד נשים בשוק, שיש להם בנים ללמוד — שזהו שקר גמור⁸, עס איז ניטאָ קיין חוק אַז מען טאָר ניט לערנען, יעדער טאַטע האָט פּראַווע⁹ אָפּגעבן זיין אינגל לערנען ולהשתדל להשיג מלמד לבנו, רק שיש בזה סדר בכמות¹⁰. אך מ"מ בלימוד בקיבוץ כו'.

יחומוכרח לדבר בקצרה בהלבשה.

יטיעזור השי"ת שיוסרו כל המניעות על לימוד התורה.

כ"תומכי­תמימים" האָט מייסד געווען דער טאַטע¹¹, דעם נאָמען פון דעם טאַטן ווייסט איר דאָך, ער איז געווען קו האמצעי¹². פאַר אַ מנהל פועל האָט ער מיך געמאַכט, דעם כח גיב איך קיינעם ניט אָפּ¹³, עס איז דאָך מזרעא דיוסף קאתינא וואָס לא שלטא בי' עינא¹⁴, דאַרפן זיי (התמימים) פאַר קיינעם ניט מורא האָבן. ווער עס וועט אָנקומען אין "תומכי­תמימים" וועט זיין גליקלעך, אָך און וויי צו דעם וואָס וועט זיך מיט זיי אָנהויבן.

כאאיר משגיחים! דער שלום וואָס איז געווען צווישן אייך די לעצטע צייט איז מיר געווען ניט גאָר געפעלן, כ"א כל אחד צריך לעמוד חזק על שלו, ניט אַריבערלאָזן זיינער אַ האָר.

כבה. אח"כ אמר: איך וויל ריידן מיט די תמימים אַ פּאָר ווערטער.

כגאייך תמימים זאָג איך: איר זאָלט היטן די צייט פון נגלה און פון חסידות, ביז איצטער איז געווען אַ הנהגה ברחמים, אַביסל געריבן די צייט, איצטער דאַרף זיין שמירת הזמן, צריך להיות יקר כל רגע, ורגע לשנה יחשב, ושמירת הזמן צריך להיות במסירה ונתינה בעבודה ויגיעה. וואָס צו לערנען, ווי צו חזר'ן מאמרים, ע"ז יהי' הסדר אַז דאָס דאַרף דורכגיין דורך דעם סגן (הראה בראשו על הרי"פ¹⁵) והמשפיעים והמשגיחים, והשי"ת יעזור שיהי' בהצלחה, האחד יהי' לרבבה, להאיר את העולם. דאָס איז צו די תמימים וואָס שטייען איצטער אין דער אַרבעט.

כדאון בכלל פון תמימים מאָן איך: חובתכם — כחובת הבן אל האב, דהרי אלה תולדות אהרן ומשה¹⁶, כי כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו¹⁷, הנכם בנים, מאָן איך באַ אייך מצד הרגש אהבת אחים, אם כי אין לי הרגש זה (שהריני בן יחיד) אך בהרגש השכל הנני מרגיש דקות ועריבות אהבת אחים, רק שאיני רוצה להשתמש בתיבה כזו שהחיצונים לקחו אותה¹⁸, בכלל צריכים לידע שכל דבר שהחיצון גיט אַ קוק, טאָר אַ פּנימי אַהין ניט צו טרעטן, אפילו בענין שיש בזה לכאורה איזו כוונה, כמו החזקת התורה, כשרות הבשר ומקוה ותלמוד תורה, דלא חשיד קוב"ה דעביד דינא כו'¹⁹ אַז די השפּעה בענינים אלו יהי' ע"י חיצונים. עס איז ניט געשמאַק וואָס חיצונים האָבן צוגענומען דאָס, כי ענין אחים הוא מדריגה נעלית, כמו אחי ורעי²⁰, שהצדיקים הם אחים ורעים²¹, והוא מדריגה נעלית.

כהעכ"פ מצד חובת הבן אל אביו צריך למלא כ"א את חובתו אל האב, כמו רבנים, לבד חובתם בכלל בעניני העיר צריכים הם לפעול בהסביבה שלהם מצד חובת הבן אל האב, וכמו כן שוחטים לבד שעושים מלאכת הוי' שצריכים להיות יראי שמים²², צריכים למלאות חובתם אל האב. שכל אחד צריך לעשות לו סביבה של חמשה ששה אנשים, אפילו הפּשוט בהשגה צ"ל לו סביבה שלו, וכמו"כ בעלי עסקים, בע"ב. איך מאָן ניט קיין מס"נ, כי יקר אצלי אפי' שערה אחת (והראה על שערות זקנו הקדוש) בגשמיות, רק מסירה ונתינה אל הענין.

כוו. [אח"כ אמר א' איזה ענין והשיב לו אחד: דאָס האָט איר געדאַרפט זאָגן ניט בפניו [של כ"ק אדמו"ר] נאָר באַ אַ פאַרברענגענעש צווישן זיך, ואמר כ"ק אדמו"ר:]

כזדאָס וויל איך ניט ליידן, איך בין שטענדיק מיט אייך אין איינעם, דער ענין פון קפּידא, ומעלת אחד ביותר בידיעתו, אינו שייך.

כחאיר דאַרפט וויסן, אַז דער ציור (כוונתו על עצמו) איז דאָס אַ נשמה אין גן עדן וואָס איז אין גוף, וואָס איז ניט שייך צו גשמיות און זעט נאָר טוב, ע"ד ווי מען האָט גערעדט (בר"ה²³) שיוטב לפניו יתברך מעשינו.

כטז. [בתוך הדברים לאחד, אמר:] דער טאַטע האָט געזאָגט²⁴ כשם שכאו"א מחויב לידע חסרונות עצמו כך מחויב לידע מעלתו. אַזוי ווי מי שאינו יודע חסרונותיו איז ער דאָך אַ קאַליקער, כך צריך לידע מעלתו.

לדיבר¹ מענין כוונת החסידות שלא העיקר הוא ההשכלה, כ"א התכלית הוא העבודה. ודיבר מענין ירידת הנשמה בגוף בציור נורא.

לא* * *

לבודיבר² הרבה מענין החזקת התורה איך שהוא הוא התכלית מבריאת העולמות.

לגומענין נסיעתו בריגא אמר בפומבי שכל זמן אַז דער טאַטע האָט מיר ניט געזאָגט האָב איך ניט געטראַכט צו פאָרן, נאָר אַז דער טאַטע האָט מיר געהייסן דאַן האָב איך געמוזט פאָרן³.

לדדער טאַטע איז ניט נסתלק געוואָרן, וואָרום אַז ער וואָלט נסתלק ווערן וואָלט איך אויך ניט זיין.

להודיבר הרבה מאנ"ש דרוסיא, וגידלם ונישאם למעלה מעלה⁴.

לוולאחד אמר שהעולם מפרשים הפסוק החקר אלקה תמצא⁵ בלשון תמי', אבל חסידות מפרש הפסוק בניחותא.

לזואמר הרבה פעמים: עס ביינקט זיך נאָך חסידים אידן פון רוסלאַנד.

לחוגם דיבר ממשיח. ואמר: עס איז שוין צייט ער זאָל קומען, ער האָט שוין אויסגעפירט אַלעס⁶.

לט.. .