Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·Even HaEzer·Siman 6שו״ת צמח צדק·אבן העזר·סימן ו

אסימן ו
נשאלתי באחד שנשא אשה בתולה וכתב לה כתובה כנהוג גם כתב לה תוספת (ומה שנקרא אצלינו תוספת כתובה היינו שנכתב שהכניסה לו נדוניא סך פלוני ושמוסיף על זה שליש). ואחר כך נשתטית והיא משוגעת זה שמונה שנים ולכן רוצה לישא אחרת עליה ולהשליש לזו גט. ומבקש התרה ע"י מאה רבנים. ומה שיש להסתפק בזה הוא להיותו עני ביותר והגם שרצונו ליתן כל אשר לו לא יספיק גם לכתובה להאומרים דמשערינן בכסף צורי עסי' ס"ו סעיף וא"ו בהג"ה ובב"ש שם ס"ק י"ד. מלבד שעל התוספת כתובה אין לו כלל. אלא שיש לו טענה על זה באמרו שלא קיבל הנדוניא מעולם וא"כ התוספת כתובה בטילה מעיקרא כיון שלא הכניסה לו כלום. גם יש להסתפק בענין חיוב מזונות שצריך להתחייב להשוטה הנ"ל כמ"ש הב"ח והחמ"ח סי' קי"ט ס"ק י"ב. כיון שהוא עני ביותר האיך יתירו לו לישא אחרת שיצטרך לפרנסה ג"כ וא"א למיקם בסיפוקייהו של שתיהם:

בא
הנה לכאורה היה מקום לומר דכל מה שהחמירו הב"ח והחמ"ח שישליש הכתובה ותוספת כתובה ונדוניא ושבלא זה לא יתירו לו היינו דוקא כשיש לו ממון זה עכ"פ. אבל כשאין לו כלל י"ל דאין דנין שאי אפשר מאפשר. וישאר הכתובה ותוספת כתובה חובה עליו. ולכאורה הוא מילתא דמסתברא דאין סברא שמשום חיוב ממון יעגנו את האיש שיבטל ממצות פו"ר. ויוכל לבא להרהורים רעים ועבירות ח"ו. ויש ראיה לסברא זו ממ"ש הרא"ש בתשו' כלל מ"ב והריב"ש סי' צ"א הובאו להלכה בהגהת רמ"א בש"ע סי' קי"ט ס"ו שאפילו אין לו לשלם הכתובה ונדונייתה אינה יכולה לעכב משום זה הגירושין אלא תתגרש ותתבע מה שחייב לה. והנה הגם שמשמעות הרמ"א דהרא"ש והריב"ש הן שוים לדינא. מכל מקום איכא לאיפלוגי בינייהו. והוא כמ"ש החמ"ח שם סק"ה דמהרא"ש לא למדנו שאינה יכולה לעכב הגירושין מצד הכתובה אלא היכא דמן הדין היא חייבת לקבל גט שאז דייקא נמצא פריעת חוב כתובתה הוי כשאר חוב שמחוייב לה וכמ"ש להדיא שם בשלהי תשובתו כיון דמן הדין כו'. ור"ל כיון דמדינא למיפק קיימא. ולא מצד בחירתו לבד מגרשה לכן ה"ל כשאר חוב. משא"כ אם אינה מחוייבת לקבל גט אלא שמדעתו מגרשה. אף גם לדין הש"ס שהאשה מתגרשת בע"כ. מכל מקום יכולה לעכב הגט עד שיסלק כתובתה. ול"ד לשאר חוב דאדעתא דהכי נישאת לו שלא יגרשנה בלא כתובה. דמש"ה תיקנו כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. עיין בגמרא בכתובות ס"פ האשה שנפלו (דפ"ב סע"ב). ובגיטין ר"פ הניזקין (דף מ"ט ע"ב). וא"כ אע"ג שאין לו א"א לגרשה עד שיסלק כתובתה. ואין להקשות אם כן קשה (שם ס"פ האשה שנפלו) למה הוצרכו לכ"כ תיקונים בענין הכתובה הלא זהו גופא המשכון שלא יכול לגרשה עד שישלם לה כתובתה. ורש"י שם פירש ולכשימות או יגרש לא נמצא לגבות כלום שהיורשין יצניעו מעות של ירושה עכ"ל. והנה בענין לכשימות ניחא שהיורשין יצניעו. אבל בענין או יגרש קשה דהא א"א לו לגרשה בלי כתובה. וצריך לומר כיון דהאיש מגרש בעל כרחה אם כן חיישינן אולי יגרש שלא בידיעת בית דין. ויגרש קודם שיסלק הכתובה. ובמפרשים שם לא מצאתי מזה. וגם בשט"מ אף שהאריך בפי' הסוגיא שם. אבל אם מגרש בב"ד י"ל שאינו יכול לגרש בלי סילוק הכתובה ובפרט הנדוניא שנקרא נכסי צאן ברזל. (ביבמות ר"פ אלמנה לכה"ג). והכי משמע מדאמרינן רפ"ד דעירובין דשלשה אין רואין פני גיהנם וא' מהן מי שיש לו אשה רעה וכתובתה מרובה ולא מצי לגרשה משום דכתובתה מרובה. והשתא את"ל דיכול לגרשה ותהיה הכתובה חוב עליו יגרשנה ולמה אמר שם דמש"ה לא מצי מגרש לה עיין שם ועיין בפסחים פרק בתרא (דקי"ג ע"ב) גבי ויש אומרים אף המגרש את אשתו פעם ראשונה ושנייה ומחזירה. ות"ק זימנין דכתובתה מרובה אי נמי יש לו בנים הימנה ולא מצי מגרש לה עכ"ל. ובהגהת הגאון מוהר"ר ישעיה פיק ז"ל דלא מצי קאי בגירושין וצריך להחזירה. וזה צ"ע דמי מכריחו להחזירה. וי"ל דהיינו משום שאינו רשאי לישא אחרת כ"ז שאינו מסלק כתובתה של זו והיינו משום דכ"ז שאינו מסלק לה כתובה חייב במזונותיה. ואם כן אם אי אפשר למיקם בסיפוקייהו אפשר אינו רשאי לישא אחרת. ואע"ג דהרי"ף כתב בפ' אלמנה ניזונית ורפ"ק דב"מ. דש"ס דילן פליג אירוש' וס"ל דאינו מחוייב במזונות אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן כתובתה. יש לומר דהיינו כשנתרצית בגרושין משא"כ אם גירשה בע"כ כיון דאם לא גירשה היה מחוייב במזונותיה אינו יכול להפקיע ממנו חיוב זה בעל כרחה ואף על גב דיכול לגרשה בע"כ היינו כשמסלק לה הכתובה. ואפילו את"ל שאין חילוק זה מוכרח להרי"ף. מכל מקום עכ"פ מה"ט ודאי שיכולה לעכב הגרושין לכתחלה כ"ז שאינו מסלק לה כתובה כדי שלא תפסיד מזונותיה. ומה"ט ל"ד לשאר חוב. ומכל זה יש ראיה להרשב"א בתשובה סי' תשע"ה וסי' אלף רנ"ד בשם הגאון שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה. ואף על פי שהב"י סי' קי"ט דחה דבריו. לפע"ד מהמד"ר פ' בראשית פי"ז גבי אשת ר' יוסי הגלילי שהיתה אשה רעה ואמר לראב"ע שאינו יכול לגרשה מפני שכתובתה מרובה ואין לו לשלם כתובתה ולכן אי אפשר לו לגרשה עד שהם סילקו כתובתה וגירשה מוכח כדעת הרשב"א בשם הגאון. ודברי המד"ר הן דברי הירושלמי פי"א דכתובות ה"ג. וכן משמע לכאורה מהגמרא רפ"ד דערובין ופרק ע"פ כנ"ל. והנה להרא"ש צ"ל דהיינו דווקא באשה שאינה מחוייבת לקבל הגט אלא שבעלה מגרשה מדעתו. אבל כשמחוייבת לקבל הגט אז אינה יכולה לעכב בשביל הכתובה. וכאותה שאמרו פ"ט דב"מ דף ק"י ע"ב כיון דלמיקץ קיימא כו' כיון דלגוביינא קיימא כו'. הרי שאנו רואים שדבר המחוייב להעשות עכ"פ. כאילו נעשה. ואם כן כשנעשה ה"ל הכתובה כחוב דעלמא. ואשה רעה דרפ"ד דעירובין אף על פי שארז"ל שם דמצוה לגרשה מ"מ צ"ל דמיירי דאינה מחוייבת לקבל הגט מדינא. וכ"מ בש"ע סי' קי"ט ס"ד דרק מצוה לגרשה. והרא"ש בתשובה כלל מ"ב ססי' א' לא כתב רק כיון דמן הדין היא חייבת לקבל הגט כאשר הוכחתי נמצא פריעת חוב כתובתה הוי כשאר חוב. ושם מיירי במום גדול שגם באיש כופין אותו להוציא כו' יעו"ש. בכה"ג דוקא ס"ל. ועיין בספר בית מאיר רסי' ק':

גקיצור. הרשב"א בשם הגאון כתב שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה וכ"מ בגמ' רפ"ד דערובין ובפרק ערבי פסחים דף קי"ג ע"ב ובירושלמי פרק י"א דכתובות הלכה ג' ובמד"ר פ' בראשית פי"ז. והרא"ש בתשו' כלל מ"ב ססי' א' והריב"ש בתשובה סי' צ"א שניהם ס"ל שאפילו אין לו לשלם כתובתה אינה יכולה לעכב הגרושין משום זה. רק יש לומר דלהרא"ש היינו דוקא היכא שמן הדין הגמור מחוייבת לקבל גט ואפילו באיש היו כופין כה"ג לגרש. אבל אם אינה מחוייבת לקבל הגט מדינא אזי אף לזמן הש"ס שיוכל לגרשה בעל כרחה אין יכול לגרשה עד שישלם כתובתה:

דב
אבל הריב"ש סי' צ"א כתב וז"ל וכן הדין היכא דלא אפשר למיקם בסיפוקייהו והוא רוצה לגרשה כדי ליקח אחרת כו' תקבל גיטה ואחר כך תתבע כתובתה. ומיירי אפילו אינה מחוייבת לקבל הגט שהרי אחר כך כתב וכ"ש אם שהתה עמו כו' שמן הדין כופין כו' מכלל דברישא מיירי אפי' אם אין כופין מן הדין כו'. וס"ל דאפילו בכה"ג מחוייבת לקבל הגט ואחר כך תתבע כתובתה. וממילא שאם אין לו הוי הכתובה חוב עליו לבד כדמסיק שם. וכן משמע דעת הרב"י בבד"ה סי' קי"ט. וכן הבין החמ"ח כאן סי' קי"ט סק"ה בדברי הריב"ש ועי' מזה בסי' ק' ס"ה בחמ"ח שם ס"ק כ"ז ובב"ש שם ס"ק כ"ד. ואף על גב דהיא מפסדת מזונות עי"ז. ס"ל דמדינא מחוייבת להפסיד. ועיין בג"פ סי' קי"ט ס"ק י"ח. אך לכאורה קשה על זה מהא דיבמות ס"פ הבע"י (דף ס"ה סע"א) דמודה רבא לרבי אמי דא"א לו לישא על אשתו אא"כ יכול למיקם בסיפוק שתיהם ואם לאו אי אפשר לו לישא על אשתו. ולהריב"ש הרי אפשר לו לישא אחרת עליה ע"י שיאמר לזו אם רצונה להתגרש יתן לה ג"פ וכתובה אין לו. וישא האחרת שרצונו לישא. והיא מעצמה תרצה לישאר תחתיו יותר מלהתגרש בלי כתובה. ועי' בש"ע סי' א' סעיף ט' ובחמ"ח ובב"ש שם דכשהיא מתרצה שרי. ואם כן מהדין דכשא"א למיקם בסיפוקייהו א"א לו לישא אחרת עליה. מוכרח דא"א לו לגרש זו בלי שיסלק הכתובה אע"פ שאין לו מה לשלם. כשאינה מחוייבת לקבל גט. ועוד מאי קאמר רבי אמי יוציא ויתן כתובה הא לפעמים אין לו ליתן הכתובה ואף על פי כן יכול לגרשה. ולכאורה אינו מובן להריב"ש האיך יעמיד תלמוד ערוך דרפ"ד דערובין דכשכתובתה מרובה לא מצי מגרש לה כו'. וצ"ל דמיירי התם שיש לו כדי כתובתה ואז מחוייב ליתן לה ואינו רוצה שחס על ממונו ואין זה דוחק כל כך דהא אמרינן התם א"נ דאית לה בנים ור"ל שחס על בניו שלא יאמרו בני גרושות הן או שלא יצטרכו להיות נתונים לעם אחר שזו אשת האב כו'. ואם כן הכא נמי יש לומר שחס על ממונו. ועיין פר"ח סי' קי"ט סק"ח הביא ראיה נגד הריב"ש מהש"ס פרק הבע"י (דף ס"ג ע"ב) דמשמע שם בהדיא מדרשת הגמרא על הפסוקים שאי אפשר לו לגרשה בלי סילוק הכתובה אף על פי שאין לו. ופסק דלא כוותיה. וצ"ל לפ"ז הא דאמרינן בנדרים (דף ס"ה ע"ב) מטלטלי מי משתעבדי לכתובה כו' ומאי קושיא נהי דלא משתעבדי מ"מ לא עדיף מאין לו הכתובה שאינו יכול לגרש אשתו ואם כן יכול לפתוח לו הכי אילו היית יודע שא"א לגרשה עד שתמכור שער ראשך לא היית נודר כו'. וראיתי בספר בית מאיר רסי' קו"ף וז"ל דהא איהו לא תבע הגרושין אלא היא מפני שנדר הנאה ממנה. ואם כן נהי דהוא הגורם. מ"מ לא גרע הנדר ממי שעבר וגירש ובעבר וגירש ע"כ דמודה הגאון ששוב אין עליו דין באין לו כלום והוא הדין בזמן הש"ס בדלית ליה קרקע ושפיר מקשה עכ"ל. ועמש"ל סעיף א' בשם הג"מ ישעיה פיק. ויש לומר דאף לדידיה כיון שהיא תובעת הגרושין שאני. וצ"ע מ"ש הב"ש סק"ז דמשמעות המרדכי ס"פ הבע"י דרגמ"ה לא גזר כשמסלק הכתובה. אם כן לפי זה ע"כ לדין הש"ס יכול לגרשה אף על פי שאין לו לסלק הכתובה. וזה כהריב"ש. ומיהו לא קיי"ל כמשמעות המרדכי:

הקיצור. הריב"ש סי' צ"א ס"ל דאפילו אינה מחוייבת מדינא לקבל הגט יוכל לגרשה אף שאין לו לסלק הכתובה ותהיה הכתובה חוב עליו. וחלקו עליו האחרונים. והבית מאיר כתב דמכל מקום אם עבר וגירש אין עליו דין באם אין לו כלום. ועמש"ל סעיף א' בשם הגאון מ' ישעיה פיק ז"ל משמע אפשר בכה"ג מחוייב לה מזונות. וצ"ע:

וג
והנה כיון שהאחרונים החמ"ח והב"ש והג"פ והפר"ח מסכימים עכ"פ לדינו של הרא"ש דבמחוייבת מהדין לקבל הגט יוכל לגרשה אף שאין לו הכתובה. הנה בנד"ז שנשתטית ודאי שוה לדינו של הרא"ש באשה נכפית. דשוטה גרע מנכפה. ועכ"פ לא עדיף מיניה. (ועי' בב"מ פרק האומנין דף פ' ע"א). שהרי א"א לו לדור עמה ואין לך מום גדול מזה. ואף על פי שאדרבה שהרי אי אפשר לו לגרשה דשוטה אינה מתגרשת. מכל מקום לענין שישא אחרת הרי אנו רואים זו כמחוייבת לקבל הגט. ואם כן יהא בעינינו היתר נשואין לו לישא אחרת כאילו יגרש לזו. וכשם שאילו היתה בת גירושין לא היתה יכולה לעכב מצד הכתובה ותהיה חוב עליו. אם כן עכשיו נמי לענין ההיתר לישא אחרת הרי כתובתה של זו ישאר חוב עליו. דהא עכ"פ מה שנושא אחרת לא גרע מאם מגרש לזו. שהרי הטעם שמחויב להשליש הכתובה היינו משום שמא תשתפה ויצטרך לגרשה מצד חרם דרגמ"ה ושמא לא יהיה לו לפרוע כתובתה ותשאר הכתובה חוב עליו כו' כמ"ש בצ"צ ססי' ס"ז. בד"ה ומסברא דהרי ר"ג מ"ה. וז"ל דלמא היום או למחר תתרפא ותשתפה ויצטרך הוא לגרשה מצד החרם דרגמ"ה ושמא לא יהיה לו לפרוע כתובתה ותשאר הכתובה חוב עליו ואם כן האיך אנו ב"ד מפקיעין זכותה שתצא ממנו בגט ולא תגבה כתובתה רק תשאר עליו חוב עכ"ל. וזהו דוקא כשיש לו עתה להשליש סך כתובתה אם כן כשאינו משליש אנו מפקיעין זכותה כי שמא אח"כ בעת שתתרפא לא יהיה לו. אבל בנד"ז שגם עכשיו אין לו כלל לשלם הכתובה אם כן אין מפקיעין זכותה כלל שהרי אילו היתה עכשיו בת גרושין רק שהיה בה מום גדול שמחוייבת לקבל הגט כמו נכפית שבתשובת הרא"ש כלל מ"ב ססי' א' לא היתה יכולה לעכב קבלת הגט וע"כ תשאר הכתובה חוב עליו. אם כן גם זו שאינה בת גרושין כיון שהמום גדול יותר אינה יכולה לעכב שלא ישא אחרת. דהא מה שנושא אחרת לא גרע לה מאם היה מגרשה עכשיו לגמרי:

זקיצור. שגם לפי מה שכתבו האחרונים לא כהריב"ש אלא כתשובת הרא"ש. מכל מקום מוכח הדין דמי שנשתטית אשתו ומשליש לה גט ונושא אחרת ע"פ היתר מאה רבנים. שאם אין לו להשליש את כתובתה אין למונעו כלל מחמת זה שלא יוכל לישא אחרת:

חד
ומאחר שנתבאר דהיכא דמחוייבת לקבל גט משורש הדין. אינה יכולה לעכב מלקבל הגט מחמת שאין לו לשלם הכתובה ותשאר הכתובה חוב עליו. לפ"ז יש לתמוה על מה שכתב בתשובת עה"ג סי' נ"ג וז"ל ואין סברא כלל שאם לא קיים פ"ו מחוייב לישא אשה אף על גב דלא אפשר למיקם בסיפוקייהו כי וחי בהם כתיב ולא שימות הוא ואשתו ברעב עכ"ל. דלכאורה נ"ל דודאי מחוייב לישא אשה אף על גב דלא אפשר לו לפרנס שתיהם מ"מ יגרש זו וישא אחרת ואף על פי שאין לו לשלם כתובתה תהיה הכתובה חוב עליו כמו שכתב הרא"ש גבי נכפית. וה"ה כששהה עמה עשר שנים ולא ילדה. ובודאי שאינו מחוייב גם כן לזונה. וכדמשמע מתשובת הרא"ש ריש כלל מ"ב שכתב על הכתובה. והנמצא אתו יתן והמותר כאשר תשיג ידו כו' ולא הזכיר כלל שחייב במזונותיה. ולכאורה היה נראה לומר דעה"ג אזיל בשטת הסוברים דמי שגירש אשתו ולא נתן לה כתובה חייב במזונותיה. כמו שכתב הטור רסי' צ"ג ועיין ב"י שם ובב"ש סק"ד משום הכי אף שחייבת לקבל הגט ותהיה הכתובה חוב. עכ"פ חייב במזונותיה. ולכן כשאינו רוצה ליקח אחרת מחמת זה הוא פטור דוחי בהם כתיב כו'. אך קשה דהא הרא"ש הוא מקור הסוברים שטה ההיא ועכ"ז משמע בתשובה הנ"ל דאינו חייב במזונותיה אף שלא סילק כל הכתובה אשר ע"כ צריך לחלק בחילוק נכון לענ"ד. והוא דמבואר בב"י אה"ע רס"י צ"ג דהטעם שחייב במזונותיה כל שלא סילק הכתובה שהוא מחמת תקנה שתקנו כדי לייפות כח האשה לתת לה כתובתה בעין יפה. ולפ"ז היכא שאין לו לשלם הכתובה וגם מחוייבת לקבל הגט אין להצריך לזונה וזהו טעמו של הרא"ש בתשובה הנ"ל. לפ"ז בנדון של העה"ג גם כן אם מחוייבת לקבל הגט אין לחייבו במזונות:

טקיצור. ומזה יש השגה על תשובת עה"ג דכתב במי ששהה עם אשתו י' שנים ולא ילדה דאינו מחוייב לישא אחרת (לזמן הש"ס) כשא"א לו לזון שתיהם. דודאי מחוייב לישא אחרת ואם א"א לזון שתיהם יגרש זו דכשם שאינה יכולה לעכב הגירושין מחמת הכתובה. כמ"כ מחמת מזונות:

יה
ואפשר כך י"ל בנדון של העה"ג דנהי דכשלא קיים פ"ו יכול לישא אשה על אשתו אף על גב דלא מצי למיקם בסיפוקייהו ואין זו יכולה לעכב עליו כשאר נשים. משום דיכול לומר לה הא לך גיטך (שמחוייבת לקבלו) ותהיה הכתובה חוב ואין לך מזונות. מכל מקום אם תשיב אמריה לו שאין רצונה להתגרש בלי כתובה ובלי מזונות רק ישא אחרת עליה ויתפרנסו ממנו שתיהם בצמצום גדול הדין עמה. מאחר דבעלמא אין אדם יכול לגרש אשתו עד שישלם הכתובה רק שמותר לו לישא אחרת אע"ג דאי אפשר למיקם בסיפוקייהו ואין זו יכולה לעכב עליו דמחוייב לקיים הרמנא דמלכא מצות פו"ר ואדעתא דהכי לא התחייב לה שלא ישא כו' אבל מכל מקום גם היא אינה מחוייבת לקבל הגט. ול"ד לנכפה דהתם ברור שמום בה משא"כ הכא שמא הוא לא זכה כו'. והלכך מחוייב ליתן לה גם כן מזונות כפי שתשיג ידו ר"ל שיאכלו הוא והיא ואשתו השנייה שיקח בשוה. רק שאינה יכולה לעכב עליו שלא ישא אחרת משום דאי אפשר לו למיקם בסיפוקייהו. דעל זה אינה יכולה לעכב. ועיין בהריב"ש (סי' צ"א) דכתב וז"ל אלא דאי לא אפשר ליה למיקם בסיפוקייהו והיא רוצה להתגרש יוציא ויתן כתובה אם יש לו. ואם אין לו תהיה כתובה חוב עליו עד שיהיה לו עכ"ל ומלשון והיא רוצה משמע דבדידה תליא. ויש לפרש דהיינו דבדידה תליא שמחוייב ליתן לה גט. משא"כ כשאפשר לו למיקם בסיפוקייהו אף על פי שרצונה להתגרש אינו מחויב ליתן לה גט. אך אפשר לומר דקאי גם כן על אם אין לו לשלם כתובתה אזי גם כן בדידה תליא שלא להתגרש וישא גם כן אחרת עליה ומוסכמת לחיות עמו חיי צער כענין מה שכתב החמ"ח והב"ש סי' א' ס"ט. אך כל הפוסקים לא הבינו כן בהריב"ש דהא כתבו משמו להפך דאף כשאינה מחוייבת לקבל הגט אינה יכולה לעכב קבלת הגט אף שאין לו הכתובה. אם כן מפרשים מה שכתב הריב"ש והיא רוצה להתגרש. דבדידה תליא. היינו שיכולה להכריחו ליתן הגט. ולא להפך שיכולה לעכב הגט. כי אף שהיא מוסכמת לחיות חיי צער מכל מקום השנייה לא תנשא לו. אך בדברי העה"ג אפ"ל דס"ל כן. ולפי זה שפיר קאמר העה"ג שאינו מחוייב כו' רצה לומר אם אינו רוצה לישא אחרת מה"ט דאי אפשר לו למיקם בסיפוקייהו וימותו ברעב ולגרש זו גם כן אינו יכול כיון שאין לו הכתובה והיא מוסכמת לישב תחתיו אף שישא אחרת אלא שהמניעה ממנו והוא אינו רוצה לישא אחרת אין החיוב עליו דוחי בהם כתיב. והא דמשמע בתשו' הרא"ש הנ"ל דמחוייבת לקבל גט בלי כתובה היינו בנכפית דוקא שא"א לו לדור עמה כו'. אך זהו דוחק מטעם הנ"ל דכיון דא"א לו למיקם בסיפוקייהו יוכל לטעון שלא תרצה אשה אחרת להנשא לו. כי אפילו בשיכול למיקם בסיפוקייהו כתב הנ"י על המשנה שהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל. וז"ל ופירש אינו רשאי לבטל שכופין אותו לגרש משום קיום מצות פריה ורביה כו' ואם האשה טוענת שלא תצא וניחא לה שישא אחרת עליה יכול הוא לומר דכל היכא דאגידא ביה לא יהבי ליה אתתא עכ"ל הביאו הב"ש סי' קנ"ד ס"ק כ"ג. וא"כ כ"ש כשאינו יכול למיקם בסיפוקייהו יש לומר כן. ועיין בכתובות פרק אף על פי (דס"ד ע"א) כיון דאגידא בי לא יהבו לי אתתא אחריתא. מיהו יש לחלק דהתם בנדון דהנ"י מיירי כשרוצה ליתן כתובה אז הוא דאינה יכולה לעכב. וכ"מ מהרמב"ם פט"ו מה"א והש"ע סי' קנ"ד ס"י יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד כו'. משמע דכשאין נותן כתובה א"י להוציא רק לישא אחרת כו'. מיהו שם מיירי ביש לו ליתן כתובה כו':

יאקיצור. לכאורה יש לומר דכוונת העה"ג דאם אין רצונה להתגרש אף שא"א לו למיקם בסיפוקייהו. אינה מחוייבת להתגרש ויוכל לישא אחרת כעין מ"ש החמ"ח וב"ש בסי' א' סעיף ט' שיזונו בדוחק. ולכן אם אינו רוצה בזה אינו מחוייב לישא אחרת. אך עצם הדין אינו נכון דנראה דמחוייבת לקבל הגט אף בכה"ג ודעת העה"ג צע"ג:

יבו
ומעתה נשובה לנ"ד דאם נאמר כהעה"ג דאינה מחויבת לקבל גט ואף על פי כן יכול לישא אחרת אע"ג דא"א לו למיקם בסיפוקייהו. מכל מקום יזונו מן האמצע. אם כן בנד"ז ג"כ אפילו אם א"י לגרשה מדאורייתא שאינה יכולה לשמור גיטה יכול לישא אחרת אף על גב דא"א לו למיקם בסיפוקייהו. דמאי שנא מהתם דגם כן א"י לגרשה בע"כ כיון שא"י לשלם כתובתה ועכ"ז יכול לישא אחרת אף על גב דא"א לו למיקם בסיפוקייהו. כמ"כ הכא אף שא"י לגרשה יכול לישא אחרת אף על גב דאי אפשר למיקם בסיפוקייהו יזונו כולן בשוה הוא והיא ואשתו השנייה כנ"ל. אבל אי נימא דהתם מחוייבת לקבל גט אף שא"י ליתן כתובה א"כ אין ראיה משם לכאן די"ל הכא כיון שא"י לגרשה ומחוייב עליה בכל חיובי ממון. וכשישא אחרת לא יוכל למיקם בספוקייהו אינו רשאי לישא אחרת:

יגאך באמת י"ל דלפ"ז גם כן יש לצדד להקל. דאדרבה נחזי אנן הא אנן קיי"ל דאין אדם יכול לגרש אשתו עד שישלם לה כתובה. אם כן אמאי גבי שהה עמה י' שנים ולא ילדה מחוייבת לקבל גט ותהיה הכתובה חוב אם אין לו (לפי סברא זו) ואינה יכולה לומר שתהיה עמו ושישא אחרת אף על גב דלא יכול למיקם כו'. הרי אף שרצונה לסבול הכל עכ"ז מחוייבת לקבל גט דוקא כדי שיוכל הבעל לישא אחרת. והיינו משום מצות פו"ר דבעל אינו מחוייב לבטל אף שמגיע לה ריעותא גדולה עי"ז. כי אדעתא דהכי נשאת לו שתהיה הכתובה רק כחוב דעלמא ולא תוכל לעכב הגרושין בכה"ג שיבוא לידי ביטול פו"ר. וא"כ כש"כ בנד"ז דאיכא ביטול פו"ר ושישב בלא אשה לגמרי. דאין מחוייב כלל מדינא שלא לישא אחרת משום חיוב ממון שלה. ולא מיבעיא ביודעת לשמור גיטה. דנהי דחז"ל אסרוהו שלא יגרש. מכל מקום הרי הרמב"ם ס"ל שלא חייבוהו כלל בחיובי ממון רק מאכילה משלה כו'. וממילא כשאין לו כלל הוי כשאר חוב ולא עדיפא מדין נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה דהכא גריעה שהמניעה ממנה ודאי. ואף לשא"פ דחייב בחיובי ממון. י"ל היינו כשיש לו. משא"כ כשאין לו כלל מה יעשה היעוגן כל ימיו ויפול בהרהורים רעים ויבטל מפו"ר בשביל זה. אנה מצינו חומרא זאת בגמרא. ואין דוחין נפש כו'. וה"ז דומה ג"כ לשהה עמו י' שנים דכשיש לו יתן כתובה דוקא. וכשאין לו מחוייבת לקבל גט בלי כתובה כנ"ל. וה"נ דכוותה לולי גזרת חז"ל היתה מחוייבת לקבל הגט בלי כתובה הלכך עכשיו דגזרו שלא יגרשה מהני לחייבו בממון לפי ערך השגת ידו אע"ג דא"א למיקם בסיפוקייהו. אבל מכל מקום מנ"ל שיחמירו עליו שלא לישא אחרת. ואפילו א"י לגרשה מדאורייתא מכל מקום אי אפשר לחייבו שלא ישא אחרת משום דיחסר לה מזונותיה דהא אדעתא דהכי לא התחייב כנ"ל ועוד דמזונות אינו מדאורייתא הלכך יכול לישא אחרת עכ"פ רק שחייב ליתן לה ממה שתשיג ידו לפי ערך אם ירויח ג' זהובים ליום יתן לה זהוב א' ולו ולאשתו שני זהובים. נמצא דלשני סברות יש לצדד להקל בין לעה"ג בין אי נימא דלא כוותיה כמבואר:

ידקיצור. שמהדין הנ"ל דעה"ג יש ללמוד ג"כ לנ"ד דאינה יכולה לעגנו מחמת שלא יוכל למיקם בסיפוקייהו:

טוז
אך כ"ז הוא מדינא דגמ'. אבל עתה מחמת חר"ג יש לעיין אי שרי לישא אחרת כשא"י להשליש הכתובה. דז"ל תשובת צ"צ סי' ס"ז אף על גב דהרא"ש והריב"ש כתבו היכא דיכול לגרשה ואין לו לשלם הכתובה אינה יכולה לעכב הגרושין אלא תתגרש וישאר הכתובה חוב עליו כו'. אבל כאן אין גרושין כלל אלא שרוצה לישא אחרת וחל עליו חדר"ג ולא נמצא היתר אלא בגוונא דכתב הכלבו שצריך להשליש סך כתובתה לב"ד א"כ איך נכניס ראשינו להתיר אפילו כשלא ישליש דילמא כך היה מקובל הכלבו שמתחלה נעשה חרם על אופן זה שלא להתיר אפילו כשיראו טעם מבורר אם לא שישליש סך כתובתה ותוספות עכ"ל הצ"צ:

טזולפע"ד קשה מאד לומר שאפילו אין לו לא יוכל לישא אחרת ויבטל כל ימיו מפו"ר וישב בהרהורי עבירה הקשים מעבירה ח"ו. ע"כ צריך עיון בזה. והצ"צ לא כתב רק דילמא ולא הוכרח לברר הדבר בנדון שלו. שמצא היתר בלא"ה. היינו שהב"ד ימכרו לו הכתובה בטובת הנאה בענין שיספיקו הרווחים מזה להצטרכותה. אך זה נכון כשיספיקו הרווחים להצטרכותה. משא"כ בנד"ז שלא יספיק הריוח להצטרכותה וגם אין לו כלל להשליש. כי פרנסתו רק ממלמדות ולכן אם לא ימצא לו היתר ישב כך לעולם. ע"כ צריך לברר הדין. והנה מ"ש הצ"צ לחלק בין נד"ז לנדון של הרא"ש והריב"ש משום דהתם שאני כיון שיכול לגרשה כו' אבל כאן אין גרושין כלל כו'. חילוק זה לא נהיר דכבר נתבאר אות ו' דמדינא דגמ' ודאי אף על פי שאסור לו לגרשה מכל מקום מותר לו לישא אחרת. רק שחייב בחיובי ממון כפי שידו משגת לו ולא עדיפא עכ"פ ממנו ומאשתו השניה. (וכדין שהה עם אשתו י' שנים ואין לו כתובה דמותר לו לישא אחרת להעה"ג גם כן אף על גב דא"א לפרנס שתיהם בריוח כנ"ל):

יזומעתה לא נשאר לנו רק לחוש שמא רגמ"ה החמיר יותר מדינא דגמ'. ועל זה יש להשיב מכמה טענות. הא' דמהרמ"פ בתשובה סי' י"ד סובר דבמקום מצוה לא היתה תקנת ר"ג כלל לכן אין צריך כלל מאה רבנים כו'. ומה שכתב בכלבו שיתירו ק' רבנים כשיראו טעם מבורר היינו בענין שחלה התקנה על זה כו' וסובר דבשהה י' שנים ולא ילדה לא חלה התקנה. אם כן כ"ש הכא דיש ג"כ עבירה דהרהורים רעים. ולא תאמר דבסי' י"ד היה עוד טעם שני שהיתה רק ארוסה דהא בסי' י"ט סמך להתיר על טעם זה לחוד. וכן כתב בתשובת הרשב"א ח"ג סי' תמ"ו. ואף שמהר"י מינץ כתב דגזר אף במקום מצוה. הנה בתשובת ושב הכהן בתשובת חתנו הגאון ז"ל ד"ה החקירה השלישית. כתב וז"ל כבר הכה הרב ב"י בתשובה על קדקוד ראיותיו (של מהר"י מינץ) ובאמת רוב דבריו של מהר"י מינץ הם בעיני מחוסרי הבנה ובעיני תמוהים עכ"ל. וגם בעיני יפלא דכתב שם דמצות יבום גדולה ממצות פו"ר. וזה אצלי תמיה גדולה מצד הסברא ומצד הגמרא. מצד הסברא הרי היבום הוא בשביל להקים זרע לאחיו. ואיך נאמר שהקמת זרע לאחיו יהיה חיוב יותר מהקמת זרע לדידיה. יציבא בארעא כו'. ועוד הרי כופין על פו"ר ואין כופין לייבם אף למ"ד מצות יבום קודמת כדפר"ת ביבמות (ל"ט ב') ועבי"ד סי' רל"ט ס"ז דבדידיה תליא רחמנא אי ניחא ליה לייבם כו'. ופו"ר לא תלה התורה בדידיה רק מחויב חיוב גמור ש"מ דזהו חיוב גמור יותר ועי' חולין (ק"ה א') ענין מצוה רשות וחובה. והכא נמי דפו"ר חובה ויבום רשות או מצוה דכעין רשות דבדידיה תליא. ופו"ר הוא מצוה שיש בה חיוב גמור. ועוד הרי בשביל יבום אין דוחין שום מ"ע ואפילו איסור דרבנן כשניות מד"ס כמבואר בפ"ט דיבמות וברמב"ם פ"ז מה"י ה"ז. ואילו משום פו"ר כופין לשחרר מי שחציו עבד כו' ומוכרח הרב לעבור על מ"ע בשביל שיקיים העבד פו"ר. אם כן אף למ"ד דחר"ג נוהג במקום יבום אין ראיה כלל לומר דנוהג במקום פו"ר. מיהו זה יתכן לרבא ביבמות דאמר דהטעם דמצות יבום אינו דוחה ל"ת משום דאפשר בחליצה. אבל אנן קיי"ל דמ"י דוחה מדאורייתא ל"ת רק משום גזרה אטו ביאה שניה. אם כן אין ראיה מכופין לשחררו דפו"ר חמירא. דהתם לא שייך גזירה ביאה שניה כיון דמוכרח לשחררו בשביל פו"ר הותר בכל הבעילות אף שלא לצורך פו"ר. משא"כ גבי חר"ג אם נימא דגזר אף במקום מצות יבום. נאמר כמ"כ דגזר במקום פו"ר. (ותמוהים לי דברי חתנו דושה"כ ד"ה היוצא מדברינו אלו דגם הנ"י שכתב מדוע לא ידחה כו' דכמו דלא מייבם משום ביאה שניה כך כאן שייך שישמש בעת עיבורה ומניקותה שאין כאן פו"ר). אך הנה לפמ"ש ביש"ש פרק שני דיבמות סי' ג' דחייבי עשה אין עולים ליבום מדאורייתא דאין עשה דוחה עשה והשיג על הרמב"ם שמשמע מיניה בהפך גם השאגת אריה סי' ל"ג האריך בזה מאד להוכיח כן. והרי משום פו"ר דוחין עשה דלעולם בהם תעבודו והיינו משום דפו"ר מצוה רבה היא כמ"ש התוס' גיטין (ל"ח סע"א). אלמא דהיא גדולה ממצות יבום. הן אמת דזו אינה ראיה לפי מה שכתב הר"ן בפרק השולח שם דלאו עשה גמור הוא או לפי הויש מתרצים כו'. אבל אין כן דעת התוס' בברכות פ"ז (דף מ"ז ע"ב) ד"ה מצוה דרבים. דהא אבילות מ"ע גמור הוא להאומרים דאבלות דאורייתא. עוד נראה דפו"ר גדול ממצות יבום דנז' בגמ' דמוכרין ס"ת בשביל פו"ר כדאיתא במגלה (דף כ"ז) ויבמות ס"פ הבע"י ולא נזכר כן גבי יבום. ועוד התוס' כ' בגיטין (מ"ב ב') דלשבת יצרה מצוה רבה היא וכן כתב עוד בפסחים (דפ"ח רע"ב) ועי' בחגיגה (דף ב' ע"ב) שביארו דהאי עשה דלא לתהו גדולה מפו"ר כו' וכ"כ עוד בב"ב (דף י"ג א'). מכל הלין נראה דאף למ"ד דבמצות יבום שייך חר"ג אין להכריח דכן יחמיר במקום לשבת יצרה ופו"ר דחמירו טפי הפך ממ"ש מהר"י מינץ:

יחקיצור. וכ"ז לדינא דגמרא אבל עכשיו שיש חר"ג צ"ע שמא החמיר יותר דאי אפשר ליקח אחרת כשא"א לו להשליש הכתובה עי' תשובת צ"צ סי' ס"ז. אך א"א לומר כן די"א דר"ג לא גזר כלל במקום מצוה ואף למ"ד דבמקום מצות יבום גזר עכ"ז נגד מצות פו"ר ולשבת יצרה ולישב בלא אשה ודאי לא גזר:

יטח
מיהו כ"ז באין לו בנים. אבל ביש לו בנים לכאורה ליכא טעמים הנ"ל. אך באמת מבואר בתה"ד ססי' רס"ג דאיסור זה דלישב בלא אשה (אפילו קיים כבר פו"ר) חמור ממצות יבום ע"ש דאין דוחין זה מפני חשש קטטה. ומיבום לחליצה דוחין יעו"ש. והובא להלכה בהרמ"א בהגהת ש"ע סי' א' ססעי' ח' ע"ש:

כוהנה לכאורה יש לומר איך אפ"ל דחר"ג חל גם כן במקום מצוה הא דינו כשבועה לדעה הראשונה שהובא בש"ע י"ד סי' רל"ט סעיף ג' בהג"ה. והגם שרמ"א שם הביא וי"א הנה המעיין בתשב"ץ ח"א סי' צ"ג יראה דס"ל בפשיטות דדינו כשבועה וכ"ה בסי' צ"ד. וכ"ד הריב"ש סי' צ"ח. וא"כ אין שרש לדעת הי"א. ודברי הש"ך שם תמוהים דמה ענין נידוי זה להריני עליך או אתה עלי חרם שבמשנה דמ"ז (ער"ן שם) ורפ"ק דנדרים. ופרש"י במשנה דף י"ח ע"ב אם כחרם של שמים נדר כו' דר"ל קדשי בדק הבית. ומה ענין זה לנידוי שהאדם מקבל אעצמו או נידוי צבור דודאי אין לו רק חומר שבועה. והנה שבועה אינה חלה ע"ד מצוה. ונצטרך לומר דמשום כולל דברים המותרים עם דברים אסורים אתינן עלה. והנה הרז"ה פליג אהרי"ף כמבואר בר"ן סוף פסחים. אמנם הגם דכל הפוסקים תפסו כמ"ש הרי"ף דבכולל חייל גם כן אדברים אסורים. שלא יעבור בקום ועשה. ועש"ך י"ד סי' רל"ו ס"ק ט"ו דס"ל דאין חילוק בין עשה לל"ת רק אפילו אל"ת חייל שלא יעבור בקום ועשה. מ"מ מקום הי' לומר דדוקא לגבי אדם אחד שייך לומר מיגו דחייל עליה איסור בדבר המותר חייל גם כן בדבר האסור. אבל לא לומר מיגו דחייל על אדם זה חייל גם כן אאחר. וע' שבועות (כ"ד ב') דהחילוק בין איסור כולל לאיסור מוסיף משום דאיסור מוסיף הוא בחתיכה אחת ואיסור כולל בב' חתיכות ולכך אף לדידן דאית לן איסור כולל היינו דוקא כשהנאסר הוא א' ר"ל אדם א' מיגו דנאסר בהיתר נוסף גם כן וחל איסור לדידיה גם כן על האסור לו. משא"כ לומר במיגו מאדם לאדם. אך י"ל דהכא גם כן אדם א' מתוך שחל עליו איסור לישא אחרת בזמן שאשתו בריאה חל גם כן לישא אחרת בזמן שנשתטית. אך ג"ז צ"ע מנ"ל דאמרינן מיגו מזמן לזמן דהא לא דמי לאיסור כולל דגמרא דהיינו אזמן אחד. מיהו מצה וסוכה לכאורה הם ב' זמנים דמיגו דחיילא שלא יאכל מצה כל השנה חייל ג"כ אפסח. ומ"מ י"ל דלא דמי דהתם ודאי יהיה הפסח אבל הכא מי יימר דתשתגע כו'. ועוי"ל התם יש גם כן בפסח מצה שאינה של מצוה וסוכה פסולה הלכך מיגו דחייל ע"ז כו' ודוחק:

כאונניח זה. כבר נתבאר דרוב הפוסקים ס"ל דר"ג לא גזר במקום מצוה ואפילו למ"ד דגזר במצות יבום י"ל דלא גזר במקום פו"ר ולשבת כו'. כיון דמצינו בגמרא גבי עבד חשו לזה ב"ש וב"ה וכופין את רבו כו' איך ס"ד שר"ג יגזור ע"ז. ותו שי"א דעכשיו כלה החרם ואינו רק מנהג כהובא בש"ע סי' א' וכמו שכתב הלבוש שם. והגם שהח"ץ סי' קכ"ד כ' דחר"ג נוהג גם כן עכשיו י"ל דהוי תקנה ולא כחומר ח' ממש דהא מצינו בט"ז סי' קי"ט כתב גם כן דנתמעט האיסור וכן כתב בתשובת חתנו דושה"כ הנ"ל. ותו דאפילו נניח דגזר. מנ"ל דיחמיר אף שאין לו כתובה שישב עגון כל ימיו דילמא לא החמיר שמחוייב להשליש הכתובה רק כשיש לו ולא כשאין לו. וכשאין לו סגי בהתחייבות כאותה ששנינו בגיטין פ' השולח גבי חצי עבד וחצי ב"ח שכופין את רבו לשחררו וכותב שטר על חצי דמיו. הרי סגי בשטר דכיון שאין לו מעות אינו מחויב לבטל מפו"ר בשביל זה וה"נ כן. ועוד הנה בלא"ה החמ"ח סי' קי"ט ס"ק י"ב תמה על חיוב השלשת הכתובה כו'. ע"כ מסתבר שאין להחמיר כשאין לו. מה גם למ"ש בספר בית מאיר בסי' א' תירוץ על קושיית החמ"ח וז"ל ומה שהוקשה להחמ"ח על הכתובה לע"ד פשוט כיון דמתירים לו. ולכשתשתפה בדין תתבע הכתובה וגרושין אולי אז יטעון אין לי או באמת לא יהיה לו ותלקה העניה לכן מחוייב לייחד הכתובה עכ"ל וכן כתב בתשובת צ"צ ססי' ס"ז כמש"ל. דלפ"ז דוקא כשיש לו שייך לומר כן אולי אחר כך לא יהיה לו ותלקה כו' משא"כ כשעכשיו גם כן אין לו סגי בהתחייבות:

כבאך זאת ודאי מחויב לה בכל חיובי ממון מזונות וכסות. וכדין הנזכר בש"ע סי' ע' ס"ג. וכשישא אחרת ה"ל כאילו יש לו שתי נשים בזמן הגמרא שמחויב לזון שתיהם בשוה. ומאחר שחייב לה מזונות וכסות. אם כן כשישליש הכתובה אזי הריוח מהממון שייך לו למזונותיה. כמ"ש החמ"ח סי' קי"ט ס"ק י"ב. והמותר שלא יספיק הריוח ישלם מביתו:

כגקיצור. עוד חקירה בענין חר"ג אם שייך במקום מצוה ועוד טעמים שלא החמיר כשאין לו לשלם הכתובה:

כדעוד מצאנו מד"ק של רבינו ע' חמ"ח סי' קי"ט סס"ק י"ב ובב"ש שם סק"ח ובסי' א' סס"ק כ"ג דאף שישליש המאה רוכ"ס חייב לה בכל חיובי ממון מזונות וכסות רק שהריוח מן המאה רו"כ יהיה לו. וזה הריוח יתן לאחיה עבור שיחזיק אותה. ואם לא יספיק ראוי שיתחייב עוד איזה סך קטן מדי שנה ערך שמונה או עשרה רו"כ שיהיה על רפואתה וכה"ג. והמאה רו"כ עצמן יהיו ביד שני שלישין בטוחים חמשים אצל א' וחמשים אצל השני. ולא ביד אחיה כלל. כי מאחר שצריך שתהיה הכתובה מוכנת בכדי שכשתשתפה תמצא הכתובה מוכנת. א"א שיתנוהו ביד אחיה. כי הוא יטעון שמחזיק אותה והכל שלו. ולכשיקויים כנ"ל. והיינו כשיתקשר אחיה שיחזיק אותה והבעל יתחייב גם כן כנ"ל אזי אפשר לפענ"ד להתיר לו אם יסכימו גדולי המורים וע"פ מאה רבנים: