Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·
אסימן יז
לענין ספק פצוע דכא אם מותר לבוא בקהל מדאורייתא:
לענין ספק פצוע דכא אם מותר לבוא בקהל מדאורייתא:
בא
משנה פרק בתרא דקדושין (דע"ד א') כל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זה בזה (כגון ממזרי בשתוקי כו' בקהל ספק יבוא כו') ובגמרא שם (דע"ד סע"ב) מוקי רבא דקאי נמי על גר עמוני ומואבי דמותר בממזרת וה"ה בשתוקית וכן פי' הרמב"ם בפי' המשניות. וא"כ מוכח דגבי הלאו דלא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' אמרינן ג"כ בקהל ודאי הוא דלא יבוא הא בקהל ספק יבוא מאחר דשרי גר עמוני בשתוקית. וצ"ל דהא לעיל (דע"ג א') מצרכינן תרי קהלי חד למישרי ממזר בשתוקי וחד למישרי שתוקי בישראל הא אילו לא הוו רק חד קהל לא הוו מתירין שניהם רק א' מהן היינו ממזר בשתוקי ולא הוו ילפינן מיניה להתיר שתוקי בישראל כדפרש"י שם ד"ה ואיבעית אימא הני נמי תרי קהלי נינהו. והביאו הרשב"א בתה"א בית ד' שער א' (דק"ב א'). וכיון דאפילו בהיתר ספיקות דממזר נצרך לכל דרשה לימוד בפ"ע מקרא. א"כ מהיכי תיתי להתיר עמוני בקהל ספק מאחר דליכא קרא ע"ז. דיש לחלק בין ממזר דשרי בקהל ספק משום דבא מטפה כשרה כדאיתא ביבמות פרק הערל (דף ע"ח א') ואף על גב דיצירתו בעבירה. ועיין לקמן בקדושין (דף ע"ח א') גבי חלל. אבל עמוני דבא מטיפה פסולה לא שרי גם בקהל ספק. (וכן סובר בעל סדר אליהו רבא (דמ"ט ע"ד) ואשתמיטתיה משנה שלימה זאת וכבר השיגו השער המלך פרק ט"ו מהלכות אסורי ביאה דין כ"א אך גם הוא לא הביא מהמשנה זו). וצ"ל כיון שיש קרא לענין פסולי יוחסין דקהל ספק לא דמי לקהל ודאי דהיינו דשרינן ממזר בשתוקית. תו א"צ קרא לימוד. ואמרינן דהיכא דכתיב בקהל היינו דוקא בקהל ודאי הא בקהל ספק יבוא. מאחר דגילה לנו קרא דפי' בקהל היינו בקהל ודאי. אך לענין ספק גר עמוני אם מותר בקהל יש לעיין דהא כאן ליכא קרא ע"ז כ"א ללמוד מספק ממזר. וכבר נתבאר שיש לומר דאין ללמוד זה מזה וכמו שמצינו בירושלמי דאף לראב"י דאומר אין ממזר בספק ור"ל דשתוקי מותר לבא בקהל מודה הוא בספק עובד כוכבים ובספק חללים בירושלמי פרק החולץ ופרק הערל ובפרק ד' דקדושין. א"כ י"ל כ"ש ספק עמוני. אך י"ל ג"כ להפך דהנה בתוספות (דע"ג א') גבי וחד למישרי שתוקי בישראל וז"ל תימה היכא מידרש שתוקי בישראל מיתורא דקהל וי"ל דמקיש ממזר לקהל מה גבי קהל ממעטינן קהל ספק ה"נ גבי ממזר ממעטינן ממזר ספק עכ"ל ת"י. א"כ מאחר דבקהל דכתיב גבי עמוני היינו בקהל ודאי וממעטינן קהל ספק אף על גב דאין קרא על זה אלא דלמידין מן בקהל דגבי ממזר. א"כ ה"ה ג"כ עמוני היינו ג"כ עמוני ודאי ולא עמוני ספק. וכן ראיתי דס"ל להפני יהושע בקדושין (דף ע"ג א') ד"ה חד לכהנים וז"ל לאו דוקא ספק ממזר מותר אלא אפילו ספק עמוני ומואבי עכ"ל. רק שלא הביא ראיה ע"ז. ולפמ"ש י"ל משום דמקיש עמוני לקהל מה גבי קהל דגבי עמוני ממעטינן קהל ספק כדמוכרח מהמשנה דכל האסורים לבוא בקהל כו' כנ"ל. כמ"כ גבי עמוני ממעטינן עמוני ספק. וכן כתב בקרבן העדה בירושלמי פרק הערל דספק גר עמוני מרבינן מקהל יתירא שמותר לבוא בקהל דהא עיקר דיוקא דר"י ור"י מדלא כללינהו לממזר ועמוני בחד קהל שמע מינה דחד דינא אית להו. וכ"כ עוד בפרק בתרא דקדושין ה"ג. ומ"ש מדלא כללינהו כן פרש"י (דע"ג ריש ע"א). אבל עכ"ז אין מוכרח כלל דמרבינן ספק גר עמוני די"ל הריבוי רק ספק ממזר. ולכאורה יש ראיה דספק עמוני פסול ממשנה שלימה ששנינו ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (דף ס"ז ע"ב) ובן תשע שנים ויום א' פוסלין ולא מאכילין ספק שהוא בן תשע כו' (הוי נמי כבן ט' ופוסל ואמילתא דלעיל קאי. רש"י) ובגמרא (דף ס"ח ע"א) מוקים לה רבא בבן תשע שנים ויום א' גר עמוני ומואבי כו' חלל וממזר שבאו על הכהנת כו'. והשתא אם איתא דספק גר עמוני מותר לבא בקהל א"כ ספק בן תשע אמאי פוסל. דהא ה"ל כספק גר עמוני. ויש לדחות דבאמת אין הפסול רק מדרבנן. ותדע דהא מוקים לה ג"כ אממזר וספק ממזר אמרינן בהדיא דשרי מן התורה. ועכצ"ל הא דספק בן ט' ממזר פוסל. הוי מדרבנן. א"כ כמ"כ י"ל בספק עמוני. מיהו קשה לומר דהוי רק ספק דרבנן דהא התוספות שם (דף ס"ח סוף ע"א) הקשו וא"ת ספק בן ט' האיך פוסל בביאתו דנוקמיה אחזקה קמייתא כו'. וי"ל דהכא כגון כו' ע"ש והשתא אם הוי ספק דרבנן אין התירוץ מספיק כ"כ. ע"כ אפשר לומר כיון דספק ממזר דשרי מן התורה חידוש הוא דבכל התורה ספיקא לחומרא מדאורייתא רק הכא חידשה התורה דספק ממזר שריא וכמ"ש הרשב"א בתה"א (דק"ב ע"א) ובחידושיו בפרק בתרא דקדושין. ע"כ י"ל שאין לך בו אלא חידושו דהיינו דוקא כשהספק שמא אינו ממזר כלל ואין כאן פסול כלל בכה"ג הקילה התורה שכל שאינו ידוע שהוא ממזר ויש בזה ספק הוא מותר לבא בקהל. משא"כ הכא גבי ספק בן ט' שודאי הוא ממזר רק הספק שמא הוא אינו בן ט' עדיין ואין ביאתו פוסל בספק זה י"ל דלא הקילה התורה משאר ספק דאורייתא כיון שעכ"פ ידוע שהוא ממזר. אף שיש ספק אם פוסל ביאתו. זה אינו דומה ממש להספק שהתירה התורה שהוא רק כשיש לומר שמא אינו ממזר כלל. וא"כ עד"ז יש לתרץ ג"כ בענין ספק בן ט' דגר עמוני דאף שנאמר דספק גר עמוני מותר מדאורייתא היינו שהספק שמא אינו עמוני כלל משא"כ כשהוא ודאי עמוני רק הספק אם ביאתו פסולה י"ל דה"ל כשאר ספק של תורה. ובפ"ד דברכות (דף כ"ח ע"א) גבי יהודה גר עמוני לא התיר ר' יהושע רק משום כל דפריש מרובא פריש משמע הא ספק עמוני אסור. יש לומר ההיא היינו להתיר אף מדרבנן דלא עדיף מספק ממזר דאסור מדרבנן משום מעלה דיוחסין ע"כ הוצרכו לומר משום כל דפריש מרובא פריש:
משנה פרק בתרא דקדושין (דע"ד א') כל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זה בזה (כגון ממזרי בשתוקי כו' בקהל ספק יבוא כו') ובגמרא שם (דע"ד סע"ב) מוקי רבא דקאי נמי על גר עמוני ומואבי דמותר בממזרת וה"ה בשתוקית וכן פי' הרמב"ם בפי' המשניות. וא"כ מוכח דגבי הלאו דלא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' אמרינן ג"כ בקהל ודאי הוא דלא יבוא הא בקהל ספק יבוא מאחר דשרי גר עמוני בשתוקית. וצ"ל דהא לעיל (דע"ג א') מצרכינן תרי קהלי חד למישרי ממזר בשתוקי וחד למישרי שתוקי בישראל הא אילו לא הוו רק חד קהל לא הוו מתירין שניהם רק א' מהן היינו ממזר בשתוקי ולא הוו ילפינן מיניה להתיר שתוקי בישראל כדפרש"י שם ד"ה ואיבעית אימא הני נמי תרי קהלי נינהו. והביאו הרשב"א בתה"א בית ד' שער א' (דק"ב א'). וכיון דאפילו בהיתר ספיקות דממזר נצרך לכל דרשה לימוד בפ"ע מקרא. א"כ מהיכי תיתי להתיר עמוני בקהל ספק מאחר דליכא קרא ע"ז. דיש לחלק בין ממזר דשרי בקהל ספק משום דבא מטפה כשרה כדאיתא ביבמות פרק הערל (דף ע"ח א') ואף על גב דיצירתו בעבירה. ועיין לקמן בקדושין (דף ע"ח א') גבי חלל. אבל עמוני דבא מטיפה פסולה לא שרי גם בקהל ספק. (וכן סובר בעל סדר אליהו רבא (דמ"ט ע"ד) ואשתמיטתיה משנה שלימה זאת וכבר השיגו השער המלך פרק ט"ו מהלכות אסורי ביאה דין כ"א אך גם הוא לא הביא מהמשנה זו). וצ"ל כיון שיש קרא לענין פסולי יוחסין דקהל ספק לא דמי לקהל ודאי דהיינו דשרינן ממזר בשתוקית. תו א"צ קרא לימוד. ואמרינן דהיכא דכתיב בקהל היינו דוקא בקהל ודאי הא בקהל ספק יבוא. מאחר דגילה לנו קרא דפי' בקהל היינו בקהל ודאי. אך לענין ספק גר עמוני אם מותר בקהל יש לעיין דהא כאן ליכא קרא ע"ז כ"א ללמוד מספק ממזר. וכבר נתבאר שיש לומר דאין ללמוד זה מזה וכמו שמצינו בירושלמי דאף לראב"י דאומר אין ממזר בספק ור"ל דשתוקי מותר לבא בקהל מודה הוא בספק עובד כוכבים ובספק חללים בירושלמי פרק החולץ ופרק הערל ובפרק ד' דקדושין. א"כ י"ל כ"ש ספק עמוני. אך י"ל ג"כ להפך דהנה בתוספות (דע"ג א') גבי וחד למישרי שתוקי בישראל וז"ל תימה היכא מידרש שתוקי בישראל מיתורא דקהל וי"ל דמקיש ממזר לקהל מה גבי קהל ממעטינן קהל ספק ה"נ גבי ממזר ממעטינן ממזר ספק עכ"ל ת"י. א"כ מאחר דבקהל דכתיב גבי עמוני היינו בקהל ודאי וממעטינן קהל ספק אף על גב דאין קרא על זה אלא דלמידין מן בקהל דגבי ממזר. א"כ ה"ה ג"כ עמוני היינו ג"כ עמוני ודאי ולא עמוני ספק. וכן ראיתי דס"ל להפני יהושע בקדושין (דף ע"ג א') ד"ה חד לכהנים וז"ל לאו דוקא ספק ממזר מותר אלא אפילו ספק עמוני ומואבי עכ"ל. רק שלא הביא ראיה ע"ז. ולפמ"ש י"ל משום דמקיש עמוני לקהל מה גבי קהל דגבי עמוני ממעטינן קהל ספק כדמוכרח מהמשנה דכל האסורים לבוא בקהל כו' כנ"ל. כמ"כ גבי עמוני ממעטינן עמוני ספק. וכן כתב בקרבן העדה בירושלמי פרק הערל דספק גר עמוני מרבינן מקהל יתירא שמותר לבוא בקהל דהא עיקר דיוקא דר"י ור"י מדלא כללינהו לממזר ועמוני בחד קהל שמע מינה דחד דינא אית להו. וכ"כ עוד בפרק בתרא דקדושין ה"ג. ומ"ש מדלא כללינהו כן פרש"י (דע"ג ריש ע"א). אבל עכ"ז אין מוכרח כלל דמרבינן ספק גר עמוני די"ל הריבוי רק ספק ממזר. ולכאורה יש ראיה דספק עמוני פסול ממשנה שלימה ששנינו ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (דף ס"ז ע"ב) ובן תשע שנים ויום א' פוסלין ולא מאכילין ספק שהוא בן תשע כו' (הוי נמי כבן ט' ופוסל ואמילתא דלעיל קאי. רש"י) ובגמרא (דף ס"ח ע"א) מוקים לה רבא בבן תשע שנים ויום א' גר עמוני ומואבי כו' חלל וממזר שבאו על הכהנת כו'. והשתא אם איתא דספק גר עמוני מותר לבא בקהל א"כ ספק בן תשע אמאי פוסל. דהא ה"ל כספק גר עמוני. ויש לדחות דבאמת אין הפסול רק מדרבנן. ותדע דהא מוקים לה ג"כ אממזר וספק ממזר אמרינן בהדיא דשרי מן התורה. ועכצ"ל הא דספק בן ט' ממזר פוסל. הוי מדרבנן. א"כ כמ"כ י"ל בספק עמוני. מיהו קשה לומר דהוי רק ספק דרבנן דהא התוספות שם (דף ס"ח סוף ע"א) הקשו וא"ת ספק בן ט' האיך פוסל בביאתו דנוקמיה אחזקה קמייתא כו'. וי"ל דהכא כגון כו' ע"ש והשתא אם הוי ספק דרבנן אין התירוץ מספיק כ"כ. ע"כ אפשר לומר כיון דספק ממזר דשרי מן התורה חידוש הוא דבכל התורה ספיקא לחומרא מדאורייתא רק הכא חידשה התורה דספק ממזר שריא וכמ"ש הרשב"א בתה"א (דק"ב ע"א) ובחידושיו בפרק בתרא דקדושין. ע"כ י"ל שאין לך בו אלא חידושו דהיינו דוקא כשהספק שמא אינו ממזר כלל ואין כאן פסול כלל בכה"ג הקילה התורה שכל שאינו ידוע שהוא ממזר ויש בזה ספק הוא מותר לבא בקהל. משא"כ הכא גבי ספק בן ט' שודאי הוא ממזר רק הספק שמא הוא אינו בן ט' עדיין ואין ביאתו פוסל בספק זה י"ל דלא הקילה התורה משאר ספק דאורייתא כיון שעכ"פ ידוע שהוא ממזר. אף שיש ספק אם פוסל ביאתו. זה אינו דומה ממש להספק שהתירה התורה שהוא רק כשיש לומר שמא אינו ממזר כלל. וא"כ עד"ז יש לתרץ ג"כ בענין ספק בן ט' דגר עמוני דאף שנאמר דספק גר עמוני מותר מדאורייתא היינו שהספק שמא אינו עמוני כלל משא"כ כשהוא ודאי עמוני רק הספק אם ביאתו פסולה י"ל דה"ל כשאר ספק של תורה. ובפ"ד דברכות (דף כ"ח ע"א) גבי יהודה גר עמוני לא התיר ר' יהושע רק משום כל דפריש מרובא פריש משמע הא ספק עמוני אסור. יש לומר ההיא היינו להתיר אף מדרבנן דלא עדיף מספק ממזר דאסור מדרבנן משום מעלה דיוחסין ע"כ הוצרכו לומר משום כל דפריש מרובא פריש:
גקיצור. בגמרא פרק בתרא דקדושין (דף ע"ג סוף עמוד ב') מוכח דגבי הלאו דלא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' אמרינן גם כן לת"ק בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא. א"כ כמו כן לענין ספק גר עמוני יש לומר שמותר מדאורייתא לבא בקהל ודאי. כן י"ל לדעת התוספות בקדושין (תחלת דף ע"ג) וכך כתב הפני יהושע שם וכ"כ בקרבן העדה בירושלמי פרק הערל. ואין להקשות מהא דגר עמוני ספק אם הוא בן תשע שנים ויום א' פוסל בביאתו מדאורייתא דהא כמו כן גבי ממזר הדין כן וע"כ צריך לחלק דלא דמי ספק זה לספק ממזר שהתירה התורה. והא דבפרק ד' דברכות לא התיר ר' יהושע את יהודה גר עמוני רק משום כל דפריש מרובא פריש. היינו להתירו אף מדרבנן:
דב
והנה בירושלמי כאן ובפרק הערל ס"ל לר' ירמיה דפצוע דכא ישראל מותר לו לישא ממזרת ודייק לה מכללא דמשנתינו דכל האסורים לבוא בקהל מותרים לבוא זה בזה דשמעינן מינה דפצוע דכא שאסור לבוא בקהל מותר בממזרת. א"ר יוסי ובלבד פסולי משפחה (הא דתנן כל האסורים וכו' לא איירי אלא דכל האסורים לבוא זה בזה משום פסול משפחה מותרים לבוא זה בזה אבל פסולי הגוף כגון פצוע דכא וכרות שפכה אינן בכלל הזה ואסורים בפסולי משפחה כגון ממזרת ונתינה ופליג אר' ירמיה) הא פסול הגוף לא. חיליה דר' יוסי (כלומר כחו וראייתו) מן הדא דאמר רב חלקיה רבי סימון בשם ר' יהושע בן לוי לא שנו (הא דתנן בפרק הערל פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת ומשוחררת) אלא פצוע דכא ישראל אבל פצוע דכא כהן לא (וה"פ קסבר פצוע דכא כהן בקדושתיה קאי וכהן אסור בגיורת שהיא כזונה). כמה דאת אמר תמן (כי היכי דאמר ר' יהושע בן לוי התם כיון שהוא ודאי כהן אף שפסול בגופו בקדושתיה קאי ואסור בזונה אף הכא ישראל ודאי הוא ובקדושתיה קאי ואסור בממזרת) כהן ברור אסור לו לישא גיורת אף הכא ישראל ברור אסור לו לישא ממזרת. עכ"ל הירושלמי עם פי' קרבן העדה. והנה בש"ס דילן בפרק הערל (דף ע"ו א') פשיט רב ששת דפצוע דכא כהן מותר בגיורת מהברייתא שהביא דתניא דפ"ד ישראל מותר בנתינה. וסבירא ליה דנתינים אסורים מדאורייתא לבוא בקהל. ורבא דחי דנתינים בגירותן אינם אסורים אלא דרבנן. וכי גזרו רבנן בכשרים אבל בפסולין (כגון פצוע דכא וממזר כו') לא גזור רבנן. והדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי כו'. ועפ"ז פסקו הרמב"ם ריש פרק ט"ז והרא"ש והרשב"א שם ד"ה אמר ליה רבינא לרב אשי והנ"י בשם הריטב"א כרב ששת. וכתב הרשב"א דלפ"ז קיי"ל גם כן כר' ירמיה בירושלמי דפצוע דכא ישראל מותר לו לישא ממזרת כפשטא דמשנתינו דכל האסורים כו' דהא כל ראייתו של ר' יוסי החולק עליו אינו אלא מהא דר' יהושע בן לוי ואנן קיי"ל כרב ששת ולא כריב"ל. כ"כ הנימוקי יוסף בשם הריטב"א. ומ"ש הבית שמואל ריש סימן ה' ססק"א ולכאורה קשה לשטה זו למה לא אוקמי מתניתין דכל האסורים כו' איירי בפצוע דכא כו'. ואשתמיטתיה הירושלמי דר' ירמיה מוקי מתניתין כן. ובעל המאור פסק כדדחי רבא והביא ראיה מהסוגיא (דף ע"ט) וסיים הלכך פצוע דכא ישראל מותר בנתינה ופצוע דכא כהן אסור לכתחלה בגיורת עכ"ל ולא הבנתי מהו לכתחלה דמשמע דיעבד לא ואם בקדושתיה קאי גם דיעבד תצא. וצ"ל דסבירא ליה דגיורת אינה בכלל זונה עי' בית שמואל ריש סימן ה' בשם הראב"ד והרשב"א וצ"ע. ועיין בסוגיא דפרק הבא על יבמתו (דף נ"ז ע"א) משמע דרבי יוחנן ור' אושעיא לא ס"ל כרב ששת. כ"כ בסהמ"ק פרק בתרא דקדושין (דף ע"ב ב') בד"ה חמשה קהלי כתיבי. ושטה ג' היא שטת הרמב"ם דס"ל בחדא כבעל המאור דקיי"ל כסברא קמייתא דרבא בענין נתינים. ובחדא ס"ל כשאר פוסקים דפצוע דכא כהן מותר בגיורת כרב ששת. ואעפ"כ ס"ל כר' יוסי בירושלמי דפ"ד ישראל אסור בממזרת. רק שהתיר לו לישא א' מהספקות כגון שתוקית. והיינו משום דאיסור שתוקית הוא מדרבנן וס"ל דרבנן לא גזרו על הפסולים כמו דלא גזרו עליו בנתינה. וכוותיה פסק הרב"י בש"ע רסי' ה'. והרמ"א שם הביא דעת הרשב"א והרא"ש והטור וסיעתם בשם י"א דפצוע דכא ישראל מותר אפילו בממזרת אבל דעת בעל המאור השמיטו בעלי הש"ע. ולפ"ז יצא לנו דבהכרח קיי"ל גבי פצוע דכא ג"כ הדרשא דבקהל ודאי הוא דלא יבוא הא בקהל ספק יבוא דלא מבעיא להרשב"א וסיעתו דס"ל כר' ירמיה בירושלמי דס"ל דפצוע דכא נכלל בכלל דמשנתינו דכל האסורים לבוא בקהל מותרים לבוא זה בזה. וא"כ הרי זה בזה היינו ג"כ בשתוקית וא"כ מוכרח דבקהל ספק יבוא. אלא אפילו להרמב"ם דפוסק כר' יוסי בירושלמי דהמשנה לא מיירי בפצוע דכא וכ"מ לכאורה שטחיות הש"ס דילן כמ"ש הב"ש ססק"א כנ"ל. מ"מ הרי הרמב"ם התירו בהדיא באחד מהספיקות וע"כ ס"ל דדרשינן ג"כ בו בקהל ודאי הוא דלא יבוא כו'. וכמ"ש הב"ש ס"ק ב'. והבית מאיר הביא לו ראיה דכה"ג כתבו התוספות פרק הערל (דע"ח א') ד"ה מצרי שני דגבי מצרי נמי ס"ל בפשיטות דבקהל ודאי הוא דלא יבוא הא בקהל ספק יבוא. ולא ידעתי למה נצרך להביא ראיה מדברי התוספות הלא גמרא ערוכה היא דמוקי מתניתין דכל האסורים לבוא בקהל מותרים לבוא זה בזה בגר עמוני כדלעיל דמותר בשתוקית וה"ה מצרי דמאי שנא. אלא שיש לומר משום דקהל דגבי עמוני ודגבי מצרי הם מחמשה קהלי שבגמרא כדפרש"י (דף ע"ב סוף ע"א) אבל קהל דגבי פצוע דכא אינו מחמשה קהלי לפרש"י מ"מ י"ל דלמידין זה מזה. בשגם שאפשר דהוי כ"ש דהא בא מטפה כשרה. וכ"ש לפי מה שכתב הריטב"א בשם הראב"ד דקהל דגבי פצוע דכא הוא מחמשה קהלי. וז"ל והראב"ד ז"ל פי' תרי דממזר ותרי דעמוני וחד דפצוע דכא. אבל דמצרי ואדומי לא חשיב דההוא בהתירא כתיב יבוא להם בקהל ה' וזה יותר נכון בעיני עכ"ל. והנה הנודע ביהודה סימן ו' והעצי ארזים ס"ק ג' והשער המלך פרק ט"ו מהלכות אסורי ביאה הלכה ט' כולם הקשו קושיא עצומה על הרמב"ם איך פצוע דכא מותר בשתוקית נהי דס"ל בקהל ספק יבוא מ"מ כיון שלדעתו אסור בממזרת א"כ ממ"נ אסורה לו שאם היא ממזרת אסורה לו ואם היא כשרה אסורה לו משום קהל ישראל. ותירץ השעה"מ דסבירא ליה כמ"ש בתשובת מהרי"ט חיו"ד סי' א' דכל שהוא ספק ה"ל כקהל בפני עצמו ולא חשיב קהל. והתירוץ דהנודע ביהודה והעצי ארזים הוא דוחק:
והנה בירושלמי כאן ובפרק הערל ס"ל לר' ירמיה דפצוע דכא ישראל מותר לו לישא ממזרת ודייק לה מכללא דמשנתינו דכל האסורים לבוא בקהל מותרים לבוא זה בזה דשמעינן מינה דפצוע דכא שאסור לבוא בקהל מותר בממזרת. א"ר יוסי ובלבד פסולי משפחה (הא דתנן כל האסורים וכו' לא איירי אלא דכל האסורים לבוא זה בזה משום פסול משפחה מותרים לבוא זה בזה אבל פסולי הגוף כגון פצוע דכא וכרות שפכה אינן בכלל הזה ואסורים בפסולי משפחה כגון ממזרת ונתינה ופליג אר' ירמיה) הא פסול הגוף לא. חיליה דר' יוסי (כלומר כחו וראייתו) מן הדא דאמר רב חלקיה רבי סימון בשם ר' יהושע בן לוי לא שנו (הא דתנן בפרק הערל פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת ומשוחררת) אלא פצוע דכא ישראל אבל פצוע דכא כהן לא (וה"פ קסבר פצוע דכא כהן בקדושתיה קאי וכהן אסור בגיורת שהיא כזונה). כמה דאת אמר תמן (כי היכי דאמר ר' יהושע בן לוי התם כיון שהוא ודאי כהן אף שפסול בגופו בקדושתיה קאי ואסור בזונה אף הכא ישראל ודאי הוא ובקדושתיה קאי ואסור בממזרת) כהן ברור אסור לו לישא גיורת אף הכא ישראל ברור אסור לו לישא ממזרת. עכ"ל הירושלמי עם פי' קרבן העדה. והנה בש"ס דילן בפרק הערל (דף ע"ו א') פשיט רב ששת דפצוע דכא כהן מותר בגיורת מהברייתא שהביא דתניא דפ"ד ישראל מותר בנתינה. וסבירא ליה דנתינים אסורים מדאורייתא לבוא בקהל. ורבא דחי דנתינים בגירותן אינם אסורים אלא דרבנן. וכי גזרו רבנן בכשרים אבל בפסולין (כגון פצוע דכא וממזר כו') לא גזור רבנן. והדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי כו'. ועפ"ז פסקו הרמב"ם ריש פרק ט"ז והרא"ש והרשב"א שם ד"ה אמר ליה רבינא לרב אשי והנ"י בשם הריטב"א כרב ששת. וכתב הרשב"א דלפ"ז קיי"ל גם כן כר' ירמיה בירושלמי דפצוע דכא ישראל מותר לו לישא ממזרת כפשטא דמשנתינו דכל האסורים כו' דהא כל ראייתו של ר' יוסי החולק עליו אינו אלא מהא דר' יהושע בן לוי ואנן קיי"ל כרב ששת ולא כריב"ל. כ"כ הנימוקי יוסף בשם הריטב"א. ומ"ש הבית שמואל ריש סימן ה' ססק"א ולכאורה קשה לשטה זו למה לא אוקמי מתניתין דכל האסורים כו' איירי בפצוע דכא כו'. ואשתמיטתיה הירושלמי דר' ירמיה מוקי מתניתין כן. ובעל המאור פסק כדדחי רבא והביא ראיה מהסוגיא (דף ע"ט) וסיים הלכך פצוע דכא ישראל מותר בנתינה ופצוע דכא כהן אסור לכתחלה בגיורת עכ"ל ולא הבנתי מהו לכתחלה דמשמע דיעבד לא ואם בקדושתיה קאי גם דיעבד תצא. וצ"ל דסבירא ליה דגיורת אינה בכלל זונה עי' בית שמואל ריש סימן ה' בשם הראב"ד והרשב"א וצ"ע. ועיין בסוגיא דפרק הבא על יבמתו (דף נ"ז ע"א) משמע דרבי יוחנן ור' אושעיא לא ס"ל כרב ששת. כ"כ בסהמ"ק פרק בתרא דקדושין (דף ע"ב ב') בד"ה חמשה קהלי כתיבי. ושטה ג' היא שטת הרמב"ם דס"ל בחדא כבעל המאור דקיי"ל כסברא קמייתא דרבא בענין נתינים. ובחדא ס"ל כשאר פוסקים דפצוע דכא כהן מותר בגיורת כרב ששת. ואעפ"כ ס"ל כר' יוסי בירושלמי דפ"ד ישראל אסור בממזרת. רק שהתיר לו לישא א' מהספקות כגון שתוקית. והיינו משום דאיסור שתוקית הוא מדרבנן וס"ל דרבנן לא גזרו על הפסולים כמו דלא גזרו עליו בנתינה. וכוותיה פסק הרב"י בש"ע רסי' ה'. והרמ"א שם הביא דעת הרשב"א והרא"ש והטור וסיעתם בשם י"א דפצוע דכא ישראל מותר אפילו בממזרת אבל דעת בעל המאור השמיטו בעלי הש"ע. ולפ"ז יצא לנו דבהכרח קיי"ל גבי פצוע דכא ג"כ הדרשא דבקהל ודאי הוא דלא יבוא הא בקהל ספק יבוא דלא מבעיא להרשב"א וסיעתו דס"ל כר' ירמיה בירושלמי דס"ל דפצוע דכא נכלל בכלל דמשנתינו דכל האסורים לבוא בקהל מותרים לבוא זה בזה. וא"כ הרי זה בזה היינו ג"כ בשתוקית וא"כ מוכרח דבקהל ספק יבוא. אלא אפילו להרמב"ם דפוסק כר' יוסי בירושלמי דהמשנה לא מיירי בפצוע דכא וכ"מ לכאורה שטחיות הש"ס דילן כמ"ש הב"ש ססק"א כנ"ל. מ"מ הרי הרמב"ם התירו בהדיא באחד מהספיקות וע"כ ס"ל דדרשינן ג"כ בו בקהל ודאי הוא דלא יבוא כו'. וכמ"ש הב"ש ס"ק ב'. והבית מאיר הביא לו ראיה דכה"ג כתבו התוספות פרק הערל (דע"ח א') ד"ה מצרי שני דגבי מצרי נמי ס"ל בפשיטות דבקהל ודאי הוא דלא יבוא הא בקהל ספק יבוא. ולא ידעתי למה נצרך להביא ראיה מדברי התוספות הלא גמרא ערוכה היא דמוקי מתניתין דכל האסורים לבוא בקהל מותרים לבוא זה בזה בגר עמוני כדלעיל דמותר בשתוקית וה"ה מצרי דמאי שנא. אלא שיש לומר משום דקהל דגבי עמוני ודגבי מצרי הם מחמשה קהלי שבגמרא כדפרש"י (דף ע"ב סוף ע"א) אבל קהל דגבי פצוע דכא אינו מחמשה קהלי לפרש"י מ"מ י"ל דלמידין זה מזה. בשגם שאפשר דהוי כ"ש דהא בא מטפה כשרה. וכ"ש לפי מה שכתב הריטב"א בשם הראב"ד דקהל דגבי פצוע דכא הוא מחמשה קהלי. וז"ל והראב"ד ז"ל פי' תרי דממזר ותרי דעמוני וחד דפצוע דכא. אבל דמצרי ואדומי לא חשיב דההוא בהתירא כתיב יבוא להם בקהל ה' וזה יותר נכון בעיני עכ"ל. והנה הנודע ביהודה סימן ו' והעצי ארזים ס"ק ג' והשער המלך פרק ט"ו מהלכות אסורי ביאה הלכה ט' כולם הקשו קושיא עצומה על הרמב"ם איך פצוע דכא מותר בשתוקית נהי דס"ל בקהל ספק יבוא מ"מ כיון שלדעתו אסור בממזרת א"כ ממ"נ אסורה לו שאם היא ממזרת אסורה לו ואם היא כשרה אסורה לו משום קהל ישראל. ותירץ השעה"מ דסבירא ליה כמ"ש בתשובת מהרי"ט חיו"ד סי' א' דכל שהוא ספק ה"ל כקהל בפני עצמו ולא חשיב קהל. והתירוץ דהנודע ביהודה והעצי ארזים הוא דוחק:
הקיצור. והנה בירושלמי סבירא ליה לר' ירמיה מדיוקא דמשנתנו הנ"ל דפצוע דכא מותר בממזרת ור' יוסי אוסר. ומשמע שם דרב ששת שבגמרא דילן פרק הערל (דף ע"ו ע"א) דפצוע דכא כהן מותר בגיורת ס"ל כר' ירמיה ולא כר' יוסי. והרשב"א והרא"ש והטור וסיעתם פסקו כרב ששת אם כן מוכח דגבי פצוע דכא גם כן אמרינן בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא. וגם להרמב"ם צ"ל כן ומה שהקשו הנודע ביהודה סי' ו' והעצי ארזים ס"ק ג' על הרמב"ם תירץ בשעה"מ:
וג
והנה מאחר שיצא לנו דגבי פצוע דכא אמרינן בקהל ספק יבוא ואינו אסור רק בקהל ודאי. א"כ כמו כן י"ל דאמרינן גם כן פצוע דכא ודאי הוא דלא יבוא בקהל הא ספק פצוע דכא יבא. דלכאורה הא בהא תליא. וכן מצאתי שכתב בשעה"מ פט"ו מהא"ב דין כ"א לענין עמוני ומואבי וז"ל ולכן נראה דאף בעמוני ומואבי וכל הני דרשינן ודאי הך דרשא דקהל ודאי הוא דלא יבא וכן עמוני ודאי הוא דלא יבא עכ"ל ודלא כספר סדר אליהו רבא (דף מ"ט ע"ד) ע"ש. הרי ס"ל דאם אמרינן בקהל ספק יבא ה"ה דאמרינן עמוני ודאי הוא דלא יבא. וא"כ גבי פצוע דכא ג"כ דאמרינן בקהל ודאי הוא דלא יבא ממילא אמרינן ג"כ פצוע דכא ודאי הוא דלא יבא. אך לעיל אות א' כתבתי שאינו מוכרח דשאני קהל ספק דיש לימוד עליו דאינו דומה לקהל ודאי מה שאין כן ללמוד ספק עמוני וספק פצוע דכא מספק ממזר זה אינו מוכרח. והנה מדברי רש"י בקדושין (דף ע"ג ע"א) מוכרח דלהתיר שתוקי בקהל חמור יותר מלהתיר ממזר בשתוקי. דכתב רש"י בד"ה ואיבעית אימא הני נמי תרי קראי נינהו. ואי לא אייתר קרא לא הוה דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא כו'. והרי אעפ"כ היינו דורשים בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבוא. משמע דזה מסתברא יותר ולכן אילו היה רק קרא א' מיותר היינו דורשין המסתברא יותר היינו להתיר ממזר ודאי בשתוקית ולא היינו מתירים שתוקי בישראל. ונראה דרש"י דייק כן מהגמרא דאומר חד למישרי ממזר בשתוקי וחד למישרי שתוקי בישראל. הרי דמקרא הראשון למידין היתר ממזר בשתוקי שזה פשוט יותר ואחר כך מקרא השני מתירין גם שתוקי בישראל. ועוד נראה ראיה ברורה דממזר בשתוקי קיל יותר ממשנתינו זו דכל האסורים לבוא בקהל מותרים זה בזה. הרי ס"ל לת"ק דממזר בשתוקי מותר אף מדרבנן משא"כ שתוקי בישראל עכ"פ אסור מדרבנן אלמא דזה קיל יותר. ולכן גם לענין מדאורייתא אילו היה מיותר רק קרא אחד היינו דורשין להתיר הקל יותר היינו ממזר בשתוקי מלהתיר השתוקי בישראל. ולפ"ז אף דקיי"ל דפצוע דכא מותר בקהל ספק י"ל דספק פצוע דכא אינו מותר בישראל כיון דאין לנו יתור קרא על זה והיתר זה חמור יותר מהיתר דפצוע דכא בקהל ספק. דהתורה הקפידה יותר אקהל ודאי שלא יבוא בו שום פסול. ואין ללמוד מספק ממזר דספק חלל יוכיח כנ"ל. אך הריטב"א בקדושין שם ס"ל הפך מפרש"י דז"ל אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר כו' עד ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא. ראיתי מקשים דרבא אדרבא דבפרק החולץ (דף ל"ז) בהלכה ספק בן תשעה לראשון אמרינן דפליגי אביי ורבא. דאביי סבר הלכה כשמואל דאמר הלכה כמתניתין דשרי ודאן בספיקן ורבא אמר הלכה כרב דפסק הלכה כר' אלעזר דאמר ודאן בספיקן אוסר. ונ"ל דלא קשיא דההיא פלוגתא הוא לאסור שתוקי בממזרת ורבא סבר דאסור דכיון דהוא ספק כישראל חשבינן ליה והך דרשא דספק ממזר יבוא אית ליה לרבא אבל שיבא ממזר בקהל ספק לית ליה וכישראל גמור עביד ליה לכל מילי. ואי הוה קשיא הוה אמינא דהכא רבה גרסינן אלא שאין אנו צריכין לכך עכ"ל. הנה ס"ל דלר' אלעזר ממזר בשתוקי אסור מדאורייתא ושתוקי בישראל שרי מדאורייתא ושכן פוסק רבא. ונלע"ד שזהו הפך מדברי רש"י דמאחר דס"ל לרש"י דאילו היה רק קרא אחד היינו מתירין ממזר בשתוקי ואוסרין שתוקי בישראל. א"כ לר' אלעזר אם תמצא לומר כהריטב"א דדורש רק היתר א' יותר היה ראוי שיתיר ממזר בשתוקי משיתיר שתוקי בישראל דדוחק לומר דרבנן ור' אלעזר פליגי בסברות הפוכות דלרבנן שתוקי בישראל חמור ולר' אלעזר נהפוך הוא. גם בלאו הכי יש קושיא על תירוצו של הריטב"א דמתרץ הך דרבא דהכא דס"ל רק דספק ממזר יבא ולא שממזר ודאי יבא בקהל ספק דהא בהדיא אמר רבא כאן ב' הדרשות. וראיתי בעצי ארזים סימן ד' ס"ק ל"ט שהריטב"א היה לו גירסא אחרת. עכ"פ לגירסת הש"ס שלנו אי אפשר להעמיד דבריו. וקושייתו דרבא אדרבא י"ל דרבא אליבא דרבנן קאמר כאן. ואפשר ההכרח לומר לפ"ז כמ"ש הר"ן דר' אלעזר לא פליג דמדאורייתא שריא רק מדרבנן אוסר. וראיתי בסדר אליהו רבא (דף נ' ע"א) האריך לחלוק על סברא זו דהר"ן ושאין הדעת סובלו כו' אלא דר"א ס"ל דממזר אסור בקהל ספק ג"כ מדאורייתא וכתב שכן משמע ממ"ש הרמב"ם פרק ט"ו מהלכות אסורי ביאה הלכה כ"א דין תורה ספק ממזר מותר כו'. וממ"ש הה"מ שם הלכה כ"ו שאסופי אסור הוא בממזרת ד"ת כו' והאריך. והוא כסברת הריטב"א. אך ראייתו מהרמב"ם אינו נראה דהא כתב הרשב"א בתה"א (דף ק"ב ע"א) שהרמב"ם למד מספק ממזר לכל ספק דאורייתא שמותר דין תורה ואיך נאמר דס"ל ממזר בשתוקי אסור דין תורה. ובשעה"מ פ"ט מהלכות טומאת מת כתב קצת ישוב לקושיא זו משום דבשתוקי יש שני ספיקות להקל ע"כ אסור בממזר ד"ת. ומ"מ בשעה"מ פט"ו דהלכות אסורי ביאה ה"ט כתב שדעת הרמב"ם כהר"ן ולא כמו שכתב הסדר אליהו והביא ראיה:
והנה מאחר שיצא לנו דגבי פצוע דכא אמרינן בקהל ספק יבוא ואינו אסור רק בקהל ודאי. א"כ כמו כן י"ל דאמרינן גם כן פצוע דכא ודאי הוא דלא יבוא בקהל הא ספק פצוע דכא יבא. דלכאורה הא בהא תליא. וכן מצאתי שכתב בשעה"מ פט"ו מהא"ב דין כ"א לענין עמוני ומואבי וז"ל ולכן נראה דאף בעמוני ומואבי וכל הני דרשינן ודאי הך דרשא דקהל ודאי הוא דלא יבא וכן עמוני ודאי הוא דלא יבא עכ"ל ודלא כספר סדר אליהו רבא (דף מ"ט ע"ד) ע"ש. הרי ס"ל דאם אמרינן בקהל ספק יבא ה"ה דאמרינן עמוני ודאי הוא דלא יבא. וא"כ גבי פצוע דכא ג"כ דאמרינן בקהל ודאי הוא דלא יבא ממילא אמרינן ג"כ פצוע דכא ודאי הוא דלא יבא. אך לעיל אות א' כתבתי שאינו מוכרח דשאני קהל ספק דיש לימוד עליו דאינו דומה לקהל ודאי מה שאין כן ללמוד ספק עמוני וספק פצוע דכא מספק ממזר זה אינו מוכרח. והנה מדברי רש"י בקדושין (דף ע"ג ע"א) מוכרח דלהתיר שתוקי בקהל חמור יותר מלהתיר ממזר בשתוקי. דכתב רש"י בד"ה ואיבעית אימא הני נמי תרי קראי נינהו. ואי לא אייתר קרא לא הוה דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא כו'. והרי אעפ"כ היינו דורשים בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבוא. משמע דזה מסתברא יותר ולכן אילו היה רק קרא א' מיותר היינו דורשין המסתברא יותר היינו להתיר ממזר ודאי בשתוקית ולא היינו מתירים שתוקי בישראל. ונראה דרש"י דייק כן מהגמרא דאומר חד למישרי ממזר בשתוקי וחד למישרי שתוקי בישראל. הרי דמקרא הראשון למידין היתר ממזר בשתוקי שזה פשוט יותר ואחר כך מקרא השני מתירין גם שתוקי בישראל. ועוד נראה ראיה ברורה דממזר בשתוקי קיל יותר ממשנתינו זו דכל האסורים לבוא בקהל מותרים זה בזה. הרי ס"ל לת"ק דממזר בשתוקי מותר אף מדרבנן משא"כ שתוקי בישראל עכ"פ אסור מדרבנן אלמא דזה קיל יותר. ולכן גם לענין מדאורייתא אילו היה מיותר רק קרא אחד היינו דורשין להתיר הקל יותר היינו ממזר בשתוקי מלהתיר השתוקי בישראל. ולפ"ז אף דקיי"ל דפצוע דכא מותר בקהל ספק י"ל דספק פצוע דכא אינו מותר בישראל כיון דאין לנו יתור קרא על זה והיתר זה חמור יותר מהיתר דפצוע דכא בקהל ספק. דהתורה הקפידה יותר אקהל ודאי שלא יבוא בו שום פסול. ואין ללמוד מספק ממזר דספק חלל יוכיח כנ"ל. אך הריטב"א בקדושין שם ס"ל הפך מפרש"י דז"ל אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר כו' עד ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא. ראיתי מקשים דרבא אדרבא דבפרק החולץ (דף ל"ז) בהלכה ספק בן תשעה לראשון אמרינן דפליגי אביי ורבא. דאביי סבר הלכה כשמואל דאמר הלכה כמתניתין דשרי ודאן בספיקן ורבא אמר הלכה כרב דפסק הלכה כר' אלעזר דאמר ודאן בספיקן אוסר. ונ"ל דלא קשיא דההיא פלוגתא הוא לאסור שתוקי בממזרת ורבא סבר דאסור דכיון דהוא ספק כישראל חשבינן ליה והך דרשא דספק ממזר יבוא אית ליה לרבא אבל שיבא ממזר בקהל ספק לית ליה וכישראל גמור עביד ליה לכל מילי. ואי הוה קשיא הוה אמינא דהכא רבה גרסינן אלא שאין אנו צריכין לכך עכ"ל. הנה ס"ל דלר' אלעזר ממזר בשתוקי אסור מדאורייתא ושתוקי בישראל שרי מדאורייתא ושכן פוסק רבא. ונלע"ד שזהו הפך מדברי רש"י דמאחר דס"ל לרש"י דאילו היה רק קרא אחד היינו מתירין ממזר בשתוקי ואוסרין שתוקי בישראל. א"כ לר' אלעזר אם תמצא לומר כהריטב"א דדורש רק היתר א' יותר היה ראוי שיתיר ממזר בשתוקי משיתיר שתוקי בישראל דדוחק לומר דרבנן ור' אלעזר פליגי בסברות הפוכות דלרבנן שתוקי בישראל חמור ולר' אלעזר נהפוך הוא. גם בלאו הכי יש קושיא על תירוצו של הריטב"א דמתרץ הך דרבא דהכא דס"ל רק דספק ממזר יבא ולא שממזר ודאי יבא בקהל ספק דהא בהדיא אמר רבא כאן ב' הדרשות. וראיתי בעצי ארזים סימן ד' ס"ק ל"ט שהריטב"א היה לו גירסא אחרת. עכ"פ לגירסת הש"ס שלנו אי אפשר להעמיד דבריו. וקושייתו דרבא אדרבא י"ל דרבא אליבא דרבנן קאמר כאן. ואפשר ההכרח לומר לפ"ז כמ"ש הר"ן דר' אלעזר לא פליג דמדאורייתא שריא רק מדרבנן אוסר. וראיתי בסדר אליהו רבא (דף נ' ע"א) האריך לחלוק על סברא זו דהר"ן ושאין הדעת סובלו כו' אלא דר"א ס"ל דממזר אסור בקהל ספק ג"כ מדאורייתא וכתב שכן משמע ממ"ש הרמב"ם פרק ט"ו מהלכות אסורי ביאה הלכה כ"א דין תורה ספק ממזר מותר כו'. וממ"ש הה"מ שם הלכה כ"ו שאסופי אסור הוא בממזרת ד"ת כו' והאריך. והוא כסברת הריטב"א. אך ראייתו מהרמב"ם אינו נראה דהא כתב הרשב"א בתה"א (דף ק"ב ע"א) שהרמב"ם למד מספק ממזר לכל ספק דאורייתא שמותר דין תורה ואיך נאמר דס"ל ממזר בשתוקי אסור דין תורה. ובשעה"מ פ"ט מהלכות טומאת מת כתב קצת ישוב לקושיא זו משום דבשתוקי יש שני ספיקות להקל ע"כ אסור בממזר ד"ת. ומ"מ בשעה"מ פט"ו דהלכות אסורי ביאה ה"ט כתב שדעת הרמב"ם כהר"ן ולא כמו שכתב הסדר אליהו והביא ראיה:
זקיצור. ולפ"ז י"ל דכמו כן אמרינן פצוע דכא ודאי הוא דלא יבא הא ספק אם הוא פצוע דכא או לא יבא אף בקהל ודאי. אך מדברי רש"י בקדושין (דף ע"ג א') בד"ה ואיבעית אימא. משמע דממזר בשתוקית קיל יותר משתוקי בישראל וכך מפורש מהמשנה (דע"ד א'). א"כ אפשר לומר אף שפצוע דכא מותר בקהל ספק עכ"ז ספק פצוע דכא אסור בקהל ודאי. אך הריטב"א ס"ל להפך דשתוקי בישראל קיל יותר מממזר בשתוקי. אף שכ"כ לר' אלעזר מ"מ מסתמא רבנן ור"א לא פליגי בסברות הפוכות. אך בלאו הכי אי אפשר להעמיד ד' הריטב"א:
חד
אך לכאורה סברת הריטב"א והה"מ מוכרח בירושלמי על משנתינו זו וז"ל רב יהודה בשם רב הלכה כרבי אלעזר (דמתניתין דאומר ודאן בספקן כו' אסור) דברי חכמים (כלומר מאי טעמא דחכמים דפליגי עליה דר"א ומתירין ספק דאורייתא) ר' ירמיה בשם רב שמואל בר רב יצחק לא יבא ממזר בקהל ה'. בקהל ברור אינו בא. בא הוא בקהל ספק. תמן תנינן ספק בן ט' לראשון כו' עד ראב"י אומר אין ממזר בספק. ור"ל דס"ל לראב"י דספק ממזר בא בקהל כו' עשרה יוחסין כו' עד דראב"י שמונה כו' עד דרבנן עשרה עכ"ל וכמו כן הוא בירושלמי פרק הערל וכתב שם הקרבן העדה דממ"ש דברי חכמים כו' בקהל ברור אינו בא כו' משמע דר"א סובר דממזר בקהל ספק לא יבא מדאורייתא. אך גם זה אינו ראיה דהקרבן העדה שם פי' דר"א לית ליה גם כן דספק ממזר מותר לבוא בקהל ופליג בתרווייהו. ולפ"ז לדידן דקיי"ל ספק ממזר יבא ה"ה דקיי"ל ממזר ודאי יבא בקהל ספק. מיהו ד' ראב"י שם נ"ל דס"ל ספק ממזר שרי בקהל ודאי. וזהו מ"ש אין ממזר בספק וס"ל דממזר ודאי אסור בשתוקי דלהכי אמר שמונה יוחסין הם ולא עשרה ופירוש דשתוקי ואסופי הם כישראל ואסור בממזרת. דאל"כ ה"ל עשרה כ"כ שם הקרבן העדה. ואפשר שגם ר"א ס"ל כן וא"כ היינו כדברי הריטב"א והה"מ. ולדבריהם מאחר דאנן קיי"ל דפצוע דכא בא בקהל ספק י"ל דכ"ש דספק פצוע דכא בא בקהל ודאי. דהא קהל ספק אצלם מדאורייתא קרוב לקהל ודאי. שממזר אסור בקהל ספק מדאורייתא כמו בקהל ודאי. וכיון דאעפ"כ פצוע דכא מותר בקהל ספק. אלמא דלא חמור איסורו כחומר דממזר. ולכן כיון דאפילו בממזר דחמור איסורו יותר עכ"ז ספק ממזר בא בקהל ודאי. כ"ש פצוע דכא דקיל איסורו יותר דאפילו ודאי פצוע דכא מותר בקהל ספק. שיהיה ספק פצוע דכא מותר בקהל ודאי. אך הבית מאיר סעיף א' כתב דלשטת הריטב"א והה"מ דממזר ודאי אסור בקהל ספק מדאורייתא. א"כ לפ"ז גם פצוע דכא אסור בשתוקית מה"ט מדאורייתא. מיהו זהו דוחק דהא הה"מ מסכים בזה להרמב"ם דפצוע דכא מותר בספיקות דהיינו שתוקית ועוד שהם כתבו שגם הרמב"ם עצמו ס"ל כהריטב"א כ"כ הבית מאיר והסדר אלי' רבא ואפ"ה מתיר פצוע דכא בא' מן הספיקות דהיינו בשתוקי ואסופי. ע"כ נ"ל שצ"ל שגם לדברי הריטב"א והה"מ לא דמי פצוע דכא לממזר לענין קהל ספק. והוא דיש להבין הא דתנן פרק הערל (דף ע"ו) פצוע דכא וכ"ש מותרין בגיורת ומשוחררת ואינן אסורים אלא מלבוא בקהל. אם מתניתין אתיא דלא כר' יהודה דאמר קהל גרים אקרי קהל דלדידיה פצוע דכא אסור בגיורת או שנאמר דגם ר"י לא פליג. ולכאורה שני הדרכים קשים דאם נאמר דאתיא דלא כר"י קשיא אמאי לא ביארו בגמ' דמתניתין דלא כר"י. ואם נאמר דגם ר"י מודה כאן כ"ש דקשה דכיון דקהל גרים אקרי קהל איך יהיה פצוע דכא מותר בה הא כתיב לא יבא פצוע דכא וכ"ש בקהל ה'. ועוד דלכאורה מוכח כן דאסור. ביבמות (דף נ"ז ע"א) גבי פצוע דכא כהן שנשא בת גרים. אי לר' יהודה כו' אי לאו בקדושתיה קאי (ואינה אסורה לו משום קדושת כהן אפילו הכי לא אכלה שאסורה לו משום פצוע דכא דהאמרת קהל גרים איקרי קהל) לא אכלה דהא אמרת קהל גרים איקרי קהל. הרי בהדיא דלר"י פצוע דכא אסור בגיורת. אבל בירושלמי פרק הערל משמע דלר"י ג"כ פצוע דכא מותר בגיורת מדבעי שם פצוע דכא כהן מהו שישא בת גרים ואליבא דר"י דאמר בת גר זכר כבת חלל זכר. והקשה הקרבן העדה דהא לר"י בלא"ה אסורה לו משום דקהל גרים אקרי קהל ע"כ מוכרח לחלק דודאי גרים אקרי קהל ה' נגד ממזרים אבל לגבי פצוע דכא אי אמרינן פצוע דכא כהן בקדושתיה ודאי אין הגרים נקראו קהל ה' נגד פצוע דכא. ומ"ש בש"ס דילן אי לר' יהודה כו' היינו דוקא אי לאו בקדושתיה קאי אז נקראו גרים קהל ה' אצלו. אבל אם בקדושתיה קאי אין הגרים נקראו קהל ה' אצלו. זהו תורף דברי הקרבן העדה. ובעיא זו הובא עוד בירושלמי פרק בתרא דקדושין אמתניתין בת חלל זכר כו'. ומעתה לדבריו מש"ה לא ביאר הגמרא מתניתין מני די"ל דאתיא גם כר' יהודה את"ל דפצוע דכא כהן בקדושתיה קאי. והרי הבעל המאור פסק דכהן פצוע דכא אסור בגיורת דבקדושתיה קאי וכ"ד הירושלמי דפשיטא ליה דאסור בגיורת. וכ"מ לכאורה סוגיא דיבמות (דף נ"ז א') הנ"ל. אף שאין כן דעת רוב הפוסקים. עכ"פ כיון שלמדנו מהירושלמי די"ל דגרים אף שלגבי ממזר נקרא קהל ה' לר' יהודה מ"מ לגבי פצוע דכא אינן נקרא קהל ה'. א"כ איסורא דפצוע דכא קיל מאיסור דממזר בענין לבוא בקהל גרים. ולכן א"ש פסק הרמב"ם דפצוע דכא מותר בשתוקית אע"ג דממזר אסור בה מדאורייתא לפי דברי הריטב"א והה"מ כי אף דשתוקית חשוב קהל ספק לאסור לגבי ממזר מ"מ לגבי פצוע דכא אינן חשובים קהל לאסור עליו ועוד דהא פצוע דכא חשוב ג"כ קצת קהל מדאסור בממזרת כמו גר דאסור בממזרת לר' יהודה מפני שנקרא קהל. ולכן גם לענין קהל ישראל היכא דממזר מותר היינו ספק ממזר כ"ש שי"ל דספק פצוע דכא מותר. וגם לשטת רש"י דלעיל אות ג' נראה לומר כן מהאי טעמא. אבל לענין ספק עמוני אין ראיה כ"כ להקל:
אך לכאורה סברת הריטב"א והה"מ מוכרח בירושלמי על משנתינו זו וז"ל רב יהודה בשם רב הלכה כרבי אלעזר (דמתניתין דאומר ודאן בספקן כו' אסור) דברי חכמים (כלומר מאי טעמא דחכמים דפליגי עליה דר"א ומתירין ספק דאורייתא) ר' ירמיה בשם רב שמואל בר רב יצחק לא יבא ממזר בקהל ה'. בקהל ברור אינו בא. בא הוא בקהל ספק. תמן תנינן ספק בן ט' לראשון כו' עד ראב"י אומר אין ממזר בספק. ור"ל דס"ל לראב"י דספק ממזר בא בקהל כו' עשרה יוחסין כו' עד דראב"י שמונה כו' עד דרבנן עשרה עכ"ל וכמו כן הוא בירושלמי פרק הערל וכתב שם הקרבן העדה דממ"ש דברי חכמים כו' בקהל ברור אינו בא כו' משמע דר"א סובר דממזר בקהל ספק לא יבא מדאורייתא. אך גם זה אינו ראיה דהקרבן העדה שם פי' דר"א לית ליה גם כן דספק ממזר מותר לבוא בקהל ופליג בתרווייהו. ולפ"ז לדידן דקיי"ל ספק ממזר יבא ה"ה דקיי"ל ממזר ודאי יבא בקהל ספק. מיהו ד' ראב"י שם נ"ל דס"ל ספק ממזר שרי בקהל ודאי. וזהו מ"ש אין ממזר בספק וס"ל דממזר ודאי אסור בשתוקי דלהכי אמר שמונה יוחסין הם ולא עשרה ופירוש דשתוקי ואסופי הם כישראל ואסור בממזרת. דאל"כ ה"ל עשרה כ"כ שם הקרבן העדה. ואפשר שגם ר"א ס"ל כן וא"כ היינו כדברי הריטב"א והה"מ. ולדבריהם מאחר דאנן קיי"ל דפצוע דכא בא בקהל ספק י"ל דכ"ש דספק פצוע דכא בא בקהל ודאי. דהא קהל ספק אצלם מדאורייתא קרוב לקהל ודאי. שממזר אסור בקהל ספק מדאורייתא כמו בקהל ודאי. וכיון דאעפ"כ פצוע דכא מותר בקהל ספק. אלמא דלא חמור איסורו כחומר דממזר. ולכן כיון דאפילו בממזר דחמור איסורו יותר עכ"ז ספק ממזר בא בקהל ודאי. כ"ש פצוע דכא דקיל איסורו יותר דאפילו ודאי פצוע דכא מותר בקהל ספק. שיהיה ספק פצוע דכא מותר בקהל ודאי. אך הבית מאיר סעיף א' כתב דלשטת הריטב"א והה"מ דממזר ודאי אסור בקהל ספק מדאורייתא. א"כ לפ"ז גם פצוע דכא אסור בשתוקית מה"ט מדאורייתא. מיהו זהו דוחק דהא הה"מ מסכים בזה להרמב"ם דפצוע דכא מותר בספיקות דהיינו שתוקית ועוד שהם כתבו שגם הרמב"ם עצמו ס"ל כהריטב"א כ"כ הבית מאיר והסדר אלי' רבא ואפ"ה מתיר פצוע דכא בא' מן הספיקות דהיינו בשתוקי ואסופי. ע"כ נ"ל שצ"ל שגם לדברי הריטב"א והה"מ לא דמי פצוע דכא לממזר לענין קהל ספק. והוא דיש להבין הא דתנן פרק הערל (דף ע"ו) פצוע דכא וכ"ש מותרין בגיורת ומשוחררת ואינן אסורים אלא מלבוא בקהל. אם מתניתין אתיא דלא כר' יהודה דאמר קהל גרים אקרי קהל דלדידיה פצוע דכא אסור בגיורת או שנאמר דגם ר"י לא פליג. ולכאורה שני הדרכים קשים דאם נאמר דאתיא דלא כר"י קשיא אמאי לא ביארו בגמ' דמתניתין דלא כר"י. ואם נאמר דגם ר"י מודה כאן כ"ש דקשה דכיון דקהל גרים אקרי קהל איך יהיה פצוע דכא מותר בה הא כתיב לא יבא פצוע דכא וכ"ש בקהל ה'. ועוד דלכאורה מוכח כן דאסור. ביבמות (דף נ"ז ע"א) גבי פצוע דכא כהן שנשא בת גרים. אי לר' יהודה כו' אי לאו בקדושתיה קאי (ואינה אסורה לו משום קדושת כהן אפילו הכי לא אכלה שאסורה לו משום פצוע דכא דהאמרת קהל גרים איקרי קהל) לא אכלה דהא אמרת קהל גרים איקרי קהל. הרי בהדיא דלר"י פצוע דכא אסור בגיורת. אבל בירושלמי פרק הערל משמע דלר"י ג"כ פצוע דכא מותר בגיורת מדבעי שם פצוע דכא כהן מהו שישא בת גרים ואליבא דר"י דאמר בת גר זכר כבת חלל זכר. והקשה הקרבן העדה דהא לר"י בלא"ה אסורה לו משום דקהל גרים אקרי קהל ע"כ מוכרח לחלק דודאי גרים אקרי קהל ה' נגד ממזרים אבל לגבי פצוע דכא אי אמרינן פצוע דכא כהן בקדושתיה ודאי אין הגרים נקראו קהל ה' נגד פצוע דכא. ומ"ש בש"ס דילן אי לר' יהודה כו' היינו דוקא אי לאו בקדושתיה קאי אז נקראו גרים קהל ה' אצלו. אבל אם בקדושתיה קאי אין הגרים נקראו קהל ה' אצלו. זהו תורף דברי הקרבן העדה. ובעיא זו הובא עוד בירושלמי פרק בתרא דקדושין אמתניתין בת חלל זכר כו'. ומעתה לדבריו מש"ה לא ביאר הגמרא מתניתין מני די"ל דאתיא גם כר' יהודה את"ל דפצוע דכא כהן בקדושתיה קאי. והרי הבעל המאור פסק דכהן פצוע דכא אסור בגיורת דבקדושתיה קאי וכ"ד הירושלמי דפשיטא ליה דאסור בגיורת. וכ"מ לכאורה סוגיא דיבמות (דף נ"ז א') הנ"ל. אף שאין כן דעת רוב הפוסקים. עכ"פ כיון שלמדנו מהירושלמי די"ל דגרים אף שלגבי ממזר נקרא קהל ה' לר' יהודה מ"מ לגבי פצוע דכא אינן נקרא קהל ה'. א"כ איסורא דפצוע דכא קיל מאיסור דממזר בענין לבוא בקהל גרים. ולכן א"ש פסק הרמב"ם דפצוע דכא מותר בשתוקית אע"ג דממזר אסור בה מדאורייתא לפי דברי הריטב"א והה"מ כי אף דשתוקית חשוב קהל ספק לאסור לגבי ממזר מ"מ לגבי פצוע דכא אינן חשובים קהל לאסור עליו ועוד דהא פצוע דכא חשוב ג"כ קצת קהל מדאסור בממזרת כמו גר דאסור בממזרת לר' יהודה מפני שנקרא קהל. ולכן גם לענין קהל ישראל היכא דממזר מותר היינו ספק ממזר כ"ש שי"ל דספק פצוע דכא מותר. וגם לשטת רש"י דלעיל אות ג' נראה לומר כן מהאי טעמא. אבל לענין ספק עמוני אין ראיה כ"כ להקל:
טקיצור. אך בירושלמי משמע דר' אליעזר בן יעקב ס"ל דממזר ודאי אסור בשתוקי. ושתוקי מותר בישראל. וא"כ פצוע דכא קיל מממזר דהא מותר בשתוקית וא"כ ספק פצוע דכא לא חמור משתוקי דהיינו ספק ממזר שמותר בישראל. ועוד מוכח בירושלמי דאף לר' יהודה דס"ל קהל גרים אקרי קהל לענין ממזר שאסור בגיורת. מ"מ לענין פצוע דכא לא חשיבי גרים קהל ה' ומותר פצוע דכה בגיורת. א"כ איסור פצוע דכה קיל מאיסור ממזר לענין לבא בקהל גרים לר' יהודה. ולכן גם לענין קהל ישראל היכא דממזר מותר דהיינו ספק ממזר כ"ש שיש לומר דספק פצוע דכא מותר והיינו מדאורייתא: