Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·
אסימן יט
וע"ד הפנויה שנשאת לכהן וילדה ולד שלם בענין שא"א אא"כ נבעלה קודם הנישואין והמילדת שאלה ממנה ממי הולד הלז הלא בלי ספק מאיש פלוני ותאמר הן. ואותו איש פלוני כשר הוא. ואח"כ בערך שבוע אח"ז שאלוה מקרובותיה השונאים לה ולבית אביה האמת שולד זה הוא מאותו עובד כוכבים ותאמר אמת. חזרו אחיה ושאלוה הלא לאותו פלוני נבעלת (היינו לכשר אך לא הנ"ל שאמרה המילדת) ותאמר הן. חזרו לשואלה אבל לאותו פלוני (הראשון) לא נבעלת ותאמר לא. ואחר כל הנ"ל חזרה המילדת ואמרה בלשון שאלה כנ"ל ותשב לה כנ"ל. אשר לכן אותה המילדת הוציאה קול שלאותו פלוני נבעלה באמרה קים לי שלא תשקר בהתודותה בפני זה שני פעמים. וגם כי בפעם הראשון הודית תיכף אחר הולדת הולד:
וע"ד הפנויה שנשאת לכהן וילדה ולד שלם בענין שא"א אא"כ נבעלה קודם הנישואין והמילדת שאלה ממנה ממי הולד הלז הלא בלי ספק מאיש פלוני ותאמר הן. ואותו איש פלוני כשר הוא. ואח"כ בערך שבוע אח"ז שאלוה מקרובותיה השונאים לה ולבית אביה האמת שולד זה הוא מאותו עובד כוכבים ותאמר אמת. חזרו אחיה ושאלוה הלא לאותו פלוני נבעלת (היינו לכשר אך לא הנ"ל שאמרה המילדת) ותאמר הן. חזרו לשואלה אבל לאותו פלוני (הראשון) לא נבעלת ותאמר לא. ואחר כל הנ"ל חזרה המילדת ואמרה בלשון שאלה כנ"ל ותשב לה כנ"ל. אשר לכן אותה המילדת הוציאה קול שלאותו פלוני נבעלה באמרה קים לי שלא תשקר בהתודותה בפני זה שני פעמים. וגם כי בפעם הראשון הודית תיכף אחר הולדת הולד:
בא
הנה אף על גב דלענין דיעבד קיי"ל כר"ג דאפילו ברוב פסולין לא תצא כשאומרת לכשר נבעלתי (וכן לענין הולד אפילו לכתחלה כדיעבד דמי וכמ"ש בב"ש סימן ו' סס"ק ל"א. דכשר הולד אפילו לכהונה. וכ"כ מהר"ר שמואל יודא פאדווה בנו דמהררמ"פ בתשובת רמ"א סימן כ"ג. והתשובה דסימן כ"ד שחולק ע"ז צ"ע דמ"ש אבל לענין פסול כהונה לא קאמר אבא שאול דנאמנת ברוב פסולים הואיל ואיכא איסורא דאורייתא. קשה הלא לענין פסול קהל ודאי נאמנת להכשיר הולד לקהל אף ברוב פסולים כדמוכח מעובדא דרב יוסף גבי ארוס וארוסה וא"כ ה"נ איכא איסורא דאורייתא וכמ"ש בתשובה דסימן כ"ג דמאחר שהתירה לבא בקהל שהוא ספק דאורייתא ר"ל ברוב פסולים. ואין לומר דהתשובה סימן כ"ד ס"ל דלענין פסולי קהל אפילו ברוב פסולים ליכא איסור דאורייתא וכסברת הפני יהושע סוף קדושין דלאו דוקא ספק כו' דא"כ מנא לן דבפסולי כהונה כה"ג הוי דאורייתא. דלא מצינו שפסולי כהונה חמורים מדאורייתא מפסולי קהל. ואדרבה לדעת הראב"ד בפירוש המשנה דאלמנת עיסה במס' עדיות החמירו טפי בס"ס דממזר מבס"ס דחלל ע"ש. שוב ראיתי בספר עצי ארזים סימן ו' ס"ק ל"ד החמיר בהולד בלכתחלה להנשא לכהן ובבית מאיר סימן ו' ססעי' י"ז נטה להקל ומ"מ הניח בצ"ע. ומיהו ברוב כשרים וגם אומרת לכשר נבעלתי ודאי הולד נמי אפילו לכתחלה כשר לכהן) ולזאת כיון דנאמנת בדיבורה א"כ אע"ג שאח"כ חזרה בה ואמרה פ"א דמאיש פסול היא מעוברת י"ל דלאו כל כמינה לפסול הולד ולא להפקיע א"ע מבעלה הכהן. וה"ז דומה להא דאיתא בפרק יש נוחלין (דף קכ"ז ע"ב) אמר זה בני וחזר ואמר זה עבדי אינו נאמן כו'. וכתב הנ"י בשם הריטב"א והמ"מ פרק ד' מהלכות נחלות ה"ג דאפילו במגו אינו נאמן לסתור דבריו הראשונים דה"ל כמגו במקום עדים. ועיין בתשובת הרשב"א ח"א סימן תר"י. וגם בקדושין (דף ס"ד ע"א) מפלוגתא דרבי ור"נ מובן דאפילו לר"נ בלא קיימא תחלה בחזקת איסור ואמר אין לי אחין אע"ג שאח"כ חזר בו לא מהני ולרבי אפילו בקיימא תחלה בחזקת איסור הדין כן. וא"כ בנד"ז ג"כ אם רוב כשרים אצלה אפילו לר"נ י"ל לא תוכל לחזור ולרבי נראה אפילו ברוב פסולים הדין כן מיהו יש לחלק דהתם נאמנותו משום מה לי לשקר וס"ל דכעדים דמו. משא"כ הכא מצד טענת ברי בצירוף חזקה דכשרות י"ל דלאו כעדים דמו לכן י"ל ברוב פסולים מהני חזרתה וכמו לר' נתן שם דס"ל מה לי לשקר כחזקה דמי ולא כעדים להכי כי חוזר בו נאמן ורבי לא פליג עליה אלא משום דס"ל מה לי לשקר כי עדים דמו. אבל את"ל דלא כעדים דמי כ"א כמו חזקה נראה דמודה דיכול לחזור בו וא"כ הכא דודאי אין לומר רק כחזקה דמי ע"כ י"ל שיכולה לחזור בה. ואין להקשות מ"ש מעד א' בעדות אשה דודאי בחזקת איסור א"א קיימא וגם עד א' אינו נאמן רק מדרבנן ואפ"ה אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כמבואר ממ"ש החמ"ח סימן י"ז ס"ק י"ז והב"ש ס"ק כ"ג דדוקא כשעדיין לא הגיד העד בב"ד רק חוץ לב"ד יכול לחזור בו וכן כתב בק"ע סעי' רצ"ח מבואר כשהגיד בב"ד א"י לחזור בו. וזהו מתשובת הר"ן סימן מ"ז ובחי' הריטב"א בשבועות (דף ל"ב) ד"ה בעד מיתה בשם רש"י משמע אפילו היו הגדתו חוץ לב"ד אינו יכול לחזור בו. וכן כתב בק"ע סעיף קנ"ט דודאי יש לחלק דהתם נאמנותו בתורת עדות ממש ואע"ג שהוא עד אחד ומדאורייתא אינו נאמן מ"מ כיון שחכמים האמינוהו לגמרי כשני עדים משום מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי ומשום דאשה דייקא ומינסבא ולהכי אף שבא עד אחד ומכחישו לא תצא מהתירה הראשון דה"ל העד השני כאחד במקום שנים כמבואר בגמרא פ' ט"ו דיבמות (דף קי"ז ע"ב) כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ופרש"י הרי הוא חשוב כשנים. וכיון שכן מש"ה גם הוא עצמו אינו יכול לחזור בו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל הכא דאינו עדות כ"א הוא בעל דבר אלא דנאמן מצד מה לי לשקר או מצד צירוף החזקה שפיר י"ל דכשחוזר בו מהני אם מתחלה קיימא בחזקת איסור כנ"ל. דהא על כרחך מוכרח לחלק כן לפי הסוגיא דקדושין (דף סד ע"ב) דהיכא דהגדתו כחזקה דמי ולא כעדים יכול לחזור בו. ועוד ראיה לחלק כן דהא בפ' י"נ גבי זה בני כו' וחילופא אבית המכס משמע אפילו היה הגדתו חוץ לב"ד א"י לחזור בו וכ"מ בקדושין (ס"ד) ובאה"ע סימן קנ"ו סעיף ז' ואילו גבי עד יוכל לחזור בו כשהגיד תחלה חוץ לב"ד כנ"ל בשם הר"ן. אע"כ צ"ל דשאני התם דאינו נאמן מתורת עדות ע"כ א"צ הגדה בב"ד. וכמו כן יש לחלק ביניהם לענין חזרה באם קיימא תחלה בחזקת איסור דאע"ג דבעד אמרינן בכל ענין כיון שהגיד שוב כו' הכא לא אמרינן כן וכהאי דקדושין (ס"ד) לר"נ והכא אפילו רבי מודה מטעם הנ"ל דמהני חזרתה להחמיר. אמנם אם רוב כשרים אצלה נראה ודאי דכיון שאמרה פ"א לכשר נבעלתי שוב אפי' אח"כ אמרה ששקר הגידה תחלה ולפסול נבעלה לא מציא לחזור בה להפקיע א"ע מבעלה ולפסול הולד:
הנה אף על גב דלענין דיעבד קיי"ל כר"ג דאפילו ברוב פסולין לא תצא כשאומרת לכשר נבעלתי (וכן לענין הולד אפילו לכתחלה כדיעבד דמי וכמ"ש בב"ש סימן ו' סס"ק ל"א. דכשר הולד אפילו לכהונה. וכ"כ מהר"ר שמואל יודא פאדווה בנו דמהררמ"פ בתשובת רמ"א סימן כ"ג. והתשובה דסימן כ"ד שחולק ע"ז צ"ע דמ"ש אבל לענין פסול כהונה לא קאמר אבא שאול דנאמנת ברוב פסולים הואיל ואיכא איסורא דאורייתא. קשה הלא לענין פסול קהל ודאי נאמנת להכשיר הולד לקהל אף ברוב פסולים כדמוכח מעובדא דרב יוסף גבי ארוס וארוסה וא"כ ה"נ איכא איסורא דאורייתא וכמ"ש בתשובה דסימן כ"ג דמאחר שהתירה לבא בקהל שהוא ספק דאורייתא ר"ל ברוב פסולים. ואין לומר דהתשובה סימן כ"ד ס"ל דלענין פסולי קהל אפילו ברוב פסולים ליכא איסור דאורייתא וכסברת הפני יהושע סוף קדושין דלאו דוקא ספק כו' דא"כ מנא לן דבפסולי כהונה כה"ג הוי דאורייתא. דלא מצינו שפסולי כהונה חמורים מדאורייתא מפסולי קהל. ואדרבה לדעת הראב"ד בפירוש המשנה דאלמנת עיסה במס' עדיות החמירו טפי בס"ס דממזר מבס"ס דחלל ע"ש. שוב ראיתי בספר עצי ארזים סימן ו' ס"ק ל"ד החמיר בהולד בלכתחלה להנשא לכהן ובבית מאיר סימן ו' ססעי' י"ז נטה להקל ומ"מ הניח בצ"ע. ומיהו ברוב כשרים וגם אומרת לכשר נבעלתי ודאי הולד נמי אפילו לכתחלה כשר לכהן) ולזאת כיון דנאמנת בדיבורה א"כ אע"ג שאח"כ חזרה בה ואמרה פ"א דמאיש פסול היא מעוברת י"ל דלאו כל כמינה לפסול הולד ולא להפקיע א"ע מבעלה הכהן. וה"ז דומה להא דאיתא בפרק יש נוחלין (דף קכ"ז ע"ב) אמר זה בני וחזר ואמר זה עבדי אינו נאמן כו'. וכתב הנ"י בשם הריטב"א והמ"מ פרק ד' מהלכות נחלות ה"ג דאפילו במגו אינו נאמן לסתור דבריו הראשונים דה"ל כמגו במקום עדים. ועיין בתשובת הרשב"א ח"א סימן תר"י. וגם בקדושין (דף ס"ד ע"א) מפלוגתא דרבי ור"נ מובן דאפילו לר"נ בלא קיימא תחלה בחזקת איסור ואמר אין לי אחין אע"ג שאח"כ חזר בו לא מהני ולרבי אפילו בקיימא תחלה בחזקת איסור הדין כן. וא"כ בנד"ז ג"כ אם רוב כשרים אצלה אפילו לר"נ י"ל לא תוכל לחזור ולרבי נראה אפילו ברוב פסולים הדין כן מיהו יש לחלק דהתם נאמנותו משום מה לי לשקר וס"ל דכעדים דמו. משא"כ הכא מצד טענת ברי בצירוף חזקה דכשרות י"ל דלאו כעדים דמו לכן י"ל ברוב פסולים מהני חזרתה וכמו לר' נתן שם דס"ל מה לי לשקר כחזקה דמי ולא כעדים להכי כי חוזר בו נאמן ורבי לא פליג עליה אלא משום דס"ל מה לי לשקר כי עדים דמו. אבל את"ל דלא כעדים דמי כ"א כמו חזקה נראה דמודה דיכול לחזור בו וא"כ הכא דודאי אין לומר רק כחזקה דמי ע"כ י"ל שיכולה לחזור בה. ואין להקשות מ"ש מעד א' בעדות אשה דודאי בחזקת איסור א"א קיימא וגם עד א' אינו נאמן רק מדרבנן ואפ"ה אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כמבואר ממ"ש החמ"ח סימן י"ז ס"ק י"ז והב"ש ס"ק כ"ג דדוקא כשעדיין לא הגיד העד בב"ד רק חוץ לב"ד יכול לחזור בו וכן כתב בק"ע סעי' רצ"ח מבואר כשהגיד בב"ד א"י לחזור בו. וזהו מתשובת הר"ן סימן מ"ז ובחי' הריטב"א בשבועות (דף ל"ב) ד"ה בעד מיתה בשם רש"י משמע אפילו היו הגדתו חוץ לב"ד אינו יכול לחזור בו. וכן כתב בק"ע סעיף קנ"ט דודאי יש לחלק דהתם נאמנותו בתורת עדות ממש ואע"ג שהוא עד אחד ומדאורייתא אינו נאמן מ"מ כיון שחכמים האמינוהו לגמרי כשני עדים משום מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי ומשום דאשה דייקא ומינסבא ולהכי אף שבא עד אחד ומכחישו לא תצא מהתירה הראשון דה"ל העד השני כאחד במקום שנים כמבואר בגמרא פ' ט"ו דיבמות (דף קי"ז ע"ב) כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ופרש"י הרי הוא חשוב כשנים. וכיון שכן מש"ה גם הוא עצמו אינו יכול לחזור בו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל הכא דאינו עדות כ"א הוא בעל דבר אלא דנאמן מצד מה לי לשקר או מצד צירוף החזקה שפיר י"ל דכשחוזר בו מהני אם מתחלה קיימא בחזקת איסור כנ"ל. דהא על כרחך מוכרח לחלק כן לפי הסוגיא דקדושין (דף סד ע"ב) דהיכא דהגדתו כחזקה דמי ולא כעדים יכול לחזור בו. ועוד ראיה לחלק כן דהא בפ' י"נ גבי זה בני כו' וחילופא אבית המכס משמע אפילו היה הגדתו חוץ לב"ד א"י לחזור בו וכ"מ בקדושין (ס"ד) ובאה"ע סימן קנ"ו סעיף ז' ואילו גבי עד יוכל לחזור בו כשהגיד תחלה חוץ לב"ד כנ"ל בשם הר"ן. אע"כ צ"ל דשאני התם דאינו נאמן מתורת עדות ע"כ א"צ הגדה בב"ד. וכמו כן יש לחלק ביניהם לענין חזרה באם קיימא תחלה בחזקת איסור דאע"ג דבעד אמרינן בכל ענין כיון שהגיד שוב כו' הכא לא אמרינן כן וכהאי דקדושין (ס"ד) לר"נ והכא אפילו רבי מודה מטעם הנ"ל דמהני חזרתה להחמיר. אמנם אם רוב כשרים אצלה נראה ודאי דכיון שאמרה פ"א לכשר נבעלתי שוב אפי' אח"כ אמרה ששקר הגידה תחלה ולפסול נבעלה לא מציא לחזור בה להפקיע א"ע מבעלה ולפסול הולד:
גקיצור. אם רוב פסולים אצלה אע"ג דנאמנת לומר לכשר נבעלתי מ"מ אם חזרה בה אח"כ ואמרה לפסול נבעלתי י"ל דמהני חזרתה. אבל אם רוב כשרים אצלה ואמרה לכשר נבעלתי אע"ג שחזרה בה ואמרה לפסול נבעלתי לא מציא להפקיע א"ע מבעלה ולפסול הולד:
דב
וראיה ממ"ש הה"מ פט"ו דהלכות איסורי ביאה דין י"א וז"ל ואע"פ שנאמנת להכשיר. והיה נראה שכ"ש לפסול. לא היא. דלהכשיר דבר תורה אין אנו צריכין לה דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר. וספק ממזר מן התורה מותר גמור לבוא בקהל אלא דרבנן גזרו עליהן. והאמינוה בשל דבריהם. אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת ודאית ואם היו מאמינים אותה ומתירים בממזרת ודאית היו מקילין בשל תורה ולא נתנה תורה נאמנות אלא לאב כו'. וזהו שבגמרא לא אמרו בודקין את אמו אם אמרה לפסול נבעלתי או לכשר נאמנת ולא הזכירו אלא האומרת לכשר נבעלתי עכ"ל. וכן ממש כתב הר"ן פרק בתרא דקדושין במשנה איזהו שתוקי הביאו המל"מ שם. וע"ש דהעלה דאע"ג דנאמנות החיה הוא רק מן התקנה ולא מן הדין ולכן כל שבא עד אחד ומכחישה אפילו לאחר שהעידה אינה נאמנת מ"מ נאמנות האם להכשיר אפשר לומר שהוא מן הדין. וכיון שכן אפילו קרא עליו ערער עד אחד י"ל דנאמנת ולא דמי לנאמנות החיה דאינו מן הדין. ועוד גבי חיה ג"כ יש תירוץ אחד בגמרא (דף ע"ג סוף ע"ב) דערער דחד לאו כלום הוא. אלא שהרי"ף והרא"ש פסקו כלישנא בתרא דהיינו ואיבעית אימא ועיין בכללים שבסוף ספר גט פשוט סוף כלל ז' שלדברי ריב"א לישנא קמא עיקר וכ"ד הגאונים. אלא שכתב בשם תשובת רש"ל סי' ס"ה שאפילו לדעת ריב"א מ"מ כשאומר ואיבעית אימא הלכתא כלישנא בתרא. מ"מ גבי נאמנות האם כיון שאפשר לומר שהוא גדול מנאמנות החיה יש לסמוך על לישנא קמא דגבי חיה. א"כ כמו שעד אחד אינו מועיל להכחישה כמו כן גם היא עצמה אינה יכולה לחזור בה. ומיהו י"ל דלא דמי פסול כהונה היינו חללה לכהן (לא דמי) לספק ממזר. דדוקא ספק ממזר מדאורייתא מותר לבא בקהל. אבל ספק חללה אפשר גם מדאורייתא אסורה לכהן כמבואר מדברי הב"ש סי' ב' ס"ה ס"ק י"ד במ"ש כ"א בבתולה וכהן בא לישא אותה כי בישראל כו' משום ספק ממזר מדאורייתא כשר עכ"ל משמע בהדיא דבכהן הבא לישא ספק חללה אסור מדאורייתא. ובבית מאיר משמע דמסכים לזה דספק חללה הוי כשאר ספק דאורייתא. ואין להקשות דא"כ מהו דאמרינן בגמרא פרק בתרא דקדושין (דף ע"ד ע"א) דאבא שאול עדיפא מדר"ג כו' והלא אבא שאול מיירי להכשירו מספק ממזר לבוא בקהל ישראל. ור"ג מיירי להכשירו מחשש חללה לכהן. וא"כ איך הא דאבא שאול עדיפא. הלא ספק ממזר מדאורייתא שריא משא"כ ספק חללה. אך זה אינו כיון דאבא שאול מיירי אפילו ברוב פסולין ור"ג ברוב כשרים. א"כ ודאי דאבא שאול עדיפא. דהא ברוב כשרים אפילו בחשש חללה לכהן ודאי ליכא רק מעלה דרבנן משא"כ ברוב פסולים גם בחשש ממזר יש לומר איכא איסורא דאורייתא. כמ"ש הב"ש סי' ד' סכ"ו ס"ק ל"ט וכ"כ בתשובת רמ"א סכ"ג שהוא ספק דאורייתא כו' ור"ל משום דרוב פסולים כו'. ואיך שיהיה עכ"פ בנ"ד אם רוב כשרים אצלה ודאי נאמנותה מדינא כ"ש שיש לה חזקה דכשרות. עי' ב"ש סי' ב' ס"ה ס"ק י"ד הנ"ל. ע"כ כיון שאמרה לכשר נבעלתי י"ל ודאי אין בחזרתה כלום להפקיע את עצמה מבעלה:
וראיה ממ"ש הה"מ פט"ו דהלכות איסורי ביאה דין י"א וז"ל ואע"פ שנאמנת להכשיר. והיה נראה שכ"ש לפסול. לא היא. דלהכשיר דבר תורה אין אנו צריכין לה דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר. וספק ממזר מן התורה מותר גמור לבוא בקהל אלא דרבנן גזרו עליהן. והאמינוה בשל דבריהם. אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת ודאית ואם היו מאמינים אותה ומתירים בממזרת ודאית היו מקילין בשל תורה ולא נתנה תורה נאמנות אלא לאב כו'. וזהו שבגמרא לא אמרו בודקין את אמו אם אמרה לפסול נבעלתי או לכשר נאמנת ולא הזכירו אלא האומרת לכשר נבעלתי עכ"ל. וכן ממש כתב הר"ן פרק בתרא דקדושין במשנה איזהו שתוקי הביאו המל"מ שם. וע"ש דהעלה דאע"ג דנאמנות החיה הוא רק מן התקנה ולא מן הדין ולכן כל שבא עד אחד ומכחישה אפילו לאחר שהעידה אינה נאמנת מ"מ נאמנות האם להכשיר אפשר לומר שהוא מן הדין. וכיון שכן אפילו קרא עליו ערער עד אחד י"ל דנאמנת ולא דמי לנאמנות החיה דאינו מן הדין. ועוד גבי חיה ג"כ יש תירוץ אחד בגמרא (דף ע"ג סוף ע"ב) דערער דחד לאו כלום הוא. אלא שהרי"ף והרא"ש פסקו כלישנא בתרא דהיינו ואיבעית אימא ועיין בכללים שבסוף ספר גט פשוט סוף כלל ז' שלדברי ריב"א לישנא קמא עיקר וכ"ד הגאונים. אלא שכתב בשם תשובת רש"ל סי' ס"ה שאפילו לדעת ריב"א מ"מ כשאומר ואיבעית אימא הלכתא כלישנא בתרא. מ"מ גבי נאמנות האם כיון שאפשר לומר שהוא גדול מנאמנות החיה יש לסמוך על לישנא קמא דגבי חיה. א"כ כמו שעד אחד אינו מועיל להכחישה כמו כן גם היא עצמה אינה יכולה לחזור בה. ומיהו י"ל דלא דמי פסול כהונה היינו חללה לכהן (לא דמי) לספק ממזר. דדוקא ספק ממזר מדאורייתא מותר לבא בקהל. אבל ספק חללה אפשר גם מדאורייתא אסורה לכהן כמבואר מדברי הב"ש סי' ב' ס"ה ס"ק י"ד במ"ש כ"א בבתולה וכהן בא לישא אותה כי בישראל כו' משום ספק ממזר מדאורייתא כשר עכ"ל משמע בהדיא דבכהן הבא לישא ספק חללה אסור מדאורייתא. ובבית מאיר משמע דמסכים לזה דספק חללה הוי כשאר ספק דאורייתא. ואין להקשות דא"כ מהו דאמרינן בגמרא פרק בתרא דקדושין (דף ע"ד ע"א) דאבא שאול עדיפא מדר"ג כו' והלא אבא שאול מיירי להכשירו מספק ממזר לבוא בקהל ישראל. ור"ג מיירי להכשירו מחשש חללה לכהן. וא"כ איך הא דאבא שאול עדיפא. הלא ספק ממזר מדאורייתא שריא משא"כ ספק חללה. אך זה אינו כיון דאבא שאול מיירי אפילו ברוב פסולין ור"ג ברוב כשרים. א"כ ודאי דאבא שאול עדיפא. דהא ברוב כשרים אפילו בחשש חללה לכהן ודאי ליכא רק מעלה דרבנן משא"כ ברוב פסולים גם בחשש ממזר יש לומר איכא איסורא דאורייתא. כמ"ש הב"ש סי' ד' סכ"ו ס"ק ל"ט וכ"כ בתשובת רמ"א סכ"ג שהוא ספק דאורייתא כו' ור"ל משום דרוב פסולים כו'. ואיך שיהיה עכ"פ בנ"ד אם רוב כשרים אצלה ודאי נאמנותה מדינא כ"ש שיש לה חזקה דכשרות. עי' ב"ש סי' ב' ס"ה ס"ק י"ד הנ"ל. ע"כ כיון שאמרה לכשר נבעלתי י"ל ודאי אין בחזרתה כלום להפקיע את עצמה מבעלה:
הקיצור. הה"מ והר"ן כתבו דלהכשיר נאמנת מדינא משום דבלא"ה ספק ממזר שריא מדאורייתא. משא"כ לפסול אינה נאמנת. ולכן אפילו קרא עליה ערער חד אינו כלום. וא"כ י"ל גם היא עצמה אינה יכולה לחזור בה. אע"ג שי"ל ספק חלל אסור מדאורייתא. מ"מ הא ברוב כשרים ודאי קיל מספק ממזר:
וג
אמנם כ"ז אם היתה בת דעת ודיבורה היתה בדעת אבל בנדון זה י"ל דדיבורה אינו כלום מתרי טעמי האחד מטעם שמבואר בלשון השואל דאפשר נקראת שוטה לדבר אחד והנה בענין אם נקראת שוטה עיין בספר גט פשוט סי' קכ"א ס"ק י"ב דרוב הפוסקים ס"ל דאינו נקרא שוטה אלא בחד מהנהו דפ"ק דחגיגה אלא מהרמב"ם משמע דה"ה לשאר דברים ועיין בב"י סי' קכ"א כתב ג"כ שהרמב"ם חולק בזה עם רבינו שמחה שהביא בב"י סימן קי"ט ועי' בב"ש סי' קכ"א ססק"ט דהב"י פוסק כרמב"ם ובש"ע ח"מ סי' ל"ה ס"ח פסק כהרמב"ם ובתשובה א' לגדול א' ראיתי שכתב להלכה ולא למעשה שיש לומר דהרמב"ם לא כתב כן רק לענין עדות בלבד משום דיש לחוש שמא נדמה לו וכו' אבל אינו שוטה גמור שדברו בו חכמים בכ"מ כו'. וזה כעין מ"ש מהרי"ט בתשובת חאה"ע סי' ט"ז עמ"ש הרמב"ם בהלכות עדות שהפתאים ביותר נחשבים כשוטים כמ"ש בש"ע ח"מ סי' ל"ה ס"ט דלא אמר הרמב"ם כן אלא לענין עדות כו' הביאו בג"פ סי' קכ"א ס"ק י"ב הנ"ל ומיהו למעשה כתב שאין להקל והתב"ש ביו"ד סימן א' פסק בזה בפשיטות כהרמב"ם. וגם יש לומר דנד"ז כעדות דמי דהפתאים ביותר נחשבים כשוטים לענין עדות כו'. הב' כיון דכל טעמיה דר"ג דאלים ליה ברי וטענת ברי זהו כשאומרת מעצמה מאיש פלוני וכהן הוא. משא"כ הכא לא אמרה כן מעצמה רק כשהמיילדת א"ל בודאי מאיש פלוני הוא השיבה הן וזו י"ל שאינו נקרא טענת ברי אף בפקחת ומ"ש בגמרא בודקין את אמו אינו עד"ז רק ששואלין סתם למי נבעלה והיא משיבה לפלוני. משא"כ הכא. אך לכאורה יש למצוא ראיה דכה"ג נמי חשוב ברי מסוגיא דפרק אלו נערות (דף ל"ו סוף ע"א) דאמרינן אימור דשמעינן לר"ג היכא דקא טענה איהי. היכא דלא קא טענה איהי מי שמעת ליה. אין כיון דאמר רבן גמליאל מהימנא כגון זו פתח פיך לאלם הוא עכ"ל. ופרש"י דאמרינן אם הוה פקחת לטעון הוי טענה כו'. ועי' תוספות שם. והרמב"ן במלחמות ס"ל כפרש"י ג"כ. וכ"ד הריטב"א ובב"ש סי' ס"ח ס"ו סס"ק י"א במ"ש לפ"ז לענין איסור מובן דס"ל דמה שהב"ד טוענין לחרשת מדין פתח פיך לאלם מהני גם לענין איסור והבית מאיר שם חולק על הב"ש וס"ל דלענין איסורא לא מהני. ומכל מקום בנד"ז דטענה ממש ועדיפא מחרשת רק שלא השיבה כן כ"א אחר ששאלוה. י"ל אף להבית מאיר מהני כה"ג פתח פיך לאלם אף לענין אסורא. ומ"מ יש קצת ראיה להפך ממ"ש הרמב"ם וש"ע ס"ד סכ"ו או אלמת. ואלמת היינו שומעת ואינה מדברת. וקשה הרי יוכלו לשאול ממנה אם מאיש פלוני וכשר הוא. ותרכין בראשה. ואמרינן בגיטין דהרכנת הראש מהני כמו שישמעו קולו. א"ו הכא לא מהני משום דבעינן שתטעון ברי מעצמה ותאמר מאיש פלוני הוא. ולא די שתשיב לומר הן. ולכן הזכירו הפוסקים בטוענת וכ"ש הכא שחזרה בה והשיבה הן על שאלת קרובים שמפלוני עובד כוכבים הוא. וכ"ש שי"ל שהיא מן הפתאים ביותר וגם ניכר שמשיבה לכל אחד כמו שאומר לה אם כן אין זה כלל ברי דבדברי רבן גמליאל. ולכן אפילו ברוב כשרים הגם שיש לצרף דעת בעל המאור שבב"ש סימן ו' סקל"א וז"ל ולדעת בעל המאור אפילו כשאינה אומרת לכשר נבעלתי סגי רוב אחד ומותרת אפילו לכתחלה והיינו דס"ל כפרש"י פ"ק דכתובות (דף י"ד סע"ב) דסוגיא אתיא כר' יהושע אבל לר"ג די רוב אחד אפילו כשאינה אומרת ברי עכ"ל. וכ"כ התוספות (דף ט"ו ע"ב) ד"ה מאן דמתני בשם ר"ח וז"ל. ור"ח פי' דרב חנן לא מתני אבל ליוחסין לא וסגי לדידיה לדורות בחד רובא עכ"ל. א"כ משמע היינו אפי' בדלא טענה דומיא דמצא בה תינוק צ"ע אם לסמוך על אמירתה. הגם שמצד החזרה ביארנו דברוב כשרים לא מציא לחזור מ"מ הכא אפי' בלא החזרה יש להסתפק טובא אם זה נקרא טענת ברי כ"ש שחזרה. וע"ד בעל המאור לבד ודאי אין לסמוך כיון שהוא נגד כל הפוסקים עי' במלחמות ובשט"מ. ומ"מ אם נאמר דהוה ספק אם זה נקרא טענת ברי אפשר לדמותו לדין אלמנת עיסה דלדעת הרמב"ם וש"ע ס"ב ס"ה אם נשאת לא תצא. וכתב הב"ש שם ס"ק י"ג והיה נראה להוכיח מזה בספק חלל ואיכא חד רוב דומה לשאר איסור כשיש תרי רובא עכ"ל. וה"נ איכא ספק דקא טענה וחד רובא דרוב כשרים אצלה ועוד כמו דאמרינן שם (דף ט"ו ע"ב) הוראת שעה היתה התירו בחד רובא אף לכתחלה ע"י שאר צדדי היתר כדפרש"י (דף ט"ו סע"א) א"כ ה"נ ניכר יותר שלכשר נבעלה כיון דהגדה ראשונה היה מיד סמוך ללידה:
אמנם כ"ז אם היתה בת דעת ודיבורה היתה בדעת אבל בנדון זה י"ל דדיבורה אינו כלום מתרי טעמי האחד מטעם שמבואר בלשון השואל דאפשר נקראת שוטה לדבר אחד והנה בענין אם נקראת שוטה עיין בספר גט פשוט סי' קכ"א ס"ק י"ב דרוב הפוסקים ס"ל דאינו נקרא שוטה אלא בחד מהנהו דפ"ק דחגיגה אלא מהרמב"ם משמע דה"ה לשאר דברים ועיין בב"י סי' קכ"א כתב ג"כ שהרמב"ם חולק בזה עם רבינו שמחה שהביא בב"י סימן קי"ט ועי' בב"ש סי' קכ"א ססק"ט דהב"י פוסק כרמב"ם ובש"ע ח"מ סי' ל"ה ס"ח פסק כהרמב"ם ובתשובה א' לגדול א' ראיתי שכתב להלכה ולא למעשה שיש לומר דהרמב"ם לא כתב כן רק לענין עדות בלבד משום דיש לחוש שמא נדמה לו וכו' אבל אינו שוטה גמור שדברו בו חכמים בכ"מ כו'. וזה כעין מ"ש מהרי"ט בתשובת חאה"ע סי' ט"ז עמ"ש הרמב"ם בהלכות עדות שהפתאים ביותר נחשבים כשוטים כמ"ש בש"ע ח"מ סי' ל"ה ס"ט דלא אמר הרמב"ם כן אלא לענין עדות כו' הביאו בג"פ סי' קכ"א ס"ק י"ב הנ"ל ומיהו למעשה כתב שאין להקל והתב"ש ביו"ד סימן א' פסק בזה בפשיטות כהרמב"ם. וגם יש לומר דנד"ז כעדות דמי דהפתאים ביותר נחשבים כשוטים לענין עדות כו'. הב' כיון דכל טעמיה דר"ג דאלים ליה ברי וטענת ברי זהו כשאומרת מעצמה מאיש פלוני וכהן הוא. משא"כ הכא לא אמרה כן מעצמה רק כשהמיילדת א"ל בודאי מאיש פלוני הוא השיבה הן וזו י"ל שאינו נקרא טענת ברי אף בפקחת ומ"ש בגמרא בודקין את אמו אינו עד"ז רק ששואלין סתם למי נבעלה והיא משיבה לפלוני. משא"כ הכא. אך לכאורה יש למצוא ראיה דכה"ג נמי חשוב ברי מסוגיא דפרק אלו נערות (דף ל"ו סוף ע"א) דאמרינן אימור דשמעינן לר"ג היכא דקא טענה איהי. היכא דלא קא טענה איהי מי שמעת ליה. אין כיון דאמר רבן גמליאל מהימנא כגון זו פתח פיך לאלם הוא עכ"ל. ופרש"י דאמרינן אם הוה פקחת לטעון הוי טענה כו'. ועי' תוספות שם. והרמב"ן במלחמות ס"ל כפרש"י ג"כ. וכ"ד הריטב"א ובב"ש סי' ס"ח ס"ו סס"ק י"א במ"ש לפ"ז לענין איסור מובן דס"ל דמה שהב"ד טוענין לחרשת מדין פתח פיך לאלם מהני גם לענין איסור והבית מאיר שם חולק על הב"ש וס"ל דלענין איסורא לא מהני. ומכל מקום בנד"ז דטענה ממש ועדיפא מחרשת רק שלא השיבה כן כ"א אחר ששאלוה. י"ל אף להבית מאיר מהני כה"ג פתח פיך לאלם אף לענין אסורא. ומ"מ יש קצת ראיה להפך ממ"ש הרמב"ם וש"ע ס"ד סכ"ו או אלמת. ואלמת היינו שומעת ואינה מדברת. וקשה הרי יוכלו לשאול ממנה אם מאיש פלוני וכשר הוא. ותרכין בראשה. ואמרינן בגיטין דהרכנת הראש מהני כמו שישמעו קולו. א"ו הכא לא מהני משום דבעינן שתטעון ברי מעצמה ותאמר מאיש פלוני הוא. ולא די שתשיב לומר הן. ולכן הזכירו הפוסקים בטוענת וכ"ש הכא שחזרה בה והשיבה הן על שאלת קרובים שמפלוני עובד כוכבים הוא. וכ"ש שי"ל שהיא מן הפתאים ביותר וגם ניכר שמשיבה לכל אחד כמו שאומר לה אם כן אין זה כלל ברי דבדברי רבן גמליאל. ולכן אפילו ברוב כשרים הגם שיש לצרף דעת בעל המאור שבב"ש סימן ו' סקל"א וז"ל ולדעת בעל המאור אפילו כשאינה אומרת לכשר נבעלתי סגי רוב אחד ומותרת אפילו לכתחלה והיינו דס"ל כפרש"י פ"ק דכתובות (דף י"ד סע"ב) דסוגיא אתיא כר' יהושע אבל לר"ג די רוב אחד אפילו כשאינה אומרת ברי עכ"ל. וכ"כ התוספות (דף ט"ו ע"ב) ד"ה מאן דמתני בשם ר"ח וז"ל. ור"ח פי' דרב חנן לא מתני אבל ליוחסין לא וסגי לדידיה לדורות בחד רובא עכ"ל. א"כ משמע היינו אפי' בדלא טענה דומיא דמצא בה תינוק צ"ע אם לסמוך על אמירתה. הגם שמצד החזרה ביארנו דברוב כשרים לא מציא לחזור מ"מ הכא אפי' בלא החזרה יש להסתפק טובא אם זה נקרא טענת ברי כ"ש שחזרה. וע"ד בעל המאור לבד ודאי אין לסמוך כיון שהוא נגד כל הפוסקים עי' במלחמות ובשט"מ. ומ"מ אם נאמר דהוה ספק אם זה נקרא טענת ברי אפשר לדמותו לדין אלמנת עיסה דלדעת הרמב"ם וש"ע ס"ב ס"ה אם נשאת לא תצא. וכתב הב"ש שם ס"ק י"ג והיה נראה להוכיח מזה בספק חלל ואיכא חד רוב דומה לשאר איסור כשיש תרי רובא עכ"ל. וה"נ איכא ספק דקא טענה וחד רובא דרוב כשרים אצלה ועוד כמו דאמרינן שם (דף ט"ו ע"ב) הוראת שעה היתה התירו בחד רובא אף לכתחלה ע"י שאר צדדי היתר כדפרש"י (דף ט"ו סע"א) א"כ ה"נ ניכר יותר שלכשר נבעלה כיון דהגדה ראשונה היה מיד סמוך ללידה:
ז(קיצור. אפשר בנ"ד דהוי ספק עכ"פ אם חשיבא טענה כדמשמע מפרק אלו נערות (דף ל"ו סע"א). ע"כ בצירוף דרוב כשרים אצלה י"ל שלא תצא):
חד
ואם דיימא מפלוני ופלוני הכשרים ולא דיימא מהפסולים אע"ג שאין ידוע ודאי שבא עליה הכשר רק דדיימא ונחשדה מהם מ"מ בכה"ג נראה ודאי דלא תצא אם הרוב כשרים היינו בעיר שרובה ישראל אף את"ל דטענתה לא חשיבה טענה כלל והטעם כיון שלדעת הב"ח סי' ד' הביאו הב"ש שם ס"ק מ"ח סעיף כ"ח כשר הולד אפילו ברוב פסולים אצלה דומיא דארוס וארוסה אפילו לא נבדקה אמו כלל. לכן אף על גב דשם דבריו אין נראים להאחרונים מ"מ ברוב כשרים נראה לסמוך ע"ז וכמו דפרש"י בכתובות (דף ט"ו סע"א) הוראת שעה היתה עוד צדדי היתר כו' ויש להכשיר הולד לכהונה וגם היא דזה נקרא ודאי עוד צדדי היתר על כל פנים לכן בכה"ג סגי בחד רובא דהיינו אם העיר רובה ישראל אמנם בעיר שרובה עובדי כוכבים דה"ל רוב פסולים נראה לכאורה דלא מהני צד זה אע"ג דלהב"ח מהני הרי חלק הב"ש שם. מיהו השגת הב"ש הוא מפני דהרמב"ם והטור פוסקים כלישנא קמא. וזה י"ל דלא קשה כ"כ דהרשב"א בחידושיו שם ובתשובות ח"א סי' תר"י והריב"ש בתשו' סי' תמ"ז פוסקים כלישנא בתרא. וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל פ"ב ססי' א' בשם אבי העזרי דהלכה כלישנא בתרא משום דבפרק בתרא דקדושין (דע"ה א') לא מייתי אלא לישנא בתרא ארוסה שעיברה. משא"כ לל"ק צ"ל הבא על ארוסתו בבית חמיו כו'. אך הבית מאיר שם השיג מטעם אחר וז"ל. ולע"ד אף ללישנא בתרא לא מצאתי דינו מבואר כו' ועי' פי' התוס' וצ"ע עכ"ל ור"ל שהרי התוס' ריש (דף ע') פי' אבל דיימא מיניה שבא עליה בודאי. ולכאורה יש לצדד אפילו לל"ק דהא בהדיא אמר רבא בל"ק דבדיימא מיניה ולא דיימא מעלמא בתריה דידיה שדינן לה. הגם דתוספות שם בלשון בתרא פי' דיימא מיניה שבא עליה בודאי כו' והביאו ראיה לזה וא"כ גם בלשון קמא צ"ל כן. א"כ למה נקט הגמרא דיימא דזהו לשון חשד כדפרש"י שחשודה ובאמת מהראיה שמביא רבא מהמשנה מיירי שבא עליה בודאי. ולכן י"ל דודאי דין המשנה חמור יותר שאנו רוצים להביאה לדבר חדש שתאכל הישראלית תרומה לכן א"א אלא אם כן ידוע שבא עליה. אבל גבי ארוס וארוסה אדרבה יש לה חזקה דכשרות ואנו רוצים להעמידה אחזקתה. מש"ה קיל טפי וסגי בדיימא לבד מיניה ולא דיימא מעלמא. וכן משמע בחידושי הריטב"א וז"ל כי פליגי בארוסה שעיברה. פי' ואין כאן עדי ביאה דארוס כו' אמר רבא מסתברא מילתא דרב בדלא דיימא מיניה. פי' שאין רינון בעיר שמזנה עמו ולא דיימא נמי מעלמא כו' אבל היכא דדיימא מיניה בתריה שדינן לה אע"ג דדיימא נמי מעלמא עכ"ל. ולא פי' דדיימא מיניה שבא עליה בודאי כמ"ש התוס' משמע ס"ל אע"ג שיש רק רינון בעיר שמזנה עמו בתריה דידיה שדינן לה. ולפי זה גם ללישנא קמא הדין כן היכא דדיימא מיניה ולא דיימא מעלמא. וכן מצאתי בספר חוסן ישועות ביבמות שם שהביא דברי התוס' הנ"ל והקשה עליהם וסיים ודיימא מיניה פירושו שם רע בעלמא דומיא דדיימא מעלמא. והא דמייתי ראיה ממתניתין כו'. שוב ראיתי בסוטה פרק ארוסה (דף כ"ז) בתוספות ד"ה רוב בעילות שהבינו ג"כ הא דאמר רבא אבל דיימא מיניה פירושו שם רע בעלמא וכדפרישית. אלא שנתקשו שם כו'. ולפמ"ש לק"מ דהא דאמר רבא הכא דהיכי דדיימא מיניה אע"ג דדיימא מעלמא בתר דידיה שדינן לה היינו דוקא באומרת ברי לי עכ"ל. ולדבריו י"ל בדיימא מיניה ולא דיימא מעלמא אפשר א"צ כלל לברי לי ללישנא בתרא עכ"פ וכדברי הב"ח. דעל זה אף מדעת התוספות אין סתירה כ"כ דהתוספות לא פירשו ללישנא בתרא דדיימא מיניה היינו שבא עליה. אלא משום דדיימא נמי מעלמא ואם כן אי מיניה גם כן דיימא רק בשם רע לא ס"ל דבתר דידיה שדינן לה. אבל אם לא דיימא מעלמא כלל אפשר לא פליגי דאף בדיימא מיניה ע"י שם רע בתר דידיה שדינן לה:
ואם דיימא מפלוני ופלוני הכשרים ולא דיימא מהפסולים אע"ג שאין ידוע ודאי שבא עליה הכשר רק דדיימא ונחשדה מהם מ"מ בכה"ג נראה ודאי דלא תצא אם הרוב כשרים היינו בעיר שרובה ישראל אף את"ל דטענתה לא חשיבה טענה כלל והטעם כיון שלדעת הב"ח סי' ד' הביאו הב"ש שם ס"ק מ"ח סעיף כ"ח כשר הולד אפילו ברוב פסולים אצלה דומיא דארוס וארוסה אפילו לא נבדקה אמו כלל. לכן אף על גב דשם דבריו אין נראים להאחרונים מ"מ ברוב כשרים נראה לסמוך ע"ז וכמו דפרש"י בכתובות (דף ט"ו סע"א) הוראת שעה היתה עוד צדדי היתר כו' ויש להכשיר הולד לכהונה וגם היא דזה נקרא ודאי עוד צדדי היתר על כל פנים לכן בכה"ג סגי בחד רובא דהיינו אם העיר רובה ישראל אמנם בעיר שרובה עובדי כוכבים דה"ל רוב פסולים נראה לכאורה דלא מהני צד זה אע"ג דלהב"ח מהני הרי חלק הב"ש שם. מיהו השגת הב"ש הוא מפני דהרמב"ם והטור פוסקים כלישנא קמא. וזה י"ל דלא קשה כ"כ דהרשב"א בחידושיו שם ובתשובות ח"א סי' תר"י והריב"ש בתשו' סי' תמ"ז פוסקים כלישנא בתרא. וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל פ"ב ססי' א' בשם אבי העזרי דהלכה כלישנא בתרא משום דבפרק בתרא דקדושין (דע"ה א') לא מייתי אלא לישנא בתרא ארוסה שעיברה. משא"כ לל"ק צ"ל הבא על ארוסתו בבית חמיו כו'. אך הבית מאיר שם השיג מטעם אחר וז"ל. ולע"ד אף ללישנא בתרא לא מצאתי דינו מבואר כו' ועי' פי' התוס' וצ"ע עכ"ל ור"ל שהרי התוס' ריש (דף ע') פי' אבל דיימא מיניה שבא עליה בודאי. ולכאורה יש לצדד אפילו לל"ק דהא בהדיא אמר רבא בל"ק דבדיימא מיניה ולא דיימא מעלמא בתריה דידיה שדינן לה. הגם דתוספות שם בלשון בתרא פי' דיימא מיניה שבא עליה בודאי כו' והביאו ראיה לזה וא"כ גם בלשון קמא צ"ל כן. א"כ למה נקט הגמרא דיימא דזהו לשון חשד כדפרש"י שחשודה ובאמת מהראיה שמביא רבא מהמשנה מיירי שבא עליה בודאי. ולכן י"ל דודאי דין המשנה חמור יותר שאנו רוצים להביאה לדבר חדש שתאכל הישראלית תרומה לכן א"א אלא אם כן ידוע שבא עליה. אבל גבי ארוס וארוסה אדרבה יש לה חזקה דכשרות ואנו רוצים להעמידה אחזקתה. מש"ה קיל טפי וסגי בדיימא לבד מיניה ולא דיימא מעלמא. וכן משמע בחידושי הריטב"א וז"ל כי פליגי בארוסה שעיברה. פי' ואין כאן עדי ביאה דארוס כו' אמר רבא מסתברא מילתא דרב בדלא דיימא מיניה. פי' שאין רינון בעיר שמזנה עמו ולא דיימא נמי מעלמא כו' אבל היכא דדיימא מיניה בתריה שדינן לה אע"ג דדיימא נמי מעלמא עכ"ל. ולא פי' דדיימא מיניה שבא עליה בודאי כמ"ש התוס' משמע ס"ל אע"ג שיש רק רינון בעיר שמזנה עמו בתריה דידיה שדינן לה. ולפי זה גם ללישנא קמא הדין כן היכא דדיימא מיניה ולא דיימא מעלמא. וכן מצאתי בספר חוסן ישועות ביבמות שם שהביא דברי התוס' הנ"ל והקשה עליהם וסיים ודיימא מיניה פירושו שם רע בעלמא דומיא דדיימא מעלמא. והא דמייתי ראיה ממתניתין כו'. שוב ראיתי בסוטה פרק ארוסה (דף כ"ז) בתוספות ד"ה רוב בעילות שהבינו ג"כ הא דאמר רבא אבל דיימא מיניה פירושו שם רע בעלמא וכדפרישית. אלא שנתקשו שם כו'. ולפמ"ש לק"מ דהא דאמר רבא הכא דהיכי דדיימא מיניה אע"ג דדיימא מעלמא בתר דידיה שדינן לה היינו דוקא באומרת ברי לי עכ"ל. ולדבריו י"ל בדיימא מיניה ולא דיימא מעלמא אפשר א"צ כלל לברי לי ללישנא בתרא עכ"פ וכדברי הב"ח. דעל זה אף מדעת התוספות אין סתירה כ"כ דהתוספות לא פירשו ללישנא בתרא דדיימא מיניה היינו שבא עליה. אלא משום דדיימא נמי מעלמא ואם כן אי מיניה גם כן דיימא רק בשם רע לא ס"ל דבתר דידיה שדינן לה. אבל אם לא דיימא מעלמא כלל אפשר לא פליגי דאף בדיימא מיניה ע"י שם רע בתר דידיה שדינן לה:
טואף שהב"ש והבית מאיר חולקים על הב"ח וגם החוסן ישועות הצריך דוקא שתאמר ברי לי מ"מ בנ"ד שיש לספק שמא טענתה חשוב טענה ע"כ אפשר לצדד ולהקל שלא תצא מבעלה ומ"מ צ"ע:
יקיצור. אם דיימא מכשרים ולא דיימא מפסולים הנה אם רוב כשרים אצלה ודאי לא תצא. אך אפילו ברוב פסולים יש לצדד כיון שכן דעת הב"ח וגם הב"ש לא חלק ע"ז רק ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא משמע מודה ליה. והרשב"א והריב"ש וראבי"ה והרא"ש פוסקים כלישנא בתרא והבית מאיר שחלק ע"ז אף ללישנא בתרא. מ"מ בנד"ז שיש ספק שמא חשיב טענת ברי דלכשר נבעלה י"ל דלא תצא. ומ"מ למעשה צ"ע:
יאה
אך אם ידוע ודאי שבא עליה אחד מהכשרים ולא דיימא מעלמא אז יש להקל שלא תצא הגם שהב"ש סי' ו' ס"ק ל"א לא מיקל אפי' בכה"ג רק ברוב כשרים זהו לכתחלה אבל דיעבד נראה דבכה"ג אפילו ברוב פסולים לא תצא. ועוד דב"ש מיירי בדיימא גם מאחרים משא"כ בלא דיימא מאחרים כלל הרי כתב רמ"א סי' ד' סכ"ח ס"ק מ"ח מיהו הרא"ש והרשב"א כו' ולענין דיעבד יש לסמוך עליהם שהרי כ"ד ראבי"ה והריב"ש וכנ"ל. וכל זה כשידוע ודאי שנתעברה בזנות קודם הנישואין. אך אם יש לתלות שנתעברה מבעלה אחר הנישואין ע"ד שכתב בש"ע סי' ד' סעיף י"ד בהג"ה י"ל דבכל ענין לא תצא הגם שהודית שבזנות נבעלה מ"מ אם משום דבריה באת לאוסרה הרי רוב פעמים אמרה שלכשר נבעלה כו'. וכ"ז לענין האשה שלא תצא מבעלה ולגבי הכשר הולד לבוא בקהל ישראל הרי לגבי הולד רוב כשרים כדפרש"י בקדושין (דף ע"ג) גבי דין תורה שתוקי כשר כו'. ואם משום מיעוט קרובים שלה כבר נתבאר לעיל סוף אות ב' דיש לצדד להקל. וכל שכן כשיש לצרף לזה אם לא דימא מינייהו כלל רק משאר אנשים ודאי הולד כשר:
אך אם ידוע ודאי שבא עליה אחד מהכשרים ולא דיימא מעלמא אז יש להקל שלא תצא הגם שהב"ש סי' ו' ס"ק ל"א לא מיקל אפי' בכה"ג רק ברוב כשרים זהו לכתחלה אבל דיעבד נראה דבכה"ג אפילו ברוב פסולים לא תצא. ועוד דב"ש מיירי בדיימא גם מאחרים משא"כ בלא דיימא מאחרים כלל הרי כתב רמ"א סי' ד' סכ"ח ס"ק מ"ח מיהו הרא"ש והרשב"א כו' ולענין דיעבד יש לסמוך עליהם שהרי כ"ד ראבי"ה והריב"ש וכנ"ל. וכל זה כשידוע ודאי שנתעברה בזנות קודם הנישואין. אך אם יש לתלות שנתעברה מבעלה אחר הנישואין ע"ד שכתב בש"ע סי' ד' סעיף י"ד בהג"ה י"ל דבכל ענין לא תצא הגם שהודית שבזנות נבעלה מ"מ אם משום דבריה באת לאוסרה הרי רוב פעמים אמרה שלכשר נבעלה כו'. וכ"ז לענין האשה שלא תצא מבעלה ולגבי הכשר הולד לבוא בקהל ישראל הרי לגבי הולד רוב כשרים כדפרש"י בקדושין (דף ע"ג) גבי דין תורה שתוקי כשר כו'. ואם משום מיעוט קרובים שלה כבר נתבאר לעיל סוף אות ב' דיש לצדד להקל. וכל שכן כשיש לצרף לזה אם לא דימא מינייהו כלל רק משאר אנשים ודאי הולד כשר:
יבקיצור. ואם ידוע שבא עליה אחד מהכשרים ודאי לא תצא אפילו ברוב פסולים. ואפשר אפי' דיימא מעלמא ג"כ ואם יש לתלות שנתעברה אחר הנשואין בכל ענין לא תצא. והולד יש להכשיר ג"כ. (הג"ה. הנה הגם שנתבאר לעיל שי"ל דאינה שוטה רק אמירה ל"מ. משום דלהכשיר בעינן טענת ברי. טענה דוקא. משא"כ לאסור א"ע י"ל הודאתה מהני. והכא הרי הודית פ"א שנבעלה לפסול. ואין לומר ממ"נ אם חשבת הודאה זיל בתר הודאה הראשונה כמש"ל דכיון שהגיד שוב כו' הרי י"ל דעכ"פ נקח מהודאה זו הדבר שאינו סותר להודאה הראשונה כי י"ל שלשניהם נבעלה לאותו פ' כשר וגם לאותו עובד כוכבים. אך ז"א שהרי הודאתה היה שהולד הוא מאותו עובד כוכבים וזה סותר ודאי דבריה הראשונים. ועוד הרי אנו רואים בהודאה ג' לאחיה סתרה לגמרי דבריה הראשונות והרביעית במ"ש לאותו פלוני הראשון לא נבעלת ותאמר לא שמזה אנו רואים שמשיבה לכל א' כדבריו ממש א"כ אין כדאי להוליד מדבריה הוכחה שנבעלה לאותו עובד כוכבים. ולכן כיון מצד העיבור עצמו אין לאוסרה ע"ד האופנים הנ"ל. אין לאוסרה ג"כ מצד הודאתה לקרובותיה. וראיה מתשובת צ"צ סימן פ"ב דלא אסרה מצד הזנות רק לפי שהודאתה וניכר טובא דקושטא קאמרה. משא"כ הכא נהפוך הוא דההודאה מצד עצמה שאמרה לקרובותיה ודאי לית ביה מששא. א"כ אין להמשיך האיסור מצירוף העיבור כיון שיש הוכחה דלכשר נבעלה וכנ"ל. ועמ"ש אאזמו"ר בתשובה על הצ"צ פליאה דעת ממני כו'. אכן י"ל שם הטעם משום דאין נאמנת מצד משנה אחרונה דנדרים. ובנ"ד שהוכר עוברה קודם הנישואין שמא י"ל דאין שייך כאן דין משנה אחרונה וכאילו אמרה כן בעודה פנויה. מיהו ז"א כיון דמ"מ אמירתה היה אחר הנישואין. ואפשר אם היה בעוד הולד קיים כיון דצריך להוציא משום מינקת חבירו נאמנת דלא שייך שאינה נאמנת משום שעבוד בעלה כו':
יגאך י"ל אפילו בלא טעם דמשנה אחרונה אין בדיבורה הנ"ל משום שויתה נפשה חד"א כיון דריעא טובא כנ"ל. ותמיהני אם הולד קיים בלא"ה חייב להוציא בגט משום מינקת חבירו אף שהוא כהן ולא יוכל להחזירה כמבואר בסימן י"ג סעיף י"ב.ומ"ש הב"ש ס"ק כ"ח דאם ברח א"צ לגרש חלק ע"ז העצי ארזים. ומיהו אם אינו קיים א"צ לגרש. ומה שהב"ש ס"ק כ"ט הראה לסימן קס"ד עיין בבית מאיר):