Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·
אסימן מ
אודות האשה שכשהיתה חולה עד שנתייאשה מן החיים התוודתה איך שזינתה ברצון עם גוי אחד ואח"כ חזרה לבוריה. אם בעלה צריך לגרשה:
אודות האשה שכשהיתה חולה עד שנתייאשה מן החיים התוודתה איך שזינתה ברצון עם גוי אחד ואח"כ חזרה לבוריה. אם בעלה צריך לגרשה:
בהנה שאלה זו מבוארת בתשובת חו"י סימן ע"ב באמצע התשובה להחמיר וז"ל לכן אמרתי על מעשה ששמעתי שנעשה במדינת רוסיא שהתודית אשה לפני מותה שנעשית אשת איש עם פלוני ואח"כ חזרה לבוריה שחייב בעלה להוציאה וכן להיפך אם התודה הבועל עכ"ל. והנראה שם קצת מדבריו דמשום דרגלים לדבר שאומרת אמת קאתי עלה כו'. אך בתשובת נ"ב חאה"ע סימן ע"א ראיתי שכ' דרך סברא להיפוך וז"ל וע"ד האשה שבעת חליה התודית על עונה שזינתה באונס כו' אפילו היתה אשת כהן שאפילו באונס אסורה מ"מ לא מפיה אנו חיין ואנו אומרים ענ"ב ושקורי משקרה ובפרט שבעת שאמרה שזינתה קיבלה על בעלה שאין נותן לה די צרכי בית ואף שאמרה כן בשעת חוליה דרך וידוי. ממ"נ אם לא היתה בדעת שלימה אין בדבריה ממש ואם היתה בת דעת שלימה שוב י"ל אף בשעת חוליה נתנה עיניה באחר וערומי קא מערמא לומר דרך וידוי עכ"ל. ולפעד"נ ד' החו"י יותר. דתלמוד ערוך הוא בב"ב (ד' קע"ו א') דאין אדם משטה בשעת מיתה לכן אצ"ל אתם עדיי הא קמן אע"ג דבעלמא הודאה בלא אתם עדיי לא מהני ויכול לטעון משטה אני בך. מ"מ מצד שהודה כזאת בשעת מיתה מחזקינן ליה להודאה גמורה. וכך י"ל בנד"ז. דנהי דבעלמא הודאת האשה שזינתה לא מהני למשנה אחרונה דחיישינן שמא ענ"ב ומתכוונת להפקיע א"ע מתח"י בעלה מ"מ כיון שהודית בשעת מיתה יש לחשבה להודאה אמיתית ולא לחוש שאז בשעת מיתה תתכוין לתחבולות כאלו כמו דלא חיישינן שמכוין להשטות. ואדרבה לכאורה יש מקום להקל בזה טפי להאמינה דהתם המיתה אינה סותרת כוונת ההשטאה דהא אפילו ימות מ"מ אי איתא דאדם משטה בשעת מיתה הרי יוצא לפועל כוונתו שהיה משטה ממנו אלא דאפ"ה אמדינן דעתיה דאין אדם משטה בשעת מיתה ר"ל שאין אדם עשוי להתכוין לפועל בטל כזה בשעת מיתה. א"כ כש"כ הכא דהמיתה סותרת הכוונה דכשתמות א"א שתתקיים כוונתה שתפקיע א"ע כו'. א"כ י"ל דכש"כ הוא דלא חיישינן לזה:
גב
מיהו אפ"ל להיפוך דודאי אילו ברירא לה שתמות פשיטא דל"ח לענ"ב דזהו תרתי דסתרי. אלא אנן אמרינן דלעולם אין אדם מתייאש מן הרחמים אפילו חרב חדה כו' מ"מ חושב פן ואולי כו'. והא דקרינן לה בגמרא בשעת מיתה כו'. היינו משום דמסופק שמא ימות. תדע דהא כתב הב"י בח"מ סימן ל"ב ומביאו הש"ך בסי' פ"א סק"ז דכל חולה שהוא מושכב על מטתו מיקרי שכ"מ כו'. ודבריו מוכרחים דהא בפ"ט דב"ב נקרא שכ"מ במשנה וגמרא כד קציר ורמי בערסיה וע"ז אמרינן שם בגמרא (ד' קנ"ג ע"ב) דרוב חולים לחיים. הרי להדיא דשכ"מ רובן לחיים ואפ"ה קרי ליה בגמרא בשעת מיתה מצד שהחולה חושב שמא ימות וכיון שכן נהי דקיי"ל דאין אדם משטה בשעת מיתה היינו שאין עושה אז פועל בטל לגמרי כהשטאה. אבל מ"מ לשתכוין ענין שמועיל לה כשתקום מחולאתה והוא שתפקיע א"ע מבעלה י"ל דשפיר חיישינן שתכוין לזה ואפילו על הספק שמא תבריא אפשר דחיישינן וכש"כ דרוב חולים לחיים כו'. ואף שהכביד החולי עליה בנד"ז מ"מ לא מצינו בגמרא דרוב חולים למיתה רק בגוסס אמרו דרוב גוססים למיתה בגיטין (ד' כ"ח ע"א). מכלל דבשאר חולי שאינו גוסס לא אמרינן הכי. ותדע דלא חילקו בגמרא לענין המביא גט והניחו חולה דנותנו לה בחזקת שהוא קיים שאם הכביד החולי לא יתננו רק סתמא תנן ולא חילקו רק בין חולה לגוסס. וריא"ז בש"ג החמיר בחולי בידי אדם כגון שנפצע מוחו וכה"ג כהובא בש"ע אה"ע סוף סימן קמ"א. אבל בחולי בידי שמים לא חילקו כלל וסמכינן ארובא דרוב חולים לחיים לענין איסור א"א אפילו להקל לכתחלה (ובמ"א הבאתי ראיה דמסוכן שאני מחולה). א"כ אמאי לא נחוש ג"כ שמא היא מתכוונת להפקיע א"ע מבעלה כשתבריא דהרי יש סברא גדולה שתבריא כנ"ל דאדרבה מדינא סמכינן דהוא בחזקת קיים כנ"ל. א"כ שמא אצלה ג"כ דעתה חזק שתבריא. וכמו שבאמת עמדה מחליה. ועוד שהרי אמרו בגמרא לב יודע מרת נפשו ביומא פרק בתרא (דף פ"ג ע"א) הרי החולה מרגיש אם מסוכן הוא אם לאו. א"כ זו שעמדה מחליה י"ל שלבה לא הרגיש כ"כ מרירות (כלל) ומש"ה נתכוונה להפקיע א"ע מבעלה (מיהו משום זה לחוד אין לחלק בין משטה לנד"ז דהא הב"י ס"ל גבי משטה ג"כ דאפילו עמד השכ"מ א"י לטעון משטה הייתי והש"ך שחולק ע"ז בסימן פ"א סק"ז הוא מטעם אחר יעו"ש. ומ"מ לדעת הש"ך מיירי הסוגיא במשטה כשמת אח"כ. מיהו האו"ת ונתי"מ חלקו עליו. ושוב מצאתי בכנה"ג ח"מ סימן ל"ב בהגב"י אות י"א ס"ל ג"כ כהש"ך וא' מהחילוקים הוא כמ"ש דדוקא כשמת מאותו חולי דסופו הוכיח על תחלתו שלא היה משטה כו'. אבל כשקם מאותו חולי איכא למימר החולה הזה נכון לבו בטוח שלא ימות מחולי זה דלב יודע מרת נפשו ולכך השטה ודוחק עכ"ל) דלענין גדול כזה יש לחוש שתתכוין אפילו בשעת חליה דכסבורה היא עכשיו יאמינוה. משא"כ בענין משטה אני בך שהוא פועל בטל לגמרי ע"ז שפיר אמרו דאין אדם עושה פועל בטל כזה בשעת מיתה. ותדע דאפילו בכה"ג הוי מיבעיא ליה לרבא שמא אדם משטה בשעת מיתה. אלא דאח"כ פשטה דאין אדם משטה כו'. וא"כ י"ל דדוקא לענין השטאה פשיטא ליה שהוא פועל בטל. משא"כ לענין ענ"ב:
מיהו אפ"ל להיפוך דודאי אילו ברירא לה שתמות פשיטא דל"ח לענ"ב דזהו תרתי דסתרי. אלא אנן אמרינן דלעולם אין אדם מתייאש מן הרחמים אפילו חרב חדה כו' מ"מ חושב פן ואולי כו'. והא דקרינן לה בגמרא בשעת מיתה כו'. היינו משום דמסופק שמא ימות. תדע דהא כתב הב"י בח"מ סימן ל"ב ומביאו הש"ך בסי' פ"א סק"ז דכל חולה שהוא מושכב על מטתו מיקרי שכ"מ כו'. ודבריו מוכרחים דהא בפ"ט דב"ב נקרא שכ"מ במשנה וגמרא כד קציר ורמי בערסיה וע"ז אמרינן שם בגמרא (ד' קנ"ג ע"ב) דרוב חולים לחיים. הרי להדיא דשכ"מ רובן לחיים ואפ"ה קרי ליה בגמרא בשעת מיתה מצד שהחולה חושב שמא ימות וכיון שכן נהי דקיי"ל דאין אדם משטה בשעת מיתה היינו שאין עושה אז פועל בטל לגמרי כהשטאה. אבל מ"מ לשתכוין ענין שמועיל לה כשתקום מחולאתה והוא שתפקיע א"ע מבעלה י"ל דשפיר חיישינן שתכוין לזה ואפילו על הספק שמא תבריא אפשר דחיישינן וכש"כ דרוב חולים לחיים כו'. ואף שהכביד החולי עליה בנד"ז מ"מ לא מצינו בגמרא דרוב חולים למיתה רק בגוסס אמרו דרוב גוססים למיתה בגיטין (ד' כ"ח ע"א). מכלל דבשאר חולי שאינו גוסס לא אמרינן הכי. ותדע דלא חילקו בגמרא לענין המביא גט והניחו חולה דנותנו לה בחזקת שהוא קיים שאם הכביד החולי לא יתננו רק סתמא תנן ולא חילקו רק בין חולה לגוסס. וריא"ז בש"ג החמיר בחולי בידי אדם כגון שנפצע מוחו וכה"ג כהובא בש"ע אה"ע סוף סימן קמ"א. אבל בחולי בידי שמים לא חילקו כלל וסמכינן ארובא דרוב חולים לחיים לענין איסור א"א אפילו להקל לכתחלה (ובמ"א הבאתי ראיה דמסוכן שאני מחולה). א"כ אמאי לא נחוש ג"כ שמא היא מתכוונת להפקיע א"ע מבעלה כשתבריא דהרי יש סברא גדולה שתבריא כנ"ל דאדרבה מדינא סמכינן דהוא בחזקת קיים כנ"ל. א"כ שמא אצלה ג"כ דעתה חזק שתבריא. וכמו שבאמת עמדה מחליה. ועוד שהרי אמרו בגמרא לב יודע מרת נפשו ביומא פרק בתרא (דף פ"ג ע"א) הרי החולה מרגיש אם מסוכן הוא אם לאו. א"כ זו שעמדה מחליה י"ל שלבה לא הרגיש כ"כ מרירות (כלל) ומש"ה נתכוונה להפקיע א"ע מבעלה (מיהו משום זה לחוד אין לחלק בין משטה לנד"ז דהא הב"י ס"ל גבי משטה ג"כ דאפילו עמד השכ"מ א"י לטעון משטה הייתי והש"ך שחולק ע"ז בסימן פ"א סק"ז הוא מטעם אחר יעו"ש. ומ"מ לדעת הש"ך מיירי הסוגיא במשטה כשמת אח"כ. מיהו האו"ת ונתי"מ חלקו עליו. ושוב מצאתי בכנה"ג ח"מ סימן ל"ב בהגב"י אות י"א ס"ל ג"כ כהש"ך וא' מהחילוקים הוא כמ"ש דדוקא כשמת מאותו חולי דסופו הוכיח על תחלתו שלא היה משטה כו'. אבל כשקם מאותו חולי איכא למימר החולה הזה נכון לבו בטוח שלא ימות מחולי זה דלב יודע מרת נפשו ולכך השטה ודוחק עכ"ל) דלענין גדול כזה יש לחוש שתתכוין אפילו בשעת חליה דכסבורה היא עכשיו יאמינוה. משא"כ בענין משטה אני בך שהוא פועל בטל לגמרי ע"ז שפיר אמרו דאין אדם עושה פועל בטל כזה בשעת מיתה. ותדע דאפילו בכה"ג הוי מיבעיא ליה לרבא שמא אדם משטה בשעת מיתה. אלא דאח"כ פשטה דאין אדם משטה כו'. וא"כ י"ל דדוקא לענין השטאה פשיטא ליה שהוא פועל בטל. משא"כ לענין ענ"ב:
דג
אלא דיש להקשות על סברא זאת שכתבנו מהא דאיתא בסנהדרין (ד' כ"ט ע"ב) ההוא דהוי קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא שכיב אמר פלניא ופלניא מסקי בי זוזי בתר דשכיב אתו תבעינהו ליורשין אתו לקמיה דר' ישמעאל בר' יוסי אמר להו כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע א"ע הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא כו' אתו לקמיה דר' חייא אמר להו כשם שאדם עשוי שלא להשביע א"ע כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו. והשתא אי איתא כמו שכתבנו דדוקא לענין השטאה שהוא פועל בטל מסיק רבא דאין אדם משטה בשעת מיתה. אבל לגבי ענין שיש בו ממש חיישינן דהשכ"מ מסיק אדעתיה שמא יקום מחליו ומש"ה מתכוין ג"כ בעודו שכ"מ לתחבולה זו ושקורי משקר דוגמת האשה שאומרת ט"א לך כו'. א"כ מ"ט דר' ישמעאל בר"י דאמר ה"מ מחיים כו' הלא ענין שלא להשביע א"ע אינו פועל בטל כלל וכדפרש"י שהוא שלא ליראות שבע מממון להתרחק מעין הרע. ומצינו בקרא שיעקב אע"ה אמר לבניו למה תתראו כו'. ופרש"י בחומש למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו כאילו אתם שביעים באותה שעה עדיין היה להם תבואה. ובתענית (ד"י ע"ב) מפורש שם בגמרא ובפרש"י להדיא שלא הלכו רק בשביל דבר זה שלא להתראות כו' ע"ש. הרי דבר זה ענין גדול הוא. וכיון שכן אמאי לא חש ר' ישמעאל שעושה כן כדי שלא להשביע א"ע כשיקום מחליו (ואין לומר דהתם מיירי שאמר כן בשעת מיתה ממש דכבר נתבאר דאין לחלק בכך דכל שאינו גוסס בכלל חולה מיקרי ודוחק לומר דמיירי שאמר כך בשעה שהיה גוסס) וגם ר' חייא לא מצא טעם לחלוק עליו רק משום דאדם עשוי ג"כ שלא להשביע את בניו אלמא דמשום לתא דידיה שלא להשביע א"ע כשיקום מחליו לא הוה חיישינן כלל. א"כ ע"כ צ"ל הפך ממה שכתבנו לעיל אלא דכל שהוא קרוב למיתה מייאש א"ע ואינו עושה מעשים שקרים בשבילו שיהיה לו לתועלת אם יקום מחליו. ואף אם אינו ביאוש גמור מ"מ אינו מכוין בשביל זה ודי לו במה שיקום אם יקום כו' ולא להתכוין עתה בעת צרתו להתחבל בתחבולות שקרים כדי שיהיה לו תועלת אם יקום כו' ואם יקום יהיה לו נפשו לשלל ולא לבקש גדולות כו' ומשו"ה לא חיישינן שמשקר בשביל שלא להשביע א"ע אם יקום מחליו אף שהוא ענין גדול. אי משום דמייאש א"ע מחיים או אף שאינו בייאוש גמור אין לבו נותן לו לעשות תחבולות שקרים בשעת שהוא קרוב למיתה בשביל טובתו כשיעמוד מחליו כו'. רק דר' חייא חידש דמ"מ אדם עשוי שלא להשביע את בניו דזה ודאי הוא שבניו צריכין ג"כ לזה שלא יהיו נראים שבעים הלכך אדם עשוי לעשות תחבולה זו גם בשעת מיתה בשביל בניו שהוא דבר העתיד להיות ודאי עכ"פ. משא"כ שיעשה תחבולה בשבילו בעת שהוא קרוב למיתה לכשיבריא לא חיישינן כלל. כן נראה פשוט לדברי ר"י ור"ח בסנהדרין. ולפי"ז נשמע ג"כ לנד"ז דל"ח כשהיא מודה שזינתה שמא הוא תחבולה להפקיע א"ע מבעלה לכשתבריא כו' דלא מסקא אדעתה כולי האי להתחבל בתחבולות כ"כ בשעה שהיא קרובה למיתה לכשתבריא כנ"ל. ודוחק לחלק בין ענין שלא להשביע א"ע שאינו דבר גדול כ"כ כמו ענין דענ"ב ולכן שם יש לחוש טפי. דמנין לנו ליכנס בחילוקים דקים כ"כ מסברא:
אלא דיש להקשות על סברא זאת שכתבנו מהא דאיתא בסנהדרין (ד' כ"ט ע"ב) ההוא דהוי קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא שכיב אמר פלניא ופלניא מסקי בי זוזי בתר דשכיב אתו תבעינהו ליורשין אתו לקמיה דר' ישמעאל בר' יוסי אמר להו כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע א"ע הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא כו' אתו לקמיה דר' חייא אמר להו כשם שאדם עשוי שלא להשביע א"ע כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו. והשתא אי איתא כמו שכתבנו דדוקא לענין השטאה שהוא פועל בטל מסיק רבא דאין אדם משטה בשעת מיתה. אבל לגבי ענין שיש בו ממש חיישינן דהשכ"מ מסיק אדעתיה שמא יקום מחליו ומש"ה מתכוין ג"כ בעודו שכ"מ לתחבולה זו ושקורי משקר דוגמת האשה שאומרת ט"א לך כו'. א"כ מ"ט דר' ישמעאל בר"י דאמר ה"מ מחיים כו' הלא ענין שלא להשביע א"ע אינו פועל בטל כלל וכדפרש"י שהוא שלא ליראות שבע מממון להתרחק מעין הרע. ומצינו בקרא שיעקב אע"ה אמר לבניו למה תתראו כו'. ופרש"י בחומש למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו כאילו אתם שביעים באותה שעה עדיין היה להם תבואה. ובתענית (ד"י ע"ב) מפורש שם בגמרא ובפרש"י להדיא שלא הלכו רק בשביל דבר זה שלא להתראות כו' ע"ש. הרי דבר זה ענין גדול הוא. וכיון שכן אמאי לא חש ר' ישמעאל שעושה כן כדי שלא להשביע א"ע כשיקום מחליו (ואין לומר דהתם מיירי שאמר כן בשעת מיתה ממש דכבר נתבאר דאין לחלק בכך דכל שאינו גוסס בכלל חולה מיקרי ודוחק לומר דמיירי שאמר כך בשעה שהיה גוסס) וגם ר' חייא לא מצא טעם לחלוק עליו רק משום דאדם עשוי ג"כ שלא להשביע את בניו אלמא דמשום לתא דידיה שלא להשביע א"ע כשיקום מחליו לא הוה חיישינן כלל. א"כ ע"כ צ"ל הפך ממה שכתבנו לעיל אלא דכל שהוא קרוב למיתה מייאש א"ע ואינו עושה מעשים שקרים בשבילו שיהיה לו לתועלת אם יקום מחליו. ואף אם אינו ביאוש גמור מ"מ אינו מכוין בשביל זה ודי לו במה שיקום אם יקום כו' ולא להתכוין עתה בעת צרתו להתחבל בתחבולות שקרים כדי שיהיה לו תועלת אם יקום כו' ואם יקום יהיה לו נפשו לשלל ולא לבקש גדולות כו' ומשו"ה לא חיישינן שמשקר בשביל שלא להשביע א"ע אם יקום מחליו אף שהוא ענין גדול. אי משום דמייאש א"ע מחיים או אף שאינו בייאוש גמור אין לבו נותן לו לעשות תחבולות שקרים בשעת שהוא קרוב למיתה בשביל טובתו כשיעמוד מחליו כו'. רק דר' חייא חידש דמ"מ אדם עשוי שלא להשביע את בניו דזה ודאי הוא שבניו צריכין ג"כ לזה שלא יהיו נראים שבעים הלכך אדם עשוי לעשות תחבולה זו גם בשעת מיתה בשביל בניו שהוא דבר העתיד להיות ודאי עכ"פ. משא"כ שיעשה תחבולה בשבילו בעת שהוא קרוב למיתה לכשיבריא לא חיישינן כלל. כן נראה פשוט לדברי ר"י ור"ח בסנהדרין. ולפי"ז נשמע ג"כ לנד"ז דל"ח כשהיא מודה שזינתה שמא הוא תחבולה להפקיע א"ע מבעלה לכשתבריא כו' דלא מסקא אדעתה כולי האי להתחבל בתחבולות כ"כ בשעה שהיא קרובה למיתה לכשתבריא כנ"ל. ודוחק לחלק בין ענין שלא להשביע א"ע שאינו דבר גדול כ"כ כמו ענין דענ"ב ולכן שם יש לחוש טפי. דמנין לנו ליכנס בחילוקים דקים כ"כ מסברא:
הד
אך אפשר לחלק ולומר דשאני התם לענין ממון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ונאמן בהודאתו רק שחששו חששא שמא הודה כדי שלא להשביע כו' הלכך ל"ח חששא רחוקה כ"כ שמא הודה בשעה שקרוב למיתה כדי שלא להשביע א"ע לכשיבריא. משא"כ בנד"ז דמדינא אין האשה נאמנת להפקיע א"ע מבעלה כו' אלא משום דהא מילתא דטמאה א"ל כסיפא לה תיקנו במשנה ראשונה כו' ואח"כ חזרו לומר כו'. וא"כ כיון דלא מהימנא מדינא רק מן התקנה א"כ כל שיש לחוש אפילו חששא רחוקה שמא ענ"ב לא מהימנא. ומש"ה חיישינן אפילו בכה"ג כשאומרת כן (בשאר) [בשעת] חליה (וגם יש לחלק כמש"ל אות ג' בשם כנה"ג דשאני התם שמת מאותו חולי ולב יודע כו' משא"כ בנד"ז). וגדולה מזו כ' בתשובת נ"ב חאה"ע סימן ע' וז"ל ונראה דלפי מה דמסיק הר"ן שם בנדרים במשנה דגם למשנה הראשונה שהיתה נאמנת לא עפ"י דין היתה נאמנת כו' אלא רבנן תקינו כו' ומעתה משנה אחרונה ביטלה התקנה מטעם שענ"ב כו' וכיון שנתבטל התקנה שוב נשאר הדין ואפילו היכא דלא שייך ענ"ב לא מהימנא עכ"ל. אם כן לדבריו בנד"ז אף את"ל דל"ח כלל לענ"ב הרי מ"מ מדינא לא מהימנא והתקנה להאמינה נתבטלה. ואין להקשות לדברי' א"כ באומרת טא"ל ויש רגלים לדבריו אמאי מהימנא. חדא דבאמת הנ"ב שם גמגם בדין זה מיהו אף לדידן דפסקינן הכי מ"מ רג"ל שאני שהוא ענין מבחוץ כמו דברי כיעור וכה"ג וי"ל דזהו בכלל עד שתביא ראיה לדבריה שבמשנה אחרונה דזהו ג"כ קצת ראיה. משא"כ באמירתה לחוד אף דמוכחא מילתא דקושטא קאמרה אינו נק' ראיה ואין לחלק בין אמירה לאמירה כמ"ש הנ"ב שם. וכבר כ' כאאזמו"ר הגאון נ"ע בתשובה שבש"ע בשם הצ"צ דלא מיקרי רג"ל מה שיש רג"ל והוכחה טובא דקושטא קאמרה בהודאה רק שיש רג"ל אף גם בלי הודאתה ע"ש עכ"ל. והנה דברי הנ"ב הנ"ל מ"ש למסקנת הר"ן הזכירם כאאזמו"ר הגאון נ"ע ג"כ בתשובה א' לסניף והוא בכ"י אצלי וכעת נדפסה והוא בתשובה סימן ל"א. וא"כ נאמר אנו כמ"כ בנ"ד שהרי אפ"ל דגם בשעת חולי ענ"ב כמ"ש הנ"ב סי' ע"א. ואף גם אם אין זאת הרי ס"ל להנ"ב דאף אם אין סברא לומר שענ"ב אפ"ה לא מהימנא כנ"ל:
אך אפשר לחלק ולומר דשאני התם לענין ממון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ונאמן בהודאתו רק שחששו חששא שמא הודה כדי שלא להשביע כו' הלכך ל"ח חששא רחוקה כ"כ שמא הודה בשעה שקרוב למיתה כדי שלא להשביע א"ע לכשיבריא. משא"כ בנד"ז דמדינא אין האשה נאמנת להפקיע א"ע מבעלה כו' אלא משום דהא מילתא דטמאה א"ל כסיפא לה תיקנו במשנה ראשונה כו' ואח"כ חזרו לומר כו'. וא"כ כיון דלא מהימנא מדינא רק מן התקנה א"כ כל שיש לחוש אפילו חששא רחוקה שמא ענ"ב לא מהימנא. ומש"ה חיישינן אפילו בכה"ג כשאומרת כן (בשאר) [בשעת] חליה (וגם יש לחלק כמש"ל אות ג' בשם כנה"ג דשאני התם שמת מאותו חולי ולב יודע כו' משא"כ בנד"ז). וגדולה מזו כ' בתשובת נ"ב חאה"ע סימן ע' וז"ל ונראה דלפי מה דמסיק הר"ן שם בנדרים במשנה דגם למשנה הראשונה שהיתה נאמנת לא עפ"י דין היתה נאמנת כו' אלא רבנן תקינו כו' ומעתה משנה אחרונה ביטלה התקנה מטעם שענ"ב כו' וכיון שנתבטל התקנה שוב נשאר הדין ואפילו היכא דלא שייך ענ"ב לא מהימנא עכ"ל. אם כן לדבריו בנד"ז אף את"ל דל"ח כלל לענ"ב הרי מ"מ מדינא לא מהימנא והתקנה להאמינה נתבטלה. ואין להקשות לדברי' א"כ באומרת טא"ל ויש רגלים לדבריו אמאי מהימנא. חדא דבאמת הנ"ב שם גמגם בדין זה מיהו אף לדידן דפסקינן הכי מ"מ רג"ל שאני שהוא ענין מבחוץ כמו דברי כיעור וכה"ג וי"ל דזהו בכלל עד שתביא ראיה לדבריה שבמשנה אחרונה דזהו ג"כ קצת ראיה. משא"כ באמירתה לחוד אף דמוכחא מילתא דקושטא קאמרה אינו נק' ראיה ואין לחלק בין אמירה לאמירה כמ"ש הנ"ב שם. וכבר כ' כאאזמו"ר הגאון נ"ע בתשובה שבש"ע בשם הצ"צ דלא מיקרי רג"ל מה שיש רג"ל והוכחה טובא דקושטא קאמרה בהודאה רק שיש רג"ל אף גם בלי הודאתה ע"ש עכ"ל. והנה דברי הנ"ב הנ"ל מ"ש למסקנת הר"ן הזכירם כאאזמו"ר הגאון נ"ע ג"כ בתשובה א' לסניף והוא בכ"י אצלי וכעת נדפסה והוא בתשובה סימן ל"א. וא"כ נאמר אנו כמ"כ בנ"ד שהרי אפ"ל דגם בשעת חולי ענ"ב כמ"ש הנ"ב סי' ע"א. ואף גם אם אין זאת הרי ס"ל להנ"ב דאף אם אין סברא לומר שענ"ב אפ"ה לא מהימנא כנ"ל:
וה
אך יש להקשות ע"ד הנ"ב מן הירושלמי באשה אחת שאמרה הביאם שלי פיתני אמר לה אין הביאם אוסר ואסרה כו' תמן באתה לוסר עצמה והתירה ברם הכא באת להתיר א"ע ואסרה. והובא זה הירושלמי בבני אהובה פכ"ד מה"א ה"כ אלא דגרס אמר לי אין הביאם אוסר פי' שאמר לה הביאם שאינו אוסרה על בעלה ע"י ביאתו וא"כ לפי דעתה היא אינה אסורה לבעלה ואם כן נראה שאין כוונתה לצאת מתחת בעלה ולכך לא חש למשנה אחרונה ואסרה וכ' עוד הבנ"א ז"ל ועוד למדנו כשאנו רואים האשה אומרת דברים במסל"ת דברי' שלפי דעתה מתרת עצמה לבעלה ומהדין באמת אסורה נאמנת אף למשנה אחרונה כו' עכ"ל. והשתא לפ"ד הנ"ב כיון דמדינא אין האשה נאמנת להפקיע א"ע מבעלה כו' ובודאי אפילו במסל"ת לא מהימנא דלא מצינו מסל"ת דמהימנא אלא בעדות אשה כו' ושבוי'. וכיון דלמשנה אחרונה אוקמא אדינא לפ"ד הנ"ב ואף גם היכא דלא שייך לומר ענ"ב לא מהימנא. א"כ קשה מ"ט דירושלמי אמאי באת להתיר א"ע אסרה והטעם משום שנ' שאין כוונתה לצאת כו'. ומה בכך הרי אף גם דליכא החשש דענ"ב לא מהימנא מאחר דאוקמא אדינא ועיין לקמן אות יו"ד דנתבאר קצת ישוב לזה. והנה בס' בנ"א פי' הטעם דאין נאמנת מדינא ולא מצית שוי' נפשה חד"א כיון שהיא חב לאחרים דהיינו לבעלה וכמו האומר שטר אמנה דאינו נאמן כשהוא חב לאחרים כו'. והשתא נחזי איך הדין שם אם שכ"מ בשעת מיתה היה אומר שטר אמנה כו' והנה ברפ"ב דכתובות ססי' ט' כ' וז"ל ואף אם לא נודע לנו בשעת הודאתו שהוא חייב לאחרים כיון שנודע לנו אח"כ אגלוייא מלתא למפרע שכוון לחוב לאחרים ולאו כל כמיניה עכ"ל. הנה נתן טעם שכוון לחוב כו' אלמא דגם שם היינו טעמא דלא מהימן משום דאמרינן שכוון לחוב אבל אי ברירא לן שלא כוון לחוב היה מהימן אף דחב לאחרים אלא דשם גבי שכ"מ י"ל שנתכוון לחוב ול"ד למשטה כו'. אבל הכא גבי הודאת האשה הנה בשעת מיתה דלא שייך חששא דענ"ב כלל י"ל דמהימנא. אך ראיתי בש"ך בח"מ סימן מ"ז סק"ח שכ' עמ"ש הש"ע ואפילו אם לא נודע בשעת הודאתו שהוא חייב לאחרים ונודע אח"כ אינו נאמן עכ"ל הש"ע. וע"ז כ' הש"ך אע"ג דהיה לו נכסים מ"מ כיון דמשתעבד מדר"נ אף בדאית ליה נכסי אינו נאמן עתה כשאין לו נכסים כו' עכ"ל. והסכים עמו באו"ת ושאר אחרונים. הרי דאע"ג דבשעה שהודה שהשטר אמנה לא היה שייך לומר החשש קנוניא ואפ"ה כיון שאחר כך נמשך מזה חוב לאו כל כמיניה וה"ט כיון דמ"מ היה שעבודו חל על חוב הנ"ל לאו כל כמיניה לגרוע שעבודו בדיבורו וא"כ למדנו מזה שאינו נאמן לחוב לאחרים אף במקום דלא שייך כ"כ החשש קנוניא דהכא כשהיה לו נכסים בשעה שהודה לא היה שייך כ"כ חשש קנוניא שהרי הלה היה יכול לגבות מנכסים שלו ואפ"ה אינו נאמן לחוב. אבל בתשובת מהריב"ל ח"ד ססי' כ"ב הובאה בכנה"ג סימן מ"ז בהגב"י אות א' לא משמע הכי שהרי כתב וז"ל וכיון דכן הוא הוה נראה לכאורה דאפשר למימר דיש לחוש דילמא כשמחלה אותו התנאי היתה חב לאחרים ולא נאמין לה ולא היה בדיבורה ובמחילתה ממש וכד מעיינינן אשכחינן דלאו מילתא היא דמאי דאמרינן כגון שחב לאחרים כתבו המפרשים שחב לאחרים בהודאה זו שמודה שחייב להם ואין לו ממה להגבותם ורצו לגבות חוב זה. שמעינן מזה דדוקא שבאו לגבות חובם מזה השטר וכדאמרי' הכא אבל למיחש לא חיישינן עכ"ל. והשתא לדבריו בנדון דהש"ך הרי כשהודה עדיין לא באו לגבות חובם כו'. מיהו י"ל דכוונתו למיחש ל"ח אם לא באו גם אח"כ לגבות חובם. אבל כשבאו אפילו אח"כ חיישינן. ודברי הרר"י אינו ענין כלל לנדון דמהריב"ל והש"ך שהרר"י שבהרא"ש מיירי ג"כ שאין לו נכסים אחרים לסלק לבע"ח זולת שט"ח זה וא"כ הוא ודאי חב לאחרים עתה רק אנו לא ידענו שהמלוה זה האומר שטר אמנה הוא אין אנו יודעים שהוא חייב לאחרים כלל ואח"כ נתגלה לנו שהוא חייב לאחרים ע"ז אמר דאינו נאמן כיון דמ"מ נתגלה לנו שבשעת ההודאה היה חב לאחרים שאין לו מה לסלק להם זולת שט"ח זה. אבל אם בשעה שאמר שטר אמנה היה לו ממה לסלק ולא היה חב לאחרים מזה לא מיירי הרר"י כלל:
אך יש להקשות ע"ד הנ"ב מן הירושלמי באשה אחת שאמרה הביאם שלי פיתני אמר לה אין הביאם אוסר ואסרה כו' תמן באתה לוסר עצמה והתירה ברם הכא באת להתיר א"ע ואסרה. והובא זה הירושלמי בבני אהובה פכ"ד מה"א ה"כ אלא דגרס אמר לי אין הביאם אוסר פי' שאמר לה הביאם שאינו אוסרה על בעלה ע"י ביאתו וא"כ לפי דעתה היא אינה אסורה לבעלה ואם כן נראה שאין כוונתה לצאת מתחת בעלה ולכך לא חש למשנה אחרונה ואסרה וכ' עוד הבנ"א ז"ל ועוד למדנו כשאנו רואים האשה אומרת דברים במסל"ת דברי' שלפי דעתה מתרת עצמה לבעלה ומהדין באמת אסורה נאמנת אף למשנה אחרונה כו' עכ"ל. והשתא לפ"ד הנ"ב כיון דמדינא אין האשה נאמנת להפקיע א"ע מבעלה כו' ובודאי אפילו במסל"ת לא מהימנא דלא מצינו מסל"ת דמהימנא אלא בעדות אשה כו' ושבוי'. וכיון דלמשנה אחרונה אוקמא אדינא לפ"ד הנ"ב ואף גם היכא דלא שייך לומר ענ"ב לא מהימנא. א"כ קשה מ"ט דירושלמי אמאי באת להתיר א"ע אסרה והטעם משום שנ' שאין כוונתה לצאת כו'. ומה בכך הרי אף גם דליכא החשש דענ"ב לא מהימנא מאחר דאוקמא אדינא ועיין לקמן אות יו"ד דנתבאר קצת ישוב לזה. והנה בס' בנ"א פי' הטעם דאין נאמנת מדינא ולא מצית שוי' נפשה חד"א כיון שהיא חב לאחרים דהיינו לבעלה וכמו האומר שטר אמנה דאינו נאמן כשהוא חב לאחרים כו'. והשתא נחזי איך הדין שם אם שכ"מ בשעת מיתה היה אומר שטר אמנה כו' והנה ברפ"ב דכתובות ססי' ט' כ' וז"ל ואף אם לא נודע לנו בשעת הודאתו שהוא חייב לאחרים כיון שנודע לנו אח"כ אגלוייא מלתא למפרע שכוון לחוב לאחרים ולאו כל כמיניה עכ"ל. הנה נתן טעם שכוון לחוב כו' אלמא דגם שם היינו טעמא דלא מהימן משום דאמרינן שכוון לחוב אבל אי ברירא לן שלא כוון לחוב היה מהימן אף דחב לאחרים אלא דשם גבי שכ"מ י"ל שנתכוון לחוב ול"ד למשטה כו'. אבל הכא גבי הודאת האשה הנה בשעת מיתה דלא שייך חששא דענ"ב כלל י"ל דמהימנא. אך ראיתי בש"ך בח"מ סימן מ"ז סק"ח שכ' עמ"ש הש"ע ואפילו אם לא נודע בשעת הודאתו שהוא חייב לאחרים ונודע אח"כ אינו נאמן עכ"ל הש"ע. וע"ז כ' הש"ך אע"ג דהיה לו נכסים מ"מ כיון דמשתעבד מדר"נ אף בדאית ליה נכסי אינו נאמן עתה כשאין לו נכסים כו' עכ"ל. והסכים עמו באו"ת ושאר אחרונים. הרי דאע"ג דבשעה שהודה שהשטר אמנה לא היה שייך לומר החשש קנוניא ואפ"ה כיון שאחר כך נמשך מזה חוב לאו כל כמיניה וה"ט כיון דמ"מ היה שעבודו חל על חוב הנ"ל לאו כל כמיניה לגרוע שעבודו בדיבורו וא"כ למדנו מזה שאינו נאמן לחוב לאחרים אף במקום דלא שייך כ"כ החשש קנוניא דהכא כשהיה לו נכסים בשעה שהודה לא היה שייך כ"כ חשש קנוניא שהרי הלה היה יכול לגבות מנכסים שלו ואפ"ה אינו נאמן לחוב. אבל בתשובת מהריב"ל ח"ד ססי' כ"ב הובאה בכנה"ג סימן מ"ז בהגב"י אות א' לא משמע הכי שהרי כתב וז"ל וכיון דכן הוא הוה נראה לכאורה דאפשר למימר דיש לחוש דילמא כשמחלה אותו התנאי היתה חב לאחרים ולא נאמין לה ולא היה בדיבורה ובמחילתה ממש וכד מעיינינן אשכחינן דלאו מילתא היא דמאי דאמרינן כגון שחב לאחרים כתבו המפרשים שחב לאחרים בהודאה זו שמודה שחייב להם ואין לו ממה להגבותם ורצו לגבות חוב זה. שמעינן מזה דדוקא שבאו לגבות חובם מזה השטר וכדאמרי' הכא אבל למיחש לא חיישינן עכ"ל. והשתא לדבריו בנדון דהש"ך הרי כשהודה עדיין לא באו לגבות חובם כו'. מיהו י"ל דכוונתו למיחש ל"ח אם לא באו גם אח"כ לגבות חובם. אבל כשבאו אפילו אח"כ חיישינן. ודברי הרר"י אינו ענין כלל לנדון דמהריב"ל והש"ך שהרר"י שבהרא"ש מיירי ג"כ שאין לו נכסים אחרים לסלק לבע"ח זולת שט"ח זה וא"כ הוא ודאי חב לאחרים עתה רק אנו לא ידענו שהמלוה זה האומר שטר אמנה הוא אין אנו יודעים שהוא חייב לאחרים כלל ואח"כ נתגלה לנו שהוא חייב לאחרים ע"ז אמר דאינו נאמן כיון דמ"מ נתגלה לנו שבשעת ההודאה היה חב לאחרים שאין לו מה לסלק להם זולת שט"ח זה. אבל אם בשעה שאמר שטר אמנה היה לו ממה לסלק ולא היה חב לאחרים מזה לא מיירי הרר"י כלל:
זו
אך בגוף דינו דהש"ך צ"ע (והנה בעה"ת שער נ"א ח"ב דין א' כ' בשם הצרפתים דההיא דשטר אמנה הוא מיירי שהמלוה השני תבע חובו בב"ד מקמי דלימא שטר אמנה הוא כו'. ונראה דהרר"י שבהרא"ש פליג ע"ז) דרש"י והרא"ש וכל המפרשים כתבו דמיירי שאין לו נכסים והם באים לגבות חוב זה משמע דבשעת ההודאה היה חב לאחרים וכן יש לדקדק מלשון חב ולא קתני חייב. וע"ז פי' הרא"ש דלאו בחייב תליא מילתא רק שבהודאה זו הוא מפסיד לאחרים כגון שאין לו נכסים כו' עק"נ שם. וא"כ אם בשעה שהודה היה לו נכסים הרי אינו חב ואעפ"י שאח"כ נתגלגל הדבר שנפסדו נכסיו מ"מ כיון שבשעת ההודאה היה נאמן ה"ז נאמן. מיהו י"ל דודאי אם אח"כ כשהפסיד נכסיו היה ע"י סיבה מן השמים כגון דאשתדיף או שנגזלו ממנו וכה"ג בענין דליכא למימר דאסיק אדעתיה שיפסידו וכוון לחוב הוא דנאמן. אבל כל שההפסד בא בענין שלא רחוק מן השכל לומר דאסיק אדעתיה הפסד י"ל שאינו נאמן משום דחיישינן שכוון לחוב וכמ"ש הרר"י וע' נתי"מ סימן מ"ז כ' דאפילו באשתדיף אח"כ אינו נאמן (הג"ה. ושוב ראיתי שהט"ז ססי' מ"ז כ' בהדיא בפשיטות הפך סברת הש"ך. עכ"ה):
אך בגוף דינו דהש"ך צ"ע (והנה בעה"ת שער נ"א ח"ב דין א' כ' בשם הצרפתים דההיא דשטר אמנה הוא מיירי שהמלוה השני תבע חובו בב"ד מקמי דלימא שטר אמנה הוא כו'. ונראה דהרר"י שבהרא"ש פליג ע"ז) דרש"י והרא"ש וכל המפרשים כתבו דמיירי שאין לו נכסים והם באים לגבות חוב זה משמע דבשעת ההודאה היה חב לאחרים וכן יש לדקדק מלשון חב ולא קתני חייב. וע"ז פי' הרא"ש דלאו בחייב תליא מילתא רק שבהודאה זו הוא מפסיד לאחרים כגון שאין לו נכסים כו' עק"נ שם. וא"כ אם בשעה שהודה היה לו נכסים הרי אינו חב ואעפ"י שאח"כ נתגלגל הדבר שנפסדו נכסיו מ"מ כיון שבשעת ההודאה היה נאמן ה"ז נאמן. מיהו י"ל דודאי אם אח"כ כשהפסיד נכסיו היה ע"י סיבה מן השמים כגון דאשתדיף או שנגזלו ממנו וכה"ג בענין דליכא למימר דאסיק אדעתיה שיפסידו וכוון לחוב הוא דנאמן. אבל כל שההפסד בא בענין שלא רחוק מן השכל לומר דאסיק אדעתיה הפסד י"ל שאינו נאמן משום דחיישינן שכוון לחוב וכמ"ש הרר"י וע' נתי"מ סימן מ"ז כ' דאפילו באשתדיף אח"כ אינו נאמן (הג"ה. ושוב ראיתי שהט"ז ססי' מ"ז כ' בהדיא בפשיטות הפך סברת הש"ך. עכ"ה):
חומעתה נבואה לנדון שלפנינו. מאחר שהבנ"א כתב הטעם דאין האשה נאמנת כשאומרת טא"ל דהוי כמלוה שאומר שטר אמנה במקום שחב לאחרים ואם כן לדעת הש"ך יש להקל כמו שנת' דבשם אין המלוה נאמן אפי' אם בשעה שאמר אמנה לא היה חב לאחרים כ"כ כגון שהיו לו נכסים כו' רק שאח"כ נאבדו נכסיו וכשבא המלוה שלו לגבות ה"ל חב כו' אינו נאמן באמירתו הראשונה כשלא היה חב כו'. א"כ כמו כן נאמר בנד"ז דאעפ"י שכשהודית האשה לא היתה חב לאחרים כ"כ כיון שנתייאשו ממנה והיתה קרובה למיתה מ"מ כיון שאח"כ נתגלגל הדבר דה"ל חב לאחרים כשנתרפאה אינה נאמנת כלל אפילו אמרה הדיבור בעוד שלא היתה כ"כ חב כו'. ואדרבה בנד"ז דומה טפי לחב בשעת ההודאה מבשם דהתם כיון שיש לו נכסים אין כאן שום חוב רק דיש לחוש שיתגלגל חוב כשיאבדו נכסיו. משא"כ הכא דבשעת ההודאה היא חב שהרי היא עדיין בחיים רק שנתייאשו כו' וה"ז מחוסר מעשה ורוב חולים לחיים ושם הוא בהפך גם לפמ"ש די"ל דדוקא כשההפסד הוא בענין שי"ל דאסיק אדעתיה וכוון לחוב כו' הרי הכא ודאי י"ל כן דאע"ג דנתייאשו ממנה מ"מ אסקא אדעתה שתחיה. והא דנת"ל אות ג' דלא אמרינן כ"כ דאסקא אדעתה שתחיה בשביל לעשות תחבולות כו'. כבר נתבאר אות ד' דיש לחלק ועוד נראה לחלק דשאני התם שבאמת אח"כ מת ע"כ תלינן דלא אסיק אדעתיה כ"כ שיחיה דלב יודע מרת נפשו כו' משא"כ הכא שחיתה אח"כ י"ל מה"ט גופא דלב יודע כו' דאסקא אדעתה שתתרפא וכנז"ל אות ב' סברא זו:
טז
גם יש לצרף סברת הנ"ב בתשו' סי' ע' הנז"ל אות ד' מיהו הירושלמי הוי תיובתא כדלעיל אות ה'. אך כבר כתבתי בתשו' א' דאפשר שדברי הירושלמי אינן מוסכמים לכמה פוסקים. שהרי הרי"ף לא הביאו בפ"ג דקדושין כשהביא שם משנה דשלהי נדרים וכל הסוגיא ודרכו בכ"מ להביא הירושלמי גם הרמב"ם והרא"ש והרשב"א והטוש"ע סימן קט"ו לא הזכירו דין זה כלל דבאת להתיר עצמה כו'. גם יש ע"ז ראיה ממ"ש במרדכי פ"ג דקדושין סי' תק"ל שפי' דהנהו האלויי ונפטויי דשלהי נדרים מיירי אפי' באשת ישראל ואינו אונס כו' ואפ"ה אינה נאמנת משום ענ"ב והתם דומה קצת לבאת להתיר כו' שהרי אינה אומרת כלל שברצון זינתה דהרי אומרת שכסבורה שבעלה הוא שבא עליה כו'. גם דעת הת"ש הובא בתשו' ב"א חאה"ע סי' קמ"ב דאפי' באשת ישראל שאומרת נאנסה לא מהימנא כו' רק שחלקו שם עליו גדולים ותו דבקה"ע פי' ענין באת להתיר שיצא מתחלה הקול שנאסרה כו' ומ"מ ודאי במקום דבריר לנו דלא שייך ענ"ב אין להקל בשגם שהנ"ב בתשובה דסי' ע' לא סמך ע"ז לחוד. אבל בנד"ז שי"ל ענ"ב כמ"ש הנ"ב סי' ע"א א"כ אפשר לצדד להקל. וכדאשכחינן בפוסקים דחיישינן להערמה נפלאה לענין שלא יהיה נאמן לחוב לאחרים כנ"ל בשם הש"ך גבי שטר אמנה כו' וצ"ע בתה"ד סי' שנ"ד גבי ענין נוגע בעדות דמייתי התם מהתוס' דלא חשוב נוגע כשאין ההנאה מזומנת לו עכשיו אלא שיש לבטוח על העתיד לבוא בספק וזה נגד דעת הש"ך. מיהו נ"ד ל"ד כ"כ להנדון של התה"ד דהתם לע"ע ליכא שום צד הנאה רק ספק כו'. דבכה"ג מיירי התוס' דחז"ה (ד' מ"ה ע"א) שמשם מקור ד' תה"ד. משא"כ הכא נהפוך הוא דעכשיו אוסרת א"ע רק מה שאנו אומרים דליכא נפ"מ הוא משום העתיד לבוא שמא תמות כו':
גם יש לצרף סברת הנ"ב בתשו' סי' ע' הנז"ל אות ד' מיהו הירושלמי הוי תיובתא כדלעיל אות ה'. אך כבר כתבתי בתשו' א' דאפשר שדברי הירושלמי אינן מוסכמים לכמה פוסקים. שהרי הרי"ף לא הביאו בפ"ג דקדושין כשהביא שם משנה דשלהי נדרים וכל הסוגיא ודרכו בכ"מ להביא הירושלמי גם הרמב"ם והרא"ש והרשב"א והטוש"ע סימן קט"ו לא הזכירו דין זה כלל דבאת להתיר עצמה כו'. גם יש ע"ז ראיה ממ"ש במרדכי פ"ג דקדושין סי' תק"ל שפי' דהנהו האלויי ונפטויי דשלהי נדרים מיירי אפי' באשת ישראל ואינו אונס כו' ואפ"ה אינה נאמנת משום ענ"ב והתם דומה קצת לבאת להתיר כו' שהרי אינה אומרת כלל שברצון זינתה דהרי אומרת שכסבורה שבעלה הוא שבא עליה כו'. גם דעת הת"ש הובא בתשו' ב"א חאה"ע סי' קמ"ב דאפי' באשת ישראל שאומרת נאנסה לא מהימנא כו' רק שחלקו שם עליו גדולים ותו דבקה"ע פי' ענין באת להתיר שיצא מתחלה הקול שנאסרה כו' ומ"מ ודאי במקום דבריר לנו דלא שייך ענ"ב אין להקל בשגם שהנ"ב בתשובה דסי' ע' לא סמך ע"ז לחוד. אבל בנד"ז שי"ל ענ"ב כמ"ש הנ"ב סי' ע"א א"כ אפשר לצדד להקל. וכדאשכחינן בפוסקים דחיישינן להערמה נפלאה לענין שלא יהיה נאמן לחוב לאחרים כנ"ל בשם הש"ך גבי שטר אמנה כו' וצ"ע בתה"ד סי' שנ"ד גבי ענין נוגע בעדות דמייתי התם מהתוס' דלא חשוב נוגע כשאין ההנאה מזומנת לו עכשיו אלא שיש לבטוח על העתיד לבוא בספק וזה נגד דעת הש"ך. מיהו נ"ד ל"ד כ"כ להנדון של התה"ד דהתם לע"ע ליכא שום צד הנאה רק ספק כו'. דבכה"ג מיירי התוס' דחז"ה (ד' מ"ה ע"א) שמשם מקור ד' תה"ד. משא"כ הכא נהפוך הוא דעכשיו אוסרת א"ע רק מה שאנו אומרים דליכא נפ"מ הוא משום העתיד לבוא שמא תמות כו':
יח
ולכאורה יש עוד מקום עיון דכ"ז לסברת הר"ן פ"ג דקדושין דמדינא כי אמרה טא"ל לא מהימנא כו' תקינו במ"ר כו' אבל אפ"ל דלמ"ר נאמנת משום דה"ל כחזקה דלא עבידי לבזויי נפשה ומשו"ה ע"י חזקה זו נאמנת אע"ג דה"ל חב כו' ומצינו כן בפ"ה דגיטין מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך כו'. ולמשנה אחרונה די"ל ענ"ב אינה נאמנת מדינא ולאו חזקה הוא הלכך היכא דל"ל ענ"ב נאמנת מדינא ולא כהנ"ב סי' ע' הנ"ל. ונפ"מ מזה דכשהדבר קרוב דל"ל ענ"ב יש להחמיר כיון דאי ודאי ל"ל ענ"ב נאמנת מדאורייתא ולא מצד התקנה כו' וכ"מ לכאורה בגמ' דנדרים (דף צ"א ע"א) גבי בעיא דגרשתני מהו ופשטא ליה מטא"ל ואי איתא דטא"ל לא מיתסרא מדאורייתא כלל מדינא למ"ר רק תקנה א"כ מה ענין זה לזה פשיטא דבגרשתני ליכא תקנה דהתם שייך לתקן שלא לבוא עליה באיסור כל ימיו משא"כ בגרשתני לא שייך האי טעמא דאעפ"י שגרשה מה איסור הוא אם איננו מאמין לה. מיהו י"ל דשייך מכשול כגון באשת כהן שלדבריה אסורה היא לו ומ"מ זה דוחק לאוקמא הסוגיא באשת כהן לבד דבעיא דגרשתני קאי על כל הנשים ובאשת ישראל לא שייך לתקן כן בגרשתני שתהיה א"א ניתרת לעלמא בלא גט מאחר דמדינא לא מהימנא ובשלמא גבי טא"ל ליכא חשש דהא מגרשה אח"כ וכ"ת מ"מ כיון שמגרשה מחמת שאנו אוסרים אותה עליו א"כ ה"ל גט מעושה שלא כדין מאחר דמדינא אינה אסורה לו ועי' באה"ע סי' קל"ד דבשבועה חשוב אונס וא"כ מ"ש שאר איסור. אך ז"א דא"כ בשניות דרבנן ג"כ יהיה קשה שהגט מעושה שלא כדין דהא מדאוריי' שריה ליה ושם כופין ומעשין בפו"מ בשוטים. וכש"כ הכא דלא כפינן כו' ועמ"ש רבינו הגאון ז"ל הטעם גבי שניות בתשובה המתחלת בנדון אלמנה מינקת כו' בסוף התשובה שיש כח ביד חכמים לאוסרה עליו כו' יעו"ש. והלכך גבי טא"ל דתקינו דמהימנא למ"ר ליכא מכשול משא"כ גבי גרשתני את"ל דמהימנא היינו בלי גט שכן פי' רוב הפוסקים לשון נאמנת כמ"ש בטוש"ע אה"ע ריש סי' י"ז. וא"כ לפשוט דין זה דנאמנת מטא"ל. מאי ענין לפשוט קולא דהיתר א"א שא"א להאמינה אא"כ נאמנת מדאורייתא מחומרא שהחמירו למ"ר להאמינה בטא"ל שלא מדינא רק דתקינו כו' וא"כ מהו שאמר רב המנונא ת"ש האומרת טא"ל דאפי' למשנה אחרונה כו' משמע דלמ"ר ודאי יש לפשוט כפשוטו מדמהימנא הכא בטא"ל ה"ה בנד"ז. רק דממשנה אחרונה ג"כ אין ראיה לסתור ואי איתא אינו ענין כלל זה לזה אפי' למ"ר דהא למ"ר נמי לא מהימנא מדינא. ואם תחלק למ"ר ג"כ משום דהתם הוא דמשקרי כו'. א"כ אין לו עכ"פ ראיה לפשוט והיאך שייך לומר ת"ש בשלמא למאי דבעינן למימר דלמ"ר נאמנת מדינא הלכך הפשיטות ממ"ר ואע"ג דהלכה כמ"א מפרש הטעם דבכה"ג י"ל דגם למ"א נאמנת. משא"כ את"ל דכל הנאמנות בטא"ל רק מהתקנה א"כ מה ענין זה לזה. א"ו משמע דס"ל לרב המנונא דטא"ל נאמנת מדינא למ"ר וצ"ל דלר"ה הטעם דאין אשה מעיזה פניה לצאת מבעלה ע"י שקר זה ולמ"א חילקו דבכה"ג לא שייך כ"כ אין אשה מעיזה כו':
ולכאורה יש עוד מקום עיון דכ"ז לסברת הר"ן פ"ג דקדושין דמדינא כי אמרה טא"ל לא מהימנא כו' תקינו במ"ר כו' אבל אפ"ל דלמ"ר נאמנת משום דה"ל כחזקה דלא עבידי לבזויי נפשה ומשו"ה ע"י חזקה זו נאמנת אע"ג דה"ל חב כו' ומצינו כן בפ"ה דגיטין מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך כו'. ולמשנה אחרונה די"ל ענ"ב אינה נאמנת מדינא ולאו חזקה הוא הלכך היכא דל"ל ענ"ב נאמנת מדינא ולא כהנ"ב סי' ע' הנ"ל. ונפ"מ מזה דכשהדבר קרוב דל"ל ענ"ב יש להחמיר כיון דאי ודאי ל"ל ענ"ב נאמנת מדאורייתא ולא מצד התקנה כו' וכ"מ לכאורה בגמ' דנדרים (דף צ"א ע"א) גבי בעיא דגרשתני מהו ופשטא ליה מטא"ל ואי איתא דטא"ל לא מיתסרא מדאורייתא כלל מדינא למ"ר רק תקנה א"כ מה ענין זה לזה פשיטא דבגרשתני ליכא תקנה דהתם שייך לתקן שלא לבוא עליה באיסור כל ימיו משא"כ בגרשתני לא שייך האי טעמא דאעפ"י שגרשה מה איסור הוא אם איננו מאמין לה. מיהו י"ל דשייך מכשול כגון באשת כהן שלדבריה אסורה היא לו ומ"מ זה דוחק לאוקמא הסוגיא באשת כהן לבד דבעיא דגרשתני קאי על כל הנשים ובאשת ישראל לא שייך לתקן כן בגרשתני שתהיה א"א ניתרת לעלמא בלא גט מאחר דמדינא לא מהימנא ובשלמא גבי טא"ל ליכא חשש דהא מגרשה אח"כ וכ"ת מ"מ כיון שמגרשה מחמת שאנו אוסרים אותה עליו א"כ ה"ל גט מעושה שלא כדין מאחר דמדינא אינה אסורה לו ועי' באה"ע סי' קל"ד דבשבועה חשוב אונס וא"כ מ"ש שאר איסור. אך ז"א דא"כ בשניות דרבנן ג"כ יהיה קשה שהגט מעושה שלא כדין דהא מדאוריי' שריה ליה ושם כופין ומעשין בפו"מ בשוטים. וכש"כ הכא דלא כפינן כו' ועמ"ש רבינו הגאון ז"ל הטעם גבי שניות בתשובה המתחלת בנדון אלמנה מינקת כו' בסוף התשובה שיש כח ביד חכמים לאוסרה עליו כו' יעו"ש. והלכך גבי טא"ל דתקינו דמהימנא למ"ר ליכא מכשול משא"כ גבי גרשתני את"ל דמהימנא היינו בלי גט שכן פי' רוב הפוסקים לשון נאמנת כמ"ש בטוש"ע אה"ע ריש סי' י"ז. וא"כ לפשוט דין זה דנאמנת מטא"ל. מאי ענין לפשוט קולא דהיתר א"א שא"א להאמינה אא"כ נאמנת מדאורייתא מחומרא שהחמירו למ"ר להאמינה בטא"ל שלא מדינא רק דתקינו כו' וא"כ מהו שאמר רב המנונא ת"ש האומרת טא"ל דאפי' למשנה אחרונה כו' משמע דלמ"ר ודאי יש לפשוט כפשוטו מדמהימנא הכא בטא"ל ה"ה בנד"ז. רק דממשנה אחרונה ג"כ אין ראיה לסתור ואי איתא אינו ענין כלל זה לזה אפי' למ"ר דהא למ"ר נמי לא מהימנא מדינא. ואם תחלק למ"ר ג"כ משום דהתם הוא דמשקרי כו'. א"כ אין לו עכ"פ ראיה לפשוט והיאך שייך לומר ת"ש בשלמא למאי דבעינן למימר דלמ"ר נאמנת מדינא הלכך הפשיטות ממ"ר ואע"ג דהלכה כמ"א מפרש הטעם דבכה"ג י"ל דגם למ"א נאמנת. משא"כ את"ל דכל הנאמנות בטא"ל רק מהתקנה א"כ מה ענין זה לזה. א"ו משמע דס"ל לרב המנונא דטא"ל נאמנת מדינא למ"ר וצ"ל דלר"ה הטעם דאין אשה מעיזה פניה לצאת מבעלה ע"י שקר זה ולמ"א חילקו דבכה"ג לא שייך כ"כ אין אשה מעיזה כו':
יאט
ומיהו י"ל אין ודאי למ"ר נאמנת מדינא לר"ה אבל למ"א אין נאמנת מדינא אפי' ליכא חשש ענ"ב. דהא ע"כ צ"ל דלר"ה טעם הנאמנות מדינא למ"ר הוא מטעם דאין מעיזה. דאל"כ אלא דהטעם משום דלא עבידא לבזויי כדאמר רבא. א"כ לא שייך לפשוט גרשתני מטא"ל. אע"כ צ"ל דלמ"ר הטעם דס"ל דגם בכה"ג שייך אין מעיזה אע"ג דידעה דבעלה לא ידע בה כו' וא"כ למ"א דס"ל דבכה"ג מעיזה א"כ אין נאמנת כלל מדינא והא דהוצרכו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר היינו משום דאל"כ היה ראוי לחוש ולהחמיר ולא להקל בפשיטות וכיון דהלכה כמ"א א"כ אדרבה יצא לנו דלר"ה אינה נאמנת מדינא למ"א רק דלמ"ר הוי נאמנת מדינא. והשתא לק"מ מה שהקשה הר"ן וז"ל ואיכא למידק אמתניתין כיון דמדינא דאמרה טא"ל מיתסרא אבעלה כמ"ר משום שלא תהא נע"ב היאך התירוה. ולפמ"ש לק"מ דמ"ר ומ"א פליגי אי נאמנת מדינא או לא כפשט הגמ' (דף צ"א). וטעמא דענ"ב לא הוצרך למ"א רק דמש"ה לא החמירו כנ"ל. וכ"מ מלשון התוס' שלא נקטו בדבריהם הקושיא כמ"ש הר"ן כיון דמדינא כו' איסור שבה להיכן הלך כו' רק נקטו הכי. וא"ת טא"ל אמאי לא מהימנא הא שויתה אנפשה חד"א כו' ור"ל נהי דלמ"א אינה נאמנת מדינא שיהיה איסור אבעלה לבוא עליה מ"מ עכ"פ עליה יש איסור מדין חד"א וזה לא כקושיית הר"ן דלדבריו הקושיא ג"כ איסור שהיה בעלה אסור לו לבוא עליה למ"ר להיכן הלך. משא"כ להתוס' זה לא קשיא כלל דמ"א פליגי עם מ"ר אם נאמנת מדינא כפשט הגמרא. ובחה"ר כתב ג"כ כלשון התוספות:
ומיהו י"ל אין ודאי למ"ר נאמנת מדינא לר"ה אבל למ"א אין נאמנת מדינא אפי' ליכא חשש ענ"ב. דהא ע"כ צ"ל דלר"ה טעם הנאמנות מדינא למ"ר הוא מטעם דאין מעיזה. דאל"כ אלא דהטעם משום דלא עבידא לבזויי כדאמר רבא. א"כ לא שייך לפשוט גרשתני מטא"ל. אע"כ צ"ל דלמ"ר הטעם דס"ל דגם בכה"ג שייך אין מעיזה אע"ג דידעה דבעלה לא ידע בה כו' וא"כ למ"א דס"ל דבכה"ג מעיזה א"כ אין נאמנת כלל מדינא והא דהוצרכו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר היינו משום דאל"כ היה ראוי לחוש ולהחמיר ולא להקל בפשיטות וכיון דהלכה כמ"א א"כ אדרבה יצא לנו דלר"ה אינה נאמנת מדינא למ"א רק דלמ"ר הוי נאמנת מדינא. והשתא לק"מ מה שהקשה הר"ן וז"ל ואיכא למידק אמתניתין כיון דמדינא דאמרה טא"ל מיתסרא אבעלה כמ"ר משום שלא תהא נע"ב היאך התירוה. ולפמ"ש לק"מ דמ"ר ומ"א פליגי אי נאמנת מדינא או לא כפשט הגמ' (דף צ"א). וטעמא דענ"ב לא הוצרך למ"א רק דמש"ה לא החמירו כנ"ל. וכ"מ מלשון התוס' שלא נקטו בדבריהם הקושיא כמ"ש הר"ן כיון דמדינא כו' איסור שבה להיכן הלך כו' רק נקטו הכי. וא"ת טא"ל אמאי לא מהימנא הא שויתה אנפשה חד"א כו' ור"ל נהי דלמ"א אינה נאמנת מדינא שיהיה איסור אבעלה לבוא עליה מ"מ עכ"פ עליה יש איסור מדין חד"א וזה לא כקושיית הר"ן דלדבריו הקושיא ג"כ איסור שהיה בעלה אסור לו לבוא עליה למ"ר להיכן הלך. משא"כ להתוס' זה לא קשיא כלל דמ"א פליגי עם מ"ר אם נאמנת מדינא כפשט הגמרא. ובחה"ר כתב ג"כ כלשון התוספות:
יבי
אך כ"ז לדעת רב המנונא בגמרא. אבל לדעת רבא שם דס"ל הטעם דמהימנא למ"ר משום דלא עבידא לבזויי נפשה כו'. ולדבריו ג"כ צ"ל דלמ"ר נאמנת מדינא דאל"כ עדיפא מיניה הול"ל התם לא מהימנא רק מהתקנה (דאי מדינא א"כ איסור שבה להיכן הלך למ"א כמ"ש הר"ן) אלא ע"כ צ"ל דלרבא ג"כ נאמנת מדינא למ"ר וא"כ הא דלמ"א לא מהימנא אין לנו טעם אחר רק משום שלא תהא אשה נע"ב. דבשלמא לר"ה הטעם דנאמנת למ"ר הוא משום אין מעיזה א"כ למ"א אינה נאמנת דבכה"ג לא שייך אין מעיזה כמ"ש הגמרא בהדיא. משא"כ לרבא ליכא טעם אחר רק דענ"ב א"כ לפי"ז לרבא היכא דלא שייך ענ"ב מהימנא מדינא למ"א ג"כ. מיהו לרבא ג"כ אפ"ל דטעמא דמ"א היינו משום דלא סמכינן כ"כ על לא עבידא לבזויי כו'. ותו דעכ"פ הא קיי"ל כרב המנונא והרי ר"ה הוציא דינו ממשנה זו ולדבריו צ"ל דטעם נאמנות טא"ל משום אין מעיזה כו' בלא טעמא דכיסופא וכ"מ עוד מהשמים ביני לבינך דמקשה רב משרשיא ארבא והתם ס"ל לרב משרשיא דליכא כיסופא וגם מסיק ר"ה דהתם אמרה ביורה כחץ מי ידע ואפ"ה נאמנת מדינא למ"ר. ע"כ צ"ל דסמכינן למ"ר אאין מעיזה בכה"ג ג"כ אע"ג דליכא כיסופא כו' ולפי"ז למ"א דלא סמכינן ע"ז אינה נאמנת מדינא אע"ג דליכא ענ"ב דהאי טעמא דכסיפא לא ס"ל לר"ה דהלכתא כוותיה. וא"כ מהכ"ת תהי' נאמנת מדינא. אי משום אין מעיזה הא בכה"ג ליכא העזה למ"א וטעמא דלא עבידא לבזויי כו' לית ליה לר"ה אלא שי"ל דמ"מ הא דלא סמכינן אאין מעיזה נהי דאין כאן חזקה דאין מעיזה כו' למ"א מ"מ קצת העזה י"ל דהוי גם כסיפא לה ומ"מ ל"ח לכ"ז כיון שי"ל ענ"ב. אבל אי ברירא לן דליכא ענ"ב אמאי לא תהיה נאמנת. ומ"מ לא גרע משטר אמנה דהתם ג"כ אי הוה ברירא לן לגמרי דאינו מכוין לחוב לאחרים אמאי לא יהיה נאמן דהא אדם נאמן על שלו אלא משום דהוא חייב לאחרים אינו נאמן שמא עושה קנוניא (או אפילו שמא רוצה ליתן מתנה ללוה שלו ומחילה לא מהני לכמה פוסקים כיון שמשועבד מדר"נ כו') א"כ ה"נ י"ל כן דאינה נאמנת אפי' החשש דענ"ב רחוק וכנ"ל לדעת הש"ך גבי שטר אמנה כו' וכן משמעות כל האחרונים כמש"ל סוף אות ד' בשם הצ"צ. רק דבנד"ז שהיתה שכ"מ הי' מקום לחוש טפי כסברת החו"י אבל כיון דהנ"ב פליג עליו בהדיא והבאנו סמוכות דל"ד למשטה אני בך מכמה טעמים אי משום דמשטה הוא פועל בטל כו' אי משום דשאני הכא שאח"כ עמדה מחלי' כו'. וכש"כ למ"ש הש"ך סי' פ"א סק"ז דשכ"מ במשטה ספיקא הוא אלא דליתמי לא טענינן א"כ בנד"ז י"ל דה"ל ספיקא דרבנן ויש להקל בספק זה כעין שהקיל רבינו ז"ל בספק אמתלא כו' ע"כ יש מקום להקל למי שירצה להקל ובפרט בשעת הדחק שיש לו הרבה בנים ממנה ועוד שהרי לא נשאלנו עתה ע"ז. א"כ אין להעיר את הדבר מעצמינו כיון שכבר יצא הדבר בהיתר. דעכ"פ מחלוקת הוא בין החו"י להנ"ב ובזה לא שייך לומר סוגיא דעלמא כאידך. א"כ לכ"ע לא מהדרינן עובדא כמ"ש הש"ך בסוף סי' כ"ה סעיף ב' אות ט'. ואפילו בסוגיא דעלמא כאידך פסק הש"ך שם אות א' דמה שעשה עשוי. וכש"כ הכא דהוי בדרבנן לדעת רוב הפוסקים:
אך כ"ז לדעת רב המנונא בגמרא. אבל לדעת רבא שם דס"ל הטעם דמהימנא למ"ר משום דלא עבידא לבזויי נפשה כו'. ולדבריו ג"כ צ"ל דלמ"ר נאמנת מדינא דאל"כ עדיפא מיניה הול"ל התם לא מהימנא רק מהתקנה (דאי מדינא א"כ איסור שבה להיכן הלך למ"א כמ"ש הר"ן) אלא ע"כ צ"ל דלרבא ג"כ נאמנת מדינא למ"ר וא"כ הא דלמ"א לא מהימנא אין לנו טעם אחר רק משום שלא תהא אשה נע"ב. דבשלמא לר"ה הטעם דנאמנת למ"ר הוא משום אין מעיזה א"כ למ"א אינה נאמנת דבכה"ג לא שייך אין מעיזה כמ"ש הגמרא בהדיא. משא"כ לרבא ליכא טעם אחר רק דענ"ב א"כ לפי"ז לרבא היכא דלא שייך ענ"ב מהימנא מדינא למ"א ג"כ. מיהו לרבא ג"כ אפ"ל דטעמא דמ"א היינו משום דלא סמכינן כ"כ על לא עבידא לבזויי כו'. ותו דעכ"פ הא קיי"ל כרב המנונא והרי ר"ה הוציא דינו ממשנה זו ולדבריו צ"ל דטעם נאמנות טא"ל משום אין מעיזה כו' בלא טעמא דכיסופא וכ"מ עוד מהשמים ביני לבינך דמקשה רב משרשיא ארבא והתם ס"ל לרב משרשיא דליכא כיסופא וגם מסיק ר"ה דהתם אמרה ביורה כחץ מי ידע ואפ"ה נאמנת מדינא למ"ר. ע"כ צ"ל דסמכינן למ"ר אאין מעיזה בכה"ג ג"כ אע"ג דליכא כיסופא כו' ולפי"ז למ"א דלא סמכינן ע"ז אינה נאמנת מדינא אע"ג דליכא ענ"ב דהאי טעמא דכסיפא לא ס"ל לר"ה דהלכתא כוותיה. וא"כ מהכ"ת תהי' נאמנת מדינא. אי משום אין מעיזה הא בכה"ג ליכא העזה למ"א וטעמא דלא עבידא לבזויי כו' לית ליה לר"ה אלא שי"ל דמ"מ הא דלא סמכינן אאין מעיזה נהי דאין כאן חזקה דאין מעיזה כו' למ"א מ"מ קצת העזה י"ל דהוי גם כסיפא לה ומ"מ ל"ח לכ"ז כיון שי"ל ענ"ב. אבל אי ברירא לן דליכא ענ"ב אמאי לא תהיה נאמנת. ומ"מ לא גרע משטר אמנה דהתם ג"כ אי הוה ברירא לן לגמרי דאינו מכוין לחוב לאחרים אמאי לא יהיה נאמן דהא אדם נאמן על שלו אלא משום דהוא חייב לאחרים אינו נאמן שמא עושה קנוניא (או אפילו שמא רוצה ליתן מתנה ללוה שלו ומחילה לא מהני לכמה פוסקים כיון שמשועבד מדר"נ כו') א"כ ה"נ י"ל כן דאינה נאמנת אפי' החשש דענ"ב רחוק וכנ"ל לדעת הש"ך גבי שטר אמנה כו' וכן משמעות כל האחרונים כמש"ל סוף אות ד' בשם הצ"צ. רק דבנד"ז שהיתה שכ"מ הי' מקום לחוש טפי כסברת החו"י אבל כיון דהנ"ב פליג עליו בהדיא והבאנו סמוכות דל"ד למשטה אני בך מכמה טעמים אי משום דמשטה הוא פועל בטל כו' אי משום דשאני הכא שאח"כ עמדה מחלי' כו'. וכש"כ למ"ש הש"ך סי' פ"א סק"ז דשכ"מ במשטה ספיקא הוא אלא דליתמי לא טענינן א"כ בנד"ז י"ל דה"ל ספיקא דרבנן ויש להקל בספק זה כעין שהקיל רבינו ז"ל בספק אמתלא כו' ע"כ יש מקום להקל למי שירצה להקל ובפרט בשעת הדחק שיש לו הרבה בנים ממנה ועוד שהרי לא נשאלנו עתה ע"ז. א"כ אין להעיר את הדבר מעצמינו כיון שכבר יצא הדבר בהיתר. דעכ"פ מחלוקת הוא בין החו"י להנ"ב ובזה לא שייך לומר סוגיא דעלמא כאידך. א"כ לכ"ע לא מהדרינן עובדא כמ"ש הש"ך בסוף סי' כ"ה סעיף ב' אות ט'. ואפילו בסוגיא דעלמא כאידך פסק הש"ך שם אות א' דמה שעשה עשוי. וכש"כ הכא דהוי בדרבנן לדעת רוב הפוסקים:
יגודע דלדעת הש"ך סי' פ"א סק"ז והכנה"ג סי' ל"ב בהגב"י אות י"א דאם השכ"מ עמד מחליו וטען משטה אני בך נאמן. א"כ בנד"ז נמי אם עכשיו היתה אומרת ששקר המעשה ונתכוונה להפקיע א"ע מבעלה נאמנת. ואע"ג שחלקו עליהם מ"מ בנד"ז דיש בלא"ה מקילים היה ראוי להקל. אך אפשר יותר טוב שלא לשאול שהרי אפילו תאמר עכשיו ג"כ שזינתה אין להחמיר להנ"ב כנ"ל. וא"כ מוטב שלא לשאול. וכה"ג כתב בהגמי"י גבי נדה לענין שלא תבדוק א"ע אם הוא בענין שאם תבדוק נצטרך לדחוק ולהקל הובא בתשובת רבינו ז"ל שבתחלת הלכות נדה. עי' עוד מענין אין אדם משטה בשעת מיתה בהר"ן פ"ו דגיטין גבי גיטא דשכ"מ כמתנתו דאצ"ל תנו כו' ע"ש:
יד[קיצור מהנ"ל]
א. בתשובת חו"י סי' ע"ב באשה שהתוודית לפני מותה איך שזינתה החמיר דלא אמרינן בזה עיניה נתנה באחר ובתשובת נ"ב סי' ע"א באשה שהתודית בעת חוליה כתב דאמרינן ענ"ב. ולכאורה נראה כדעת החו"י מהא דקיי"ל אין אדם משטה בשעת מיתה. הג"ה. ובב"י בח"מ סי' ל"ב ס"ז כ' ונ"ל שכל שהוא חולה מושכב על מטתו נקרא שעת מיתה שהרי בשכ"מ איתמר האי דינא וכל שהוא חולה מושכב על מטתו נקרא שכ"מ וכן אם הוא מסוכן אע"פ שהולך על רגליו עכ"ל. והביאו הש"ך בסי' פ"א ס"ב סק"ז מבואר דשכ"מ היינו אפילו שאינו מסוכן. ובטור סי' ר"נ ס"ז וכל ג' ימים הראשונים יש לו דין מתנת שכ"מ. וצ"ע דהרא"ש פ"ט דב"ב סי' י"ח בשם הירושלמי דפאה כו' אלמא משמע דאחר שלשה ימים נקרא שכ"מ כו' עכ"ל הובא ב"י שם. ועי' בש"ע סי' ר"נ ס"ה ובפרישה שם יישב לשון הרא"ש. ומ"מ אפשר לענין אין אדם משטה בשעת מיתה י"ל דהיינו ג"כ אחר ג' ימים. עכ"פ בנד"ז שהי' אחר ג"י י"ל ודאי אין אדם משטה. עכ"ה:
א. בתשובת חו"י סי' ע"ב באשה שהתוודית לפני מותה איך שזינתה החמיר דלא אמרינן בזה עיניה נתנה באחר ובתשובת נ"ב סי' ע"א באשה שהתודית בעת חוליה כתב דאמרינן ענ"ב. ולכאורה נראה כדעת החו"י מהא דקיי"ל אין אדם משטה בשעת מיתה. הג"ה. ובב"י בח"מ סי' ל"ב ס"ז כ' ונ"ל שכל שהוא חולה מושכב על מטתו נקרא שעת מיתה שהרי בשכ"מ איתמר האי דינא וכל שהוא חולה מושכב על מטתו נקרא שכ"מ וכן אם הוא מסוכן אע"פ שהולך על רגליו עכ"ל. והביאו הש"ך בסי' פ"א ס"ב סק"ז מבואר דשכ"מ היינו אפילו שאינו מסוכן. ובטור סי' ר"נ ס"ז וכל ג' ימים הראשונים יש לו דין מתנת שכ"מ. וצ"ע דהרא"ש פ"ט דב"ב סי' י"ח בשם הירושלמי דפאה כו' אלמא משמע דאחר שלשה ימים נקרא שכ"מ כו' עכ"ל הובא ב"י שם. ועי' בש"ע סי' ר"נ ס"ה ובפרישה שם יישב לשון הרא"ש. ומ"מ אפשר לענין אין אדם משטה בשעת מיתה י"ל דהיינו ג"כ אחר ג' ימים. עכ"פ בנד"ז שהי' אחר ג"י י"ל ודאי אין אדם משטה. עכ"ה:
טו ב. מיהו יש לחלק דהא אפי' כשנקרא שכ"מ אמרינן רוב חולים לחיים פ"ט דב"ב (דף קנ"ג ע"ב) ופ"ג דגיטין (דף כ"ח ע"ב). וא"כ י"ל לגבי השטאה שהוא פועל בטל אמרינן בשכ"מ דאינו משטה כשחושב שמא ימות. משא"כ לענין ענ"ב י"ל דחיישינן. הג"ה. ובמ"א נתבאר דמסוכן גרע מסתם שכ"מ. ועי' בטוש"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף ט"ז.ואפ"ל החו"י מיירי כשהיתה מסוכנת. והנ"ב מיירי בסתם חולי. עכ"ה:
טז ג. ומיהו גבי שלא להשביע א"ע דאינו פועל בטל משמע ג"כ בפרק זה בורר דלא אמרינן בשכ"מ שיכוין שלא להשביע א"ע כשיבריא כו'. א"כ כמו כן לענין [טא"ל]. ואף שלכאורה יש לחלק דשאני התם שמת אח"כ ולב יודע מרת נפשו שימות. משא"כ הכא שעמדה אח"כ. וכה"ג חילק בכנה"ג סי' ל"ב בהגהת הב"י אות א' אין חילוק זה מוכרח:
יז ד. אך יש לחלק דשאני התם דמדינא נאמן בהודאה דהא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. רק החשש שלא להשביע. ע"כ כשיש סברא לבטל זה נשאר ההודאה בתוקפה משא"כ הכא. כתב הר"ן פב"ת דנדרים דאף למשנה הראשונה אינה נאמנת מדינא רק מדרבנן תקינו כו' ותו דהנ"ב סי' ע' כתב דלמשנה אחרונה י"ל שאינה נאמנת אפי' במקום דלא שייך כ"כ החשש שמא עיניה נתנה באחר:
יח ה. אך על הנ"ב קשה מהירושלמי באתה להתיר א"ע אסרה מיהו הפוסקים השמיטו הירושלמי. רק הבנ"א הביאו. אך בנ"ד גם להירושלמי יש לחלק דדוקא התם דלא שייך ענ"ב כיון דבאת להתיר א"ע. משא"כ הכא דבאת לאסור א"ע אפי' בשעת חלייה לא מהימנא להפקיע א"ע מבעלה דהא הבנ"א מדמה דין זה למלוה האומר שהשטר אמנה שאינו נאמן כשחב לאחרים והתם ס"ל להש"ך סי' מ"ז סק"ח דאע"ג שהיו לו נכסים בשעה שהודה כו'. הרי בשעת ההודאה י"ל לא נתכוין לחוב מ"מ חיישינן כשאח"כ זהו לחוב לאחרים א"כ כמו כן בנד"ז חיישינן דאסקא אדעתא שתחיה כמו שהוכיח סופה שעמדה. לכן אינה נאמנת לחוב לבעלה להפקיע א"ע ממנו:
יט ו. אך דינו דהש"ך והאו"ת לא משמע כן מלשון המפרשים כולם. דמדבריהם משמע דהא דאינו נאמן היינו כשהי' חב לאחרים בשעת ההודאה. וכ"ד מהריב"ל בתשובת ח"ד סוף סי' כ"ב. הג"ה. ונ"ל ראי' לנגד הש"ך דהא התוס' שם הקשו וא"ת ליהמניה במיגו דאי מחיל ליה כו'. ותירצו דכיון דמשועבד ליה מדאורייתא מדר"נ לכן לא יכול למחול. והשתא אם בשעת ההודאה שהי' חב לאחרים הי' לו נכסים אחרים א"כ אמאי לא יכול למחול. א"ו הא דאינו יכול למחול ע"כ משום שאין לו נכסים אחרים. וע' בשט"מ בשם הר"ר יעקב בן כה"ר שלמה זרח שעיקר התירוץ הוא כנ"ל דלא דמי למכירת שטרות. וכ"כ שם בשם הריטב"א והראב"ד ובשם הרב רבינו יוסף הלוי. ועי' בנתי"מ קצת תירוץ ע"ז ודבריו דחוקים ואינן נכונים וראיתי שהט"ז סוף סי' מ"ז כתב בפשיטות להפך מדברי הש"ך וז"ל דבאמת הוא חייב לאחרים אלא שיש לו נכסים לשלם סד"א דהוא חושב שמא יעני כו' קמ"ל רבינו דכל שאינו מפסיד לאחרים בשעת הודאתו אעפ"י שאח"כ אירע הדבר שבא לידי כך מ"מ נאמן הוא ומעיקרא לא חיישינן לזה כו' עכ"ל יעו"ש. והתימא על האו"ת שהעתיק דברי הש"ך ולא ראה שהט"ז חולק ע"ז. וכן בדרישה כתב עמ"ש הטור ואינן יכולים להפרע אלא מזה השטר פירוש דאין לו נכסים אחרים לגבות ממנו עכ"ל. עכ"ה. ובנד"ז הנה להש"ך ודאי אין הודאתה אוסרה כיון שאח"כ היא חב לבעלה. אלא אף אם אין הדין שם כהש"ך. אלא כהט"ז. יש לחלק דהתם כשיש לו נכסים אחרים אינו חב לאחרים בשעת ההודאה כלל. אבל הכא כיון דרוב חולים לחיים ה"ל חב לאחרים:
כ ז. גם יש לצרף לסניף בעלמא את תשובת נ"ב סי' ע' הנזכר לעיל אות ד'. ובענין שהפוסקים לא הביאו הירושלמי דבאת להתיר עצמה אסרה:
כא ח. אך כ"ז לפי הסברא שגם למשנה ראשונה לא מהימנא מדינא. עפי"ז צידדנו להקל אף באומרת כן בשעת מיתה כמש"ל אות ד'. וגם עפי"ז אתי שפיר דמיון הבנ"א שמדמה זה לאומר שטר אמנה הוא במקום שחב לאחרים. אבל יש לפקפק ע"ז מסוגיא דפב"ת דנדרים (דף צ"א) דרוצה ללמוד דהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת מטמאה אני לך למשנה ראשונה. וא"כ מזה משמע דנאמנת מדאורייתא לרב המנונא ולרבא. וא"כ אע"ג דלמשנה אחרונה אינה נאמנת היינו משום שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר. וא"כ בשעת מיתה דקרוב דלא שייך טענה זו הרי יש לומר דנאמנת:
כב ט. רק י"ל דמ"מ למשנה אחרונה אינה נאמנת מדינא בלא הטעם דענ"ב דהא לרב המנונא טעם שנאמנת למשנה ראשונה הוא משום דאינה מעיזה דומיא דהאשה שאמרה לבעלה גרשתני. וכיון דלמשנה אחרונה אמרו שאין שייך בכאן אינה מעיזה א"כ י"ל דאינה נאמת מדינא להפקיע א"ע מבעלה והטעם משום דלא עבידא לבזויי נפשה לית ליה:
כג י. אך לרבא י"ל דגם למ"א נאמנת מדינא רק משום שלא תהא נע"ב ומ"מ יש לדחות שי"ל דמשנה אחרונה ס"ל דלא סמכינן כ"כ כרב המנונא. וכיון שכן יש לסמוך ע"ד הנ"ב סי' ע"א נגד החו"י. וע"פ הבנ"א דמדמה זה לדין מלוה האומר שטר אמנה במקום שחב לאחרים כו':