Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·Even HaEzer·Siman 45שו״ת צמח צדק·אבן העזר·סימן מה

אסימן מה
אשה ילדה מעוברת שנתגרשה מבעלה ואחר הגירושין ילדה ולא התחילה להניק מחמת כי הרופאים אמדוה כי סכנה לה להניק והוכרחה לתת הילד למינקת וביני ביני נצטמקו דדיה וזה כמו ארבע עשרה חדשים שהילד אצל המינקת וכעת אירע לה שידוך הגון ממשפחה הגונה כמותה וחששה שמא יקדמנה אחר ובאתה אלי בקול מר אולי אוכל לפתוח לה שער היתר:

בא
גרסינן בגמרא פרק אע"פ (דנ"ט סע"ב) נתגרשה אינו כופה כו' ואם היה מכירה נותן לה שכרה וכופה. ועי' (בדף ס' סע"ב) בתוספת ד"ה והלכתא ור"ש הזקן אומר דגרושה כו' כדתניא לעיל נתגרשה אינו כופה כו'. וכ"כ עוד בשמו התוס' פ' החולץ (דמ"ב סע"א) ד"ה סתם. ושם הקשו עליו ועוד אלמנה גופא אי אמרה איני ניזונית ואיני עושה כו' לא משתעבדא. וביאר דבריהם הרא"ש שם סימן כ"ו ועוד אלמנה גופא אי אמרה איני ניזונית ואיני עושה לא משתעבדא להניק אלא חכמים עשו תקנה זו שלא יבא הולד לידי סכנה ורוב נשים חסות על ילדיהן ומניקתו אפילו אינה משועבדת להניקו אבל אם היתה מותרת לינשא לא היתה מניקתו וכן פוסק בשאלתות פרשה וירא לא שנא אלמנה ול"ש גרושה עכ"ל (ועיין הגמ"ר פ' החולץ רסי' ק"ה ולא הודה לו ר"ת מפני שבמקום שמכירה הולד כופה משמע לר"ש הזקן אפילו מכירה יכולה להנשא. וכ"מ במרדכי פ' אע"פ קפ"א. וכ"כ בכנה"ג בהגהב"י סימן י"ג אות למ"ד ואין כן דעת [חסר קצת]) וכן דעת המרדכי בהגמ"ר פרק החולץ רסי' ק"ה ובפ' אע"פ סימן קפ"א. וכ"כ באגודה פ' החולץ סימן נ"ח. ומשמע לכאורה דר"ש הזקן ס"ל דבאלמנה כופים אותה להניק אפילו אי אמרה איני ניזונית ואפילו אינו מכירה. דאל"כ מה מביא ראיה מנתגרשה אינה כופה הא גם באלמנה הדין כן. א"ו משמע דס"ל אלמנה משועבדת להניק. וכ"מ ממ"ש הה"מ פי"ח מהא"ב ה"ו דכשאינה ניזונית אפילו היתה מניקה יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר כו'. משמע עכ"פ בשכר מחוייבת להניק משא"כ נתגרשה אינה כופה כלל להניק וד' הה"מ הביא הב"י בסימן צ"ה. ובש"ע שם סעיף ב' וע"ש בחמ"ח וב"ש שהחמ"ח פי' באינה ניזונית. וססי' י"ג סעי' י"ג ס"ק י"ג פי' דבאינה נזונית אינה מחוייבת להניק כלל אפילו בשכר. ובבאה"ט סימן צ"ה סס"ק ב' הביא בשם כנה"ג שם בהגהב"י ס"ק ג' שבתשובת הר"מ אלשקר סי' י"ב כ' מיהו בשכר כופין אותה ומניקתו עד כ"ד חדש. אבל הראנ"ח ח"א סימן צ"ה כ' דאם התינוק מכירה אז כופין אותה ומניקתו בשכר אבל אם אינו מכירה אין כופין אותה. וכ"כ מהר"י אדרבי סימן שע"ב עכ"ל. ועיין מזה בבית מאיר סימן צ"ה סעיף ב'.ואני ראיתי בתשובת מהר"ם אלשקר ססי' י"ב מבואר בשם גאון כמ"ש הראנ"ח וז"ל ותדע דאלמנה דשבק לה בעלה ברא בר תלת חדשים ואתיא ותבעה כתובתה וכיון דה"ל ינוקא בר תלתא או ארבעה ירחין כו' כופין אותה ומניקתו עכ"ל. משמע דבאינו מכירה אין כופין אותה להניק כשתובעת כתובתה ואין רצונה ליזן וא"כ דינה שוה לדין הגרושה. אם כן האחרונים מהר"מ אלשקר והראנ"ח ומהר"י אדרבי ס"ל כדעת הרא"ש פ' החולץ. רק לשון הה"מ דחוק לפי' זה. והבית מאיר תירץ וז"ל ומה שמוכרחת להניק בשכר איירי במכירה ומשום סכנה ובאין מכירה באמת י"ל דאף בשכר אינה חייבת עכ"ל:

גקיצור. ר"ש הזקן ס"ל גרושה אינו באיסור מינקת חבירו וחלקו עליו התוס'. ודחו ראייתו שהביא מנתגרשה אינו כופה דהא גם באלמנה אם אמרה איני ניזונית ואיני עושה אינה משועבדת להניק ואעפ"כ אסורה להנשא תוך כ"ד חדש. וביאר הרא"ש דאף שאין כופין אותה להניק היא בעצמה מאהבת בנה תרחם עליו אם לא מחמת נשואיה לכן אסורה להנשא. וי"ל דר"ש הזקן ס"ל דאלמנה משועבדת להניק בשכר עכ"פ כיון שאין לו אב. משא"כ בגרושה. וכ"ד הה"מ פי"ח מהא"ב ה"ו והש"ע סימן צ"ה ס"ב. אך דעת האחרונים מהר"מ אלשקר בשם גאון ומהראנ"ח ותשובת דברי ריבות כהתוספות והרא"ש וכ"כ החמ"ח סימן י"ג:

דב
ובתשובת הרשב"א שהביא הב"י סימן י"ג קרוב לסופו סד"ה ומ"ש אבל אם מת הולד וז"ל כתב הרשב"א בתשובת שאלת האשה שנתאלמנה כו' נ"ל שלא נאמרו דברים אלו אלא בגרושה כו' ותדע לך מדתניא נתגרשה אין כופין אותה להניק כו' ואם איתא ליתני נתארמלה או נתגרשה אין כופין אותה להניק כו' עכ"ל משמע דס"ל בנתאלמנה אף שאומרת איני ניזונית כופין אותה להניק בשכר עכ"פ משא"כ בנתגרשה. וכמש"ל בשם הה"מ פי"ח מהא"ב ה"ו. והנה הבית מאיר בתשובתו בסוף הספר סימן ה' הקשה על ראית הרשב"א לתני נתארמלה וז"ל וקשה ומה קשה לו דלתני נתארמלה אין כופין הא ודאי כופין דהא חייבת היא (ר"ל בניזונית מן היורשין) כבחיי בעלה כדאיתא בכתובות פרק אלמנה ניזונית (דצ"ו ע"א) אמר ר' יוסי בר חנינא כל מלאכות שהאשה עושה ופרש"י השנויות בפ' אע"פ טוחנת ואופה כו'. אלמנה עושה ליורשים חוץ ממזיגת הכוס כו'. ואם באינה נזונית. א"כ גם בחיי בעלה אינה מחוייבת להניק כמ"ש התוספות פרק אע"פ (דס"ג ע"א) סד"ה רב הונא. זולתי במכירה ובשכר. וא"כ מה ישנה נתארמלה אין כופין. ממנ"פ אם בניזונית מהיורשין הרי כופין. ואם באינה ניזונית אף בחיי בעלה אין כופין. ע"כ תירץ דהרשב"א לשיטתיה דס"ל דאשה בחיי בעלה אף בשאמרה איני ניזונית חייבת להניק כמ"ש בב"י ססי' פ"א בשם הה"מ דאינה פטורה אלא מטווית צמר וא"כ ליתני בנתאלמנה כשאינה ניזונית אין כופין אותה כלל להניק כמו בנתגרשה. א"ו דעכ"פ אסורה להנשא עד כ"ד חדש משא"כ בנתגרשה. ולבסוף העלה באופן אחר דמזה מוכרח שבנתאלמנה אע"פ שאינה נזונית מחוייבת היא להניק בשכר משא"כ בנתגרשה אין כופין אותה כלל זולתי במכירה. וטעם החילוק שלזה יש אב ולזה לא. אמנם לשטת ר"ת גם באלמנה הדין כמו בגרושה. והא דלא תנא נתארמלה או נתגרשה צ"ל משום בנתאלמנה לפעמים כופין כשניזונית מן היורשים ע"כ לא תנו דין זה. ובשאינה ניזונית נלמוד מגרושה דהא גם בחיי בעלה הדין כן. וכ"ד הגאון שבתשובת מהר"מ אלשקר ססי' י"ב כנ"ל. והעלה דדין אלמנה שאינה ניזונית ואין הולד מכירה אם חייבת להניק תלוי במחלוקת ר"ש ור"ת. ובאמת לר"ת ודאי אינה מחוייבת כמ"ש הרא"ש פ' החולץ בשמם וכ"מ בתוס' וא"כ ממילא דין גרושה אם אסורה להנשא תולה בפלוגתא זו:

הקיצור. ומקור ד' הה"מ מהרשב"א שהביא הב"י והביא ראיה אמאי לא תנא ג"כ נתארמלה אינה כופה. אלא מוכרח שבאלמנה אע"פ שאינה ניזונית מחוייבת להניק בשכר עכ"פ. והבית מאיר כ' דלר"ת אין זו ראיה להוליד דין חדש שבאלמנה תהא מוכרח להניק אף שאינה מכירה בשכר:

וג
והנה במשנה רפ"ד דסוטה שנינו מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותות ולא נוטלות כתובה דברי ר"מ ופרש"י מעוברת חבירו שמת והניחה מעוברת ומניקה או שגירשה והיא מעוברת או מניקה ואסרוה חכמים לינשא עד שיהיה הולד בן שני שנים כו'. הרי מבואר מפרש"י דגרושה מעוברת או מניקה שוה לגמרי לדין אלמנה מעוברת או מניקה שאסורה להנשא עד שיהיה הולד בן שני שנים ונראה דרש"י דייק לה מלשון מעוברת חבירו ומינקת חבירו והרי גם הגרושה נקרא מינקת חבירו. ומיהו בפ' החולץ (דל"ו ע"ב) גבי לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו. פרש"י אשה שמת בעלה והיא מעוברת או מניקה אסורה להנשא עד עשרים וארבעה חדש שכן תינוק יונק עכ"ל ולא כתב שמת בעלה או גירשה. וגם שם בגמרא (דל"ז ע"א) מעוברת חבירו ומינקת חבירו הנשואה לכהן מאי. ע"כ איירי באלמנה דהא גרושה אסורה לכהן. אך הנה בגמרא פ"ד דסוטה שם דכ"ו ע"א מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותות כו' מעוברת ומינקת עצמו או שותה או לא נוטלת כתובה. ועיין בהרמב"ם פ"ב מה' סוטה ה"ז ובמל"מ שם ומזה מוכח דגרושה מינקת הרי היא כאלמנה מינקת דאסורה להנשא ולכן לר"מ לא שותות ולא נוטלות כתובה. דאל"כ למה להברייתא לומר מעוברת חבירו ומינקת חבירו הל"ל רבותא טפי דאפילו מעוברת חבירו ומינקת חבירו לפעמים שותה דהיינו בגרושה שגירשה בעלה והיא מעוברת או מניקה כשאין הולד מכירה ונשאה זה וקינא לה היא שותה. וקשיא על מ"ש הש"ג פ' החולץ בשם מז"ה. וכ"ש דקשיא ע"ד הריא"ז עצמו שם יעו"ש. ומצאתי בספר בני אהובה בתשובה שבסוף הספר ע"ד אלמנה מינקת. ושם (די"ג ע"א) הביא ראיה זו מדלא מחלק במינקת חבירו ג"כ בין אלמנה לגרושה מוכח דכולם אסורים להנשא ושוב אמרתי דיש לדחוק לתרץ לדברי הר"ש הזקן דודאי כל זמן שהיא מינקת בעצמה הולד אף שהיא גרושה אסורה להנשא כ"ד חדש והיינו מינקת חבירו. אבל הנפקותא הוא בנתנה בנה למינקת דבאלמנה אסורה להנשא משום שמא הדרה בה המינקת. משא"כ בגרושה ס"ל לדון כדין הברייתא שבכתובות (ד"ס ע"ב) דנתנה בנה למינקת מותרת להנשא דאע"ג דלא קיי"ל כברייתא זו משום דחיישינן שמא תחזיר בה המינקת ס"ל דזהו באלמנה משום דמשועבדת להניק וגם אין לו אב שיחוס עליו. אבל בגרושה כיון שיש לו אב והגרושה אינה משועבדת להניק לכך בנתנה למינקת לא חיישינן שמא תחזיר בה המינקת דאף אם תחזיר בה הרי יש לו אב וימסמסו בחלב וביצים. כן י"ל לתרץ בדוחק דעת הר"ש שלא יהיו דבריו נגד סוגיא רפ"ד דסוטה הנ"ל ועכ"ז זהו דוחק גדול והעיקר כדעת רוב הפוסקים דפליגי עליה:

זקיצור. בסוטה ר"פ ארוסה משמע מפרש"י דגרושה שוה לאלמנה ונקרא מינקת חבירו. וכן משמע בגמרא שם (דף כ"ו ע"א):

חד
גם בספר הפלאה פ' אע"פ (דף ס' ע"ב) סד"ה תוס' ד"ה והלכתא כתב וז"ל מיהו הא קשיא לי על שטת הר"ש הזקן מהא דקאמר לעיל הן הן דברי ב"ש ובית שמאי הא ס"ל לעיל דאינה מחוייבת להניק כדאיתא סוף דף נ"ט. ואף שכתבנו לעיל דפלוגתא ב"ש וב"ה לא איירי לענין זמן נשואין אלא לענין הנקת הולד כדמשמע מדברי רשב"ג דאמר אני אכריע כו'. מ"מ נראה דאף לרשב"ג עיקר פלוגתייהו לענין הנקה הוא אתשיל כדי שנדע זמן הנשואין כו' דאל"כ לחשוב בעדיות גבי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה עכ"ל. ולכאורה ראיה גדולה היא אך באמת י"ל דפלוגת' ב"ש וב"ה לענין זמן הנקת הולד נשנית לענין הדין שבמשנה פרק מי שאחזו (דף ע"ה ב') ה"ז גיטך על מנת שתניקי את בני כמה היא מניקתו שתי שנים ר' יהודה אומר שמונה עשר חדש. וכפירושו של רבא בגמ' שם. וכן פסק הרא"ש שם סעיף יו"ד והביאו רמ"א סי' קמ"ג ס"ח בהג"ה. וא"כ ב"ש וב"ה פליגי בפלוגתא דת"ק ור' יהודה. וא"כ ב"ש לחומרא דצריכה להניק כ"ד חדש. ואם לא הניקתו כשיעור הזה הגט בטל. אבל לענין איסור מינקת חבירו לא מיירי ב"ש כלל. אך לרב אשי בגיטין שם דלת"ק די ביום אחד תוך כ"ד חדש. ולר' יהודה די ביום א' תוך י"ח חדש. א"כ לפ"ז יהי' ב"ש לקולא וב"ה לחומרא. ובירושלמי שם יש אוקימתא אחרת דבשכר מניקה שנו כלומר דמתניתין מיירי שהתנה עמה על שכר מניקה להניק את בנו. דלת"ק צריך שתתן שכר מניקה כ"ד חדש ולר' יהודה י"ח חדש. וא"כ גם לפ"ז ת"ק לחומרא וב"ש ס"ל כת"ק. עכ"פ יצא לנו שיש לדחות הראי' של ההפלאה מהא דבית שמאי וכנ"ל. ועיין פ"ק דנדה (דף ט' ע"א) מניקה דיין שעתן כל עשרים וארבעה חדש. א"כ בזה בית שמאי לקולא דהא לב"ה אין דיין שעתן כ"א שמונה עשר חדש. א"כ אמאי לא תנא בעידית מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. אך הרי בלאו הכי שנינו שם דשמאי לקולא בענין דיין שעתן דאומר כל הנשים דיין שעתן. ועוד י"ל כמו שמתרץ הש"ס פא"ט (דף נ"ג ע"ב) על וליתנייה מקולי ב"ש. ומתרץ כי אתשיל לענין טומאה אתשיל. ה"נ י"ל כי אתשיל לענין גיטין אתשיל כמה היא מניקתו כו' וכדרבא כנ"ל. עוד כ' בהפלאה להקשות מאנשי יהודה ובסי' צ"ג סק"ג כ' ליישב ולפמש"ל ס"ב בשם הרשב"א והה"מ דחייבת להניק בשכר בלא"ה לק"מ משם. והריטב"א בחידושיו פרק אע"פ שם ג"כ חולק על ר"ש הזקן ומדבריו שם מבואר דגם הר"ש הזקן אינו מתיר כ"א באינו מכירה. ולא כמשמעות הרשב"א וריא"ז בש"ג פ' החולץ אך על ראיית הר"ש מהא דנתגרשה אינו כופה תירץ דמיירי בנדרה שלא להניק. וא"כ לשטתו מאחר שבש"ע סי' פ"ב פסק דנתגרשה אינה כופה באינו מכירה אפילו לא נדרה. א"כ לפ"ז י"ל הנכון כדברי הר"ש הזקן. אך באמת נראה הטעם כמש"ל אות א' בשם הרא"ש דלאו הא בהא תליא דאף דאינו כופה ואינה משועבדת להניק מ"מ אסורה להנשא וממילא תניק כו'. וא"כ גם בגרושה הדין כן. ועיין שו"ת משכנות יעקב חאה"ע סי' ה' מתיר אף לכתחלה ולא ראה מה שקדמו הגאון בעל בית מאיר בתשו' שבסוף הספר סי' ה' לפלפל בזה הרבה ודעתו לאסור ומדבריו נדחו ראיותיו של המשכנות. ובתשו' ושב הכהן סי' פ"ג אוסר לכתחלה. ועיין עוד בתשו' בסוף ספר גבורת אנשים להש"ך מה שהשיב הפני יהושע לאביו של הש"ך כתב שדברי הר"ש הזקן בטלים לגבי התוס' והרא"ש והר"ן ושא"פ:

טקיצור. מ"ש ההפלאה ראי' מב"ש דס"ל דכל אשה אינה מחוייבת להניק כלל. ואעפ"כ אומר דזמן ההנקה כ"ד חדש ומסתמא לענין שנדע זמן איסור נשואין מינקת חבירו אתמר. דאל"כ אלא דאיתני לענין אם פירש מלינק כו' יהי' ב"ש לקולא וב"ה לחומרא. אינה ראיה די"ל דדברי ב"ש וב"ה נאמרו לענין המשנה בגיטין פ' מש"א (דף ע"ה ע"ב) כמה היא מניקתו שתי שנים ר' יהודה אומר שמונה עשר חדש. וכפירושו דרבא שם כדפסק הרא"ש. וא"כ ה"ל ב"ש לחומרא וב"ה לקולא. הריטב"א ג"כ חולק על היתר ר"ש הזקן אפילו אינה מכירה ולא כתשו' הרשב"א:

יה
ומעתה נבא לנ"ד. הנה דין זה הובא בש"ע סוף סי' י"ג סעיף י"ד בשם יש מי שאומר להקל ושיש חולקים. והמיקל הוא הרשב"א הביאו הה"מ ס"פ י"א מה"ג הכ"ה והר"ן פ' אע"פ. והחולקים הם שאר הפוסקים הובאו בהריב"ש סי' י"ג וסי' תמ"ג דמשמע מדבריהם שאין שום חילוק וס"ל שדעת הרשב"א זהו ממש דעת הר"ש הזקן לא הקיל רק בכה"ג דהיינו כשאין הולד מכיר אותה וא"כ ר"ת ושא"פ האוסרים גם בגרושה היינו גם כשאין הולד מכירה וכמ"ש הפני יהושע הזקן בתשובתו לאבי הש"ך הובא בסוף ספר גבורת אנשים בשו"ת השנית ע"ש סוף תשובתו במ"ש והלא דעת הרשב"א היא ממש דברי ר"ש הזקן כו'. ולכן תמה על הרב"י והש"ע שעשה מזה שני דעות כו'. וגם כתב ועוד פשיטא דדעת הר"ש בטלה נגד התוס' והרא"ש והמרדכי והר"ן וכ"ש בהצטרפות אילן גדול השאלתות דדבריו דברי קבלה עכ"ל. ועיין מזה ג"כ בשו"ת שבו"י ח"א סי' צ"ז בתשו' האוסר שם והוא הגאון המפורסם מהו' אברהם ברודא ז"ל כמבואר בשו"ת ח"צ סי' מ"ד שהוא המתיר בשאילה זו ושכנגדו חלוק עליו הוא הגאון מוהר"א ברודא הנ"ל. אף שהשבו"י לא פירש שמו שם הביא ג"כ משמעות הר"ן והה"מ דדברי הרשב"א הם אף לשטת ר"ת והוא כתב שדבריהם תמוהים מאד יעו"ש. ושכ"ד הט"ז סוף סי' י"ג סק"ח דהרשב"א ס"ל כהר"ש הזקן ושאין להורות כן ולא כהב"ח אלא שאם ניסת א"צ גט דבזה יש לסמוך על הרשב"א עכ"ד הט"ז. ודברי הב"ח והט"ז הובאו ג"כ בב"ש סוף סי' י"ג סס"ק ל"ה ובבאה"ט שם. ואם מפני שבנד"ז לא התחילה להניק כלל הרי כתב הריב"ש סי' תמ"ג וכיון דאף בשאינו מכירה אסור מה לי התחילה להניקו או לא הרי בין בזה בין בזה נסתלקה סכנת הולד כשנתנה אותו למינקת אלא שאנו חוששין לחזרת המינקת ויסתכן הילד כו' עכ"ל. והנה בתשו' משכנות יעקב סי' ה' כ' דדעת רש"י הוא כדעת הר"ש הזקן ולכן כתב להקל בזה. ובמחכ"ת אשתמיטתיה דברי רש"י במס' סוטה ריש פרק ארוסה במשנה (דף כ"ד ע"א) ד"ה מעוברת חבירו דפי' בהדיא דגרושה הוא ג"כ בכלל מינקת חבירו. ומשמע ודאי אף שהולד אינו מכירה עדיין. ועיין בבית מאיר בתשובותיו סי' ה' האריך דאין טעם האיסור לר"ת וכל סיעתו משום השעבוד שמשועבדת להניק. אלא שאע"פ שאינה משועבדת כלל אמרו חכמים דממילא תרחם על בנה ותניק רק אם תהיה מותרת להנשא אז לא תניק ולכן אסרוה להנשא כדי שישאר בה הרחמנות על ולדה ותניקהו. ועיין בגמרא פרק ג' דבכורות (דף כ"ד ע"א) שאפילו הבהמה מרחמת את ולדה וכ"ש וק"ו באשה רק מחמת תשוקת הנשואין תדחה הרחמים ע"כ אסרוה ולכן אין שום צד להקל. זולת שאפשר לצדד ולומר שכמו שהקיל הט"ז בשכבר נשאת כן אולי יש להקל לאחר י"ח חודש אף לכתחלה דאף דהלכתא כרב ושמואל ביבמות (דף מ"ג א'). ואמרינן בנדה (דף ט') אילימא דאין הלכתא כר"א בשעת הדחק היכי עביד כוותיה והיינו אף בדרבנן. אפ"ל דעכ"פ כיון הרשב"א מתיר בגרושה שנתנה בנה למינקת תומ"י והובא סברתו בש"ע סעיף י"ד. א"כ הגם דרוב הפוסקים פליגי עליו י"ל דה"ל כמו יחיד במקום רבים אבל לא דה"ל כאילו אתמר הלכתא בהדיא דלא כוותיה. אך אף אם הוא כמו יחיד במקום רבים י"ל הדרבנן דהכא חמיר טובא משאר איסור דרבנן כיון שהוא חיי נפש וחמירא סכנתא מאיסורא וכ"מ בירושלמי פ"ד דסוטה ה"ד רבי מונא הורי שתנשא לאחר שמונה עשר חדש וצם כל ההוא יומא אך זאת י"ל דודאי בגרושה מינקת חלילה להקל עד כ"ד חדש ממש כפסק הגמ' ביבמות בהחולץ (דף מ"ג ע"א) כנ"ל. אבל בגרושה שנתנה בנה למינקת תומ"י כשילדה והמינקת מניקתו אז אפשר בשעת הדחק להתירה להנשא אחר שמונה עשר חדש באופן כשהמינקת תקבל עליה שתניקהו עד כ"ד חדש. דהנה בגמ' פרק אע"פ (דף ס' ע"ב) אמרינן והלכתא מת מותר גמלתו אסור. וצ"ל דהרי בברייתא שם נזכר ג' דברים נתנה בנה למינקת גמלתו או מת מותר להנשא מיד ודחו אותה מהלכה ופסקו מת מותר גמלתו אסור וקשה אמאי לא פסקו הדין על נתנה בנה למינקת דג"כ אסור. וצ"ל משום דנתנה בנה למינקת לא בכל גווני אסור. דהיינו אם ברור שהמינקת לא תחזיר בה כמו בנשי דריש גלותא שריא כמו שהתיר רב נחמן. וצ"ל דגם רב פפי שהביא מהא דכולן צריכין להמתין ג' חדשים לא יחלוק ע"ז משום דשאני הכא שנתנה מינקת במקומה. משא"כ בהנהו דצריכין להמתין ג' חדשים לא שייך לומר כן. אלא דעכ"ז גם בנתנה בנה למינקת אסירי משום דחיישינן שמא תחזור בה המינקת כמ"ש התוס' שם ד"ה ואמר רב נחמן ובמהרש"א שם הקשה על התוס' מנלן דלא נימא דגזרינן הא אטו הא. והפנ"י שם יישב דבריהם. ולפמ"ש א"ש. שי"ל כיון שהעמידה מינקת במקומה ניכר ההבדל. ע"כ אין שייך רק לגזור שמא תחזיר בה המינקת. ולכן כשברור שבודאי לא תחזיר בה התיר רב נחמן דהיינו בנשי דר"ג ועיין ב"י סי' י"ג שהרא"ש כתב דלית הלכתא כרב נחמן. והר"ן כתב שאין לדחותה מהלכה. אלא שהסכימו שעכשיו אין לנו כלל כיוצא דבי ר"ג. לכן אין שום היתר בנתנה למינקת. והריב"ש סימן תס"ג כתב ג"כ דלית הלכתא כר"נ וע"ש דס"ל כמ"ש מהרש"א. ולכן עכ"פ להפוסקים דס"ל דרב פפי לא פליג על רב נחמן וס"ל הטעם שמא תחזיר בה המינקת ולא דגזרו הא אטו הא. לפ"ז י"ל זהו לענין להתירה שתנשא מיד דאז החשש שמא תחזיר בה גדול וחיישינן לסכנתא אף בחשש רחוק. אבל בענין כשהמינקת כבר הניקתו שמונה עשר חדש והיא מקבלת עליה ג"כ לגמור הנקתו עד כ"ד חדש כנהוג. א"כ כאן אין חשש סכנה ח"ו שהרי הרבה תנאים ס"ל דזמן ההנקה הוא רק י"ח חדש. וא"כ אף דקיי"ל שזמן ההנקה הוא כ"ד חדש. מ"מ י"ל שעכ"פ אין בזה חשש סכנה גם שדעת הרופאים דעכשיו אומרים שדי בהנקה י"ח חדש כמבואר בספר רופא הילדים סי' ק"ך. גם בספר מרפא העם משמע כן אף דחלילה וחלילה לנו להקל אפילו כמלא נימא נגד דברי חז"ל שאמרו ששיעור הנקה כ"ד חדש. מ"מ כיון שאין החשש סכנה ממש כ"כ אחר י"ח חדש אפשר יש לנו לסמוך על הבטחת המינקת שלא תחזיר בה. כמו דבנשי ר"ג סמכינן ע"ז שתנשא תומ"י כך בכה"ג יש לסמוך אחר י"ח חדש. שהרי אנו רואים אשר י"ח חדש קיימא דבריה ולא חזרה בה א"כ כמו כן אם תבטיח ברור שלא תחזיר בה עד כלות ימי יניקתו תקיים דבריה. וכה"ג נמצא בפני יהושע בק"א דכתובות סעיף ק"ן שהתיר כן אף באלמנה מינקת ואחר ט"ו חדש כשכבר נשתדכו ע"פ הוראת חכם והיה חשש ביטול השידוך אלא דסיים שלבו נוקפו ע"ז. אך בנד"ז שהיא גרושה שיש דעת הרשב"א להתיר מיד אף שהוא יחיד נגד רבים כנ"ל מ"מ יצטרף סברתו רק לענין להקל אחר י"ח חדש דוקא (ולא אחר ט"ו חדש כדעת הפני יהושע כי הרי נדחה סברא זו מדאמרו בהחולץ (דף מ"ג א') שצריך דוקא כ"ד חדש ולא סגי בכ"א חדש וכו'). ומה גם כיון שהוכרחה לתת למינקת ע"פ עצת הרופאים שאמרו שסכנה הוא לה ולא התחילה להניק כלל. אך כל זה היינו דוקא אם תבטיח המינקת ברור שלא תחזיר בה וגם זה הוא רק להוראת שעה כמו שבא במכתבם: