Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·
אסימן נט
במותב תלתא בי דינא כו' ואתא לקדמנא מהו' יוסף במ' שמואל והעיד בתו"ע וא"ל כו'. איך ששמע מאביו מ' שמואל שהיה שם בספינה עם ר' צבי שאסנער בזה"ל. אז וויא דער קאנאט האט פאר צעפעט די ספינה האט זיך דיא ספינה איבער גיקערט. האבין זייא זיך אן גיחאפט אן קאנאט. אונ מוה' שמואל האט זיך אן גיחאפט מיטין פנים אראפ וואשער אונ מוה' צבי האט זיך אן גיחאפט מיטין פנים ארוף וואשער האט דיא ואלנא פון דיא וואשער אים גישלאגין אין מויל. אונ מוה' שמואל האט גישריען צו אים האלט זיך שטארק האט ער אים גיענטפרט איך האב שום קיין כח ניט אונ מע האט שום פון אים ניט גיהערט קיין קול. אונ מוה' שמואל הנ"ל האט גיזעהן וויא מוה' צבי הנ"ל איז אראפ גיפאלין וויא איין שטיין אין וואשער אונ איז מוה' שמואל מבולבל גיווארין אז דיא ערלים זיינען צו גיפארין מיט דעם פאראם אים אראפ נעמין האט ער מורא גיהאט פון בילבול ביז וואנען מי האט אים מיט גיוואלד אראפ גינומען. כ"ז העיד לפנינו בתו"ע ומה ששמענו כתבנו וחתמנו יום א' ג' אדר תקצ"ו. ישעי' עטין שבתי יפה בצלאל עפשטיין:
במותב תלתא בי דינא כו' ואתא לקדמנא מהו' יוסף במ' שמואל והעיד בתו"ע וא"ל כו'. איך ששמע מאביו מ' שמואל שהיה שם בספינה עם ר' צבי שאסנער בזה"ל. אז וויא דער קאנאט האט פאר צעפעט די ספינה האט זיך דיא ספינה איבער גיקערט. האבין זייא זיך אן גיחאפט אן קאנאט. אונ מוה' שמואל האט זיך אן גיחאפט מיטין פנים אראפ וואשער אונ מוה' צבי האט זיך אן גיחאפט מיטין פנים ארוף וואשער האט דיא ואלנא פון דיא וואשער אים גישלאגין אין מויל. אונ מוה' שמואל האט גישריען צו אים האלט זיך שטארק האט ער אים גיענטפרט איך האב שום קיין כח ניט אונ מע האט שום פון אים ניט גיהערט קיין קול. אונ מוה' שמואל הנ"ל האט גיזעהן וויא מוה' צבי הנ"ל איז אראפ גיפאלין וויא איין שטיין אין וואשער אונ איז מוה' שמואל מבולבל גיווארין אז דיא ערלים זיינען צו גיפארין מיט דעם פאראם אים אראפ נעמין האט ער מורא גיהאט פון בילבול ביז וואנען מי האט אים מיט גיוואלד אראפ גינומען. כ"ז העיד לפנינו בתו"ע ומה ששמענו כתבנו וחתמנו יום א' ג' אדר תקצ"ו. ישעי' עטין שבתי יפה בצלאל עפשטיין:
בבמותב תלתא בי דינא כו' אתא לקדמנא מו"ה ישראל במו"ה יעקב והעיד לפנינו בתו"ע כו' בזה"ל. איך האב גיגעבין געלט למו"ה שמואל בלאך ומו"ה צבי שאסנער אוף סחורה עורות. אונ זייא זאיינען גיפארין צו נאנד ר' שמואל הנ"ל ור' צבי הנ"ל והגיד לפני מו"ה שמואל בזה"ל. מיר זיינען ארוש גיפארין פון שורעז פאר נאכט אונ די נאכט איז ליכטיג גיוועזין און וויא מיר זיינען גיפארין אין דעם שיף וויא ר' צבי הנ"ל איז גיזעסין פון פארינט האט ער זיך פריער פאר צעפעט פאר דעם קאנאט און דער שיפיל האט זיך איבער גיקערט און האט גיזאגט מו"ה צבי הנ"ל צו מיר חאפ זיך אוך פארין קאנאט וויא איך האב אוך זיך גיחאפט פארין קאנאט און מיר האבין גישריען ביידע אונ וויא איך האב זיך אוך גיחאפט פאר דעם קאנאט איז דער קאנאט שווערער גיווארין זיינען מיר ביידע גיווארין אין וואשער און איך האב גישריען צו אים הירשיל האלט זיך שטארק האט ער מיר ניט גיקאנט ענטפערין נאר ער האט גימאכט בורבילקעס פון וואשער. און וויא דיא ערלים האבין אן גיהויבין צו שלעפין דעם קאנאט מיט דעם פאראם אזו איז מו"ה צבי אראפ גיפאלין אין וואשער וויא אשטיין אונ איך בין גיווארין העכער אונ אויף מארגין האט מען מיר גיבראכט די היטול אונ די ייארמילקע של מו"ה צבי הנ"ל. האב איך זייא דער קאנט אז דאש איש גיוויש מן מו"ה צבי הנ"ל ומה ששמענו כתבנו וחתמנו יום א' הנ"ל. ישעיה עטין שבתי יפה בצלאל עפשטיין:
גבמותב תלתא בי דינא כו'. העיד לפנינו ה"ה מו"ה ראובן במו' זאב בתו"ע וכו' בזה"ל. אני נסע עם ערל קעסליר ביחד דרך מלון בארווין והתחיל הנכרי מפעראוואז של נהר דווינא שהולכת שמה לספר עם הקעסליר הנ"ל איך שאירע פה מעשה בשני יהודים שהלכו בלילה בספינה קטנה א' מו"ה שמואל בלאך ואחד צבי הירש. אונ האט זעך פאר צעפעט די ספינה בעקאנאט. אונ האט זיך איבער גיקערט אונ האבין זיך אן גיצעפעט פאר דעם קאנאט. אונ האבין מיר גיהערט איין גישרייא רק פון שמואל הנ"ל אונ וויא מיר זיינען צו גיקומען מיטין פאראם אונ האבין אן גיהויבין דעם קאנאט פאנאנדער צו וויגין האבין מיר גיזעהין אז הירש הנ"ל (בזה"ל) ט(א הירשא פארמאלני מיי(ארטווי ווישעל נא קאנאט אי אטראוואלשא איז קאנאטא קאק קאמין או וו(אדו. דלא טאה(א שט(א א-ן הירשא ליזאל ליצ(אם פר(אצע וו(אדי דעק וואדא ייעה(א זאליל(א. כ"ז העיד לפנינו בתו"ע וכו' ומה ששמענו כתבנו וחתמנו יום ב' כ"ד ניסן תקצ"ו פ"ק ישעיה עטין שבתי יפה זאב וואלף:
דשוב העיד הרב מו' שבתי יפה בתו"ע כד"ת שזה שנתיים שהיה הוא וחד דעימיה מו' משה פאליצקער באו גם שניהם למלון בארווין (הוא המקום שהמעבורת המים שמה שנטבע ר' צבי הנ"ל) ושמע מהערל המחזיק את הקרעצים והמעבורת המים במסל"ת כדברים שהעיד מו' ראובן הנ"ל והוסיף עוד שאחר שהצילו את ר' שמואל בלאך נסעו על ספינה קטנה על הנהר פן יראו את הנטבע ואמר בזה"ל (מי יעחעלי נא לאטקי לאדני צאש) אולי יראו אותו עולה. ולראיה באנו עה"ח יום ד' ח' כסליו תקצ"ח פ"ק וויטעפסק:
הא
והנה ביבמות (דק"כ ע"ב) למימרא דמגוייד חיי כו' וראיתי בעצי ארזים סעיף ? פי' שי"ל דלרבנן במגוייד במקום שנעשה בו טריפה דהיינו מן הארכובה ולמעלה תנשא. ולא ס"ל דיכול לכוות ולחיות כי כויה לא מהני אחר כך. ורבא דאמר דבנחתכו רגליו בסכין מלובנת גם לרבנן אין מעידין עליו וכ' בחי' הריטב"א שי"ל דגם לענין טריפות אינה טריפה בכה"ג וכדלקמן והיינו כיון שהכווייה היה בשעת החתך. וא"כ לא פליגי רק דלא מהני כווייה דאח"כ שכיון שנעשה טריפה אין לו תקנה. וכ"מ מדברי הה"מ והרשב"א והרמב"ן דלא נחלקו רק אם חיישינן שמא נתגייד בסכין מלובנת משמע הא נתגייד בסכין שאינה מלובנת לא מהני מה שיהיה נכוה אח"כ. והרמ"ה בטור משמע דס"ל דה"ה כשנתגייד בסכין שאינה מלובנת ונכוה אח"כ בזה מודו חכמים לר' שמעון בן אלעזר אלא דפליגי עליה דכל שלא ראינו שנכוה אח"כ לא חיישינן מעצמנו שמא נכוה. כן ביאר דבריו הפמ"א בתשו' הנ"ל. ומוכרח הוא לפרש כן. אבל כל המפרשים פליגי על הרמ"ה וכמ"ש הריטב"א דאפילו תימא שאינה חיה אלא ע"י כווייה כל שאפשר לכוות ולחיות אין מעידין עליו:
והנה ביבמות (דק"כ ע"ב) למימרא דמגוייד חיי כו' וראיתי בעצי ארזים סעיף ? פי' שי"ל דלרבנן במגוייד במקום שנעשה בו טריפה דהיינו מן הארכובה ולמעלה תנשא. ולא ס"ל דיכול לכוות ולחיות כי כויה לא מהני אחר כך. ורבא דאמר דבנחתכו רגליו בסכין מלובנת גם לרבנן אין מעידין עליו וכ' בחי' הריטב"א שי"ל דגם לענין טריפות אינה טריפה בכה"ג וכדלקמן והיינו כיון שהכווייה היה בשעת החתך. וא"כ לא פליגי רק דלא מהני כווייה דאח"כ שכיון שנעשה טריפה אין לו תקנה. וכ"מ מדברי הה"מ והרשב"א והרמב"ן דלא נחלקו רק אם חיישינן שמא נתגייד בסכין מלובנת משמע הא נתגייד בסכין שאינה מלובנת לא מהני מה שיהיה נכוה אח"כ. והרמ"ה בטור משמע דס"ל דה"ה כשנתגייד בסכין שאינה מלובנת ונכוה אח"כ בזה מודו חכמים לר' שמעון בן אלעזר אלא דפליגי עליה דכל שלא ראינו שנכוה אח"כ לא חיישינן מעצמנו שמא נכוה. כן ביאר דבריו הפמ"א בתשו' הנ"ל. ומוכרח הוא לפרש כן. אבל כל המפרשים פליגי על הרמ"ה וכמ"ש הריטב"א דאפילו תימא שאינה חיה אלא ע"י כווייה כל שאפשר לכוות ולחיות אין מעידין עליו:
ווהנה יש עוד שני שיטות בפי' הקושיא ומי מצית לאוקמא כר' שמעון בן אלעזר. דלפי' רש"י ותוס' משמע דהקושיא היינו כיון דלרשב"א מהני כווייה א"כ אף שנפל למשאל"ס חיישינן שמא עלה ונכוה אח"כ. אבל הרמב"ן והרשב"א מפרשים דהקושיא היא דלר' שמעון בן אלעזר זה שנחתכה רגליה מן הארכובה ולמעלה אינו סימן טריפה כלל ולא מצד שיכולה לכוות:
זעוד פי' הרשב"א בשם הרמב"ן דמ"ש רבא בסכין מלובנת ודברי הכל משמע דרבנן נמי מודו דכויה מהני זהו במגוייד במקום שאינה עושה טריפה אבל במגוייד מן הארכובה ולמעלה לא מהני סכין מלובנת. וכ"כ הריטב"א והנ"י וכמ"ש הב"ש ס"ק צ"ד בשמם. ונ' שהוצרכו לפרש כן משום דבפא"ט גבי בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה לא נזכר שכשנחתכו בסכין מלובנת יהיה כשר לרבנן. ע"כ פי' גם כאן דרבא לא קאמר דלרבנן מהני סכין מלובנת רק במגוייד שלא מן הארכובה ולמעלה. אבל התוס' ושאר מפרשים נראה דמפרשים דרבא קאי אמגוייד מן הארכובה ולמעלה וס"ל דאע"ג דלרבנן לא מהני מה שיכוה אח"כ אכן אם נתגייד בסכין מלובנת דהרפואה קדמה למכה או שבאים כאחד הוא יכול לחיות. וכ"כ הב"ש שם לדעת הרמב"ם. וכתב הריטב"א ואפשר דלרבא אליבא דרבנן בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה בסכין מלובנת כשרה. אכן תמוה לי לשון הריטב"א שם לעיל מיניה מ"ש ומיהו נראה דלר' שמעון בן אלעזר לאו בכל מקום אמר שיכולה לכוות ולחיות אלא בדבר שהסכנה בו משום חתוכה כו' וכגון נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה שאין הסכנה משום חסרון אבר שהרי חותכה למעלה וכשרה כו' עכ"ל. דהא ארכובה דהכא היא ארכובה העליונה מה שלמעלה ממנה הוא עצם הקולית ואיך חותכה למעלה יהיה כשרה כו' וזה הלשון לא נאמר רק גבי ארכובה התחתונה בחולין (דע"ו ע"א ודמ"ח ע"ב). ועיין בספר המכריע סי' ח"י שהכריח דמן הארכובה ולמעלה דפרק מצות חליצה הוא למעלה מן השוק דהיינו עצם הירך שנקרא קולית וא"כ דכוותה נמי מן הארכובה ולמעלה דפרק בתרא ועי' בספר בית מאיר סעיף ל"ב:
חוהנה הרשב"א כתב והיכא דראינוהו מגוייד ואינו ידוע אם נתגייד בחרב מלובנת אזלי' לחומרא ואין מעידין עליו וכן מפורש בירושלמי. והה"מ כתב שאין משמע כן מהש"ס דילן והביא הב"י פלוגתא זו. ולפמשנ"ת אין נפ"מ מחומרת הרשב"א דהא הה"מ מיירי במקום שנעשה טריפה ובכה"ג להרשב"א לא מהני כויה. ובזה נפרכים דברי החמ"ח ס"ק נ"ט. ומ"מ י"ל דנהי להרמב"ן והרשב"א אין לחוש מ"מ להירושלמי יש לחוש. וכ"כ החמ"ח ולפי הירושלמי כו'. וכבר נתבאר לעיל שהתוספות ושא"פ לא ס"ל כהרשב"א. ועיין בשו"ת מהר"מ אלשיך סי' קכ"ב שהעלה שלדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש אפילו מגוייד במקום שנעשה טריפה בסכין שאינה מלובנת חיישי' כר"ש ב"א דאפשר לכוות ולחיות. ומוכח לה מסוגיא דר"פ האשה שלום זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא כו' ואיכא דעבד סמתרי וחיה. ומשמע דאפי' במכה דאית בה כדי להמית קאמר דאפשר למעבד ליה רפואה כו'. ואין דבריו מוכרחים לדחות סוגיא מפורשת ופוסקים רבים ועצומים מקמי משמעות סוגיא אחרינא שאין מוכרח כלל לפרשה דמיירי במקום שנעשה טריפה כו'. אך לפי' הרמב"ן והרשב"א דפי' הסוגיא דהכא ג"כ במקום שאין עושה טריפה ע"ז ודאי קשה מסוגיא הנ"ל. ועוד דהנה אפילו לר' שמעון ב"א י"ל דלא מהני כויה רק בנחתך רגליה ולא בשאר נקיבת האברים הפנימיים וכמ"ש בתשו' פמ"א ססי' מ"ח ואם ראו שנקבו איברים הפנימיים כו' דאף רשב"א לא אמר דיכול לכוות ולחיות אלא במקום שהטריפות נעשה ע"י חתוך האבר משא"כ היכא שהטריפות מחמת נקיבת אברים הפנימיים מה מועיל כויה לזה כו'. וכן משמע קצת בחי' הריטב"א הנזכר לעיל. וא"כ סוגיא דזימנין עביד לה סמתרי עכצ"ל דמיירי לא בכה"ג דפי' המהרמ"א. ועיין בתשו' אאזמו"ר הגאון ז"ל בסוף תשובתו שכ' בענין סוגיא הנ"ל שכתב ג"כ דמיירי במקום שאינו עושה טריפה רק לפ"ד רמב"ן ורשב"א שכתב גבי סכין מלובנת דטריפות דבהמה אין כנגדן באדם לבד מן הארכובה ולמעלה כו' לפ"ז י"ל דסמתרי דרפט"ו מיירי אפילו במקום שעושה טריפה בבהמה אבל באדם יש תקנה ע"י סמתרי עכ"ל ומ"מ גם לפי' זה במן הארכובה ולמעלה דהוה טריפה באדם לכ"ע לא מהני סמתרי ולא כויה אחר כך כו':
טב
והנה התוס' ד"ה למימרא כ' תימא כו' וי"ל בגוסס שהוא מגוייד כיון שהוא גוסס ע"י אדם לא חיי עכ"ל. ויש להקשות ע"ז מהא דאיתא בסנהדרין (דע"ח ע"א) ת"ר הכוהו עשרה בני אדם כו' עד לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם כו'. משמע דלכ"ע אותו שעשאו גוסס פטור מן המיתה. דעשרה לאו דוקא דה"ה שנים שהא' עשאו גוסס והשני הרגו שניהם פטורים וכן מתבאר מדברי הרמב"ם פ"ד מה' רוצח ה"ו ובכ"מ שם עד דאיכא כל נפש. וכ"כ התוס' שם. וע"ז הקשו התוס' שם (ד"ה בגוסס) תימא אותו שעשאו גוסס אמאי פטור כו' וי"ל כו' וזימנין נמי דאומדין למיתה וחי אע"ג דרובה מייתי הלכך כיון שבא אחר והרגו פטור עכ"ל. ותירוץ זה אינו אלא לפום מ"ש דרוב גוססין למיתה ואיכא מיעוט דחיי והלכך בכה"ג לא אזלינן בתר רובא ע"ש. משא"כ לפמ"ש התוס' ביבמות דגוסס ע"י אדם לא חי דהיינו דכולם מתים וליכא אפילו מיעוטא דחיי וא"כ ישאר התימא של התוס' דסנהדרין דאותו האיש שעשאו גוסס אמאי פטור. דהא ודאי סופו למות. מיהו לדברי הראב"ד רפ"ה מה' רוצח דמשוה דין גלות לדין מזיד שכמו שבשחט בו שני הסימנים בשוגג אינו גולה על ידו כמו כן במזיד אינו מומת עי"ז אע"ג דודאי ימות הנשחט לפ"ז לק"מ קושיית התוס' דסנהדרין אמנם הרי בהגמ"יי שם חילק בין דין גלות לדין מיתה דמזיד וכ"כ הרמב"ם שם והכ"מ. והוא מדברי התוס' בגיטין (דף ע') ד"ה חיישינן וביבמות (דק"כ ע"ב). א"כ לפ"ז משמע דבשחט בו שנים במזיד חייב מיתה אפילו בא אחר וחתך ראשו לגמרי. ומוכרח הוא לפ"ד התוס' דסנהדרין (דע"ח) דלא פטרו זה שעשאו גוסס רק משום דאפשר שיחיה. משא"כ הכא דודאי סופו למות. דהא מעידין עליו להשיא את אשתו. משא"כ בגוסס דאין מעידין על הגוסס. אמנם ראיתי בחי' הרשב"א בב"ק ס"פ כיצד הרגל שהקשה על תירוץ התוס' דסנהדרין ותירץ הוא ב' תירוצים אחרים וז"ל וי"ל דשאני התם כיון שהכוהו אחר ומת אי אפשר להתברר שמת מחמת הראשון. וא"נ בעינן כל נפש אדם שתהא כל נפש מיד איש אחד ולא מיד שנים אבל כשפרכס הוא או שבלבלתו הרוח אין כאן אלא אחד עכ"ל. והשתא לפי תירוץ שני דהרשב"א י"ל דגם בשחט בו שנים דכתבו הפוסקים דחייב מיתה היינו דוקא כשלא בא אחר וגמר מיתתו רק שי"ל הרוח בלבלתו ואין כאן אלא אחד. אבל איה"נ אם בא אחר וחתך ראשו אפשר גם הראשון פטור מן המיתה. וא"כ לפ"ז י"ל דגוסס בי"א נמי כולם למיתה ואעפ"כ לק"מ דכשבא אחר והרגו דהראשון פטור. אכן לתירוץ הראשון של הרשב"א הדבר ברור דבשחט בו שנים או רוב שנים חייב מיתה אף שבא אחר וחתך ראשו דהא כאן שנתברר שמחמת הראשון היה מת. וא"כ לפ"ז מוכרח דהא דמי שעשאו גוסס פטור הוא משום דאפשר שיחיה. וכיון שהתוס' עצמן בסנהדרין ס"ל ג"כ בפשיטות לדינא כתירוץ הראשון דהרשב"א. א"כ יקשה מאד על תירוץ התוס' דיבמות (דק"כ) שכתבו דגוסס ע"י אדם לא חי דזהו נגד הגמרא לפירושם בסנהדרין. (ולפי' הרשב"א לחד תירוצא). וגם לתירוץ השני דהרשב"א א"א להעמיד דבריהם. דהא תינח לרבנן דאמרי עד דאיכא כל נפש אדם. אבל לר' יהודה בן בתירא דאמר כל נפש כל דהוא נפש. לא יתיישב התירוץ השני דהרשב"א ומוכרח לומר כתירוץ הראשון וא"כ אמאי פטר ר' יהודה בן בתירא ג"כ את מי שעשאו גוסס א"כ לריב"ב מוכרחים אנו לומר או כתי' התוס' בסנהדרין (דע"ח) או כתירוץ הראשון דהרשב"א וא"כ מוכרח דגוסס בי"א ג"כ אפשר שיחיה. וכן משמע שם עוד בגמרא מדפריך ומאי שנא מגוסס בידי שמים כו' והשתא את"ל דגוסס בי"א לא חיי כלל א"כ שנא ושנא הוא מגוסס בי"ש דאיכא מיעוטא דחיי א"ו דגם גוסס בי"א איכא מיעוטא דחיי וכמ"ש התוס' שם. ולכן צ"ל דמ"ש התוס' בגוסס שהוא מגוייד דוקא בכה"ג קאמרי דלא חיי ולא בשאר גוסס בידי אדם ע"י שהכהו דההוא אפשר שיחיה. אבל גוסס שהוא מגוייד ר"ל דחתכו במקום שעשאו טריפה ועי"ז נעשה גוסס. ההוא ודאי לא חיי. וכן משמע בחי' הריטב"א שם שכתב וז"ל י"ל דהכא במגוייד שהוא גוסס דכולם למיתה והכי קאמר ואפילו הוא מגוייד ואפי' זה המגוייד גוסס עכ"ל הרי דעיקר הטעם דכולם למיתה מפני שהוא מגוייד וגוסס. ולא משום סתם גוסס בי"א ע"י הכאה וכה"ג דההוא אפשר שיחיה כו' ושאני הכא דעשאו טריפה גוסס כו'. ובהכי יתיישב דלק"מ על תירוץ זה מסוגיא דסנהדרין. ועפ"ז הנה מה שכתב הפמ"א סי' מ"ח וז"ל וא"כ הני מים שנכנסו לתוך גרונו לא גרע מגוסס ע"י אדם כו' ובודאי לא חיי עכ"ל אין דבריו נכונים כלל. וגדולה התמיה עליו שהביא הסוגיא דסנהדרין (דע"ח) הנ"ל אשר מתוך ד' התוס' שם מבואר בהדיא דגוסס ע"י אדם שאינו מגוייד יכול לחיות. מלבד דהחוש מכזיב זה דאיך שייך לומר שזה שלא טבע עדיין הוי כגוסס ע"י אדם דלא חיי כיון שניחר עם גרונו והמים שופכים לתוך גרונו כו'. דהא גוסס ע"י אדם דלא חיי שכתב התוס' היינו דלא מהני ליה שום רפואה. וזה פשיטא שאילו הוציאוהו מהמים אז טרם שנטבע. אף שניחר עם גרונו כו' ודאי היה חי. כי אפילו מי שנטבע ממש וכבר נראה שנתמלא מים עכ"ז לפעמים יכולים להחיותו ע"י תרופות. וכמבואר ג"כ בספר רפואת העם פרק תרופה לנטבעים. כ"ש וק"ו האיש שלא נטבע עדיין אף שהתחילו המים ליכנס לגרונו כו' שאם היו מוציאים אותו תיומ"י היה פורש לחיים גם בלי שום תרופה כו' או ע"י תרופה עכ"פ. וא"כ איך פסק ע"ז דין גוסס בי"א שבתוס' דיבמות דר"ל שאינו חי כלל בשום אופן:
והנה התוס' ד"ה למימרא כ' תימא כו' וי"ל בגוסס שהוא מגוייד כיון שהוא גוסס ע"י אדם לא חיי עכ"ל. ויש להקשות ע"ז מהא דאיתא בסנהדרין (דע"ח ע"א) ת"ר הכוהו עשרה בני אדם כו' עד לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם כו'. משמע דלכ"ע אותו שעשאו גוסס פטור מן המיתה. דעשרה לאו דוקא דה"ה שנים שהא' עשאו גוסס והשני הרגו שניהם פטורים וכן מתבאר מדברי הרמב"ם פ"ד מה' רוצח ה"ו ובכ"מ שם עד דאיכא כל נפש. וכ"כ התוס' שם. וע"ז הקשו התוס' שם (ד"ה בגוסס) תימא אותו שעשאו גוסס אמאי פטור כו' וי"ל כו' וזימנין נמי דאומדין למיתה וחי אע"ג דרובה מייתי הלכך כיון שבא אחר והרגו פטור עכ"ל. ותירוץ זה אינו אלא לפום מ"ש דרוב גוססין למיתה ואיכא מיעוט דחיי והלכך בכה"ג לא אזלינן בתר רובא ע"ש. משא"כ לפמ"ש התוס' ביבמות דגוסס ע"י אדם לא חי דהיינו דכולם מתים וליכא אפילו מיעוטא דחיי וא"כ ישאר התימא של התוס' דסנהדרין דאותו האיש שעשאו גוסס אמאי פטור. דהא ודאי סופו למות. מיהו לדברי הראב"ד רפ"ה מה' רוצח דמשוה דין גלות לדין מזיד שכמו שבשחט בו שני הסימנים בשוגג אינו גולה על ידו כמו כן במזיד אינו מומת עי"ז אע"ג דודאי ימות הנשחט לפ"ז לק"מ קושיית התוס' דסנהדרין אמנם הרי בהגמ"יי שם חילק בין דין גלות לדין מיתה דמזיד וכ"כ הרמב"ם שם והכ"מ. והוא מדברי התוס' בגיטין (דף ע') ד"ה חיישינן וביבמות (דק"כ ע"ב). א"כ לפ"ז משמע דבשחט בו שנים במזיד חייב מיתה אפילו בא אחר וחתך ראשו לגמרי. ומוכרח הוא לפ"ד התוס' דסנהדרין (דע"ח) דלא פטרו זה שעשאו גוסס רק משום דאפשר שיחיה. משא"כ הכא דודאי סופו למות. דהא מעידין עליו להשיא את אשתו. משא"כ בגוסס דאין מעידין על הגוסס. אמנם ראיתי בחי' הרשב"א בב"ק ס"פ כיצד הרגל שהקשה על תירוץ התוס' דסנהדרין ותירץ הוא ב' תירוצים אחרים וז"ל וי"ל דשאני התם כיון שהכוהו אחר ומת אי אפשר להתברר שמת מחמת הראשון. וא"נ בעינן כל נפש אדם שתהא כל נפש מיד איש אחד ולא מיד שנים אבל כשפרכס הוא או שבלבלתו הרוח אין כאן אלא אחד עכ"ל. והשתא לפי תירוץ שני דהרשב"א י"ל דגם בשחט בו שנים דכתבו הפוסקים דחייב מיתה היינו דוקא כשלא בא אחר וגמר מיתתו רק שי"ל הרוח בלבלתו ואין כאן אלא אחד. אבל איה"נ אם בא אחר וחתך ראשו אפשר גם הראשון פטור מן המיתה. וא"כ לפ"ז י"ל דגוסס בי"א נמי כולם למיתה ואעפ"כ לק"מ דכשבא אחר והרגו דהראשון פטור. אכן לתירוץ הראשון של הרשב"א הדבר ברור דבשחט בו שנים או רוב שנים חייב מיתה אף שבא אחר וחתך ראשו דהא כאן שנתברר שמחמת הראשון היה מת. וא"כ לפ"ז מוכרח דהא דמי שעשאו גוסס פטור הוא משום דאפשר שיחיה. וכיון שהתוס' עצמן בסנהדרין ס"ל ג"כ בפשיטות לדינא כתירוץ הראשון דהרשב"א. א"כ יקשה מאד על תירוץ התוס' דיבמות (דק"כ) שכתבו דגוסס ע"י אדם לא חי דזהו נגד הגמרא לפירושם בסנהדרין. (ולפי' הרשב"א לחד תירוצא). וגם לתירוץ השני דהרשב"א א"א להעמיד דבריהם. דהא תינח לרבנן דאמרי עד דאיכא כל נפש אדם. אבל לר' יהודה בן בתירא דאמר כל נפש כל דהוא נפש. לא יתיישב התירוץ השני דהרשב"א ומוכרח לומר כתירוץ הראשון וא"כ אמאי פטר ר' יהודה בן בתירא ג"כ את מי שעשאו גוסס א"כ לריב"ב מוכרחים אנו לומר או כתי' התוס' בסנהדרין (דע"ח) או כתירוץ הראשון דהרשב"א וא"כ מוכרח דגוסס בי"א ג"כ אפשר שיחיה. וכן משמע שם עוד בגמרא מדפריך ומאי שנא מגוסס בידי שמים כו' והשתא את"ל דגוסס בי"א לא חיי כלל א"כ שנא ושנא הוא מגוסס בי"ש דאיכא מיעוטא דחיי א"ו דגם גוסס בי"א איכא מיעוטא דחיי וכמ"ש התוס' שם. ולכן צ"ל דמ"ש התוס' בגוסס שהוא מגוייד דוקא בכה"ג קאמרי דלא חיי ולא בשאר גוסס בידי אדם ע"י שהכהו דההוא אפשר שיחיה. אבל גוסס שהוא מגוייד ר"ל דחתכו במקום שעשאו טריפה ועי"ז נעשה גוסס. ההוא ודאי לא חיי. וכן משמע בחי' הריטב"א שם שכתב וז"ל י"ל דהכא במגוייד שהוא גוסס דכולם למיתה והכי קאמר ואפילו הוא מגוייד ואפי' זה המגוייד גוסס עכ"ל הרי דעיקר הטעם דכולם למיתה מפני שהוא מגוייד וגוסס. ולא משום סתם גוסס בי"א ע"י הכאה וכה"ג דההוא אפשר שיחיה כו' ושאני הכא דעשאו טריפה גוסס כו'. ובהכי יתיישב דלק"מ על תירוץ זה מסוגיא דסנהדרין. ועפ"ז הנה מה שכתב הפמ"א סי' מ"ח וז"ל וא"כ הני מים שנכנסו לתוך גרונו לא גרע מגוסס ע"י אדם כו' ובודאי לא חיי עכ"ל אין דבריו נכונים כלל. וגדולה התמיה עליו שהביא הסוגיא דסנהדרין (דע"ח) הנ"ל אשר מתוך ד' התוס' שם מבואר בהדיא דגוסס ע"י אדם שאינו מגוייד יכול לחיות. מלבד דהחוש מכזיב זה דאיך שייך לומר שזה שלא טבע עדיין הוי כגוסס ע"י אדם דלא חיי כיון שניחר עם גרונו והמים שופכים לתוך גרונו כו'. דהא גוסס ע"י אדם דלא חיי שכתב התוס' היינו דלא מהני ליה שום רפואה. וזה פשיטא שאילו הוציאוהו מהמים אז טרם שנטבע. אף שניחר עם גרונו כו' ודאי היה חי. כי אפילו מי שנטבע ממש וכבר נראה שנתמלא מים עכ"ז לפעמים יכולים להחיותו ע"י תרופות. וכמבואר ג"כ בספר רפואת העם פרק תרופה לנטבעים. כ"ש וק"ו האיש שלא נטבע עדיין אף שהתחילו המים ליכנס לגרונו כו' שאם היו מוציאים אותו תיומ"י היה פורש לחיים גם בלי שום תרופה כו' או ע"י תרופה עכ"פ. וא"כ איך פסק ע"ז דין גוסס בי"א שבתוס' דיבמות דר"ל שאינו חי כלל בשום אופן:
יג
והנה מה שכתב כת"ר דאף אם גוסס בי"א איכא ג"כ מיעוטא דחיי כמו בגוסס בי"ש עכ"ז יש לצדד בנד"ז כיון דבלאה"נ משאל"ס הוי ג"כ רובא למיתה וא"כ ה"ל תרי רובא ובכה"ג י"ל דלא החמירו חז"ל ולכן תמה כת"ר על הפמ"א למה לא מצא להתיר בנדון שלו רק משום דס"ל דהוי כגוסס בי"א דלא חיי כלל דבלאה"נ יש להתיר במשאל"ס. כיון דאיכא תרתי גוסס ומשאל"ס וכנ"ל. הנה עם היות שסברתו נכונה. דאילו באנו ליזיל בתר סברא ודאי אין סברא לומר שיהיה ניצול בכה"ג. אכן לכאורה דברי הפמ"א מוכרחים ע""פ דיבור התוס' דיבמות (דקכ"א) ד"ה ולא היא לא שנא צורבא מרבנן. ואע"ג דרובייהו צורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה מ"מ לא חיישינן לאותו רוב כמו גבי רוב גוססין דאין מעידין עליהן אע"פ שרובן מתים עכ"ל. דלכאורה מוכרח מדברי התוס' דאין מעידין על הגוסס אפילו בנפל למשאל"ס ומש"ה מייתי ראיה דאע"ג שרובן מתים ועכ"ז אין מעידין עליהם אפילו במשאל"ס כמו כן גם הרוב דצו"מ אי סליק קלא אית ליה לא מהני אע"ג דבלאה"נ משאל"ס הוא רוב עצום למיתה. דאת"ל דהפי' בתוס' כמו גבי רוב גוססין דאין מעידין עליהן היינו בגוסס דעלמא שלא במשאל"ס. א"כ תמוה מהו הראיה הלא אפילו משאל"ס מצד עצמו בלתי סיוע הרוב דצו"מ אי סליק קלא אית ליה הוא רוב גדול ועצום יותר מגוסס. דאע"ג דרוב גוססין למיתה מ"מ הרי גם כן ספינה שאבדה בים שבגיטין (דכ"ח) הוא רובו למיתה כדאי' בב"ב (דקנ"ג). וא"כ זהו במדרגה א' עם גוסס דעלמא דשניהם ה"ל רובן למיתה. ומשאל"ס זהו עוד רוב למיתה יותר מספינה שאבדה בים דשם נותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים ואפילו נשאת תצא וכמ"ש הריב"ש בסי' שע"ט. משא"כ במשאל"ס דאם נשאת לא תצא וכמו שביאר זה ג"כ ריא"ז בש"ג פרק כל הגט שם החילוק בין ספינה שאבדה בים למשאל"ס. ודלא כתוי"ט פרק כל הגט מ"ד שנראה ממנו דמשוה אותן יחד לפרש"י ע"ש במ"ש כדאשכחן במ"ד פי"ו דיבמות כו'. וא"כ ודאי משאל"ס הוא רוב גדול למיתה יותר מרוב גוססין למיתה. וכן מוכרח מפסק הטוש"ע סי' קמ"א סעיף ס"ח דבהניחו גוסס הוי ספק מגורשת והוא מהרמב"ם פ"ו וכ"ד רי"ו נכ"ג ח"ד. משא"כ במשאל"ס אין זה כדין ספק ממש שהרי אם נשאת לא תצא. ומה שתמה כת"ר על הרמב"ם אמאי הוה הניחו גוסס דין ספק מגורשת כיון דרובו למיתה לא ידענא מהו תמיהתו הא כל הנך תלת דר' אליעזר בן פרטא ג"כ רובן למיתה כנ"ל מהש"ס דב"ב וכ"כ בפי' בהגמ"ר שלהי קדושין. ואעפ"כ נותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים משמע דזהו דין ספק ממש. וכבר עמד ע"ז הריב"ש סי' שע"ט וגם בתשובת האחרונים ובפרט בתשובת בית אפרים חאה"ע סי' למ"ד. ועיין בס' עצי ארזים באה"ע סי' י"ז ס"ק כ"ג וס"ק קכ"ט חלק ג"כ עמ"ש הב"ש ס"ק י"ח וס"ק צ"ד דאם הוא גוסס ג"י מעידין עליו. וכיון שכן דמשאל"ס מצד עצמו הוא רוב גדול יותר. וא"כ כשנוסף ע"ז עוד רובא דצו"מ אי סליק קלא אית ליה. איך יביאו התוס' טעם על דאף על פי כן לא מהני הנך תרי רובא מהא דאין מעידין על הגוסס דהוא רוב א' ואין כחו אפי' כרוב א' דמשאל"ס. וכמו שהקשה כת"ר מה"ט על הפמ"א. א"ו צ"ל הפי' בתוס' דאין ראייתם רק מרוב גוססין לרוב דצו"מ. דרוב דצו"מ לא מהני כמו דלא מהני רוב גוססין. וע"ז ודאי הוא ראיה עצומה. וא"ת הרי כאן איכא עוד צירוף עצום דמשאל"ס. ע"ז צ"ל דפשיטא להו להתוס' דכמ"כ הא דאין מעידין על הגוסס היינו אפילו במשאל"ס. וא"ת א"כ הא גופא קשיא דמנ"ל להתוס' דאין מעידין על הגוסס אפילו במשאל"ס עד שיביאו מזה ראיה וטעם לרוב דצו"מ אי סליק כו' דלא מהני. נלע"ד דהנה כ' האחרונים דמ"ש התוס' ותנן אין מעידין על הגוסס. זהו יצא להם מלשון המשנה אין מעידין אלא עד שתצא נפשו כו' דר"ל לאפוקי גוסס כו'. והנה מבואר בהדיא בגמ' דמגוייד כשאין מעידין עליו לרשב"א דאוקימנא מתניתן כוותיה אפי' במשאל"ס נמי לא מהני לולי דמיא מרזו מכה. ולא מהני מגוייד במשאל"ס אלא בגוונא דמהני אפילו בלא שום הטביעה וגם לרבנן ולא מקילין מאומה במגוייד מצד משאל"ס יותר מדין מגוייד דעלמא בלא משאל"ס. ובעינן ג"כ המתנה י"ב חדש במשאל"ס כמו במגוייד דעלמא בלא משאל"ס כמ"ש בש"ע סעיף ל"ב.(והא דמיא מרזו מכה אינו שום קולא). וא"כ מבואר דאין מקילין מצד משאל"ס כלל ובעינן שיהיה ברור שמת בלי שום ספק ספיקא בעולם דהיינו טריפה אחר יב"ח. נמצא הרוב העצום דמשאל"ס לא מהני ולא מידי דהא בכה"ג שרי אף בלי שנפל למים כלל כיון שיש כאן עדות ברורה שמת. וכל שאין עדות ברור שמת היינו קודם י"ב חדש לא מהני אפילו במשאל"ס אע"ג שי"ל דגם מקמי יב"ח הוי רובא למיתה. וא"כ כמו כן הא דתנן אין מעידין אלא עד שתצא נפשו לאפוקי גוסס היינו נמי אפילו במשאל"ס כיון דאיכא מיעוטא דחיי לא עדיף ממגוייד דטריפה וקודם יב"ח לרבנן או ממגוייד לולי הסברא דמיא מרזו מכה לר"ש בן אלעזר דאין מעידין ע"ז כיון דאין כאן עדות ברור למיתה מצד עצמו. וכן משמע קצת בפירש"י (דק"כ ע"ב) ד"ה מן הארכובה. דבעינן עדות ברור לגמרי למיתה שלא מצד הטביעה ממ"ש רש"י דחיי ואי משום הטביעה כו' ע"ש אלמא דאין מצטרפין. הגם שיש לדחות ולומר דמגוייד לר' שמעון בן אלעזר לא הוה רובא למיתה ול"ד לגוסס וכן לרבנן קודם י"ב חדש. אך הנה בתוס' שם ד"ה למימרא משמע דמגוייד וגוסס בחד דרגא אינון מדקתני מגוייד בהדי גוסס ע"ש. והנה לפ"ז גם לר' שמעון בן אלעזר דאמר דמגוייד יכול לכוות ולחיות מ"מ י"ל דאדרבה הוי בחד דרגא עם גוסס דג"כ אפשר דחיי ותדע דהא אדרבה לרבנן דס"ל דמגוייד הוי טריפה ואינה חיה הקשו התוס' תימא דהא קתני בה גוסס אע"ג דחיי כו'. אבל לר"ש בן אלעזר א"ש כפשוטו דמגוייד שאפשר לו לחיות דמי לגוסס. וא"כ כמו שאין מעידין על המגוייד לר"ש בן אלעזר לולי דמיא מרזו מכה י"ל שכמו כן אין מעידין על הגוסס אפילו במשאל"ס. ורבנן לא פליגי על רשב"א רק במגוייד משום דס"ל דודאי לא חיי אפילו בלי הטביעה משא"כ בגוסס. ולפ"ז א"ש ד' התוס' (דקכ"א) ד"ה ולא היא ע"פ הפירוש שנתבאר למעלה לפרש דבריהם:
והנה מה שכתב כת"ר דאף אם גוסס בי"א איכא ג"כ מיעוטא דחיי כמו בגוסס בי"ש עכ"ז יש לצדד בנד"ז כיון דבלאה"נ משאל"ס הוי ג"כ רובא למיתה וא"כ ה"ל תרי רובא ובכה"ג י"ל דלא החמירו חז"ל ולכן תמה כת"ר על הפמ"א למה לא מצא להתיר בנדון שלו רק משום דס"ל דהוי כגוסס בי"א דלא חיי כלל דבלאה"נ יש להתיר במשאל"ס. כיון דאיכא תרתי גוסס ומשאל"ס וכנ"ל. הנה עם היות שסברתו נכונה. דאילו באנו ליזיל בתר סברא ודאי אין סברא לומר שיהיה ניצול בכה"ג. אכן לכאורה דברי הפמ"א מוכרחים ע""פ דיבור התוס' דיבמות (דקכ"א) ד"ה ולא היא לא שנא צורבא מרבנן. ואע"ג דרובייהו צורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה מ"מ לא חיישינן לאותו רוב כמו גבי רוב גוססין דאין מעידין עליהן אע"פ שרובן מתים עכ"ל. דלכאורה מוכרח מדברי התוס' דאין מעידין על הגוסס אפילו בנפל למשאל"ס ומש"ה מייתי ראיה דאע"ג שרובן מתים ועכ"ז אין מעידין עליהם אפילו במשאל"ס כמו כן גם הרוב דצו"מ אי סליק קלא אית ליה לא מהני אע"ג דבלאה"נ משאל"ס הוא רוב עצום למיתה. דאת"ל דהפי' בתוס' כמו גבי רוב גוססין דאין מעידין עליהן היינו בגוסס דעלמא שלא במשאל"ס. א"כ תמוה מהו הראיה הלא אפילו משאל"ס מצד עצמו בלתי סיוע הרוב דצו"מ אי סליק קלא אית ליה הוא רוב גדול ועצום יותר מגוסס. דאע"ג דרוב גוססין למיתה מ"מ הרי גם כן ספינה שאבדה בים שבגיטין (דכ"ח) הוא רובו למיתה כדאי' בב"ב (דקנ"ג). וא"כ זהו במדרגה א' עם גוסס דעלמא דשניהם ה"ל רובן למיתה. ומשאל"ס זהו עוד רוב למיתה יותר מספינה שאבדה בים דשם נותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים ואפילו נשאת תצא וכמ"ש הריב"ש בסי' שע"ט. משא"כ במשאל"ס דאם נשאת לא תצא וכמו שביאר זה ג"כ ריא"ז בש"ג פרק כל הגט שם החילוק בין ספינה שאבדה בים למשאל"ס. ודלא כתוי"ט פרק כל הגט מ"ד שנראה ממנו דמשוה אותן יחד לפרש"י ע"ש במ"ש כדאשכחן במ"ד פי"ו דיבמות כו'. וא"כ ודאי משאל"ס הוא רוב גדול למיתה יותר מרוב גוססין למיתה. וכן מוכרח מפסק הטוש"ע סי' קמ"א סעיף ס"ח דבהניחו גוסס הוי ספק מגורשת והוא מהרמב"ם פ"ו וכ"ד רי"ו נכ"ג ח"ד. משא"כ במשאל"ס אין זה כדין ספק ממש שהרי אם נשאת לא תצא. ומה שתמה כת"ר על הרמב"ם אמאי הוה הניחו גוסס דין ספק מגורשת כיון דרובו למיתה לא ידענא מהו תמיהתו הא כל הנך תלת דר' אליעזר בן פרטא ג"כ רובן למיתה כנ"ל מהש"ס דב"ב וכ"כ בפי' בהגמ"ר שלהי קדושין. ואעפ"כ נותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים משמע דזהו דין ספק ממש. וכבר עמד ע"ז הריב"ש סי' שע"ט וגם בתשובת האחרונים ובפרט בתשובת בית אפרים חאה"ע סי' למ"ד. ועיין בס' עצי ארזים באה"ע סי' י"ז ס"ק כ"ג וס"ק קכ"ט חלק ג"כ עמ"ש הב"ש ס"ק י"ח וס"ק צ"ד דאם הוא גוסס ג"י מעידין עליו. וכיון שכן דמשאל"ס מצד עצמו הוא רוב גדול יותר. וא"כ כשנוסף ע"ז עוד רובא דצו"מ אי סליק קלא אית ליה. איך יביאו התוס' טעם על דאף על פי כן לא מהני הנך תרי רובא מהא דאין מעידין על הגוסס דהוא רוב א' ואין כחו אפי' כרוב א' דמשאל"ס. וכמו שהקשה כת"ר מה"ט על הפמ"א. א"ו צ"ל הפי' בתוס' דאין ראייתם רק מרוב גוססין לרוב דצו"מ. דרוב דצו"מ לא מהני כמו דלא מהני רוב גוססין. וע"ז ודאי הוא ראיה עצומה. וא"ת הרי כאן איכא עוד צירוף עצום דמשאל"ס. ע"ז צ"ל דפשיטא להו להתוס' דכמ"כ הא דאין מעידין על הגוסס היינו אפילו במשאל"ס. וא"ת א"כ הא גופא קשיא דמנ"ל להתוס' דאין מעידין על הגוסס אפילו במשאל"ס עד שיביאו מזה ראיה וטעם לרוב דצו"מ אי סליק כו' דלא מהני. נלע"ד דהנה כ' האחרונים דמ"ש התוס' ותנן אין מעידין על הגוסס. זהו יצא להם מלשון המשנה אין מעידין אלא עד שתצא נפשו כו' דר"ל לאפוקי גוסס כו'. והנה מבואר בהדיא בגמ' דמגוייד כשאין מעידין עליו לרשב"א דאוקימנא מתניתן כוותיה אפי' במשאל"ס נמי לא מהני לולי דמיא מרזו מכה. ולא מהני מגוייד במשאל"ס אלא בגוונא דמהני אפילו בלא שום הטביעה וגם לרבנן ולא מקילין מאומה במגוייד מצד משאל"ס יותר מדין מגוייד דעלמא בלא משאל"ס. ובעינן ג"כ המתנה י"ב חדש במשאל"ס כמו במגוייד דעלמא בלא משאל"ס כמ"ש בש"ע סעיף ל"ב.(והא דמיא מרזו מכה אינו שום קולא). וא"כ מבואר דאין מקילין מצד משאל"ס כלל ובעינן שיהיה ברור שמת בלי שום ספק ספיקא בעולם דהיינו טריפה אחר יב"ח. נמצא הרוב העצום דמשאל"ס לא מהני ולא מידי דהא בכה"ג שרי אף בלי שנפל למים כלל כיון שיש כאן עדות ברורה שמת. וכל שאין עדות ברור שמת היינו קודם י"ב חדש לא מהני אפילו במשאל"ס אע"ג שי"ל דגם מקמי יב"ח הוי רובא למיתה. וא"כ כמו כן הא דתנן אין מעידין אלא עד שתצא נפשו לאפוקי גוסס היינו נמי אפילו במשאל"ס כיון דאיכא מיעוטא דחיי לא עדיף ממגוייד דטריפה וקודם יב"ח לרבנן או ממגוייד לולי הסברא דמיא מרזו מכה לר"ש בן אלעזר דאין מעידין ע"ז כיון דאין כאן עדות ברור למיתה מצד עצמו. וכן משמע קצת בפירש"י (דק"כ ע"ב) ד"ה מן הארכובה. דבעינן עדות ברור לגמרי למיתה שלא מצד הטביעה ממ"ש רש"י דחיי ואי משום הטביעה כו' ע"ש אלמא דאין מצטרפין. הגם שיש לדחות ולומר דמגוייד לר' שמעון בן אלעזר לא הוה רובא למיתה ול"ד לגוסס וכן לרבנן קודם י"ב חדש. אך הנה בתוס' שם ד"ה למימרא משמע דמגוייד וגוסס בחד דרגא אינון מדקתני מגוייד בהדי גוסס ע"ש. והנה לפ"ז גם לר' שמעון בן אלעזר דאמר דמגוייד יכול לכוות ולחיות מ"מ י"ל דאדרבה הוי בחד דרגא עם גוסס דג"כ אפשר דחיי ותדע דהא אדרבה לרבנן דס"ל דמגוייד הוי טריפה ואינה חיה הקשו התוס' תימא דהא קתני בה גוסס אע"ג דחיי כו'. אבל לר"ש בן אלעזר א"ש כפשוטו דמגוייד שאפשר לו לחיות דמי לגוסס. וא"כ כמו שאין מעידין על המגוייד לר"ש בן אלעזר לולי דמיא מרזו מכה י"ל שכמו כן אין מעידין על הגוסס אפילו במשאל"ס. ורבנן לא פליגי על רשב"א רק במגוייד משום דס"ל דודאי לא חיי אפילו בלי הטביעה משא"כ בגוסס. ולפ"ז א"ש ד' התוס' (דקכ"א) ד"ה ולא היא ע"פ הפירוש שנתבאר למעלה לפרש דבריהם:
יאז"נ בגליון בפ"ע ואפשר שייך לכאן:
יב[ענ"ל ראיה ממ"ש הרמב"ן והרשב"א גבי סכין מלובנת ואע"פ שכל טריפות שמנו חכמים בבהמה אין כנגדן באדם כיון דארכובה בזה ובזה נשנית בשניהם הוא טרפה עכ"ל משמע דשאר טריפות שבבהמה הוא טריפה ובאדם אינו טריפה אין מעידין עליו אפילו במשאל"ס דהא ארכובה דנשנית היינו במשאל"ס ואפ"ה דוקא משום דהוא טריפה גם באדם כנ"ל. ובודאי י"ל דכל הטריפות שבבהמה גם באדם אע"פ שאינו טריפה היינו דאיכא מיעוטא דחיי ואינו טריפה שאינה חיה כלל. ואפ"ה אין מעידין על זה אפילו במשאל"ס כו']:
יגד
וכן משמע עוד דהכי הוא דעת התוס' שהקשו (דף ק"כ ע"ב) סד"ה למימרא וא"ת בלא מילתי' דר"ש בן אלעזר תקשי לי' רישא לסיפא והרי לכאורה י"ל דבלא ר' שמעון בן אלעזר לק"מ רישא אסיפא דברישא החמירו חכמים שאין מעידין על המגוייד אע"ג דטריפה אינו חיה כמו שהחמירו בנפל למשאל"ס משא"כ בסיפא כיון דבלא"ה הוא רק איסורא דמשאל"ס לא החמירו במגוייד משא"כ לרשב"א שבמגוייד אין עדות מדינא אפי' במשאל"ס אין להקל והוא מה שתירץ בספר חוסן ישועות ומדלא תירצו הכי ש"מ דס"ל דגם במשאל"ס אין להקל כה"ג. וכן ראיתי בספר סדר אליה רבא שהעלה דכל שהספק בעצם המיתה ולא מצד ההכרה אין מקילים כלל עד שיהי' בירור גמור בלי שום ספיקא בעולם שמת. ואמנם בהריב"ש סי' שע"ט משמע שיש לומר דהיכא שיש עדות המספיק מדאוריי' להתירה אלא דרבנן החמירו שאין זה מספיק אזי י"ל דבמשאל"ס דרבנן לא החמירו. מיהו לא כתב זה לדבר ברור רק ע"ד מאי קושיא כו' כי י"ל כן כו' ואף לדבריו הנה בגוסס במשאל"ס תליא בפלוגתא דלמ"ד דבכל גוסס דעלמא אם נל"ת א"כ יש כאן עדות המספיק מדאורייתא אזי במשאל"ס תנשא לכתחלה. אבל להאומרים דבגוסס אפילו נשאת תצא וכלשון התוס' אין מעידין על הגוסס משמע בהדיא בהריב"ש דבכה"ג אפילו במשאל"ס לא מהני וכמו מגוייד לרשב"א כו'. ומיהו לד' מקצת האחרוני' דס"ל להקל במשאל"ס בסי"ב משום דאיכא מ"ד דסי' דאורייתא א"כ ה"נ כמו"כ יש להקל משום שיש מ"ד דגוסס אם נל"ת אלא שלדברי הסדר אלי' יש לחלק דשאני התם שנמצא מת א' והספק מצד ההכרה דיש מ"ד דסי"ב הוי הכרה מדאורייתא ובמשאל"ס דרבנן סמכינן ע"ז להקל בספק דהכרה משא"כ בגוסס דהספק בעצם המיתה שלא מצד ההכרה יש להחמיר טפי. ומ"מ בלאה"נ משמעות כל הראשונים שאפי' במשאל"ס אין להקל אלא ע"י סי"מ דוקא כמבואר ממ"ש הנ"י במעשה דעסיא שיש להם סי"מ כו'. וכ"פ בש"ע סל"ב. והטעם י"ל כדברי הסד"א הנ"ל ואע"ג דהכא הספק בההכרה כו' מיהו הרי ספק זה מצד עצמו אפסיק בהדיא לחומרא בגמ' גיטין (דף כ"ז) אלא דבאת להקל מצד משאל"ס וא"כ חזר הדין לספק שבעצם המיתה שהולכין בו להחמיר. והנה מקור סברא זו להחמיר טפי ביותר כשהספק בעצם המיתה מאם הספק מצד הכרת המת י"ל דתלוי בהני תרי לישני דפרק יש בכור דלל"ק גם בההכרה אחמירו בה רבנן ולל"ב לא אחמירו בההכרה טפי מדינא דאוריי' רק שלא הקילו בזה כמו שהקילו בסופה דהיינו בהעדים כו' אכן כשהספק בעצם המיתה אחמירו בה רבנן אפי' לל"ב וגם בזה יתיישבו הקושיא שכ' מהריב"ל ח"ג סי' פ"ט לכוין השמועות בהנהו עובדי דפב"ת דיבמות כו' מרובם משמע דמקילינן אף בגוף העדות כו' מהנהו דכתבינן לעיל בשם הגמי"י עכ"ל. ולפי החילוק הנ"ל דכשהספק בעצם המיתה אחמירו טפי יתיישבו הסוגיות ע"ש:
וכן משמע עוד דהכי הוא דעת התוס' שהקשו (דף ק"כ ע"ב) סד"ה למימרא וא"ת בלא מילתי' דר"ש בן אלעזר תקשי לי' רישא לסיפא והרי לכאורה י"ל דבלא ר' שמעון בן אלעזר לק"מ רישא אסיפא דברישא החמירו חכמים שאין מעידין על המגוייד אע"ג דטריפה אינו חיה כמו שהחמירו בנפל למשאל"ס משא"כ בסיפא כיון דבלא"ה הוא רק איסורא דמשאל"ס לא החמירו במגוייד משא"כ לרשב"א שבמגוייד אין עדות מדינא אפי' במשאל"ס אין להקל והוא מה שתירץ בספר חוסן ישועות ומדלא תירצו הכי ש"מ דס"ל דגם במשאל"ס אין להקל כה"ג. וכן ראיתי בספר סדר אליה רבא שהעלה דכל שהספק בעצם המיתה ולא מצד ההכרה אין מקילים כלל עד שיהי' בירור גמור בלי שום ספיקא בעולם שמת. ואמנם בהריב"ש סי' שע"ט משמע שיש לומר דהיכא שיש עדות המספיק מדאוריי' להתירה אלא דרבנן החמירו שאין זה מספיק אזי י"ל דבמשאל"ס דרבנן לא החמירו. מיהו לא כתב זה לדבר ברור רק ע"ד מאי קושיא כו' כי י"ל כן כו' ואף לדבריו הנה בגוסס במשאל"ס תליא בפלוגתא דלמ"ד דבכל גוסס דעלמא אם נל"ת א"כ יש כאן עדות המספיק מדאורייתא אזי במשאל"ס תנשא לכתחלה. אבל להאומרים דבגוסס אפילו נשאת תצא וכלשון התוס' אין מעידין על הגוסס משמע בהדיא בהריב"ש דבכה"ג אפילו במשאל"ס לא מהני וכמו מגוייד לרשב"א כו'. ומיהו לד' מקצת האחרוני' דס"ל להקל במשאל"ס בסי"ב משום דאיכא מ"ד דסי' דאורייתא א"כ ה"נ כמו"כ יש להקל משום שיש מ"ד דגוסס אם נל"ת אלא שלדברי הסדר אלי' יש לחלק דשאני התם שנמצא מת א' והספק מצד ההכרה דיש מ"ד דסי"ב הוי הכרה מדאורייתא ובמשאל"ס דרבנן סמכינן ע"ז להקל בספק דהכרה משא"כ בגוסס דהספק בעצם המיתה שלא מצד ההכרה יש להחמיר טפי. ומ"מ בלאה"נ משמעות כל הראשונים שאפי' במשאל"ס אין להקל אלא ע"י סי"מ דוקא כמבואר ממ"ש הנ"י במעשה דעסיא שיש להם סי"מ כו'. וכ"פ בש"ע סל"ב. והטעם י"ל כדברי הסד"א הנ"ל ואע"ג דהכא הספק בההכרה כו' מיהו הרי ספק זה מצד עצמו אפסיק בהדיא לחומרא בגמ' גיטין (דף כ"ז) אלא דבאת להקל מצד משאל"ס וא"כ חזר הדין לספק שבעצם המיתה שהולכין בו להחמיר. והנה מקור סברא זו להחמיר טפי ביותר כשהספק בעצם המיתה מאם הספק מצד הכרת המת י"ל דתלוי בהני תרי לישני דפרק יש בכור דלל"ק גם בההכרה אחמירו בה רבנן ולל"ב לא אחמירו בההכרה טפי מדינא דאוריי' רק שלא הקילו בזה כמו שהקילו בסופה דהיינו בהעדים כו' אכן כשהספק בעצם המיתה אחמירו בה רבנן אפי' לל"ב וגם בזה יתיישבו הקושיא שכ' מהריב"ל ח"ג סי' פ"ט לכוין השמועות בהנהו עובדי דפב"ת דיבמות כו' מרובם משמע דמקילינן אף בגוף העדות כו' מהנהו דכתבינן לעיל בשם הגמי"י עכ"ל. ולפי החילוק הנ"ל דכשהספק בעצם המיתה אחמירו טפי יתיישבו הסוגיות ע"ש:
ידה
אך מ"מ באמת בדין גוסס דעלמא מחמת חולי שנפל במשאל"ס נראה לצדד להקל כיון שהוא רוב למיתה שלא מצד משאל"ס והמרה"צ הביא דעת המרדכי ספ"ק דחולין דה"ל בסגנון א' עם משאל"ס לכן אף שהרבה חולקים ע"ז וכמש"ל בשם הרמב"ם ורי"ו וש"ע ססי' קמ"א מ"מ במשאל"ס נ' לצדד להקל בשגם שי"ל דכמו שבמגוייד אמרינן דמיא מרזו מכה כמו"כ גבי גוסס דהוא בגדר א' עם מגוייד אמרינן דהמים מקרבים מיתתו לגמרי. (וג"ז צ"ע לדעת הרדב"ז דלקמן שהשיב ח"ה סי' ב"א ר"מ כ' גבי חולי נופל שנפל בעת שאחזתו ח"נ למשאל"ס שי"ל דאפשר מחמת הנפילה במים נתעורר הטבע ופסק החולי כו'. ועי' בתשו' מהר"ם אלשקר סס"י קי"ג ואם תקניטני כו' משמע יחלוק עליו). אכן כ"ז בגוסס דעלמא שלא מצד משאל"ס אבל בנד"ז כי הנה מ"ש בתשובת פמ"א ח"א סי' מ"ח דזה שקודם שכסהו המים האט ער גיגארגעלט מחמת כניסת מים בגרונו ה"ל גוסס דזהו סימני גסיסה כו' לא נהירא. והנה לדבריו אף אם הרואה הלך ולא ראה שנטבע כלל הדין דאם נשאת לא תצא לדעת התוס' דבכורות (דף כ') והרא"ש והמרדכי דס"ל דבגוסס אם נשאת לא תצא ואפילו בגוסס בידי שמים. וכ"ש בענין הנ"ל דנק' גוסס בי"א להפמ"א. וכ"ז לא מתקבל כלל שיהי' זה קיל מנטבע ממש רק שלא שהו עד שת"נ דס"ל לרוב הפוסקים דאפי' נשאת תצא. גם בעיקר הענין מ"ש דזהו סימני גסיסה. אם אמנם שענין הגוסס הוא כמ"ש הרמב"ם והביאו התוי"ט פ"ק דערכין משנה ג' שקול גרונו נשמע בשעת המיתה. וה"נ האט ער גיגארגעלט מחמת כניסת המים כו'. מ"מ לא דמו להדדי כלל. כי ענין השמעת קול דגוסס זהו מסובב מחמת המיתה כמ"ש הרמב"ם והש"ע הנ"ל וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' רוצח שנטה למות כו' וכ"ה בסנהדרין (דע"ח) ובקידושין (דף ע"ח ב'). וע"ש בתוס'. ולכן אי' בנזיר (דף מ"ג) דעובר הכהן עליו על לאו דלא יחלל כו' ובפ"ק דערכין שם אמרינן דלאו בר העמדה והערכה הוא וגרע אפילו משחט בו רוב שנים דנחשב בר העמדה והערכה (הגם דהתוס' פ"ק דערכין כ' דהיינו בבהמה דוקא ולפרש"י סוף קדושין (דף ע"ח) י"ל דגם באדם כן ודו"ק). נמצא ענין הגוסס הוא רק שנוטה למות. אלא דהסימן ע"ז הוא מה שמוציא קול מגרונו וכמ"ש בש"ע אה"ע סי' קכ"א ס"ז ובח"מ סי' רי"א. (ועי' בתוי"ט שם בערכין מה שפי' לשון מגיסה ואשתמיטתי' מ"ש בש"ע אה"ע שם דגסס פי' חזה ע"ש מ"ש כלומר על חזה. אך זהו לפי' אחד בערוך ערך גסס דפי' מ"ש בתרגום ישעי' סי' ס' על צד תאמנה. על גיססיהן. ר"ל על החזה. אבל לפי' הב' דעל גיססיהן ר"ל על הכסלים וכפרש"י שם וכן תרגם אונקלוס בויקרא ג' על הכסלים על גססיא. לפ"ז צ"ל דל' גוסס נגזר מלשון מגיסה כמ"ש התוי"ט בערכין שם) ומה ענין זה לנדון דהפמ"א שהשמעת גרונו אינו מסובב כלל מחולשת הגוף כ"א מחמת כניסת המים בגרונו. וזולת זה הוא בריא וחזק. ואילו היו מסירים ממנו ענין כניסת המים כגון שהי' מוציאים אותו מהנהר תיומ"י ודאי הי' שב לאיתנו שהרי כל אבריו שלמים. וה"ז ממש כמשל החונק את חבירו וכשמצילי' אותו ממנו טרם שנחנק הרי הוא בריא לגמרי. והשמעת קול גרונו לאו כלום הוא שזה הי' מחמת המים או מחמת שרצה לחנקו. ולא מחמת חולשת גופו שנטה למות, ואין השמעת קול גרונו מסובב מן המיתה כ"א אדרבה זו ענין הבא לסבב לו המיתה. אבל כל גופו שלם וחזק ובריא. לכן בקל להנצל מסיבה זו כגון הטובע הנ"ל אילו נזדמן לו דף וכיוצא שלא היו המים נכנסים לו עוד וכה"ג. משא"כ הגוסס שסיבת קול גרונו הוא אדרבה מסובב מן המיתה שכבר נחלשו כחות גופו עד שנטה למות. וקול גרונו אינו רק הוראה וסימן על זה. וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות פ"ק דאהלות וגוסס הוא אשר הוא בפרק המות. משא"כ זה אילו הוציאוהו מהנהר אז אף בשעה אז ער האט גיגארגעלט כו' ודאי דרובו לחיים. ולכן ברור לענ"ד דאף למ"ד דבגוסס אם נשאת לא תצא מ"מ בנדון הנ"ל דהפמ"א אם לא ראו שנטבע ודאי אף אם נשאת תצא. וכיון שכן אף אם נטבע אח"כ ה"ל דין משאל"ס דלא תנשא. דהפמ"א לא הקיל רק משום דה"ל גוסס בי"א וכ"ז אינו כנ"ל. שוב אתאי לידי תשו' בית יעקב וראיתי מה שהשיב עליו חמיו וז"ל שהרי לא היה חולה רק מה שהי' לו הוא מחמת אימת הטביעה ורוב הנטבעים כן הם ואפ"ה לא שרינן במשאל"ס עכ"ל והן הן הדברים שכתבתי. ואף שמ"מ ודאי נחלש הא לא מהני וכמו מגוייד דלא מהני אפילו במשאל"ס לרשב"א אילו יכול לכוות ולחיות. וכ"ש בנד"ז שאנו רואין מסיפור הגב"ע שלא נחלש עד גדר גוסס לא מיני' ולא מקצתי' שהרי אף ששכב בהמים אפרקיד אחז ע"י שתי ידיו בכל כחו בהקאנאט ועי"ז החזיק עצמו ולא נפל במים ולא שהי' צף מעצמו ע"פ המים כבקעת ועץ כ"א שהחזיק את עצמו בידיו. והמופת לזה שכשהגוים התחילו למשוך המעבורת ע"י הקאנאט והגביהו הקאנאט ועי"ז נשמט הוא מהקאנאט אזי תומ"י נפל במצולות כמו אבן. א"כ מה שלא נפל תחלה אין זה שצף כבקעת כו' כ"א שהחזיק א"ע בידיו כו'. א"כ כיון שהי' לו כח זה להחזיק א"ע עם היותו אז כבד כאבן מחמת כבדות בגדיו שנשרו במים כו' הדבר ברור שהנוטה למות הגוסס אין לו כח זה לא מיניה ולא מקצתי'. א"ו שאין זה ענין לגוסס כלל כי יש בו כחו בשלימות. ואם מצד האומדנא שנפל כמו אבן עיין בתשו' מהר"מ ב"ב סי' תתקע"א דאין זה כלום אע"ג דאיתא שם כי יהודי אחד יעיד כו' ע"ש. כיון דאין זה רק אומדנא וה"נ מאמר הגוים שבנד"ז שאמר צטא הירשא פארמאלני מייארטווי ווישעל נא קאנאט. לא עדיף ממאמר יהודי הנ"ל שבתשו' מהרמב"ב שיעיד על נשמתו שמת כו' ואעפ"כ פסק מהר"מ דהוי כשאר משאל"ס משום דלא ראהו שמת רק מאומד ומסברא. וה"נ בנ"ד דברור שמעידים רק מאומד שהרי לא ראו אותו רק מרחוק משפת הנהר כו' וגם ניכר הפך זה מדאחז א"ע בידיו בקאנאט כו' וגם אולי יש לחוש לאמתלא בדבריהם שמתייראים שלא יהיו תחת המשפט שהם סיבבו נפילתו ע"י שהגביהו הקאנאט ע"כ כדי לנקות א"ע אומרים כן דגברא קטילא קטלו. ואף אם לא נחוש לזה אין בעדותן ממש כנ"ל מתשו' מהרמב"ב. וממ"ש בפסוק ירדו במצולות כמו אבן אין להביא ראיה דזהו כמו עדות שמת ולהתיר בנד"ז שאמרו שנפל למים כמו אבן כו'. דאטו אנן אמרי' דמדאוריי' אסירא ודאי מדאוריי' משאל"ס הוא בחזקת מת ואעפ"כ מדרבנן אסירא ועוד דדכוותה מ"ש כתונת בני חיה רעה אכלתהו. והנה בכה"ג י"ל דאף מדאורייתא אין כאן עדות מספיק שמת דאף למ"ד דלא חיישי' לשאלה וגם שי"ל דכתונת פסים הוי מידי דלא מושלי מ"מ היינו דוקא אם מצאו מת מלובש בכתונת הנ"ל י"ל דהוי הכרה. משא"כ כשמצאו הכתונת לבד אף שהטבילוהו בדם י"ל דודאי אין זה הכרה. א"ו מה שאמר חיה רעה אכלתהו אין זה דמדאורייתא מחזקינן ליה כן אלא שהוא ע"ד דברה תורה כלשון בנ"א. דבנ"א מחזיקי' כן אע"פ שמדינא אין זה עדות המספיק. וא"כ כך י"ל בפי' ירדו במצולות כמו אבן. דלא דבכה"ג הוי מוחזק טפי מדינא בחזקת מת יותר משאר נפל למשאל"ס. ושלא יהי' מקום להחמיר בזה אפילו מדרבנן. דזה ודאי אינו. אלא ר"ל דברה תורה כו'. דכה"ג הוי מוחזק יותר שמת ואעפ"כ לדינא הוי כשאר משאל"ס. ועי' בפרש"י בינונים כאבן כו':
אך מ"מ באמת בדין גוסס דעלמא מחמת חולי שנפל במשאל"ס נראה לצדד להקל כיון שהוא רוב למיתה שלא מצד משאל"ס והמרה"צ הביא דעת המרדכי ספ"ק דחולין דה"ל בסגנון א' עם משאל"ס לכן אף שהרבה חולקים ע"ז וכמש"ל בשם הרמב"ם ורי"ו וש"ע ססי' קמ"א מ"מ במשאל"ס נ' לצדד להקל בשגם שי"ל דכמו שבמגוייד אמרינן דמיא מרזו מכה כמו"כ גבי גוסס דהוא בגדר א' עם מגוייד אמרינן דהמים מקרבים מיתתו לגמרי. (וג"ז צ"ע לדעת הרדב"ז דלקמן שהשיב ח"ה סי' ב"א ר"מ כ' גבי חולי נופל שנפל בעת שאחזתו ח"נ למשאל"ס שי"ל דאפשר מחמת הנפילה במים נתעורר הטבע ופסק החולי כו'. ועי' בתשו' מהר"ם אלשקר סס"י קי"ג ואם תקניטני כו' משמע יחלוק עליו). אכן כ"ז בגוסס דעלמא שלא מצד משאל"ס אבל בנד"ז כי הנה מ"ש בתשובת פמ"א ח"א סי' מ"ח דזה שקודם שכסהו המים האט ער גיגארגעלט מחמת כניסת מים בגרונו ה"ל גוסס דזהו סימני גסיסה כו' לא נהירא. והנה לדבריו אף אם הרואה הלך ולא ראה שנטבע כלל הדין דאם נשאת לא תצא לדעת התוס' דבכורות (דף כ') והרא"ש והמרדכי דס"ל דבגוסס אם נשאת לא תצא ואפילו בגוסס בידי שמים. וכ"ש בענין הנ"ל דנק' גוסס בי"א להפמ"א. וכ"ז לא מתקבל כלל שיהי' זה קיל מנטבע ממש רק שלא שהו עד שת"נ דס"ל לרוב הפוסקים דאפי' נשאת תצא. גם בעיקר הענין מ"ש דזהו סימני גסיסה. אם אמנם שענין הגוסס הוא כמ"ש הרמב"ם והביאו התוי"ט פ"ק דערכין משנה ג' שקול גרונו נשמע בשעת המיתה. וה"נ האט ער גיגארגעלט מחמת כניסת המים כו'. מ"מ לא דמו להדדי כלל. כי ענין השמעת קול דגוסס זהו מסובב מחמת המיתה כמ"ש הרמב"ם והש"ע הנ"ל וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' רוצח שנטה למות כו' וכ"ה בסנהדרין (דע"ח) ובקידושין (דף ע"ח ב'). וע"ש בתוס'. ולכן אי' בנזיר (דף מ"ג) דעובר הכהן עליו על לאו דלא יחלל כו' ובפ"ק דערכין שם אמרינן דלאו בר העמדה והערכה הוא וגרע אפילו משחט בו רוב שנים דנחשב בר העמדה והערכה (הגם דהתוס' פ"ק דערכין כ' דהיינו בבהמה דוקא ולפרש"י סוף קדושין (דף ע"ח) י"ל דגם באדם כן ודו"ק). נמצא ענין הגוסס הוא רק שנוטה למות. אלא דהסימן ע"ז הוא מה שמוציא קול מגרונו וכמ"ש בש"ע אה"ע סי' קכ"א ס"ז ובח"מ סי' רי"א. (ועי' בתוי"ט שם בערכין מה שפי' לשון מגיסה ואשתמיטתי' מ"ש בש"ע אה"ע שם דגסס פי' חזה ע"ש מ"ש כלומר על חזה. אך זהו לפי' אחד בערוך ערך גסס דפי' מ"ש בתרגום ישעי' סי' ס' על צד תאמנה. על גיססיהן. ר"ל על החזה. אבל לפי' הב' דעל גיססיהן ר"ל על הכסלים וכפרש"י שם וכן תרגם אונקלוס בויקרא ג' על הכסלים על גססיא. לפ"ז צ"ל דל' גוסס נגזר מלשון מגיסה כמ"ש התוי"ט בערכין שם) ומה ענין זה לנדון דהפמ"א שהשמעת גרונו אינו מסובב כלל מחולשת הגוף כ"א מחמת כניסת המים בגרונו. וזולת זה הוא בריא וחזק. ואילו היו מסירים ממנו ענין כניסת המים כגון שהי' מוציאים אותו מהנהר תיומ"י ודאי הי' שב לאיתנו שהרי כל אבריו שלמים. וה"ז ממש כמשל החונק את חבירו וכשמצילי' אותו ממנו טרם שנחנק הרי הוא בריא לגמרי. והשמעת קול גרונו לאו כלום הוא שזה הי' מחמת המים או מחמת שרצה לחנקו. ולא מחמת חולשת גופו שנטה למות, ואין השמעת קול גרונו מסובב מן המיתה כ"א אדרבה זו ענין הבא לסבב לו המיתה. אבל כל גופו שלם וחזק ובריא. לכן בקל להנצל מסיבה זו כגון הטובע הנ"ל אילו נזדמן לו דף וכיוצא שלא היו המים נכנסים לו עוד וכה"ג. משא"כ הגוסס שסיבת קול גרונו הוא אדרבה מסובב מן המיתה שכבר נחלשו כחות גופו עד שנטה למות. וקול גרונו אינו רק הוראה וסימן על זה. וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות פ"ק דאהלות וגוסס הוא אשר הוא בפרק המות. משא"כ זה אילו הוציאוהו מהנהר אז אף בשעה אז ער האט גיגארגעלט כו' ודאי דרובו לחיים. ולכן ברור לענ"ד דאף למ"ד דבגוסס אם נשאת לא תצא מ"מ בנדון הנ"ל דהפמ"א אם לא ראו שנטבע ודאי אף אם נשאת תצא. וכיון שכן אף אם נטבע אח"כ ה"ל דין משאל"ס דלא תנשא. דהפמ"א לא הקיל רק משום דה"ל גוסס בי"א וכ"ז אינו כנ"ל. שוב אתאי לידי תשו' בית יעקב וראיתי מה שהשיב עליו חמיו וז"ל שהרי לא היה חולה רק מה שהי' לו הוא מחמת אימת הטביעה ורוב הנטבעים כן הם ואפ"ה לא שרינן במשאל"ס עכ"ל והן הן הדברים שכתבתי. ואף שמ"מ ודאי נחלש הא לא מהני וכמו מגוייד דלא מהני אפילו במשאל"ס לרשב"א אילו יכול לכוות ולחיות. וכ"ש בנד"ז שאנו רואין מסיפור הגב"ע שלא נחלש עד גדר גוסס לא מיני' ולא מקצתי' שהרי אף ששכב בהמים אפרקיד אחז ע"י שתי ידיו בכל כחו בהקאנאט ועי"ז החזיק עצמו ולא נפל במים ולא שהי' צף מעצמו ע"פ המים כבקעת ועץ כ"א שהחזיק את עצמו בידיו. והמופת לזה שכשהגוים התחילו למשוך המעבורת ע"י הקאנאט והגביהו הקאנאט ועי"ז נשמט הוא מהקאנאט אזי תומ"י נפל במצולות כמו אבן. א"כ מה שלא נפל תחלה אין זה שצף כבקעת כו' כ"א שהחזיק א"ע בידיו כו'. א"כ כיון שהי' לו כח זה להחזיק א"ע עם היותו אז כבד כאבן מחמת כבדות בגדיו שנשרו במים כו' הדבר ברור שהנוטה למות הגוסס אין לו כח זה לא מיניה ולא מקצתי'. א"ו שאין זה ענין לגוסס כלל כי יש בו כחו בשלימות. ואם מצד האומדנא שנפל כמו אבן עיין בתשו' מהר"מ ב"ב סי' תתקע"א דאין זה כלום אע"ג דאיתא שם כי יהודי אחד יעיד כו' ע"ש. כיון דאין זה רק אומדנא וה"נ מאמר הגוים שבנד"ז שאמר צטא הירשא פארמאלני מייארטווי ווישעל נא קאנאט. לא עדיף ממאמר יהודי הנ"ל שבתשו' מהרמב"ב שיעיד על נשמתו שמת כו' ואעפ"כ פסק מהר"מ דהוי כשאר משאל"ס משום דלא ראהו שמת רק מאומד ומסברא. וה"נ בנ"ד דברור שמעידים רק מאומד שהרי לא ראו אותו רק מרחוק משפת הנהר כו' וגם ניכר הפך זה מדאחז א"ע בידיו בקאנאט כו' וגם אולי יש לחוש לאמתלא בדבריהם שמתייראים שלא יהיו תחת המשפט שהם סיבבו נפילתו ע"י שהגביהו הקאנאט ע"כ כדי לנקות א"ע אומרים כן דגברא קטילא קטלו. ואף אם לא נחוש לזה אין בעדותן ממש כנ"ל מתשו' מהרמב"ב. וממ"ש בפסוק ירדו במצולות כמו אבן אין להביא ראיה דזהו כמו עדות שמת ולהתיר בנד"ז שאמרו שנפל למים כמו אבן כו'. דאטו אנן אמרי' דמדאוריי' אסירא ודאי מדאוריי' משאל"ס הוא בחזקת מת ואעפ"כ מדרבנן אסירא ועוד דדכוותה מ"ש כתונת בני חיה רעה אכלתהו. והנה בכה"ג י"ל דאף מדאורייתא אין כאן עדות מספיק שמת דאף למ"ד דלא חיישי' לשאלה וגם שי"ל דכתונת פסים הוי מידי דלא מושלי מ"מ היינו דוקא אם מצאו מת מלובש בכתונת הנ"ל י"ל דהוי הכרה. משא"כ כשמצאו הכתונת לבד אף שהטבילוהו בדם י"ל דודאי אין זה הכרה. א"ו מה שאמר חיה רעה אכלתהו אין זה דמדאורייתא מחזקינן ליה כן אלא שהוא ע"ד דברה תורה כלשון בנ"א. דבנ"א מחזיקי' כן אע"פ שמדינא אין זה עדות המספיק. וא"כ כך י"ל בפי' ירדו במצולות כמו אבן. דלא דבכה"ג הוי מוחזק טפי מדינא בחזקת מת יותר משאר נפל למשאל"ס. ושלא יהי' מקום להחמיר בזה אפילו מדרבנן. דזה ודאי אינו. אלא ר"ל דברה תורה כו'. דכה"ג הוי מוחזק יותר שמת ואעפ"כ לדינא הוי כשאר משאל"ס. ועי' בפרש"י בינונים כאבן כו':
טואולם מה שיש לצדד קצת הוא מעדות הרב מ' שבתי ששמע מהערל המחזיק את הקרעצים והמעבורת במסל"ת כדברים שהעידו הנ"ל והוסיף עוד שאחר שהצילו את ר' שמואל בלאך נסעו על ספינה קטנה על הנהר פן יראו את הנטבע ואמר בזה"ל מי יעחעלי נא לאטקא לאדני צאש אולי יראו אותו עולה. דכה"ג כ' הפמ"א סמ"ח שם סעי' הנ"ל וז"ל ועוד יש לצדד היתר לפי שהעדות של הר"ר ישראל שאח"כ רץ על חוף הנהר סמוך לגדותיו ולא ראה אותו ואם הלך מהלך רב כשיעור שא"א להחיות א"כ אין כאן חשש שמא יצא ממקום אחר דהא ידוע שא"א לשוט כ"כ מהר כמו אדם הרץ ברגליו סמוך לנהר א"כ הויא כמים שיש להם סוף עכ"ל. אכן בנד"ז הדברים סתומים אם נסעו על הלאטקע להלאה משך הנ"ל דא"כ דומה לנדון דהפמ"א או שמא סיבבו שעה זו רק בסמוך למקום טביעתו. ומסתמא נסעו רק סמוך למקום הטביעה. וא"כ יש לחוש שמא עלה ברחוק איזה מילין או יותר כו' כיון שלא נסעו כ"כ מרחוק. שוב מצאתי תשו' הרדב"ז (דפוס סדילקאוו חלק ה') סי' ב"א ר"מ על ראובן שהי' לו חולי הנופל ועומד שעה א' ויותר בעלופו בלי הרגשה כלל ונפל למשאל"ס בעת עלופו ואבד זכרו שהחמיר מאד דהוי כשאר דין נפל למשאל"ס ושהאשה אסורה להנשא יעו"ש באריכות. ואולם מצאתי ג"כ שכנגדו חלוק עליו בשו"ת מהר"מ אלשקר ססי' קי"ג ואם תקניטני אומר כו' דכיון שהוכה מכת מות ולדבריך דהוי כמעיד שהניחו ספק חי ספק מת א"נ שנתעלף וטבע כשהכהו כדאמרת לעיל היתכן שיאמרו בזה רבנן שמא יצא במקום אחר כו' עכ"ל. וא"כ י"ל דכמו"כ יחלוק על נטבע בעת עילוף דח"נ. שהחמיר הרדב"ז. מיהו יש לחלק דשאני התם שנתעלף מחמת שהכוהו מכת מות. משא"כ בנדון דהרדב"ז די"ל כמש"ש הרדב"ז דאפשר שמחמת הנפילה במים נתעורר הטבע כו'. מיהו הרדב"ז שם כ' טעם זה רק לסניף כו'. אבל עיקר הטעם שלו דאין להתיר בגדולה שבאומדנות עד שיעידו עליו שמת כו' ע"ש. ומצאתי נרשם אצלי שבספר סדר אלי' רבא דחה ד' מהר"ם אלשקר ודעימי' ע"ש מסקנתו (דל"ז ע"א) ושגם הם לא אמרו רק להלכה כו' ואין הספר כעת אצלי. אמנם הנדון הלז לא דמיא להא דמהר"ם אלשקר דשאני התם שהכוהו מכת מות ונתעלף כו' משא"כ הכא. והבית יעקב סי' ט' יחידאה הוא נגד כל הפוסקי' הנ"ל (והפמ"א טעמא אחרינא אית ליה משום דס"ל דבנדון שלו ודאי לא חיי וכבר נת' ע"ז כו') וגם לא ראה דבריהם כלל ולא תשו' מהרמב"ב סי' תתקע"א ועי' בכתובות (דף ס"ט ע"א) לר' יוחנן לא שמיעא ליה הא דרבי כו' יעו"ש:
טזקיצור א לרבנן דרשב"א במגוייד מן הארכובה ולמעלה (והיינו בעצם הקולית דלא כריטב"א. מיהו י"ל ה"ה בעצם התחתון במקום צומת הגידים) לא מהני כוייה אח"כ והרמ"ה ס"ל דכשנכוה אח"כ יכול לחיות והיינו ביבשה ולר"ש בן אלעזר מהני כוי' אח"כ. ואם נחתך בסכין מלובנת גם לרבנן יכול לחיות. ולפי' הירוש' חיישינן שמא בסכין מלובנת נחתך ובש"ס דילן לא משמע כן. ובתשו' מהר"ם אלשיך סי' קכ"ב כ' דהרי"ף ורמב"ם פוסקי' כר' שמעון בן אלעזר ואין נראה כן בגמ' ופוסקים לפסוק כר"ש בן אלעזר:
יז ב מ"ש התוס' ביבמות (דף ק"ך ע"ב) דגוסס ע"י אדם לא חיי וסמך ע"ז הפמ"א בתשו' סי' מ"ח. הנה מסנהדרין (דף ע"ח ע"א) יש ראי' ברורה להפך דגם גוסס ע"י שהכוהו אדם איכא מיעוטא דחיי רק צ"ל דהתוס' ביבמות מגוייד דהוא גוסס דהוא טריפה גוסס. גם בלא"ה תמוה על הפמ"א דנדון שלו אינו ענין לגוסס כלל:
יח ג ומה שתמה כת"ר על הפמ"א דאף אם גוסס בי"א איכא מיעוטא דחיי מ"מ במשאל"ס יש להתיר אינה קושיא דמתוס' שם (דף קכ"א) ד"ה ולא היא משמע להפך. ומה דפשיטא לתוס' כן י"ל כמו במגוייד לא מהני אפילו במשאל"ס רק בענין דמהני אפילו בלא שום טביעה. כמו"כ בגוסס. וגם משמע דמגוייד לר"ש בן אלעזר בחד דרגא הוא עם גוסס:
יט ד עוד ראיה שכ"ד התוספות ממ"ש בתוס' (דק"כ ע"ב) סד"ה למימרא. ואף להריב"ש שכ' שי"ל דהיכא שיש עדות המספיק מדאוריי' להתירה אע"ג דמדרבנן אינו מספיק במשאל"ס אפשר שיש להקל י"ל דגוסס אינו עדות המספיק מדאוריי' וכ"ד סד"א להחמיר כשהספק בעצם המיתה שלא מצד ההכרה ועפ"ז יתיישב קושיית וצ"ע דמהריב"ל ח"ג סי' פ"ט:
כ ה אך העיקר שנד"ז אינו ענין לגוסס כלל ופשיטא דלא עדיף ממגוייד קודם יב"ח ועי' תשו' מהר"מ ב"ב סי' תתקע"א וע' ת' רדב"ז סי' שני אלפי' ר"מ שהחמיר ביותר מכה"ג דנד"ז: