Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·
אסימן סג
ע"ד השאלה מקרימינצוק באחד שהלך לשאוב מים מנהר ואבד זכרו של האיש ואחר כמה שבועות נמצא איש בשפת הנהר רחוק ממקום ששואבים שם מים ולא היה לו חוטם וחצי צורת הפנים כי נתקלקל ואנשי עירו הכירוהו בטב"ע שהוא האיש הנאבד וחפשתי אחר סימנים ונמצאו בו סימנים בגופו סימנים אמצעים:
ע"ד השאלה מקרימינצוק באחד שהלך לשאוב מים מנהר ואבד זכרו של האיש ואחר כמה שבועות נמצא איש בשפת הנהר רחוק ממקום ששואבים שם מים ולא היה לו חוטם וחצי צורת הפנים כי נתקלקל ואנשי עירו הכירוהו בטב"ע שהוא האיש הנאבד וחפשתי אחר סימנים ונמצאו בו סימנים בגופו סימנים אמצעים:
בא
הנה מקודם יש לחקור על ענין הטב"ע שאנשי עירו הכירוהו ואע"ג דמשנה שלימה שנינו פב"ת דיבמות (דף ק"כ) אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם. ובגמרא שם ת"ר פדחת (מצח) בלא פרצוף פנים פרצוף פנים ולא פדחת אין מעידין עד שיהיו שניהם עם החוטם. אמר אביי ואיתימא רב כהנא מאי קרא הכרת פניהם ענתה בם וכתב התוס' וז"ל פירוש שצריך פדחת של פניהם להכי מייתי האי קרא דכתיב הכרת פניהם ענתה בם דמשמע שצריך הכרה לבד מן הפנים עכ"ל. וכ"כ עוד בבכורות (דמ"ו סע"ב) וז"ל דהכרת פניהם משמע שיש דבר שמכירים על ידו את הפנים והיינו פדחת דחוטם בכלל פרצוף פנים הוא עכ"ל. ורש"י בבכורות שם נ' דמפרש כפשוטו דמהכרת פניהם למדנו דאין די בפדחת לבד כ"א שצריך שיהיה ג"כ הפרצוף פנים. ובירושלמי משמע דאחוטם קאי. ועכ"פ מכל זה מבואר דבנד"ז אין מעידין עליו כלל כיון שחסר חצי פרצוף הפנים והחוטם ומלשון אין מעידין משמע שאין כאן שום עדות כלל. אך בבכורות (דמ"ו ע"ב) משמע לחד תירוצא דע"י פדחת בלא פרצוף פנים חשיב ג"כ הכרה מדאורייתא כמש"ש שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן משמע דמדאורייתא ע"י פדחת לחוד חשיב הכרה לר' יוחנן דס"ל דפדחת חשיב יכיר לענין בכור ע"ש וקיי"ל כר' יוחנן נגד ר"ל. הן אמת שבתשו' הריב"ש סי' שע"ט משמע דבהנהו דתנן במתניתין אין מעידין אין שום עדות כלל מדאורייתא יעו"ש שהאריך בזה. וצ"ל דס"ל כלישנא בתרא בבכורות שם דמתרץ ואיבעית אימא יכיר לחוד והכרת פנים לחוד דלפ"ז י"ל דפדחת בלא פרצוף פנים ואפי' שניהם בלא החוטם אין חשיב שום עדות כלל מדאורייתא. ובכללי הוראה שבסוף ספר גט פשוט סוף כלל ז' דהפוסקים המפורסמים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ס"ל דלישנא בתרא עיקר וכבר ביארתי דל"ש דקאמר בלישנא בתרא איכא דאמרי ל"ש דקאמר ואיבעית אימא עכ"ל ובשם תשו' רש"ל סי' ל"ה כתב שם דאפי' לפ"ד ריב"א וסיעתו דלישנא קמא הוא עיקר וא"ד הוא טפל מ"מ כשאומר ואיבעי"א הלכתא כלישנא בתרא עכ"ל לפ"ז א"ש דינו של הריב"ש דבבכורות אמר בל"ב ואיבעית אימא יכיר לחוד כו' לכן העיקר כל"ב וזה סיוע ג"כ לדעת רבינו הגאון אאזמו"ר נ"ע בתשו' למחותנו הגאון דק' בארדיטשוב ז"ל דס"ל ג"כ דל"ב דבכורות הוא העיקר. אך עכ"פ מבואר בתשובתו ג"כ דהרבה אחרונים וראשונים תפסו לישנא קמא דבכורות יעו"ש. ובפני יהושע פ"ג דגיטין דכ"ז (ד"ה ודוקא בצד אות פלונית) כתב וז"ל ובמסכת בכורות פרק יש בכור איכא שם אוקימתא דמדאורייתא מהני פרצוף פנים בלא החוטם אלא מדרבנן החמירו עכ"ל. ולשונו אינו מדוקדק דלההוא אוקימתא אפי' בלא פרצוף פנים ג"כ מהני מדאורייתא על ידי פדחת לחוד כמבואר בהדיא בסוגיא דהא האוקימתא באה לתרץ ד' רבי יוחנן דס"ל דע"י פדחת לחוד הוי יכיר ולאוקימתא זו יכיר והכרת פניהם חדא הוא א"כ ע"י פדחת לבדו חשוב יכיר והכרה רק מדרבנן בעינן הכרת פנים ולכן פרש"י שם ופשטא דקרא בנואפים כתיב כו' כלומר דמש"ה יכול לתרץ דמדאורייתא א"צ בהכרה לפרצוף פנים ולא יהיה זה נגד הפסוק דהכרת פניהם כי הכתוב מיירי בענין אחר. א"כ נשמע דלאוקימתא זו ע"י פדחת לחוד חשיב הכרה. ובקרבן העדה בירושלמי פב"ת ר"ל דהמשנה דיבמות דתנן אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם ולא הזכיר פדחת פליג אברייתא דמצריך שניהם כי להמשנה סגי בפרצוף פנים עם החוטם בלא פדחת. נמצא לדבריו רחוק לומר דפדחת לחוד חשוב הכרה מדאורייתא דאם כן למה לא הצריכה המשנה פדחת כלל אלא דסוגיא דבכורות דמקשה מהמשנה והברייתא על ר' יוחנן לא משמע כדבריו כלל וגם מכל הפוסקים משמע שלא כדבריו כלל. והשתא כיון בנ"ד היה ג"כ כל גופו בשלימות ורבינו תם ס"ל דטב"ע דגופו כשכל גופו שלם אע"פ שחסר הראש ג"כ מהני כמבואר בשמו בש"ע סכ"ה ואע"פ שכתב וחלקו עליו האחרונים מ"מ החמ"ח כתב דלא נדחו דבריו לגמרי ומצרפין דבריו לסניף לשאר אומדנות והוכחות ועי' ביבמות (דקט"ז ע"א) גבי אי נמי בגמלא פרחא כו' ובנ"י שם. א"כ יש סברא לומר דחזי לאצטרופי להטב"ע של הפדחת וחצי צורת הפנים ולהסימנים שנמצאו בגופו סימנים אמצעים. שהרי יש חד לישנא בגמ' דסי' אמצעים דאורייתא וגם ללישנא קמא דבכורות יש כאן טב"ע מדאורייתא ורק מדרבנן אחמירו. וכן לר"ת יש כאן הכרה גמורה. ולכן שמא בכה"ג יש לסמוך. אך בודאי שזהו רק סברא לחוד ולא אפי' להלכה כ"ש לא למעשה. וגם ממקומו הוא מוכרע מהגמרא שאין לסמוך ע"ז דהתנן אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם ואע"פ שיש ב' סימנים בגופו וכו' ולמ"ד סי' דרבנן מיירי המשנה שיש סי' אמצעים בגופו ואפ"ה אין מעידין עליו אף שחסר רק החוטם ויש הכרה מדאורייתא לל"ק דבכורות בלא סימני הגוף ועכ"ז לא מהני הסימני הגוף להתיר למ"ד סי' דרבנן וכמ"ש הפנ"י בגיטין פ"ג רק שי"ל איה"נ למ"ד סי' דרבנן לא מהני אבל בכה"ג שיש צדדים להקל נסמוך על מ"ד סי' דאורייתא אך גם על זה אין לסמוך כלל וכלל חדא די"ל דהעיקר כל"ב בבכורות וגם לל"ק י"ל שאין לסמוך בכה"ג להקל תדע מדבעינן בגט סי"מ דוקא אף אם איכא תרתי לטיבותא שמצאו במקום שאין השיירות מצויות ולא הוחזקו שני יב"ש דבכה"ג הוי רק דרבנן דמדאורייתא תלינן שזה הגט שנאבד הוא הנמצא כיון דאיכא תרתי לטיבותא כמ"ש בתשובת אאזמו"ר נ"ע בשם התוס' ואפ"ה בעי' סי"מ דוקא. ואפי' למ"ד דבמשאל"ס כיון שהוא רק איסור דרבנן סמכי' על סי"ב היינו משום דהתם אם נשאת לא תצא. משא"כ הכא דאפי' לל"ק החמירו דאם נשאת תצא ועשאוהו כשל תורה:
הנה מקודם יש לחקור על ענין הטב"ע שאנשי עירו הכירוהו ואע"ג דמשנה שלימה שנינו פב"ת דיבמות (דף ק"כ) אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם. ובגמרא שם ת"ר פדחת (מצח) בלא פרצוף פנים פרצוף פנים ולא פדחת אין מעידין עד שיהיו שניהם עם החוטם. אמר אביי ואיתימא רב כהנא מאי קרא הכרת פניהם ענתה בם וכתב התוס' וז"ל פירוש שצריך פדחת של פניהם להכי מייתי האי קרא דכתיב הכרת פניהם ענתה בם דמשמע שצריך הכרה לבד מן הפנים עכ"ל. וכ"כ עוד בבכורות (דמ"ו סע"ב) וז"ל דהכרת פניהם משמע שיש דבר שמכירים על ידו את הפנים והיינו פדחת דחוטם בכלל פרצוף פנים הוא עכ"ל. ורש"י בבכורות שם נ' דמפרש כפשוטו דמהכרת פניהם למדנו דאין די בפדחת לבד כ"א שצריך שיהיה ג"כ הפרצוף פנים. ובירושלמי משמע דאחוטם קאי. ועכ"פ מכל זה מבואר דבנד"ז אין מעידין עליו כלל כיון שחסר חצי פרצוף הפנים והחוטם ומלשון אין מעידין משמע שאין כאן שום עדות כלל. אך בבכורות (דמ"ו ע"ב) משמע לחד תירוצא דע"י פדחת בלא פרצוף פנים חשיב ג"כ הכרה מדאורייתא כמש"ש שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן משמע דמדאורייתא ע"י פדחת לחוד חשיב הכרה לר' יוחנן דס"ל דפדחת חשיב יכיר לענין בכור ע"ש וקיי"ל כר' יוחנן נגד ר"ל. הן אמת שבתשו' הריב"ש סי' שע"ט משמע דבהנהו דתנן במתניתין אין מעידין אין שום עדות כלל מדאורייתא יעו"ש שהאריך בזה. וצ"ל דס"ל כלישנא בתרא בבכורות שם דמתרץ ואיבעית אימא יכיר לחוד והכרת פנים לחוד דלפ"ז י"ל דפדחת בלא פרצוף פנים ואפי' שניהם בלא החוטם אין חשיב שום עדות כלל מדאורייתא. ובכללי הוראה שבסוף ספר גט פשוט סוף כלל ז' דהפוסקים המפורסמים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ס"ל דלישנא בתרא עיקר וכבר ביארתי דל"ש דקאמר בלישנא בתרא איכא דאמרי ל"ש דקאמר ואיבעית אימא עכ"ל ובשם תשו' רש"ל סי' ל"ה כתב שם דאפי' לפ"ד ריב"א וסיעתו דלישנא קמא הוא עיקר וא"ד הוא טפל מ"מ כשאומר ואיבעי"א הלכתא כלישנא בתרא עכ"ל לפ"ז א"ש דינו של הריב"ש דבבכורות אמר בל"ב ואיבעית אימא יכיר לחוד כו' לכן העיקר כל"ב וזה סיוע ג"כ לדעת רבינו הגאון אאזמו"ר נ"ע בתשו' למחותנו הגאון דק' בארדיטשוב ז"ל דס"ל ג"כ דל"ב דבכורות הוא העיקר. אך עכ"פ מבואר בתשובתו ג"כ דהרבה אחרונים וראשונים תפסו לישנא קמא דבכורות יעו"ש. ובפני יהושע פ"ג דגיטין דכ"ז (ד"ה ודוקא בצד אות פלונית) כתב וז"ל ובמסכת בכורות פרק יש בכור איכא שם אוקימתא דמדאורייתא מהני פרצוף פנים בלא החוטם אלא מדרבנן החמירו עכ"ל. ולשונו אינו מדוקדק דלההוא אוקימתא אפי' בלא פרצוף פנים ג"כ מהני מדאורייתא על ידי פדחת לחוד כמבואר בהדיא בסוגיא דהא האוקימתא באה לתרץ ד' רבי יוחנן דס"ל דע"י פדחת לחוד הוי יכיר ולאוקימתא זו יכיר והכרת פניהם חדא הוא א"כ ע"י פדחת לבדו חשוב יכיר והכרה רק מדרבנן בעינן הכרת פנים ולכן פרש"י שם ופשטא דקרא בנואפים כתיב כו' כלומר דמש"ה יכול לתרץ דמדאורייתא א"צ בהכרה לפרצוף פנים ולא יהיה זה נגד הפסוק דהכרת פניהם כי הכתוב מיירי בענין אחר. א"כ נשמע דלאוקימתא זו ע"י פדחת לחוד חשיב הכרה. ובקרבן העדה בירושלמי פב"ת ר"ל דהמשנה דיבמות דתנן אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם ולא הזכיר פדחת פליג אברייתא דמצריך שניהם כי להמשנה סגי בפרצוף פנים עם החוטם בלא פדחת. נמצא לדבריו רחוק לומר דפדחת לחוד חשוב הכרה מדאורייתא דאם כן למה לא הצריכה המשנה פדחת כלל אלא דסוגיא דבכורות דמקשה מהמשנה והברייתא על ר' יוחנן לא משמע כדבריו כלל וגם מכל הפוסקים משמע שלא כדבריו כלל. והשתא כיון בנ"ד היה ג"כ כל גופו בשלימות ורבינו תם ס"ל דטב"ע דגופו כשכל גופו שלם אע"פ שחסר הראש ג"כ מהני כמבואר בשמו בש"ע סכ"ה ואע"פ שכתב וחלקו עליו האחרונים מ"מ החמ"ח כתב דלא נדחו דבריו לגמרי ומצרפין דבריו לסניף לשאר אומדנות והוכחות ועי' ביבמות (דקט"ז ע"א) גבי אי נמי בגמלא פרחא כו' ובנ"י שם. א"כ יש סברא לומר דחזי לאצטרופי להטב"ע של הפדחת וחצי צורת הפנים ולהסימנים שנמצאו בגופו סימנים אמצעים. שהרי יש חד לישנא בגמ' דסי' אמצעים דאורייתא וגם ללישנא קמא דבכורות יש כאן טב"ע מדאורייתא ורק מדרבנן אחמירו. וכן לר"ת יש כאן הכרה גמורה. ולכן שמא בכה"ג יש לסמוך. אך בודאי שזהו רק סברא לחוד ולא אפי' להלכה כ"ש לא למעשה. וגם ממקומו הוא מוכרע מהגמרא שאין לסמוך ע"ז דהתנן אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם ואע"פ שיש ב' סימנים בגופו וכו' ולמ"ד סי' דרבנן מיירי המשנה שיש סי' אמצעים בגופו ואפ"ה אין מעידין עליו אף שחסר רק החוטם ויש הכרה מדאורייתא לל"ק דבכורות בלא סימני הגוף ועכ"ז לא מהני הסימני הגוף להתיר למ"ד סי' דרבנן וכמ"ש הפנ"י בגיטין פ"ג רק שי"ל איה"נ למ"ד סי' דרבנן לא מהני אבל בכה"ג שיש צדדים להקל נסמוך על מ"ד סי' דאורייתא אך גם על זה אין לסמוך כלל וכלל חדא די"ל דהעיקר כל"ב בבכורות וגם לל"ק י"ל שאין לסמוך בכה"ג להקל תדע מדבעינן בגט סי"מ דוקא אף אם איכא תרתי לטיבותא שמצאו במקום שאין השיירות מצויות ולא הוחזקו שני יב"ש דבכה"ג הוי רק דרבנן דמדאורייתא תלינן שזה הגט שנאבד הוא הנמצא כיון דאיכא תרתי לטיבותא כמ"ש בתשובת אאזמו"ר נ"ע בשם התוס' ואפ"ה בעי' סי"מ דוקא. ואפי' למ"ד דבמשאל"ס כיון שהוא רק איסור דרבנן סמכי' על סי"ב היינו משום דהתם אם נשאת לא תצא. משא"כ הכא דאפי' לל"ק החמירו דאם נשאת תצא ועשאוהו כשל תורה:
גב
אך אם הלשון בתשובת כת"ר ונמצאו בו סימנים בגופו בא בדקדוק דהיינו לשון רבים ומיעוט רבים שנים וא"כ אם נמצאו בו שני סימנים אמצעים בגופו אזי נלע"ד שיש להתירה ברווחא אפי' בלי צירוף מהטב"ע בקצת בגדיו. כמו שאגיד. דהנה הב"ש ס"ק ע"ג הביא בשם המ"ב דחיבור שני סימנים אמצעיים בגופו ה"ל כמו סימן מובהק וכ"ד הרבה אחרונים. גם אאזמו"ר הגאון ז"ל (בתשובתו להגאון דבארדיטשוב נ"ע) מסכים כן אך סימני כלים ס"ל דאין מצטרפין אף אם ל"ח לשאלה יעו"ש באריכות. אך אף אם באנו לחוש לדעת החולקים גם שמעתי שאאזמו"ר ז"ל היה חוכך להצריך ג' סימני הגוף. מ"מ בנ"ד יש די להקל אפי' להמחמירים ע"י חיבור שני סי"ב בגוף. משום דרבינו הגאון ז"ל ביאר היטב בתשובה הנ"ל דמה שהחמיר המ"ב דסי"מ הוא שלא ימצא רק אחד מאלף כו' הוא משום דס"ל כלישנא קמא דפ' יש בכור (דמ"ו ע"ב) דאמרינן כי אקילו רבנן בעדות אשה בסופה אבל בתחלתה אחמירו בה רבנן דהיינו שהחמירו בהכרת המת להצריך הכרה יותר מעולה מן הכרה דסגי מדאורייתא דמדאורייתא סגי בטב"ע בפדחת אע"פ שאין פרצוף פנים והחוטם קיימים ורבנן החמירו דבעינן ג"כ פ"פ עם החוטם וא"כ לפ"ז כמו"כ יש להחמיר בענין סימן מובהק שיהא דבר מופלג וזר שלא ימצא רק אחד מאלף כו'. אבל ללישנא ושינוייא בתרא דפרק יש בכור דאמרינן ואיבעית אימא יכיר לחוד והכרת פנים לחוד א"כ לפ"ז אין ראיה כלל שהחמירו רז"ל בעדות אשה לומר דהכרה המהני מדאורייתא לא יהיה מהני ושאני פדחת לחוד דגם מדאורייתא אין כאן שום עדות. אבל שאר הכרה דהוי הכרה מדאורייתא לא החמירו רבנן כלל לומר דלא מהני. (ותחלת עדות דאחמירו רבנן היינו כמו משאל"ס ומגוייד שהספק בעצם המיתה לא מצד ההכרה כמ"ש במ"א טעם ע"ז וכ"כ במרה"צ ריש סעיף כ"ד ס"ק פ"ג) א"כ לפ"ז אין להחמיר בסי"מ שיהא דבר מופלג וזר שלא ימצא רק אחד מאלף. אלא כל סי"מ דעדיף מסימן אמצעי מהני. לפ"ז י"ל דללשון זה חיבור שני סימנים אמצעיים ודאי מהני להיות כמו סימן מובהק. שהרי אפי' סי"ב א' קרוב יותר דמהני בדאורייתא באבידה מדאמר רבא את"ל סימנים דאורייתא כו' וכ"ד הרמב"ם בהל' גזילה ואבידה פי"ג אלא דבעדות אשה לא סמכינן ע"ז וס"ל דהוי ספק אם מהני כמ"ש בגיטין (כ"ז) רב אשי ספוקי מספקא ליה כו'. והיינו דוקא בסי"ב א' אבל שני סי"ב בגופו ודאי מהני כמו סי"מ ויש ראיה לזה מדין תכריך של שטרות כו'. דאין שייך שם תקנה ואפ"ה מחזירין א"כ הסברא נותן דשני סי"ב הוי סימן מדאורייתא ג"כ גבי דבר שבממון עכ"פ (ובתכריך יש שני סי"ב ועי' בהרא"ש פ"ב דב"מ ולפמ"ש א"ש) וכיון דלל"ב לא אחמירו רבנן בההכרה כלל יותר מדינא דאורייתא א"כ לפ"ז חיבור שני סי"ב בגופו (מה דכל סימן מהן מהני באבידה) מהני בעיגונא ג"כ להיות כמו סי"מ. והמחמירים בחיבור שני סי"ב י"ל דס"ל כשינוי' ול"ק דפ' יש בכור דגם בההכרה הוי תחלת עדות דאחמירו בהו רבנן וכמו דאין מעידין אלא על פדחת ופ"פ עם החוטם ואפי' אם נשאת תצא אם חסר רק החוטם ואע"ג דמדאורייתא מהני פדחת לחוד אפ"ה החמירו דאין מעידין כלל והיינו שאפי' נשאת תצא דזהו לשון אין מעידין. כך י"ל לשיטתם גם בחיבור שני סי"ב משא"כ ללישנא ושינוייא בתרא דלא אחמירו רבנן כלל בההכרה יותר מדינא דאורייתא גבי ממון השכל נותן די"ל דחיבור שני סי"ב ודאי מהני. ואף אם נאמר כמו ששמעתי מדודי הרב הגדול החסיד מוה' ליב ז"ל מיאנעויץ שדעת רבינו ז"ל היה נוטה להצריך ג' סימנים בגופו. י"ל דהטב"ע שהכירוהו אנשי עירו מצטרף לשני הסי"ב להיות כמו ג' סי"ב דאף בטב"ע בהגוף לבד בלי הראש כתבו האחרונים בסעיף כ"ה דמצטרף לשאר אומדנות והוכחות כ"ש בכה"ג שהיה הטב"ע ג"כ בפדחת וחצי צורת הפנים דחזי לאצטרופי לחיבור שני סי"ב ועיין בשו"ת עה"ג סי' ע"ב. אלא דיש לחוש לל"ק דפ' יש בכור דאחמירו רבנן בההכרה גם כן ולפ"ז חששו האומרים דלא מהני כלל צירוף סי"ב אפי' מאה להיות במקום סי"מ וכמו שהחמיר החמ"ח בתשו' שבס"ק נ"ה גבי עובדא דפנחס מארלע ע"ש. ומ"מ גם לפ"ז י"ל הא דאין שני ושלשה סי"ב מצטרפין הוא רק מדרבנן. דהא רק מדרבנן החמירו ביותר בההכרה דהיינו תחלת עדות דאחמירו בה רבנן. רבנן דוקא. אבל מ"מ בנד"ז אין לחוש לכך דהא אדרבה לל"ק דפרק יש בכור יש כאן טב"ע דמהני מדאורייתא בלי שום צירוף סימנים כמשנת"ל דבפדחת לחוד חשיב הכרה לל"ק הנ"ל מדאורייתא. וכ"ש בנד"ז שגם חצי מהפנים היה קיים. ונמצא לל"ק ג"כ ה"ל רק חומרא דרבנן וכיון שכן יש לסמוך לל"ק על חיבור שני סי"ב בגופו. מאחר דגם זה דשני סי"ב אינן מצטרפין לל"ק הוא מדרבנן. א"כ אין להחמיר בתרי דרבנן ר"ל כיון שגם זולת השני סי"ב יש הכרה מדאורייתא ע"י הפדחת. דהן אמת על סי"ב א' בגופו אין לסמוך אפי' לל"ק בכה"ג ג"כ כמו דלא מהני פרצוף פנים עם פדחת בלא חוטם. אבל על שני סי"ב שהדעת נוטה דה"ל סי' גמור מדאורייתא גבי ממון י"ל שיש לסמוך ג"כ לל"ק בכה"ג דמדאורייתא יש הכרה מעליא מצד הטב"ע לבד כנ"ל. ולל"ב דהטב"ע אינו כלום מדאורייתא כשאין פ"פ עם החוטם בשלימות וכ"מ בהריב"ש סי' שע"ט דמדאורייתא אין כאן עדות כלל וכ"מ בירושלמי במקומו פב"ת דיבמות וצ"ל דס"ל דהלכה כל"ב דפרק יש בכור. מ"מ כיון דלל"ב לא אחמירו בההכרה על דאורייתא סגי לסמוך על חיבור שני סי"ב עם הטב"ע הגרוע כנ"ל ואם כן אתתא שריא ממנ"פ:
אך אם הלשון בתשובת כת"ר ונמצאו בו סימנים בגופו בא בדקדוק דהיינו לשון רבים ומיעוט רבים שנים וא"כ אם נמצאו בו שני סימנים אמצעים בגופו אזי נלע"ד שיש להתירה ברווחא אפי' בלי צירוף מהטב"ע בקצת בגדיו. כמו שאגיד. דהנה הב"ש ס"ק ע"ג הביא בשם המ"ב דחיבור שני סימנים אמצעיים בגופו ה"ל כמו סימן מובהק וכ"ד הרבה אחרונים. גם אאזמו"ר הגאון ז"ל (בתשובתו להגאון דבארדיטשוב נ"ע) מסכים כן אך סימני כלים ס"ל דאין מצטרפין אף אם ל"ח לשאלה יעו"ש באריכות. אך אף אם באנו לחוש לדעת החולקים גם שמעתי שאאזמו"ר ז"ל היה חוכך להצריך ג' סימני הגוף. מ"מ בנ"ד יש די להקל אפי' להמחמירים ע"י חיבור שני סי"ב בגוף. משום דרבינו הגאון ז"ל ביאר היטב בתשובה הנ"ל דמה שהחמיר המ"ב דסי"מ הוא שלא ימצא רק אחד מאלף כו' הוא משום דס"ל כלישנא קמא דפ' יש בכור (דמ"ו ע"ב) דאמרינן כי אקילו רבנן בעדות אשה בסופה אבל בתחלתה אחמירו בה רבנן דהיינו שהחמירו בהכרת המת להצריך הכרה יותר מעולה מן הכרה דסגי מדאורייתא דמדאורייתא סגי בטב"ע בפדחת אע"פ שאין פרצוף פנים והחוטם קיימים ורבנן החמירו דבעינן ג"כ פ"פ עם החוטם וא"כ לפ"ז כמו"כ יש להחמיר בענין סימן מובהק שיהא דבר מופלג וזר שלא ימצא רק אחד מאלף כו'. אבל ללישנא ושינוייא בתרא דפרק יש בכור דאמרינן ואיבעית אימא יכיר לחוד והכרת פנים לחוד א"כ לפ"ז אין ראיה כלל שהחמירו רז"ל בעדות אשה לומר דהכרה המהני מדאורייתא לא יהיה מהני ושאני פדחת לחוד דגם מדאורייתא אין כאן שום עדות. אבל שאר הכרה דהוי הכרה מדאורייתא לא החמירו רבנן כלל לומר דלא מהני. (ותחלת עדות דאחמירו רבנן היינו כמו משאל"ס ומגוייד שהספק בעצם המיתה לא מצד ההכרה כמ"ש במ"א טעם ע"ז וכ"כ במרה"צ ריש סעיף כ"ד ס"ק פ"ג) א"כ לפ"ז אין להחמיר בסי"מ שיהא דבר מופלג וזר שלא ימצא רק אחד מאלף. אלא כל סי"מ דעדיף מסימן אמצעי מהני. לפ"ז י"ל דללשון זה חיבור שני סימנים אמצעיים ודאי מהני להיות כמו סימן מובהק. שהרי אפי' סי"ב א' קרוב יותר דמהני בדאורייתא באבידה מדאמר רבא את"ל סימנים דאורייתא כו' וכ"ד הרמב"ם בהל' גזילה ואבידה פי"ג אלא דבעדות אשה לא סמכינן ע"ז וס"ל דהוי ספק אם מהני כמ"ש בגיטין (כ"ז) רב אשי ספוקי מספקא ליה כו'. והיינו דוקא בסי"ב א' אבל שני סי"ב בגופו ודאי מהני כמו סי"מ ויש ראיה לזה מדין תכריך של שטרות כו'. דאין שייך שם תקנה ואפ"ה מחזירין א"כ הסברא נותן דשני סי"ב הוי סימן מדאורייתא ג"כ גבי דבר שבממון עכ"פ (ובתכריך יש שני סי"ב ועי' בהרא"ש פ"ב דב"מ ולפמ"ש א"ש) וכיון דלל"ב לא אחמירו רבנן בההכרה כלל יותר מדינא דאורייתא א"כ לפ"ז חיבור שני סי"ב בגופו (מה דכל סימן מהן מהני באבידה) מהני בעיגונא ג"כ להיות כמו סי"מ. והמחמירים בחיבור שני סי"ב י"ל דס"ל כשינוי' ול"ק דפ' יש בכור דגם בההכרה הוי תחלת עדות דאחמירו בהו רבנן וכמו דאין מעידין אלא על פדחת ופ"פ עם החוטם ואפי' אם נשאת תצא אם חסר רק החוטם ואע"ג דמדאורייתא מהני פדחת לחוד אפ"ה החמירו דאין מעידין כלל והיינו שאפי' נשאת תצא דזהו לשון אין מעידין. כך י"ל לשיטתם גם בחיבור שני סי"ב משא"כ ללישנא ושינוייא בתרא דלא אחמירו רבנן כלל בההכרה יותר מדינא דאורייתא גבי ממון השכל נותן די"ל דחיבור שני סי"ב ודאי מהני. ואף אם נאמר כמו ששמעתי מדודי הרב הגדול החסיד מוה' ליב ז"ל מיאנעויץ שדעת רבינו ז"ל היה נוטה להצריך ג' סימנים בגופו. י"ל דהטב"ע שהכירוהו אנשי עירו מצטרף לשני הסי"ב להיות כמו ג' סי"ב דאף בטב"ע בהגוף לבד בלי הראש כתבו האחרונים בסעיף כ"ה דמצטרף לשאר אומדנות והוכחות כ"ש בכה"ג שהיה הטב"ע ג"כ בפדחת וחצי צורת הפנים דחזי לאצטרופי לחיבור שני סי"ב ועיין בשו"ת עה"ג סי' ע"ב. אלא דיש לחוש לל"ק דפ' יש בכור דאחמירו רבנן בההכרה גם כן ולפ"ז חששו האומרים דלא מהני כלל צירוף סי"ב אפי' מאה להיות במקום סי"מ וכמו שהחמיר החמ"ח בתשו' שבס"ק נ"ה גבי עובדא דפנחס מארלע ע"ש. ומ"מ גם לפ"ז י"ל הא דאין שני ושלשה סי"ב מצטרפין הוא רק מדרבנן. דהא רק מדרבנן החמירו ביותר בההכרה דהיינו תחלת עדות דאחמירו בה רבנן. רבנן דוקא. אבל מ"מ בנד"ז אין לחוש לכך דהא אדרבה לל"ק דפרק יש בכור יש כאן טב"ע דמהני מדאורייתא בלי שום צירוף סימנים כמשנת"ל דבפדחת לחוד חשיב הכרה לל"ק הנ"ל מדאורייתא. וכ"ש בנד"ז שגם חצי מהפנים היה קיים. ונמצא לל"ק ג"כ ה"ל רק חומרא דרבנן וכיון שכן יש לסמוך לל"ק על חיבור שני סי"ב בגופו. מאחר דגם זה דשני סי"ב אינן מצטרפין לל"ק הוא מדרבנן. א"כ אין להחמיר בתרי דרבנן ר"ל כיון שגם זולת השני סי"ב יש הכרה מדאורייתא ע"י הפדחת. דהן אמת על סי"ב א' בגופו אין לסמוך אפי' לל"ק בכה"ג ג"כ כמו דלא מהני פרצוף פנים עם פדחת בלא חוטם. אבל על שני סי"ב שהדעת נוטה דה"ל סי' גמור מדאורייתא גבי ממון י"ל שיש לסמוך ג"כ לל"ק בכה"ג דמדאורייתא יש הכרה מעליא מצד הטב"ע לבד כנ"ל. ולל"ב דהטב"ע אינו כלום מדאורייתא כשאין פ"פ עם החוטם בשלימות וכ"מ בהריב"ש סי' שע"ט דמדאורייתא אין כאן עדות כלל וכ"מ בירושלמי במקומו פב"ת דיבמות וצ"ל דס"ל דהלכה כל"ב דפרק יש בכור. מ"מ כיון דלל"ב לא אחמירו בההכרה על דאורייתא סגי לסמוך על חיבור שני סי"ב עם הטב"ע הגרוע כנ"ל ואם כן אתתא שריא ממנ"פ:
דג
וכ"ז אם הלשון שבתשובת כת"ר ונמצאו סימנים אמצעיים בגופו הפי' שנמצאו שני סימנים אמצעיים בגופו אבל אם הלשון בא לא בדקדוק ושנמצא רק סימן אחד בגופו. אז אין דרך להקל ע"פ הטב"ע וסי' הגוף לבד כ"א ע"י צירוף הטב"ע בהחגורה ובהקרייקע שעל חלוקו וסי"מ שבבגדיו. דע"י צירוף זה יש להקל אפי' נמצא רק סי' א' בגופו. ומלבד הטעמים שנאמרו בתשובת האחרונים להקל בכה"ג משום שאלה דיחיד והממ"נ של מהר"ה מפראג אע"פ שי"ח ע"ז. אבל בנ"ד איכא עוד טעמא להקל בכה"ג דהנה בפסקי מהרא"י סי' קס"א ימצא החומרא שלא לצרף כלל סימני כלים לשום דבר שבגופו דלא מהני מצד עצמו משום דחששא דשאלה חששא גמורה היא כו' ומדבריו מבואר שם היטב דאפי' לשאלה דיחיד חיישינן דומיא דמיירי התם שהי' סי' בגוף ודומיא דיב"ש בגט כו' ע"ש. וא"כ לסברתו היה ראוי להחמיר ג"כ בנד"ז. אך מ"מ הכל הולך אחר החיתום דמבואר שם דהחמיר משום דס"ל כל"ק דפרק יש בכור דאמרי' בתחלתה לא אקילו בה רבנן ונ' דכל הסימנים שהוא הוא בעלה של אשה זאת בכלל תח"ע נינהו ולא אקילו בה רבנן כנ"ל. וכיון שכן אדרבה לל"ק הנ"ל יש לצדד להקל טפי בנדון זה מטעם המבואר למעלה דללישנא זה יש כאן הכרה בטב"ע המהני מדאורייתא לבד סי' הגוף וסימני הכלים. ובכה"ג י"ל להקל ע"י צירוף הטב"ע בהחגורה והקראייקע ושהיתה חגורה על החלוק באותו מקום כו' וגם סי"מ בבגדיו וסי"ב בגוף. לכן יש לצדד להקל לכולי עלמא:
וכ"ז אם הלשון שבתשובת כת"ר ונמצאו סימנים אמצעיים בגופו הפי' שנמצאו שני סימנים אמצעיים בגופו אבל אם הלשון בא לא בדקדוק ושנמצא רק סימן אחד בגופו. אז אין דרך להקל ע"פ הטב"ע וסי' הגוף לבד כ"א ע"י צירוף הטב"ע בהחגורה ובהקרייקע שעל חלוקו וסי"מ שבבגדיו. דע"י צירוף זה יש להקל אפי' נמצא רק סי' א' בגופו. ומלבד הטעמים שנאמרו בתשובת האחרונים להקל בכה"ג משום שאלה דיחיד והממ"נ של מהר"ה מפראג אע"פ שי"ח ע"ז. אבל בנ"ד איכא עוד טעמא להקל בכה"ג דהנה בפסקי מהרא"י סי' קס"א ימצא החומרא שלא לצרף כלל סימני כלים לשום דבר שבגופו דלא מהני מצד עצמו משום דחששא דשאלה חששא גמורה היא כו' ומדבריו מבואר שם היטב דאפי' לשאלה דיחיד חיישינן דומיא דמיירי התם שהי' סי' בגוף ודומיא דיב"ש בגט כו' ע"ש. וא"כ לסברתו היה ראוי להחמיר ג"כ בנד"ז. אך מ"מ הכל הולך אחר החיתום דמבואר שם דהחמיר משום דס"ל כל"ק דפרק יש בכור דאמרי' בתחלתה לא אקילו בה רבנן ונ' דכל הסימנים שהוא הוא בעלה של אשה זאת בכלל תח"ע נינהו ולא אקילו בה רבנן כנ"ל. וכיון שכן אדרבה לל"ק הנ"ל יש לצדד להקל טפי בנדון זה מטעם המבואר למעלה דללישנא זה יש כאן הכרה בטב"ע המהני מדאורייתא לבד סי' הגוף וסימני הכלים. ובכה"ג י"ל להקל ע"י צירוף הטב"ע בהחגורה והקראייקע ושהיתה חגורה על החלוק באותו מקום כו' וגם סי"מ בבגדיו וסי"ב בגוף. לכן יש לצדד להקל לכולי עלמא: