Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·
אסימן עו
ע"ד העגונה שבעלה הלך מסענא למאהילוב ונאבד זכרו אח"כ נמצא הרוג בדרך ההוא סמוך לאבאליץ ונקבר והיה בו סי' שבידו השמאלית אצבע האמצעי היה כפוף בפרק האמצעי שלו שלא יכול לפושטו כלל וידוע שהיה כן בבעל אשה זו גם הוכרו כל בגדיו בסימנים ובטב"ע:
ע"ד העגונה שבעלה הלך מסענא למאהילוב ונאבד זכרו אח"כ נמצא הרוג בדרך ההוא סמוך לאבאליץ ונקבר והיה בו סי' שבידו השמאלית אצבע האמצעי היה כפוף בפרק האמצעי שלו שלא יכול לפושטו כלל וידוע שהיה כן בבעל אשה זו גם הוכרו כל בגדיו בסימנים ובטב"ע:
בא
הנה בתשו' הרא"ש שהביא הטור סי' קי"ח כתב או שיש שינוי באחד מאיבריו וכ"כ בחידושי הריטב"א פב"ת דיבמות אמתניתן ולא עלה בידם אלא רגלו כו'. ומיהו אם ראו סי' מובהק בידו או ברגלו כו' וכ"כ בשט"מ פ"ב דב"מ (דכ"ז ע"ב) בד"ה והכא בשומא. אבל כשהעמידו חלוקתן בשומא סי' מובהק או לא ודאי אפשר דשומא היתה דוקא אבל יתרת או שאר חידושין שאינו מצוי באדם סי' מובהק הם עכ"ל. לפ"ז י"ל גם בנד"ז מה שהאצבע הוא כפוף בפרק האמצעי ה"ז שינוי בא' מאבריו וג"כ אינו מצוי ואף אם נאמר שאין להחליט על כפיפת האצבע לומר שאינו מצוי מ"מ כיון שפרטה וצמצמה המקום ביד השמאלית באצבע האמצעי ה"ל סי' מובהק וכמ"ש כה"ג הרד"ך בית י"ד רושם באצבעו כו' ונשאר מעט עקום כו' סי' מובהק הוא הביאו הב"י סי' י"ז קודם ד"ה אין מעידין עליו אא"כ ראה אותו תוך ג' ימים. וכ' הט"ז סס"ק כ"ט ונראה שא"צ להעיד איזה אצבע הוא עקום אלא אפי' אמר סתם ידעתי שיש לו אצבע אחד עקום סגי כיון שיש סי' מובהק מצד עצמו עכ"ל הביאו הב"ש סעיף כ"ד ס"ק ע"א. א"כ כ"ש בנד"ז דהוי עקמומית לא מעט באצבע מאחר שנשאר כפוף לגמרי וצמצום המקום איזה אצבע ואיזה פרק. אלא שמצאתי בק"ע שבספר מכתב מאליהו בסופו סי' ו' סעיף ע"א עקמומית באצבע אינו סי' מובהק מורי הר"ם ח"ב ס"צ. עכ"ל. ולפע"ד שדברים אלו נובעים מתשו' מהרמ"ל סי' נ"ו שהביא תשו' הרד"ך הנ"ל שבב"י וכ' דדייק לומר דעקמומית האצבע ורושם בצדו כו' דדוקא בכה"ג הוי סי"מ משום דהוי כמו נקב יש בו בצד אות פלונית אבל עקמומית לחוד או רושם לחוד לא הוי סי' מובהק כו' והא דכתב הטור סי' קי"ח כו' או שום שינוי באחד מאיברים סומכים עליו. ר"ל חסר או יתר שנולד עמו ושינוי שאינו מצוי בגוף אחר עכ"ל. הנה דבריו בלשון הטור והרא"ש דחוקים. גם מהט"ז נראה דלא כוותיה אלא דעקמומית האצבע לחוד הוי סי' מובהק כנ"ל. ומיהו בנד"ז שפרטה וצמצמה המקום י"ל דמהרמ"ל ג"כ יודה דהוי סי"מ דהכי משמע בתשובתו סס"י ו' גבי מאחר שהעו"ג פרט וצמצם שהיה לו עצם יתירה בבהן הרגל שזהו סי"מ כמו נקב יש בו בצד אות פלונית ונסתייע מהרד"ך הנ"ל דעקמומית אצבע ורושם בצדו כו' ע"ש. והיינו מפני שבנדון הרד"ך לא פרט איזו אצבע ע"כ ס"ל דצ"ל צירוף לזה ורושם בצדו ולא כט"ז דעקמומית האצבע לבד חשוב סי"מ. אבל כשפרטה וצמצמה איזו אצבע כנ"ד י"ל דחשיב סי"מ כמו עצם יתירה בבהן הרגל כו'. וכן מצאתי בתשו' שב יעקב חאה"ע סס"י י"א וז"ל ועוד יש להתיר בסי' זה שאמרה דאצבע הקטן כפוף ביותר כתשו' מהר"ם מלובלין סי' נ"ו וסי' קכ"ח כו' דהוי כמו רושם בגופו באבר הידוע דהוי סי' מובהק וכן מכריע בט"ז כו' והובא בב"ש ס"ק ע"ד עכ"ל. ובשו"ת מ"ב סי' ס"ה באצבע אגודל בראשו היה עמוק כמין גומא כו' פסק דהוה סי"מ. ולפע"ד זה דומה לדין פיקה יוצאה מגודלו שבמשנה פ"ז דבכורות ובהרמב"ם פ"ח מה' ביאת מקדש דין י"א:
הנה בתשו' הרא"ש שהביא הטור סי' קי"ח כתב או שיש שינוי באחד מאיבריו וכ"כ בחידושי הריטב"א פב"ת דיבמות אמתניתן ולא עלה בידם אלא רגלו כו'. ומיהו אם ראו סי' מובהק בידו או ברגלו כו' וכ"כ בשט"מ פ"ב דב"מ (דכ"ז ע"ב) בד"ה והכא בשומא. אבל כשהעמידו חלוקתן בשומא סי' מובהק או לא ודאי אפשר דשומא היתה דוקא אבל יתרת או שאר חידושין שאינו מצוי באדם סי' מובהק הם עכ"ל. לפ"ז י"ל גם בנד"ז מה שהאצבע הוא כפוף בפרק האמצעי ה"ז שינוי בא' מאבריו וג"כ אינו מצוי ואף אם נאמר שאין להחליט על כפיפת האצבע לומר שאינו מצוי מ"מ כיון שפרטה וצמצמה המקום ביד השמאלית באצבע האמצעי ה"ל סי' מובהק וכמ"ש כה"ג הרד"ך בית י"ד רושם באצבעו כו' ונשאר מעט עקום כו' סי' מובהק הוא הביאו הב"י סי' י"ז קודם ד"ה אין מעידין עליו אא"כ ראה אותו תוך ג' ימים. וכ' הט"ז סס"ק כ"ט ונראה שא"צ להעיד איזה אצבע הוא עקום אלא אפי' אמר סתם ידעתי שיש לו אצבע אחד עקום סגי כיון שיש סי' מובהק מצד עצמו עכ"ל הביאו הב"ש סעיף כ"ד ס"ק ע"א. א"כ כ"ש בנד"ז דהוי עקמומית לא מעט באצבע מאחר שנשאר כפוף לגמרי וצמצום המקום איזה אצבע ואיזה פרק. אלא שמצאתי בק"ע שבספר מכתב מאליהו בסופו סי' ו' סעיף ע"א עקמומית באצבע אינו סי' מובהק מורי הר"ם ח"ב ס"צ. עכ"ל. ולפע"ד שדברים אלו נובעים מתשו' מהרמ"ל סי' נ"ו שהביא תשו' הרד"ך הנ"ל שבב"י וכ' דדייק לומר דעקמומית האצבע ורושם בצדו כו' דדוקא בכה"ג הוי סי"מ משום דהוי כמו נקב יש בו בצד אות פלונית אבל עקמומית לחוד או רושם לחוד לא הוי סי' מובהק כו' והא דכתב הטור סי' קי"ח כו' או שום שינוי באחד מאיברים סומכים עליו. ר"ל חסר או יתר שנולד עמו ושינוי שאינו מצוי בגוף אחר עכ"ל. הנה דבריו בלשון הטור והרא"ש דחוקים. גם מהט"ז נראה דלא כוותיה אלא דעקמומית האצבע לחוד הוי סי' מובהק כנ"ל. ומיהו בנד"ז שפרטה וצמצמה המקום י"ל דמהרמ"ל ג"כ יודה דהוי סי"מ דהכי משמע בתשובתו סס"י ו' גבי מאחר שהעו"ג פרט וצמצם שהיה לו עצם יתירה בבהן הרגל שזהו סי"מ כמו נקב יש בו בצד אות פלונית ונסתייע מהרד"ך הנ"ל דעקמומית אצבע ורושם בצדו כו' ע"ש. והיינו מפני שבנדון הרד"ך לא פרט איזו אצבע ע"כ ס"ל דצ"ל צירוף לזה ורושם בצדו ולא כט"ז דעקמומית האצבע לבד חשוב סי"מ. אבל כשפרטה וצמצמה איזו אצבע כנ"ד י"ל דחשיב סי"מ כמו עצם יתירה בבהן הרגל כו'. וכן מצאתי בתשו' שב יעקב חאה"ע סס"י י"א וז"ל ועוד יש להתיר בסי' זה שאמרה דאצבע הקטן כפוף ביותר כתשו' מהר"ם מלובלין סי' נ"ו וסי' קכ"ח כו' דהוי כמו רושם בגופו באבר הידוע דהוי סי' מובהק וכן מכריע בט"ז כו' והובא בב"ש ס"ק ע"ד עכ"ל. ובשו"ת מ"ב סי' ס"ה באצבע אגודל בראשו היה עמוק כמין גומא כו' פסק דהוה סי"מ. ולפע"ד זה דומה לדין פיקה יוצאה מגודלו שבמשנה פ"ז דבכורות ובהרמב"ם פ"ח מה' ביאת מקדש דין י"א:
גב
והנה במהרמ"ל סי' קכ"ח הביא ראיה ממ"ש בפסקי מהרא"י סי' רכ"ד בשם א"ז להתיר על סי' שהיה חוטמו כעין גבשושית ומהרא"י שם למד מזה לחרום דקרא דמפרשי רבנן במשנה פ"ז דבכורות שהוא הכוחל שתי עיניו כאחת מחמת שחוטמו שקוע הרבה דהוי סי' טפי מגבשושית שעל החוטם. ומזה הביא מהרמ"ל ראיה דאפי' הוא דבר שאפשר להמצא באחרים כיון שאינו מצוי ושכיח בבני אדם מקרי סי' מובהק דלא כרבינו ירוחם. והנה מ"ש מהרא"י דחרום היינו שהוא כוחל שתי עיניו כאחת זהו לשון המשנה בבכורות שם (דמ"ג סע"ב). ופרש"י שאין לו כלל חוטם בין שתי עיניו וכשהוא כוחל עיניו במכחול יכול למשוך המכחול מעין לעין ואין החוטם מעכבו. אבל בגמרא שם איתא ת"ר חרום שחוטמו שקוע (למעלה בין עיניו) חוטמו סולד חוטמו בולם חוטמו נוטף מניין ת"ל או חרום. ר' יוסי אומר אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת. אמרו לו הפלגת (יותר מדאי אמרת אע"פ שאינו משוקע כ"כ הוי חרום) אע"פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת. ופסק כן הרמב"ם פ"ח מה' ביאת מקדש דין ז' וז"ל ששה בחוטם ואלו הן מי שעיקר חוטמו שוקע אע"פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת וזה חרום האמור בתורה. מי שאמצע חוטמו בולט למעלה. והכ"מ הקשה מאחר שהוא סתם במתני' כר' יוסי ומחלוקת בברייתא ה"ל למיפסק כר' יוסי. ותירץ משום שאמרו לו הפלגת כו' ע"ש. והנה רש"י ספ"ג דמנחות (דל"ז ע"א) גבי ר' יוסי החורם פי' חוטמו משוקע כדאמרי' בבכורות חרום זה שחוטמו שוקע הרי מפרש ג"כ פי' חרום כמו שפסק הרמב"ם ולא כסתם מתני'. ולפע"ד י"ל עוד דהנה בכנה"ג בכללי הגמ' סעיף כ"ב כתב בשם תשו' רש"ך ותשובת רבינו בצלאל אשכנזי סי' א' שכתב בשם חידושי הרשב"א ואמוראי אחרינא לית להו הכין בסתם מתני' ומחלוקת בברייתא דהא איכא דפסקי לעתים כמחלוקת דברייתא עכ"ל וא"כ י"ל דאף להאומרים דאין הלכה כמחלוקת דברייתא זהו כשהמחלוקת דברייתא הוא יחיד נגד יחיד אבל הכא דהמחלוקת דברייתא הוא רבים כנגד יחיד. א"כ הלכה כרבים. וע"כ דמתניתן יחידאה היא. וקצת ראיה ממש"ש סעיף ג' דלהמרדכי פרק ג' דברכות אע"ג דסתם לן תנא כר"מ במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כר' יהודה מכלל המסור בידינו ר"מ וריה"ו הלכה כריה"ו והוא ז"ל כ' בשם הליכות עולם דסתם במתניתין ומחלוקת בבריי' הלכה כסתם ואף אם בעלי המחלוקת הם ר"מ וריה"ו דהלכה כריה"ו עכ"ד וכ"כ הרי"ף פרק כל הכלים. א"כ י"ל דוקא כה"ג דעכ"פ ה"ל מחלוקת חד לגבי חד ע"ז מהני הסתם משנה. אבל כשהמחלוקת בברייתא הוא דרבים פליגי על היחיד בכה"ג אמרינן הלכה כרבים וכה"ג מבואר בתוס' פרק כירה (דל"ט סע"ב) בד"ה אמר ר' יוחנן דהלכה כדברי המכריע במחלוקת דברייתא דהיינו ר' יהודה שם נגד ר"ש אף שסתם מתניתין היא כדברי ר"ש. ועיקר כח דברי המכריע זהו מפני שחשוב כמו שנים נגד יחיד כדפרש"י פ' כירה ד"מ תחלת ע"א. א"כ כמ"כ או כ"ש היכא דבהדיא פליגי רבים על היחיד אף שהוא מחלוקת דברייתא הלכה כן נגד סתם מתניתן משום דע"כ יחידאה היא. כ"נ לומר לפ"ד הרמב"ם ורש"י בההיא דהחרום. וא"כ מהרא"י שכתב דחרום הוי סי"מ כשכוחל שתי עיניו כאחת אין דבריו מוכרחים אלא אף אינו כן רק ששקוע הרבה וכן מהרא"י עצמו כ' שקוע הרבה אלא שאח"כ פי' דהיינו שכוחל שתי עיניו כאחת. וז"א מוכרח. מאחר דכתב בשם א"ז דגבשושית על החוטם הוי סי"מ. וכ' בעצמו שזהו אינו כמו חרום הנ"ל א"כ ודאי יש לסמוך גם בחרום דהוי סי"מ כל ששקוע הרבה אע"פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת וכפרש"י והרמב"ם. גם דברי א"ז י"ל שנובעים ממ"ש הרמב"ם מי שאמצע חוטמו בולט למעלה ונפקא ליה לפירושו מאו חרום:
והנה במהרמ"ל סי' קכ"ח הביא ראיה ממ"ש בפסקי מהרא"י סי' רכ"ד בשם א"ז להתיר על סי' שהיה חוטמו כעין גבשושית ומהרא"י שם למד מזה לחרום דקרא דמפרשי רבנן במשנה פ"ז דבכורות שהוא הכוחל שתי עיניו כאחת מחמת שחוטמו שקוע הרבה דהוי סי' טפי מגבשושית שעל החוטם. ומזה הביא מהרמ"ל ראיה דאפי' הוא דבר שאפשר להמצא באחרים כיון שאינו מצוי ושכיח בבני אדם מקרי סי' מובהק דלא כרבינו ירוחם. והנה מ"ש מהרא"י דחרום היינו שהוא כוחל שתי עיניו כאחת זהו לשון המשנה בבכורות שם (דמ"ג סע"ב). ופרש"י שאין לו כלל חוטם בין שתי עיניו וכשהוא כוחל עיניו במכחול יכול למשוך המכחול מעין לעין ואין החוטם מעכבו. אבל בגמרא שם איתא ת"ר חרום שחוטמו שקוע (למעלה בין עיניו) חוטמו סולד חוטמו בולם חוטמו נוטף מניין ת"ל או חרום. ר' יוסי אומר אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת. אמרו לו הפלגת (יותר מדאי אמרת אע"פ שאינו משוקע כ"כ הוי חרום) אע"פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת. ופסק כן הרמב"ם פ"ח מה' ביאת מקדש דין ז' וז"ל ששה בחוטם ואלו הן מי שעיקר חוטמו שוקע אע"פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת וזה חרום האמור בתורה. מי שאמצע חוטמו בולט למעלה. והכ"מ הקשה מאחר שהוא סתם במתני' כר' יוסי ומחלוקת בברייתא ה"ל למיפסק כר' יוסי. ותירץ משום שאמרו לו הפלגת כו' ע"ש. והנה רש"י ספ"ג דמנחות (דל"ז ע"א) גבי ר' יוסי החורם פי' חוטמו משוקע כדאמרי' בבכורות חרום זה שחוטמו שוקע הרי מפרש ג"כ פי' חרום כמו שפסק הרמב"ם ולא כסתם מתני'. ולפע"ד י"ל עוד דהנה בכנה"ג בכללי הגמ' סעיף כ"ב כתב בשם תשו' רש"ך ותשובת רבינו בצלאל אשכנזי סי' א' שכתב בשם חידושי הרשב"א ואמוראי אחרינא לית להו הכין בסתם מתני' ומחלוקת בברייתא דהא איכא דפסקי לעתים כמחלוקת דברייתא עכ"ל וא"כ י"ל דאף להאומרים דאין הלכה כמחלוקת דברייתא זהו כשהמחלוקת דברייתא הוא יחיד נגד יחיד אבל הכא דהמחלוקת דברייתא הוא רבים כנגד יחיד. א"כ הלכה כרבים. וע"כ דמתניתן יחידאה היא. וקצת ראיה ממש"ש סעיף ג' דלהמרדכי פרק ג' דברכות אע"ג דסתם לן תנא כר"מ במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כר' יהודה מכלל המסור בידינו ר"מ וריה"ו הלכה כריה"ו והוא ז"ל כ' בשם הליכות עולם דסתם במתניתין ומחלוקת בבריי' הלכה כסתם ואף אם בעלי המחלוקת הם ר"מ וריה"ו דהלכה כריה"ו עכ"ד וכ"כ הרי"ף פרק כל הכלים. א"כ י"ל דוקא כה"ג דעכ"פ ה"ל מחלוקת חד לגבי חד ע"ז מהני הסתם משנה. אבל כשהמחלוקת בברייתא הוא דרבים פליגי על היחיד בכה"ג אמרינן הלכה כרבים וכה"ג מבואר בתוס' פרק כירה (דל"ט סע"ב) בד"ה אמר ר' יוחנן דהלכה כדברי המכריע במחלוקת דברייתא דהיינו ר' יהודה שם נגד ר"ש אף שסתם מתניתין היא כדברי ר"ש. ועיקר כח דברי המכריע זהו מפני שחשוב כמו שנים נגד יחיד כדפרש"י פ' כירה ד"מ תחלת ע"א. א"כ כמ"כ או כ"ש היכא דבהדיא פליגי רבים על היחיד אף שהוא מחלוקת דברייתא הלכה כן נגד סתם מתניתן משום דע"כ יחידאה היא. כ"נ לומר לפ"ד הרמב"ם ורש"י בההיא דהחרום. וא"כ מהרא"י שכתב דחרום הוי סי"מ כשכוחל שתי עיניו כאחת אין דבריו מוכרחים אלא אף אינו כן רק ששקוע הרבה וכן מהרא"י עצמו כ' שקוע הרבה אלא שאח"כ פי' דהיינו שכוחל שתי עיניו כאחת. וז"א מוכרח. מאחר דכתב בשם א"ז דגבשושית על החוטם הוי סי"מ. וכ' בעצמו שזהו אינו כמו חרום הנ"ל א"כ ודאי יש לסמוך גם בחרום דהוי סי"מ כל ששקוע הרבה אע"פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת וכפרש"י והרמב"ם. גם דברי א"ז י"ל שנובעים ממ"ש הרמב"ם מי שאמצע חוטמו בולט למעלה ונפקא ליה לפירושו מאו חרום:
דג
וא"כ י"ל דה"ה בנד"ז הוה ג"כ אינו מצוי. וחשוב כמו חרום הנ"ל. ואף שלא הוזכר זה במומין דשם וגם לא כל המומין חשיבי סי"מ כ"א הבלתי מצויים רק בגמרא במגילה (ד' כ"ג ע"ב) אמתניתין כהן שיש בידיו מומין ידיו עקומות פרש"י כפופות י"ל כשכל היד כן לא אצבע אחד. וצ"ע. מ"מ י"ל דנהי דאין זה מום גמור הבלתי שכיח עכ"פ מצד צירוף צמצום המקום שפרט וצמצם האצבע השלישי שבידו השמאלית ושפרק האמצעי נכפף מצד צירוף צמצום זה לענין הכפיפה עצמה ה"ל סימן מובהק. ובהכי א"ש דלק"מ מה שהביא מהרמ"ל בתשו' סי' נ"ו ראיה מהא דחגר וצולע לא חשוב סי"מ כמבואר בפשיטות במהרי"ק שרש קע"ה דבעינן סי"מ מופלג טובא. משום די"ל דנהי דחגר וצולע שכיח קצת להכי לא חשוב סי"מ. מ"מ הכא גבי כפיפת אצבע אע"ג שנאמר דלא שייך לומר שזהו לא שכיח יותר מצולע וחגר. עכ"פ הכא מהני מצד צירוף וצמצום המקום כנ"ל. ולהט"ז דא"צ בעקמומית אצבע צמצום מקום צ"ל דלא שכיח יותר מחגר ע"ד דאמרינן ספ"ב דנדרים (ד"ך סע"א) חגרים מפני מה הוויין כו'. שוב ראיתי דע"כ צ"ל דתשו' מהרמ"ל סי' קכ"ח פליגא אההיא דסי' נ"ו שבסי' נ"ו החמיר כרבינו ירוחם שלא נקראים סימנים מובהקים אלא בדבר שאינו נמצא כך בגוף אחר ופי' שדברי הא"ז ומהרא"י הם ג"כ כך. ועפ"ז פי' דברי הרד"ך ג"כ דבעינן עקמומית האצבע ורושם בצדו דוקא אבל בסי' קכ"ח שהוכיח מהא דא"ז ותה"ד דס"ל דחרום הוי סי"מ דע"כ אפשר הוא להמצא באנשים אחרים שהרי הכתוב מנאו עם מומין שהכהן נפסל בהם לעבודה. וזה דלא כמשמעות רבינו ירוחם. א"כ לפ"ז גם בעקמומית אצבע י"ל דא"צ רושם בצדו וכדברי הט"ז. ומדי דברי אמרתי דנדון דמהרמ"ל סי' קכ"ח צווארו עקום זהו נזכר ג"כ במומין בהרמב"ם פ"ח מהל' ביאת המקדש דין ב' כאילו הוא מונח על כתפיו ע"ש. וכלשון הזה נזכר ג"כ במהרמ"ל שם בלשון השאלה:
וא"כ י"ל דה"ה בנד"ז הוה ג"כ אינו מצוי. וחשוב כמו חרום הנ"ל. ואף שלא הוזכר זה במומין דשם וגם לא כל המומין חשיבי סי"מ כ"א הבלתי מצויים רק בגמרא במגילה (ד' כ"ג ע"ב) אמתניתין כהן שיש בידיו מומין ידיו עקומות פרש"י כפופות י"ל כשכל היד כן לא אצבע אחד. וצ"ע. מ"מ י"ל דנהי דאין זה מום גמור הבלתי שכיח עכ"פ מצד צירוף צמצום המקום שפרט וצמצם האצבע השלישי שבידו השמאלית ושפרק האמצעי נכפף מצד צירוף צמצום זה לענין הכפיפה עצמה ה"ל סימן מובהק. ובהכי א"ש דלק"מ מה שהביא מהרמ"ל בתשו' סי' נ"ו ראיה מהא דחגר וצולע לא חשוב סי"מ כמבואר בפשיטות במהרי"ק שרש קע"ה דבעינן סי"מ מופלג טובא. משום די"ל דנהי דחגר וצולע שכיח קצת להכי לא חשוב סי"מ. מ"מ הכא גבי כפיפת אצבע אע"ג שנאמר דלא שייך לומר שזהו לא שכיח יותר מצולע וחגר. עכ"פ הכא מהני מצד צירוף וצמצום המקום כנ"ל. ולהט"ז דא"צ בעקמומית אצבע צמצום מקום צ"ל דלא שכיח יותר מחגר ע"ד דאמרינן ספ"ב דנדרים (ד"ך סע"א) חגרים מפני מה הוויין כו'. שוב ראיתי דע"כ צ"ל דתשו' מהרמ"ל סי' קכ"ח פליגא אההיא דסי' נ"ו שבסי' נ"ו החמיר כרבינו ירוחם שלא נקראים סימנים מובהקים אלא בדבר שאינו נמצא כך בגוף אחר ופי' שדברי הא"ז ומהרא"י הם ג"כ כך. ועפ"ז פי' דברי הרד"ך ג"כ דבעינן עקמומית האצבע ורושם בצדו דוקא אבל בסי' קכ"ח שהוכיח מהא דא"ז ותה"ד דס"ל דחרום הוי סי"מ דע"כ אפשר הוא להמצא באנשים אחרים שהרי הכתוב מנאו עם מומין שהכהן נפסל בהם לעבודה. וזה דלא כמשמעות רבינו ירוחם. א"כ לפ"ז גם בעקמומית אצבע י"ל דא"צ רושם בצדו וכדברי הט"ז. ומדי דברי אמרתי דנדון דמהרמ"ל סי' קכ"ח צווארו עקום זהו נזכר ג"כ במומין בהרמב"ם פ"ח מהל' ביאת המקדש דין ב' כאילו הוא מונח על כתפיו ע"ש. וכלשון הזה נזכר ג"כ במהרמ"ל שם בלשון השאלה:
הקיצור (א) מ"ש הרא"ש והטור או שיש שינוי באחד מאבריו משמע דה"ה נד"ז חשוב סי"מ וכ"מ בשט"מ שינוי שאינו מצוי. וה"נ כפיפת האצבע י"ל שאינו מצוי. וכ"מ מהט"ז. אלא שבתשו' מהרמ"ל סי' נ"ו משמע לא כט"ז. מ"מ בנד"ז שצמצמה המקום איזו אצבע ואיזו פרק י"ל דמהרמ"ל ג"כ יודה דהוי סי"מ וכ"פ בתשו' שב"י סס"י י"א ועיין תשובת מ"ב סי' ס"ה ובהרמב"ם פ"ח מהל' ביאת מקדש דין י"א:
ו (ב) מ"ש מהרא"י בפסקיו סי' רכ"ד דחרום הוי כוחל שתי עיניו כאחת אף שזהו כסתם משנה פ"ז דבכורות מ"מ הרמב"ם פסק כאמרו לו שבברייתא שם וכ"נ דעת רש"י. וא"כ חרום הוי סי"מ אע"פ שיש לו חוטם רק שקוע הרבה וכמו גבשושית על החוטם:
ז (ג) והכא י"ל עכ"פ מצד צמצום המקום היה חשוב סי"מ. מהרמ"ל סי' קכ"ח חזר בו מסי' נ"ו דשם החמיר כרי"ו ובסי' קכ"ח הביא ראיה דלא כרי"ו:
ח (ד) אלא שמצאתי סתירה לדברי הנ"ל ממ"ש בתשו' נו"ב מה"ת חאה"ע סי' ס"א וז"ל צפורן נשחת באצבע הסמוך לאגודל ביד שמאל השגחנו היטב ומצאנו שהוא כמו בחיי פייש הנ"ל וכמו שאמרה אשתו חיילה. וע"ז השיב והצפורן הנשחת כיון שכוונו האצבע שהוא סמוך לאגודל וגם ביד שמאל אולי מקרי סימן מובהק ועיין בב"ש ס"ק ע"ד ומ"מ נראה דאין זה מקרי צמצום מקום לגמרי. ועיין בב"ש ס"ק ע"א ועכ"פ סימן אמצעי מקרי עכ"ל. אך לא ידעתי טעמו דהא בתשו' מהר"ם פאדוה סי' כ' בשם מהרי"ל שכ' וז"ל אמר הגוי סימן מובהק שנתקלקלו צפורני אצבעותיו וכן הוי מקולקלים בחייו. הרי דזה חשוב סימן מובהק. ומיהו יש לחלק דהתם היו כל הצפרנים מקולקלין. ומ"מ בתשו' אאזמו"ר הגאון ז"ל בתחלתה הביא שבתשו' כנסת יחזקאל סי' נ"ג כתב וז"ל ובפמ"א כתב דאף צפורן עבה באצבע ידוע הוי סימן מובהק עכ"ל ושם סי' נ"ב בתשו' הגאון מנחת יעקב שבהשאלה נזכר גם אצבע קטן שבידו השמאלי היה כפוף ואי אפשר היה לזוז אותו משא"כ שאר אצבעותיו וע"ז השיב לענין הסימנים כתב בתשו' מהרמ"ל סי' קכ"ה כל שינוי באבר מיוחד הוה סימן מובהק כו' עכ"ל. ואאזמו"ר הגאון נ"ע כ' שם על נדון צפורן עבה באצבע ידוע וז"ל והגם שיש לחלק קצת דלא דמי לאות פלונית דמקרי צמצום המקום לגבי נקב דעלמא שבלשון הגמרא שם. דהיינו כל הקלף שהגט נכתב עליו שיכול להיות בו נקב או אפילו לגבי כל האותיות שבהגט. משא"כ צפורן עבה באצבע אחת לגבי עשר אצבעות לבד. אעפ"כ יש להתיר בפשיטות בצירוף עוד סימנים שבגופו כדלקמן עכ"ל. אפ"ל דלא כתב כן רק אצפורן עבה דאינו סימן חשוב מצד עצמו דמצוי יותר מכפיפת אצבע דנ"ד. אבל בנד"ז דכפיפת אצבע דלהט"ז אצבע עקום מצד עצמו חשוב סימן מובהק ועקום י"ל היינו כפוף כדפרש"י במגילה (כ"ג) כנ"ל. א"כ כשפרט וצמצם איזה אצבע וגם איזה פרק היינו פרק האמצעי י"ל דחשוב סימן מובהק. וראיתי בתשו' כנסי"ח הנ"ל כ' ובתשו' ב"י אצבע עקום מכח חולי הוי סימן מובהק עיין בקונטרס עכ"ל ולא נמצא זה בק"ע בשם ב"י. ואפשר להביא ראיה קצת דע"י צמצום דמקום כנד"ז עולה הסימן ממדרגת סי"ב לסי"מ מהא דפ"ב דב"מ (דכ"ח א') מדת ארכו ורחבו ומדת גמיו ינתן למדת (גמיו) [ארכו ורחבו] וע"ש בפרש"י. וענין זה דמדת ארכו ורחבו הוא צמצום יותר ממדת גמיו. שבמדת גמיו אינו מצמצם האורך בפ"ע והרוחב בפ"ע. והנה מאחר דעי"ז ינתן לו. מוכרח דאע"ג דמדת גמיו הוה סי"מ ועי' בשט"מ שם בשם הר"ן דאפילו ארכו לבד ס"ל דחשיב סי"מ וכ"כ בשו"ת בית אפרים חאה"ע סי' כ"ז בשם השט"מ דבב"ב פרק יש נוחלין (דקכ"ח). א"כ כ"ש מדת גמיו הוה סי"מ. עכ"ז לגבי מדת ארכו ורחבו חשיב ועשאוהו כסימן שאינו מובהק כיון דזה מובהק יותר ממנו וכ"כ בשט"מ שם גבי משקלותיו וז"ל כל דברים אלו מוכיחים דסימנים שאינם מובהקים במקום מובהקים לאו כלום נינהו עכ"ל ואין פירושו סימנים בינונים דהא קאי אמדת ארכו ורחבו דהוי ודאי סי' מובהק אלא אעפ"כ לגבי מדת משקלותיו עשאוהו כסימן שאינו מובהק. וכה"ג הוא מדת גמיו לגבי מדת ארכו ורחבו. ונמצא יצא לנו שע"י הצמצום וההפרש שבין מדת גמיו ומדת ארכו ורחבו עולה ממדרגת סימן שאינו מובהק למדרגת סימן מובהק שלכן נותנים הטלית למדת ארכו ורחבו. וא"כ כמ"כ בנד"ז הרי עקמומית האצבע מצד עצמו ודאי חשיב סימן בינוני עכ"פ. א"כ ע"י צמצום איזה אצבע ואיזו פרק י"ל דחשיב סימן מובהק כנ"ל. ומ"מ אין זה מוכרח די"ל שם באבידה תקנת חכמים היא ע"ש בשט"מ. ומיהו שם כ' דגם גבי עיגונא תקנת חכמים היא וצ"ע:
טקיצור בתשו' נו"ב מה"ת דצפורן נשחת בצמצום באיזה אצבע י"ל דאינו כ"א סי"ב ובכני"ח בשם פמ"א דהוי סי"מ ואאזמו"ר נ"ע נ' אינו מחליט לא כן ולא כן. מ"מ כפיפת אצבע י"ל הוי סימן טפי והמ"י בכני"ח פסק דכה"ג דנ"ד הוי סי"מ וכהשב"י דלעיל אות א'. קצת ראיה מהא דמדת גמיו ומדת ארכו ורחבו ינתן למדת ארכו ורחבו דע"י הצמצום כנד"ז עולה הסי"ב דכפיפת אצבע למדרגת סימן מובהק:
י (ה) ואף אם לא עלה למדרגת סי"מ מ"מ עכ"פ ודאי עלה ממדרגת סי"ב סתם לסי"ב חשוב וטוב יותר. דבאבידה אם הא' אמר סימן בינוני כמו כלי שהיה לו עשר רגלים עד"מ שיושב עליהן ואמר הא' סימן שאחד מרגליו כפוף שלא כמנהג. ואמר השני איזה רגל הוא. לכאורה היו נותנים לשני כדמוכח הסוגיא דב"מ (דף כ"ח ע"א) הנ"ל וטוש"ע ח"מ סי' רס"ז. וא"כ כמ"כ כאן. ולכן היה אפשר שיצורף לזה סימן הזקן ששערות הזקן היו אדומים מעט ורוב רודע. וכה"ג איתא בתשו' הב"ח סי' פ"א שצירף סימן הזקן לסימן שהיה לו שומא במצח למעלה מן העין ימין והעלה תחלה שי"ל דהשומא במקום פלוני באבר פלוני הוי סי"מ כדעת הרד"ך אלא שלפי שיש לחוש דשומא עשויה להשתנות וכמו שהביא אח"כ שהמ"ב חלק על הרד"ך וס"ל דאינו סי"מ. ע"כ אף דאיהו ס"ל כהרד"ך צירף לזה עוד דברים וא' מהם הזקן וז"ל וגם בהצטרף מראה זקנו שהיה עב וצבעו משתי מראיות שקורין (שווארץ אונ ברון) כו' עכ"ל. ובתשו' פנים מאירות ח"ג סי' ב' כ' אף דזה פשוט דשער זקנו שחור לא הוי סימן כלל דדומה לארוך וגוץ כמ"ש בתשו' צ"צ סי' מ"ה. אבל מ"מ באיש אחד שיש סימנים אלו שער זקנו קטן ושחור. וגם שער ראשו קטנים ותלתלים שחורות דשני סימנים כאלו הוי שפיר סימן אמצעי עכ"ל. ומיהו לא סמך על צירוף זה רק באיסור דרבנן במשאל"ס. מ"מ בנ"ד דהסימן דכפיפת האצבע בצמצום האצבע והפרק אפ"ל דהוי סי"מ ע"כ אפשר לצרף לזה הסימן מהזקן. מיהו בצ"צ סי' מ"ה כ' דהזקן אף סימן גרוע לא הוי. ולכן לענין מעשה נראה לצרף משום שהוכרו ג"כ כל הבגדים בטב"ע ובסימנים. דהח"צ סי' קל"ד מתיר בסי"ב בגופו וסי"מ או טב"ע בכליו. וכן ראיתי בשו"ת שמן רוקח בסי' נ"ה האריך בזה לפסוק כן. ואמנם בבית מאיר סי' י"ז סכ"ד השיב על הח"צ ואעפ"כ סיים וז"ל ואולם אי חזינן השאילה מצד עצמה לא שכיח דומיא דשאילת כלים רבים וכיוצא בו בזה ודאי יפה דיבר עכ"ל. א"כ לפ"ז בנד"ז שהוא חשש שאילת כל בגדיו דהשאילה מצד עצמה לא שכיח יש לסמוך בצירוף סי"ב שבגופו ע"כ אף אם היינו מחליטים דסימן האצבע הוי רק סי"ב יש להתירה ע"פ הכרת הבגדים. מה גם שידוע שהלך באותו הדרך שבו נמצא ההרוג דהוי ג"כ קצת סניף לסמוך על הסימנים הנ"ל. וקצת ראיה מסוגיא פרק אלו מציאות (דכ"ז סע"ב) אחד הלוה משלשה כו' א"ל התם סברא הוא כו' ופרש"י דודאי כו' ובשט"מ שם דאומדן כזה הוא מדאורייתא והאומדן הוא דאל"כ מי קבצם כדפי' רש"י במשנה ספ"ק דב"מ (דף כ' ע"א) בד"ה ללוה. ובד"ה למלוה. וא"כ ה"נ י"ל כן מי קבץ ג' דברים אלו יחד. היינו שישאיל זה בגדיו למי שיש לו סימנים בגופו. הרי קיבוץ שני דברים יחד בגדיו כולם של בעלה של זו נתקבצו ולבשם איש אחר שיש בו סימנים כמו בבעלה ושזה השואל ג"כ יהרג בדרך ההוא. וכל אלה הקיבוצים הם בדברים רחוקים יותר שהרי לדעת כמה פוסקים די להתיר באחד לבד כמו הרבה מתירים מצד הסימן בגופו שי"ל דהוי סי"מ אף שאינו מוסכם. והרבה מתירים מצד שאילת כל בגדיו לבד. א"כ כ"ש כשנקבצו שני הדברים יחד ועב"י בח"מ סי' ס"ה ססע"י י"ג בשם רי"ו. ומה גם בצירוף המקום כנ"ל:
יאשוב הגידו לי שסימן האצבע כפוף מצוי עכשיו זה עשרים שנה מאיזו סיבה שעושים כן במתכוין אך עכ"ז אינו מצוי רק ערך אחד ממאה או בשני מאות. וע"כ י"ל דמ"מ סי"ב מיהו הוי שהרי בפרק אלו מציאות מבואר ככרות של בעה"ב יש בהן מהסתם סי"ב וכן מחתך לה אתלת קרנתא. וכן קשר הוה סימן (דכ"ג רע"ב) אי לאו קטרא דציידי דכ"ע הכי מקטרי להו. (ודכ"ה ע"ב) גבי מקושרין בכנפיהן. וכן ברושם קודם שנפתחו האוצרות. ומ"ש רש"י (כ"ג ב') ד"ה קודם. ויחיד בעלמא. אפשר נ' לאו יחיד ממש כ"א אפילו עשו כן איזו יחידים ועי' בפרישה סי' רס"ב ס"ט וקודם שרגילין למכור אין רגילין לפותחה כלל כו' מ"ה כשנמצא זה החבית כו' משא"כ כו' שאז נמצאין רשומין הרבה כו' עכ"ל הרבה דוקא אז לא הוה סימן. ועי' בשט"מ שהאריך בפרש"י. גם יש לצרף לזה סימן שבזקנו. ועוד בלא"ה במרה"צ סס"ק פ"ח העלה שהעיקר שאין חוששין לשאלת כל הבגדים וכבר כתוב אצלי ג"כ כן במ"א ואף שכ' שמ"מ לבי נוקפי להקל למעשה. מ"מ בנדון זה בצירוף הקצת סימנים שבגופו יש להקל למעשה ג"כ וע"ש במרה"צ סס"ק צ"א וכנ"ל בשם הבית מאיר סכ"ד: