Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·
אסימן ער
עוד תשובה על ענין הנ"ל לחכם אחד:
עוד תשובה על ענין הנ"ל לחכם אחד:
בא
הנה בענין אם יכול לבטל גוף הגט יש ד' שיטות. הא' סברת רוב הפוסקים דס"ל דגוף הגט אינו מתבטל לעולם דה"ל כמו ספר תורה שכבר נכתב לשמה שא"א לבטלו כמ"כ הגט שכבר נכתב לשמה מה שייך בו ביטול. הב' דעת הרמב"ם דס"ל דיכול לבטלו ונעשה כחרס ואין חוזר ומגרש בו. ומכתב מאלי' שער ז' סי' ו' כתב שכן מסקנת התוס' בפרק השולח (דל"ב) ד"ה התם ע"ש שהוכיח כן. וכן דעת רי"ו בשם הרא"ש הובא ב"י סי' קל"ח סד"ה וכ' הרא"ש דוקא וע"ש בב"י שאפשר גם דעת הרמ"ה הוא כן וכן בסה"ת סי' קכ"ח הביא ב' הסברות וס"ל להחמיר וכ"ד סמ"ג מ"ע סי' נ' גבי ולפיכך הצריכו רב יהודה ורב ששת גט שני כו'. הג' דעת רש"י (דפ"ח) וכמה פוסקים דס"ל דגט שכבר נגמר אינו מתבטל דה"ל מעשה אבל קודם שנגמר הוא מתבטל. וכן פסק ביש"ש פ' השולח סס"י ט' דהיכא שביטלו לגט קודם שנגמר לכ"ע אין חוזר ומגרש בו. וכ"כ בפ' המגרש סי' כ"א שכן עיקר וע"ש בפ' השולח לענין בטול גופו של גט שנגמר ס"ל דהוי כמסירת מודעא כו'. השטה ד' סברת ר"י והר"ן דאפילו ביטלו קודם שנגמר חוזר ומגרש בו. עוד נמשך חילוק דלסברת הרמב"ם מוכרחים אנו לומר שכל ביטול מן הסתם אנו מפרשים אותו רק על ביטול השליחות לא על ביטול הגט. אף שאומר לשון שמשמעו ביטול גוף הגט וזה מהכרח השמועות שבגמרא דמבואר שאפי' כשאמר גט זה בטל הוא או יהא כחרס חוזר ומגרש בו ושלא יקשה עליו דס"ל דהגט מתבטל עד שאין חוזר ומגרש בו לכן ההכרח לשטתו לומר זה דכל ביטול מפרשי' אנו רק על השליחות וכמ"ש הריב"ש סי' קכ"ז. אמנם לסברת הפוסקים דגוף הגט א"א לבטלו אין אנו צריכים לזה אלא דכל ביטול י"ל שכולל הכל הן גוף הגט הן השליחות. דהא ודאי כיון שחפץ לבטל דעתי' אעילויא כמ"ש כת"ר וכדמשמע בגמרא לישני דאהני בי' קאמר (ותדע עוד דהא רבי ורשב"ג נחלקו אפי' בעדות ושליחות שבטלה מקצתה אם בטלה כולה כש"כ דביטול סתמי י"ל דכולל הגט והשליחות) אלא דאפ"ה חוזר ומגרש בו כיון דהגט גופא אינו מתבטל. וע' בהר"ן פ' השולח שכ' דאדרבה טפי משמע ביטול הגט כו'. וכ"כ ביש"ש שם סס"י ט'. והוא מבואר ג"כ בחידושי הרמב"ן ובחי' הרשב"א סד"ה איבעיא להו חוזר ומגרש בו. והנה לענין מעשה הביא בס' מכתב מאלי' שער ז' סי' ו' שיש לדון במחלוקת זו שבין הרמב"ם לשא"פ דהוי ספק מגורשת. וכמו שפסק בש"ע סי' קמ"א סעי' ס"ו. מה גם לפמ"ש שכ"ד הרבה גדולי הראשוני' התוספות וסה"ת וסמ"ג והרמב"ם והרמ"ה ורי"ו. וא"כ כש"כ וק"ו בביטלו קודם שנגמר דנוסף עוד דיעות מראשונים ואחרונים דמתבטל משום שאינו עדיין מעשה גמור. והכי משמע פשט הגמ' (דף פ"ח). וסברא זו היא אמצעית בין סברת הרמב"ם וסייעתו ובין סברת שא"פ. גם המל"מ פ"ו הביא סברא זו שיש להורות בפשיטות דאם ביטלו בפי' דאין חוזר ומגרש בו וחמור מספק מגורשת ועיין במכמ"א שם שביאר טעמי ב' הסברות אם הכתיבה לשמה חשוב מעשה או לא חשוב מעשה כל זמן שלא הגיע הגט ליד האשה. דלפ"ז יש לנו לומר דאף את"ל דחשוב מעשה מ"מ כל זמן שלא נגמר לא חשוב מעשה וכדלקמן אות ז'. ולכן תמה אני מ"ש כת"ר עלי וז"ל ומנלן לרמעכ"ת להחמיר בדבר ולומר שיכול לבטל בין כתיבה לחתימה עכ"ל כאילו אני החמרתי דבר חדש מלבי הלא בש"ע החמיר יותר ואע"ג דבש"ע לא החמיר רק כשביאר בפירוש שביטלו מהיות גט דאל"כ אמרינן שביטל רק השליחות הולכה. הנה זאת יתוסף חומרא עכ"פ בביטלו קודם שנגמר. שכל שביטלו בסתם לא נדחוק עצמינו לפרש הביטול רק על השליחות כי זאת הוכרחנו רק לדעת הרמב"ם דס"ל דגם גט שלם מתבטל. וכדי שלא יסתור למ"ש בגמרא דחוזר ומגרש בו צריך לפרש דלעולם אינו מבטל רק השליחות. אבל אנן בדידן מי לא נחוש לסברת גדולי הפוסקים דס"ל להפך דכל לשון ביטול כולל הכל כמש"ל בשם הר"ן ומוכרח בגמ' דהא מהאי טעמא לרב ששת אין חוזר ומגרש בו. והא דקיי"ל דחוזר ומגרש בו משום דגט שלם א"א להתבטל גופו של גט כנ"ל דלפ"ז קודם שנגמר דבודאי יש לחוש שיכול להתבטל הנה ממילא נאמר דכל לשון ביטול כולל הכל גם גופו של גט כסברת רוב גדולי הפוסקים שהרי לדיעה זו אין לנו הכרח מהגמ' להפך כמו שיש הכרח לסברת הרמב"ם כנ"ל. ועוד דלקמן אות ג' ית' שבנ"ד אפילו להרמב"ם אמרינן דהביטול קאי על עצם הגט ולא על שליח הולכה וכאשר גם כת"ר הסכים לזה:
הנה בענין אם יכול לבטל גוף הגט יש ד' שיטות. הא' סברת רוב הפוסקים דס"ל דגוף הגט אינו מתבטל לעולם דה"ל כמו ספר תורה שכבר נכתב לשמה שא"א לבטלו כמ"כ הגט שכבר נכתב לשמה מה שייך בו ביטול. הב' דעת הרמב"ם דס"ל דיכול לבטלו ונעשה כחרס ואין חוזר ומגרש בו. ומכתב מאלי' שער ז' סי' ו' כתב שכן מסקנת התוס' בפרק השולח (דל"ב) ד"ה התם ע"ש שהוכיח כן. וכן דעת רי"ו בשם הרא"ש הובא ב"י סי' קל"ח סד"ה וכ' הרא"ש דוקא וע"ש בב"י שאפשר גם דעת הרמ"ה הוא כן וכן בסה"ת סי' קכ"ח הביא ב' הסברות וס"ל להחמיר וכ"ד סמ"ג מ"ע סי' נ' גבי ולפיכך הצריכו רב יהודה ורב ששת גט שני כו'. הג' דעת רש"י (דפ"ח) וכמה פוסקים דס"ל דגט שכבר נגמר אינו מתבטל דה"ל מעשה אבל קודם שנגמר הוא מתבטל. וכן פסק ביש"ש פ' השולח סס"י ט' דהיכא שביטלו לגט קודם שנגמר לכ"ע אין חוזר ומגרש בו. וכ"כ בפ' המגרש סי' כ"א שכן עיקר וע"ש בפ' השולח לענין בטול גופו של גט שנגמר ס"ל דהוי כמסירת מודעא כו'. השטה ד' סברת ר"י והר"ן דאפילו ביטלו קודם שנגמר חוזר ומגרש בו. עוד נמשך חילוק דלסברת הרמב"ם מוכרחים אנו לומר שכל ביטול מן הסתם אנו מפרשים אותו רק על ביטול השליחות לא על ביטול הגט. אף שאומר לשון שמשמעו ביטול גוף הגט וזה מהכרח השמועות שבגמרא דמבואר שאפי' כשאמר גט זה בטל הוא או יהא כחרס חוזר ומגרש בו ושלא יקשה עליו דס"ל דהגט מתבטל עד שאין חוזר ומגרש בו לכן ההכרח לשטתו לומר זה דכל ביטול מפרשי' אנו רק על השליחות וכמ"ש הריב"ש סי' קכ"ז. אמנם לסברת הפוסקים דגוף הגט א"א לבטלו אין אנו צריכים לזה אלא דכל ביטול י"ל שכולל הכל הן גוף הגט הן השליחות. דהא ודאי כיון שחפץ לבטל דעתי' אעילויא כמ"ש כת"ר וכדמשמע בגמרא לישני דאהני בי' קאמר (ותדע עוד דהא רבי ורשב"ג נחלקו אפי' בעדות ושליחות שבטלה מקצתה אם בטלה כולה כש"כ דביטול סתמי י"ל דכולל הגט והשליחות) אלא דאפ"ה חוזר ומגרש בו כיון דהגט גופא אינו מתבטל. וע' בהר"ן פ' השולח שכ' דאדרבה טפי משמע ביטול הגט כו'. וכ"כ ביש"ש שם סס"י ט'. והוא מבואר ג"כ בחידושי הרמב"ן ובחי' הרשב"א סד"ה איבעיא להו חוזר ומגרש בו. והנה לענין מעשה הביא בס' מכתב מאלי' שער ז' סי' ו' שיש לדון במחלוקת זו שבין הרמב"ם לשא"פ דהוי ספק מגורשת. וכמו שפסק בש"ע סי' קמ"א סעי' ס"ו. מה גם לפמ"ש שכ"ד הרבה גדולי הראשוני' התוספות וסה"ת וסמ"ג והרמב"ם והרמ"ה ורי"ו. וא"כ כש"כ וק"ו בביטלו קודם שנגמר דנוסף עוד דיעות מראשונים ואחרונים דמתבטל משום שאינו עדיין מעשה גמור. והכי משמע פשט הגמ' (דף פ"ח). וסברא זו היא אמצעית בין סברת הרמב"ם וסייעתו ובין סברת שא"פ. גם המל"מ פ"ו הביא סברא זו שיש להורות בפשיטות דאם ביטלו בפי' דאין חוזר ומגרש בו וחמור מספק מגורשת ועיין במכמ"א שם שביאר טעמי ב' הסברות אם הכתיבה לשמה חשוב מעשה או לא חשוב מעשה כל זמן שלא הגיע הגט ליד האשה. דלפ"ז יש לנו לומר דאף את"ל דחשוב מעשה מ"מ כל זמן שלא נגמר לא חשוב מעשה וכדלקמן אות ז'. ולכן תמה אני מ"ש כת"ר עלי וז"ל ומנלן לרמעכ"ת להחמיר בדבר ולומר שיכול לבטל בין כתיבה לחתימה עכ"ל כאילו אני החמרתי דבר חדש מלבי הלא בש"ע החמיר יותר ואע"ג דבש"ע לא החמיר רק כשביאר בפירוש שביטלו מהיות גט דאל"כ אמרינן שביטל רק השליחות הולכה. הנה זאת יתוסף חומרא עכ"פ בביטלו קודם שנגמר. שכל שביטלו בסתם לא נדחוק עצמינו לפרש הביטול רק על השליחות כי זאת הוכרחנו רק לדעת הרמב"ם דס"ל דגם גט שלם מתבטל. וכדי שלא יסתור למ"ש בגמרא דחוזר ומגרש בו צריך לפרש דלעולם אינו מבטל רק השליחות. אבל אנן בדידן מי לא נחוש לסברת גדולי הפוסקים דס"ל להפך דכל לשון ביטול כולל הכל כמש"ל בשם הר"ן ומוכרח בגמ' דהא מהאי טעמא לרב ששת אין חוזר ומגרש בו. והא דקיי"ל דחוזר ומגרש בו משום דגט שלם א"א להתבטל גופו של גט כנ"ל דלפ"ז קודם שנגמר דבודאי יש לחוש שיכול להתבטל הנה ממילא נאמר דכל לשון ביטול כולל הכל גם גופו של גט כסברת רוב גדולי הפוסקים שהרי לדיעה זו אין לנו הכרח מהגמ' להפך כמו שיש הכרח לסברת הרמב"ם כנ"ל. ועוד דלקמן אות ג' ית' שבנ"ד אפילו להרמב"ם אמרינן דהביטול קאי על עצם הגט ולא על שליח הולכה וכאשר גם כת"ר הסכים לזה:
גקיצור נתבאר ארבעה שיטות בדין ביטול גוף הגט. האחד ס"ל אפילו ביטל בפירוש גוף הגט אינו בטל וחוזר ומגרש בו. וכ"פ היש"ש בפרק השולח סי' ט' רק דס"ל דהוי כמודעא. הב' הרמב"ם והתוספות וסה"ת וסמ"ג. והובא ג"כ במרדכי פרק השולח. ואפשר שכן דעת הרמ"ה דס"ל דאם ביטל בפירוש גוף הגט הוא בטל. ובש"ע סי' קמ"א סעיף ס"ו פסק דהוי ספק מגורשת ולא כהיש"ש. הג' דאף לדיעה הראשונה אם ביטלו קודם שנגמר בטל ואין חוזר ומגרש בו. הד' דאפי' ביטלו קודם שנגמר חוזר ומגרש בו. והיש"ש פסק כדיעה הג':
דב
ומ"ש רומע"ל דדוקא קודם שנגמר כתיבתו ס"ל לרש"י דמתבטל גוף הגט. אבל כשנגמר כתב הגט וביטלו קודם שנחתם ה"ל כאילו נגמר כולו וחוזר ומגרש בו אין נראה לי דהא התוס' (דל"ב) סד"ה התם נקטו בלשונם קודם שנחתם. וכן הרמב"ן והרשב"א. וגם הטעם ברור דאע"ג דע"ח הם רק מדרבנן מ"מ כל שצוה הבעל שיחתמו והם לא חתמו הגט בטל מדאורייתא דכש"כ הוא מדין כולכם חתומו. וא"כ כיון שמתחלה צוה שיחתמו ע"ח כל שלא חתמו לא נגמר הגט מדאורייתא כאילו לא נגמר כתיבתו וממילא יכול לבטלו כמו קודם שנגמר כתיבתו. ועוד דהא הרבה פוסקים ס"ל דהרי את מותרת אינו מעכב בגט כיון שכבר כ' הרבה לשונות המועילים. ואפ"ה יכול לבטלו קודם שגמר כתיבת הרי את מותרת לכל אדם. וא"כ ממקומו הוא מוכרע מאימלוכי אימלך (דדפ"ח) לפרש"י והר"ע בתוס' דמשמע בגמ' שם דאפי' לא אימליך עד אחר שכ' והרי את מתבטל הגט וכדפריך בגמ' ודילמא הכי אתרמי כו' דהיינו שנמלך אחר שכתב והרי את קודם מותרת והרי רש"י עצמו ס"ל דהרי את מותרת אינו מעכב בגט כמ"ש הר"ן בשמו בסוגיא דגופו של גט כו' פ' המגרש. וא"כ ה"ל כמו שנגמר כתי' הגט ואיך יכול לבטלו ועכצ"ל דהוא משום דעדיין לא חתמו הע"ח שצוה שיחתמו. או משום דכיון שבדעתו שיגמרוהו כתיקונו כל שלא נגמר אינו מעשה שלם. ועבב"י סי' קכ"ב דאפילו פסול דרבנן נק' חספא בעלמא ע"ש. מיהו יש לדחות הראי' מן והרי את מותרת. דאע"ג דהפוסקי' ס"ל דא"צ לכתוב והרי את מותרת. זהו מפני שכתבו תחלה ודן דיהוי ליכי מנאי ספר תרוכין. וכמ"ש בהגמ"ר סוף גיטין סי' תס"ז בשם העיטור וכ"ה בב"י סי' קכ"ו. אכן לפי המשנה דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ריה"ו אומר ודן. א"כ לת"ק שלא היו צריכים לכתוב ודן היה העיקר הגט הרי את מותרת לכל אדם. וא"כ הגמרא (דפ"ח) דקאי על מתניתן שייר מקצת הגט. י"ל דהמשנה קאי לת"ק דר' יהודה דא"צ לכתוב ודן. ע"כ הרי את מותרת זהו גופו של גט. לכן כשלא כתב עדיין זה נקרא לא נגמר גוף הגט. אך מלשון התוספות פרק כל הגט (דכ"ו ע"א) סד"ה וצריך. שהרי מאריכין לכתוב כמה לשונות בגט דחשוב כמו והרי את מותרת לכל אדם עכ"ל משמע מלשונם לכאורה דאף בלתי ודן דיהוי ובלתי הרי את מותרת יש ג"כ כמה לשונות בגט המבארים ענין הגרושין והיינו כמ"ש בטופס הגט שברש"י פרק המגרש (דף פ"ה ע"ב) פטרית יתיכי כו' וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי ליכי דיתיהוייין רשאה ושלטאה בנפשייכי למהך להתנסבא לכל מאן דיתיצבייין כו' עכ"ל א"כ לשון זה בלבד ודאי סגי. וכן משמע בחידושי הרשב"א פרק כל הגט שם וז"ל שהרי מאריכין כו' ועוד שהרי כתוב בגט למהך להתנסבא לכל גבר דיתיצבייין עכ"ל נשמע דזה לבד סגי אף בלא ודן. לכן הרי את מותרת הוא רק לשופרא דשטרא לפרש"י. ואעפ"כ נקרא שלא נגמר הגט כנ"ל. וא"כ הראיה נכונה. אך אנן בדידן א"צ לזה דודאי קודם שחתמו ע"ח לא היה ממש בהגט מדאורייתא כיון שמינה ע"ח וא"כ ממילא דשוה כשמבטלו אז כמו כשביטלו קודם שנגמר כתי'. (ואחר זמן רב ראיתי בספר משכנות יעקב שכתב הלא בידו לבטל ציוויו כו' ודבריו תמוהים דמה בכך עכ"פ כל זמן שלא ביטלם לא נגמר מעשה הגט מדאורייתא והוי דבור ולכן יכול לבטלו. וראייתו מספר הישר לר"ת סי' תקצ"ט יש לדחות דהתם עכ"פ חתמו העדים בציוויו לאחר שקבלתו מידו ומ"מ יש להקשות על ר"ת שהרי אפילו לגבי בפנ"כ ובפנ"ח דמדאורייתא א"צ כלל אמרינן פ"ק (דף ה' ע"ב) כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננה לה כו' ולא סגי בנתינה הראשונה. וכ"פ בש"ע סי' קמ"ב סעיף זיי"ן. ונראה דר"ת סובר דהגט בטל בלא ע"מ אף שיש ע"ח כמ"ש הב"ש סי' קל"ג סק"ג ולכן ס"ל בפשיטות דע"ח לעולם אינן רק מפני תיקון העולם. אבל לפ"ד הדיעה הראשונה בשו"ע שם דדיעבד כשר בע"ח בלי ע"מ א"כ ע"ח ענין גדול הוא. וכיון שהוא צוה תחלה לע"ח לחתום ואח"כ נתנו לה קודם שחתמו העדים י"ל דלאו נתינה הוא. וגם לדיעה האחרונה צ"ע ולקמן יתבאר עוד מזה). ומה שתפס כת"ר עלי דא"כ לסברתי יהיו ד' הרשב"א סותרים זא"ז ממ"ש (די"ח) עוד יש לי לומר ללישנא קמא כו'. למ"ש (דפ"ח) בענין אמלוכי אימלך. ומחמת זה נכנס כת"ר ליישב ביניהם בדברים שאינן לפי פשוטן במח"כ. ואני אומר דהרי הרשב"א סיים (דפ"ח) המלכה שבנתיים למה פוסלת לר"נ דאית לי' חוזר ומגרש בו עכ"ל. הרי שאין מחלק בין ביטול גט שלם לגט שלא נגמר וכסברת ר"י בתוס'. וכן (די"ח) כ' ג"כ כסברא זו וכמש"ש וא"ת ולפי כו' ותירץ ר"י כו'. אלא מיהו כו' רק אח"כ נמלך וכתב עוד יש לי לומר והדבר פשוט דבדף פ"ח הניח הצ"ע לסברתו הראשונה שבדף י"ח. ומ"מ אנו מי לא נחוש לסברת רש"י ור"ע בתוס' (דף ל"ב) סד"ה התם. כיון שלפנינו שהרב"י בש"ע חשש להחמיר דהוי ספק מגורשת אפילו בגט שנגמר. כש"כ וק"ו שיש לנו לחוש לסברת רש"י וסייעתו שיש לה מקום יותר לשתי הגרסאות דהשולח ודהאומר ופשט הגמרא (דפ"ח). גם כתבתי סמך לסברא זו מהא דכפה רב יהודה לחתני' דר' ירמיה ביראה לצוות ליתן גט מחדש ושלא היה די לו במה שיבטל הביטול ויצוה ליתן גט הראשון וכתבתי משום שי"ל דביטלו באמצע קודם שנגמר הגט ואז אינו חוזר ומגרש בו. וע"ז תמה כת"ר עלי וכתב שותא דמרן לא ידענא היכן מבואר שם דמיירי באמצע עכ"ל. ואשתמיטתי' סה"ת סי' קכ"ח שפלפל ליישב סוגיא הנ"ל וז"ל וקשה דרב ששת כו'. וכן ר"י דעבד הכי לחתני' דר' ירמיה ביראה אמאי עשה גט אחר וליבטל מודעא וביטול דעבד כו'. ולבסוף העלה כמ"ש שהבעל ביטל את הגט לעדים עצמן קודם שנגמר הגט אבל לאחר שנגמר הגט שנכתב ונחתם אינו יכול לבטל הגט עצמו עכ"ל ועם כי יש לדקדק הרבה להבין דבריו שם עכ"פ מבואר בהדיא בו דמיירי שהבעל ביטל הגט לעדים עצמן קודם שנגמר. וע' במרדכי פרק השולח סי' שס"ח מזה והכריח זה ג"כ ממעשה רב דרב יהודה אשקלי' כו' כנ"ל. והעירני לזה הרב המ"ץ דק' האדיץ ר' יוסף נ"י. וכ"מ קצת בחי' הריטב"א רפ"ג דקדושין (דנ"ט ע"ב) שכ' וק"ל לרבינו כו' ותירץ דאנן הוה ס"ד כו' דכל כמה דלא מטי גיטא ליד האשה יכול הוא לבטל הגט לומר שתבטל שליחותו למפרע ולא הוה לשמה ופסול. ואנן אמרינן דכיון שנכתב ונחתם על פיו והוה לשמה תו לא אפשר לבטלו שלא יהא לשמה עכ"ל משמע דקודם שנחתם שעדיין לא נגמר יכול לבטל שליחותו למפרע:
ומ"ש רומע"ל דדוקא קודם שנגמר כתיבתו ס"ל לרש"י דמתבטל גוף הגט. אבל כשנגמר כתב הגט וביטלו קודם שנחתם ה"ל כאילו נגמר כולו וחוזר ומגרש בו אין נראה לי דהא התוס' (דל"ב) סד"ה התם נקטו בלשונם קודם שנחתם. וכן הרמב"ן והרשב"א. וגם הטעם ברור דאע"ג דע"ח הם רק מדרבנן מ"מ כל שצוה הבעל שיחתמו והם לא חתמו הגט בטל מדאורייתא דכש"כ הוא מדין כולכם חתומו. וא"כ כיון שמתחלה צוה שיחתמו ע"ח כל שלא חתמו לא נגמר הגט מדאורייתא כאילו לא נגמר כתיבתו וממילא יכול לבטלו כמו קודם שנגמר כתיבתו. ועוד דהא הרבה פוסקים ס"ל דהרי את מותרת אינו מעכב בגט כיון שכבר כ' הרבה לשונות המועילים. ואפ"ה יכול לבטלו קודם שגמר כתיבת הרי את מותרת לכל אדם. וא"כ ממקומו הוא מוכרע מאימלוכי אימלך (דדפ"ח) לפרש"י והר"ע בתוס' דמשמע בגמ' שם דאפי' לא אימליך עד אחר שכ' והרי את מתבטל הגט וכדפריך בגמ' ודילמא הכי אתרמי כו' דהיינו שנמלך אחר שכתב והרי את קודם מותרת והרי רש"י עצמו ס"ל דהרי את מותרת אינו מעכב בגט כמ"ש הר"ן בשמו בסוגיא דגופו של גט כו' פ' המגרש. וא"כ ה"ל כמו שנגמר כתי' הגט ואיך יכול לבטלו ועכצ"ל דהוא משום דעדיין לא חתמו הע"ח שצוה שיחתמו. או משום דכיון שבדעתו שיגמרוהו כתיקונו כל שלא נגמר אינו מעשה שלם. ועבב"י סי' קכ"ב דאפילו פסול דרבנן נק' חספא בעלמא ע"ש. מיהו יש לדחות הראי' מן והרי את מותרת. דאע"ג דהפוסקי' ס"ל דא"צ לכתוב והרי את מותרת. זהו מפני שכתבו תחלה ודן דיהוי ליכי מנאי ספר תרוכין. וכמ"ש בהגמ"ר סוף גיטין סי' תס"ז בשם העיטור וכ"ה בב"י סי' קכ"ו. אכן לפי המשנה דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ריה"ו אומר ודן. א"כ לת"ק שלא היו צריכים לכתוב ודן היה העיקר הגט הרי את מותרת לכל אדם. וא"כ הגמרא (דפ"ח) דקאי על מתניתן שייר מקצת הגט. י"ל דהמשנה קאי לת"ק דר' יהודה דא"צ לכתוב ודן. ע"כ הרי את מותרת זהו גופו של גט. לכן כשלא כתב עדיין זה נקרא לא נגמר גוף הגט. אך מלשון התוספות פרק כל הגט (דכ"ו ע"א) סד"ה וצריך. שהרי מאריכין לכתוב כמה לשונות בגט דחשוב כמו והרי את מותרת לכל אדם עכ"ל משמע מלשונם לכאורה דאף בלתי ודן דיהוי ובלתי הרי את מותרת יש ג"כ כמה לשונות בגט המבארים ענין הגרושין והיינו כמ"ש בטופס הגט שברש"י פרק המגרש (דף פ"ה ע"ב) פטרית יתיכי כו' וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי ליכי דיתיהוייין רשאה ושלטאה בנפשייכי למהך להתנסבא לכל מאן דיתיצבייין כו' עכ"ל א"כ לשון זה בלבד ודאי סגי. וכן משמע בחידושי הרשב"א פרק כל הגט שם וז"ל שהרי מאריכין כו' ועוד שהרי כתוב בגט למהך להתנסבא לכל גבר דיתיצבייין עכ"ל נשמע דזה לבד סגי אף בלא ודן. לכן הרי את מותרת הוא רק לשופרא דשטרא לפרש"י. ואעפ"כ נקרא שלא נגמר הגט כנ"ל. וא"כ הראיה נכונה. אך אנן בדידן א"צ לזה דודאי קודם שחתמו ע"ח לא היה ממש בהגט מדאורייתא כיון שמינה ע"ח וא"כ ממילא דשוה כשמבטלו אז כמו כשביטלו קודם שנגמר כתי'. (ואחר זמן רב ראיתי בספר משכנות יעקב שכתב הלא בידו לבטל ציוויו כו' ודבריו תמוהים דמה בכך עכ"פ כל זמן שלא ביטלם לא נגמר מעשה הגט מדאורייתא והוי דבור ולכן יכול לבטלו. וראייתו מספר הישר לר"ת סי' תקצ"ט יש לדחות דהתם עכ"פ חתמו העדים בציוויו לאחר שקבלתו מידו ומ"מ יש להקשות על ר"ת שהרי אפילו לגבי בפנ"כ ובפנ"ח דמדאורייתא א"צ כלל אמרינן פ"ק (דף ה' ע"ב) כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננה לה כו' ולא סגי בנתינה הראשונה. וכ"פ בש"ע סי' קמ"ב סעיף זיי"ן. ונראה דר"ת סובר דהגט בטל בלא ע"מ אף שיש ע"ח כמ"ש הב"ש סי' קל"ג סק"ג ולכן ס"ל בפשיטות דע"ח לעולם אינן רק מפני תיקון העולם. אבל לפ"ד הדיעה הראשונה בשו"ע שם דדיעבד כשר בע"ח בלי ע"מ א"כ ע"ח ענין גדול הוא. וכיון שהוא צוה תחלה לע"ח לחתום ואח"כ נתנו לה קודם שחתמו העדים י"ל דלאו נתינה הוא. וגם לדיעה האחרונה צ"ע ולקמן יתבאר עוד מזה). ומה שתפס כת"ר עלי דא"כ לסברתי יהיו ד' הרשב"א סותרים זא"ז ממ"ש (די"ח) עוד יש לי לומר ללישנא קמא כו'. למ"ש (דפ"ח) בענין אמלוכי אימלך. ומחמת זה נכנס כת"ר ליישב ביניהם בדברים שאינן לפי פשוטן במח"כ. ואני אומר דהרי הרשב"א סיים (דפ"ח) המלכה שבנתיים למה פוסלת לר"נ דאית לי' חוזר ומגרש בו עכ"ל. הרי שאין מחלק בין ביטול גט שלם לגט שלא נגמר וכסברת ר"י בתוס'. וכן (די"ח) כ' ג"כ כסברא זו וכמש"ש וא"ת ולפי כו' ותירץ ר"י כו'. אלא מיהו כו' רק אח"כ נמלך וכתב עוד יש לי לומר והדבר פשוט דבדף פ"ח הניח הצ"ע לסברתו הראשונה שבדף י"ח. ומ"מ אנו מי לא נחוש לסברת רש"י ור"ע בתוס' (דף ל"ב) סד"ה התם. כיון שלפנינו שהרב"י בש"ע חשש להחמיר דהוי ספק מגורשת אפילו בגט שנגמר. כש"כ וק"ו שיש לנו לחוש לסברת רש"י וסייעתו שיש לה מקום יותר לשתי הגרסאות דהשולח ודהאומר ופשט הגמרא (דפ"ח). גם כתבתי סמך לסברא זו מהא דכפה רב יהודה לחתני' דר' ירמיה ביראה לצוות ליתן גט מחדש ושלא היה די לו במה שיבטל הביטול ויצוה ליתן גט הראשון וכתבתי משום שי"ל דביטלו באמצע קודם שנגמר הגט ואז אינו חוזר ומגרש בו. וע"ז תמה כת"ר עלי וכתב שותא דמרן לא ידענא היכן מבואר שם דמיירי באמצע עכ"ל. ואשתמיטתי' סה"ת סי' קכ"ח שפלפל ליישב סוגיא הנ"ל וז"ל וקשה דרב ששת כו'. וכן ר"י דעבד הכי לחתני' דר' ירמיה ביראה אמאי עשה גט אחר וליבטל מודעא וביטול דעבד כו'. ולבסוף העלה כמ"ש שהבעל ביטל את הגט לעדים עצמן קודם שנגמר הגט אבל לאחר שנגמר הגט שנכתב ונחתם אינו יכול לבטל הגט עצמו עכ"ל ועם כי יש לדקדק הרבה להבין דבריו שם עכ"פ מבואר בהדיא בו דמיירי שהבעל ביטל הגט לעדים עצמן קודם שנגמר. וע' במרדכי פרק השולח סי' שס"ח מזה והכריח זה ג"כ ממעשה רב דרב יהודה אשקלי' כו' כנ"ל. והעירני לזה הרב המ"ץ דק' האדיץ ר' יוסף נ"י. וכ"מ קצת בחי' הריטב"א רפ"ג דקדושין (דנ"ט ע"ב) שכ' וק"ל לרבינו כו' ותירץ דאנן הוה ס"ד כו' דכל כמה דלא מטי גיטא ליד האשה יכול הוא לבטל הגט לומר שתבטל שליחותו למפרע ולא הוה לשמה ופסול. ואנן אמרינן דכיון שנכתב ונחתם על פיו והוה לשמה תו לא אפשר לבטלו שלא יהא לשמה עכ"ל משמע דקודם שנחתם שעדיין לא נגמר יכול לבטל שליחותו למפרע:
הקיצור נתבאר שגט שצוה הבעל לכתוב ולחתום. וקודם שחתמו העדים ביטל גוף הגט הוא בטל דחשוב לא נגמר הגט. ושיש ראיה לזה מהגמרא פרק השולח גבי רב יהודה לפי' סה"ת דמיירי שביטלו המגרש קודם שנגמר הגט:
וג
והנה בנ"ד שאמר ניטא קאיין גט איך גיב ניט הדבר ברור דביטול שליחות הע"ח כמ"ש בתשובתי הראשונה דנתינה כולל ג"כ כתיבה. ולא מיבעי לסברת גדולי הפוסקים דכל ביטול אין אנו מפרשים לשנתכוין רק לבטל שליחות השליח הולכה כ"א שמבטל הכל אלא דאפ"ה חוזר ומגרש בו משום דגיטא גופא א"א להתבטל דלפ"ז בנ"ד דע"ח הוי רק דיבור שנתבטלו. אלא אפילו להרמב"ם דס"ל אפי' כשאומר גט זה בטל הוא אנו מפרשים שביטל רק הש"ה דלפ"ז לכאורה גם כאן י"ל כן אע"ג שהגט עדיין ביד הסופר מ"מ כיון שמינה ש"ה מקודם כנהוג נימא דנתכוין לבטל שלא יטלנו הש"ה. אך ז"א דעד כאן לא שמעינן לי' להרמב"ם רק על שאינו מבטל הגט שנגמר משום דאמדינן דעתיה דמהסתם אינו מבטל רק דבור דהיינו שליחות הש"ה ולא מעשה שהוא הגט שנגמר אע"ג דיכול לבטלו מ"מ אמרינן דלא אסיק אדעתי' לבטלו כיון דדי לו בביטול דבור דש"ה. אבל הכא דע"ח עדיין לא חתמו וג"כ רק דיבור הוא אין לנו הכרח כלל אפי' להרמב"ם לאפוקי לישנא ממשמעותי' לומר דלא נתכוין לבטלם וכש"כ שאמר ג"כ ניטא קאיין גט דניכר שרוצה לבטל הכל ונכון הדבר אצלו לבטל מכל וכל. וכיון שכן הדבר ברור דע"ח נתבטלו לכ"ע ואין בזה דיעות להקל כלל לומר שלא נתבטלו הע"ח. מעתה יש לדון ג"כ דנתבטל ג"כ כתיבת הגט ואין חוזר ומגרש בו אפי' היה מצוה לע"ח לחתום. והנה אם היה מבטל בפירוש קודם שנחתם את כתב הגט שנכתב ודאי היה כת"ר מודה דאין חוזר ומגרש בו שהרי אפי' אם כבר נכתב ונחתם וביטלו בפי' אנו מורין כן דאין חוזר ומגרש בו והוי ספק מגורשת כש"כ בביטול קודם שנחתם שנוסף ע"ז סברת רש"י וסייעתו דיש להחמיר בזה יותר ויותר ואין לו לדון להקל רק משום שלא ביטל בפירוש את כתב הגט כ"א הע"ח וש"ה ונאמר שמא בכתב הגט לא פגע ולא נגע ולא ביטלו כלל ועל נקודה זו מוסב כל שאילתינו דאילו נניח כן פשיטא שאין שום מקום להקל. וע"ז ראייתי ברורה מאימלוכי אימלך (דדף פ"ח) שאם מנעו מלהשלים כתיבת הגט שזהו פי' אימלך. עי"ז אנו דנים שביטל ג"כ מה שכבר נכתב דהכי פרש"י אימלך שלא לגרשה ונמצא הראשון בטל משמע דאין החשש שמא ביטל בפירוש את מה שכתב כבר דזה אינו מתפרש כלל בלשון אימלך. וכמו הא דתנן ר"פ כל הגט כתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו חבירו כו'. היינו ודאי דלא ביטלו מתורת גט דא"כ פשיטא דחספא הוא למ"ד דאין חוזר ומגרש בו. וה"נ באימלך דכאן אין החשש שביטל בפי' מה שכבר כתב. די"ל דבדין אין לחוש לזה דמעמידין אותו אחזקתו ע' שו"ת תודת שלמים סי' יו"ד שהאריך בענין חזקה זו דהגט. רק לדלמא אימלך מלהשלים לחוד שייך לחוש ואין מעמידין בזה אחזקה מכמה טעמי. חדא בזה ליכא חזקה כיון שיש ספק בעיקר התחלת הדבר הזה ותו דפרש"י דנראין כן הדברים הואיל ויש ריוח מלמטה אבל אין מזה ראיה לשביטל מש"כ כבר וכיון שא"א לחוש רק לשמא נמלך ומנעו מלהשלים כתיבת הגט א"כ צריכים אנו להתבונן מהכ"ת נתבטל מש"כ כבר כיון שזה לא ביטל כבר כלל מש"כ כבר והרי רש"י ביאר בפי' שנתבטל ג"כ מש"כ כבר כמ"ש ונמצא הראשון בטל. וכן בתוס' הבינו כן בפרש"י ומ"ש התוס' שביטלו היינו שנתבטל ע"י אימלוכי אימלך מלגרש בו א"ו שע"י המלכה זו שלא לגרש מתבטל כתב הגט דלמפרע ג"כ. וכמ"ש הטעם בתשובתי הראשונה. ועל תירוץ הרמב"ן יש לשאול דא"כ מאי פריך הש"ס אח"כ ודלמא אתרמי ליה הלא כל ענין הרי את מותרת אינו מעכב בגט לפרש"י כמ"ש הר"ן בשמו בסוגיא דגופו של גט כו'. וא"כ מהו החשש כ"כ אם נכתב שלא לשמו. אלא עכצ"ל משום דנתבטל כתב הגט למפרע:
והנה בנ"ד שאמר ניטא קאיין גט איך גיב ניט הדבר ברור דביטול שליחות הע"ח כמ"ש בתשובתי הראשונה דנתינה כולל ג"כ כתיבה. ולא מיבעי לסברת גדולי הפוסקים דכל ביטול אין אנו מפרשים לשנתכוין רק לבטל שליחות השליח הולכה כ"א שמבטל הכל אלא דאפ"ה חוזר ומגרש בו משום דגיטא גופא א"א להתבטל דלפ"ז בנ"ד דע"ח הוי רק דיבור שנתבטלו. אלא אפילו להרמב"ם דס"ל אפי' כשאומר גט זה בטל הוא אנו מפרשים שביטל רק הש"ה דלפ"ז לכאורה גם כאן י"ל כן אע"ג שהגט עדיין ביד הסופר מ"מ כיון שמינה ש"ה מקודם כנהוג נימא דנתכוין לבטל שלא יטלנו הש"ה. אך ז"א דעד כאן לא שמעינן לי' להרמב"ם רק על שאינו מבטל הגט שנגמר משום דאמדינן דעתיה דמהסתם אינו מבטל רק דבור דהיינו שליחות הש"ה ולא מעשה שהוא הגט שנגמר אע"ג דיכול לבטלו מ"מ אמרינן דלא אסיק אדעתי' לבטלו כיון דדי לו בביטול דבור דש"ה. אבל הכא דע"ח עדיין לא חתמו וג"כ רק דיבור הוא אין לנו הכרח כלל אפי' להרמב"ם לאפוקי לישנא ממשמעותי' לומר דלא נתכוין לבטלם וכש"כ שאמר ג"כ ניטא קאיין גט דניכר שרוצה לבטל הכל ונכון הדבר אצלו לבטל מכל וכל. וכיון שכן הדבר ברור דע"ח נתבטלו לכ"ע ואין בזה דיעות להקל כלל לומר שלא נתבטלו הע"ח. מעתה יש לדון ג"כ דנתבטל ג"כ כתיבת הגט ואין חוזר ומגרש בו אפי' היה מצוה לע"ח לחתום. והנה אם היה מבטל בפירוש קודם שנחתם את כתב הגט שנכתב ודאי היה כת"ר מודה דאין חוזר ומגרש בו שהרי אפי' אם כבר נכתב ונחתם וביטלו בפי' אנו מורין כן דאין חוזר ומגרש בו והוי ספק מגורשת כש"כ בביטול קודם שנחתם שנוסף ע"ז סברת רש"י וסייעתו דיש להחמיר בזה יותר ויותר ואין לו לדון להקל רק משום שלא ביטל בפירוש את כתב הגט כ"א הע"ח וש"ה ונאמר שמא בכתב הגט לא פגע ולא נגע ולא ביטלו כלל ועל נקודה זו מוסב כל שאילתינו דאילו נניח כן פשיטא שאין שום מקום להקל. וע"ז ראייתי ברורה מאימלוכי אימלך (דדף פ"ח) שאם מנעו מלהשלים כתיבת הגט שזהו פי' אימלך. עי"ז אנו דנים שביטל ג"כ מה שכבר נכתב דהכי פרש"י אימלך שלא לגרשה ונמצא הראשון בטל משמע דאין החשש שמא ביטל בפירוש את מה שכתב כבר דזה אינו מתפרש כלל בלשון אימלך. וכמו הא דתנן ר"פ כל הגט כתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו חבירו כו'. היינו ודאי דלא ביטלו מתורת גט דא"כ פשיטא דחספא הוא למ"ד דאין חוזר ומגרש בו. וה"נ באימלך דכאן אין החשש שביטל בפי' מה שכבר כתב. די"ל דבדין אין לחוש לזה דמעמידין אותו אחזקתו ע' שו"ת תודת שלמים סי' יו"ד שהאריך בענין חזקה זו דהגט. רק לדלמא אימלך מלהשלים לחוד שייך לחוש ואין מעמידין בזה אחזקה מכמה טעמי. חדא בזה ליכא חזקה כיון שיש ספק בעיקר התחלת הדבר הזה ותו דפרש"י דנראין כן הדברים הואיל ויש ריוח מלמטה אבל אין מזה ראיה לשביטל מש"כ כבר וכיון שא"א לחוש רק לשמא נמלך ומנעו מלהשלים כתיבת הגט א"כ צריכים אנו להתבונן מהכ"ת נתבטל מש"כ כבר כיון שזה לא ביטל כבר כלל מש"כ כבר והרי רש"י ביאר בפי' שנתבטל ג"כ מש"כ כבר כמ"ש ונמצא הראשון בטל. וכן בתוס' הבינו כן בפרש"י ומ"ש התוס' שביטלו היינו שנתבטל ע"י אימלוכי אימלך מלגרש בו א"ו שע"י המלכה זו שלא לגרש מתבטל כתב הגט דלמפרע ג"כ. וכמ"ש הטעם בתשובתי הראשונה. ועל תירוץ הרמב"ן יש לשאול דא"כ מאי פריך הש"ס אח"כ ודלמא אתרמי ליה הלא כל ענין הרי את מותרת אינו מעכב בגט לפרש"י כמ"ש הר"ן בשמו בסוגיא דגופו של גט כו'. וא"כ מהו החשש כ"כ אם נכתב שלא לשמו. אלא עכצ"ל משום דנתבטל כתב הגט למפרע:
זקיצור בגט שלא חתמו עליו עידי חתימה אפילו כבר מינה עליו שליח הולכה וביטל הגט מודה הרמב"ם דהביטול קאי ג"כ על עידי חתימה ולא על ש"ה לבד ושע"י ביטול עידי חתימה נתבטל ממילא ג"כ כתב הגט לפ"ד רוב דיעות הפוסקים הנזכר לעיל סעיף א':
חד
ועכשיו אוסיף דהנה רבי ורשב"ג נחלקו ר"פ השולח בעדות ושליחות שביטל הבעל מקצתה אי בטל כולה וע' בפנ"י שם דהתם לא נגע הבעל כלל בביטול כללות הגט שאמר לעשרה כתבו ותנו וכשביטל רק שני' שהן לא יכתבו הרי לא ביטל בפי' את השמונה הנשארים ויכול הגט להכתב ולהנתן ע"י כל שנים משמונה הנשארים דכך הדין באומר לעשרה כתבו ותנו. שכל שנים מהם יכולים לכתוב וליתן כו'. ואפ"ה ס"ל לרשב"ג דכשביטל מקצתן אמרינן דדעתי' אכולן וה"ל כאילו ביטל כולן בפירוש. ורבי פליג וס"ל דלא נתכוין לבטל כולן רק אותן שביטל לפניהם לבד. ובחי' הרמב"ן שם כ' לפרש טעמי' דרבי שמא בעדות זה אינו רוצה ואינו רוצה בא' שיהיה עליו עד עכ"ל. ור"ל שהרי אין לנו ראיה מביטול זה שאינו חפץ בכללות הגט דנוכיח מזה דנתכוין לבטל כולם שהרי יש לתלות שביטל רק את עד זה משום שאינו חפץ בו שיהיה הוא עליו עד אבל לעולם רוצה הוא בכללות ענין הגט ובחי' הר"ן כ' וז"ל לא בטלה כולה דבעדות זו הוא רוצה ואינו רוצה באחר שיהיה עליו עד עכ"ל. והיינו כדפרישית דלעולם רוצה הוא בכללות עדות זו רק באיש זה הפרטי אינו רוצה. וגם בהרמב"ן י"ל דצ"ל הוא רוצה ואפי' הגי' אינו רוצה מ"מ המכוון אחד כדפי' זהו טעמו דרבי ורשב"ג סבר דלא תלינן בזה אלא אמרינן דודאי אינו חפץ בכללות הגט. ולכאורה צ"ל לרשב"ג לו יהא באמת כן דאינו חפץ בכללות הגט מ"מ כיון דלא ביטל בפי' השמונה עדים הנשארים א"כ ה"ל רק גילוי דעתא בגיטא ודוחק לומר דרשב"ג ס"ל ג"ד בגיטא מילתא היא. אעכצ"ל דכיון דביטל קצת הענין בפי' עדיף מג"ד לרשב"ג. והנה מעתה בנד"ז שביטל הע"ח פשיטא דלרשב"ג ודאי ביטל ג"כ מה שכבר נכתב דהא ס"ל דעדות שבטל מקצתה בטל כולה אלא אפי' לרבי יש סברא גדולה לחלק דהתם ה"ט דאמרינן דלא בטלה כולה כמ"ש הרמב"ן והר"ן הטעם משום דתלינן שלעולם חפץ בכללות הענין לכן תלינן שביטל רק זה הפרטי. והיינו דוקא התם שאין הדברים מגיעים לכללות הגט. אבל הכא שפגע ונגע בודאי בהגט ממש שכל דבריו הן למנוע גמר כתיבת הגט. ואין לתלות כלל לשאינו חפץ בע"ח אלו. וכמו שאמר ניטא קאיין גט איך גיב ניט קאיין גט הרי תלה הביטול בהגט לא בהעדים לומר איך וויל ניט איר זאלט חתמנן אופען גט כמו בפלוגתא דר' ורשב"ג. אפי' רבי י"ל דמודה שנתבטל כל הגט דהא רבי לא פליג רק כשהזכיר הביטול על העדים שאינו רוצה בו שיהיה עד אז י"ל דלא כיון לבטל הנשארים. משא"כ הכא דהזכיר עצם הגט ודאי ביטל מקצתו ביטל כולו. ואף את"ל שאין הכרח כ"כ לחלק לדעת רבי מ"מ הרי כ' הר"ן ר"פ השולח דכל מה שלא נפסק הלכה כרבי מחמירין לפסוק כרשב"ג ולכן פסק הרמב"ם בשליחות שבטלה מקצתה דבטלה כולה כרשב"ג. אע"ג דבהדיא פליג רבי עלי' בהא כש"כ בנדון זה שקרוב הדבר מאד לומר דרבי לא פליג כלל עלי'. הרי נת' טעם נכון לדעת רש"י דס"ל שע"י שמנעו מלהשלים נתבטל כתב הגט למפרע ג"כ. ואע"ג דאיכא התם ספיקא בגמרא שמא רשב"ג ג"כ סובר דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. מ"מ הרמב"ם נ' דס"ל כלישנא דרשב"ג ס"ל דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מדפסק כן בשליחות וכ"מ בגמרא שם דהכי סבר רב אשי כהך לישנא ע"ש. (ובהא א"ש דלק"מ על פרש"י וסייעתו דאימלוכי אימלך חשוב ביטול ממשנה שלימה ר"פ כל הגט כתב לגרש בו את אשתו ונמלך כו' ורב ששת דס"ל דיכול לבטל גוף הגט מוכרח לומר דנמלך לא הוה ביטול וא"כ גם ר"נ י"ל דלא פליג עליה בזה וראיתי שהמ"י הביא ראיה מזה דהמלכה אינו ביטול וכבר כתבתי בתשובתי הראשונה לחלק בין נמלך אגט שנגמר לנמלך אגט שלא נגמר. אך עפמש"כ יש לחלק עוד בפשיטות בין אלעבר ללהבא דעל מה שכבר נעשה נאמר דלא חשוב ההמלכה ביטול. והיינו מתני' דר"פ כל הגט שהגט כבר נגמר לכן אין מה שנמלך מלגרש בו חשוב ביטול כלל לעצם הגט רק על נתינתו לבד לא כן הכא (בדף פ"ח) שעדיין לא נגמר הגט א"כ מה שנמלך ומנעו מלהשלים הגט בהכרח הוי ביטול למה שלא נעשה עדיין היינו להעידי חתימה ולהסופר שלא יחתמו וישלימו הגט וכיון שכן ממילא בהכרח שהוא ביטל ג"כ להגט שנכתב משום דע"י שנתבטל מקצת הגט ממש לכ"ע בטל כולו) הרי נת' בס"ד דלהאומרים שגט שלא נחתם אם ביטל בפי' אינו חוזר ומגרש בו אזי כמו"כ כשביטל רק הע"ח ה"ל ג"כ כמו אילו ביטל בפי' כתב הגט דכך מוכרח לפרש"י ויש לזה ראיה מהגמרא וכמשי"ת עוד לקמן. והנה עוד נתיישבתי אח"כ דברור הדבר בנ"ד שנתבטל כולו מטעם אחר דאם היה רק מבטל ואומר איך גיב קאיין גט ניט שהוא רק ביטול עסק דלהבא אז היה שייך החקירה שכתבנו דכיון דנגע במקצת הגט י"ל דלרבי ג"כ נתבטל כל הגט. אבל בנ"ד שבפה מלא אמר ניטא קאיין גט דמשמע דכל הגט כמאן דליתיה. ואע"פ שאנו דנין שאפשר לומר דלשון זה לא מהני לבטל משום דהוא לשון עבר. מ"מ ליכא לספוקי מ"ש הרמב"ן שמא רק בעדות זה אינו רוצה וה"נ נימא שמא רק בע"ח אינו רוצה דהרי ניכר בהדיא שאינו רוצה בכל הגט מאומרו ניטא קאיין גט רק דלשון זה לא מהני לבטל. אבל מ"מ יגיד עליו רעו. דבאומרו איך גיב ניט כו' וביטל מקצתו דהיינו הע"ח דביטל כולו לרבי ג"כ כיון שא"א לומר שלא רצה לנוגע בכל הגט כמו התם:
ועכשיו אוסיף דהנה רבי ורשב"ג נחלקו ר"פ השולח בעדות ושליחות שביטל הבעל מקצתה אי בטל כולה וע' בפנ"י שם דהתם לא נגע הבעל כלל בביטול כללות הגט שאמר לעשרה כתבו ותנו וכשביטל רק שני' שהן לא יכתבו הרי לא ביטל בפי' את השמונה הנשארים ויכול הגט להכתב ולהנתן ע"י כל שנים משמונה הנשארים דכך הדין באומר לעשרה כתבו ותנו. שכל שנים מהם יכולים לכתוב וליתן כו'. ואפ"ה ס"ל לרשב"ג דכשביטל מקצתן אמרינן דדעתי' אכולן וה"ל כאילו ביטל כולן בפירוש. ורבי פליג וס"ל דלא נתכוין לבטל כולן רק אותן שביטל לפניהם לבד. ובחי' הרמב"ן שם כ' לפרש טעמי' דרבי שמא בעדות זה אינו רוצה ואינו רוצה בא' שיהיה עליו עד עכ"ל. ור"ל שהרי אין לנו ראיה מביטול זה שאינו חפץ בכללות הגט דנוכיח מזה דנתכוין לבטל כולם שהרי יש לתלות שביטל רק את עד זה משום שאינו חפץ בו שיהיה הוא עליו עד אבל לעולם רוצה הוא בכללות ענין הגט ובחי' הר"ן כ' וז"ל לא בטלה כולה דבעדות זו הוא רוצה ואינו רוצה באחר שיהיה עליו עד עכ"ל. והיינו כדפרישית דלעולם רוצה הוא בכללות עדות זו רק באיש זה הפרטי אינו רוצה. וגם בהרמב"ן י"ל דצ"ל הוא רוצה ואפי' הגי' אינו רוצה מ"מ המכוון אחד כדפי' זהו טעמו דרבי ורשב"ג סבר דלא תלינן בזה אלא אמרינן דודאי אינו חפץ בכללות הגט. ולכאורה צ"ל לרשב"ג לו יהא באמת כן דאינו חפץ בכללות הגט מ"מ כיון דלא ביטל בפי' השמונה עדים הנשארים א"כ ה"ל רק גילוי דעתא בגיטא ודוחק לומר דרשב"ג ס"ל ג"ד בגיטא מילתא היא. אעכצ"ל דכיון דביטל קצת הענין בפי' עדיף מג"ד לרשב"ג. והנה מעתה בנד"ז שביטל הע"ח פשיטא דלרשב"ג ודאי ביטל ג"כ מה שכבר נכתב דהא ס"ל דעדות שבטל מקצתה בטל כולה אלא אפי' לרבי יש סברא גדולה לחלק דהתם ה"ט דאמרינן דלא בטלה כולה כמ"ש הרמב"ן והר"ן הטעם משום דתלינן שלעולם חפץ בכללות הענין לכן תלינן שביטל רק זה הפרטי. והיינו דוקא התם שאין הדברים מגיעים לכללות הגט. אבל הכא שפגע ונגע בודאי בהגט ממש שכל דבריו הן למנוע גמר כתיבת הגט. ואין לתלות כלל לשאינו חפץ בע"ח אלו. וכמו שאמר ניטא קאיין גט איך גיב ניט קאיין גט הרי תלה הביטול בהגט לא בהעדים לומר איך וויל ניט איר זאלט חתמנן אופען גט כמו בפלוגתא דר' ורשב"ג. אפי' רבי י"ל דמודה שנתבטל כל הגט דהא רבי לא פליג רק כשהזכיר הביטול על העדים שאינו רוצה בו שיהיה עד אז י"ל דלא כיון לבטל הנשארים. משא"כ הכא דהזכיר עצם הגט ודאי ביטל מקצתו ביטל כולו. ואף את"ל שאין הכרח כ"כ לחלק לדעת רבי מ"מ הרי כ' הר"ן ר"פ השולח דכל מה שלא נפסק הלכה כרבי מחמירין לפסוק כרשב"ג ולכן פסק הרמב"ם בשליחות שבטלה מקצתה דבטלה כולה כרשב"ג. אע"ג דבהדיא פליג רבי עלי' בהא כש"כ בנדון זה שקרוב הדבר מאד לומר דרבי לא פליג כלל עלי'. הרי נת' טעם נכון לדעת רש"י דס"ל שע"י שמנעו מלהשלים נתבטל כתב הגט למפרע ג"כ. ואע"ג דאיכא התם ספיקא בגמרא שמא רשב"ג ג"כ סובר דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. מ"מ הרמב"ם נ' דס"ל כלישנא דרשב"ג ס"ל דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מדפסק כן בשליחות וכ"מ בגמרא שם דהכי סבר רב אשי כהך לישנא ע"ש. (ובהא א"ש דלק"מ על פרש"י וסייעתו דאימלוכי אימלך חשוב ביטול ממשנה שלימה ר"פ כל הגט כתב לגרש בו את אשתו ונמלך כו' ורב ששת דס"ל דיכול לבטל גוף הגט מוכרח לומר דנמלך לא הוה ביטול וא"כ גם ר"נ י"ל דלא פליג עליה בזה וראיתי שהמ"י הביא ראיה מזה דהמלכה אינו ביטול וכבר כתבתי בתשובתי הראשונה לחלק בין נמלך אגט שנגמר לנמלך אגט שלא נגמר. אך עפמש"כ יש לחלק עוד בפשיטות בין אלעבר ללהבא דעל מה שכבר נעשה נאמר דלא חשוב ההמלכה ביטול. והיינו מתני' דר"פ כל הגט שהגט כבר נגמר לכן אין מה שנמלך מלגרש בו חשוב ביטול כלל לעצם הגט רק על נתינתו לבד לא כן הכא (בדף פ"ח) שעדיין לא נגמר הגט א"כ מה שנמלך ומנעו מלהשלים הגט בהכרח הוי ביטול למה שלא נעשה עדיין היינו להעידי חתימה ולהסופר שלא יחתמו וישלימו הגט וכיון שכן ממילא בהכרח שהוא ביטל ג"כ להגט שנכתב משום דע"י שנתבטל מקצת הגט ממש לכ"ע בטל כולו) הרי נת' בס"ד דלהאומרים שגט שלא נחתם אם ביטל בפי' אינו חוזר ומגרש בו אזי כמו"כ כשביטל רק הע"ח ה"ל ג"כ כמו אילו ביטל בפי' כתב הגט דכך מוכרח לפרש"י ויש לזה ראיה מהגמרא וכמשי"ת עוד לקמן. והנה עוד נתיישבתי אח"כ דברור הדבר בנ"ד שנתבטל כולו מטעם אחר דאם היה רק מבטל ואומר איך גיב קאיין גט ניט שהוא רק ביטול עסק דלהבא אז היה שייך החקירה שכתבנו דכיון דנגע במקצת הגט י"ל דלרבי ג"כ נתבטל כל הגט. אבל בנ"ד שבפה מלא אמר ניטא קאיין גט דמשמע דכל הגט כמאן דליתיה. ואע"פ שאנו דנין שאפשר לומר דלשון זה לא מהני לבטל משום דהוא לשון עבר. מ"מ ליכא לספוקי מ"ש הרמב"ן שמא רק בעדות זה אינו רוצה וה"נ נימא שמא רק בע"ח אינו רוצה דהרי ניכר בהדיא שאינו רוצה בכל הגט מאומרו ניטא קאיין גט רק דלשון זה לא מהני לבטל. אבל מ"מ יגיד עליו רעו. דבאומרו איך גיב ניט כו' וביטל מקצתו דהיינו הע"ח דביטל כולו לרבי ג"כ כיון שא"א לומר שלא רצה לנוגע בכל הגט כמו התם:
טקיצור ראיה לזה מדין פלוגתא דרבי ורשב"ג בעדות ושליחות שבטלה מקצתה אם בטלה כולה. דאף להאומר דהתם לא בטלה כולה הכא דהגט חד מילתא הוא י"ל דכשביטל מקצתו שלא נגמר בטל גם מה שנכתב:
יה
מעתה אין להקל משום מה שכתבתי בתשובה ראשונה דיש כמה פי' באימלוכי אימלך ה"ה ר"י בתוס' והרמב"ן בהר"ן והר"ן עצמו. ולדברי כולם הגט כשר רק לפרש"י הגט פסול. וכמו שכתב לי הרב המ"צ דק' ראמען למה לא נסמוך על הגדולים האלו במקום עיגון נגד פרש"י. דלא דק בזה כלל. דאילו היו הגדולים האלו מחולקים עם רש"י בסברא זו דאם ביטל מקצת הגט אם חשוב ביטל לכולו דרש"י ס"ל דביטל מקצתו בטל כולו והם הוה ס"ל דביטל מקצתו לא בטל כולו. אז היה מקום לדבר בזה במקום עיגון ואף גם זאת החמיר בכללים שבסוף ספר גט פשוט לחוש למיעוט הפוסקים נגד הרוב בעניני גיטין וקדושין יעו"ש באריכות כלל ה' מילתא בטעמא. אבל באמת לא נזכר כלל שום רמז דמחולקים על רש"י בסברא זאת כלל ואדרבה נראה שמסכימים לזה. שהרי הרשב"א בחידושיו אחר שהעתיק ל' רש"י כ' ובתוס' הקשו דהא קיי"ל כרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו משמע דהא ניחא ליה דההמלכה שנמלך שלא לגרש חשיב ביטול למה שנכתב כבר מהגט. דאי לאו הכי עדיפא ה"ל לאקשויי היכן נז' בגמרא שביטל מה שכבר כתב וא"כ אפי' לרב ששת אמאי אין חוזר ומגרש בו מ"ש מהא דתנן רפ"ג כ' לגרש בו ונמלך ומצאו חבירו כו' דדוקא חבירו לא יגרש בו הא הוא מצי לגרש בו כדאמרינן בהדיא בגמרא שם ובודאי לרב ששת נמי א"ש דין המשנה עכצ"ל דנמלך אין זה ביטול הגט ממש. וא"כ מהו החשש באימלוכי אימלך דכאן דאין במשמע כלל ביטל מש"כ כבר כמו נמלך דהתם. א"ו אע"ג דנמלך אין כאן ביטול למפרע מ"מ הוא ביטול עסק דלהבא. ומש"ה התם שהגט כבר נגמר אין ביטול עסק דלהבא מזיק אלמפרע כמו אילו ביטל השליח הולכה לבד בפי' דיודה רב ששת דחוזר ומגרש בו דלא אמר רב ששת דאין חוזר ומגרש בו רק באומר גט שנתתי לך בטל הוא. אבל הכא דמיירי שנמלך באמצע הגט קודם שנגמר א"כ המלכה זו הוי עכ"פ ביטול למכאן ולהבא. וא"כ ביטל מקצת הגט וגט שבטל מקצתו בטל כולו. ומש"ה לרב ששת א"ש דאין חוזר ומגרש בו. ולכן לא הקשו הפוסקים על רש"י רק מרב נחמן לחוד. וא"כ ממילא מבואר דאודויי אודו לי' לרש"י בסברא זו דביטל מקצת הגט דלהבא הוי ביטול גם למקצת הגט שנכתב מקודם. רק דפליגי עלי' מטעם אחר משום דס"ל כר"נ דאמר חוזר ומגרש בו. וא"כ אפי' ביטל בפירוש מה שכתב מקודם מה בכך הא יכול לגרש בו וכאשר כ' בשם הרשב"א כך מוכח ג"כ בהר"ן. מעתה כיון דר"י והרמב"ן והר"ן וסייעתם לא נחלקו על פרש"י רק משום דס"ל דחוזר ומגרש בו. איך נסמוך עליהם בזה נגד פרש"י כיון שבש"ע סי' קמ"א סעי' ס"ו פסק דאפי' לאחר שנגמר הגט אם ביטלו בפירוש אין חוזר ומגרש בו. והכי הוי כביטלו בפי' כנ"ל דבזה אין שום חולק על פרש"י. וכש"כ בנדון זה שהגט לא נגמר שבזה נוסף עוד דיעות מגדולי הראשונים דכשביטלו בפירוש אין חוזר ומגרש בו כנ"ל באריכות והיש"ש פסק כן בפשיטות אע"פ דבגט שנגמר ס"ל לא כהרמב"ם רק דהוי מסירת מודעא כו' א"כ פשיטא דחמיר מספק מגורשת דדוקא בגט שכבר נגמר פסק הש"ע דהוי ספק שקול. ובנד"ז יכריע יותר הצד להחמיר. וכבר מבואר דבנד"ז ה"ל כביטול בפירוש. (ודברי המ"י לסמוך על הפוסקים דאף בביטול ממש הוא חוזר ומגרש בו. הם אינם מחוורין כלל מטעם הנ"ל. ומה שצירף משום שאין בלשון הזה לשון ביטול רק מחומר אשת איש באנו לחוש לכך כו' ע"ש ג"כ אינו נכון כלל דלפרש"י וסיעתו מוכרח דמה שנמלך קודם שנגמר הגט חשוב ביטול ממש ואם משום שחילק בין לא נגמר כתב הגט ללא נחתם כבר נתבאר שאין חילוק זה אמת. ואם משום דר"י והרשב"א והר"ן פליגי על פרש"י הלא גם זה כבר נתבאר דאינהו לא פליגי עליה מטעמו של המ"י דאין זה ביטול דאדרבה משמע שמודים דהוה כביטול ממש אלא דס"ל דאעפ"כ לא נתבטל מה שכבר נכתב ובזה ודאי א"א לסמוך ע"ז להקל כיון שהש"ע מחמיר יותר ויותר). וגם על יתר דבריו ימצא תשובות ממש"ל בתשובה ראשונה בענין ניטא קאיין גט:
מעתה אין להקל משום מה שכתבתי בתשובה ראשונה דיש כמה פי' באימלוכי אימלך ה"ה ר"י בתוס' והרמב"ן בהר"ן והר"ן עצמו. ולדברי כולם הגט כשר רק לפרש"י הגט פסול. וכמו שכתב לי הרב המ"צ דק' ראמען למה לא נסמוך על הגדולים האלו במקום עיגון נגד פרש"י. דלא דק בזה כלל. דאילו היו הגדולים האלו מחולקים עם רש"י בסברא זו דאם ביטל מקצת הגט אם חשוב ביטל לכולו דרש"י ס"ל דביטל מקצתו בטל כולו והם הוה ס"ל דביטל מקצתו לא בטל כולו. אז היה מקום לדבר בזה במקום עיגון ואף גם זאת החמיר בכללים שבסוף ספר גט פשוט לחוש למיעוט הפוסקים נגד הרוב בעניני גיטין וקדושין יעו"ש באריכות כלל ה' מילתא בטעמא. אבל באמת לא נזכר כלל שום רמז דמחולקים על רש"י בסברא זאת כלל ואדרבה נראה שמסכימים לזה. שהרי הרשב"א בחידושיו אחר שהעתיק ל' רש"י כ' ובתוס' הקשו דהא קיי"ל כרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו משמע דהא ניחא ליה דההמלכה שנמלך שלא לגרש חשיב ביטול למה שנכתב כבר מהגט. דאי לאו הכי עדיפא ה"ל לאקשויי היכן נז' בגמרא שביטל מה שכבר כתב וא"כ אפי' לרב ששת אמאי אין חוזר ומגרש בו מ"ש מהא דתנן רפ"ג כ' לגרש בו ונמלך ומצאו חבירו כו' דדוקא חבירו לא יגרש בו הא הוא מצי לגרש בו כדאמרינן בהדיא בגמרא שם ובודאי לרב ששת נמי א"ש דין המשנה עכצ"ל דנמלך אין זה ביטול הגט ממש. וא"כ מהו החשש באימלוכי אימלך דכאן דאין במשמע כלל ביטל מש"כ כבר כמו נמלך דהתם. א"ו אע"ג דנמלך אין כאן ביטול למפרע מ"מ הוא ביטול עסק דלהבא. ומש"ה התם שהגט כבר נגמר אין ביטול עסק דלהבא מזיק אלמפרע כמו אילו ביטל השליח הולכה לבד בפי' דיודה רב ששת דחוזר ומגרש בו דלא אמר רב ששת דאין חוזר ומגרש בו רק באומר גט שנתתי לך בטל הוא. אבל הכא דמיירי שנמלך באמצע הגט קודם שנגמר א"כ המלכה זו הוי עכ"פ ביטול למכאן ולהבא. וא"כ ביטל מקצת הגט וגט שבטל מקצתו בטל כולו. ומש"ה לרב ששת א"ש דאין חוזר ומגרש בו. ולכן לא הקשו הפוסקים על רש"י רק מרב נחמן לחוד. וא"כ ממילא מבואר דאודויי אודו לי' לרש"י בסברא זו דביטל מקצת הגט דלהבא הוי ביטול גם למקצת הגט שנכתב מקודם. רק דפליגי עלי' מטעם אחר משום דס"ל כר"נ דאמר חוזר ומגרש בו. וא"כ אפי' ביטל בפירוש מה שכתב מקודם מה בכך הא יכול לגרש בו וכאשר כ' בשם הרשב"א כך מוכח ג"כ בהר"ן. מעתה כיון דר"י והרמב"ן והר"ן וסייעתם לא נחלקו על פרש"י רק משום דס"ל דחוזר ומגרש בו. איך נסמוך עליהם בזה נגד פרש"י כיון שבש"ע סי' קמ"א סעי' ס"ו פסק דאפי' לאחר שנגמר הגט אם ביטלו בפירוש אין חוזר ומגרש בו. והכי הוי כביטלו בפי' כנ"ל דבזה אין שום חולק על פרש"י. וכש"כ בנדון זה שהגט לא נגמר שבזה נוסף עוד דיעות מגדולי הראשונים דכשביטלו בפירוש אין חוזר ומגרש בו כנ"ל באריכות והיש"ש פסק כן בפשיטות אע"פ דבגט שנגמר ס"ל לא כהרמב"ם רק דהוי מסירת מודעא כו' א"כ פשיטא דחמיר מספק מגורשת דדוקא בגט שכבר נגמר פסק הש"ע דהוי ספק שקול. ובנד"ז יכריע יותר הצד להחמיר. וכבר מבואר דבנד"ז ה"ל כביטול בפירוש. (ודברי המ"י לסמוך על הפוסקים דאף בביטול ממש הוא חוזר ומגרש בו. הם אינם מחוורין כלל מטעם הנ"ל. ומה שצירף משום שאין בלשון הזה לשון ביטול רק מחומר אשת איש באנו לחוש לכך כו' ע"ש ג"כ אינו נכון כלל דלפרש"י וסיעתו מוכרח דמה שנמלך קודם שנגמר הגט חשוב ביטול ממש ואם משום שחילק בין לא נגמר כתב הגט ללא נחתם כבר נתבאר שאין חילוק זה אמת. ואם משום דר"י והרשב"א והר"ן פליגי על פרש"י הלא גם זה כבר נתבאר דאינהו לא פליגי עליה מטעמו של המ"י דאין זה ביטול דאדרבה משמע שמודים דהוה כביטול ממש אלא דס"ל דאעפ"כ לא נתבטל מה שכבר נכתב ובזה ודאי א"א לסמוך ע"ז להקל כיון שהש"ע מחמיר יותר ויותר). וגם על יתר דבריו ימצא תשובות ממש"ל בתשובה ראשונה בענין ניטא קאיין גט:
יאקיצור שאין לסמוך על סברת ר"י והרמב"ן והר"ן (דף פ"ח) כיון דהם עיקר טעמם דס"ל דאפי' ביטל בפירוש המקצת שכתב חוזר ומגרש בו לרב נחמן. וזהו הדיעה הד' דלעיל סעיף א'.וע"ז א"א לסמוך דאפי' בגט שנכתב ונחתם קיי"ל דהוי ספק אם חוזר ומגרש בו כ"ש בכה"ג שלא נגמר דרבו על הספק כמה דיעות מראשונים ואחרונים:
יבו
ועתה הנני יוסיף דאפי' לשטת הפוסקים דס"ל דאפי' בגט שלא נגמר שביטלו בפירוש מ"מ חוזר ומגרש בו. עכ"ז י"ל שבנד"ז הגט פסול או בטל דהא הר"ן הוא מכלל הפוסקים הסוברים כן. ולכן נטה מפרש"י בפי' אימלוכי אימלך וכתב הוא וז"ל ולי נראה דהכי פרכינן וליחוש שמא נמלך בעל וביטל את שליחות הסופר ואחר כשנתרצה לגרש לא חשש הסופר שעשאו שליח אלא השלים את הגט ע"ד הראשונה עכ"ל הרי אף שמתחלה עשאו שליח וגם אח"כ נתרצה לגרש לא מהני. ובנ"ד ג"כ היה המעשה כך ממש שהע"ח השלימו את הגט ע"ד הראשונה ולא מהני כלל הריצוי דבינתיים ואין לחלק משום דבע"ח יש להקל טפי שאין במשמע לחלק. ותו דכבר נתבאר דבגמ' משמע דאפי' בהרי את מותרת חיישינן לאימלך. וי"א דהרי את מותרת אינו מעכב בגט. ואע"ג דהר"ן ס"ל דמעכב הרי גם בע"ח י"א דשלא לשמה פסול מדאורייתא. והתשב"ץ ח"ב סי' קי"ט שהקיל ע"י ריצוי השיגו הבית מאיר בסי' ק"כ ס"ד. ואם נלמוד מהרכנת הראש דמהני לפ"ד רוב הפוסקים גם בפקח. ומ"מ אינו מוסכם עיין בית שמואל סי' קכ"א סק"ו וג"פ סי' ק"כ סקכ"ו. הרי הרשב"א בתשובה הובאה ב"י רס"י צ"ו כ' דדוקא הרכנת הראש הוי כדבור ולא שאר רמיזות. ואף את"ל דרמיזה נמי מהני ממ"ש בגמרא פמש"א (דף ע"א) ורמז ואמר כו'. ובערוך ערך רמז בשם התרגום משמע דרמיזה היינו או ביד או בעין וכ"מ בש"ע ח"מ סי' רל"ה סי"ז. (והרשב"א י"ל דס"ל כפרש"י בגיטין (נ"ט) רמיזה היינו בידיו ובראשו. מ"מ צ"ע דמסתמא רש"י או או קתני). הרי בנ"ד לא רמז לא בידיו ולא בעיניו ולא בראשו לעדים שיחתמו. וממה שהלך לנתינת הגט אפשר היה זה אחר חתימת העדים. ואף אם היה קודם אינו סימן הניכר כרמיזה ועיין בפי' המשניות להרמב"ם פ"ט דפסחים משנה ט' משמע ע"י רמיזות לא נעשו שלוחיו. וזה ג"כ כהרשב"א. או י"ל דרמיזה והרכנה לא מהני רק אם אמרו לו נכתוב גט והרכין כו'. וכ"ה בתוס' גיטין (דף ע"א ע"ב). ואם באנו לומר מצד הדבור שאמר וואש האט איר גימיינט איך וואלט איר ניט געבין קאיין גט איך וואלט איר שיקען אומעזישט כו' שמתוך כך הוי קצת גילוי דעת שעכשיו מתרצה. ונאמר דאע"ג דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא היינו דלא מהני לבטולי גיטא. אבל מהני לעשותו שליח. וכ"מ לכאורה במרדכי פ' מי שהיה נשוי סי' רמ"ב. וע' בתשו' ב"ח החדשות סי' צ'. אכן באמת נ' שאין דין זה מוסכם דהא בגיטין ספ"ו בסוגיא כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי משמע דשליחות בעינן וגילוי דעתא לחוד לא מהני דאל"כ מה מקום הספק באמרו כל הרוצה לכתוב יכתוב כו' ע"ש. ומ"ש מעל' משום שקיבל המעות וכמו בתלוה וזבין מהני קבלת המעות וה"ל כרצון תמוה דהתם בעינן שיאמר רוצה אני ולא סגי בקבלת המעות לחוד כדפרשב"ם פחז"ה בסוגיא זו ע"ש. וסוף דבר יש לפקפק טובא אם הע"ח ה"ל לשמה ובשליחותו אי לא. ומפשט לשון הר"ן משמע דלא מהני כנ"ל. ואע"פ שבתשובה הראשונה כתבתי לצדד בזה כיון דפייסוהו שיגמור נתינת הגט ונתפייס ונתרצה לזה הרי ריצוי זה כולל ג"כ חתימת העדים כמו בכלל תנו גט לאשתי ה"ל כתיבה וחתימה. מ"מ למעשה אין זה ברור ובפרט שלשאר כל הדיעות יש לפסול הגט ע"כ אין להקל בשום אופן:
ועתה הנני יוסיף דאפי' לשטת הפוסקים דס"ל דאפי' בגט שלא נגמר שביטלו בפירוש מ"מ חוזר ומגרש בו. עכ"ז י"ל שבנד"ז הגט פסול או בטל דהא הר"ן הוא מכלל הפוסקים הסוברים כן. ולכן נטה מפרש"י בפי' אימלוכי אימלך וכתב הוא וז"ל ולי נראה דהכי פרכינן וליחוש שמא נמלך בעל וביטל את שליחות הסופר ואחר כשנתרצה לגרש לא חשש הסופר שעשאו שליח אלא השלים את הגט ע"ד הראשונה עכ"ל הרי אף שמתחלה עשאו שליח וגם אח"כ נתרצה לגרש לא מהני. ובנ"ד ג"כ היה המעשה כך ממש שהע"ח השלימו את הגט ע"ד הראשונה ולא מהני כלל הריצוי דבינתיים ואין לחלק משום דבע"ח יש להקל טפי שאין במשמע לחלק. ותו דכבר נתבאר דבגמ' משמע דאפי' בהרי את מותרת חיישינן לאימלך. וי"א דהרי את מותרת אינו מעכב בגט. ואע"ג דהר"ן ס"ל דמעכב הרי גם בע"ח י"א דשלא לשמה פסול מדאורייתא. והתשב"ץ ח"ב סי' קי"ט שהקיל ע"י ריצוי השיגו הבית מאיר בסי' ק"כ ס"ד. ואם נלמוד מהרכנת הראש דמהני לפ"ד רוב הפוסקים גם בפקח. ומ"מ אינו מוסכם עיין בית שמואל סי' קכ"א סק"ו וג"פ סי' ק"כ סקכ"ו. הרי הרשב"א בתשובה הובאה ב"י רס"י צ"ו כ' דדוקא הרכנת הראש הוי כדבור ולא שאר רמיזות. ואף את"ל דרמיזה נמי מהני ממ"ש בגמרא פמש"א (דף ע"א) ורמז ואמר כו'. ובערוך ערך רמז בשם התרגום משמע דרמיזה היינו או ביד או בעין וכ"מ בש"ע ח"מ סי' רל"ה סי"ז. (והרשב"א י"ל דס"ל כפרש"י בגיטין (נ"ט) רמיזה היינו בידיו ובראשו. מ"מ צ"ע דמסתמא רש"י או או קתני). הרי בנ"ד לא רמז לא בידיו ולא בעיניו ולא בראשו לעדים שיחתמו. וממה שהלך לנתינת הגט אפשר היה זה אחר חתימת העדים. ואף אם היה קודם אינו סימן הניכר כרמיזה ועיין בפי' המשניות להרמב"ם פ"ט דפסחים משנה ט' משמע ע"י רמיזות לא נעשו שלוחיו. וזה ג"כ כהרשב"א. או י"ל דרמיזה והרכנה לא מהני רק אם אמרו לו נכתוב גט והרכין כו'. וכ"ה בתוס' גיטין (דף ע"א ע"ב). ואם באנו לומר מצד הדבור שאמר וואש האט איר גימיינט איך וואלט איר ניט געבין קאיין גט איך וואלט איר שיקען אומעזישט כו' שמתוך כך הוי קצת גילוי דעת שעכשיו מתרצה. ונאמר דאע"ג דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא היינו דלא מהני לבטולי גיטא. אבל מהני לעשותו שליח. וכ"מ לכאורה במרדכי פ' מי שהיה נשוי סי' רמ"ב. וע' בתשו' ב"ח החדשות סי' צ'. אכן באמת נ' שאין דין זה מוסכם דהא בגיטין ספ"ו בסוגיא כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי משמע דשליחות בעינן וגילוי דעתא לחוד לא מהני דאל"כ מה מקום הספק באמרו כל הרוצה לכתוב יכתוב כו' ע"ש. ומ"ש מעל' משום שקיבל המעות וכמו בתלוה וזבין מהני קבלת המעות וה"ל כרצון תמוה דהתם בעינן שיאמר רוצה אני ולא סגי בקבלת המעות לחוד כדפרשב"ם פחז"ה בסוגיא זו ע"ש. וסוף דבר יש לפקפק טובא אם הע"ח ה"ל לשמה ובשליחותו אי לא. ומפשט לשון הר"ן משמע דלא מהני כנ"ל. ואע"פ שבתשובה הראשונה כתבתי לצדד בזה כיון דפייסוהו שיגמור נתינת הגט ונתפייס ונתרצה לזה הרי ריצוי זה כולל ג"כ חתימת העדים כמו בכלל תנו גט לאשתי ה"ל כתיבה וחתימה. מ"מ למעשה אין זה ברור ובפרט שלשאר כל הדיעות יש לפסול הגט ע"כ אין להקל בשום אופן:
יגקיצור שאפי' לדעת הר"ן יש לפקפק כיון שלא מינה הע"ח מחדש:
ידז
ועתה אבוא להשיב על סדר קונטרס דכת"ר. הביא כת"ר מה שכתבתי אני שיש כמה פירושים בענין אימלוכי אימלך היינו ר"י בתוס' והרמב"ן בר"ן והר"ן עצמו ולדברי כולם י"ל דהגט כשר. אך אין דעתי נוחה להקל נגד פרש"י. אלו דברי. וע"ז השיב כת"ר דאף כוונת רש"י לא הוי רק במקצת כתיבת הגט עכ"ל. והנה כבר ביארתי לעיל אות ה' דא"א לסמוך על שיטת ר"י והרמב"ן והר"ן נגד פירש"י כיון דכבר איפסקא הלכתא בש"ע נגד שיטתם וכנ"ל ולא אאריך בזה שנית. גם במ"ש דאף כוונת רש"י לא הוה רק במקצת כתי' הגט נתבאר ג"כ לעיל אות ב' שזה אינו וכמבואר ג"כ מלתא בטעמא ממ"ש אות ג"ד. מ"ש כת"ר שדברי הרשב"א סותרים זה את זה נתבאר ג"כ לעיל אות ב'. וחילוקו של כת"ר בדברי הרשב"א לומר שנתכוין דוקא בענין שצוה לחתום עד עשרה ימים כו'. אין לזה שום יסוד כלל ואינו במשמע בד' הרשב"א. מה שנסתייע כת"ר דכשנגמר כתב הגט ה"ז חשוב נגמר הגט מס' תורת גיטין בחידושיו פרק השולח שכתב הטעם לפי דעת הפוסקים דאינו יכול לבטל כלל גוף הגט. וכ"כ הרשב"א דלא כהרמב"ם הטעם משום דס"ל דלא בעינן שליחות ממש בכתיבה כי וכתב קאי על הסופר ולא שייך ביטול ע"ש. א"כ עיקר המעשה הוא הכתיבה עכ"ל. לדברי כת"ר אף אם לא חתמו הע"ח יהיה הגט כשר מדאורייתא כיון דוכתב קאי אסופר. וזהו ודאי פשוט דהגט בטל לפ"ד הת"ג עצמו סי' ק"כ סק"כ בביאורים. א"ו נהי דוכתב קאי אסופר מ"מ אם הבעל מצוה שיחתמו ע"ח פשיטא דמעכבי' משום קפידא דבעל ואפשר הרי הן ג"כ בכלל וכתב ע"ש. וכש"כ לדעת הרי"ף פרק המגרש דלרבי אלעזר דאמר ע"מ כרתי מ"מ אם יש ע"ח א"צ כלל לע"מ א"כ הן ג"כ בכלל וכתב כשמצוה להם שיחתמו. ולדבריו א"ש הא דתנן גבי אומר אמרו שהגט בטל עד שיאמר לעדים חתומו דמיירי בדליכא ע"מ. ולדעת הת"ג אפי' יש ע"מ הן בכלל וכתב אפילו לענין לשמה אם צוה להם שיחתמו. וכמו לר' מאיר בכתב הגט אע"ג דוכתב קאי אע"ח מ"מ אם צוה הבעל לכתוב הגט יש לו כל דין ע"ח לענין לשמה יעו"ש. וכמו"כ בהפך לר"א כ"ה דעת הת"ג שם וכ"כ הפנ"י. וא"כ בנ"ד שצוה להם תחלה שיחתמו ולא חתמו א"כ לא נגמר עדיין וכתב שבתורה. ועם היות זה בנוי ע"פ תירוץ א' בתוס' (דס"ו) ד"ה הא כתב. עיין פנ"י שם. מ"מ בר מן דין. הנה כללות ד' הת"ג בחידושיו דל"ב מ"ש דלמאן דס"ל דוכתב דקרא אבעל קאי ובעינן שליחות בכתיבה ממילא יכול לבטל הגט אף לאחר שנכתב כו'. ולמאן דס"ל דוכתב אסופר קאי ולא בעינן שליחות כו' א"א להבעל לבטל הגט כו' יעו"ש. הנה לענ"ד א"א לקיים דבריו כשנעיין בדברי הפוסקים העומדים בשיטות הנ"ל. שהרי ר"י סובר דבעינן שליחות בכתיבה כמ"ש הרא"ש בפ' המביא תניין סי' כ"ה משמו וכ"מ בתוס' שם בשם ר"י. ועכ"ז משמע מיני' בתוס' (דפ"ח) דס"ל דא"א לבעל לבטל אפי' גט שלא נגמר. וכ"מ בהר"ן משמו. והתוס' ס"פ המביא תנין ס"ל דלא בעינן שליחות בכתיבה ועכ"ז ס"ל פ' השולח דיכול לבטל גוף הגט כמש"ל אות א' בשם המכתב מאליהו. א"ו דלאו הא בהא תליא. וכ"ה להדיא בחי' הריטב"א רפ"ג דקדושין דאע"ג דמשמע מיני' דבעינן שליחות כמש"ש ובשליחות עשאהו כו' שתבטל שליחותו כו' עכ"ז מסיק כיון שנכתב ונחתם על פיו תו א"א לבטלו יעו"ש. הרי אע"ג דבעינן שליחות א"א לבטלו. וכן ביאר המכתב מאליהו דטעם הפלוגתא הוא דלמ"ד דא"א לבטל גוף הגט היינו משום דמעיקרא לא חל שם גט על הגט כ"א ע"י הכתיבה לשמה וכל כי האי הוה מעשה ואין דבור של ביטול מבטל מעשה. וכי אשכחן ביטול במתניתן לענין שליח דמינויו ע"י דבורו הוא כו'. והאומרים דיכול לבטל הוא משום דלא חשיב הכתיבה לשמה מעשה כל זמן שלא הגיע ליד האשה יעו"ש. נמצא דטעם מחלקותם אינה ענין כלל לאם בעינן שליחות כסברת הת"ג. רק תלוי באם חשוב מעשה או לא. וכן משמעות התוס' דבהא תליא. ולפ"ז שפיר י"ל דאף אם חשוב מעשה אפילו קודם שהגיע ליד האשה היינו כשנגמר מעשה הגט עכ"פ דהיינו כשנכתב ונחתם. משא"כ קודם שנחתם דאז לא נגמר כלל מדאורייתא כיון שהבעל אמר שיחתמו י"ל דמודו דלא חשוב מעשה ואתי דבור ומבטלו. והיינו טעמא דרש"י וסייעתו. וע' חה"ר בקדושין שם שביאר ג"כ טעמי ב' הסברות ממש כמ"ש המכמ"א ואין זכר כלל לסברת הת"ג:
ועתה אבוא להשיב על סדר קונטרס דכת"ר. הביא כת"ר מה שכתבתי אני שיש כמה פירושים בענין אימלוכי אימלך היינו ר"י בתוס' והרמב"ן בר"ן והר"ן עצמו ולדברי כולם י"ל דהגט כשר. אך אין דעתי נוחה להקל נגד פרש"י. אלו דברי. וע"ז השיב כת"ר דאף כוונת רש"י לא הוי רק במקצת כתיבת הגט עכ"ל. והנה כבר ביארתי לעיל אות ה' דא"א לסמוך על שיטת ר"י והרמב"ן והר"ן נגד פירש"י כיון דכבר איפסקא הלכתא בש"ע נגד שיטתם וכנ"ל ולא אאריך בזה שנית. גם במ"ש דאף כוונת רש"י לא הוה רק במקצת כתי' הגט נתבאר ג"כ לעיל אות ב' שזה אינו וכמבואר ג"כ מלתא בטעמא ממ"ש אות ג"ד. מ"ש כת"ר שדברי הרשב"א סותרים זה את זה נתבאר ג"כ לעיל אות ב'. וחילוקו של כת"ר בדברי הרשב"א לומר שנתכוין דוקא בענין שצוה לחתום עד עשרה ימים כו'. אין לזה שום יסוד כלל ואינו במשמע בד' הרשב"א. מה שנסתייע כת"ר דכשנגמר כתב הגט ה"ז חשוב נגמר הגט מס' תורת גיטין בחידושיו פרק השולח שכתב הטעם לפי דעת הפוסקים דאינו יכול לבטל כלל גוף הגט. וכ"כ הרשב"א דלא כהרמב"ם הטעם משום דס"ל דלא בעינן שליחות ממש בכתיבה כי וכתב קאי על הסופר ולא שייך ביטול ע"ש. א"כ עיקר המעשה הוא הכתיבה עכ"ל. לדברי כת"ר אף אם לא חתמו הע"ח יהיה הגט כשר מדאורייתא כיון דוכתב קאי אסופר. וזהו ודאי פשוט דהגט בטל לפ"ד הת"ג עצמו סי' ק"כ סק"כ בביאורים. א"ו נהי דוכתב קאי אסופר מ"מ אם הבעל מצוה שיחתמו ע"ח פשיטא דמעכבי' משום קפידא דבעל ואפשר הרי הן ג"כ בכלל וכתב ע"ש. וכש"כ לדעת הרי"ף פרק המגרש דלרבי אלעזר דאמר ע"מ כרתי מ"מ אם יש ע"ח א"צ כלל לע"מ א"כ הן ג"כ בכלל וכתב כשמצוה להם שיחתמו. ולדבריו א"ש הא דתנן גבי אומר אמרו שהגט בטל עד שיאמר לעדים חתומו דמיירי בדליכא ע"מ. ולדעת הת"ג אפי' יש ע"מ הן בכלל וכתב אפילו לענין לשמה אם צוה להם שיחתמו. וכמו לר' מאיר בכתב הגט אע"ג דוכתב קאי אע"ח מ"מ אם צוה הבעל לכתוב הגט יש לו כל דין ע"ח לענין לשמה יעו"ש. וכמו"כ בהפך לר"א כ"ה דעת הת"ג שם וכ"כ הפנ"י. וא"כ בנ"ד שצוה להם תחלה שיחתמו ולא חתמו א"כ לא נגמר עדיין וכתב שבתורה. ועם היות זה בנוי ע"פ תירוץ א' בתוס' (דס"ו) ד"ה הא כתב. עיין פנ"י שם. מ"מ בר מן דין. הנה כללות ד' הת"ג בחידושיו דל"ב מ"ש דלמאן דס"ל דוכתב דקרא אבעל קאי ובעינן שליחות בכתיבה ממילא יכול לבטל הגט אף לאחר שנכתב כו'. ולמאן דס"ל דוכתב אסופר קאי ולא בעינן שליחות כו' א"א להבעל לבטל הגט כו' יעו"ש. הנה לענ"ד א"א לקיים דבריו כשנעיין בדברי הפוסקים העומדים בשיטות הנ"ל. שהרי ר"י סובר דבעינן שליחות בכתיבה כמ"ש הרא"ש בפ' המביא תניין סי' כ"ה משמו וכ"מ בתוס' שם בשם ר"י. ועכ"ז משמע מיני' בתוס' (דפ"ח) דס"ל דא"א לבעל לבטל אפי' גט שלא נגמר. וכ"מ בהר"ן משמו. והתוס' ס"פ המביא תנין ס"ל דלא בעינן שליחות בכתיבה ועכ"ז ס"ל פ' השולח דיכול לבטל גוף הגט כמש"ל אות א' בשם המכתב מאליהו. א"ו דלאו הא בהא תליא. וכ"ה להדיא בחי' הריטב"א רפ"ג דקדושין דאע"ג דמשמע מיני' דבעינן שליחות כמש"ש ובשליחות עשאהו כו' שתבטל שליחותו כו' עכ"ז מסיק כיון שנכתב ונחתם על פיו תו א"א לבטלו יעו"ש. הרי אע"ג דבעינן שליחות א"א לבטלו. וכן ביאר המכתב מאליהו דטעם הפלוגתא הוא דלמ"ד דא"א לבטל גוף הגט היינו משום דמעיקרא לא חל שם גט על הגט כ"א ע"י הכתיבה לשמה וכל כי האי הוה מעשה ואין דבור של ביטול מבטל מעשה. וכי אשכחן ביטול במתניתן לענין שליח דמינויו ע"י דבורו הוא כו'. והאומרים דיכול לבטל הוא משום דלא חשיב הכתיבה לשמה מעשה כל זמן שלא הגיע ליד האשה יעו"ש. נמצא דטעם מחלקותם אינה ענין כלל לאם בעינן שליחות כסברת הת"ג. רק תלוי באם חשוב מעשה או לא. וכן משמעות התוס' דבהא תליא. ולפ"ז שפיר י"ל דאף אם חשוב מעשה אפילו קודם שהגיע ליד האשה היינו כשנגמר מעשה הגט עכ"פ דהיינו כשנכתב ונחתם. משא"כ קודם שנחתם דאז לא נגמר כלל מדאורייתא כיון שהבעל אמר שיחתמו י"ל דמודו דלא חשוב מעשה ואתי דבור ומבטלו. והיינו טעמא דרש"י וסייעתו. וע' חה"ר בקדושין שם שביאר ג"כ טעמי ב' הסברות ממש כמ"ש המכמ"א ואין זכר כלל לסברת הת"ג:
טוקיצור מה שנסתייע מדברי הת"ג בחידושיו יש לדחות די"ל שאם צוה הבעל שיחתמו ה"ל חתימתם בכלל וכתב. ועוד שדברי התו"ג אין להם קיום:
טזח
עוד הביא כת"ר סברת הפוסקים שאינו יכול לבטל גוף הגט וז"ל ובפרט שלדעת כל המפרשים הרשב"א והרא"ש ור"ת מסכימים דאינו יכול לבטל הגט וסיים הרשב"א דלחוש לדברי המחמיר לכתחלה. א"כ מנ"ל להחמיר במקום עיגון כזה דאינו יכול להשיג גט בשום אופן עכ"ל. ובמח"כ דבריו אלו מרפסן איגרי. דעם היות שמשמעות הרשב"א וסייעתו הוא כן שלא לחוש רק לכתחלה. מ"מ מי לנו גדול מהרב הב"י שהוא עמוד ההוראה דפסק דהוי ספק מגורשת. וכ"כ בש"ע סי' קמ"א סעי' ס"ו. גם כבר כתבתי שהמכמ"א ש"ז סי' ו' הביא ג"כ סברת הרשב"א וסייעתו שלא כ' רק להחמיר לכתחלה. והוא ז"ל העלה דיש לדון דהוי ספק מגורשת וכ' שגם דעת הרא"ש משמע לדון כן לחומרא דהוי ספק ולא רק בלכתחלה לבד. וכ"ז אפילו בגט שלם וגמור שביטלו דאין לנו מחמירים רק הרמב"ם ותוספות דהשולח וכש"כ בגט שלא נגמר דנוסף עליהם עוד סברת רש"י ורבינו עזרא ור"ת (דל"ב) ואפשר כ"ד סה"ת כנ"ל להחמיר בזה יותר. דפשיטא דיש להחמיר בו יותר ואפי' הרשב"א עצמו י"ל דהיה דן בזה לספק שהרי (דפ"ח) הניח בצ"ע וגם (די"ח) הזכיר עכ"פ סברא זו לחלק בין גט שנגמר לגט שלא נגמר כמש"ל באריכות וכ"ש שמהרש"ל ביש"ש פסק כן ושכן עיקר כנ"ל. עוד כתב כת"ר אמה שהבאתי ראיה מהגמרא (דל"ד) בעובדא דרב יהודה דהדר תנא ואשקלי' הגט שנית מחתני' דרב ירמיה ביראה. ולא היה די לו שיבטל הביטול. משום דביטלו באמצע קודם שנגמר. וכ' ע"ז כת"ר שותא דמרן לא ידענא כו' כבר נת' ראי' זו לעיל אות ב'. מעתה מ"ש כת"ר דזכינו לדין דיש חילוק בין כשביטל במקצת כתי' ובין כשנגמר מעשה הכתיבה לשמה. הנה לפמשנ"ת אין שום מקום לחלק ביניהם כיון דגם קודם חתימה היה הגט בטל מדאורייתא וכמשנת"ל אות ב'. ואודות שכתב כת"ר לדון דה"ל כאילו צוה לחתום הנה אף לו יהי כן מ"מ הרי כיון דנתבטל כתב הגט ע"י ביטול הע"ח כאשר נתבאר לעיל אות ג"ד. א"כ אף אם צוה בפה מלא לע"ח שיחתמו לא מהני ומ"מ כבר כתבתי לעיל אות ו' שגם זה אינו מוכרח כלל. ומ"ש כת"ר וז"ל כיון שמתחלה כשכעס האט ער אווארף גיגעבין דאש מעות דער נאך קודם חתימת העדים האט ער צו גינומען דאש מעות הוה לדעתי כמצוה לחתום עכ"ל. והביא ראי' לזה דקבלת המעות הוי הוכחה גמורה כאילו מתרצה ממ"ש הב"י בשם הרשב"א דכשקיבל מעות הוי כמכר דתליוה וזבין כו' וכ"כ היש"ש הרי אף דמתחלה אמר שאינו רוצה בזה דעשה מעשה וקיבל המעות גמר ומגרש והוי כמצוה כמו במקח דמבטל המעשה דמקודם בזה המעשה דקיבל המעות עכ"ל. הנה באמת הלא גם במכר דתלוה וזבין זביניה זביני יש הרבה פוסקים דלא סמכינן על קבלת המעות לחוד אא"כ אומר בפירוש רוצה אני כדכתב רשב"ם פחז"ה (דמ"ז סע"ב) ד"ה תלוה וזבין (ודמ"ח ע"א) ד"ה עד שיאמר רוצה אני. וכ"כ הגמי"י רפ"י מה' מכירה בשם התוס' וכ"ד הראב"ד רפ"ד מה' אישות וכמ"ש בגמ' ס"פ הכונס. וע' בלח"מ שם ובנתיבות משפט סי' ר"ה מזה ואפילו לדברי הרמב"ם והטוש"ע בח"מ סי' ר"ה שלא הצריכו שם תנאי דרוצה אני לאו משום דקבלת המעות הוי כאומר רוצה אני דהא התם מוכרח לקבל וא"כ איך אפשר לומר דזה ראיה שמתרצה. אלא התם ה"ט דחז"ל אמדו דעת בנ"א דאגב אונסי וזוזי גמר ומקנה. אבל בגיטין אפי' לדעת הרשב"א דכשקיבל המעות הויא כזביני דתליוה וזבין זביני' זביני. מ"מ צ"ל לשיטתו דבעינן שיאמר בפירוש רוצה אני ולא סמכינן אאומדנא דהא ביבמות פרק מצות חליצה (דק"ו ע"א) אמרינן חליצה מעושה וגט מעושה זמנין כשר וזמנין פסול הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני ואי איתא לימא א"נ הא והא דלא אמר רוצה אני הא דקיבל מעות דה"ל כתלוה וזבין הא דלא קיבל מעות. א"ו דבחליצה וגיטין דבעינן ממש לרצונו כמש"ש בגמרא אין נק' רצון עד שיאמר רוצה אני וזה אפי' בגט המעושה כדין דהכי מיירי בגמרא שם. מיהו לשא"פ החולקים אהרשב"א וס"ל דאפי' קיבל מעות ל"ד לתלוה וזבין אין ראיה משם. ובר מן דין אפי' יהיבנא לי' לכת"ר שיטתי' דזה שקיבל המעות ה"ל כרצון מ"מ אפי' ידעינן ברור שנתרצה לגרש הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו דהא באומר אמרו או בכתב בכ"י לסופר ועדים שיחתמו ג"כ ידעינן ברור שנתרצה לגרש. ואפ"ה הגט בטל לכמה פוסקים. ולהמכשירים היינו משום דס"ל דזה ה"ל כמו ציווי שמצוה להם שיחתמו. משא"כ קבלת המעות שלא עלה ע"ד שום אדם דה"ל כציווי פשיטא דה"ל כאילו לא אמר לעדים שיחתמו ומה בכך דידעינן שנתרצה הלא משנה שלימה דאפי' ידעינן דרוצה לגרש עכ"ז הגט בטל עד שיאמר כו' לעדים חתומו. ועיין פנ"י שם בטעם אמאי הוא בטל ולא פסול וע' בתשו' אומר אמרו של כאאזמו"ר הגאון ז"ל דס"ל דלדידן הוי רק פסול וע' בתשו' הרא"ש כלל מ"ה סי' ג':
עוד הביא כת"ר סברת הפוסקים שאינו יכול לבטל גוף הגט וז"ל ובפרט שלדעת כל המפרשים הרשב"א והרא"ש ור"ת מסכימים דאינו יכול לבטל הגט וסיים הרשב"א דלחוש לדברי המחמיר לכתחלה. א"כ מנ"ל להחמיר במקום עיגון כזה דאינו יכול להשיג גט בשום אופן עכ"ל. ובמח"כ דבריו אלו מרפסן איגרי. דעם היות שמשמעות הרשב"א וסייעתו הוא כן שלא לחוש רק לכתחלה. מ"מ מי לנו גדול מהרב הב"י שהוא עמוד ההוראה דפסק דהוי ספק מגורשת. וכ"כ בש"ע סי' קמ"א סעי' ס"ו. גם כבר כתבתי שהמכמ"א ש"ז סי' ו' הביא ג"כ סברת הרשב"א וסייעתו שלא כ' רק להחמיר לכתחלה. והוא ז"ל העלה דיש לדון דהוי ספק מגורשת וכ' שגם דעת הרא"ש משמע לדון כן לחומרא דהוי ספק ולא רק בלכתחלה לבד. וכ"ז אפילו בגט שלם וגמור שביטלו דאין לנו מחמירים רק הרמב"ם ותוספות דהשולח וכש"כ בגט שלא נגמר דנוסף עליהם עוד סברת רש"י ורבינו עזרא ור"ת (דל"ב) ואפשר כ"ד סה"ת כנ"ל להחמיר בזה יותר. דפשיטא דיש להחמיר בו יותר ואפי' הרשב"א עצמו י"ל דהיה דן בזה לספק שהרי (דפ"ח) הניח בצ"ע וגם (די"ח) הזכיר עכ"פ סברא זו לחלק בין גט שנגמר לגט שלא נגמר כמש"ל באריכות וכ"ש שמהרש"ל ביש"ש פסק כן ושכן עיקר כנ"ל. עוד כתב כת"ר אמה שהבאתי ראיה מהגמרא (דל"ד) בעובדא דרב יהודה דהדר תנא ואשקלי' הגט שנית מחתני' דרב ירמיה ביראה. ולא היה די לו שיבטל הביטול. משום דביטלו באמצע קודם שנגמר. וכ' ע"ז כת"ר שותא דמרן לא ידענא כו' כבר נת' ראי' זו לעיל אות ב'. מעתה מ"ש כת"ר דזכינו לדין דיש חילוק בין כשביטל במקצת כתי' ובין כשנגמר מעשה הכתיבה לשמה. הנה לפמשנ"ת אין שום מקום לחלק ביניהם כיון דגם קודם חתימה היה הגט בטל מדאורייתא וכמשנת"ל אות ב'. ואודות שכתב כת"ר לדון דה"ל כאילו צוה לחתום הנה אף לו יהי כן מ"מ הרי כיון דנתבטל כתב הגט ע"י ביטול הע"ח כאשר נתבאר לעיל אות ג"ד. א"כ אף אם צוה בפה מלא לע"ח שיחתמו לא מהני ומ"מ כבר כתבתי לעיל אות ו' שגם זה אינו מוכרח כלל. ומ"ש כת"ר וז"ל כיון שמתחלה כשכעס האט ער אווארף גיגעבין דאש מעות דער נאך קודם חתימת העדים האט ער צו גינומען דאש מעות הוה לדעתי כמצוה לחתום עכ"ל. והביא ראי' לזה דקבלת המעות הוי הוכחה גמורה כאילו מתרצה ממ"ש הב"י בשם הרשב"א דכשקיבל מעות הוי כמכר דתליוה וזבין כו' וכ"כ היש"ש הרי אף דמתחלה אמר שאינו רוצה בזה דעשה מעשה וקיבל המעות גמר ומגרש והוי כמצוה כמו במקח דמבטל המעשה דמקודם בזה המעשה דקיבל המעות עכ"ל. הנה באמת הלא גם במכר דתלוה וזבין זביניה זביני יש הרבה פוסקים דלא סמכינן על קבלת המעות לחוד אא"כ אומר בפירוש רוצה אני כדכתב רשב"ם פחז"ה (דמ"ז סע"ב) ד"ה תלוה וזבין (ודמ"ח ע"א) ד"ה עד שיאמר רוצה אני. וכ"כ הגמי"י רפ"י מה' מכירה בשם התוס' וכ"ד הראב"ד רפ"ד מה' אישות וכמ"ש בגמ' ס"פ הכונס. וע' בלח"מ שם ובנתיבות משפט סי' ר"ה מזה ואפילו לדברי הרמב"ם והטוש"ע בח"מ סי' ר"ה שלא הצריכו שם תנאי דרוצה אני לאו משום דקבלת המעות הוי כאומר רוצה אני דהא התם מוכרח לקבל וא"כ איך אפשר לומר דזה ראיה שמתרצה. אלא התם ה"ט דחז"ל אמדו דעת בנ"א דאגב אונסי וזוזי גמר ומקנה. אבל בגיטין אפי' לדעת הרשב"א דכשקיבל המעות הויא כזביני דתליוה וזבין זביני' זביני. מ"מ צ"ל לשיטתו דבעינן שיאמר בפירוש רוצה אני ולא סמכינן אאומדנא דהא ביבמות פרק מצות חליצה (דק"ו ע"א) אמרינן חליצה מעושה וגט מעושה זמנין כשר וזמנין פסול הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני ואי איתא לימא א"נ הא והא דלא אמר רוצה אני הא דקיבל מעות דה"ל כתלוה וזבין הא דלא קיבל מעות. א"ו דבחליצה וגיטין דבעינן ממש לרצונו כמש"ש בגמרא אין נק' רצון עד שיאמר רוצה אני וזה אפי' בגט המעושה כדין דהכי מיירי בגמרא שם. מיהו לשא"פ החולקים אהרשב"א וס"ל דאפי' קיבל מעות ל"ד לתלוה וזבין אין ראיה משם. ובר מן דין אפי' יהיבנא לי' לכת"ר שיטתי' דזה שקיבל המעות ה"ל כרצון מ"מ אפי' ידעינן ברור שנתרצה לגרש הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו דהא באומר אמרו או בכתב בכ"י לסופר ועדים שיחתמו ג"כ ידעינן ברור שנתרצה לגרש. ואפ"ה הגט בטל לכמה פוסקים. ולהמכשירים היינו משום דס"ל דזה ה"ל כמו ציווי שמצוה להם שיחתמו. משא"כ קבלת המעות שלא עלה ע"ד שום אדם דה"ל כציווי פשיטא דה"ל כאילו לא אמר לעדים שיחתמו ומה בכך דידעינן שנתרצה הלא משנה שלימה דאפי' ידעינן דרוצה לגרש עכ"ז הגט בטל עד שיאמר כו' לעדים חתומו. ועיין פנ"י שם בטעם אמאי הוא בטל ולא פסול וע' בתשו' אומר אמרו של כאאזמו"ר הגאון ז"ל דס"ל דלדידן הוי רק פסול וע' בתשו' הרא"ש כלל מ"ה סי' ג':
יזקיצור סתירה למ"ש דכיון שקיבל המעות ה"ל כמצוה לחתום:
יחט
מה שהשיג על המל"מ פ"ו מה"ג הי"ט שכ' דלמ"ד דאף אם ידעינן שאין כאן אונס המודעא מודעא פשיטא דאף שקיבל מעות בגרושין מ"מ המודעא קיימת ואצ"ל הכרנו באונסו כו'. וכתב ע"ז כ"ת וז"ל במחכ"ת נעלם ממנו דעת הרשב"א שהביא הב"י בתחלת סי' קל"ד דאף אם האונס שאמר הוא שקר הוי מודעא. ואפ"ה כ' הב"י שם בשם הרשב"א דדמי לתלוה וזבין כשלקח מעות וא"כ כשקיבל המעות מבטל האמירה שביטל ודבריו הראשונים קיימים עכ"ל. הנה הגם שאינה ענין לנ"ד וכמש"ל דבעינן בפי' שיאמר רוצה אני ואף את"ל דלא בעינן שיאמר רוצה אני מ"מ בעינן שיאמר לעדים חתומו ובנ"ד לא אמר. אך מ"מ נלע"ד שלא נעלם מהמל"מ דעת הרשב"א. והנה העולה ע"ד כת"ר שדברי הרשב"א אלו אין חולק עליהם תמוה דהרי הריב"ש סי' קכ"ז הובא ב"י סי' קל"ד כתב להפך כמש"ש ולא שאני אומר שיהא כזביני ממש כו' ע"ש. וכבר האריך בזה המכתב מאלי' שער ז' סי' י"ב ולבסוף כ' וז"ל נמצינו למידין דהיכא דאנסוהו לגרש שלא כדין ונתנו לו מעות כדי שיגרש הוא פלוגתא דרבוותא ז"ל דלדעת התוס' והרשב"א הוי גט כשר דאמרינן אגב אונסי וזוזי גמר ומגרש. ולדעת הריטב"א ורבו הרא"ה וריא"ז והרב זקנו והריב"ש מתן דמים לא מהני ולא מידי וה"ל גט מעושה ופסול. והיכא דאין לו אונס ידוע ונתנו לו דמים לגרש ומסר מודעא כבר כתבנו בשם הרא"ש והריב"ש דלא הויא מודעא כיון שאין אונסו ניכר והגט כשר כ"ש לתוס' והרשב"א דהוי דינא הכי כמבואר. אבל מדברי הרא"ה והריטב"א וריא"ז הראשון והאחרון לא שמעי' מידי. ועדיין אפשר דכי היכי דלענין גט מעושה מתן דמים לאו כלום הוא ה"נ לענין מודעא. וכבר ראיתי למהריב"ל ח"ב סי' ע"ז שהביא דברי הרשב"א והריב"ש הנז' לענין גט מעושה שנתנו לו מעות לגרש והעלה דגט מעושה הוא בטל אע"פ שקיבל מעות ושכן נ' מד' מהרי"ק שרש ס"ג. אמנם לענין מה שהצריך הריב"ש בזה שיהא אונסו ניכר כתב שהוא חילוק אמיתי זהו תוכן דבריו יעו"ש כו' עד גם בעיקר דינו של הריב"ש הגם שמהריב"ל שבח סברתו ואשכחן להרא"ש דצווח עלה והרעיש על מאן דלא דאין הכי כי לא נעשה כפשע הזה כו'. וגם התוספות והרשב"א קיימי כשטה זו כאמור ואף גם זאת כי לא אשכחן לשום חד מרבוותא דפליג עליה בהא. מ"מ דבר ברור שדינו זה הוא מיוסד על דעת האומר דמודעא דגיטא מתקיימא בגילוי דעת שאין דעתו ורצונו בגט ההוא. וכמו שנתבאר לעיל סי' מ"ו. ועל זה יצא לחלק בהיכא דמקבל מעות על הגירושין דלא סגי בהכי וצריך שיכירו באונסו כמו זביני. אמנם לדעת הרמב"ם ומאן דעימי' דסברי דאין הדבר תלוי בגילוי דעת שאינו חפץ בגירושין דגילוי דעתא בגיטא לא מילתא היא אלא עיקר הדבר תלוי במה שהוא מבטל את הגט דלדעתם כי היכי דהגט מתבטל אחר שנכתב הכי נמי מתבטל קודם שיכתוב. וכמו שנת' לעיל סי' הנז'. א"כ מעתה לפי שיטה זו מה יתן ומה יוסיף מה שמקבל מעות על הגירושין הלא אין המעות מבטלות הביטול שכבר נעשה אלא ביטול על הביטול הוא דוקא תרופת דבר הזה עכ"ל המכמ"א. מעתה י"ל דמ"ש המל"מ דאף למ"ד כו' היינו סברת הרמב"ם שהביא המכמ"א שלסברא זו הדין ברור כמ"ש המל"מ. מיהו אם נאמר דהיא סברת העיטור והרר"י והרא"ש שבב"י בח"מ סי' ר"ה סי"ב וסי' רמ"ב ס"א ואפשר הם לא ס"ל סברת הרמב"ם אז י"ל שאין הדין מוכרח כמ"ש המל"מ אבל אפשר הוא כמ"ש המכמ"א ועדיין אפשר כו' אבל לסברת הרמב"ם הדין מוכרח כמ"ש המל"מ:
מה שהשיג על המל"מ פ"ו מה"ג הי"ט שכ' דלמ"ד דאף אם ידעינן שאין כאן אונס המודעא מודעא פשיטא דאף שקיבל מעות בגרושין מ"מ המודעא קיימת ואצ"ל הכרנו באונסו כו'. וכתב ע"ז כ"ת וז"ל במחכ"ת נעלם ממנו דעת הרשב"א שהביא הב"י בתחלת סי' קל"ד דאף אם האונס שאמר הוא שקר הוי מודעא. ואפ"ה כ' הב"י שם בשם הרשב"א דדמי לתלוה וזבין כשלקח מעות וא"כ כשקיבל המעות מבטל האמירה שביטל ודבריו הראשונים קיימים עכ"ל. הנה הגם שאינה ענין לנ"ד וכמש"ל דבעינן בפי' שיאמר רוצה אני ואף את"ל דלא בעינן שיאמר רוצה אני מ"מ בעינן שיאמר לעדים חתומו ובנ"ד לא אמר. אך מ"מ נלע"ד שלא נעלם מהמל"מ דעת הרשב"א. והנה העולה ע"ד כת"ר שדברי הרשב"א אלו אין חולק עליהם תמוה דהרי הריב"ש סי' קכ"ז הובא ב"י סי' קל"ד כתב להפך כמש"ש ולא שאני אומר שיהא כזביני ממש כו' ע"ש. וכבר האריך בזה המכתב מאלי' שער ז' סי' י"ב ולבסוף כ' וז"ל נמצינו למידין דהיכא דאנסוהו לגרש שלא כדין ונתנו לו מעות כדי שיגרש הוא פלוגתא דרבוותא ז"ל דלדעת התוס' והרשב"א הוי גט כשר דאמרינן אגב אונסי וזוזי גמר ומגרש. ולדעת הריטב"א ורבו הרא"ה וריא"ז והרב זקנו והריב"ש מתן דמים לא מהני ולא מידי וה"ל גט מעושה ופסול. והיכא דאין לו אונס ידוע ונתנו לו דמים לגרש ומסר מודעא כבר כתבנו בשם הרא"ש והריב"ש דלא הויא מודעא כיון שאין אונסו ניכר והגט כשר כ"ש לתוס' והרשב"א דהוי דינא הכי כמבואר. אבל מדברי הרא"ה והריטב"א וריא"ז הראשון והאחרון לא שמעי' מידי. ועדיין אפשר דכי היכי דלענין גט מעושה מתן דמים לאו כלום הוא ה"נ לענין מודעא. וכבר ראיתי למהריב"ל ח"ב סי' ע"ז שהביא דברי הרשב"א והריב"ש הנז' לענין גט מעושה שנתנו לו מעות לגרש והעלה דגט מעושה הוא בטל אע"פ שקיבל מעות ושכן נ' מד' מהרי"ק שרש ס"ג. אמנם לענין מה שהצריך הריב"ש בזה שיהא אונסו ניכר כתב שהוא חילוק אמיתי זהו תוכן דבריו יעו"ש כו' עד גם בעיקר דינו של הריב"ש הגם שמהריב"ל שבח סברתו ואשכחן להרא"ש דצווח עלה והרעיש על מאן דלא דאין הכי כי לא נעשה כפשע הזה כו'. וגם התוספות והרשב"א קיימי כשטה זו כאמור ואף גם זאת כי לא אשכחן לשום חד מרבוותא דפליג עליה בהא. מ"מ דבר ברור שדינו זה הוא מיוסד על דעת האומר דמודעא דגיטא מתקיימא בגילוי דעת שאין דעתו ורצונו בגט ההוא. וכמו שנתבאר לעיל סי' מ"ו. ועל זה יצא לחלק בהיכא דמקבל מעות על הגירושין דלא סגי בהכי וצריך שיכירו באונסו כמו זביני. אמנם לדעת הרמב"ם ומאן דעימי' דסברי דאין הדבר תלוי בגילוי דעת שאינו חפץ בגירושין דגילוי דעתא בגיטא לא מילתא היא אלא עיקר הדבר תלוי במה שהוא מבטל את הגט דלדעתם כי היכי דהגט מתבטל אחר שנכתב הכי נמי מתבטל קודם שיכתוב. וכמו שנת' לעיל סי' הנז'. א"כ מעתה לפי שיטה זו מה יתן ומה יוסיף מה שמקבל מעות על הגירושין הלא אין המעות מבטלות הביטול שכבר נעשה אלא ביטול על הביטול הוא דוקא תרופת דבר הזה עכ"ל המכמ"א. מעתה י"ל דמ"ש המל"מ דאף למ"ד כו' היינו סברת הרמב"ם שהביא המכמ"א שלסברא זו הדין ברור כמ"ש המל"מ. מיהו אם נאמר דהיא סברת העיטור והרר"י והרא"ש שבב"י בח"מ סי' ר"ה סי"ב וסי' רמ"ב ס"א ואפשר הם לא ס"ל סברת הרמב"ם אז י"ל שאין הדין מוכרח כמ"ש המל"מ אבל אפשר הוא כמ"ש המכמ"א ועדיין אפשר כו' אבל לסברת הרמב"ם הדין מוכרח כמ"ש המל"מ:
יטי
מ"ש כת"ר עוד וז"ל עוד נלע"ד דכיון דאמר תחלה לכתוב א"צ לצוות שוב כו' היכא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. הנה ענין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הנז' בחולין (די"ג) מבואר שם דלא מהני מדאורייתא רק מדרבן ולחומרא לבד כדפרש"י שם וא"כ י"ל דלהקל לא סמכינן ע"ז כלל ואפי' בע"ח. ואפי' להאומרים דע"ח הפיסול בהם רק מדרבנן מ"מ כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון דהא אמר בפני נכתב ולא אמר בפנ"ח פסול אע"ג דפיסול זה רק דרבנן דמדאורייתא עה"ח על השטר כמי שנחקרה עדותם בב"ד דמי וכש"כ הכא דהוא פיסולא דאורייתא. רק מדרבנן מהני לחומרא לבד. ואף את"ל דסמכינן בזה בע"ח מ"מ בנ"ד אין ניכר מתוך מעשיו רק שנתרצה לגרש. אבל אין ניכר שמצוה להם ממש לחתום. והרי י"ל דאסיק אדעתי' שא"צ מינוי מחדש כי די במינוי הראשון. ובאמת מינוי הראשון חלף והלך לו. וזוהי ממש חששת הר"ן גבי אימלוכי אימלך. ואף כי הא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הוי רק מדרבנן היינו בקטן לבד. אבל גדול הא יש לו מחשבה וכ"ש מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. דהיינו לפרש"י מעשה בלא מחשבה. וא"כ ה"נ כיון שעשה מעשה וקיבל המעות ובא לנתינת הגט ניכר מחשבתו שנתרצה ליתן גט. מ"מ הכא שאני דבעינן שישמעו מפיו שיאמר להם לחתום:
מ"ש כת"ר עוד וז"ל עוד נלע"ד דכיון דאמר תחלה לכתוב א"צ לצוות שוב כו' היכא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. הנה ענין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הנז' בחולין (די"ג) מבואר שם דלא מהני מדאורייתא רק מדרבן ולחומרא לבד כדפרש"י שם וא"כ י"ל דלהקל לא סמכינן ע"ז כלל ואפי' בע"ח. ואפי' להאומרים דע"ח הפיסול בהם רק מדרבנן מ"מ כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון דהא אמר בפני נכתב ולא אמר בפנ"ח פסול אע"ג דפיסול זה רק דרבנן דמדאורייתא עה"ח על השטר כמי שנחקרה עדותם בב"ד דמי וכש"כ הכא דהוא פיסולא דאורייתא. רק מדרבנן מהני לחומרא לבד. ואף את"ל דסמכינן בזה בע"ח מ"מ בנ"ד אין ניכר מתוך מעשיו רק שנתרצה לגרש. אבל אין ניכר שמצוה להם ממש לחתום. והרי י"ל דאסיק אדעתי' שא"צ מינוי מחדש כי די במינוי הראשון. ובאמת מינוי הראשון חלף והלך לו. וזוהי ממש חששת הר"ן גבי אימלוכי אימלך. ואף כי הא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הוי רק מדרבנן היינו בקטן לבד. אבל גדול הא יש לו מחשבה וכ"ש מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. דהיינו לפרש"י מעשה בלא מחשבה. וא"כ ה"נ כיון שעשה מעשה וקיבל המעות ובא לנתינת הגט ניכר מחשבתו שנתרצה ליתן גט. מ"מ הכא שאני דבעינן שישמעו מפיו שיאמר להם לחתום:
כמכאן ואילך נכתב ממה"ק וכבר כתבתי בזה לעיל אות ח' דנתרצה לחוד לא מהני עד שיאמר כתובו וחתומו כו'. ועכשיו מצאתי עוד ראי' מהא דפלפלו התוס' ופוסקי' גיטין (ס"ח). אם מהני באומר כל הרוצה לכתוב כו' כמו שהוא בב"ש סי' קמ"א סקי"ט הלא באומר כל הרוצה כו' ידעינן ברור שרוצה שיכתבו גט ומהכ"ת יפסול ועדיף טובא ממחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. א"ו דבעינן שיאמר להם ממש כתבו וחתמו. ואם מפני דאמר תחלה לכתוב כו' מה בכך הדבר ברור שבאומרו איך גיב ניט כו' בטל לגמרי הציווי הראשון כדמוכח מדברי הר"ן שם ובהרמב"ן שם שבר"ן דא"א למנות שליח לחצי גט אע"פ שבתחלה מינה אותו שליח על כל הגט. מ"מ אח"כ כשנמלך עכצ"ל דבטל שליחות הראשון לגמרי. ועוד דאם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו יהי' מועיל בגיטין אמאי פסלו הרבה פוסקים בכותב לסופר ועדים שיחתמו. הגם שיש לחלק דהתם אין ניכר בשעת מעשה הכתיבה רק אח"כ מ"מ דוחק הוא. ועוד דבלא"ה אין ניכר כלל שמצוה כנ"ל. ומה שהביא כ"ת מסי' קמ"ג דבמקום שלא הי' התנאי לצעורי א"צ לחזור ולצוות. הדבר הזה אינו מובן אצלי כלל. דמה ענין שמיטה אצל הר סיני דהתם כשנתן לה גט גמור רק שהתנה תנאי שתתן לו מאתים זוז לולי דלצעורי קא מיכוין הי' מהני כשמחל לה דה"ל כנתקיים התנאי ממש כדאיתא בגמרא (דע"ה ב') משום הרווחה הוא והא לא אצטריך וכדפרש"י שם מחילה כקבלה. ולמאי ניחוש לה כיון דמתחלה מתלי תלי על תנאי ואח"כ ה"ל ממש כמו נתקיים התנאי. אבל הכא אף את"ל דרק להרווחה קא מכוין מה שגם זה אינו ידוע למה לא נאמר דהמעות ג"כ ביקש מחמת לצעורי קא מכוין כדפרש"י שם. דבכל גט כשמתנה תנאי אפי' ע"מ שתתני לי מאתים זוז אמרינן לצעורי קא מכוין. מ"מ אף את"ל כסברת מעל' דלהרווחה קא מכוין מ"מ עכ"פ ביטל השליחות של הע"ח בהחלט ולא על תנאי שהרי אמר איך גיב קאיין גט ניט אפילו פאר פינף הונדערט רובל. א"כ כשחזר ואיפייס א"א לומר דה"ל כנתבטלו דבריו הראשוני' שביטל השליחות. מאחר שהביטול היה בלי שום תנאי. ומ"ש כת"ר עוד וגדולה מזו אמרינן בשאמר כתבו גט לאשתי ונפל מהגג נותנים גט אפילו שלא צוה לעדים לחתום דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. הנה בפ"ט (דב"ב דקמ"ו ב') אמרינן דזה עדיף מאומדנא משום דאמר כתבו. וכבר כתבתי לעיל אות ו' שיש דיעה בפוסקים דגילוי דעת מהני בשליחות ולהאומרים דלא מהני צ"ל דזה הדבור שאמר כתבו כולל ממש תנו דהא בגיטין פרק הזורק (דפ"א) אמרינן דאפשר קרו לנתינה ג"כ כתיבה ובשכ"מ ומסוכן דודאי נתכוין לתנו ה"ז כאילו ודאי קרא לנתינה בשם כתיבה. הלכך דיבור דכתבו ה"ל ממש כאומר חתמו ומה ענין זה לנ"ד דאין אומר ודברים כלל ה"ז רק אומדנא לחוד וגם לא דמי לאומדנא דמסוכן דאמדוהו חז"ל כללות ענין המסוכן כן. משא"כ במקרה פרטי כנד"ז. ומה שרצה לדמות זה לכותב בכת"י לעדים שיחתמו הנה מלבד שגם בזה יש דיעות רבות באחרונים והפר"ח החמיר בזה לגמרי. אך כבר נת' דלא דמי כלל דהתם מצוה להם שיחתמו. אבל הכא אף דיש הוכחה שנתרצה לגרש אין שום ציווי להם שיחתמו. והגע עצמך איך היה הדין אם רצה לגרש וצוה לסופר שיכתוב ולע"ח לא צוה מאומה. ואף שאח"כ אמרו לו שצריך ע"ח וחתמו בפניו וניכר שנתרצה לזה עכ"ז הלא ע"ז השיג הבית מאיר סי' ק"כ ס"ד על התשב"ץ וז"ל וא"כ בנד"ז אף דברצונו חתמו לפניו מ"מ י"ל דלא מקרי חתימה לשמה עכ"ל יעו"ש שהאריך ודחה דלא דמי למסוכן האומר כתבו ולא אמר תנו והוא מה שרצה כת"ר לדמותם להדדי. ומשום שבנ"ד מתחלה מינה אותם אין להקל כלל שכבר נתבטלו בינתיים והי' צריך מינוי מחדש והא ליכא וה"ל מזוייף מתוכו מצד הע"ח שלא לשמה. וכש"כ שנתבטל כתב הגט ג"כ לגמרי עד שאין חוזר ומגרש בו אפילו אם היה מצוה לעידי חתימה לא מהני כמשנת"ל באריכות: