Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·
אסימן צא
הנה אחר שנתבאר החקירה השנית שלפי גב"ע השני אין בהקדושין שום ממש כלל. מעתה נבואה לחקירה השלישית והוא אם יכולים העדים לחזור בהן מהגדתן הראשונה ושיהיה עדותן הראשונה בטלה ועדותן השניה קיימת:
הנה אחר שנתבאר החקירה השנית שלפי גב"ע השני אין בהקדושין שום ממש כלל. מעתה נבואה לחקירה השלישית והוא אם יכולים העדים לחזור בהן מהגדתן הראשונה ושיהיה עדותן הראשונה בטלה ועדותן השניה קיימת:
בא
מאחר שבגב"ע הראשון לא העידו השני בחורים רק שאמר לה ונתן לה ולא שאלו מהם איך ומה היה הדבר. היינו אם שמעה שאומר לה הרי את מקודשת לי כו' וקבלה על דעת זה. או אפשר שלא שמעה כלל מחמת שהיה בעת אסיפת עם על חתן מאהל וכמו שהעידו אח"כ בגב"ע השני. וגם היה צריך לשאול אם גילתה דעתה תחלה שרצונה להתקדש להנער יוזיפ או שאינו כן שאם לא ידעה מזה כלל תחלה קרוב הדבר שלא שמעה כלל ולא נתכוונה לקדושין. גם היה צריך לשאול מה עשתה אחר שנתן לה אולי השליכה הקדושין או צווחה שאינה רוצה כלל. וכמו שהעידו בגב"ע השני שאח"כ כששמעה שאומרים שקדשה התחילה לבכות ולצווח להכחישו. כ"ז היה צריך לשאול אפילו את"ל שא"צ דו"ח וגם את"ל שאין זה דין מרומה. מ"מ זהו דברים שצריכים להוודע בגוף העדות. דהא אין האשה נקנית אלא מדעתה ואם כן היו צריכים לשאול מהם אם היה זה מדעתה או לא. ואם לא הי' זה מדעתה והסכמתה צריך לידע אם ודאי שמעה כו' עד שנדע שזהו מדעתה ע"ד שפרש"י פ"ק דקדושין די"ב סע"ב דכי קבילתיה אדעתי' דהכי קבילתיה עכ"ל וזהו כשודאי שמעה מה שאמר ה"א מקודשת לי כו' משא"כ כשיש להסתפק שלא שמעה כלל וכמ"ש לעיל בשם תשו' מהרי"ט חאה"ע סי' מ"ג בד"ה ושמא תאמר ואפשר שהנערה לא שמעה כו'. והיינו מפני שהיה דבריו כלפי העד ולא כלפי הנערה כו' ע"ש. וכש"כ שי"ל כן בנד"ז שהיה המעשה בעת דוחק ורעש וקול מאסיפת אנשים ונשים בבית המשתה. והיה ודאי מנגנים כלי זמר יש ויש מקום להסתפק שמא לא שמעה הבתולה כלל ורק היו דבריו כלפי העדים שהזמינם לעשוק הבתולה. וכמש"ל כה"ג בשם תשו' הרשב"א סי' אלף קפ"ט וגם היה צריך לידע אם לא צווחה אח"כ וכנ"ל. וא"כ י"ל שזה נקרא שלא נגמרה עדותן וצריכים עדיין לדברי העד. ולכן יכולים לחזור בהן כמ"ש בתשו' אחרת בשם שו"ת משאת בנימין סי' ק"ו שהוכיח כן מהרמב"ם פ"ג מה"ע דין ה' ומתשו' הר"ן ומתשו' הריב"ש סי' רס"ו. ולכאורה י"ל שענינים אלו הם חסרון בגופה של עדות אפילו דיעבד דהא מעדותם אין ידוע ברור שנתקדשה מדעתה אם י"ל שלא שמעה לשון הקדושין מחמת רעש העולם בבית המשתה ושמא אמר בחשאי כדי שלא תשמע שלא נזכר בעדותן רק האט ער גיזאגט הרי את כו'. ולא נז' שאמר לה לנוכח רק אפשר אמר כן בחשאי להעדים במכוון שלא תשמע שאם תשמע לא תקבל. וגם אם נוסיף לזה שצווחה ובכתה אח"כ אזי י"ל הוכיח סופה על תחלתה שודאי לא שמעה ולא הבינה כלל שזהו ענין קדושין. וכמ"ש בהגמ"ר דקדושין סי' תקל"א וז"ל ואמרו פ"ב דחולין דל"ט ע"ב ופ"ח דב"ב דקל"ו דכ"ע מודים היכא דאיכא למיתלי השתיקה באמתלא מוכחת הוכיח סופה על תחלתה עכ"ל. וכשלא נחקר כ"ז י"ל ה"ל רק ספק קדושין לבד. כי מאחר שלכל העדים לא ידעה מזה כלום קודם האמירה והנתינה. א"כ צריך עדות ברור שנתקדשה לדעת ועדותם הנ"ל אינו מספיק מחמת ספיקות הנ"ל וא"כ נקרא לא נגמר עדותן:
מאחר שבגב"ע הראשון לא העידו השני בחורים רק שאמר לה ונתן לה ולא שאלו מהם איך ומה היה הדבר. היינו אם שמעה שאומר לה הרי את מקודשת לי כו' וקבלה על דעת זה. או אפשר שלא שמעה כלל מחמת שהיה בעת אסיפת עם על חתן מאהל וכמו שהעידו אח"כ בגב"ע השני. וגם היה צריך לשאול אם גילתה דעתה תחלה שרצונה להתקדש להנער יוזיפ או שאינו כן שאם לא ידעה מזה כלל תחלה קרוב הדבר שלא שמעה כלל ולא נתכוונה לקדושין. גם היה צריך לשאול מה עשתה אחר שנתן לה אולי השליכה הקדושין או צווחה שאינה רוצה כלל. וכמו שהעידו בגב"ע השני שאח"כ כששמעה שאומרים שקדשה התחילה לבכות ולצווח להכחישו. כ"ז היה צריך לשאול אפילו את"ל שא"צ דו"ח וגם את"ל שאין זה דין מרומה. מ"מ זהו דברים שצריכים להוודע בגוף העדות. דהא אין האשה נקנית אלא מדעתה ואם כן היו צריכים לשאול מהם אם היה זה מדעתה או לא. ואם לא הי' זה מדעתה והסכמתה צריך לידע אם ודאי שמעה כו' עד שנדע שזהו מדעתה ע"ד שפרש"י פ"ק דקדושין די"ב סע"ב דכי קבילתיה אדעתי' דהכי קבילתיה עכ"ל וזהו כשודאי שמעה מה שאמר ה"א מקודשת לי כו' משא"כ כשיש להסתפק שלא שמעה כלל וכמ"ש לעיל בשם תשו' מהרי"ט חאה"ע סי' מ"ג בד"ה ושמא תאמר ואפשר שהנערה לא שמעה כו'. והיינו מפני שהיה דבריו כלפי העד ולא כלפי הנערה כו' ע"ש. וכש"כ שי"ל כן בנד"ז שהיה המעשה בעת דוחק ורעש וקול מאסיפת אנשים ונשים בבית המשתה. והיה ודאי מנגנים כלי זמר יש ויש מקום להסתפק שמא לא שמעה הבתולה כלל ורק היו דבריו כלפי העדים שהזמינם לעשוק הבתולה. וכמש"ל כה"ג בשם תשו' הרשב"א סי' אלף קפ"ט וגם היה צריך לידע אם לא צווחה אח"כ וכנ"ל. וא"כ י"ל שזה נקרא שלא נגמרה עדותן וצריכים עדיין לדברי העד. ולכן יכולים לחזור בהן כמ"ש בתשו' אחרת בשם שו"ת משאת בנימין סי' ק"ו שהוכיח כן מהרמב"ם פ"ג מה"ע דין ה' ומתשו' הר"ן ומתשו' הריב"ש סי' רס"ו. ולכאורה י"ל שענינים אלו הם חסרון בגופה של עדות אפילו דיעבד דהא מעדותם אין ידוע ברור שנתקדשה מדעתה אם י"ל שלא שמעה לשון הקדושין מחמת רעש העולם בבית המשתה ושמא אמר בחשאי כדי שלא תשמע שלא נזכר בעדותן רק האט ער גיזאגט הרי את כו'. ולא נז' שאמר לה לנוכח רק אפשר אמר כן בחשאי להעדים במכוון שלא תשמע שאם תשמע לא תקבל. וגם אם נוסיף לזה שצווחה ובכתה אח"כ אזי י"ל הוכיח סופה על תחלתה שודאי לא שמעה ולא הבינה כלל שזהו ענין קדושין. וכמ"ש בהגמ"ר דקדושין סי' תקל"א וז"ל ואמרו פ"ב דחולין דל"ט ע"ב ופ"ח דב"ב דקל"ו דכ"ע מודים היכא דאיכא למיתלי השתיקה באמתלא מוכחת הוכיח סופה על תחלתה עכ"ל. וכשלא נחקר כ"ז י"ל ה"ל רק ספק קדושין לבד. כי מאחר שלכל העדים לא ידעה מזה כלום קודם האמירה והנתינה. א"כ צריך עדות ברור שנתקדשה לדעת ועדותם הנ"ל אינו מספיק מחמת ספיקות הנ"ל וא"כ נקרא לא נגמר עדותן:
גועוד ראי' לזה שזה נקרא לא נגמר עדותן אף בדיני ממונות מהדין הנזכר בהרמב"ם והטור ובש"ע ח"מ סי' כ"ח סעי' ח' אח"כ כו' ואומרים לו אמור האיך אתה יודע שזה חייב לזה וכתב הסמ"ע שם ס"ק ל"ז דכבר העידו שהוא חייב לו אעפ"כ צריך לשואלו איך הוא יודע שחייב לו כו'. ודין זה הוא משנה מפורשת בסנהדרין פרק זה בורר דכ"ט ע"א דהיינו שמא מעיד עד מפי בעל דבר הוא הלוה שלא בפני המלוה או שמא מעיד עד מפי עד ומשמע בהדיא מהרמב"ם פי"ז מה' עדות דין ב' ובהטור סי' כ"ח סעי' י"ב ובש"ע שם סעי' ח' דאף דדיני ממונות א"צ דרישה וחקירה. אבל בדיקה הנ"ל שהיא לכוין שידע גופה של עדות צריכה גם בד"מ ומעכבת כמו שמעכב דרישה וחקירה בד"נ. שהרי כן משמע מהמשנה שהרי כ' שאחר שבדקו העדים הנ"ל ונמצאו דבריהם מכוונים אז נושאים ונותנים בדבר וגומרים הדין. מכלל דבלא בדיקה זו אין זו עדות גמורה כלל. ובחי' הר"ן פ' היו בודקין משמע דבדיקה הנ"ל דהאיך אתה יודע שזה חייב לזה זהו לכתחלה לבדוק העדים ודיעבד אם לא שאלו אותן עדותן קיימת ואין דבריו מוכרחים. וראי' דכה"ג מצינו במשנה פ"ב דר"ה (דכ"ג ע"ב) כיצד בודקין את העדים כו' כיצד ראית את הלבנה כו' אם נמצאו דבריהם מכוונים עדותן קיימת. וכי גם שם נאמר שאם לא בדקו אותן כלל עדותן קיימת ועוד דגם לחי' הר"ן מ"מ כיון שעכ"פ לכתחלה צריכין לבדוק אותן כן א"כ נקרא לא נגמרה עדותן ויכולים לחזור בהן כמ"ש בתשו' הריב"ש סי' רס"ו סד"ה אבל מה שמבטל דע"ג ד' י"ל אע"פ שאין העדות בטלה מ"מ לא נגמרה והי' יכול לחזור בו כו'. ומצאתי מזה בחידושי הר"ן פז"ב שם וז"ל אמתניתן הנ"ל ואומרים לו אמור האיך אתה יודע שזה חייב לזה כו' לכאורה משמע לפום האי לישנא שכבר העיד העד שזה חייב לזה מאתים זוז דאל"כ האיך יפתחו לו ב"ד לומר שזה חייב לזה ואי הכי קשיא כיון דקיי"ל דדיני ממונות א"צ דו"ח כיון שהעיד העד שזה חייב לזה מנה מה להם לב"ד לשאול להם האיך הוא יודע. ואיכא למימר דאילו העיד העד פלוני הלוה לפלוני בפני מנה פשיטא דבכה"ג אין שואלין לו כלום. אבל כלפי שאמר מאמר סתום שזה חייב לזה מנה אפשר שזה העד טועה בעצמו. וסובר שכיון שאמר לו הלוה דרך שיחה אני חייב לפלוני מנה דמהני וליתא שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו ויאמר לאנשים דרך שיחה שהוא חייב לפלוני כדי שלא יחזיקוהו בעשיר וכן נמי אם אמר פלוני אמר שהוא חייב לו לא אמר כלום דה"ל עד מפי עד הלכך הדבר ברור שאם כתבו בשטר יודעים אנו שפלוני חייב לפלוני מנה שזו עדות ברורה דעדים החתומים בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכאלו איימו אותן. ולא אמרו כאן שחוקרים האיך הם יודעים אלא בעדים המעידים בב"ד שצריכים איום וחקירה בלשון כדי שלא יטעו בעצמן. ויש מפרשים שקודם שיאמר העד כלום. שואלים אותו האיך הוא יודע כדי שיברר דבריו דמן הסתם המלוה הביאם לב"ד להעיד על חיוב זה. ומש"ה שואלין אותו בלשון האיך אתה יודע אבל לאחר שאמר יודע אני שחייב כך וכך אין לנו עליו כלום שעדות שלימה העיד ודיו ופרושא קמא עיקר עכ"ל חידושי הר"ן פז"ב אמתניתן הנ"ל. הרי מבואר מדבריו שאע"פ שהעידו בפני ב"ד ובפני הבעל דין שפלוני חייב לפלוני מנה צריכים מדינא לשאול מהם שיבררו דבריהם האיך הם יודעים שהוא חייב לו וכנ"ל בשם הסמ"ע. וא"כ כמ"כ בנד"ז שהעידו על לשון הקדושין שלו והנתינה ולא העידו שרצתה להתקדש לו ושידעה שמקדשה. ואדרבה מובן מעדותם שבתחלה לא שמעו שדבר עמה דבר מזה כלל. א"כ היו צריכים לברר מהם שמא הם טועים וסוברים שכשקיבלה המטבע והוא אמר קודם שנתן לשון קדושין היא מקודשת אע"פ שלא שמעה כלל. דאולי סבורים שכיון שאמר ונתן. א"צ כ"כ רצונה ע"ז. וא"כ יש לחוש אולי אמר בלחש והיא לא שמעה או שמא עכ"פ יש ספק אם שמעה וגם על הנתינה צריך לשאול אם ראו כולם שנתן מידו לידה ממש ושאחזתם אח"כ ולא השליכה אותם אחר שהרגישה שזהו לקדושין וכנ"ל דלא גרע מדיני ממונות. ועפי"ז יש לפרש מ"ש רמ"א באה"ע סי' מ"ב ס"ד בהג"ה כל עד שלא נחקר בב"ד לא מקרי עדות לענין קדושין. וכ' הב"ש שם ס"ק י"ד שלכאורה הוא תמוה שהרי פסק דעדי קדושין א"צ דו"ח. ובספר עצי ארזים שם ס"ק ט"ו כתב דגם בדבר שא"צ דו"ח שייך לשון עד שלא נחקר והכוונה הוא עד שלא נגמר קבלת העדות בב"ד עכ"ד. והביא ראי' ע"ז מלשון התוספתא והירושלמי העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר כו'. עד שלא נחקרה כו'. ולטמא ולטהר א"צ דו"ח. וא"כ מ"ש עד שלא נחקרה ע"כ הכוונה הוא עד שלא נגמר קבלת העדות בב"ד וא"כ נבין מהו עד שלא נגמר לענין קדושין ע"כ כבר העידו שפלוני קידש פלונית דאל"כ פשיטא שאין כאן עדות. א"ו צ"ל אף שהעידו כן כיון שלא ביארו דבריהם על דרך האיך אתם יודעים כו' חשוב לא נגמר קבלת עדותן בב"ד. ועיין בגמ' פ"ד דסנהדרין (דל"ז ע"ב) דלענין הבדיקה שמא אומרים מאומד הלב אע"פ שפסול בד"מ כמו בד"נ עכ"ז א"צ לשאול זה בד"מ. אפ"ל דבדיני קדושין אף למ"ד דא"צ דו"ח ולא דמי לד"נ כ"א לד"מ מ"מ חקירה זו שמא אמרו מאומד י"ל שייכא בקדושין כמו בד"נ דבד"מ אין זה שייך כ"כ. כ"א בעובדא דר' אחא בגמל האוחר שאינו מצוי. אבל בענין קדושין שפיר שייך שאומרים שנתן לה אף שלא ראו הנתינה מיד ליד ממש. וכמו שהי' בנד"ז שבגב"ע אמרו שלא ראו הנתינה לידה ממש כ"א שאומרים כן מהוכחה שאח"כ ראו גר"כ אצלה. וכמו בתשו' הרשב"א סי' תש"פ. ובהגמ"ר דקדושין סי' תקל"א. א"כ אפשר מדינא צריך לשאול זה ג"כ שבקדושין כאלו שבלא שדוכין ובלא ידיעת קרוביה זהו דרך ערמה ע"י תחבולה קרוב ואפשר הדבר שלא יראו העדים הקבלה לידה ממש. ע"כ היה צריך לשאול עכ"פ איך ראו הנתינה כמו שבד"מ שואלים שמא הוא אמר לך שאני חייב לו כו'. והן אמת שאם הי' מבואר בעדותם שהיא נתרצתה להתקדש לו היה די. וכמ"ש הר"ן שבד"מ אם אמר העד פלוני הלוה לפלוני בפני מנה די בכך. אבל מאחר שבעדותם אין מבואר כלל רצון ממנה כ"א רק שהוא אמר ונתן. אלא שמזה אנו מוכיחים שרצתה ג"כ כיון שקבלה המטבע לכן היו צריכים לשאול מהם אם שמעה אמירתו ושקיבלה ולא השליכה ולא צווחה וכנ"ל וא"כ עדיין אין זה עדות גמורה כלל. וכל שלא נגמרה עדותן יכולים לחזור בהן. ועוד כיון שלא נחקרו העדים בדרישה וחקירה והבתולה מכחישתן י"ל שיכולים העדים לחזור בהן כמ"ש ר"י במרדכי פ"ד דסנהדרין הובא ב"י בח"מ סי' כ"ט ובאה"ע סי' מ"ב וכ"כ האגודה בסנהדרין רפ"ד סעיף מ"ב דהיכא שהאשה מכחשת בעינן דו"ח. וכ"כ הב"ש סי' מ"ב ס"ק י"ד. ואף שהסד"א בשם הרבה פוסקים חולקים ע"ז. מ"מ הא כתב דבלא"ה הוי ספיקא דדינא אם עדי קדושין צריכים דרישה וחקירה כמו שהעלה בסדר אליהו דצ"ח. ובתשו' שאגת אריה שבתשובת בית אפרים חאה"ע סי' מ"ב כתב דרוב הפוסקים ס"ל דעדי קדושין ועדות לאוסרה על בעלה צריכים דו"ח וגם יש סברת מקצת אחרונים דטעמו דר"י הוא שאפילו אם עדי קדושין א"צ דו"ח כיון שזהו מדרבנן אבל מדאורייתא צריכים דו"ח לכן מהני עכ"פ שיוכלו לחזור בהן אם לא עשו דו"ח כ"כ בכנה"ג בח"מ סי' כ"ט בהגהת הב"י אות ה' בשם הרא"ם סי' כ"ד בשם ר' ישעיה וכ"כ בסדר אלי' דצ"ח ע"א. מה גם בהצטרף טעם זה אל טעם הראשון דאף לו יהא רק כדיני ממונות י"ל שלא נגמר עדותן כנ"ל. יש להורות דיכולים לחזור בהן. כ"ש לפמש"ל באריכות דחשוב דין מרומה ולכן כיון שלא נעשה דו"ח כלל י"ל שאין העדות כלום. א"כ אף אם לא נסמוך ע"ז לבד מ"מ לכל הפחות מיהו יכולים לחזור בהן ואם חזרו בהן בטלה עדות ראשונה ונשארה עדות שניה. שהרי אף הריב"ש סי' רס"ו דס"ל שבדין מרומה דד"מ וקדושין שאף אם לא נחקרה העדות אין העדות בטלה עכ"ז נקרא לא נגמרה עדותן ויכולים לחזור בהן א"כ כ"ש לפ"ד רוב הפוסקים דס"ל שאם לא נחקרה עדותן העדות בטלה דפשיטא דיכולים לחזור בהן ואין בזה שום פקפוק כלל וכלל. דאם חזרו בהן מהני חזרתן ודנין רק ע"פ עדות השניה:
דקיצור. מוכח במשנה וגמרא פז"ב (דכ"ט ע"א) ובחי' הר"ן לשם ובטוש"ע ח"מ סי' כ"ח ס"ח ובסמ"ע שם ס"ק ל"ז שאע"פ שהעידו שפלוני חייב לפלוני מנה. אין זה עדות גמור עד שיבארו איך יודעים שהוא חייב לו. א"כ עדי קדושין לכל הפחות אינו גרוע מד"מ וכשהעידו שאמר ונתן כיון שמובן מעדותן שלא דברו מזה כלל תחלה עם הבתולה א"כ צריכים לשאול מהם אם יודעים שנתרצית ע"ז היינו ששמעה לשון הקדושין ושקבלה אחר ששמעה שהרי המעשה הי' בעת אסיפת רוב עם וכלי זמר בבית המשתה דיש ויש לספק שלא שמעה כלל. עוד יש טעם נכון שיכולים לחזור בהן משום שהבתולה מכחישתו ולא נחקרה עדותן בדו"ח וביותר שהדין מרומה:
הב
ומה שיש לחוש כיון שבתחלה בעדותן הראשונה הטילו הב"ד עליהם ברמ"ח שיאמרו להם האמת בענין זה ואח"ז הגידו עדותם שהוא כן וא"כ כשהעד חוזר בו ומעיד באופן אחר הרי משים עצמו רשע על עדותו הראשונה ששקר העיד ומשנה שלימה שנינו פ"ד דשבועות (דף ל"א ע"ב) השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורים כפרו חייבים על כל אחת ואחת וכ' בחי' הריטב"א שבועות דל"א ע"ב וז"ל וא"ת וכי חוזרים ומעידים בב"ד מאי הוה דהא לא מהני סהדותייהו שהרי נשבעו חוץ לב"ד שלא יודעים לו עדות ואין בידם לחזור ולומר שנשבעו לשקר שהרי משימים עצמם רשעים ואין אדם נאמן לשום עצמו רשע. וי"ל דלאו ברשיעי עסקינן שיאמרו עתה בב"ד שנשבעו לשקר אלא שיאמרו שהיו שכוחים באותה שעה ונזכרו. דבהא ודאי נאמנין. ועוי"ל דאפי' אומרים עכשיו בשקר נשבענו פלגינן דיבורי' ומהימנינן להו בגופה של עדות ואין נאמנין לומר שנשבענו על שקר דהא תרי עניני הוא. ובתרי גופי פלגינן דיבורא וכההיא דעד שהעיד לאשה שהרג את בעלה דפלגינן דיבורא ונאמן שנהרג להשיא את אשתו ואינו נאמן לומר שהוא הרגו לשום עצמו רשע. וכדתנן הרגתיו תנשא אשתו. מעתה עד שכפר חוץ לב"ד ונשבע על כך אם חזר והודה בב"ד מקבלין עדותו כו' עכ"ל. והנה לכאורה הכא בנדון שלפנינו לא שייך הני תרי תירוצים דהא נשבעו שאמר ונתן. וא"כ איך יאמרו שהיו שכוחים באותה שעה. וי"ל דשפיר שייך תירוץ זה שנאמר שהיו סבורים דאע"פ שלא אמר רק בטבעת זו כו' הוי אמירה וגם אף שלא ראה הנתינה בפועל כיון שאצלו קרוב הדבר שנתן. נשבע. ולכן עכשיו ששואלים מהם בפרטות הם אומרים וכמ"ש בירושלמי תמן כשאומר לא חתמתי ברם הכא באומר ע"ז חתמתי וע"ז לא חתמתי כו'. וכמ"ש לקמן אות ד' בשם תשו' הרב"י בדיני קדושין סי' ד' כי האי גוונא. אך בעדות אלטער לא שייך לומר כן דהא עכשיו אומר שלא שמע כלל ולא ראה כלל. מיהו ק' על תירוץ הריטב"א דהא מתחייב עי"ז בשבועות ביטוי כמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' שבועות דין י"ד ובפרק יו"ד דין י"ו י"ט. וכיון דמתחייב בשבועות ביטוי מחזקינן דבשקר נשבע. והרי אעפ"כ עדות שמעיד אח"כ בב"ד מקבלין עדותן ומש"ה נפטר מדין שבועות העדות וצ"ע. ע"כ לכאורה מוכרח משם דכיון דמד"ת יכול לחזור בו ממה שאמר שאינו יודע לו עדות משום שהיה חוץ לב"ד ואם לא יגיד היינו בב"ד ע"כ אפילו נשבע יכול לחזור ולהעיד. ואף שממילא מבואר שהי' רשע למפרע מ"מ בעדותו זה אין משים א"ע רשע על העדות שמעיד עכשיו רק אלמפרע על מה שכפר תחלה. וא"כ יש לדמותו למ"ש התוספת פ"ג דכריתות די"ב ע"א בד"ה או דילמא. ואע"ג דלא משוי אינש נפשי' רשיעא כו' היינו ליפסל נפשי' לא מהימן אבל אי אמר מזיד אכלתי חלב מהימן דאימור מתכוין לטובה שאינו רוצה להביא חולין בעזרה. וה"נ מתכוין לטובה להעיד עדות אמת ומודה שנשבע לשקר. וכ"כ התוספת פ"ק דב"מ ד"ג סע"ב סד"ה מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. וי"ל דאינו נאמן לפסול עצמו אבל הכא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין בעזרה. ובשט"מ שם כ' בשם הרמב"ן קשיא להו היכי מצי למימר מזיד הייתי והא אין אדם משים עצמו רשע אלא גבי עדות דלא פסלינן עדותיה ופלגינן דיבורי'. אבל כשאומר מזיד הייתי אין אומרים לו להביא קרבן הואיל והוא יודע בעצמו שאינו חייב בו עכ"ל. וא"כ כמ"כ הכא במודה בב"ד שיודע עדות אף שמשים א"ע רשע למפרע מ"מ אינו לפסול עדותו כ"א אמילתא אחריתא שנשבע לשקר אבל עדותו בא להעיד. וא"כ מקבלין עדותו ולא שייך בזה אין אדם משים א"ע רשע דזה לא נאמר אלא שאין נאמן לפסול א"ע מעדות. אבל הכא אין זה שייך כלל ליפסל א"ע מעדות. אך ק' דזה דומה למ"ש בפ"ק דסנהדרין (ד"ט סע"ב) לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. אבל הכא שאנו ידענו שנשבע. וא"כ לדבריו שבא להעיד. וא"כ ע"כ בשקר נשבע והתורה אמרה אל תשת רשע עד. ויש לחלק דהתם בשעת העדות מוכרח להזכיר שנעשה רשע כי זהו מעיקר עדותו שפלוני רבעו לרצונו. אבל הכא העדות הוא מלתא אחריתי שאין בה שום רשעת מצד עצמו היינו שבעצם העדות אינו משים א"ע רשע כלל. כ"א שמזה נוכיח שעשה מעשה רשע מקודם מה שנשבע וכיון שאין זה מעדותו ע"ז לא שייך אין אדם משים א"ע רשע. ודומה להא דכריתות י"ב וב"מ ד"ג ע"ב כנ"ל. מיהו זהו דוחק דמ"מ הכא ידענו דרשע הוא אם עדותו בב"ד אמת:
ומה שיש לחוש כיון שבתחלה בעדותן הראשונה הטילו הב"ד עליהם ברמ"ח שיאמרו להם האמת בענין זה ואח"ז הגידו עדותם שהוא כן וא"כ כשהעד חוזר בו ומעיד באופן אחר הרי משים עצמו רשע על עדותו הראשונה ששקר העיד ומשנה שלימה שנינו פ"ד דשבועות (דף ל"א ע"ב) השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורים כפרו חייבים על כל אחת ואחת וכ' בחי' הריטב"א שבועות דל"א ע"ב וז"ל וא"ת וכי חוזרים ומעידים בב"ד מאי הוה דהא לא מהני סהדותייהו שהרי נשבעו חוץ לב"ד שלא יודעים לו עדות ואין בידם לחזור ולומר שנשבעו לשקר שהרי משימים עצמם רשעים ואין אדם נאמן לשום עצמו רשע. וי"ל דלאו ברשיעי עסקינן שיאמרו עתה בב"ד שנשבעו לשקר אלא שיאמרו שהיו שכוחים באותה שעה ונזכרו. דבהא ודאי נאמנין. ועוי"ל דאפי' אומרים עכשיו בשקר נשבענו פלגינן דיבורי' ומהימנינן להו בגופה של עדות ואין נאמנין לומר שנשבענו על שקר דהא תרי עניני הוא. ובתרי גופי פלגינן דיבורא וכההיא דעד שהעיד לאשה שהרג את בעלה דפלגינן דיבורא ונאמן שנהרג להשיא את אשתו ואינו נאמן לומר שהוא הרגו לשום עצמו רשע. וכדתנן הרגתיו תנשא אשתו. מעתה עד שכפר חוץ לב"ד ונשבע על כך אם חזר והודה בב"ד מקבלין עדותו כו' עכ"ל. והנה לכאורה הכא בנדון שלפנינו לא שייך הני תרי תירוצים דהא נשבעו שאמר ונתן. וא"כ איך יאמרו שהיו שכוחים באותה שעה. וי"ל דשפיר שייך תירוץ זה שנאמר שהיו סבורים דאע"פ שלא אמר רק בטבעת זו כו' הוי אמירה וגם אף שלא ראה הנתינה בפועל כיון שאצלו קרוב הדבר שנתן. נשבע. ולכן עכשיו ששואלים מהם בפרטות הם אומרים וכמ"ש בירושלמי תמן כשאומר לא חתמתי ברם הכא באומר ע"ז חתמתי וע"ז לא חתמתי כו'. וכמ"ש לקמן אות ד' בשם תשו' הרב"י בדיני קדושין סי' ד' כי האי גוונא. אך בעדות אלטער לא שייך לומר כן דהא עכשיו אומר שלא שמע כלל ולא ראה כלל. מיהו ק' על תירוץ הריטב"א דהא מתחייב עי"ז בשבועות ביטוי כמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' שבועות דין י"ד ובפרק יו"ד דין י"ו י"ט. וכיון דמתחייב בשבועות ביטוי מחזקינן דבשקר נשבע. והרי אעפ"כ עדות שמעיד אח"כ בב"ד מקבלין עדותן ומש"ה נפטר מדין שבועות העדות וצ"ע. ע"כ לכאורה מוכרח משם דכיון דמד"ת יכול לחזור בו ממה שאמר שאינו יודע לו עדות משום שהיה חוץ לב"ד ואם לא יגיד היינו בב"ד ע"כ אפילו נשבע יכול לחזור ולהעיד. ואף שממילא מבואר שהי' רשע למפרע מ"מ בעדותו זה אין משים א"ע רשע על העדות שמעיד עכשיו רק אלמפרע על מה שכפר תחלה. וא"כ יש לדמותו למ"ש התוספת פ"ג דכריתות די"ב ע"א בד"ה או דילמא. ואע"ג דלא משוי אינש נפשי' רשיעא כו' היינו ליפסל נפשי' לא מהימן אבל אי אמר מזיד אכלתי חלב מהימן דאימור מתכוין לטובה שאינו רוצה להביא חולין בעזרה. וה"נ מתכוין לטובה להעיד עדות אמת ומודה שנשבע לשקר. וכ"כ התוספת פ"ק דב"מ ד"ג סע"ב סד"ה מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. וי"ל דאינו נאמן לפסול עצמו אבל הכא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין בעזרה. ובשט"מ שם כ' בשם הרמב"ן קשיא להו היכי מצי למימר מזיד הייתי והא אין אדם משים עצמו רשע אלא גבי עדות דלא פסלינן עדותיה ופלגינן דיבורי'. אבל כשאומר מזיד הייתי אין אומרים לו להביא קרבן הואיל והוא יודע בעצמו שאינו חייב בו עכ"ל. וא"כ כמ"כ הכא במודה בב"ד שיודע עדות אף שמשים א"ע רשע למפרע מ"מ אינו לפסול עדותו כ"א אמילתא אחריתא שנשבע לשקר אבל עדותו בא להעיד. וא"כ מקבלין עדותו ולא שייך בזה אין אדם משים א"ע רשע דזה לא נאמר אלא שאין נאמן לפסול א"ע מעדות. אבל הכא אין זה שייך כלל ליפסל א"ע מעדות. אך ק' דזה דומה למ"ש בפ"ק דסנהדרין (ד"ט סע"ב) לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. אבל הכא שאנו ידענו שנשבע. וא"כ לדבריו שבא להעיד. וא"כ ע"כ בשקר נשבע והתורה אמרה אל תשת רשע עד. ויש לחלק דהתם בשעת העדות מוכרח להזכיר שנעשה רשע כי זהו מעיקר עדותו שפלוני רבעו לרצונו. אבל הכא העדות הוא מלתא אחריתי שאין בה שום רשעת מצד עצמו היינו שבעצם העדות אינו משים א"ע רשע כלל. כ"א שמזה נוכיח שעשה מעשה רשע מקודם מה שנשבע וכיון שאין זה מעדותו ע"ז לא שייך אין אדם משים א"ע רשע. ודומה להא דכריתות י"ב וב"מ ד"ג ע"ב כנ"ל. מיהו זהו דוחק דמ"מ הכא ידענו דרשע הוא אם עדותו בב"ד אמת:
וקיצור מאות ב'. שיש לחוש משום דכשמעיד באופן אחר הרי משים א"ע רשע שהרי נשבע תחלה ויש לפשוט מדין המשנה פ"ד דשבועות השביע עליו חמשה פעמים חוץ לב"ד ותירץ הריטב"א דאפילו אומרים עכשיו בשקר נשבענו פלגינן דבוריה. ובנ"ד לא שייך כן בעדות אלטער. ואפ"ל דא"צ כלל לפלגינן דבוריה. כיון בעדותו בב"ד אינו משים א"ע רשע ולא כמו פלוני רבעני לרצוני רק שאנו מוכיחים כאשר נעריך לפנינו מה שהעיד ונשבע חוץ לב"ד עם עדותו בב"ד נבין שהיה רשע למפרע זה לא איכפת לן. שהרי אין עדות ממש שהוא רשע:
זג
ויש לבאר הדבר עוד דהנה הא דאין אדם משים א"ע רשע פי' בתשו' מהר"ם לובלין סי' פ"א סד"ה ואם כן בנ"ד. דל"ה ע"ד. וז"ל לא מסברא בעלמא אמרו כן אלא מדינא כדאיתא התם בסנהדרין פ"ק ד"ט ע"ב. רבא אמר דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. ופרש"י כלומר ע"י עדות עצמו אינו נעשה רשע שהרי התורה פסלה קרוב לעדות. וכיון דמן התורה הוא דאינו נפסל ע"פ עצמו מטעם קורבא אין לחלק בשום אופן עכ"ל. וא"כ זהו שאין מאמינים לו על מה שפוסל א"ע אבל הכא במתניתן פ"ד דשבועות שבא לב"ד והודה שיודע לו עדות כמו שהתובע משביעו. א"כ זה יש להאמינו. אלא שתאמר א"כ פוסל א"ע לומר שנשבע לשקר. והרי הא בהא תליא שאם תאמינו העדות תאמין שנשבע לשקר וע"כ האמנת העדות גורם שמאמינים לו ליפסל א"ע. ע"ז יש להשיב כיון שבשעה שמעיד העדות בב"ד א"צ ואין מוכרח להזכיר נידון השבועה לשקר א"כ אני מקבל זה. וכשאני בא לדין אם פסול לעדות מחמת שנשבע לשקר אומר שאין פסול ע"פ עצמו. דכוותה אשכחן פט"ו דיבמות שהאשה נשאת ע"פ עצמה ולגבי צרתה הוא בחזקת חי לגמרי ואוכלת בתרומה אלא שיש לחלק דהתם האשה והצרה הם שני גופים אף שהבעל גוף אחד הדין נותן להאמינה גבי גופה ולא לגבי חברתה כלל. אבל הכא הכל איש אחד ועדות אחת. ועוד דאף אם נניח חילוק זה עכ"ז זהו שייך כשאין שני עדים ששמעו איך שנשבע חוץ לב"ד שאין יודע לו עדות רק התובע והוא. ע"ז שייך לומר כן. אבל כשיש שני עדים ששמעו איך שהשביעו חוץ לב"ד וכפר בו הרי אם עדותו שהעיד בב"ד אמת ממנ"פ השני עדים מעידים שרשע הוא שהרי ממנ"פ אם עדותו בב"ד אמת ע"כ נשבע לשקר בפני שני העדים והרי הוא מודה ג"כ לדבריהם שנשבע כן א"כ אינו נעשה רשע ע"פ עצמו כ"א גם ע"פ שני עדים בצירוף עצמו שאינו מכחיש להעדים שרשע הוא. ועוד דאף שאין שני עדים שהשביעו חוץ לב"ד וכפר מ"מ התובע עצמו מודה שהשביעם חוץ לב"ד ה"פ וכפרו בהם א"כ מאי מהני ליה הודאתם הרי לדבריו רשעים הם שנשבעו בשקר ה"פ והרשע פסול לעדות א"כ איך יוציא ממון בעדותם. כיון שלדבריו הם פסולי עדות מן התורה. עכ"ז י"ל כמ"ש הריטב"א כיון שאינו מוכרח גמור שהיה רשע כגון שי"ל ששכח או שי"ל שהי' טועה דהי' נשבע ומחשב בלבו איזה תנאי כדרך הנזכר בש"ע יו"ד סי' רל"ב סעי' י"ד בש"ך ס"ק ל"ג ובט"ז ס"ק כ"ו. או י"ל שמא היה אנוס מחמת פקוח נפש שהיה ירא מהנתבע בדבר שיש חשש ס"נ ואף שכ"ז רחוק מאד מ"מ מאחר שאפשר הוא אין שני העדים ששמעו יכולים להעיד בודאי שרשעים הם. וכן התובע א"י ודאי שרשעים המה. וצ"ע מהא דאמרינן ביבמות פרק החולץ דמ"ז ע"א ולדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי. וה"נ נימא לדבריך נשבעת על שקר ורשע אתה ואין עדות לרשע. ויש לחלק ג"כ דהתם בהעדות גופא מזכיר איך שהוא נכרי ופסול לעדות ואין נאמן לפסול א"ע זהו פי' אין עדות לנכרי משא"כ הכא בעדותו השניה אין מזכיר כלל שהוא רשע כ"א עי"ז מוכיחים שהי' רשע למפרע אינו נפסל דאפשר תולין בסברא דלעיל. ומיהו בש"ע ח"מ סי' ל"ד סכ"ד משמע דאין תולין בדבר שצד הזכות רחוק יעו"ש. וע' בש"ך סק"ח. ובב"י רס"י ל"ד בסעיף ה' בד"ה כ' הריב"ש בסי' שי"א ואע"פ שאין רוב העולם טועים בזה אבל כיון שהשכחה מצויה כו' יעו"ש. ובהא אתי שפיר דלק"מ אמתניתן פ"ד דשבועות הנ"ל ממתניתין פ"ב דכתובות די"ח ע"ב העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו כו' הרי אלו נאמנים. ובגמרא שם אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות (נאנסו דלא משוו נפשייהו רשיעי וכיון דעלייהו סמכינן הא בתוך כדי דבור עקרוה לסהדותייהו והפה שאסר התיר) אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים מ"ט אין אדם משים עצמו רשע (אינו נאמן לפסול עצמו מחזקתו דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות) וכ"פ הרמב"ם פ"ג מה"ע דין ו' ז' והטוש"ע סי' מ"ו סל"ז. ומ"ש מהא דפ"ד דשבועות דנשבעו חמשה פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו מקבלין עדותן אע"פ שאומרים בשקר נשבענו. א"ו החילוק פשוט דהתם בעדותו שמעיד בב"ד אין מבואר שהוא רשע כלל ע"כ נאמן בזה. אבל הכא עיקר עדותו שמעיד שהוא רשע היינו שחתם בשקר מחמת ממון ועי"ז בא לפסול השטר. וכיון שבעיקר עדותו הוא רק שהוא רשע הרי זה אין מקבלין ממנו מפני שאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן ע"ז לבטל עדותו שהעיד על חבירו. אבל לפמ"ש הריטב"א פ"ד דשבועות דהתם הטעם משום דפלגינן דבוריה וכמו פ"ק דסנהדרין ד"ט סע"ב יש להקשות דא"כ אמאי גבי אנוסים היינו לא פלגינן דבוריה ואף שהתוס' שם בכתובות הקשו אמאי לא פלגינן דבוריה כמו בפלוני רבעני לרצוני. ותירצו שם כמה תירוצים. אפשר התירוצים ההם לא יספיקו לחלק אמאי פלגינן דבוריה במתניתן פ"ד דשבועות הנ"ל דמש"ש משום דאונס מחמת נפשות לא שכיח. הלא גם במתניתן דשבועות לא שכיח מאד השכחה שישכחו ה' פעמים כו' כמשי"ת לקמן. ואעפ"כ פלגינן דבוריה. גם מ"ש עוד א"נ שאני הכא דמחמת ממון הוי פירושא דאנוסים היינו כו' הלא כמ"כ וכ"ש במתניתן דשבועות כיון שמעידין עדות בב"ד מוכרח שבשקר נשבעו. גם התירוץ הד' שכתבו א"נ כו' מיד עושין עצמן רשעים כו' כש"כ שכן הוא במתניתן פ"ד דשבועות הנ"ל. וא"כ אמאי שם פלגינן דבוריה. מיהו התירוץ שכתבו כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דבוריה כדי לפסול השטר וכ"כ בסנהדרין ד"ט סע"ב כיון מדאורייתא עה"ח על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי כו'. תירוץ זה אתי שפיר גם להריטב"א לחלק כן בין הך דשבועות ג"כ. וכ"כ בשט"מ שם בשם הרב ר' יוסף הלוי ז"ל לחלק בין אנוסים היינו ובין פלוני רבעני לרצוני כו'. מכי חתמי אשטרא כבר נחקרה עדותן בב"ד כו'. וכיון דלא מהימני לשווייה נפשייהו רשעים מוקמינן לה אחת"י דבשטר חזקה דהא עה"ח על השטר כו'. נמצא השטר עומד על חזקתו בחותמיו. והא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו כו'. שאני התם דליכא שטרא עכ"ל:
ויש לבאר הדבר עוד דהנה הא דאין אדם משים א"ע רשע פי' בתשו' מהר"ם לובלין סי' פ"א סד"ה ואם כן בנ"ד. דל"ה ע"ד. וז"ל לא מסברא בעלמא אמרו כן אלא מדינא כדאיתא התם בסנהדרין פ"ק ד"ט ע"ב. רבא אמר דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. ופרש"י כלומר ע"י עדות עצמו אינו נעשה רשע שהרי התורה פסלה קרוב לעדות. וכיון דמן התורה הוא דאינו נפסל ע"פ עצמו מטעם קורבא אין לחלק בשום אופן עכ"ל. וא"כ זהו שאין מאמינים לו על מה שפוסל א"ע אבל הכא במתניתן פ"ד דשבועות שבא לב"ד והודה שיודע לו עדות כמו שהתובע משביעו. א"כ זה יש להאמינו. אלא שתאמר א"כ פוסל א"ע לומר שנשבע לשקר. והרי הא בהא תליא שאם תאמינו העדות תאמין שנשבע לשקר וע"כ האמנת העדות גורם שמאמינים לו ליפסל א"ע. ע"ז יש להשיב כיון שבשעה שמעיד העדות בב"ד א"צ ואין מוכרח להזכיר נידון השבועה לשקר א"כ אני מקבל זה. וכשאני בא לדין אם פסול לעדות מחמת שנשבע לשקר אומר שאין פסול ע"פ עצמו. דכוותה אשכחן פט"ו דיבמות שהאשה נשאת ע"פ עצמה ולגבי צרתה הוא בחזקת חי לגמרי ואוכלת בתרומה אלא שיש לחלק דהתם האשה והצרה הם שני גופים אף שהבעל גוף אחד הדין נותן להאמינה גבי גופה ולא לגבי חברתה כלל. אבל הכא הכל איש אחד ועדות אחת. ועוד דאף אם נניח חילוק זה עכ"ז זהו שייך כשאין שני עדים ששמעו איך שנשבע חוץ לב"ד שאין יודע לו עדות רק התובע והוא. ע"ז שייך לומר כן. אבל כשיש שני עדים ששמעו איך שהשביעו חוץ לב"ד וכפר בו הרי אם עדותו שהעיד בב"ד אמת ממנ"פ השני עדים מעידים שרשע הוא שהרי ממנ"פ אם עדותו בב"ד אמת ע"כ נשבע לשקר בפני שני העדים והרי הוא מודה ג"כ לדבריהם שנשבע כן א"כ אינו נעשה רשע ע"פ עצמו כ"א גם ע"פ שני עדים בצירוף עצמו שאינו מכחיש להעדים שרשע הוא. ועוד דאף שאין שני עדים שהשביעו חוץ לב"ד וכפר מ"מ התובע עצמו מודה שהשביעם חוץ לב"ד ה"פ וכפרו בהם א"כ מאי מהני ליה הודאתם הרי לדבריו רשעים הם שנשבעו בשקר ה"פ והרשע פסול לעדות א"כ איך יוציא ממון בעדותם. כיון שלדבריו הם פסולי עדות מן התורה. עכ"ז י"ל כמ"ש הריטב"א כיון שאינו מוכרח גמור שהיה רשע כגון שי"ל ששכח או שי"ל שהי' טועה דהי' נשבע ומחשב בלבו איזה תנאי כדרך הנזכר בש"ע יו"ד סי' רל"ב סעי' י"ד בש"ך ס"ק ל"ג ובט"ז ס"ק כ"ו. או י"ל שמא היה אנוס מחמת פקוח נפש שהיה ירא מהנתבע בדבר שיש חשש ס"נ ואף שכ"ז רחוק מאד מ"מ מאחר שאפשר הוא אין שני העדים ששמעו יכולים להעיד בודאי שרשעים הם. וכן התובע א"י ודאי שרשעים המה. וצ"ע מהא דאמרינן ביבמות פרק החולץ דמ"ז ע"א ולדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי. וה"נ נימא לדבריך נשבעת על שקר ורשע אתה ואין עדות לרשע. ויש לחלק ג"כ דהתם בהעדות גופא מזכיר איך שהוא נכרי ופסול לעדות ואין נאמן לפסול א"ע זהו פי' אין עדות לנכרי משא"כ הכא בעדותו השניה אין מזכיר כלל שהוא רשע כ"א עי"ז מוכיחים שהי' רשע למפרע אינו נפסל דאפשר תולין בסברא דלעיל. ומיהו בש"ע ח"מ סי' ל"ד סכ"ד משמע דאין תולין בדבר שצד הזכות רחוק יעו"ש. וע' בש"ך סק"ח. ובב"י רס"י ל"ד בסעיף ה' בד"ה כ' הריב"ש בסי' שי"א ואע"פ שאין רוב העולם טועים בזה אבל כיון שהשכחה מצויה כו' יעו"ש. ובהא אתי שפיר דלק"מ אמתניתן פ"ד דשבועות הנ"ל ממתניתין פ"ב דכתובות די"ח ע"ב העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו כו' הרי אלו נאמנים. ובגמרא שם אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות (נאנסו דלא משוו נפשייהו רשיעי וכיון דעלייהו סמכינן הא בתוך כדי דבור עקרוה לסהדותייהו והפה שאסר התיר) אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים מ"ט אין אדם משים עצמו רשע (אינו נאמן לפסול עצמו מחזקתו דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות) וכ"פ הרמב"ם פ"ג מה"ע דין ו' ז' והטוש"ע סי' מ"ו סל"ז. ומ"ש מהא דפ"ד דשבועות דנשבעו חמשה פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו מקבלין עדותן אע"פ שאומרים בשקר נשבענו. א"ו החילוק פשוט דהתם בעדותו שמעיד בב"ד אין מבואר שהוא רשע כלל ע"כ נאמן בזה. אבל הכא עיקר עדותו שמעיד שהוא רשע היינו שחתם בשקר מחמת ממון ועי"ז בא לפסול השטר. וכיון שבעיקר עדותו הוא רק שהוא רשע הרי זה אין מקבלין ממנו מפני שאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן ע"ז לבטל עדותו שהעיד על חבירו. אבל לפמ"ש הריטב"א פ"ד דשבועות דהתם הטעם משום דפלגינן דבוריה וכמו פ"ק דסנהדרין ד"ט סע"ב יש להקשות דא"כ אמאי גבי אנוסים היינו לא פלגינן דבוריה ואף שהתוס' שם בכתובות הקשו אמאי לא פלגינן דבוריה כמו בפלוני רבעני לרצוני. ותירצו שם כמה תירוצים. אפשר התירוצים ההם לא יספיקו לחלק אמאי פלגינן דבוריה במתניתן פ"ד דשבועות הנ"ל דמש"ש משום דאונס מחמת נפשות לא שכיח. הלא גם במתניתן דשבועות לא שכיח מאד השכחה שישכחו ה' פעמים כו' כמשי"ת לקמן. ואעפ"כ פלגינן דבוריה. גם מ"ש עוד א"נ שאני הכא דמחמת ממון הוי פירושא דאנוסים היינו כו' הלא כמ"כ וכ"ש במתניתן דשבועות כיון שמעידין עדות בב"ד מוכרח שבשקר נשבעו. גם התירוץ הד' שכתבו א"נ כו' מיד עושין עצמן רשעים כו' כש"כ שכן הוא במתניתן פ"ד דשבועות הנ"ל. וא"כ אמאי שם פלגינן דבוריה. מיהו התירוץ שכתבו כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דבוריה כדי לפסול השטר וכ"כ בסנהדרין ד"ט סע"ב כיון מדאורייתא עה"ח על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי כו'. תירוץ זה אתי שפיר גם להריטב"א לחלק כן בין הך דשבועות ג"כ. וכ"כ בשט"מ שם בשם הרב ר' יוסף הלוי ז"ל לחלק בין אנוסים היינו ובין פלוני רבעני לרצוני כו'. מכי חתמי אשטרא כבר נחקרה עדותן בב"ד כו'. וכיון דלא מהימני לשווייה נפשייהו רשעים מוקמינן לה אחת"י דבשטר חזקה דהא עה"ח על השטר כו'. נמצא השטר עומד על חזקתו בחותמיו. והא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו כו'. שאני התם דליכא שטרא עכ"ל:
חקיצור מאות ג'. זה שאין אדם משים א"ע רשע מפני שהוא קרוב והיינו כשבשעת עדותו מבואר בתוך העדות דבר שהוא רשע כמו פלוני רבעני לרצוני. משא"כ בדין המשנה דשבועות הנ"ל בתוך עדותו אינו מבואר רק שפלוני חייב לפלוני ואין זה רשעת על עצמו רק שיש ממ"נ מבחוץ שהוא רשע ע"ז יש לתרץ גם באיזה טעם רחוק שאפילו בלא טעם אינו נפסל ע"פ עצמו כי י"ל שאמת שעכשיו עושה תשובה ומעיד האמת. וראי' לחילוק זה שלא יקשה אמתניתן פ"ב דכתובות והגמרא שם דאין נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון משום דאין אדם משים עצמו רשע ממתניתן פ"ד דשבועות דמקבלין עדותן בב"ד אף שלפ"ז בשקר נשבעו חוץ לב"ד. ולפמ"ש החילוק פשוט דהתם בעדותו מבואר שהוא רשע ע"כ אין מקבלים זה ממנו משא"כ במתניתן פ"ד דשבועות. ולהריטב"א דהכא הטעם משום פלגינן דבוריה אינו מתורץ הטעם דהתם לא פלגינן דבוריה רק ע"פ תירוץ א' של התוספת:
טד
ונשוב לנדון שלפנינו. דאף שקיבלו עליו בח' יכול לחזור בו כנדון דפ"ד דשבועות הנ"ל. ולא דמי לכתובות י"ח ב' משני טעמים הנ"ל. דבאנוסים היינו מחמת ממון נזכר בדבריו שהוא רשע. וזהו עיקר העדות הב' שכבר נתקיים עדותן הראשונה מה"ת לגמרי. ע"כ אינו נאמן להשים א"ע רשע לשבור עדותו הראשונה וכמו דלא פלגינן דבוריה מה"ט. משא"כ בנדון שלנו שלא נזכר בעדותן השנייה שהוא רשע. וגם עדיין לא נגמר עדותו הראשונה מדאורייתא שפיר מהימנינן ליה אלא שי"ל נהי דלא דמי להא דאנוסים היינו מחמת ממון. עדיין גם להא דפ"ד דשבועות ג"כ לא דמי דהתם י"ל הטעם כמ"ש הריטב"א דפלגינן דבוריה כמו בפ"ק דסנהדרין ד"ט סע"ב אבל הכא לא שייך זה מאחר שבתחלה קיבל הבחור אלטער בח' שאמר ונתן ועתה אומר שלא שמע ולא ראה כלל. א"כ אין מה לפלוג דבורו הראשון אך כבר כתבתי שאף אם לא שייך פלגינן דבוריה כיון בעדותו השנייה בעצם העדות לא נזכר שהוא רשע א"כ יכול להעיד. ולא דמי לפלוני רבעני לרצוני דהתם בעדותו נזכר שהוא רשע ע"כ אי לא פלגינן דבוריה ע"כ אומר בעדותו שהוא רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד וממנ"פ אם תאמין עדותו רשע הוא ע"כ העדות בטל. אבל הכא שבעדותו אין נזכר שהוא רשע אף אם לא פלגינן דבוריה מקבלין עדותו כמש"ל שאפשר דהיה טועה ומחשב בלבו איזה תנאי כו' וכנ"ל. ומיהו באמת זהו דוחק מטעם הנזכר לעיל סעיף ג' כיון לדברי התובע עצמו רשעים הם שנשבעו על שקר וכ"ש אם יש עדים ע"ז איך יוציא ממון בעדותן. אך עכ"ז נראה דהכא בנקל הרבה יותר לקבל עדותו השניה מבהמשנה פ"ד דשבועות דע"כ שם דוקא הוצרך הריטב"א לחדש הטעם דפלגינן דבוריה וכאן א"צ לזה. דהתם בהמשנה עדותו השניה הוא לקיים ולהחזיק דבר מחודש שפלוני חייב לפלוני מנה ואם הוא רשע א"א לקיים על פיו דבר זה ע"כ הוצרך לטעם דפלגינן דבוריה ולא היה רשע כלל. משא"כ הכא שעדותו השניה אינו כלל לקיים דבר כ"א לבטל הגדתו הראשונה שלהד"מ זה יוכל לבטל אף אם לא פלגינן דבוריה דאף שקבל בח' תחלה שעדותו על הקדושין אמת מ"מ מאחר שעדיין לא נגמרה עדותו ויכול לחזור בו וחוזר בו ואומר שא"י מהקדושין כלל הרי יש לקבל חזרתו שעד שלא נגמר עדותו יכול לחזור בו ובעדותו זה לא נזכר כלל שהוא רשע. אלא שמבחוץ תאמר א"כ נעשה רשע למפרע שעבר על הח' ואין אדם משים עצמו רשע. היינו רק שהוא אינו נאמן לעשות עצמו רשע. אבל הכא על החזרה נאמן הוא מדינא. ונעשה רשע לא ע"פ עצמו. כ"א ע"פ הב"ד ששמעו שבועתו. ומהכ"ת לא יוכל לחזור בו. כיון מדינא יכול לחזור בו רק מפני שתאמר שא"כ מ"ע רשע. ע"ז נשיב הלא מה שמע"ר זה אינו כ"א ע"פ אחרים ששמעו שבועתו ובאמת נעשה רשע עי"ז ע"י אחרים ועכ"ז לא מפני זה נשלול ממנו הדין שיכול לחזור בו מעדותו ואין לומר שע"י שקבל בחרם חשוב כנגמר עדותו זה ודאי ליכא למימר כיון שאנו רואים שלא חקרו ממנו כל הצורך וזה תולה בדין עד שהעיד בב"ד וקודם שנגמר עדותו עבר על ל"ת שנשבע על שקר עד"מ ואח"כ חזר בו מעדותו הראשונה לכאורה י"ל איך עתה שהוא רשע יכול לבטל העדות שהעיד קודם שהיה רשע ומ"מ י"ל כיון דהדין נותן שיכול לחזור בו והרי חזר בו א"כ עכ"פ ה"ל עדותו כמאן דליתי' כלל. ולכן אף שהב"ד יודעים שאם חזרתו אמת על כרחנו נעשה רשע שעבר על הח' עכ"ז י"ל שזה אינו מציל מלקבל חזרתו לענין שיכול לחזור בו וה"ל עדותו כמאן דליתא כמש"ל. וכעת נרחיב עוד בזה והוא שי"ל דבלאו הכי אף אם לא נשבע ולא קיבל בחרם תחלה עכ"ז כיון שהעיד תחלה בב"ד שנתקדשה ועכשיו חוזר בו הרי העיד עדות שקר ועושה עצמו רשע ובן מלקות הוא ואזהרתיה מפסוק לא תענה ברעך עד שקר שחייבין ע"ז מלקות כדאיתא בסנהדרין ד"י ע"א. ובפ"ק דמכות (דף ד' ע"א וע"ב). ועיין בחידושי הריטב"א שם במכות (דף ד') בד"ה אלא אמר ריש לקיש. ואעפ"כ אמרה תורה שיכול לחזור בו אף שעי"ז משים את עצמו רשע למפרע שהעיד שקר דאין לתרץ דשם לא עושה א"ע רשע שסמך על שיחזור בו דהא עד"מ בדין מרומה שצריך דו"ח או בשאר עדות שצריכים דו"ח כמו בדיני קנסות או בדין מרומה דקדושין וכה"ג. מניין יודע זה העד שידרשוהו ויחקרוהו. וגם אם הדו"ח הי' אחר שנה ובינתיים לא חזר בו הרי עכשיו שחוזר בו אחר שנה משים א"ע רשע למפרע שיצתה מתח"י עדות שקר ואעפי"כ אמרה תורה שיכול לחזור בו. והטעם אפ"ל דאע"פ שמשים עצמו רשע למפרע. מ"מ כיון דעדיין לא נגמר עדותו כלל. איך אפשר לקיים עדותו אחר שחזר בו כיון דכלל גדול ודין גמור שכשלא נגמר עדותו בדו"ח (ואין זה נכון) אין העדות כלום א"כ מה בכך שמשים א"ע רשע עכ"פ אין כאן עדות ודוקא בההיא דפ"ד דשבועות שמקבלין עדותו מחדש לקיים דבר על פיו הוצרך הריטב"א לומר דפלגינן דבוריה. אבל לענין שיכול לחזור בו מעדותו הראשונה קודם שנגמר עדותו א"צ לזה דכיון שעדיין לא נגמר עדותו כלל ובתוך כך חזר בו אין כאן עדות עכ"פ. וא"כ אף אם מתחלה נשבע ע"ז שעדותו אמת כיון שלא נחקר עדותו. ובגמר דו"ח חוזר בו אין כאן עדות. וא"כ לפ"ז אפילו עדות הבחור אלטער אף שחזר בו לגמרי. אף אם הוא בענין שאין לומר פלגינן דבוריה הראשון וקבל עליו בח' תחלה יכול לחזור בו שכיון שהוא דין מרומה וצריך דו"ח. וגם אפילו אינו דין מרומה לא פירש ולא נגמר עדותו כנ"ל ויכול לחזור בו וכשחוזר בו אין כאן עדות כלל. והנה בתשו' הב"י סי' ד' נשאל על עדים שהעידו תחלה שיצחק אמר לחנה לקחי אלו בתורת קדושין דה"ל ידים שאינן מוכיחות וא"צ גט. והעידו זה ע"פ הח'. ואח"כ העידו שא' הריני נותנו לך בתורת קדושין דפסק הריב"ש דהוי ידים מוכיחות. וכ' דיכולים לחזור בהן משום שי"ל שלא חשבו שיש חילוק בין לקחי אלו בתורת קדושין ובין הריני נותנו לך בתורת קדושין וכשאמרו לנו שיש חילוק בדבר העדנו דברים כהווייתן. ולכן אע"פ שהעידו תחלה ע"י קב"ח כשחזרו להעיד שניה לא נפסלו מפני כך דלא היו חוזרים ומגידים עכ"ד. והר"ם מטראני כ' ע"ז ואם מה שהעידו תחלה הוא שקר ומה שהעידו אח"כ הוא אמת הרי עברו על הח' ופסולים לעדות הובא בכנה"ג באה"ע סי' כ"ז בהגה"ט אות למ"ד לכאורה זהו סתירה לדברינו שאמרנו שאע"פ שלדברי הבחור אלטער עבר על הח' כשהעיד בראשונה עכ"ז יכול לחזור ולהעיד שניה. דכבר הקדמנו החילוק דלקיים דבר ע"פ עדותן השניה הוא שא"א כאשר עברו על הח' בעדותן ראשונה אא"כ י"ל פלגינן דבוריה כמ"ש הריטב"א פ"ד דשבועות. והרב"י והמבי"ט ע"כ צ"ל דס"ל דבנדון שלהם לא שייך לומר פלגינן דבוריה. משא"כ בנדון שלפנינו שעדותן השניה הוא לבטל דבר של הגדתן הראשונה א"צ לזה דאף שעבר על הח' עכ"ז כיון מדינא יכול לחזור בו. הרי חזר בו. ומ"מ צ"ע על הרב"י והמבי"ט שהרי כמו בדין המשנה פ"ד דשבועות עכצ"ל דמתרצים דבריהם שהיו שכוחים באותו שעה ונזכרו עתה כמ"ש הריטב"א. שזהו ענין פלגינן דבורי' שאנו מתרצים דבריהם. א"כ גם בנדון דהרב"י שייך לומר כן שמתרצים דבריהם שבשעה שהעידו בראשונה היו סבורים בדעתם שאמר לקחי אלו בתורת קדושין ועתה נזכרו שאמר הריני נותנו לך בתורת קדושין. ולכן נ' שהמבי"ט והרב"י לא ראו ד' הריטב"א הנ"ל. ועמ"ש לקמן תירוץ אחר על המשנה שלא כדברי הריטב"א:
ונשוב לנדון שלפנינו. דאף שקיבלו עליו בח' יכול לחזור בו כנדון דפ"ד דשבועות הנ"ל. ולא דמי לכתובות י"ח ב' משני טעמים הנ"ל. דבאנוסים היינו מחמת ממון נזכר בדבריו שהוא רשע. וזהו עיקר העדות הב' שכבר נתקיים עדותן הראשונה מה"ת לגמרי. ע"כ אינו נאמן להשים א"ע רשע לשבור עדותו הראשונה וכמו דלא פלגינן דבוריה מה"ט. משא"כ בנדון שלנו שלא נזכר בעדותן השנייה שהוא רשע. וגם עדיין לא נגמר עדותו הראשונה מדאורייתא שפיר מהימנינן ליה אלא שי"ל נהי דלא דמי להא דאנוסים היינו מחמת ממון. עדיין גם להא דפ"ד דשבועות ג"כ לא דמי דהתם י"ל הטעם כמ"ש הריטב"א דפלגינן דבוריה כמו בפ"ק דסנהדרין ד"ט סע"ב אבל הכא לא שייך זה מאחר שבתחלה קיבל הבחור אלטער בח' שאמר ונתן ועתה אומר שלא שמע ולא ראה כלל. א"כ אין מה לפלוג דבורו הראשון אך כבר כתבתי שאף אם לא שייך פלגינן דבוריה כיון בעדותו השנייה בעצם העדות לא נזכר שהוא רשע א"כ יכול להעיד. ולא דמי לפלוני רבעני לרצוני דהתם בעדותו נזכר שהוא רשע ע"כ אי לא פלגינן דבוריה ע"כ אומר בעדותו שהוא רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד וממנ"פ אם תאמין עדותו רשע הוא ע"כ העדות בטל. אבל הכא שבעדותו אין נזכר שהוא רשע אף אם לא פלגינן דבוריה מקבלין עדותו כמש"ל שאפשר דהיה טועה ומחשב בלבו איזה תנאי כו' וכנ"ל. ומיהו באמת זהו דוחק מטעם הנזכר לעיל סעיף ג' כיון לדברי התובע עצמו רשעים הם שנשבעו על שקר וכ"ש אם יש עדים ע"ז איך יוציא ממון בעדותן. אך עכ"ז נראה דהכא בנקל הרבה יותר לקבל עדותו השניה מבהמשנה פ"ד דשבועות דע"כ שם דוקא הוצרך הריטב"א לחדש הטעם דפלגינן דבוריה וכאן א"צ לזה. דהתם בהמשנה עדותו השניה הוא לקיים ולהחזיק דבר מחודש שפלוני חייב לפלוני מנה ואם הוא רשע א"א לקיים על פיו דבר זה ע"כ הוצרך לטעם דפלגינן דבוריה ולא היה רשע כלל. משא"כ הכא שעדותו השניה אינו כלל לקיים דבר כ"א לבטל הגדתו הראשונה שלהד"מ זה יוכל לבטל אף אם לא פלגינן דבוריה דאף שקבל בח' תחלה שעדותו על הקדושין אמת מ"מ מאחר שעדיין לא נגמרה עדותו ויכול לחזור בו וחוזר בו ואומר שא"י מהקדושין כלל הרי יש לקבל חזרתו שעד שלא נגמר עדותו יכול לחזור בו ובעדותו זה לא נזכר כלל שהוא רשע. אלא שמבחוץ תאמר א"כ נעשה רשע למפרע שעבר על הח' ואין אדם משים עצמו רשע. היינו רק שהוא אינו נאמן לעשות עצמו רשע. אבל הכא על החזרה נאמן הוא מדינא. ונעשה רשע לא ע"פ עצמו. כ"א ע"פ הב"ד ששמעו שבועתו. ומהכ"ת לא יוכל לחזור בו. כיון מדינא יכול לחזור בו רק מפני שתאמר שא"כ מ"ע רשע. ע"ז נשיב הלא מה שמע"ר זה אינו כ"א ע"פ אחרים ששמעו שבועתו ובאמת נעשה רשע עי"ז ע"י אחרים ועכ"ז לא מפני זה נשלול ממנו הדין שיכול לחזור בו מעדותו ואין לומר שע"י שקבל בחרם חשוב כנגמר עדותו זה ודאי ליכא למימר כיון שאנו רואים שלא חקרו ממנו כל הצורך וזה תולה בדין עד שהעיד בב"ד וקודם שנגמר עדותו עבר על ל"ת שנשבע על שקר עד"מ ואח"כ חזר בו מעדותו הראשונה לכאורה י"ל איך עתה שהוא רשע יכול לבטל העדות שהעיד קודם שהיה רשע ומ"מ י"ל כיון דהדין נותן שיכול לחזור בו והרי חזר בו א"כ עכ"פ ה"ל עדותו כמאן דליתי' כלל. ולכן אף שהב"ד יודעים שאם חזרתו אמת על כרחנו נעשה רשע שעבר על הח' עכ"ז י"ל שזה אינו מציל מלקבל חזרתו לענין שיכול לחזור בו וה"ל עדותו כמאן דליתא כמש"ל. וכעת נרחיב עוד בזה והוא שי"ל דבלאו הכי אף אם לא נשבע ולא קיבל בחרם תחלה עכ"ז כיון שהעיד תחלה בב"ד שנתקדשה ועכשיו חוזר בו הרי העיד עדות שקר ועושה עצמו רשע ובן מלקות הוא ואזהרתיה מפסוק לא תענה ברעך עד שקר שחייבין ע"ז מלקות כדאיתא בסנהדרין ד"י ע"א. ובפ"ק דמכות (דף ד' ע"א וע"ב). ועיין בחידושי הריטב"א שם במכות (דף ד') בד"ה אלא אמר ריש לקיש. ואעפ"כ אמרה תורה שיכול לחזור בו אף שעי"ז משים את עצמו רשע למפרע שהעיד שקר דאין לתרץ דשם לא עושה א"ע רשע שסמך על שיחזור בו דהא עד"מ בדין מרומה שצריך דו"ח או בשאר עדות שצריכים דו"ח כמו בדיני קנסות או בדין מרומה דקדושין וכה"ג. מניין יודע זה העד שידרשוהו ויחקרוהו. וגם אם הדו"ח הי' אחר שנה ובינתיים לא חזר בו הרי עכשיו שחוזר בו אחר שנה משים א"ע רשע למפרע שיצתה מתח"י עדות שקר ואעפי"כ אמרה תורה שיכול לחזור בו. והטעם אפ"ל דאע"פ שמשים עצמו רשע למפרע. מ"מ כיון דעדיין לא נגמר עדותו כלל. איך אפשר לקיים עדותו אחר שחזר בו כיון דכלל גדול ודין גמור שכשלא נגמר עדותו בדו"ח (ואין זה נכון) אין העדות כלום א"כ מה בכך שמשים א"ע רשע עכ"פ אין כאן עדות ודוקא בההיא דפ"ד דשבועות שמקבלין עדותו מחדש לקיים דבר על פיו הוצרך הריטב"א לומר דפלגינן דבוריה. אבל לענין שיכול לחזור בו מעדותו הראשונה קודם שנגמר עדותו א"צ לזה דכיון שעדיין לא נגמר עדותו כלל ובתוך כך חזר בו אין כאן עדות עכ"פ. וא"כ אף אם מתחלה נשבע ע"ז שעדותו אמת כיון שלא נחקר עדותו. ובגמר דו"ח חוזר בו אין כאן עדות. וא"כ לפ"ז אפילו עדות הבחור אלטער אף שחזר בו לגמרי. אף אם הוא בענין שאין לומר פלגינן דבוריה הראשון וקבל עליו בח' תחלה יכול לחזור בו שכיון שהוא דין מרומה וצריך דו"ח. וגם אפילו אינו דין מרומה לא פירש ולא נגמר עדותו כנ"ל ויכול לחזור בו וכשחוזר בו אין כאן עדות כלל. והנה בתשו' הב"י סי' ד' נשאל על עדים שהעידו תחלה שיצחק אמר לחנה לקחי אלו בתורת קדושין דה"ל ידים שאינן מוכיחות וא"צ גט. והעידו זה ע"פ הח'. ואח"כ העידו שא' הריני נותנו לך בתורת קדושין דפסק הריב"ש דהוי ידים מוכיחות. וכ' דיכולים לחזור בהן משום שי"ל שלא חשבו שיש חילוק בין לקחי אלו בתורת קדושין ובין הריני נותנו לך בתורת קדושין וכשאמרו לנו שיש חילוק בדבר העדנו דברים כהווייתן. ולכן אע"פ שהעידו תחלה ע"י קב"ח כשחזרו להעיד שניה לא נפסלו מפני כך דלא היו חוזרים ומגידים עכ"ד. והר"ם מטראני כ' ע"ז ואם מה שהעידו תחלה הוא שקר ומה שהעידו אח"כ הוא אמת הרי עברו על הח' ופסולים לעדות הובא בכנה"ג באה"ע סי' כ"ז בהגה"ט אות למ"ד לכאורה זהו סתירה לדברינו שאמרנו שאע"פ שלדברי הבחור אלטער עבר על הח' כשהעיד בראשונה עכ"ז יכול לחזור ולהעיד שניה. דכבר הקדמנו החילוק דלקיים דבר ע"פ עדותן השניה הוא שא"א כאשר עברו על הח' בעדותן ראשונה אא"כ י"ל פלגינן דבוריה כמ"ש הריטב"א פ"ד דשבועות. והרב"י והמבי"ט ע"כ צ"ל דס"ל דבנדון שלהם לא שייך לומר פלגינן דבוריה. משא"כ בנדון שלפנינו שעדותן השניה הוא לבטל דבר של הגדתן הראשונה א"צ לזה דאף שעבר על הח' עכ"ז כיון מדינא יכול לחזור בו. הרי חזר בו. ומ"מ צ"ע על הרב"י והמבי"ט שהרי כמו בדין המשנה פ"ד דשבועות עכצ"ל דמתרצים דבריהם שהיו שכוחים באותו שעה ונזכרו עתה כמ"ש הריטב"א. שזהו ענין פלגינן דבורי' שאנו מתרצים דבריהם. א"כ גם בנדון דהרב"י שייך לומר כן שמתרצים דבריהם שבשעה שהעידו בראשונה היו סבורים בדעתם שאמר לקחי אלו בתורת קדושין ועתה נזכרו שאמר הריני נותנו לך בתורת קדושין. ולכן נ' שהמבי"ט והרב"י לא ראו ד' הריטב"א הנ"ל. ועמ"ש לקמן תירוץ אחר על המשנה שלא כדברי הריטב"א:
יקיצור. וא"כ בנדון שלפנינו אף שבעדות ראשונה קיבל עליו בח' כיון דלא נגמר עדותו ויכול לחזור ולהעיד אין מה שקבל עליו בח' מונעו מלחזור ולהעיד כמתניתן פ"ד דשבועות הנ"ל. ועכ"ז כ"ז הוא דוחק כיון שהתובע מודה שרשעים הם שנשבעו לשקר וכ"ש כשיש שני עדים ע"ז שנשבעו כן חוץ לב"ד וע"כ נשבעו לשקר. איך יוציא ממון בעדותם. וא"כ א"א לתרץ המשנה דשבועות אלא משום דתלינן שלא נשבעו לשקר. אלא שכחו העדות וכמ"ש הריטב"א. ובנד"ז לא שייך זה כנ"ל. אך עכ"ז נ"ד עדיף. דנד"ז היינו שמעידים לבטל עדותן הראשונה. א"כ לא איכפת לן אף שי"ל שנעשה רשע. דבלא"ה הא קיי"ל שיכול לחזור מעדותו קודם שנחקרה ואפילו לאחר שנה. וא"כ הרי העיד שקר תחלה ונעשה רשע אעפ"כ לגבי חזרה מהני. ה"ה אף שנשבע תחלה. ואין קשיא ע"ז מתשו' הב"י והמבי"ט ומ"מ הם לא ראו דברי הריטב"א:
יאה
שוב ראיתי שדין זה מפורש בב"י ובש"ע ח"מ סי' כ"ח סט"ז דז"ל הב"י שם מחודש י"א כתב הר' מנחם הארוך עדים שנתקבלה עדותן שלא בפני בע"ד אפילו השביעום ב"ד חוזרין ומקבלים עדותן כו' אם לא כיוונו עדותן עדות הראשונה והאחרונה בטילה ממ"נ עברו על השבועה ואי לאו דמסתפינא בעינן למימר דעדות האחרונה קיימת והביא ראיה מההיא דפרק שבועות העדות השביע עליהן חמשה פעמים חוץ לב"ד כו'. וכ"פ רמ"א בש"ע שם סט"ז הולכין אחר העדות השני שהגידו בפניו אע"פ שהגידו בראשונה ע"פ הח' וכ"כ הסמ"ע שם ס"ק מ"ח דה"ה אם הגידו בראשונה ע"פ השבועה. ואע"ג דהסמ"ע שם כ' דכל שלא בפניו אין מדקדקין כ"כ. הנה כמ"כ כאן כיון דעדות זה היה צריך דו"ח ולא עשו זאת וגם לא נגמר עדותן כלל ה"ל כמו התם כשנתקבל שלא בפניו כו'. וגם הט"ז שם והבאה"ט נראה מסכימים לדין זה יעו"ש בט"ז. ומ"ש בתשובת הריב"ש סי' ק"ח כי מעתה לא יחזרו בהם אחרי שהעידו בכח חרם. אבל אם היו חוזרים בהם היה מהני חזרתם. וזה כדעת הר"ם הארוך. ואע"פ שבכנה"ג סי' כ"ח בהגהת הב"י אות ק"ח כתב להפך דכוונת הריב"ש דאם חזרו בהם לא יועיל הפך מ"ש ר"מ הארוך דעדות אחרונה קיימת. משפט צדק ח"ב סי' ס' עכ"ל. אין דבריו נכונים לפע"ד דאם כדבריו ה"ל להריב"ש לומר כי מעתה לא יוכלו לחזור בהם אבל אומרו לא יחזרו בהם. הכוונה רק שלא יעשו כזאת לא שלא יועיל חזרתם. והנה הכנה"ג שם אות ק"ו הביא ספר מ"צ הנ"ל סי' ס' שהקשה על הר"מ הארוך למה לא יהיו פסולים לעדות לפי שעברו על השבועה. והכנה"ג תירץ דאינו רחוק מן הדעת שיסבור הר"מ הארוך כסברת רש"י ז"ל שבשבועות ביטוי דלהבא לא נפסל לעדות. ולכן עדות השניה קיימת דבמה שעברו על השבועה בעדות הראשון לא מיפסלי ומיהו בטל העדות לפי שחזרו בהם עכ"ל. ואין מובן תירוצו דהא הר"מ הארוך הוכיח דין זה מהמשנה פ"ד דשבועות כנ"ל והתם עברו על שבועת ביטוי דלשעבר שיצתה שבועת שקר מפיהם ובכה"ג רש"י ג"כ מודה דנפסלו. ושוב ראיתי שהתומים הקשה כן על הכנה"ג והוא בסי' כ"ח ס"ק י"ט וז"ל אך לפי דבריו לא היה לו להר"מ הארוך להביא ראיה מן משנה הנ"ל דשם אי נשבעו שאין יודעים עדות ה"ל שבועה שעבר עכ"ל:
שוב ראיתי שדין זה מפורש בב"י ובש"ע ח"מ סי' כ"ח סט"ז דז"ל הב"י שם מחודש י"א כתב הר' מנחם הארוך עדים שנתקבלה עדותן שלא בפני בע"ד אפילו השביעום ב"ד חוזרין ומקבלים עדותן כו' אם לא כיוונו עדותן עדות הראשונה והאחרונה בטילה ממ"נ עברו על השבועה ואי לאו דמסתפינא בעינן למימר דעדות האחרונה קיימת והביא ראיה מההיא דפרק שבועות העדות השביע עליהן חמשה פעמים חוץ לב"ד כו'. וכ"פ רמ"א בש"ע שם סט"ז הולכין אחר העדות השני שהגידו בפניו אע"פ שהגידו בראשונה ע"פ הח' וכ"כ הסמ"ע שם ס"ק מ"ח דה"ה אם הגידו בראשונה ע"פ השבועה. ואע"ג דהסמ"ע שם כ' דכל שלא בפניו אין מדקדקין כ"כ. הנה כמ"כ כאן כיון דעדות זה היה צריך דו"ח ולא עשו זאת וגם לא נגמר עדותן כלל ה"ל כמו התם כשנתקבל שלא בפניו כו'. וגם הט"ז שם והבאה"ט נראה מסכימים לדין זה יעו"ש בט"ז. ומ"ש בתשובת הריב"ש סי' ק"ח כי מעתה לא יחזרו בהם אחרי שהעידו בכח חרם. אבל אם היו חוזרים בהם היה מהני חזרתם. וזה כדעת הר"ם הארוך. ואע"פ שבכנה"ג סי' כ"ח בהגהת הב"י אות ק"ח כתב להפך דכוונת הריב"ש דאם חזרו בהם לא יועיל הפך מ"ש ר"מ הארוך דעדות אחרונה קיימת. משפט צדק ח"ב סי' ס' עכ"ל. אין דבריו נכונים לפע"ד דאם כדבריו ה"ל להריב"ש לומר כי מעתה לא יוכלו לחזור בהם אבל אומרו לא יחזרו בהם. הכוונה רק שלא יעשו כזאת לא שלא יועיל חזרתם. והנה הכנה"ג שם אות ק"ו הביא ספר מ"צ הנ"ל סי' ס' שהקשה על הר"מ הארוך למה לא יהיו פסולים לעדות לפי שעברו על השבועה. והכנה"ג תירץ דאינו רחוק מן הדעת שיסבור הר"מ הארוך כסברת רש"י ז"ל שבשבועות ביטוי דלהבא לא נפסל לעדות. ולכן עדות השניה קיימת דבמה שעברו על השבועה בעדות הראשון לא מיפסלי ומיהו בטל העדות לפי שחזרו בהם עכ"ל. ואין מובן תירוצו דהא הר"מ הארוך הוכיח דין זה מהמשנה פ"ד דשבועות כנ"ל והתם עברו על שבועת ביטוי דלשעבר שיצתה שבועת שקר מפיהם ובכה"ג רש"י ג"כ מודה דנפסלו. ושוב ראיתי שהתומים הקשה כן על הכנה"ג והוא בסי' כ"ח ס"ק י"ט וז"ל אך לפי דבריו לא היה לו להר"מ הארוך להביא ראיה מן משנה הנ"ל דשם אי נשבעו שאין יודעים עדות ה"ל שבועה שעבר עכ"ל:
יבקיצור. שדין זה מפורש כן בש"ע ח"מ סי' כ"ח סט"ז בהגהת רמ"א ומקורו בב"י מחודש י"א בשם הר' מנחם הארוך והקשה ע"ז במשפט צדק. והכנה"ג תירץ ואין התירוץ נכון לפרש כן המשנה אלא פשט ד' הר"מ הארוך ורמ"א משמע כמש"ל אות ב' ואות ג' וצ"ע:
יגו
והתומים כתב לפרש דמיירי שלא עברו על השבועה כלל ומ"ש דמיירי במושבע מפי עצמו היינו שענה אמן. ואעפ"כ לא עברו על שבועת ביטוי יעו"ש. זהו נגד לשון המשנה שבועות העדות כיצד כו' שבועה שאין אנו יודעים לך עדות או כו' ואמרו אמן וע"ז גופא אומר השביע עליהן ה"פ חוץ לב"ד. וכן מבואר בהרמב"ם דחייבים משום שבועת ביטוי שנשבע לשקר. רק שפטורים משבועת העדות כמבואר בהרמב"ם פרק י' מה' שבועות דין י"ו פטורים משבועת העדים כמו שביארנו. ור"ל כמש"ש פ"ט דין י"ד כל מקום שאמרו פטור. פטור משבועת העדים וחייבים משום שבועת ביטוי. והרשב"א בחידושיו שם כ' ליתני או שאמר להם משביע אני עליכם שאם אתם יודעים לי עדות שתבאו ותעידוני ואמרו אמן חייבים. והעלה דמתניתן לא מיירי באופן זה כ"א באופנים המבוארים במשנה כנ"ל וזה הפך דברי התומים שפירש השביע עליהם ה"פ חוץ לב"ד באופן הנ"ל. אך מ"ש לתרץ דמתניתן דהשביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד. לא מיירי בענין מושבע מפי עצמו או מפי אחרים וענה אמן דהוי כמו נשבע מפי עצמו. אלא מיירי במושבע מפי אחרים זהו נכון. וכ"כ בקצה"ח שם סק"ח בשם תשוב' עה"ג. וכ"מ מלשון הר"ן דבשבועה בב"ד משוי נפשייהו רשעים וכ"כ בכ"מ פכ"א מה' עדות משמע בשבועה חוץ לב"ד לא והיינו במושבע מפי אחרים ולא ענו אמן. והיינו כי פי' מושבע מפי אחרים פי' רש"י בהמשנה ר"פ שבועות העדות (דף ל' ע"א) כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבועה מפיהם. א"כ בכה"ג אין חייבים משום שבועת ביטוי כלל רק משום שבועת העדות לבד וכיון שבאו לב"ד והודו פטורים משבועת העדות לגמרי ולא הוו רשעים משום שבועת ביטוי מאחר שלא הוציאו שבועה מפיהם ולא ענו אמן דבשבועת העדות הוא דחייב מושבע מפי אחרים כדכתיב ושמעה קול אלה והיינו אפילו שלא ענה אמן וילפינן מיניה שבועת הפקדון בגז"ש דתחטא תחטא כדאיתא בגמ' ורש"י שם דף ל"א ע"ב וסע"א. משא"כ בשבועת ביטוי מושבע מפי אחרים פטור אם לא כשענה אמן כמ"ש בהדיא בגמרא שם ספ"ג (דף כ"ט סע"ב). אך הרמב"ם ס"ל דבשבועה מפי אחרים ולא ענו אמן אין חייבים כלל על חוץ לב"ד אע"פ שכפרו בב"ד כמ"ש בה' שבועות רפ"ט ולדידיה א"א להעמיד המשנה כלל אבל אין כן דעת רש"י ושא"פ. והקצה"ח שם הקשה על התומים וס"ל דמתניתן דהשביע עליהם ה"פ חוץ לב"ד מיירי ג"כ בנשבע מפי עצמו וע"כ תירץ קרוב לתירוץ הריטב"א ע"ש ססק"ח במ"ש והנלע"ד בדברי הר"מ הארוך כו'. וא"כ אם נאמר דהוי ספיקא דדינא ספק כדעת הריטב"א וגם הקצה"ח כתב שכ"מ מהתוספות וכ"ד הר"מ הארוך והרמ"א. וספק כדעת התומים. וכן בכנה"ג שם כ' דה"ל ספק. א"כ בנד"ז יש עוד ספק דהכא לחזור בו מעדותו הראשונה י"ל דיכול אף להתומים מטעם הנ"ל אות ד'. ועוד דכיון שהבחור אלטער אומר שהוכרח להעיד מחמת שאל"כ היו מכים אותו האב והבן א"כ ה"ז אומר שהיה אנוס מחמת נפשות דנגדא חמירא מקטלא כמארז"ל אלמלא נגדוהו כו'. וא"כ אינו משים א"ע רשע כלל. ואע"פ שזהו טענה רחוקה קצת. הנה לפמ"ש הריטב"א פ"ד דשבועות דפלגינן דבוריה ונאמר ששכחו עדותן אז. ומי לא איירי שתומ"י אחר שנשבעו באו לב"ד והודו. וא"כ זה רחוק שכל החמשה פעמים שהשביע עליהן חוץ לב"ד היו שכוחים מהעדות אף אם שהה זה כמה ימים שהשביע עליהן יום יום. וברגע זו האחרון שאחר השבועה החמישית ביום החמישי אזי דוקא תומ"י נזכרו עדותן ובאו לב"ד והודו זה ודאי רחוק יותר ואעפ"כ תלינן בזה ואינם נחשבים רשעים ומקבלים עדותן עתה. א"כ כש"כ שיש לקבל טענה הנ"ל דאנוס היה מחמת נגדא כדי לבטל עדותו הראשונה ע"פ עדותו זו השניה. אלא אף לפ"ד התומים שי"ל דהמשנה לא מיירי כלל רק במושבע מפי אחרים כנ"ל וא"צ כלל לענין פלגינן דבוריה. מ"מ י"ל דכמו במשנה פ"ב דכתובות העדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנין אם אין כת"י יוצא ממקום אחר. ואף שמדאורייתא עדים החתומים עהש"ט כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי רק מדרבנן צריך קיום עכ"ז נאמנין. א"כ כמ"כ בנד"ז כיון שעדיין לא נגמר עדותן ויכול לחזור בו נראה דלא עדיף עדותן מעה"ח עהש"ט כשצריך לקיים עדותן. דאדרבה הכא גרע עדותן הראשונה טובא דצריך לברר עדותן מן התורה וגם לעשות דו"ח כיון שהדין מרומה. וגרע טובא יותר ויותר משטר שאינו מקויים. ועוד דכיון שנאמנין לומר מבודין היינו לומר שבשקר העידו ה"ה דנאמנין לומר אנוסים היינו מחמת נגדא לבטל עדותן הראשונה. וא"כ נראה דהבחור אלטער נתבטל עדותו הראשונה ויכול לחזור בו ולא לחוש למה שאמר עדותו ע"פ הח' מתרי טעמי חדא דהוי שני ספיקות לשיוכל לחזור בו ועוד טעם חזק ע"פ המשנה פ"ב דכתובות מלבד שאף את"ל שלא יוכל לחזור בו ישאר הוא עד אחד מוכחש משני עדים היינו מן הבחור אברהם בן צבי שהוא נראה דודאי יכול לחזור בו ומן יעקב בן יצחק אייזיק. וא"כ פשיטא דלאו כלום הוא דאפילו ע"א בהכחשה דע"א לאו כלום הוא כשהאשה ג"כ מכחשת לגמרי כמבואר בהראב"ד ספ"ט מה' אישות דין למ"ד ובהה"מ בשם הרמב"ן והרשב"א. ואף לפמ"ש הרמב"ם שם דלכתחלה לא תנשא ופי' המגיד הטעם כשעד אחד אומר כדבריה סומכת עליו ומעיזה. הכא לא שייך זה שהרי הכחישתם בעת גב"ע הראשון כשהיו שניהם אומרים שנתקדשה. א"כ כשאח"כ בגב"ע השני חזר בו ע"א והודה לדבריה לא שייך טעם דהה"מ. ועוי"ל דע"כ לא אמר הרמב"ם דלכתחלה לא תנשא אלא כשהעד האומר נתקדשה מחזיק דבריו. אבל הכא שגם הוא חזר בו והודה שלהד"מ. אף את"ל שלא יוכל לחזור בו י"ל דתנשא לכתחלה כ"ש כשיש כמה פנים לומר שיוכל לחזור בו דפשיטא שהם מספיקים באיסורא דלכתחלה שלפ"ד הרמב"ם. וכש"כ דהעיקר שבאמת יכול לחזור בו וכנ"ל וכש"כ [שמוכחש] מפי שנים:
והתומים כתב לפרש דמיירי שלא עברו על השבועה כלל ומ"ש דמיירי במושבע מפי עצמו היינו שענה אמן. ואעפ"כ לא עברו על שבועת ביטוי יעו"ש. זהו נגד לשון המשנה שבועות העדות כיצד כו' שבועה שאין אנו יודעים לך עדות או כו' ואמרו אמן וע"ז גופא אומר השביע עליהן ה"פ חוץ לב"ד. וכן מבואר בהרמב"ם דחייבים משום שבועת ביטוי שנשבע לשקר. רק שפטורים משבועת העדות כמבואר בהרמב"ם פרק י' מה' שבועות דין י"ו פטורים משבועת העדים כמו שביארנו. ור"ל כמש"ש פ"ט דין י"ד כל מקום שאמרו פטור. פטור משבועת העדים וחייבים משום שבועת ביטוי. והרשב"א בחידושיו שם כ' ליתני או שאמר להם משביע אני עליכם שאם אתם יודעים לי עדות שתבאו ותעידוני ואמרו אמן חייבים. והעלה דמתניתן לא מיירי באופן זה כ"א באופנים המבוארים במשנה כנ"ל וזה הפך דברי התומים שפירש השביע עליהם ה"פ חוץ לב"ד באופן הנ"ל. אך מ"ש לתרץ דמתניתן דהשביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד. לא מיירי בענין מושבע מפי עצמו או מפי אחרים וענה אמן דהוי כמו נשבע מפי עצמו. אלא מיירי במושבע מפי אחרים זהו נכון. וכ"כ בקצה"ח שם סק"ח בשם תשוב' עה"ג. וכ"מ מלשון הר"ן דבשבועה בב"ד משוי נפשייהו רשעים וכ"כ בכ"מ פכ"א מה' עדות משמע בשבועה חוץ לב"ד לא והיינו במושבע מפי אחרים ולא ענו אמן. והיינו כי פי' מושבע מפי אחרים פי' רש"י בהמשנה ר"פ שבועות העדות (דף ל' ע"א) כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבועה מפיהם. א"כ בכה"ג אין חייבים משום שבועת ביטוי כלל רק משום שבועת העדות לבד וכיון שבאו לב"ד והודו פטורים משבועת העדות לגמרי ולא הוו רשעים משום שבועת ביטוי מאחר שלא הוציאו שבועה מפיהם ולא ענו אמן דבשבועת העדות הוא דחייב מושבע מפי אחרים כדכתיב ושמעה קול אלה והיינו אפילו שלא ענה אמן וילפינן מיניה שבועת הפקדון בגז"ש דתחטא תחטא כדאיתא בגמ' ורש"י שם דף ל"א ע"ב וסע"א. משא"כ בשבועת ביטוי מושבע מפי אחרים פטור אם לא כשענה אמן כמ"ש בהדיא בגמרא שם ספ"ג (דף כ"ט סע"ב). אך הרמב"ם ס"ל דבשבועה מפי אחרים ולא ענו אמן אין חייבים כלל על חוץ לב"ד אע"פ שכפרו בב"ד כמ"ש בה' שבועות רפ"ט ולדידיה א"א להעמיד המשנה כלל אבל אין כן דעת רש"י ושא"פ. והקצה"ח שם הקשה על התומים וס"ל דמתניתן דהשביע עליהם ה"פ חוץ לב"ד מיירי ג"כ בנשבע מפי עצמו וע"כ תירץ קרוב לתירוץ הריטב"א ע"ש ססק"ח במ"ש והנלע"ד בדברי הר"מ הארוך כו'. וא"כ אם נאמר דהוי ספיקא דדינא ספק כדעת הריטב"א וגם הקצה"ח כתב שכ"מ מהתוספות וכ"ד הר"מ הארוך והרמ"א. וספק כדעת התומים. וכן בכנה"ג שם כ' דה"ל ספק. א"כ בנד"ז יש עוד ספק דהכא לחזור בו מעדותו הראשונה י"ל דיכול אף להתומים מטעם הנ"ל אות ד'. ועוד דכיון שהבחור אלטער אומר שהוכרח להעיד מחמת שאל"כ היו מכים אותו האב והבן א"כ ה"ז אומר שהיה אנוס מחמת נפשות דנגדא חמירא מקטלא כמארז"ל אלמלא נגדוהו כו'. וא"כ אינו משים א"ע רשע כלל. ואע"פ שזהו טענה רחוקה קצת. הנה לפמ"ש הריטב"א פ"ד דשבועות דפלגינן דבוריה ונאמר ששכחו עדותן אז. ומי לא איירי שתומ"י אחר שנשבעו באו לב"ד והודו. וא"כ זה רחוק שכל החמשה פעמים שהשביע עליהן חוץ לב"ד היו שכוחים מהעדות אף אם שהה זה כמה ימים שהשביע עליהן יום יום. וברגע זו האחרון שאחר השבועה החמישית ביום החמישי אזי דוקא תומ"י נזכרו עדותן ובאו לב"ד והודו זה ודאי רחוק יותר ואעפ"כ תלינן בזה ואינם נחשבים רשעים ומקבלים עדותן עתה. א"כ כש"כ שיש לקבל טענה הנ"ל דאנוס היה מחמת נגדא כדי לבטל עדותו הראשונה ע"פ עדותו זו השניה. אלא אף לפ"ד התומים שי"ל דהמשנה לא מיירי כלל רק במושבע מפי אחרים כנ"ל וא"צ כלל לענין פלגינן דבוריה. מ"מ י"ל דכמו במשנה פ"ב דכתובות העדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנין אם אין כת"י יוצא ממקום אחר. ואף שמדאורייתא עדים החתומים עהש"ט כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי רק מדרבנן צריך קיום עכ"ז נאמנין. א"כ כמ"כ בנד"ז כיון שעדיין לא נגמר עדותן ויכול לחזור בו נראה דלא עדיף עדותן מעה"ח עהש"ט כשצריך לקיים עדותן. דאדרבה הכא גרע עדותן הראשונה טובא דצריך לברר עדותן מן התורה וגם לעשות דו"ח כיון שהדין מרומה. וגרע טובא יותר ויותר משטר שאינו מקויים. ועוד דכיון שנאמנין לומר מבודין היינו לומר שבשקר העידו ה"ה דנאמנין לומר אנוסים היינו מחמת נגדא לבטל עדותן הראשונה. וא"כ נראה דהבחור אלטער נתבטל עדותו הראשונה ויכול לחזור בו ולא לחוש למה שאמר עדותו ע"פ הח' מתרי טעמי חדא דהוי שני ספיקות לשיוכל לחזור בו ועוד טעם חזק ע"פ המשנה פ"ב דכתובות מלבד שאף את"ל שלא יוכל לחזור בו ישאר הוא עד אחד מוכחש משני עדים היינו מן הבחור אברהם בן צבי שהוא נראה דודאי יכול לחזור בו ומן יעקב בן יצחק אייזיק. וא"כ פשיטא דלאו כלום הוא דאפילו ע"א בהכחשה דע"א לאו כלום הוא כשהאשה ג"כ מכחשת לגמרי כמבואר בהראב"ד ספ"ט מה' אישות דין למ"ד ובהה"מ בשם הרמב"ן והרשב"א. ואף לפמ"ש הרמב"ם שם דלכתחלה לא תנשא ופי' המגיד הטעם כשעד אחד אומר כדבריה סומכת עליו ומעיזה. הכא לא שייך זה שהרי הכחישתם בעת גב"ע הראשון כשהיו שניהם אומרים שנתקדשה. א"כ כשאח"כ בגב"ע השני חזר בו ע"א והודה לדבריה לא שייך טעם דהה"מ. ועוי"ל דע"כ לא אמר הרמב"ם דלכתחלה לא תנשא אלא כשהעד האומר נתקדשה מחזיק דבריו. אבל הכא שגם הוא חזר בו והודה שלהד"מ. אף את"ל שלא יוכל לחזור בו י"ל דתנשא לכתחלה כ"ש כשיש כמה פנים לומר שיוכל לחזור בו דפשיטא שהם מספיקים באיסורא דלכתחלה שלפ"ד הרמב"ם. וכש"כ דהעיקר שבאמת יכול לחזור בו וכנ"ל וכש"כ [שמוכחש] מפי שנים:
ידקיצור. שהתומים פי' דהשביע עליהן חוץ לב"ד מיירי במושבע מפי אחרים והקצה"ח פי' כהריטב"א. וא"כ ה"ל ספיקא דדינא והכא לחזור בו ולבטל עדותו הראשונה י"ל אף להתומים יכול ועוי"ל דהכא שאומר שהיה אנוס מחמת נגדא נאמן כדין המשנה פ"ב דכתובות כשאין כת"י יוצא ממק"א והכא דלא נגמרה עדותן ה"ל אין כת"י יוצא ממק"א ואפילו אם לא היה יכול לחזור בו ה"ל מוכחש מפי שני עדים:
טוז
אך הנלע"ד לתרץ המשנה דפ"ד דשבועות השביע עליהן ה"פ חוץ לב"ד כו' באופן מרווח שא"צ למה שנדחק הריטב"א שפלגינן דבוריה ואמרינן שהיו שכוחים כו'. גם א"צ למ"ש התומים דמיירי דוקא במושבע מפי אחרים כ"ז נגד לשון המשנה. וכמ"ש המפרשים דלרבנן מיירי בין במושבע מפי עצמו בין במושבע מפי אחרים. ואעפ"כ לא נפסלו לעדות כלל. גם בלא"ה ק"ל שהרשב"א והר"ן והתוס' לא הקשו כלל במשנה זו איך לא נעשו פסולי עדות ע"י שנשבעו שקר ה"פ חוץ לב"ד. זולת הריטב"א לבדו הקשה קושיא זו. וקושיא עצומה כזו איך העלימו עיניהם ממנה התוספות והרשב"א והר"ן בחידושיהם. ומתחלה אקדים מ"ש בב"י בח"מ סי' ל"ד סעיף ה' בד"ה בתשו' הרשב"א נמצא ואם חשוד על שבועת ממון אף לעדות פסול דתניא בפז"ב אל תשת חמס עד אלו הגזלנין ומועלין בשבועות ואוקימנא בשבועת ממון דהוי רשע דחמס עכ"ל. א"כ לפ"ז במועל בשבועות שאינן שבועות ממון רק שבועת ביטוי אינו פסול לעדות. לפ"ז הי' א"ש הסוגיא דשבועות ל"א הנ"ל דנשבע חוץ לב"ד ומודה בב"ד עדותו כשר דאינו נפסל לעדות בשבועת שקר שאינו של ממון דהכא שבועה זו אינו מרויח בה ממון לעצמו. אך הב"י כ' ע"ז ויש לתמוה על מ"ש דלפוסלן לעדות בעינן שיהא רשע דחמס דהיינו לרבא פרק ז"ב דף כ"ז א' אבל לאביי כל רשע פסול אפילו דלאו חמס וקיי"ל כאביי כמו שנתבאר בסמוך עכ"ל. וע' כנה"ג סי' ל"ד בהגהת ב"י ס"ק י"ג שהביא שהגמי"י פ"י מה' עדות פסקו כרבא והיינו כהרשב"א הנ"ל. ושכמ"כ בתוספת פא"נ ד"ה שטר שיש בו רבית דנ' מדברי ריב"א ז"ל שפוסק כרבא ומורי הרב ז"ל (הוא מהרי"ט) בתשו' חאה"ע סי' מ"ג הליץ בעדם עכ"ל. וראיתי שם בתשו' מהרי"ט דס"ז סע"ג סד"ה אבל קשה דהא מייתי פז"ב שיש שבועה דלא לקי ע"ז ובה אינו נפסל אם אינו שבועת ממון אף לאביי דקיי"ל כוותיה וע' בב"מ פ' הפועלים ד"צ ע"ב בתוס' ד"ה ריש לקיש. מה שהביאו מפרק אלו הן הלוקין דט"ו ע"ב בשבועה שאוכל ככר זו היום ולא אכלה דר' יוחנן פטר ליה משום לאו שאין בו מעשה ושם לעיל מיניה בד"ה א"ר יוחנן. ועיין מזה בהרמב"ם פ"ד מה' שבועות דין כ' כ"א שבשבועה לשעבר דיצתה שקר מפיו בשעה שנשבע לוקה אף שאין בו מעשה כלל כגון אם נשבע שאכל והוא לא אכל. והוא מהש"ס פ"ג דשבועות (דף כ"א ע"א). א"כ לפ"ז במתניתין פ"ד דשבועות השביע עליו חמשה פעמים חוץ לב"ד כו'. שבשעה שנשבע יצא שקר מפיו שהיא שבועה דלשעבר הרי חייב מלקות וא"כ נפסל לעדות. ולא שייך תירוץ דמהרי"ט. ועיין מזה בש"ע ח"מ סי' ל"ד ס"ה ובאו"ת שם סק"ז. ועיין בשו"ת שמן רוקח סי' ס"א מדין אין אדם מע"ר עד סי' ס"ה. וע' מזה בכנה"ג סימן פ"ב בדיני מיגו סעיף קנ"ד ובסי' מ"ו בהגב"י אות פ"ד ובסי' מ"ז בהגהב"י אות. ובסי' ל"ד בהגה"ט אות ס' עד אות ס"ח. ועכ"פ לפ"ז לדברי מהרי"ט הנ"ל ששבועה שאינו לוקה עליה ואינו שבועת ממון לא נפסל לעדות אף לאביי א"כ לפ"ז שפיר יש לתרץ המשנה דקיי"ל שבשבועת העדות ליכא כלל הלאו דשבועות ביטוי כמ"ש בגמרא פרק שבועת שתים דכ"ה סע"ב לפ"ד רבא דקיי"ל כוותי' ולא דמי כלל לשבועת השומרים דהיכא דאינו חייב משום שבועת השומרים חייב משום שבועת ביטוי כמ"ש בגמ' פב"ת דשבועות (דף מ"ט ע"ב). משא"כ בשבועת העדות אף היכא דפטור משבועת העדות אין בו כלל הלאו דשבועת ביטוי כמ"ש התוספת שם ודלא כהכסף משנה פ"ט הי"ד שכ' ללמוד משבועות השומרים לשבועת העדות נגד התוספת. וגם נגד הגמרא (דף כ"ה) סע"ב הנ"ל. וא"כ לפ"ז בדין המשנה השביע עליהם ה"פ חוץ לב"ד כו' ודאי לא לקי משום שבועת ביטוי כיון בשבועת העדות אף חוץ לב"ד ליכא משום שבועת ביטוי וכיון דלא לקי אינו נפסל לעדות כלל דהא אין לו בה הנאת ממון. ולכן אתי שפיר המשנה היטב. ודברי הרמב"ם פ"ט מה"ש הי"ד הם לכאורה נגד הגמרא דשבועות (דף כ"ה סע"ב) הנ"ל לרבא. רק לפי שטת ר"י בן מיגש שהביא בחידושי הרשב"א שם יש לקיים ד' הרמב"ם. אבל לפרש"י בגמ' שם א"א לקיים דברי הרמב"ם כלל. ואף גם לפמ"ש בחי' הריטב"א דהסוגיא משמע יותר כפירש"י מפירוש הרמב"ן יעו"ש. ולכן אתי שפיר מה שהתוס' ושאר מפרשים לא הוקשה להם במשנה דשבועות (פ"ד הנ"ל) אמאי לא נפסלו לעדות כו' וכנ"ל. ושוב ראיתי שי"ל שגם הריטב"א לא הוקשה לו כלל מדוע לא נפסלו לעדות דהא ע"ז הטעם י"ל שאפילו נשבעו בשקר לא נפסלו לעדות. רק קושייתן איך נאמנים על העדות מאחר שאם כן משים את עצמו רשע וקיי"ל אין אדם משים א"ע רשע. ולכן צ"ע אם ללמוד מכאן לדין של הר"מ הארוך דאפשר דבדין של הר"מ הארוך אף שהוא בשבועת העדים שייך דין שבועת ביטוי דלא דמי לשבועת העדות שבקרא שהתובע משביעם בזה דוקא הוציא התורה שבועת עדות מדין שבועת ביטוי. משא"כ היכא שב"ד משביעים אותם שיעידו אמת. אך עכ"ז בנדון שלפנינו שפיר י"ל שחזרת אלטער מהני מכמה טעמים דלעיל:
אך הנלע"ד לתרץ המשנה דפ"ד דשבועות השביע עליהן ה"פ חוץ לב"ד כו' באופן מרווח שא"צ למה שנדחק הריטב"א שפלגינן דבוריה ואמרינן שהיו שכוחים כו'. גם א"צ למ"ש התומים דמיירי דוקא במושבע מפי אחרים כ"ז נגד לשון המשנה. וכמ"ש המפרשים דלרבנן מיירי בין במושבע מפי עצמו בין במושבע מפי אחרים. ואעפ"כ לא נפסלו לעדות כלל. גם בלא"ה ק"ל שהרשב"א והר"ן והתוס' לא הקשו כלל במשנה זו איך לא נעשו פסולי עדות ע"י שנשבעו שקר ה"פ חוץ לב"ד. זולת הריטב"א לבדו הקשה קושיא זו. וקושיא עצומה כזו איך העלימו עיניהם ממנה התוספות והרשב"א והר"ן בחידושיהם. ומתחלה אקדים מ"ש בב"י בח"מ סי' ל"ד סעיף ה' בד"ה בתשו' הרשב"א נמצא ואם חשוד על שבועת ממון אף לעדות פסול דתניא בפז"ב אל תשת חמס עד אלו הגזלנין ומועלין בשבועות ואוקימנא בשבועת ממון דהוי רשע דחמס עכ"ל. א"כ לפ"ז במועל בשבועות שאינן שבועות ממון רק שבועת ביטוי אינו פסול לעדות. לפ"ז הי' א"ש הסוגיא דשבועות ל"א הנ"ל דנשבע חוץ לב"ד ומודה בב"ד עדותו כשר דאינו נפסל לעדות בשבועת שקר שאינו של ממון דהכא שבועה זו אינו מרויח בה ממון לעצמו. אך הב"י כ' ע"ז ויש לתמוה על מ"ש דלפוסלן לעדות בעינן שיהא רשע דחמס דהיינו לרבא פרק ז"ב דף כ"ז א' אבל לאביי כל רשע פסול אפילו דלאו חמס וקיי"ל כאביי כמו שנתבאר בסמוך עכ"ל. וע' כנה"ג סי' ל"ד בהגהת ב"י ס"ק י"ג שהביא שהגמי"י פ"י מה' עדות פסקו כרבא והיינו כהרשב"א הנ"ל. ושכמ"כ בתוספת פא"נ ד"ה שטר שיש בו רבית דנ' מדברי ריב"א ז"ל שפוסק כרבא ומורי הרב ז"ל (הוא מהרי"ט) בתשו' חאה"ע סי' מ"ג הליץ בעדם עכ"ל. וראיתי שם בתשו' מהרי"ט דס"ז סע"ג סד"ה אבל קשה דהא מייתי פז"ב שיש שבועה דלא לקי ע"ז ובה אינו נפסל אם אינו שבועת ממון אף לאביי דקיי"ל כוותיה וע' בב"מ פ' הפועלים ד"צ ע"ב בתוס' ד"ה ריש לקיש. מה שהביאו מפרק אלו הן הלוקין דט"ו ע"ב בשבועה שאוכל ככר זו היום ולא אכלה דר' יוחנן פטר ליה משום לאו שאין בו מעשה ושם לעיל מיניה בד"ה א"ר יוחנן. ועיין מזה בהרמב"ם פ"ד מה' שבועות דין כ' כ"א שבשבועה לשעבר דיצתה שקר מפיו בשעה שנשבע לוקה אף שאין בו מעשה כלל כגון אם נשבע שאכל והוא לא אכל. והוא מהש"ס פ"ג דשבועות (דף כ"א ע"א). א"כ לפ"ז במתניתין פ"ד דשבועות השביע עליו חמשה פעמים חוץ לב"ד כו'. שבשעה שנשבע יצא שקר מפיו שהיא שבועה דלשעבר הרי חייב מלקות וא"כ נפסל לעדות. ולא שייך תירוץ דמהרי"ט. ועיין מזה בש"ע ח"מ סי' ל"ד ס"ה ובאו"ת שם סק"ז. ועיין בשו"ת שמן רוקח סי' ס"א מדין אין אדם מע"ר עד סי' ס"ה. וע' מזה בכנה"ג סימן פ"ב בדיני מיגו סעיף קנ"ד ובסי' מ"ו בהגב"י אות פ"ד ובסי' מ"ז בהגהב"י אות. ובסי' ל"ד בהגה"ט אות ס' עד אות ס"ח. ועכ"פ לפ"ז לדברי מהרי"ט הנ"ל ששבועה שאינו לוקה עליה ואינו שבועת ממון לא נפסל לעדות אף לאביי א"כ לפ"ז שפיר יש לתרץ המשנה דקיי"ל שבשבועת העדות ליכא כלל הלאו דשבועות ביטוי כמ"ש בגמרא פרק שבועת שתים דכ"ה סע"ב לפ"ד רבא דקיי"ל כוותי' ולא דמי כלל לשבועת השומרים דהיכא דאינו חייב משום שבועת השומרים חייב משום שבועת ביטוי כמ"ש בגמ' פב"ת דשבועות (דף מ"ט ע"ב). משא"כ בשבועת העדות אף היכא דפטור משבועת העדות אין בו כלל הלאו דשבועת ביטוי כמ"ש התוספת שם ודלא כהכסף משנה פ"ט הי"ד שכ' ללמוד משבועות השומרים לשבועת העדות נגד התוספת. וגם נגד הגמרא (דף כ"ה) סע"ב הנ"ל. וא"כ לפ"ז בדין המשנה השביע עליהם ה"פ חוץ לב"ד כו' ודאי לא לקי משום שבועת ביטוי כיון בשבועת העדות אף חוץ לב"ד ליכא משום שבועת ביטוי וכיון דלא לקי אינו נפסל לעדות כלל דהא אין לו בה הנאת ממון. ולכן אתי שפיר המשנה היטב. ודברי הרמב"ם פ"ט מה"ש הי"ד הם לכאורה נגד הגמרא דשבועות (דף כ"ה סע"ב) הנ"ל לרבא. רק לפי שטת ר"י בן מיגש שהביא בחידושי הרשב"א שם יש לקיים ד' הרמב"ם. אבל לפרש"י בגמ' שם א"א לקיים דברי הרמב"ם כלל. ואף גם לפמ"ש בחי' הריטב"א דהסוגיא משמע יותר כפירש"י מפירוש הרמב"ן יעו"ש. ולכן אתי שפיר מה שהתוס' ושאר מפרשים לא הוקשה להם במשנה דשבועות (פ"ד הנ"ל) אמאי לא נפסלו לעדות כו' וכנ"ל. ושוב ראיתי שי"ל שגם הריטב"א לא הוקשה לו כלל מדוע לא נפסלו לעדות דהא ע"ז הטעם י"ל שאפילו נשבעו בשקר לא נפסלו לעדות. רק קושייתן איך נאמנים על העדות מאחר שאם כן משים את עצמו רשע וקיי"ל אין אדם משים א"ע רשע. ולכן צ"ע אם ללמוד מכאן לדין של הר"מ הארוך דאפשר דבדין של הר"מ הארוך אף שהוא בשבועת העדים שייך דין שבועת ביטוי דלא דמי לשבועת העדות שבקרא שהתובע משביעם בזה דוקא הוציא התורה שבועת עדות מדין שבועת ביטוי. משא"כ היכא שב"ד משביעים אותם שיעידו אמת. אך עכ"ז בנדון שלפנינו שפיר י"ל שחזרת אלטער מהני מכמה טעמים דלעיל:
טזקיצור סעיף ז'.מתשו' הרשב"א משמע במועל בשבועות ביטוי אינו פסול לעדות. והב"י תמה ע"ז דזהו כרבא וקיי"ל כאביי. ומהרי"ט תירץ שיש שבועה שאינו לוקה עליה ובה אף לאביי לא נפסל לעדות. וא"כ גבי שבועת העדות אף אם העידו בשקר ליכא משום שבועת ביטוי כמ"ש בגמרא שבועות פ"ג (דף כ"ה ע"ב). ולכן א"ש דין המשנה השביע עליהם ה"פ חוץ לב"ד. שלא נפסלו לעדות עי"ז אף שהעידו שקר. דשבועה שאין בה הנאת ממון וגם אינו לוקה עליה לא נפסל לעדות על ידה:
יזח
וע"ד הבחור אברהם בן צבי. הנה לבד השני ספיקות הנז' לעיל באות ו' עוד יש טעם נכון כמ"ש רומע"ל שנוכל לתרץ דבריו הראשונים שלא יהיו מוכחשים מדבריו האחרונים. כי מה שאמר בדבריו הראשונים ששמע שאמר לה הרי את מקודשת לי במטבע זו כדמו"י אמר לפי אומדנא דמוכח כיון ששמע סוף דבריו היינו במטבע זו כדת משה וישראל סבר שמסתמא אמר גם תחלת הדברים. וכיון שהוברר אצלו שבודאי אמר כך ע"כ אמר ששמע הכל כי לא כולא עלמא דינא גמירי ובפרט ע"ה כמותו ואומר בדדמי לי' ששמע הכל בעדות הראשונה. ואחר הדו"ח שנודע לו שאין לילך אחר אומדנות אמר ששמע רק תיבות במטבע זו כדת משה וישראל ותחלת הדברים לא שמע כלל. וכן מה שאמר בעדות ראשונה שראה שנתן לה המטבע מידו לידה ממש הוא בעצמו תירץ דבריו בעדות אחרונה שלפי אומדנא דמוכח אמר כן כיון שראה אצלו אגר"כ. וראה שהושיט ידו לה ואחר זמן מה ראה אגר"כ אצלה אמר כנ"ל וא"כ עדות אחרונה עיקר מטעמים האלו עכ"ל רומע"ל. וכיוצא בזה כ' הרב"י בתשו' מדיני קדושין (סי' ד') שהבאתי לעיל אות ד' והביא כמה ראיות לדבריו האחד מתשו' הר"ן שהביא בב"י בח"מ סימן כ"ט מחודש ג' כל שאנו יכולים לכוין דברי העד כו'. הב' ממ"ש בב"י רסי' כ"ט מהגמרא פ"ב דב"מ מסתבר לא מייתי אינש כו'. ולא אמרינן בכי הא כיון שהגיד כו'. הג' מהש"ס דפרק גט פשוט שהביא בב"י שם אמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד כו'. וס"ל דנדון שלו הוא כש"כ מהנך עובדי וז"ל והשתא ומה התם שהוא ברור לכל שדבריו הראשונים הם הפך מדבריו האחרונים משום דלאו אורחי' סומכין על דבריו האחרונים לא הוי חוזר ומגיד בנדון דידן דמשמע דבשעה שהעידו עדות ראשונה לא הוה משמע להו שיש חילוק בין אותו עדות למה שהעידו באחרונה משום דלאו דינא גמירי לאו אורחייהו למידק על אחת כו"כ דלא מיקרו חוזרים ומגידים וסומכים על עדות אחרון וכ"כ הרב רבינו נסים בפ"ק דר"ה. ואפי' אם נחקרו בעדות ראשונה בדרישות וחקירות בעדי נפשות יכולים להעיד כמו שהעידו בעדות שניה וסומכים על עדות שניה לדברי הכל בלי ספק ומזה נלמוד שאע"פ שקבלו העדים נח"ש בעדות ראשון כשחזרו להעיד שניה לא נפסלו מפני כך דלא הוו חוזרים ומגידים עכ"ל. וכמ"כ נאמר אנו בנד"ז. ומה גם בצירוף השני ספיקות שי"ל דיוכל לחזור בו לגמרי בלאו הכי. נראה ודאי שיכולים אנו לסמוך ע"ד הרב"י לומר שיכול לחזור בו ולעשות מעשה רק ע"פ עדותו השניה. מה גם שנראה שהעדות הראשונה הי' מרומה וגם לא נגמרה עדות הראשונה מדינא. א"כ בלא"ה לא היה זה עדות כלל כמו שנת' בחקירה הא' מכמה טעמים. א"כ כשחזרו בהן ויש טעמים רבים ועצומים דיכולים לחזור בהן ודאי דנתבטל עדותן הראשונה מכל וכל ויש לדון רק ע"פ גב"ע השני. וכבר נתבאר שלפי גב"ע השני לדברי כל השלשה עדים אין שום חשש קדושין כלל וכלל. והרי הבתולה פייגא העניא בת ר' בצלאל היא פנויה לגמרי ואין עליה שום חשש קדושין כלל וא"צ גט כלל:
וע"ד הבחור אברהם בן צבי. הנה לבד השני ספיקות הנז' לעיל באות ו' עוד יש טעם נכון כמ"ש רומע"ל שנוכל לתרץ דבריו הראשונים שלא יהיו מוכחשים מדבריו האחרונים. כי מה שאמר בדבריו הראשונים ששמע שאמר לה הרי את מקודשת לי במטבע זו כדמו"י אמר לפי אומדנא דמוכח כיון ששמע סוף דבריו היינו במטבע זו כדת משה וישראל סבר שמסתמא אמר גם תחלת הדברים. וכיון שהוברר אצלו שבודאי אמר כך ע"כ אמר ששמע הכל כי לא כולא עלמא דינא גמירי ובפרט ע"ה כמותו ואומר בדדמי לי' ששמע הכל בעדות הראשונה. ואחר הדו"ח שנודע לו שאין לילך אחר אומדנות אמר ששמע רק תיבות במטבע זו כדת משה וישראל ותחלת הדברים לא שמע כלל. וכן מה שאמר בעדות ראשונה שראה שנתן לה המטבע מידו לידה ממש הוא בעצמו תירץ דבריו בעדות אחרונה שלפי אומדנא דמוכח אמר כן כיון שראה אצלו אגר"כ. וראה שהושיט ידו לה ואחר זמן מה ראה אגר"כ אצלה אמר כנ"ל וא"כ עדות אחרונה עיקר מטעמים האלו עכ"ל רומע"ל. וכיוצא בזה כ' הרב"י בתשו' מדיני קדושין (סי' ד') שהבאתי לעיל אות ד' והביא כמה ראיות לדבריו האחד מתשו' הר"ן שהביא בב"י בח"מ סימן כ"ט מחודש ג' כל שאנו יכולים לכוין דברי העד כו'. הב' ממ"ש בב"י רסי' כ"ט מהגמרא פ"ב דב"מ מסתבר לא מייתי אינש כו'. ולא אמרינן בכי הא כיון שהגיד כו'. הג' מהש"ס דפרק גט פשוט שהביא בב"י שם אמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד כו'. וס"ל דנדון שלו הוא כש"כ מהנך עובדי וז"ל והשתא ומה התם שהוא ברור לכל שדבריו הראשונים הם הפך מדבריו האחרונים משום דלאו אורחי' סומכין על דבריו האחרונים לא הוי חוזר ומגיד בנדון דידן דמשמע דבשעה שהעידו עדות ראשונה לא הוה משמע להו שיש חילוק בין אותו עדות למה שהעידו באחרונה משום דלאו דינא גמירי לאו אורחייהו למידק על אחת כו"כ דלא מיקרו חוזרים ומגידים וסומכים על עדות אחרון וכ"כ הרב רבינו נסים בפ"ק דר"ה. ואפי' אם נחקרו בעדות ראשונה בדרישות וחקירות בעדי נפשות יכולים להעיד כמו שהעידו בעדות שניה וסומכים על עדות שניה לדברי הכל בלי ספק ומזה נלמוד שאע"פ שקבלו העדים נח"ש בעדות ראשון כשחזרו להעיד שניה לא נפסלו מפני כך דלא הוו חוזרים ומגידים עכ"ל. וכמ"כ נאמר אנו בנד"ז. ומה גם בצירוף השני ספיקות שי"ל דיוכל לחזור בו לגמרי בלאו הכי. נראה ודאי שיכולים אנו לסמוך ע"ד הרב"י לומר שיכול לחזור בו ולעשות מעשה רק ע"פ עדותו השניה. מה גם שנראה שהעדות הראשונה הי' מרומה וגם לא נגמרה עדות הראשונה מדינא. א"כ בלא"ה לא היה זה עדות כלל כמו שנת' בחקירה הא' מכמה טעמים. א"כ כשחזרו בהן ויש טעמים רבים ועצומים דיכולים לחזור בהן ודאי דנתבטל עדותן הראשונה מכל וכל ויש לדון רק ע"פ גב"ע השני. וכבר נתבאר שלפי גב"ע השני לדברי כל השלשה עדים אין שום חשש קדושין כלל וכלל. והרי הבתולה פייגא העניא בת ר' בצלאל היא פנויה לגמרי ואין עליה שום חשש קדושין כלל וא"צ גט כלל:
יחט
ואם יאמר האומר לא יהא עדותן הראשונה אלא רק כמו קול קדושין עכ"ז יש להחמיר להצריכה גט ממ"ש המרדכי בשם ר"י דאע"ג דיכולים לומר מבודין היינו עכ"ז צריכה גט משום קול. הובא ב"י בח"מ רס"י כ"ט וכ"כ האגודה פאד"מ. אך באמת יש הרבה טעמים להקל. הא' דהרבה גדולי האחרונים ס"ל דמבטלינן קלא כהובא בש"ע סי' מ"ו ס"ד בהג"ה וע"ש מזה בבאר היטב ס"ק י"ז מהכנה"ג סי' מ"ו בהגהב"י אות י"ד שנראה שם דהמקילים הם רבים מהמחמירים. וכ"נ דעת הריב"ש ססי' רס"ו כמהר"מ מרוטנבורג והוא בתשו' מיימוני דשייכי לה' אישות סי' א' יעו"ש באריכות. וכן פסק הריטב"א בחידושיו בסוף מסכת גיטין דקיי"ל כרב דמבטלינן קלא דהלכה כרב באיסורי ובנדון של ר"י במרדכי שאני שעד אחד לא חזר בו רק ע"א חזר בו וי"ל דה"ל כמו תרווייהו בא"א קא מסהדי והאי דקאמר נתגרשה ה"ל חד פ"ב דכתובות (דף כ"ג ע"א). ואף שאין הנדון דומה לשם כלל ע"ש מ"מ י"ל מש"ה החמיר לחוש לקלא כיון שלא נתבטל עדות הראשונה לגמרי. משא"כ בנד"ז שלדברי שני עדים הראשונים ג"כ נתברר היטב שהקדושין אינו כלום. וכמ"כ לדברי עד החדש השלישי י"ל דיודה ר"י דמבטלינן קלא. הטעם הב' עפמ"ש הבית מאיר סי' מ"ו בשם התוספות ס"פ הזורק (דף פ"א ע"א) ד"ה ובנהרדעא שהקשו מהא דמבטלינן קלא לענין אכילת תרומה. ותירצו לחד תירוצא דהתם כדי שלא יאסור באכילת תרומה לעולם. ומזה הוכיח הבית מאיר דה"ה היכא שיש עיגון מבטלינן קלא. והנה כדברי התוספת ס"פ הזורק הנ"ל מבואר כן עוד בתוס' פ"ב דכתובות (דף כ"ו ע"ב) סד"ה ואסקיניה וע"ש דאפילו ע"י עד א' מבטלין הקול. וכ"כ בסהמ"ק סי' מ"ו ס"ד ואפילו ע"א י"ל דמצטרף עם חזקת פנויה להכחיש את הקול. ונמצא לפ"ז בנ"ד שיש חשש עיגון שאינו רוצה ליתן גט ס"ל להבית מאיר דלכ"ע מבטלינן קלא. וכיוצא בזה כ' בכנה"ג באה"ע סי' מ"ו בהגהת ב"י אות י"ז וז"ל אפילו למ"ד דלא מבטלינן קלא דילמא משום תקנת הגאון שתקנו הקהלות מודה דמבטלינן מהריב"ל סי' ק"א עכ"ל. וט"ס וצ"ל מהרי"ל והוא בתשו' מהרי"ל סימן צ"ו. אך בהריטב"א בכתובות שם והובא בשט"מ דקדק מלשון רש"י דהתם מיירי בקלא דלא אתחזק בב"ד וע"כ מבטלינן קלא. משא"כ בקלא דאתחזק בב"ד. אך יש פי' א' שם דמיירי בקלא דאתחזק בב"ד. ועיין ב"ש סי' ג' סעיף ז' ס"ק י"ד משמע דמבטלין אפילו קול גמור. ומ"ש דמיירי בתרומה דרבנן זהו כתירוץ השני דתוספת. והרי החמ"ח שם סק"י כ' שהב"י הביא מחלוקת הפוסקים אם מיירי בתרומה דאורייתא ג"כ ועיין בהרמב"ם פ"כ מהא"ב דין ט"ז. ועיין במהריב"ל סוף ח"א בחידושי דינים בד"ה שאלה אשה אחת נשואה לכהן משמע לכאורה דמפרש לה אף בקלא דאתחזק בב"ד (הטעם הג' שי"ל קצת דהוי כמו במקום אמתלא כיון שנראה להב"ד שהי' רמאות דלא חשוב כ"כ אתחזק קלא כיון שהיה נראה קצת שיש רמאות בהענין ולא נגמר הגב"ע כלל. מלבד שלא נחקר. וגם אפשר שזה שהיה נראה קצת שיש בזה רמאות אפשר חשוב כמו מקום אמתלא. לפמש"כ בתשובת משאת בנימין סימן נ"א דאפילו אמתלא כל דהו סגי מיהו זה דוחק דא"כ מ"ט דר"י במרדכי שהצריך גט). ועוד יש טעם כמ"ש בספר המקנה סי' מ"ו ס"ד וז"ל. אמנם נראה פשוט דאם באו עדים והעידו שלא נתקדשה כלל פשיטא דמבטלין את הקול לכ"ע כו'. אלא דהכא מיירי שהביטול הוא אינו להכחיש את הקול שלא נתקדשה אלא להכחיש את החיזוק שנתחזק בב"ד על פיהם. ואין להקשות א"כ אמאי קאמר הש"ס אלימא דאי מגלי מילתא דקדושי קמא לאו קדושי מעליא הוא מבטלינן קלא כו'. דלמא אמר אי מגליא מילתא ע"י שני עדים שהעידו שלא נתקדשה. ז"א די"ל דהא מילתא דפשיטא היא ותו לא שכיח כולי האי שיכולין להעיד בבירור שלא נתקדשה דדילמא קדשה ע"י שליח קבלה או שליח הולכה. אבל אם יכולין להעיד בבירור שלא נתקדשה כלל. נראה פשוט דמבטלין אותו. ובזה מיושב מ"ש הב"ח דמעשים בכל יום שיצא הקול שנתקדשה והעידו העדים בב"ד ואח"כ נתברר ע"פ הדין ע"י גדולים אשר בארץ המה שהקדושין אינם כלום מתירין אותה דלפמ"ש אם נודע בבירור שהקול הוא שקר ואינם קדושין כלל לכ"ע מבטלין ולא פליגי אלא היכא שנתברר שהחיזוק בב"ד הוא שקר אבל הקול אפשר שהוא אמת עכ"ל. וא"כ לדבריו בנד"ז שנתברר ע"י שני העדים הראשונים שאין בהקדושין שום ממש. וה"ז שלא נתקדשה כלל. א"כ לכ"ע מבטלינן קלא. וכן מצאתי כדבריו בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' צ"ט בשם הרמ"ה וז"ל אפילו למ"ד לא מבטלינן קלא ה"מ דלא אשתכח ריעותא דמבטלא ליה לקלא לגמרי אלא כגון אמתלא דצד ספק הוא. ומספיקא לא מבטלינן קלא דחיישינן ללעז אבל היכא דאתבריר דשיקרא הוא כו' לכ"ע מבטלינן ליה עכ"ל הרמ"ה. וע"ז כ' מהר"ם אלשקר וז"ל וזה מושכל ראשון דכיון דעמדנו על המקור של הקול ומנין יצא ואין לו עיקר ידוע הוא דמבטלין ומבטלין ליה אפילו למ"ד אין מבטלין עכ"ל. ומיהו צ"ע דדברי הרמ"ה שהובאו בטור סי' מ"ו נראה טעמו דס"ל מבטלינן קלא. ולא כמ"ש מהר"ם אלשקר דדבריו נאמרו אף למ"ד לא מבטלינן קלא. ועכ"פ גם הב"ח סי' מ"ו ס"ו כ' ומעשים כמה פעמים כו' אם לבסוף נתברר ששקר היה בטל הקול דפשיטא דאין צריך שיגידו העדים כל העדות בבת אחת עכ"ל. והרי בנ"ד ג"כ העדים לא הגידו כל העדות בבת אחת. שהרי בגב"ע הראשון לא נגמרה עדותן כלל כמש"ל אות א' מלבד שלא נחקרה ואח"כ בגב"ע השני גמרו עדותן ונתברר שאין בהקדושין ממש א"כ בכה"ג ס"ל להב"ח דמבטלינן קלא. נמצא יש ב' טעמים דמבטלינן קלא בנד"ז אף אם אינו מקום עיגון כלל היינו הטעם האחד דרוב גדולי הפוסקים ס"ל דהלכה כרב דמבטלינן קלא. והטעם השני משום דלהב"ח וספר המקנה ומהר"ם אלשקר בנד"ז אף למ"ד לא מבטלינן קלא. מבטלין ומבטלין מטעם האמור בדבריהם כנזכר. וטעם ג' משום דבמקום חשש עיגון לכ"ע מבטלינן קלא כדברי הבית מאיר שהוכיח כן מהתוס'. ולכן בנד"ז שנקבצו ובאו כל השלשה טעמים ודאי לכ"ע מבטלינן קלא:
ואם יאמר האומר לא יהא עדותן הראשונה אלא רק כמו קול קדושין עכ"ז יש להחמיר להצריכה גט ממ"ש המרדכי בשם ר"י דאע"ג דיכולים לומר מבודין היינו עכ"ז צריכה גט משום קול. הובא ב"י בח"מ רס"י כ"ט וכ"כ האגודה פאד"מ. אך באמת יש הרבה טעמים להקל. הא' דהרבה גדולי האחרונים ס"ל דמבטלינן קלא כהובא בש"ע סי' מ"ו ס"ד בהג"ה וע"ש מזה בבאר היטב ס"ק י"ז מהכנה"ג סי' מ"ו בהגהב"י אות י"ד שנראה שם דהמקילים הם רבים מהמחמירים. וכ"נ דעת הריב"ש ססי' רס"ו כמהר"מ מרוטנבורג והוא בתשו' מיימוני דשייכי לה' אישות סי' א' יעו"ש באריכות. וכן פסק הריטב"א בחידושיו בסוף מסכת גיטין דקיי"ל כרב דמבטלינן קלא דהלכה כרב באיסורי ובנדון של ר"י במרדכי שאני שעד אחד לא חזר בו רק ע"א חזר בו וי"ל דה"ל כמו תרווייהו בא"א קא מסהדי והאי דקאמר נתגרשה ה"ל חד פ"ב דכתובות (דף כ"ג ע"א). ואף שאין הנדון דומה לשם כלל ע"ש מ"מ י"ל מש"ה החמיר לחוש לקלא כיון שלא נתבטל עדות הראשונה לגמרי. משא"כ בנד"ז שלדברי שני עדים הראשונים ג"כ נתברר היטב שהקדושין אינו כלום. וכמ"כ לדברי עד החדש השלישי י"ל דיודה ר"י דמבטלינן קלא. הטעם הב' עפמ"ש הבית מאיר סי' מ"ו בשם התוספות ס"פ הזורק (דף פ"א ע"א) ד"ה ובנהרדעא שהקשו מהא דמבטלינן קלא לענין אכילת תרומה. ותירצו לחד תירוצא דהתם כדי שלא יאסור באכילת תרומה לעולם. ומזה הוכיח הבית מאיר דה"ה היכא שיש עיגון מבטלינן קלא. והנה כדברי התוספת ס"פ הזורק הנ"ל מבואר כן עוד בתוס' פ"ב דכתובות (דף כ"ו ע"ב) סד"ה ואסקיניה וע"ש דאפילו ע"י עד א' מבטלין הקול. וכ"כ בסהמ"ק סי' מ"ו ס"ד ואפילו ע"א י"ל דמצטרף עם חזקת פנויה להכחיש את הקול. ונמצא לפ"ז בנ"ד שיש חשש עיגון שאינו רוצה ליתן גט ס"ל להבית מאיר דלכ"ע מבטלינן קלא. וכיוצא בזה כ' בכנה"ג באה"ע סי' מ"ו בהגהת ב"י אות י"ז וז"ל אפילו למ"ד דלא מבטלינן קלא דילמא משום תקנת הגאון שתקנו הקהלות מודה דמבטלינן מהריב"ל סי' ק"א עכ"ל. וט"ס וצ"ל מהרי"ל והוא בתשו' מהרי"ל סימן צ"ו. אך בהריטב"א בכתובות שם והובא בשט"מ דקדק מלשון רש"י דהתם מיירי בקלא דלא אתחזק בב"ד וע"כ מבטלינן קלא. משא"כ בקלא דאתחזק בב"ד. אך יש פי' א' שם דמיירי בקלא דאתחזק בב"ד. ועיין ב"ש סי' ג' סעיף ז' ס"ק י"ד משמע דמבטלין אפילו קול גמור. ומ"ש דמיירי בתרומה דרבנן זהו כתירוץ השני דתוספת. והרי החמ"ח שם סק"י כ' שהב"י הביא מחלוקת הפוסקים אם מיירי בתרומה דאורייתא ג"כ ועיין בהרמב"ם פ"כ מהא"ב דין ט"ז. ועיין במהריב"ל סוף ח"א בחידושי דינים בד"ה שאלה אשה אחת נשואה לכהן משמע לכאורה דמפרש לה אף בקלא דאתחזק בב"ד (הטעם הג' שי"ל קצת דהוי כמו במקום אמתלא כיון שנראה להב"ד שהי' רמאות דלא חשוב כ"כ אתחזק קלא כיון שהיה נראה קצת שיש רמאות בהענין ולא נגמר הגב"ע כלל. מלבד שלא נחקר. וגם אפשר שזה שהיה נראה קצת שיש בזה רמאות אפשר חשוב כמו מקום אמתלא. לפמש"כ בתשובת משאת בנימין סימן נ"א דאפילו אמתלא כל דהו סגי מיהו זה דוחק דא"כ מ"ט דר"י במרדכי שהצריך גט). ועוד יש טעם כמ"ש בספר המקנה סי' מ"ו ס"ד וז"ל. אמנם נראה פשוט דאם באו עדים והעידו שלא נתקדשה כלל פשיטא דמבטלין את הקול לכ"ע כו'. אלא דהכא מיירי שהביטול הוא אינו להכחיש את הקול שלא נתקדשה אלא להכחיש את החיזוק שנתחזק בב"ד על פיהם. ואין להקשות א"כ אמאי קאמר הש"ס אלימא דאי מגלי מילתא דקדושי קמא לאו קדושי מעליא הוא מבטלינן קלא כו'. דלמא אמר אי מגליא מילתא ע"י שני עדים שהעידו שלא נתקדשה. ז"א די"ל דהא מילתא דפשיטא היא ותו לא שכיח כולי האי שיכולין להעיד בבירור שלא נתקדשה דדילמא קדשה ע"י שליח קבלה או שליח הולכה. אבל אם יכולין להעיד בבירור שלא נתקדשה כלל. נראה פשוט דמבטלין אותו. ובזה מיושב מ"ש הב"ח דמעשים בכל יום שיצא הקול שנתקדשה והעידו העדים בב"ד ואח"כ נתברר ע"פ הדין ע"י גדולים אשר בארץ המה שהקדושין אינם כלום מתירין אותה דלפמ"ש אם נודע בבירור שהקול הוא שקר ואינם קדושין כלל לכ"ע מבטלין ולא פליגי אלא היכא שנתברר שהחיזוק בב"ד הוא שקר אבל הקול אפשר שהוא אמת עכ"ל. וא"כ לדבריו בנד"ז שנתברר ע"י שני העדים הראשונים שאין בהקדושין שום ממש. וה"ז שלא נתקדשה כלל. א"כ לכ"ע מבטלינן קלא. וכן מצאתי כדבריו בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' צ"ט בשם הרמ"ה וז"ל אפילו למ"ד לא מבטלינן קלא ה"מ דלא אשתכח ריעותא דמבטלא ליה לקלא לגמרי אלא כגון אמתלא דצד ספק הוא. ומספיקא לא מבטלינן קלא דחיישינן ללעז אבל היכא דאתבריר דשיקרא הוא כו' לכ"ע מבטלינן ליה עכ"ל הרמ"ה. וע"ז כ' מהר"ם אלשקר וז"ל וזה מושכל ראשון דכיון דעמדנו על המקור של הקול ומנין יצא ואין לו עיקר ידוע הוא דמבטלין ומבטלין ליה אפילו למ"ד אין מבטלין עכ"ל. ומיהו צ"ע דדברי הרמ"ה שהובאו בטור סי' מ"ו נראה טעמו דס"ל מבטלינן קלא. ולא כמ"ש מהר"ם אלשקר דדבריו נאמרו אף למ"ד לא מבטלינן קלא. ועכ"פ גם הב"ח סי' מ"ו ס"ו כ' ומעשים כמה פעמים כו' אם לבסוף נתברר ששקר היה בטל הקול דפשיטא דאין צריך שיגידו העדים כל העדות בבת אחת עכ"ל. והרי בנ"ד ג"כ העדים לא הגידו כל העדות בבת אחת. שהרי בגב"ע הראשון לא נגמרה עדותן כלל כמש"ל אות א' מלבד שלא נחקרה ואח"כ בגב"ע השני גמרו עדותן ונתברר שאין בהקדושין ממש א"כ בכה"ג ס"ל להב"ח דמבטלינן קלא. נמצא יש ב' טעמים דמבטלינן קלא בנד"ז אף אם אינו מקום עיגון כלל היינו הטעם האחד דרוב גדולי הפוסקים ס"ל דהלכה כרב דמבטלינן קלא. והטעם השני משום דלהב"ח וספר המקנה ומהר"ם אלשקר בנד"ז אף למ"ד לא מבטלינן קלא. מבטלין ומבטלין מטעם האמור בדבריהם כנזכר. וטעם ג' משום דבמקום חשש עיגון לכ"ע מבטלינן קלא כדברי הבית מאיר שהוכיח כן מהתוס'. ולכן בנד"ז שנקבצו ובאו כל השלשה טעמים ודאי לכ"ע מבטלינן קלא:
יטסוגיות הש"ס שנתבארו בתשובה זו חקירה הא'. שייכא לסוגיא ר"פ אד"מ בענין דין מרומה אם צריך דו"ח. שם אות ה' לסוגיא ספ"ק דקדושין כל שאינו במקרא כו' פסול לעדות. ואות ו' ז' בענין נמצא אחד מהן קא"פ. ומשנה פ"ו דשבת ולא באלה כו':
כבחקירה הב'. אות ח' שייך לדין הנזכר בש"ע סי' מ"ב ס"ד וצריכים עדים לראות הנתינה כו'. ובדין עדות המתקיים בידיעה בלא ראיה בשבועות (ל"ד) ובתומים ססי' צ'. ובדין המשנה פרק הזורק גט המגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי שצריכה ממנו גט. ובדין המשנה ספ"ג דיבמות ספק קרוב לו ספק קרוב לה. ובדין תשו' מיימוני דשייכי לה' אישות סי' א'. והדין המובא בש"ע סי' למ"ד ס"ה:
כאאות ט'. חקירה וביאור ד' תה"ד סי' ר"ז בענין שילוח סבלונות שי"ל דלק"מ עליו מתשובת הרשב"א סי' אלף קצ"ג ולא כעצי ארזים סי' מ"ה ס"ק י"ג:
כבאות י'. בענין כשהעדים אומרים שאפשר לא שמעה היא לשון הקדושין ויש בזה בתשו' הרשב"א סי' אלף קע"ט ותשוב' הב"י בדיני קדושין סי' ב' ותשו' מהרי"ט חאה"ע סי' מ"ג בד"ה וגם יש לחקור ובתשו' אמונת שמואל סי' ה' וממ"ש הב"ש רסי' מ"ז בשם שער אפרים סי' קי"ב. ובתשו' נ"ב מה"ת סי' ע"ה ד"ה הראש החמישי:
כגאות י"א. סוגיא דפרק הזורק גט (דפ"א ע"ב) ור' יוחנן דאמר כי האי תנא כו'. שיש להקשות על ר' יוחנן ממתניתן פד"א (ד"ל ע"ב) גבי זרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה ושיש ע"ז ב' תירוצים האחד שם ידוע שהותחל ענין קדושין ממש. משא"כ עדי יחוד אינו התחלת ספיקות. והתם רק ספק אחד. ואנן דלא קיי"ל כר' יוחנן הוא משום שאין הספיקות שקולים וא"כ קושיא על התו' יקותיאל בי"ד סי' נ"ג:
כדאות י"ב. סוגיא דר"פ בתרא דיבמות (דף קי"ט ע"ב) סיפא חזקה לשוק ורובא לשוק מוכח בחזקה עם ס"ס מותרת לשוק וכן אפילו באיסור כרת כה"ג לא חיישינן ע"ש. והתשובת רשב"א סי' אלף רי"ו שלא הקיל בשני ספיקות י"ל שם ליכא חזקה גמורה ועוד דאתרעאי החזקה. ועד"ז י"ל טעם מהריב"ל ח"ב סי' ז'. והמרדכי דפרק החולץ סי' כ"א י"ל כל ראיותיו אינן אלא בס"ס בלי צירוף חזקה המסייע לס"ס:
כהאות י"ד. סוגיא דשבועות (דף ל"ד ב') מנה מניתי לך בפני פו"פ והלה טוען להד"מ דהוחזק כפרן. וכ"ה בח"מ סי' ע"ט ס"ד. חשוב עדות רק לענין ממון. משום דבממון הודאת פיו ג"כ מהני אבל לענין קדושין דהודאת פיה אינה כלום לכן גם עדות כהנ"ל לא חשוב עדות. כיון שאין כאן עדות גמורה רק ע"י פיה שהוחזקה כפרנית. כ"כ בתשו' הרשב"א סי' אלף קצ"ג וכ"כ הריטב"א בחידושיו בשבועות שם דלענין קנס ג"כ בכה"ג פטור דהודאה הנמשכת מתוך כפירה לא עדיף מהודאה:
כואות ט"ו. וא"כ מוכח מדבריהם ומהסוגיא הנ"ל הפך מ"ש הרמ"א בש"ע אה"ע סי' מ"ב ססעי' ג' בהגה"ה אבל אם מכחשת שקבלה כלום כו'. ומ"מ לפי דיעה א' יש לקיים דינו דמהרמ"פ מטעם אחר:
כזבסוגיא פ"ק דב"מ (דף י"ז ע"א) בדין מנה לי בידך כו' הוחזק כפרן ובש"ע ח"מ סי' ע"ט ובסמ"ע שם. ובסמ"ע סי' פ"ז סק"ה:
כחאות י"ז. בסוגיא פ"ב דקדושין (דף מ"ג סע"א) אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ולא אמ"ל אתם עדיי כו' ומה שהוכיחו הרשב"א והריטב"א מזה דאם לא ראתה העדים כו'. והש"ג פרק ז"ב הביא חולקין ע"ז מכח סוגיא דיבמות פרק מ"ח (דף ק"ה ע"ב) ועדים רואים אותו מבחוץ. והערה מסוגיא פב"ת דערכין (דף כ"ט ע"ב) גבי מ"ש ממקדש אחותו כו':
כטאות י"ט. בדין מ"ש במשנה פ"ג דסנהדרין (דף כ"ז ע"ב) דשונא כשר להעיד. מ"מ בשונאים גמורים וגם הם ריקים ופוחזים י"ל שהם פסולים להעיד ע' תשו' רש"ל סי' ל"ג הובא כנה"ג ח"מ סי' ל"ג בהגה"ט אות ט'. ועמ"ש במ"א בדין חמשה נשים שאינן נאמנות להעידה מחמת שהם שונאים כתבתי מזה בתשו' השייך ליו"ד סי' קי"ט. פ"ב דכתובות (דף כ"א סע"ב) ומפרש"י שם בד"ה משחתמו ה"ל נוגעים בעדות כו' וכן פחז"ה (דף מ"ד סע"א) בפרשב"ם בד"ה אלא כדרבין ולא להוי מוכר לוה רשע כו' וע' תשו' מהרי"ט ח"א סי' י"ד וחח"מ סי' פ' ובש"ך בח"מ סי' מ"ו סכ"ו סס"ק ס"ו ובתשו' כנסת יחזקאל סי' פ"ג ובמראות הצובאות סי' י"ז ס"ק ט"ז:
לבחקירה הג' אות א'. במתניתן פ"ג דסנהדרין (דף כ"ט ע"א) כיצד בודקים את העדים בד"מ אומרים לו האיך אתה יודע שזה חייב לזה. וכ' בחידושי הר"ן דאע"ג שכבר העיד שזה חייב לזה. וד"מ א"צ דו"ח אעפ"כ צריך לשואלו שיבאר דבריו איך הוא יודע שזה חייב לזה. וכ"ה בש"ע ח"מ סי' כ"ח ס"ח ובסמ"ע שם ס"ק ל"ז. וכל כמה שלא נגמרה עדותן יכולים לחזור בהן. וא"כ כמ"כ וכש"כ גם גבי קדושין כן:
לאאות ב'. בדין מ"ש במשנה פרק שבועות העדות (דף ל"ד ע"ב) השביע עליו חמשה פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורים והקשה הריטב"א איך מהני עדותן בב"ד. דהא לפי הודאתם בב"ד א"כ נשבעו לשקר. ותירץ דפלגינן דבוריה:
לבאות ג' ד'. מה שיש להקשות לכאורה אמתניתן הנ"ל מהא דפ"ב דכתובות (דף י"ח ע"ב) העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו כו' שאם אומרים אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים דאין אדם משים עצמו רשע. ואמאי שם לא פלגינן דבוריה. ויש לתרץ משום הכא בעדותו בב"ד אינו אומר שהוא רשע. ושמ"מ חילוק זה דוחק:
לגאות ה'. שהר' מנחם הארוך הוכיח ממשנה זו דעדות שנתקבלה שלא לפני בע"ד אפילו השביעום חוץ לב"ד כו' הולכים אחר העדות שהעידו אח"כ בפניו הובא ב"י בח"מ סי' כ"ח מחודש י"א ובהרמ"א בש"ע סט"ז בהג"ה. והקשה בכנה"ג למה לא יהיו פסולים לעדות לפי שעברו על השבועה:
לדאות ו'. והתומים תירץ דהמשנה מיירי במושבע מפי אחרים:
להאות ז'. י"ל תירץ המשנה עפמש"כ בב"י בח"מ סי' ל"ד סעיף ה' בתשובת הרשב"א נמצא כו'. והקשה ע"ז ותירץ מהרי"ט ששבועה שאינה לוקה עליה וגם אין בה הנאת ממון גם לאביי לא נפסל לעדות. וא"כ גבי שבועת העדות דלא מחייב משום שבועות ביטוי בגמרא בשבועות (דף כ"ה ע"ב) וא"כ לא נפסלו עי"ז לעדות. לכן גם הריטב"א י"ל שאינו מקשה רק איך נאמנים להשים את עצמן רשעים. ולא שיהיו פסולין לעדות. ולפ"ז אין להוכיח ממשנה זו דינו דמהר"מ הארוך:
לואות ט'. בסוגיא סוף גיטין אי מבטלינן קלא. מ"ש הבית מאיר ע"פ התוספת (דף פ"א ע"א) בד"ה ובנהרדעא. כדי שלא יאסור באכילת תרומה לעולם. דא"כ כמ"כ במקום עיגון. ועי' תוספת פ"ב דכתובות (דף כ"ו) סד"ה ואסקיניה. ומ"ש בסהמ"ק סי' מ"ו ס"ד ומהר"מ אלשקר סי' צ"ט בשם הרמ"ה היכא דאתבריר דשקרא הוא כו'. לכ"ע מבטלינן: