Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·
אסימן צט
במ"ש הרא"ש פ"ק דקדושין ס"כ ואם לא יועיל בלשון שאלה כו' וכ"כ בתשו' כלל ל"ה ססי' א'. ובדין אם אדם מוציא דבריו לבטלה. ובענין מקדש אחותו:
במ"ש הרא"ש פ"ק דקדושין ס"כ ואם לא יועיל בלשון שאלה כו' וכ"כ בתשו' כלל ל"ה ססי' א'. ובדין אם אדם מוציא דבריו לבטלה. ובענין מקדש אחותו:
בא
והנה כל זה שכתבתי [לעיל] להעמיד דעת הרא"ש מדינא. אבל רחוק הוא בפשט דבריו למעיין בו שנראה שכוונתו שהמשאיל מקנהו ממש ע"ד מתנה גמורה או מעמ"ל עכ"פ. אע"פ שאומר ל' שאלה. (ולא כמ"ש שהשואל זוכה בו מעצמו כו'). ובמג"א סי' תרנ"ח סק"ג כ' דלהרא"ש דפ"ק דקדושין מיירי דוקא כשאין המשאיל יודע שא"א לקדש בטבעת שאולה ולמ"ש הרא"ש בפי"נ סי' מ"ח הוא אפי' כשיודע. ולכאורה נראה דדינו של הרא"ש שהוא שנפרש שנתן לו במתנה אע"פ שאמר ל' שאלה כיון דבקדושין לא מהני שאלה. ואנן סהדי שהיה דעתו ליתן לו בלשון שיועיל. מש"ה אמדינן דעתי' דה"ל כאילו נתן לו במתנה הוא כדברי ר' מאיר בפ"ק דערכין (דף ה') דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה יודע שאין ערכין לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים וכ' התוס' ואפילו אינו יודע מ"מ דעתו ע"פ שתיקנו חכמים הלשון עכ"ל ועי' גמ' ותוס' רפ"ב דנזיר. לפ"ז א"ש הרא"ש דפי"נ ודקדושין דבין שיודע בין שא"י י"ל אין אדם מוציא כו'. אבל הרי רבנן פליגי עלי' וקיי"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה כמ"ש בש"ס ופוסקים בכמה מקומות. והנה בהגמ"ר דקדושין סי' תקמ"ה אפילו אמר ליה לשון שאלה שחוזרת בעיניה אפילו הכי הואיל ואדם יודע שאינו יכול להתקדש אם תחזור בעין גמר ונתן לשם מתנה כדאמרינן גבי מקדש אחותו וכה"ג נמי אמרינן במסכת שמחות השואל חלוק מחבירו כו' עכ"ל. וזהו דברי המורה הראשון שם. אמנם בתשו' הר"ש משאנץ דשם להמורים. לא משמע כן כמש"ש דאין נאמן לומר שהשאילו. מכלל דאילו הי' נאמן שאמר לשון שאלה לא הוה אמרינן כן. ונלע"ד הטעם דלא דמי כלל להא דמקדש אחותו דהתם גבי מקדש אחותו הדברים שהוציא הם ודאי לבטלה ואפ"ה טעמא דשמואל הוא דכיון שהנתינה שנתן לה הוא בענין שיהי' שלה לגמרי ולא בעינן לאפוקי מלישניה בעיקר הענין. רק ממה שנתן בתורת קדושין ואדם יודע שאין קדושין תופסין מש"ה ס"ל לשמואל דמקיימי' הענין באופן אחר שיהי' שלה בדרך מתנה. ולכך גם רבנן דס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה מודו התם. דהא אפילו ר"מ מודה דבכה"ג שאין קדושין שייכין באחותו ע"כ כשאמר ל' קדושין הוציא דבריו לבטלה כמ"ש התוס' רפ"ב דנזיר בהריני נזיר מן הגרוגרות. דר"מ נמי מודה דאינו נזיר כיון דגרוגרות לא שייך בהם ל' נזירות כו'. א"ו הכא לכ"ע הדברים שהוציא הוציא לבטלה. מיהו אנו דנין על מעשה מסירת המעות שנתן מידו לידה דעל כרחך א"א להמלט מב' אופנים או שנתנם לשם פקדון או לשם מתנה. ולשמואל אלימא לי' לקיים המעשה שיהי' שלה כמו שנתן שיהי' שלה. בפרט שיש טעם למה שלא נתן בל' מתנה משום דכסיפא לי' מילתא. ולרב לא מפקינן ממונא מחזקתי' בסברא זו ותלינן דנתן לשם פקדון. משא"כ הכא דנתן לשם שאלה שחוזרת בעיניה איך נעשה מזה מתנה הרי זה הפך נתינתו לגמרי. וא"כ ל"ד כלל למקדש אחותו וכל דדמי ליה דהוי מתנה לשמואל דהוא קיום הנתינה והמעשה כמו שנתן שם הדבר לטבועין כך נשאר אלא השינוי רק באופן הנתינה מקדושין למתנה וממכר למתנה. וע"ז יש טעם משום דאדם יודע שאין קדושין תופסין כו' א"כ אין זה שינוי דמעיקרא להכי איכוין ואזלינן בתר המעשה דנתן לטבועין. אבל הכא נהפוך הוא לשנות המעשה ע"ז ודאי אין ראי' משם. וי"ל דמודה שמואל לרב דלא מפקינן הממון מחזקתו וה"ל שאלה או פקדון. ועוד דגם גבי מקדש אחותו היינו משום דאי אפשר כלל לתלות בטעות שטעה וקסבר שיכול לקדשה כגון במקדש אחותו וכה"ג דכ"ע ידעי שאין קדושין תופסין באחותו. אבל היכא שי"ל שטעה כגון במוכר שדהו בשנת היובל דס"ל לשמואל דאינה מכורה כל עיקר ואפ"ה מעות חוזרין ולא אמרי' אדם יודע כו' וגמר ונתן לשם מתנה משום דאין העולם בקיאין בזה ולא גמר לשום מתנה. משא"כ במקדש אחותו כ"ע ידעי שאין קדושין תופסין באחותו. לכן ס"ל לשמואל דגמר ונתן לשם מתנה כמ"ש התוס' בערכין (דף למ"ד ע"א) ובגיטין (דמ"ה ע"א) ובפ"ק דב"מ (דט"ו ע"ב). וכ"כ התוספות עוד במסכת ב"ק ספ"ד (דף מ"ה ריש ע"א) ד"ה מכור וא"כ להוי מעות מתנה כמו במקדש אחותו וי"ל שאין הכל בקיאין בדין שור הנסקל כו' וכ"כ הש"ג פרק איזהו נשך גבי דיני אסמכתא בד"ה ופשוט בפרק ד' וה' (דף מ"ה) וז"ל מיהו דוקא במילתא דברור לן שהוא היה יודע בו ולא הי' יכול לטעות כגון המקדש אחותו שיודע בודאי שאין הקדושין תופסין בה וגמר ונתן לשם מתנה. אבל דבר שהוא תלוי דאיכא למימר שהנותן מעות טועה כו' אז לא אמרינן דגמר ונתן לשם מתנה כו' עכ"ל. והכא גבי טבעת שאולה ודאי אין לומר דברור שלא הי' יכול לטעות כו' וכמשי"ת לקמן:
והנה כל זה שכתבתי [לעיל] להעמיד דעת הרא"ש מדינא. אבל רחוק הוא בפשט דבריו למעיין בו שנראה שכוונתו שהמשאיל מקנהו ממש ע"ד מתנה גמורה או מעמ"ל עכ"פ. אע"פ שאומר ל' שאלה. (ולא כמ"ש שהשואל זוכה בו מעצמו כו'). ובמג"א סי' תרנ"ח סק"ג כ' דלהרא"ש דפ"ק דקדושין מיירי דוקא כשאין המשאיל יודע שא"א לקדש בטבעת שאולה ולמ"ש הרא"ש בפי"נ סי' מ"ח הוא אפי' כשיודע. ולכאורה נראה דדינו של הרא"ש שהוא שנפרש שנתן לו במתנה אע"פ שאמר ל' שאלה כיון דבקדושין לא מהני שאלה. ואנן סהדי שהיה דעתו ליתן לו בלשון שיועיל. מש"ה אמדינן דעתי' דה"ל כאילו נתן לו במתנה הוא כדברי ר' מאיר בפ"ק דערכין (דף ה') דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה יודע שאין ערכין לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים וכ' התוס' ואפילו אינו יודע מ"מ דעתו ע"פ שתיקנו חכמים הלשון עכ"ל ועי' גמ' ותוס' רפ"ב דנזיר. לפ"ז א"ש הרא"ש דפי"נ ודקדושין דבין שיודע בין שא"י י"ל אין אדם מוציא כו'. אבל הרי רבנן פליגי עלי' וקיי"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה כמ"ש בש"ס ופוסקים בכמה מקומות. והנה בהגמ"ר דקדושין סי' תקמ"ה אפילו אמר ליה לשון שאלה שחוזרת בעיניה אפילו הכי הואיל ואדם יודע שאינו יכול להתקדש אם תחזור בעין גמר ונתן לשם מתנה כדאמרינן גבי מקדש אחותו וכה"ג נמי אמרינן במסכת שמחות השואל חלוק מחבירו כו' עכ"ל. וזהו דברי המורה הראשון שם. אמנם בתשו' הר"ש משאנץ דשם להמורים. לא משמע כן כמש"ש דאין נאמן לומר שהשאילו. מכלל דאילו הי' נאמן שאמר לשון שאלה לא הוה אמרינן כן. ונלע"ד הטעם דלא דמי כלל להא דמקדש אחותו דהתם גבי מקדש אחותו הדברים שהוציא הם ודאי לבטלה ואפ"ה טעמא דשמואל הוא דכיון שהנתינה שנתן לה הוא בענין שיהי' שלה לגמרי ולא בעינן לאפוקי מלישניה בעיקר הענין. רק ממה שנתן בתורת קדושין ואדם יודע שאין קדושין תופסין מש"ה ס"ל לשמואל דמקיימי' הענין באופן אחר שיהי' שלה בדרך מתנה. ולכך גם רבנן דס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה מודו התם. דהא אפילו ר"מ מודה דבכה"ג שאין קדושין שייכין באחותו ע"כ כשאמר ל' קדושין הוציא דבריו לבטלה כמ"ש התוס' רפ"ב דנזיר בהריני נזיר מן הגרוגרות. דר"מ נמי מודה דאינו נזיר כיון דגרוגרות לא שייך בהם ל' נזירות כו'. א"ו הכא לכ"ע הדברים שהוציא הוציא לבטלה. מיהו אנו דנין על מעשה מסירת המעות שנתן מידו לידה דעל כרחך א"א להמלט מב' אופנים או שנתנם לשם פקדון או לשם מתנה. ולשמואל אלימא לי' לקיים המעשה שיהי' שלה כמו שנתן שיהי' שלה. בפרט שיש טעם למה שלא נתן בל' מתנה משום דכסיפא לי' מילתא. ולרב לא מפקינן ממונא מחזקתי' בסברא זו ותלינן דנתן לשם פקדון. משא"כ הכא דנתן לשם שאלה שחוזרת בעיניה איך נעשה מזה מתנה הרי זה הפך נתינתו לגמרי. וא"כ ל"ד כלל למקדש אחותו וכל דדמי ליה דהוי מתנה לשמואל דהוא קיום הנתינה והמעשה כמו שנתן שם הדבר לטבועין כך נשאר אלא השינוי רק באופן הנתינה מקדושין למתנה וממכר למתנה. וע"ז יש טעם משום דאדם יודע שאין קדושין תופסין כו' א"כ אין זה שינוי דמעיקרא להכי איכוין ואזלינן בתר המעשה דנתן לטבועין. אבל הכא נהפוך הוא לשנות המעשה ע"ז ודאי אין ראי' משם. וי"ל דמודה שמואל לרב דלא מפקינן הממון מחזקתו וה"ל שאלה או פקדון. ועוד דגם גבי מקדש אחותו היינו משום דאי אפשר כלל לתלות בטעות שטעה וקסבר שיכול לקדשה כגון במקדש אחותו וכה"ג דכ"ע ידעי שאין קדושין תופסין באחותו. אבל היכא שי"ל שטעה כגון במוכר שדהו בשנת היובל דס"ל לשמואל דאינה מכורה כל עיקר ואפ"ה מעות חוזרין ולא אמרי' אדם יודע כו' וגמר ונתן לשם מתנה משום דאין העולם בקיאין בזה ולא גמר לשום מתנה. משא"כ במקדש אחותו כ"ע ידעי שאין קדושין תופסין באחותו. לכן ס"ל לשמואל דגמר ונתן לשם מתנה כמ"ש התוס' בערכין (דף למ"ד ע"א) ובגיטין (דמ"ה ע"א) ובפ"ק דב"מ (דט"ו ע"ב). וכ"כ התוספות עוד במסכת ב"ק ספ"ד (דף מ"ה ריש ע"א) ד"ה מכור וא"כ להוי מעות מתנה כמו במקדש אחותו וי"ל שאין הכל בקיאין בדין שור הנסקל כו' וכ"כ הש"ג פרק איזהו נשך גבי דיני אסמכתא בד"ה ופשוט בפרק ד' וה' (דף מ"ה) וז"ל מיהו דוקא במילתא דברור לן שהוא היה יודע בו ולא הי' יכול לטעות כגון המקדש אחותו שיודע בודאי שאין הקדושין תופסין בה וגמר ונתן לשם מתנה. אבל דבר שהוא תלוי דאיכא למימר שהנותן מעות טועה כו' אז לא אמרינן דגמר ונתן לשם מתנה כו' עכ"ל. והכא גבי טבעת שאולה ודאי אין לומר דברור שלא הי' יכול לטעות כו' וכמשי"ת לקמן:
גקיצור. (לכאורה דברי הרא"ש הם כמ"ד אין אדם מוציא דבריו לבטלה והרי לא קיי"ל כן. ואין לומר דדמי למקדש אחותו משום דעושה מעשה ולא דברים לבד דשאני במקדש אחותו דלשמואל מקיימים המעשה שנתן שיהי' שלה לטבועין. ולכך הוא מתנה. משא"כ הכא נהפוך הוא ועוד התם ג"כ היכא שי"ל שטעה לא הוי מתנה. והכא י"ל שטעה וסבור דשאלה נמי מהני כדלקמן):
דב
והנה כת"ר כ' דיש לדמות נד"ז למקדש אחותו יותר מלענין אין אדם מוציא דבריו לבטלה מצד ג' טעמים דהא ע"כ הא דמקדש אחותו אתיא אפילו לרבנן דפליגי ארבי מאיר. אשר ע"כ הנראה לחלק ביניהם בג' אופנים הא' מצד הסיבה שמחמתה באנו לתקן ולשנות הדבור. דהתם איננו כ"א דבור ולעצמו בלבד באופן שאף לפי פשטות דבריו אין כאן כ"א שיחה בטילה ס"ל לרבנן דאדם עשוי להוציא דבריו לבטלה משא"כ היכא שעושה מעשה כגון שמסר מעות לאחותו כו' דיש לחלק בין דבור למעשה ע"ד החילוק שכ' הרשב"א גבי הוחזקה נדה כו' לפמ"ש הט"ז ססי' א'. וה"ה במוסר טבעת לחבירו לקדש לא אמרינן שעשה כ"ז לבטלה עכ"ד. והחילוק זה לחלק בין דבור למעשה מצינו ג"כ בגמרא בגיטין ס"פ התקבל (דס"ז סע"א) מעשה לא עבדי דבורא קא אמרי כו'. וקיימתיה ג"כ מסברא לומר דהא דלא חיישינן במקדש אחותו לשמואל שנתן המעות לפועל בטל ורצה לשחק בה דומיא דאמרי' לרבנן אדם מוציא דבריו לבטלה. וה"נ שמא כיון לא לפקדון ולא למתנה רק רצה לשחק בה. א"ו צ"ל דדוקא דברים שייך לומר שמוציא לבטלה דאין הפסד בזה. אבל שיוציא מעותיו ליתנם לאחר לבטלה לא אמרינן דירא לנפשו פן יחזיק בהן. מש"ה לא תלינן בהכי לכן ס"ל לשמואל דגמר ונתן לשם מתנה. ולרב נמי י"ל דלא תלינן בפועל בטל רק לפקדון כו'. אלא דהיה חושש שלא תקבל ממנו מש"ה אמר ל' קדושין. ובב"מ (דט"ו ע"ב) שם יש טוב טעם יותר דמלבד הפקדון עוד יש לו תועלת כמש"ש אנא איחות לארעא ואיעבוד ואיכול בגוה כי היכי דהוה קא עביד איהו ולכי אתי מרי דארעא זוזאי נהוו פקדון כו'. וז"ל השט"מ שם בשם הריטב"א לאו לשם פקדון ממש דא"כ לית ליה רשותא למוכר לאנפקינון כו' ע"ש. ואפשר דמה"ט פסק התם רבא כרב אע"ג דבמקדש אחותו קיי"ל כשמואל כמבואר בש"ע אה"ע סי' נ' סעי' ב' משום דהכא מסתבר טעמיה דרב למיתלי בפקדון כזה כיון שיש טעם למה שנכנס בספק להוציא מעותיו מידו על שדה שמכיר בה שאינה של המוכר ושיצטרך אח"כ להוציאם בחזרה. דמשום שיהי' פקדון לבד קשה לתלות שיכניס מעותיו לבית הספק שהרי המוכר יטעון חייתא דקטרי סברת וקיבלת אבל משום הנאת אכילת פירות שפיר תלינן בצירוף הפקדון. אבל גבי מקדש אחותו דאין לתלות רק דעשה כן כדי שתקבל ממנו פקדון לא תלינן בהכי דאמדינן דעתי' שלא הי' עושה כן בשביל דבר זה לבד ליכנס לבית הספק שאחותו תטעון שמסתמא נתן למתנה כמו שנתן שיהי' שלה אלא שנתן בתורת קידושין והרי כ"ע ידעי שאין קדושין תופסין באחותו מש"ה קיי"ל התם כרב והכא כשמואל. ומובן מזה ג"כ דכל היכא דאיכא לקיים המעשה כמו שאמר מקיימים כמו גבי הכיר בה שאינו שלו קיי"ל כרב כנ"ל. משום שיש פנים לומר שנתכוין כמו שאמר שיהי' שם מכירה עד שיבא מרא דארעא ר"ל שיאכל הוא הפירות ואח"כ יהי' פקדון כו'. משא"כ במקדש אחותו דליכא שום אופן לקיים הדברים כפשוטן קיי"ל דתלינן במתנה דמסתבר טפי מפקדון מטעם הנ"ל. ובפועל בטל לגמרי ודאי לא תלינן כנ"ל. ועיין בהרא"ש פ"ק דב"מ ססי' ל"ט שכתב וז"ל ומהא דפסק דמעות יש לו אין לדקדק דהלכה כרב במקדש אחותו דדילמא שאני בין אחותו לנוכראה עכ"ל והלח"מ פ"ו מהלכות זכייה ה"כ דקדק מדברי הרמב"ם דאין חילוק בין אחותו לנכרית כגון אשת איש. ולכן כ' הוא ז"ל טעם אחר לחלק ביניהם ע"פ פרש"י בב"מ שם דט"ו ע"ב ד"ה בין לרב שכתב סבור הי' שהמכר יהי' קיים ולא הי' בקי בדין כו' עכ"ל. ולהכי התם כיון דטעי מעות יש לו. ולפע"ד לא דק כלל בפרש"י דרש"י לא כתב כן רק לדעת המקשן שהקשה בין לרב כו' כלומר היכן מצינן לומר טעמא דרב כדפי' הש"ס דגמר ונתן לשם פקדון כו' אלא ודאי טעם אחרינא הוא. אבל למאי דמתרץ הגמרא לכי אתי מאריה דארעא זוזאי נהוו לרב דאמר פקדון פקדון כו' עכצ"ל שלא הי' סבור כלל שיהי' המכר קיים. ועיין מל"מ פ"ד מהלכות עבדים ה"א ד"ה ויש להסתפק ועי' בשעה"מ פ"ו מהלכות זכייה שם ועי' בספר המקנה באה"ע סי' נ'. ועיין בתוס' דב"ק דמ"ה ע"א משמע ס"ל בפשיטות דהלכתא כשמואל במקדש אחותו וכ"ד הגמ"ר דקדושין. ולפמ"ש א"ש לחלק בין זה להכיר בה שאינה שלו כנ"ל:
והנה כת"ר כ' דיש לדמות נד"ז למקדש אחותו יותר מלענין אין אדם מוציא דבריו לבטלה מצד ג' טעמים דהא ע"כ הא דמקדש אחותו אתיא אפילו לרבנן דפליגי ארבי מאיר. אשר ע"כ הנראה לחלק ביניהם בג' אופנים הא' מצד הסיבה שמחמתה באנו לתקן ולשנות הדבור. דהתם איננו כ"א דבור ולעצמו בלבד באופן שאף לפי פשטות דבריו אין כאן כ"א שיחה בטילה ס"ל לרבנן דאדם עשוי להוציא דבריו לבטלה משא"כ היכא שעושה מעשה כגון שמסר מעות לאחותו כו' דיש לחלק בין דבור למעשה ע"ד החילוק שכ' הרשב"א גבי הוחזקה נדה כו' לפמ"ש הט"ז ססי' א'. וה"ה במוסר טבעת לחבירו לקדש לא אמרינן שעשה כ"ז לבטלה עכ"ד. והחילוק זה לחלק בין דבור למעשה מצינו ג"כ בגמרא בגיטין ס"פ התקבל (דס"ז סע"א) מעשה לא עבדי דבורא קא אמרי כו'. וקיימתיה ג"כ מסברא לומר דהא דלא חיישינן במקדש אחותו לשמואל שנתן המעות לפועל בטל ורצה לשחק בה דומיא דאמרי' לרבנן אדם מוציא דבריו לבטלה. וה"נ שמא כיון לא לפקדון ולא למתנה רק רצה לשחק בה. א"ו צ"ל דדוקא דברים שייך לומר שמוציא לבטלה דאין הפסד בזה. אבל שיוציא מעותיו ליתנם לאחר לבטלה לא אמרינן דירא לנפשו פן יחזיק בהן. מש"ה לא תלינן בהכי לכן ס"ל לשמואל דגמר ונתן לשם מתנה. ולרב נמי י"ל דלא תלינן בפועל בטל רק לפקדון כו'. אלא דהיה חושש שלא תקבל ממנו מש"ה אמר ל' קדושין. ובב"מ (דט"ו ע"ב) שם יש טוב טעם יותר דמלבד הפקדון עוד יש לו תועלת כמש"ש אנא איחות לארעא ואיעבוד ואיכול בגוה כי היכי דהוה קא עביד איהו ולכי אתי מרי דארעא זוזאי נהוו פקדון כו'. וז"ל השט"מ שם בשם הריטב"א לאו לשם פקדון ממש דא"כ לית ליה רשותא למוכר לאנפקינון כו' ע"ש. ואפשר דמה"ט פסק התם רבא כרב אע"ג דבמקדש אחותו קיי"ל כשמואל כמבואר בש"ע אה"ע סי' נ' סעי' ב' משום דהכא מסתבר טעמיה דרב למיתלי בפקדון כזה כיון שיש טעם למה שנכנס בספק להוציא מעותיו מידו על שדה שמכיר בה שאינה של המוכר ושיצטרך אח"כ להוציאם בחזרה. דמשום שיהי' פקדון לבד קשה לתלות שיכניס מעותיו לבית הספק שהרי המוכר יטעון חייתא דקטרי סברת וקיבלת אבל משום הנאת אכילת פירות שפיר תלינן בצירוף הפקדון. אבל גבי מקדש אחותו דאין לתלות רק דעשה כן כדי שתקבל ממנו פקדון לא תלינן בהכי דאמדינן דעתי' שלא הי' עושה כן בשביל דבר זה לבד ליכנס לבית הספק שאחותו תטעון שמסתמא נתן למתנה כמו שנתן שיהי' שלה אלא שנתן בתורת קידושין והרי כ"ע ידעי שאין קדושין תופסין באחותו מש"ה קיי"ל התם כרב והכא כשמואל. ומובן מזה ג"כ דכל היכא דאיכא לקיים המעשה כמו שאמר מקיימים כמו גבי הכיר בה שאינו שלו קיי"ל כרב כנ"ל. משום שיש פנים לומר שנתכוין כמו שאמר שיהי' שם מכירה עד שיבא מרא דארעא ר"ל שיאכל הוא הפירות ואח"כ יהי' פקדון כו'. משא"כ במקדש אחותו דליכא שום אופן לקיים הדברים כפשוטן קיי"ל דתלינן במתנה דמסתבר טפי מפקדון מטעם הנ"ל. ובפועל בטל לגמרי ודאי לא תלינן כנ"ל. ועיין בהרא"ש פ"ק דב"מ ססי' ל"ט שכתב וז"ל ומהא דפסק דמעות יש לו אין לדקדק דהלכה כרב במקדש אחותו דדילמא שאני בין אחותו לנוכראה עכ"ל והלח"מ פ"ו מהלכות זכייה ה"כ דקדק מדברי הרמב"ם דאין חילוק בין אחותו לנכרית כגון אשת איש. ולכן כ' הוא ז"ל טעם אחר לחלק ביניהם ע"פ פרש"י בב"מ שם דט"ו ע"ב ד"ה בין לרב שכתב סבור הי' שהמכר יהי' קיים ולא הי' בקי בדין כו' עכ"ל. ולהכי התם כיון דטעי מעות יש לו. ולפע"ד לא דק כלל בפרש"י דרש"י לא כתב כן רק לדעת המקשן שהקשה בין לרב כו' כלומר היכן מצינן לומר טעמא דרב כדפי' הש"ס דגמר ונתן לשם פקדון כו' אלא ודאי טעם אחרינא הוא. אבל למאי דמתרץ הגמרא לכי אתי מאריה דארעא זוזאי נהוו לרב דאמר פקדון פקדון כו' עכצ"ל שלא הי' סבור כלל שיהי' המכר קיים. ועיין מל"מ פ"ד מהלכות עבדים ה"א ד"ה ויש להסתפק ועי' בשעה"מ פ"ו מהלכות זכייה שם ועי' בספר המקנה באה"ע סי' נ'. ועיין בתוס' דב"ק דמ"ה ע"א משמע ס"ל בפשיטות דהלכתא כשמואל במקדש אחותו וכ"ד הגמ"ר דקדושין. ולפמ"ש א"ש לחלק בין זה להכיר בה שאינה שלו כנ"ל:
הקיצור. (יש לחלק בין הא דקיי"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה להא דמקדש אחותו דלא תלינן לכ"ע דעשה כן לפועל בטל דיש לחלק בין דבור למעשה וגם הא דבהכיר בה שאינו שלו קיי"ל כרב דמעות יש לו אע"ג דבמקדש אחותו או נכרית א"א קיי"ל דהוי מתנה כשמואל משום דבהכיר בה שפיר מסתבר הטעם שלפקדון נתן כיון שפקדון זה יש בו הנאת אכילת פירות כו'):
וג
ומעתה מובן דענין מקדש אחותו והכיר בה שאינו שלו ומוכר שדהו בשנת היובל לא שייכו כלל אי אדם מוציא דבריו לבטלה אי לא. דלכ"ע שיוציא מעותיו לבטלה ליתנם לזולתו ובאופן שזולתו יוכל להיות לו טענה בהם שהם שלו כנ"ל באריכות. ויצטרך לבוא עמו בדינא ודיינא ודאי לא תלינן שיעשה זה לפועל בטל. רק אא"כ הוצרך לפקדון להפקיד כו' וכה"ג. משא"כ גבי דברים בעלמא שעדיין לא הוציא מעותיו שפיר ס"ל לחכמים דאדם מוציא דבריו לבטלה. ויתיישב עוד בזה. דהנה נזכר לעיל שהתוס' בערכין כ' דלר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. אזי לאו דוקא משום שיודע שאין ערכין לפחות מבן חדש וגמר ונתן לשם דמים. אלא אפי' אינו יודע מ"מ דעתו ע"פ שתקנו חכמים הלשון כנ"ל. הרי היכא דאמרי' אין אדם מוציא דבריו לבטלה ס"ל להתו' דאין חילוק בין יודע לאינו יודע. והנה כבר נת' דלענין שיוציא מעותיו לזולתו לבטלה ולשחוק כ"ע מודו דאמרינן שלא יעשה כזאת כנ"ל. ואפ"ה כ' התוס' להדיא דהיכא שאינו יודע תלינן שנתכוין למה שאמר ממש. ומ"ש מההיא דערכין הנ"ל. אכן לפי האמת ל"ד להדדי. דהתם גבי ערכין כיון שנתרצה ליתן המעות להקדש ס"ל לר"מ דלא קפדינן אלישני' ודעתו ע"פ שתיקנו חכמים הלשון. מאחר דעכ"פ מרוצה ליתן הדמים להקדש. משא"כ הכא אנו באים לומר שנתן לו במתנה. משום דאל"כ לא היה מוציא מעותיו לפועל בטל ולשחוק וכשיש לתלות שלא ידע שהוא פועל בטל מהכ"ת ניתלי בהכי:
ומעתה מובן דענין מקדש אחותו והכיר בה שאינו שלו ומוכר שדהו בשנת היובל לא שייכו כלל אי אדם מוציא דבריו לבטלה אי לא. דלכ"ע שיוציא מעותיו לבטלה ליתנם לזולתו ובאופן שזולתו יוכל להיות לו טענה בהם שהם שלו כנ"ל באריכות. ויצטרך לבוא עמו בדינא ודיינא ודאי לא תלינן שיעשה זה לפועל בטל. רק אא"כ הוצרך לפקדון להפקיד כו' וכה"ג. משא"כ גבי דברים בעלמא שעדיין לא הוציא מעותיו שפיר ס"ל לחכמים דאדם מוציא דבריו לבטלה. ויתיישב עוד בזה. דהנה נזכר לעיל שהתוס' בערכין כ' דלר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. אזי לאו דוקא משום שיודע שאין ערכין לפחות מבן חדש וגמר ונתן לשם דמים. אלא אפי' אינו יודע מ"מ דעתו ע"פ שתקנו חכמים הלשון כנ"ל. הרי היכא דאמרי' אין אדם מוציא דבריו לבטלה ס"ל להתו' דאין חילוק בין יודע לאינו יודע. והנה כבר נת' דלענין שיוציא מעותיו לזולתו לבטלה ולשחוק כ"ע מודו דאמרינן שלא יעשה כזאת כנ"ל. ואפ"ה כ' התוס' להדיא דהיכא שאינו יודע תלינן שנתכוין למה שאמר ממש. ומ"ש מההיא דערכין הנ"ל. אכן לפי האמת ל"ד להדדי. דהתם גבי ערכין כיון שנתרצה ליתן המעות להקדש ס"ל לר"מ דלא קפדינן אלישני' ודעתו ע"פ שתיקנו חכמים הלשון. מאחר דעכ"פ מרוצה ליתן הדמים להקדש. משא"כ הכא אנו באים לומר שנתן לו במתנה. משום דאל"כ לא היה מוציא מעותיו לפועל בטל ולשחוק וכשיש לתלות שלא ידע שהוא פועל בטל מהכ"ת ניתלי בהכי:
זומעתה מובן שאין מקום להשגתו עלי מאי פסקא לדמות לההיא דר"מ ולא לההיא דקדושין דמקדש אחותו כו'. כי ממקדש אחותו אין שום ראיה כלל להרא"ש. דהרי גבי מקדש אחותו מבואר להדיא דדוקא משום שאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו כנ"ל וליכא דטעי בהכי מש"ה הוא דתלינן במתנה אבל היכא די"ל שטעה לא תלינן בהכי וכנ"ל בשם התוס' במוכר שדהו בשנת היובל וכ"כ בחה"ר גיטין דמ"ה דשא"ה דכל אדם יודע כו'. אבל הכא לאו כ"ע דינא גמירי. (ור"ל דאחותו הוא דבר הנראה ונגלה לכל שאין שום אדם שיקדש אחותו משא"כ התם י"ל דלא גמר הדין). והנה גבי טבעת שאולה כ' הרא"ש בהדיא בפ"ק דקדושין דכ"ע לאו דינא גמירי והיו סבורין שיועיל ל' שאלה כו' וכ"כ בתשו' כלל ל"ה. וא"כ ל"ד כלל למקדש אחותו ואדרבה משם ראי' להפך דדמי למוכר שדהו בשנת היובל דלא תלינן במתנה כיון דלאו כ"ע דינא גמירי לכן תלינן דנתכוין כמו שאמר דמהכ"ת להשיאו לכונה אחרת מאחר דל"ל אדם יודע כו'. (וא"כ לא עשה פועל בטל. דהוה סביר שיועיל גם כשישאלהו וכמו שביקש ממנו המקדש שישאיל לו הטבעת) וממקדש אחותו לא מוכח רק היכא דאדם יודע כו' כנ"ל. אבל מההיא דר"מ שפיר הוה מוכח לכאורה לפמ"ש התוס' דאפילו ל"ל אדם יודע כו' אמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. וחנם השיג מעלתו עלי וז"ל בשגם שא"כ גם אליבא דר"מ לא מיתוקמא שפיר לפ"מ שהטעים הרא"ש ז"ל כאן דלאו כ"ע דינא גמירי והיה סבור כו' והרי התם בדר"מ אדרבה עיקר הטעם דאדם יודע כו' משא"כ אי טעי וסבר דגם פחות מבן חדש נערך כו' ע"ש בגמ' דערכין עכ"ל מע"ל. ולא ידעתי למה הכחיד דברי התוס' שכ' להדיא דאפי' אינו יודע מ"מ דעתו כו'. ובודאי דל"פ על הגמ' דפי' טעמא דר"מ משום אדם יודע כו'. אלא ס"ל להתו' דהא במסקנא אמרי' התם הוא דטעי סבר כו' איכא נמי לפחות מבן חדש כו'. וס"ל דדוחק דר"מ יחלוק ע"ז. להכי פי' ד' ר"מ דבין שיודע בין שא"י א"ש דביודע הטעם כמ"ש הגמ'. ואפי' א"י דעתו כמו שתיקנו חכמים הלשון. וכ"כ השט"מ פ' אע"פ אגמ' נ"ח ב' (והוא בשט"מ ט"ו ב') דההיא דפחות מבן חדש נמי לאו כ"ע בקיאי בי' וכ"ש שם גבי מקדיש דשלב"ל יעו"ש (ולכאורה זה מוכרח ודאי דלא שייך לומר ע"ז אדם יודע כו'). אלא דלעולם לר"מ אין דעת מקדיש להוציא דברים אלא על דבר שאפשר ואע"ג דבשעת הקדישו לא הי' יודע דאין אדם מקדיש דשלב"ל מ"מ איהו לדבר שאפשר איכוין וכל היכי דמצי ליחול ליחול וכיון דא"א בלא ידים מתקנינן לישני' דה"נ קאמר עכ"ל. והשתא לפ"ז הי' מקום לקיים סברת הרא"ש גבי טבעת שאולה גם לפ"מ שהטעים הרא"ש כיון דלאו כ"ע דינא גמירי כו'. דענין אמדינן דעתי' (שברא"ש) דכיון דמסרו לידו לקדש בו את האשה שדעתו שאם לא יועיל ל' שאלה שיתנהו לו בלשון אחר המועיל לענין קידושין ולכל הפחות מעמ"ל עכ"ל. היינו כמו גבי ערכין ומקדיש [מעשה] ידי אשתו. דאנו מקיימי' הענין אע"פ שלא אמר בל' המועיל וגם לא שייך אדם יודע כו' אלא אע"ג דלאו גמיר דינא. ועכצ"ל משום דאמדינן דעתי' שכיון שנתרצה להקדיש זה דעתי' שיהי' ע"ד שאפשר כו' כנ"ל בשם השט"מ והתוס'. וע"ז שפיר הקשיתי דמאן שמעת דס"ל הך סברא ר"מ לבד. אבל רבנן פליגי עלי'. ואין לומר הלא נת"ל דלענין שנאמר שיוציא מעותיו לזולתו לבטלה גם רבנן מודו דלא תלינן בהכי. וא"כ בנ"ד שמסר לו הטבעת ה"ל כאילו הוציא לבטלה ז"א דכבר נתבאר דלרבנן לא אמרינן דלא תלינן בהכי רק היכא שאדם יודע כו' כמו במקדש אחותו שאז אם לא נתן לשם מתנה לשמואל או פקדון לרב עשה פועל בטל וזה לא תלינן. משא"כ בנ"ד שי"ל דטעי כמ"ש הרא"ש להדיא. א"כ לא עשה פועל בטל. רק שבאנו לומר משום דאמדינן דעתי' כו' והך סברא בדר"מ שייכא דשמעינן לי' הכי כנ"ל ורבנן פליגי עלי' גבי דיבור בהקדש וגבי מקדיש [מעשה] ידי אשתו דלא אמרי' נעשה כו'. וממילא דפליגי נמי בנ"ד אע"פ שהוציא מעותיו מאחר דלא אזלי בתר אומדן דעתי' אין לחלק לענין זה בין דבור לגבי מעשה. ולא חלקנו בין דיבור למעשה רק היכא דאדם יודע כו' שאז י"ל דדיבור יוציא לבטלה. אבל לא יוציא מעותיו לזולתו שזולתו יהי' לו טענה לעכבם כנ"ל. אבל לגבי אמדינן דעתי' בהיכא דאינו יודע כו' אין מקום לחלק ביניהם ואת"ל דמודו רבנן גבי מעשה כנ"ד דטבעת שאולה הוו מודו ג"כ גבי אמירה לגבוה. ומדפליגי התם ה"ה הכא:
חקיצור. (מש"ה גבי אין אדם מוציא דבריו לבטלה אפילו אינו יודע כיון שנתרצה בהענין. דעתו ע"פ מה שתיקנו חכמים הלשון. משא"כ גבי מוכר שדהו בשעת היובל כשי"ל שטעה א"כ לא נתרצה בהענין ליתן מתנה. ובנדון משאיל טבעת לקדש מאחר דלאו כ"ע דינא גמירי א"כ לא נתרצה במתנה רק י"ל משום דא"כ יהיו דבריו ומעשיו לבטלה והרי רבנן פליגי ע"ז. ועוד דגם לר' מאיר כאן אינו לבטלה דסבור ששאלה מהני ומה יעשה שטעה. אבל למתנה לא נתרצה כלל ול"ד להא דערכין דעכ"פ נתרצה ליתן הדמים):
טד
והנה התוספות ר"פ המדיר (דף ע' ע"ב) ד"ה אלא כ' דאף לר"מ משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יש לנו לתקן דיבורו כו' דאינו אלא תיקון מלה בעלמא אבל להוסיף על הדבור מה שלא אמר כלל אין לנו להוסיף כו'. ומש"ה אפילו לר"מ לא אמרינן נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ע"ש. והשט"מ ר"פ המדיר כתב בשם הריב"ש שלא אמר ר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא בהקדש אלא שסיים וצ"ע ובדיקה בתלמוד. ולפעד"נ להביא ראי' מהא דספ"ק דנדרים (די"ג ע"ב) גבי קונם פי מדבר עמך כו' דפרכי' והרי אין נדרים חלין אלא ע"ד שיש בו ממש והוצרך רב יהודה לתרץ באומר יאסר פי כו' ולמה הוצרכו לזה מ"ש ממקדיש מעשה ידי אשתו דאמרי' נעשה כאומר משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כו'. הן אמת הר"ן שם כ' דנעשה כאומר קאמר כיון שהזכיר הידים ובפ"ב דנדרים דט"ז סע"ב כ' דלפ"ז גם במקדיש [מעשה] ידי אשתו נעשה כאומר יקדשו ידיך כו' כיון שהזכיר הידים אלא דהא לאו כ"ע ס"ל הכי והרמב"ם מכללם. וכמבואר בש"ע אה"ע רסי' פ"א דבאומר יקדשו ידיך לעושיהן כל מעשה ידיה קדש אבל המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת אלמא דלא אמרינן נעשה כאומר וגם פשטא דגמרא פרק אע"פ (דנ"ח ע"ב) משמע דוקא לר' מאיר אמרינן נעשה כאומר ולא לרבנן. ואין לומר דמש"ה לא אמרינן בספ"ק דנדרים נעשה כאומר משום דבעינן לאוקומי מתניתן אפילו כרבנן. דמ"מ אם כן גבי קונם שאני ישן כשלא הזכיר הפה דתנן פ"ב דנדרים (דף י"ד ע"ב) דאינו נדר מדאורייתא רק מדרבנן אמאי ל"פ ר"מ ולומר כיון שאין אדם מוציא דבריו לבטלה ה"ל כאומר קונם עיני לשינה. וא"כ מזה ראיה להריב"ש שלא אמר ר' מאיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא בהקדש. אך י"ל דגם לחילוק התוספות א"ש דהתם כשהזכיר הידים שאמר מעשה ידיה ואנו מתקנים דה"ל כאומר יקדשו ידיך לעושיהם אינו אלא תקון מלה בעלמא. משא"כ כאן שלא הזכיר העינים כלל רק קונם שאני ישן אם באנו לומר דה"ל כאומר קונם עיני לשינה ה"ל להוסיף על הדבור מה שלא אמר כלל. וצ"ל גבי ערך כלי דמערך לדמים ג"כ אינו אלא תקון מלה כיון שהכל ענין נתינת שיווי הכלי להקדש. ולכאורה יש קושיא על הריב"ש מהא דרפ"ב דנזיר (דף ט' ע"א) גבי הריני נזיר מן הגרוגרות דמבואר בגמ' שם דשייך בזה ענין אין אדם מוציא דבריו לבטלה וצ"ל דנזירות הוי כהקדש כמ"ש בנזיר קדוש יהי' כו' שנעשה גופו קדוש בקדושה יתירה שעל מת לא יבא כו' ככהן גדול. וכ"כ בתשו' מהרי"ט ח"א סי' נ"ג בד"ה וכך נ"ל בירורן של דברים וז"ל ונזיר הוא עצמו נתפס בנדר ונתקדש גופו דומיא דכהן כו' כדמוכח בר"פ שני דנזיר דב"ש סברי אין שאלה בהקדש וכי היכי דאין שאלה בהקדש כך אין שאלה בנזירות דכהקדש דמי דגופו קדוש דכתיב קדוש יהי' כו' וע"כ לא פליגי ב"ה עלייהו אלא דאיהו ס"ל דנשאלין על ההקדש כו'. ועפ"ז נראה איפכא ממ"ש כת"ר לחלק בין ההיא דערך כלי לרבנן לנדון טבעת שאולה. מצד אופן השינוי דהתם הענין משונה דערך הוא דבר הקצוב בתורה ודמים כפי שווייה. משא"כ בין שאלה למתנה ע"מ להחזיר לא רחוק השינוי בענין בפרט לפ"ד בני אדם. ולפע"ד מוכח מדברי התוספות דר"פ המדיר להפך ממש דהא ס"ל דאפילו לר' מאיר אין אנו מתקנים לשונו אלא תקון מלה בעלמא. וא"כ עכצ"ל דמערך לדמים אינו אלא תיקון מלה בעלמא והיינו כיון שאין שום נפקותא בגוף הענין דהכל ענין א' שיתן דמי הכלי להקדש. משא"כ זה שנפרש דמ"ש שאלה ר"ל מתנה אפילו ע"מ להחזיר ה"ל להוסיף על הדבור מה שלא אמר כלל. ומ"ש כת"ר בשם השט"מ דכתובות פ' אע"פ דנ"ח ע"ב שכתב בשם הריטב"א גבי מקדיש מעשה ידי אשתו דאמרינן לר' מאיר נעשה כאומר כו' אע"ג דלא שייך לומר אדם יודע כו' משום דאין השינוי כל כך מתקנינן לישני'. אבל מערך לדמים שינוי גדול דוקא משום אדם יודע כו' אמרינן דלשם דמים קאמר. ומזה מוכיח כת"ר דמערך לדמים הוה שינוי גדול יותר משאלה למתנה ע"מ להחזיר. אין זה ראי' כלל משני טעמים הא' דהא תוס' פ"ק דערכין העלו דגם גבי ערך מתקנינן לישני' אף היכא שי"ל שאינו יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וכן העלה בשט"מ דכתובות שם. א"כ לפ"ז א"צ לחדש כלל דמערך לדמים הוה שינוי גדול יותר מבין מקדיש מעשה ידי אשתו ליקדשו ידיך לעושיהן. הב' דאף את"ל דמערך לדמים הוה שינוי גדול יותר מ"מ עכצ"ל דאינו אלא תקון מלה בעלמא כנ"ל. משא"כ משאלה למתנה הוה ודאי הוספה דבר מחודש ממש. ומ"ש כת"ר עוד לחלק ע"פ דברי הריב"ש דהפלוגתא דר"מ ורבנן נראה שלא מצינו רק גבי הקדש דאין שם קנין אחר זולת האמירה שהיא כמסירה להדיוט לכן אם גם האמירה שלא כהוגן לא נשאר דבר כו' ואף אם גמר בלבו לא מהני דהא צריך להוציא בשפתיו. משא"כ גבי מתנה וכה"ג דגם זולת האמירה יש קנין משיכה וכה"ג. לכן אם מאיזו צד שיהי' נדע דדעתו וכוונתו של הנותן לדבר הראוי לחול די בכך ומה שדיבורו משובש לא איכפת לן דאם לא יועיל לא יזיק ג"כ והרי הוא כאילו אינו לא שנצטרך לסרס ולתקן דיבורו עכ"ד. והנה מה שכ' מעל' לחלק דגבי מתנה וכה"ג כו' יש לזה פנים ועכ"ז הרי קיי"ל דדברים שבלב אינן דברים לסתור אמרי פיו וכמ"ש בחה"ר פ"ב דקדושין (דף נ'). וא"כ אף אם הי' בלבו שיהי' מתנה לא מהני כיון שאמר בהדיא רק לשון שאלה. וכ"ש שי"ל דלא הי' בלבו כלל ע"ז דהא לאו כ"ע דינא גמירי שצריך מתנה ולא די בשאלה. ואף אם הוא בענין שאם הי' יודע שצריך מתנה לא הי' מונע א"ע גם מזה. מ"מ עכשיו שלא עלה בלבו א"כ הרי לא נתן וכיוצא בזה כ' הש"ג פרק איזהו נשך שם וז"ל ופשוט בפרק ד' וה' (דף מ"ה) דאיכא למימר דהמתנה תנאו או המקבל עליו לעשות דבר פלוני לא קבל עליו כל הצדדין שבאותו הדבר דהא מי שהכיר בשור שהוא נגחן וקבל עליו שמירת נזקיו והוזק השור פטור השומר כו' דלא מסיק אדעתיה הך מילתא שהרי אין שור מתייצב לנגדו מפחד כו' עכ"ל ע"ש. והרי התם מאחר דקיבל עליו שמירת נזקין כ"ש שאם הי' בעל השור מבקש ממנו שיקבל עליו ג"כ שמירת שלא יוזק מאחרים שהי' מקבל עליו מאחר דדבר קל הוא יותר הרבה משמירת נזקיו מהך טענה גופא דאין שור מתייצב לנגדו מפחד. ועכ"ז מאחר דלא אסיק אדעתיה ולא קיבל עליו זה התנאי אין לחייבו עליו ולא אמרינן דיש בכלל מאתים מנה. ועי' בגיטין פרק מי שאחזו (דף ע"ג ע"א) גבי קבילו עלייהו כל אונסא דמתייליד דעכ"ז אונסא דלא שכיח לא קבילו עלייהו אף שאם היו מבקשים זה הדבר מהם י"ל שהיו מקבלים עליהם מאחר דלא שכיח כלל זה הדבר והובא בש"ע ח"מ סי' רכ"ה סעי' ג' ד'. כ"ש בנד"ז דמתנה דבר גדול הוא יותר משאלה שלא נאמר דמכיון שאם הי' מבקש ממנו ליתנו לו במתנה הי' נותן לכן גם עכשיו שנתן לו בשאלה ה"ל ממילא כמתנה מאחר דמ"מ לא אסיק אדעתי' כלל ליתנו לו במתנה מהיכן תתהוה המתנה מעצמה רק גבי מקדש אחותו שם שפיר י"ל כן דעכ"פ הרי נתן לה הדבר לטבועין. ואף שפירש לקדושין לא שייך כאן דברים שבלב אינן דברים לסתור אמרי פיו מאחר דאמרי פיו בלא"ה בטלין ומבוטלין וגם הוא ידע מזה כשאמר שדיבורו בזה הוא חרס א"כ שם הדברים שבלב וגוף המעשה עצמה מסייעים להיות מתנה. ועכ"ז כשי"ל שלא נתכוין למתנה רק לפקדון טוב כמו בלקח שדה מגזלן קיי"ל דאין זה מתנה כנ"ל. וכ"ש גבי משאיל טבעת לקדש שיש לפרש המעשה והדבור הכל כפשוטו דלא מהני המשיכה כלל אף אם הוא בענין שאם היה יודע שצריך דוקא ליתן במתנה היה נותן וכנ"ל. גם מ"ש כת"ר דטעמא דרבנן דפליגי אר"מ משום דאף אם גמר בלבו הרי לא הוציא בשפתיו. זה אינו דהא רבנן פירשו טעמם בהדיא משום דאדם מוציא דבריו לבטלה דאלת"ה (ה"ל) עדיפא מהך סברא הל"ל דהרי לא הוציא בשפתיו עכ"פ ומה לנו ולכוונתו. א"ו דאי ידעינן דגמר לשם דמים הוה מהני אע"ג שאין לשונו מתוקן והיינו אומרים נעשה כאומר כו'. ועיין בתוס' פ"ק דערכין (דף ה' סע"א) דמדבריהם מובן דלק"מ מהא דלא הוציא בשפתיו בטוב כיון דגמר בלבו אלא טועה בדבורו ועיין במסכת שבועות (דף כ"ו ע"ב) גמר בלבו מניין כו' ותרומה פרש"י שם תרומת מלאכת המשכן א"כ ערכין דהוה קדשי בדק הבית הם ג"כ בכלל זה. באופן דנראה ודאי דרבנן לאו מה"ט דלא הוציא בשפתיו אתו עלה כלל. ועי' בתוס' רפ"ב דנזיר שביארו טעמא דר' מאיר ומשם יובן ג"כ לרבנן:
והנה התוספות ר"פ המדיר (דף ע' ע"ב) ד"ה אלא כ' דאף לר"מ משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יש לנו לתקן דיבורו כו' דאינו אלא תיקון מלה בעלמא אבל להוסיף על הדבור מה שלא אמר כלל אין לנו להוסיף כו'. ומש"ה אפילו לר"מ לא אמרינן נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ע"ש. והשט"מ ר"פ המדיר כתב בשם הריב"ש שלא אמר ר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא בהקדש אלא שסיים וצ"ע ובדיקה בתלמוד. ולפעד"נ להביא ראי' מהא דספ"ק דנדרים (די"ג ע"ב) גבי קונם פי מדבר עמך כו' דפרכי' והרי אין נדרים חלין אלא ע"ד שיש בו ממש והוצרך רב יהודה לתרץ באומר יאסר פי כו' ולמה הוצרכו לזה מ"ש ממקדיש מעשה ידי אשתו דאמרי' נעשה כאומר משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כו'. הן אמת הר"ן שם כ' דנעשה כאומר קאמר כיון שהזכיר הידים ובפ"ב דנדרים דט"ז סע"ב כ' דלפ"ז גם במקדיש [מעשה] ידי אשתו נעשה כאומר יקדשו ידיך כו' כיון שהזכיר הידים אלא דהא לאו כ"ע ס"ל הכי והרמב"ם מכללם. וכמבואר בש"ע אה"ע רסי' פ"א דבאומר יקדשו ידיך לעושיהן כל מעשה ידיה קדש אבל המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת אלמא דלא אמרינן נעשה כאומר וגם פשטא דגמרא פרק אע"פ (דנ"ח ע"ב) משמע דוקא לר' מאיר אמרינן נעשה כאומר ולא לרבנן. ואין לומר דמש"ה לא אמרינן בספ"ק דנדרים נעשה כאומר משום דבעינן לאוקומי מתניתן אפילו כרבנן. דמ"מ אם כן גבי קונם שאני ישן כשלא הזכיר הפה דתנן פ"ב דנדרים (דף י"ד ע"ב) דאינו נדר מדאורייתא רק מדרבנן אמאי ל"פ ר"מ ולומר כיון שאין אדם מוציא דבריו לבטלה ה"ל כאומר קונם עיני לשינה. וא"כ מזה ראיה להריב"ש שלא אמר ר' מאיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא בהקדש. אך י"ל דגם לחילוק התוספות א"ש דהתם כשהזכיר הידים שאמר מעשה ידיה ואנו מתקנים דה"ל כאומר יקדשו ידיך לעושיהם אינו אלא תקון מלה בעלמא. משא"כ כאן שלא הזכיר העינים כלל רק קונם שאני ישן אם באנו לומר דה"ל כאומר קונם עיני לשינה ה"ל להוסיף על הדבור מה שלא אמר כלל. וצ"ל גבי ערך כלי דמערך לדמים ג"כ אינו אלא תקון מלה כיון שהכל ענין נתינת שיווי הכלי להקדש. ולכאורה יש קושיא על הריב"ש מהא דרפ"ב דנזיר (דף ט' ע"א) גבי הריני נזיר מן הגרוגרות דמבואר בגמ' שם דשייך בזה ענין אין אדם מוציא דבריו לבטלה וצ"ל דנזירות הוי כהקדש כמ"ש בנזיר קדוש יהי' כו' שנעשה גופו קדוש בקדושה יתירה שעל מת לא יבא כו' ככהן גדול. וכ"כ בתשו' מהרי"ט ח"א סי' נ"ג בד"ה וכך נ"ל בירורן של דברים וז"ל ונזיר הוא עצמו נתפס בנדר ונתקדש גופו דומיא דכהן כו' כדמוכח בר"פ שני דנזיר דב"ש סברי אין שאלה בהקדש וכי היכי דאין שאלה בהקדש כך אין שאלה בנזירות דכהקדש דמי דגופו קדוש דכתיב קדוש יהי' כו' וע"כ לא פליגי ב"ה עלייהו אלא דאיהו ס"ל דנשאלין על ההקדש כו'. ועפ"ז נראה איפכא ממ"ש כת"ר לחלק בין ההיא דערך כלי לרבנן לנדון טבעת שאולה. מצד אופן השינוי דהתם הענין משונה דערך הוא דבר הקצוב בתורה ודמים כפי שווייה. משא"כ בין שאלה למתנה ע"מ להחזיר לא רחוק השינוי בענין בפרט לפ"ד בני אדם. ולפע"ד מוכח מדברי התוספות דר"פ המדיר להפך ממש דהא ס"ל דאפילו לר' מאיר אין אנו מתקנים לשונו אלא תקון מלה בעלמא. וא"כ עכצ"ל דמערך לדמים אינו אלא תיקון מלה בעלמא והיינו כיון שאין שום נפקותא בגוף הענין דהכל ענין א' שיתן דמי הכלי להקדש. משא"כ זה שנפרש דמ"ש שאלה ר"ל מתנה אפילו ע"מ להחזיר ה"ל להוסיף על הדבור מה שלא אמר כלל. ומ"ש כת"ר בשם השט"מ דכתובות פ' אע"פ דנ"ח ע"ב שכתב בשם הריטב"א גבי מקדיש מעשה ידי אשתו דאמרינן לר' מאיר נעשה כאומר כו' אע"ג דלא שייך לומר אדם יודע כו' משום דאין השינוי כל כך מתקנינן לישני'. אבל מערך לדמים שינוי גדול דוקא משום אדם יודע כו' אמרינן דלשם דמים קאמר. ומזה מוכיח כת"ר דמערך לדמים הוה שינוי גדול יותר משאלה למתנה ע"מ להחזיר. אין זה ראי' כלל משני טעמים הא' דהא תוס' פ"ק דערכין העלו דגם גבי ערך מתקנינן לישני' אף היכא שי"ל שאינו יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וכן העלה בשט"מ דכתובות שם. א"כ לפ"ז א"צ לחדש כלל דמערך לדמים הוה שינוי גדול יותר מבין מקדיש מעשה ידי אשתו ליקדשו ידיך לעושיהן. הב' דאף את"ל דמערך לדמים הוה שינוי גדול יותר מ"מ עכצ"ל דאינו אלא תקון מלה בעלמא כנ"ל. משא"כ משאלה למתנה הוה ודאי הוספה דבר מחודש ממש. ומ"ש כת"ר עוד לחלק ע"פ דברי הריב"ש דהפלוגתא דר"מ ורבנן נראה שלא מצינו רק גבי הקדש דאין שם קנין אחר זולת האמירה שהיא כמסירה להדיוט לכן אם גם האמירה שלא כהוגן לא נשאר דבר כו' ואף אם גמר בלבו לא מהני דהא צריך להוציא בשפתיו. משא"כ גבי מתנה וכה"ג דגם זולת האמירה יש קנין משיכה וכה"ג. לכן אם מאיזו צד שיהי' נדע דדעתו וכוונתו של הנותן לדבר הראוי לחול די בכך ומה שדיבורו משובש לא איכפת לן דאם לא יועיל לא יזיק ג"כ והרי הוא כאילו אינו לא שנצטרך לסרס ולתקן דיבורו עכ"ד. והנה מה שכ' מעל' לחלק דגבי מתנה וכה"ג כו' יש לזה פנים ועכ"ז הרי קיי"ל דדברים שבלב אינן דברים לסתור אמרי פיו וכמ"ש בחה"ר פ"ב דקדושין (דף נ'). וא"כ אף אם הי' בלבו שיהי' מתנה לא מהני כיון שאמר בהדיא רק לשון שאלה. וכ"ש שי"ל דלא הי' בלבו כלל ע"ז דהא לאו כ"ע דינא גמירי שצריך מתנה ולא די בשאלה. ואף אם הוא בענין שאם הי' יודע שצריך מתנה לא הי' מונע א"ע גם מזה. מ"מ עכשיו שלא עלה בלבו א"כ הרי לא נתן וכיוצא בזה כ' הש"ג פרק איזהו נשך שם וז"ל ופשוט בפרק ד' וה' (דף מ"ה) דאיכא למימר דהמתנה תנאו או המקבל עליו לעשות דבר פלוני לא קבל עליו כל הצדדין שבאותו הדבר דהא מי שהכיר בשור שהוא נגחן וקבל עליו שמירת נזקיו והוזק השור פטור השומר כו' דלא מסיק אדעתיה הך מילתא שהרי אין שור מתייצב לנגדו מפחד כו' עכ"ל ע"ש. והרי התם מאחר דקיבל עליו שמירת נזקין כ"ש שאם הי' בעל השור מבקש ממנו שיקבל עליו ג"כ שמירת שלא יוזק מאחרים שהי' מקבל עליו מאחר דדבר קל הוא יותר הרבה משמירת נזקיו מהך טענה גופא דאין שור מתייצב לנגדו מפחד. ועכ"ז מאחר דלא אסיק אדעתיה ולא קיבל עליו זה התנאי אין לחייבו עליו ולא אמרינן דיש בכלל מאתים מנה. ועי' בגיטין פרק מי שאחזו (דף ע"ג ע"א) גבי קבילו עלייהו כל אונסא דמתייליד דעכ"ז אונסא דלא שכיח לא קבילו עלייהו אף שאם היו מבקשים זה הדבר מהם י"ל שהיו מקבלים עליהם מאחר דלא שכיח כלל זה הדבר והובא בש"ע ח"מ סי' רכ"ה סעי' ג' ד'. כ"ש בנד"ז דמתנה דבר גדול הוא יותר משאלה שלא נאמר דמכיון שאם הי' מבקש ממנו ליתנו לו במתנה הי' נותן לכן גם עכשיו שנתן לו בשאלה ה"ל ממילא כמתנה מאחר דמ"מ לא אסיק אדעתי' כלל ליתנו לו במתנה מהיכן תתהוה המתנה מעצמה רק גבי מקדש אחותו שם שפיר י"ל כן דעכ"פ הרי נתן לה הדבר לטבועין. ואף שפירש לקדושין לא שייך כאן דברים שבלב אינן דברים לסתור אמרי פיו מאחר דאמרי פיו בלא"ה בטלין ומבוטלין וגם הוא ידע מזה כשאמר שדיבורו בזה הוא חרס א"כ שם הדברים שבלב וגוף המעשה עצמה מסייעים להיות מתנה. ועכ"ז כשי"ל שלא נתכוין למתנה רק לפקדון טוב כמו בלקח שדה מגזלן קיי"ל דאין זה מתנה כנ"ל. וכ"ש גבי משאיל טבעת לקדש שיש לפרש המעשה והדבור הכל כפשוטו דלא מהני המשיכה כלל אף אם הוא בענין שאם היה יודע שצריך דוקא ליתן במתנה היה נותן וכנ"ל. גם מ"ש כת"ר דטעמא דרבנן דפליגי אר"מ משום דאף אם גמר בלבו הרי לא הוציא בשפתיו. זה אינו דהא רבנן פירשו טעמם בהדיא משום דאדם מוציא דבריו לבטלה דאלת"ה (ה"ל) עדיפא מהך סברא הל"ל דהרי לא הוציא בשפתיו עכ"פ ומה לנו ולכוונתו. א"ו דאי ידעינן דגמר לשם דמים הוה מהני אע"ג שאין לשונו מתוקן והיינו אומרים נעשה כאומר כו'. ועיין בתוס' פ"ק דערכין (דף ה' סע"א) דמדבריהם מובן דלק"מ מהא דלא הוציא בשפתיו בטוב כיון דגמר בלבו אלא טועה בדבורו ועיין במסכת שבועות (דף כ"ו ע"ב) גמר בלבו מניין כו' ותרומה פרש"י שם תרומת מלאכת המשכן א"כ ערכין דהוה קדשי בדק הבית הם ג"כ בכלל זה. באופן דנראה ודאי דרבנן לאו מה"ט דלא הוציא בשפתיו אתו עלה כלל. ועי' בתוס' רפ"ב דנזיר שביארו טעמא דר' מאיר ומשם יובן ג"כ לרבנן:
יקיצור. (התוס' ר"פ המדיר כ' דגם לר"מ אין לנו להוסיף על הדבור מה שלא אמר כלל רק תיקון מלה בעלמא ולפ"ז משאלה למעמ"ל הוי הוספת דבר חדש וגרע מערך לדמים. שאין לחלק לומר דרבנן דפליגי אר"מ משום שם ליכא רק אמירה והכא משיכה דהא רבנן לאו מה"ט אתו עלה כ"א משום דהוציא דבריו לבטלה. ועוד דהכא כיון שי"ל שהמשאיל לא הי' מכוין כלל למתנה מאי מהני המשיכה ואף אם הוא בענין שלא הי' מונע מליתן במתנה ג"כ. מ"מ עתה עכ"פ דלא נתן רק בתורת שאלה אינה מתנה כלל. וראי' מב"ק (דמ"ה) ומגיטין (דע"ג א')):
יאה
ולכאורה יש לקיים הראיה ממקדש אחותו שהביא בהגמ"ר דקדושין בענין זה בסי' תקמ"ה כשנאמר דאדם יודע בודאי שאי אפשר לקדש בטבעת שאולה. שכך משמע בהדיא דעת הגמ"ר שם. ואפשר שכ"ד הרא"ש ג"כ בפרק יש נוחלין סי' מ"ו. ואפשר דהראיה מקידשה בגזל דידה בדשדיך מוכח כן דעכ"פ אפילו אשה יודעת שא"א להתקדש בחפץ שלה דאל"כ מנ"ל דאחליתיה שמא נתרצתה להתקדש בחפץ שלה א"ו אמרי' שהכל יודעי' זה. וכה"ג אמרי' בפ"ב דגיטין (דף כ' ע"ב) אשה ידעא לאיקנויי כו' ע"ש בתוספת ד"ה אשה דהיינו אפילו בדבר שהוא יחזיר לה ולא חיישינן דלא גמרה ומיקניא אלא בתורת שאילה משאילתו לו כ"א אמרינן דידעא וגמרה ומקנה לי' וכן משמע מפי' רש"י שם. וכ"כ הרא"ש וכ"כ בחי' הריטב"א. מיהו זה אינו דהתם האיבעיא אף אם ידעה שצריכים שטר מקנה מ"מ שמא לא גמרה ומקנה כיון דעתיד להחזירו לה וע"ז מסקינן דמ"מ גמרה ומקנה והיינו כשיודעת שעכ"פ צ"ל שטר מקנה. משא"כ בנד"ז שהספק שמא אינו יודע כלל שצריך ליתן במתנה דייקא. אמנם הריטב"א כ' בשם רש"י שם דהאיבעיא שמא לא ידעה לאקנויי היינו שמא לא ידעה שהיא צריכה להקנות דלא ידעה דשטר מקנה בעינן. וא"כ כיון דמסיק דידעה לאקנויי היינו שגם אשה יודעת דשטר מקנה בעינן וא"כ גבי קדושין נמי י"ל דהכל יודעים שא"א לקדש בטבעת שאולה. אבל לפרש"י שלפנינו ולהתוס' והמפרשים לא מוכח מידי משם. וגם הראי' מקידשה בגזל דידה הנה לפי' הפנ"י בקדושין שם (דף י"ג) לפ"ד רש"י אין מוכרח לומר אשה יודעת שא"א להתקדש בחפץ שאינו שלה ועחה"ר שם בשם רמב"ם משמע כן לכאורה כפי' הפנ"י. מיהו הרשב"א בשם רש"י כ' דאחליתיה א"כ צ"ל דיודעת וכו'. וכ"ש לפמ"ש בירושלמי דחייב לה הסלע א"כ הקנתו לו כדי שתתקדש בו. א"כ עכצ"ל אשה יודעת כו'. וא"כ אפ"ל דה"ה אדם יודע שא"א לקדש אשה בחפץ שאול. א"כ כשנאמר שרק השאיל לו הטבעת א"כ עשה פועל בטל מאחר דאדם יודע כו' ולא תלינן בהכי גבי מקדש אחותו כו'. א"כ תלינן דלמתנה נתנו לה. ואע"ג רב ס"ל דלפקדון וזה ג"כ אינו פועל בטל. מ"מ י"ל רב לא פליג רק התם שעכ"פ א"א לקיים מה שאמר לקדש אחותו. ומתנה או פקדון שניהם לא אמר א"כ שמא פקדון כו'. אבל הכא כשנאמר למתנה יהיה יוכל לקדש האשה שאדעתא דהכי נתנו לו טפי עדיף לתלות במתנה מבפקדון. והא דלא אמר לשון מתנה י"ל כסיפא לי' מילתא א"נ לא חש לפרש כיון שהמקדש ביקש רק להשאילו. ומ"מ אין לסמוך ע"ז מכמה טעמים. חדא דהרא"ש פ"ק דקדושין ס"ך ובתשו' כלל ל"ה כ' דלאו כ"ע דינא גמירי וסבור שיועיל שאלה כו' א"כ ל"ל אדם יודע כו' ול"ד לנדון דשדיך דהתם לשתתקדש בשלה ממש הכל יודעים שא"א משא"כ בשאול אין הכל יודעים כ"כ. ומסוגי' דגיטין אין ראיה אפילו לפרש"י שבריטב"א דשאני התם שהאשה נותנת לו הטבלא דרך נתינה ממש ולא אמרה לשון שאלה וסתם נתינה הוי מתנה לכן סמכינן דאשה ידעא לאקנויי אבל כשאומר ל' שאלה לא סמכינן דיודע דהא איכא ריעותא ברורה המורה שאינו יודע מאחר דנתן בתורת שאלה. ועוד דאף את"ל שיודע מ"מ מאחר דעכ"ז אמר לשון שאלה א"כ מנלן דנתן בתורת מתנה ואדרבה מאחר דידע שא"א לקדש בטבעת שאולה ועכ"ז לא אמר לשון מתנה רק שאלה א"כ ריעא טפי מאלו לא ידע עי' מג"א סי' תרנ"ח ס"ג. ועכ"פ אין ללמוד זה כלל ממקדש אחותו מכמה טעמים דהתם נתן בתורת שיהיה שלה לחלוטין ולכן אנו מקיימין זה המעשה אף דאמר לקדושין הרי אדם יודע כו' וא"כ גמר ונתן בתורת שנתן לחלוטין. אבל הכא הרי בהדיא לא נתן רק בתורת שאלה ואף דידע שא"א להתקדש בשאלה מה בכך אדרבה גרע טפי כיון דידע ועכ"ז לא רצה לומר שנותן בתורת מתנה. משא"כ גבי מקדש אחותו עכ"פ נתן שיהיה שלה לחלוטין דה"ל כמו מתנה. ואף דאת"ל שאדם יודע ועכ"ז נתן בתורת שאלה א"כ עשה פועל בטל ולעיל אמרנו דממקדש אחותו מוכח שאין אדם עושה מעשה לבטלה. י"ל הכא שאני דכמו שביקש ממנו שישאילנו כך השאילו ול"ד למקדש אחותו דהתם יהיה לה טענה ותאמר שבודאי במתנה נתן לה. שהרי נתן בפי' שיהיה שלה. וידע שא"א לקדש א"כ למה הכניס א"ע לבית הספק א"ו במתנה נתן לה. משא"כ הכא נתן רק בלשון שאלה. א"כ אין להמקדש טענה עליו. ולא שייך לומר למה הכניס א"ע לספק. ועוד התם גבי מקדש אחותו דיבורו א"א להתקיים בשום אופן שאין קדושין חלין באחותו וכיון שהדבור בהכרח בטל וא"א לקיימו בשום צד מש"ה אנו דנין אהמעשה לחוד ולא שדינן המעשה בתר הדיבור שהרי הדיבור בהכרח הוא דבר בטל וא"א לקיימו בשום צד הלכך לרב פקדון ולשמואל מתנה וכן בהכיר בה א"א עכ"פ לקנות דבר של המוכר. משא"כ בנ"ד דיבורו יכול להתקיים שיהי' שאלה ביד המקדש נהי שלא ישלמו כוונת הקדושין זהו מילתא אחריתי הוא. ואפשר משום זה לא אמרי' דגמר ונתן אע"פ שיודע כו' כיון שהוא אמר שאלה ויכולים לקיים דיבורו אזלי' בתר דיבורו משא"כ התם הדיבור בודאי כמאן דליתא. ועוד דגם להגמ"ר דאדם יודע כו' עכ"ז לא עדיף מבהכיר בה שאינה שלו דודאי אדם יודע שא"א לקנות שדה שאינה שלו דלא כהלח"מ. ועכ"ז קיי"ל כרב דאין המעות מתנה. והיינו משום שהנתינה לא היה על דעת מתנה כי אם דרך קנין. ולכן אנו מקיימין הענין כמו שהוא כיון שהוי קצת דרך קנין לשעה עד שיבוא הנגזל משא"כ גבי מקדש אחותו אע"ג דג"כ נתן בשביל קדושין דהוי כקנין מ"מ התם המעשה קידושין אין לה קיום אפילו לשעה לכן ה"ל כמתנה משא"כ גבי הכיר בה שאינו שלו הוי קיום להמעשה לשעה שיורד לשדה כדרך לוקח עד שיבא הנגזל ויטרוף. ועמ"ש הרי"ף פ' השולח בענין מכורה לשעה כו'. וכיון דגבי הכיר בה שאינו שלו מקיימים הענין דאינו מתנה מחמת זה שיש קיום לשעה אע"פ דאין זה מכירה אמיתית אפילו לשעה כ"ש הכא גבי משאיל לו טבעת לקדש. דדבריו יש להם קיום לעולם כמו שאמר דבשביל שיצמח מזה שהקדושין לא יהיה להם קיום אין זה מספיק לבטל דבריו כו' ולעשות משאלה מתנה. כיון דלא דמי למקדש אחותו שעצם הדיבור אין לו קיום מצד עצמו אפילו לשעה. ועוי"ל שהמשאיל הטבעת סבר שהמקדש יצרף ג"כ מטבע להטבעת וסבר שעי"ז יהיו הקדושין קדושין אף שהטבעת רק שאול. או שסבר שתתקדש בהנאה שתשתמש בלבישת הטבעת איזו זמן. ומ"מ לענין שיהיה מתנה ע"מ להחזיר נתבאר בתשו' דלעיל טעם אחר שיש לומר כן כיון שהשאיל לו על אופן שהוא יתנו להאשה לקדשה בו א"כ הרי השאיל לו ע"ד שיתן הטבעת מתנה לאחר אלא דהא אמר לשון שאלה. ולכן צ"ל דהיינו מתנה על מנת להחזיר. ומיהו יש לחוש שסבר שיצרף מטבע להטבעת:
ולכאורה יש לקיים הראיה ממקדש אחותו שהביא בהגמ"ר דקדושין בענין זה בסי' תקמ"ה כשנאמר דאדם יודע בודאי שאי אפשר לקדש בטבעת שאולה. שכך משמע בהדיא דעת הגמ"ר שם. ואפשר שכ"ד הרא"ש ג"כ בפרק יש נוחלין סי' מ"ו. ואפשר דהראיה מקידשה בגזל דידה בדשדיך מוכח כן דעכ"פ אפילו אשה יודעת שא"א להתקדש בחפץ שלה דאל"כ מנ"ל דאחליתיה שמא נתרצתה להתקדש בחפץ שלה א"ו אמרי' שהכל יודעי' זה. וכה"ג אמרי' בפ"ב דגיטין (דף כ' ע"ב) אשה ידעא לאיקנויי כו' ע"ש בתוספת ד"ה אשה דהיינו אפילו בדבר שהוא יחזיר לה ולא חיישינן דלא גמרה ומיקניא אלא בתורת שאילה משאילתו לו כ"א אמרינן דידעא וגמרה ומקנה לי' וכן משמע מפי' רש"י שם. וכ"כ הרא"ש וכ"כ בחי' הריטב"א. מיהו זה אינו דהתם האיבעיא אף אם ידעה שצריכים שטר מקנה מ"מ שמא לא גמרה ומקנה כיון דעתיד להחזירו לה וע"ז מסקינן דמ"מ גמרה ומקנה והיינו כשיודעת שעכ"פ צ"ל שטר מקנה. משא"כ בנד"ז שהספק שמא אינו יודע כלל שצריך ליתן במתנה דייקא. אמנם הריטב"א כ' בשם רש"י שם דהאיבעיא שמא לא ידעה לאקנויי היינו שמא לא ידעה שהיא צריכה להקנות דלא ידעה דשטר מקנה בעינן. וא"כ כיון דמסיק דידעה לאקנויי היינו שגם אשה יודעת דשטר מקנה בעינן וא"כ גבי קדושין נמי י"ל דהכל יודעים שא"א לקדש בטבעת שאולה. אבל לפרש"י שלפנינו ולהתוס' והמפרשים לא מוכח מידי משם. וגם הראי' מקידשה בגזל דידה הנה לפי' הפנ"י בקדושין שם (דף י"ג) לפ"ד רש"י אין מוכרח לומר אשה יודעת שא"א להתקדש בחפץ שאינו שלה ועחה"ר שם בשם רמב"ם משמע כן לכאורה כפי' הפנ"י. מיהו הרשב"א בשם רש"י כ' דאחליתיה א"כ צ"ל דיודעת וכו'. וכ"ש לפמ"ש בירושלמי דחייב לה הסלע א"כ הקנתו לו כדי שתתקדש בו. א"כ עכצ"ל אשה יודעת כו'. וא"כ אפ"ל דה"ה אדם יודע שא"א לקדש אשה בחפץ שאול. א"כ כשנאמר שרק השאיל לו הטבעת א"כ עשה פועל בטל מאחר דאדם יודע כו' ולא תלינן בהכי גבי מקדש אחותו כו'. א"כ תלינן דלמתנה נתנו לה. ואע"ג רב ס"ל דלפקדון וזה ג"כ אינו פועל בטל. מ"מ י"ל רב לא פליג רק התם שעכ"פ א"א לקיים מה שאמר לקדש אחותו. ומתנה או פקדון שניהם לא אמר א"כ שמא פקדון כו'. אבל הכא כשנאמר למתנה יהיה יוכל לקדש האשה שאדעתא דהכי נתנו לו טפי עדיף לתלות במתנה מבפקדון. והא דלא אמר לשון מתנה י"ל כסיפא לי' מילתא א"נ לא חש לפרש כיון שהמקדש ביקש רק להשאילו. ומ"מ אין לסמוך ע"ז מכמה טעמים. חדא דהרא"ש פ"ק דקדושין ס"ך ובתשו' כלל ל"ה כ' דלאו כ"ע דינא גמירי וסבור שיועיל שאלה כו' א"כ ל"ל אדם יודע כו' ול"ד לנדון דשדיך דהתם לשתתקדש בשלה ממש הכל יודעים שא"א משא"כ בשאול אין הכל יודעים כ"כ. ומסוגי' דגיטין אין ראיה אפילו לפרש"י שבריטב"א דשאני התם שהאשה נותנת לו הטבלא דרך נתינה ממש ולא אמרה לשון שאלה וסתם נתינה הוי מתנה לכן סמכינן דאשה ידעא לאקנויי אבל כשאומר ל' שאלה לא סמכינן דיודע דהא איכא ריעותא ברורה המורה שאינו יודע מאחר דנתן בתורת שאלה. ועוד דאף את"ל שיודע מ"מ מאחר דעכ"ז אמר לשון שאלה א"כ מנלן דנתן בתורת מתנה ואדרבה מאחר דידע שא"א לקדש בטבעת שאולה ועכ"ז לא אמר לשון מתנה רק שאלה א"כ ריעא טפי מאלו לא ידע עי' מג"א סי' תרנ"ח ס"ג. ועכ"פ אין ללמוד זה כלל ממקדש אחותו מכמה טעמים דהתם נתן בתורת שיהיה שלה לחלוטין ולכן אנו מקיימין זה המעשה אף דאמר לקדושין הרי אדם יודע כו' וא"כ גמר ונתן בתורת שנתן לחלוטין. אבל הכא הרי בהדיא לא נתן רק בתורת שאלה ואף דידע שא"א להתקדש בשאלה מה בכך אדרבה גרע טפי כיון דידע ועכ"ז לא רצה לומר שנותן בתורת מתנה. משא"כ גבי מקדש אחותו עכ"פ נתן שיהיה שלה לחלוטין דה"ל כמו מתנה. ואף דאת"ל שאדם יודע ועכ"ז נתן בתורת שאלה א"כ עשה פועל בטל ולעיל אמרנו דממקדש אחותו מוכח שאין אדם עושה מעשה לבטלה. י"ל הכא שאני דכמו שביקש ממנו שישאילנו כך השאילו ול"ד למקדש אחותו דהתם יהיה לה טענה ותאמר שבודאי במתנה נתן לה. שהרי נתן בפי' שיהיה שלה. וידע שא"א לקדש א"כ למה הכניס א"ע לבית הספק א"ו במתנה נתן לה. משא"כ הכא נתן רק בלשון שאלה. א"כ אין להמקדש טענה עליו. ולא שייך לומר למה הכניס א"ע לספק. ועוד התם גבי מקדש אחותו דיבורו א"א להתקיים בשום אופן שאין קדושין חלין באחותו וכיון שהדבור בהכרח בטל וא"א לקיימו בשום צד מש"ה אנו דנין אהמעשה לחוד ולא שדינן המעשה בתר הדיבור שהרי הדיבור בהכרח הוא דבר בטל וא"א לקיימו בשום צד הלכך לרב פקדון ולשמואל מתנה וכן בהכיר בה א"א עכ"פ לקנות דבר של המוכר. משא"כ בנ"ד דיבורו יכול להתקיים שיהי' שאלה ביד המקדש נהי שלא ישלמו כוונת הקדושין זהו מילתא אחריתי הוא. ואפשר משום זה לא אמרי' דגמר ונתן אע"פ שיודע כו' כיון שהוא אמר שאלה ויכולים לקיים דיבורו אזלי' בתר דיבורו משא"כ התם הדיבור בודאי כמאן דליתא. ועוד דגם להגמ"ר דאדם יודע כו' עכ"ז לא עדיף מבהכיר בה שאינה שלו דודאי אדם יודע שא"א לקנות שדה שאינה שלו דלא כהלח"מ. ועכ"ז קיי"ל כרב דאין המעות מתנה. והיינו משום שהנתינה לא היה על דעת מתנה כי אם דרך קנין. ולכן אנו מקיימין הענין כמו שהוא כיון שהוי קצת דרך קנין לשעה עד שיבוא הנגזל משא"כ גבי מקדש אחותו אע"ג דג"כ נתן בשביל קדושין דהוי כקנין מ"מ התם המעשה קידושין אין לה קיום אפילו לשעה לכן ה"ל כמתנה משא"כ גבי הכיר בה שאינו שלו הוי קיום להמעשה לשעה שיורד לשדה כדרך לוקח עד שיבא הנגזל ויטרוף. ועמ"ש הרי"ף פ' השולח בענין מכורה לשעה כו'. וכיון דגבי הכיר בה שאינו שלו מקיימים הענין דאינו מתנה מחמת זה שיש קיום לשעה אע"פ דאין זה מכירה אמיתית אפילו לשעה כ"ש הכא גבי משאיל לו טבעת לקדש. דדבריו יש להם קיום לעולם כמו שאמר דבשביל שיצמח מזה שהקדושין לא יהיה להם קיום אין זה מספיק לבטל דבריו כו' ולעשות משאלה מתנה. כיון דלא דמי למקדש אחותו שעצם הדיבור אין לו קיום מצד עצמו אפילו לשעה. ועוי"ל שהמשאיל הטבעת סבר שהמקדש יצרף ג"כ מטבע להטבעת וסבר שעי"ז יהיו הקדושין קדושין אף שהטבעת רק שאול. או שסבר שתתקדש בהנאה שתשתמש בלבישת הטבעת איזו זמן. ומ"מ לענין שיהיה מתנה ע"מ להחזיר נתבאר בתשו' דלעיל טעם אחר שיש לומר כן כיון שהשאיל לו על אופן שהוא יתנו להאשה לקדשה בו א"כ הרי השאיל לו ע"ד שיתן הטבעת מתנה לאחר אלא דהא אמר לשון שאלה. ולכן צ"ל דהיינו מתנה על מנת להחזיר. ומיהו יש לחוש שסבר שיצרף מטבע להטבעת:
יבקיצור. (דגם לפמ"ש בהגמ"ר בשם מורה א' שאדם יודע כו' מ"מ ל"ד למקדש אחותו דהכא אדרבה כיון שיודע ועכ"ז נתן בתורת שאלה א"כ לא רצה ליתן במתנה. משא"כ התם נתן בתורת שיהיה שלה כמו מתנה. ועוד התם דיבורו א"א להתקיים בשום אופן. משא"כ הכא שיש לקיים שיהיה שאלה כמו שאמר אזלינן בתר דיבורו וכ"ש שהרא"ש כ' בהפך דלאו כ"ע ידעי דלא כהמורה שבהגמ"ר):