Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·
אסימן קג
ועתה נבוא לבאר שיכולים העדים לחזור בהן ושלכך יש לדון בהקדושין ע"פ הגב"ע שהוגבה בק' מאהילוב:
ועתה נבוא לבאר שיכולים העדים לחזור בהן ושלכך יש לדון בהקדושין ע"פ הגב"ע שהוגבה בק' מאהילוב:
בא
תנן רפ"ד דסנהדרין (דף ל"ב ע"א) אחד דיני ממונות ואחד ד"נ בדרישה ובחקירה (חקירות ודרישות שדורשין את העדים) שנאמר משפט אחד יהיה לכם (ובד"נ כתוב ודרשת וחקרת). מה בין ד"מ לד"נ. וכ' התוספות אע"ג דשוים בחקירה ודרישה מדכתיב משפט אחד יהי' לכם. לענין מילי דתלו בזכות וחובה אין שייך להשוותם דלא שייך בד"מ עכ"ל. ובחי' הר"ן כתוב וז"ל איכא למידק כיון דכתיב משפט אחד יהי' לכם ומיניה ילפינן דרישה וחקירה לד"מ נילף נמי מהתם ונימא דכל מילי דנהיגי בד"נ להוי נמי בד"מ ואנן מנינן עשרה דברים דאיכא בינייהו במתניתן כו'. ויש לתרץ ולומר דקרא דמשפט אחד יהי' לכם לא אתא אלא בעיקר הדין שהיא קבלת העדות וכיוצא בו היינו דרישה וחקירה. אבל הנהגת הדיינין בד"נ אינו שוה לד"מ שיותר ראוי שנחמיר בד"נ מבד"מ עכ"ל. ולכאורה הי' נראה לתרץ עוד עפמ"ש התוס' פ"ק דסנהדרין (דף ג' ע"א) ד"ה שנאמר משפט אחד כו' וז"ל וא"ת ת"ל דעיקר דרישה וחקירה כתיב בפ' שופטים בד"מ ובד"נ וי"ל דמ"מ לא הוה מצרכינן דו"ח בשאר ד"מ אלא דוקא בעדים זוממין אי לאו דכתיב משפט אחד עכ"ל. ולפ"ז י"ל דכיון דדו"ח כתי' ג"כ בד"מ בעדים זוממין ע"כ מהני הקרא דמשפט אחד להשוות כל עדים דד"מ לדו"ח. אבל אין ללמוד מזה לשא"ד דלא כתיבי כלל בד"מ. אך בפרק זה בורר (דף כ"ח ע"א) ילפינן נמי ממשפט אחד דקרובי האם פסולי' בד"מ כמו בד"נ. עוד י"ל דפי' משפט אחד היינו משפט השוה לכולכם כדאי' פז"ב שם ובכתובות (ל"ג א') ובב"ק (דף פ"ג ע"ב ודף פ"ד ע"א) והיינו שבדין א' לא יהי' שינוי. וה"נ קבלת עדות דין א' הוא לא יהיה שינוי בזה בין ד"מ לד"נ וכן קרובי האם. משא"כ הנהגת הדיינין זה אינו דין ומשפט שנצריך שיהי' שוה ד"מ לד"נ:
תנן רפ"ד דסנהדרין (דף ל"ב ע"א) אחד דיני ממונות ואחד ד"נ בדרישה ובחקירה (חקירות ודרישות שדורשין את העדים) שנאמר משפט אחד יהיה לכם (ובד"נ כתוב ודרשת וחקרת). מה בין ד"מ לד"נ. וכ' התוספות אע"ג דשוים בחקירה ודרישה מדכתיב משפט אחד יהי' לכם. לענין מילי דתלו בזכות וחובה אין שייך להשוותם דלא שייך בד"מ עכ"ל. ובחי' הר"ן כתוב וז"ל איכא למידק כיון דכתיב משפט אחד יהי' לכם ומיניה ילפינן דרישה וחקירה לד"מ נילף נמי מהתם ונימא דכל מילי דנהיגי בד"נ להוי נמי בד"מ ואנן מנינן עשרה דברים דאיכא בינייהו במתניתן כו'. ויש לתרץ ולומר דקרא דמשפט אחד יהי' לכם לא אתא אלא בעיקר הדין שהיא קבלת העדות וכיוצא בו היינו דרישה וחקירה. אבל הנהגת הדיינין בד"נ אינו שוה לד"מ שיותר ראוי שנחמיר בד"נ מבד"מ עכ"ל. ולכאורה הי' נראה לתרץ עוד עפמ"ש התוס' פ"ק דסנהדרין (דף ג' ע"א) ד"ה שנאמר משפט אחד כו' וז"ל וא"ת ת"ל דעיקר דרישה וחקירה כתיב בפ' שופטים בד"מ ובד"נ וי"ל דמ"מ לא הוה מצרכינן דו"ח בשאר ד"מ אלא דוקא בעדים זוממין אי לאו דכתיב משפט אחד עכ"ל. ולפ"ז י"ל דכיון דדו"ח כתי' ג"כ בד"מ בעדים זוממין ע"כ מהני הקרא דמשפט אחד להשוות כל עדים דד"מ לדו"ח. אבל אין ללמוד מזה לשא"ד דלא כתיבי כלל בד"מ. אך בפרק זה בורר (דף כ"ח ע"א) ילפינן נמי ממשפט אחד דקרובי האם פסולי' בד"מ כמו בד"נ. עוד י"ל דפי' משפט אחד היינו משפט השוה לכולכם כדאי' פז"ב שם ובכתובות (ל"ג א') ובב"ק (דף פ"ג ע"ב ודף פ"ד ע"א) והיינו שבדין א' לא יהי' שינוי. וה"נ קבלת עדות דין א' הוא לא יהיה שינוי בזה בין ד"מ לד"נ וכן קרובי האם. משא"כ הנהגת הדיינין זה אינו דין ומשפט שנצריך שיהי' שוה ד"מ לד"נ:
גופריך הש"ס ד"מ מי בעינן דרישה וחקירה ורמינהי כו' ואי סלקא דעתך בעינן דו"ח היכי חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו (מכדי דרישה וחקירה לאכחושי קא אתיא והיכא דקא מיתכחשו קמן ניקו אנן מתרצינן למילתי' בשמא) וצריך להבין דהא בד"נ אע"ג דודאי בעי' דו"ח אפ"ה מתרצינן למילתייהו בא' אומר בשנים בחדש וא' אומר בג' בחדש. וכן א' אומר בשתי שעות וא' אומר בג'. ויש לחלק משום דהתם שניהם שוים שעיקר העדות אמת. הגם דלקמן גבי שטרי חוב המאוחרים ג"כ העדים השני' מעידין ג"כ שהמלוה אמת מ"מ הם אינן מודים שהי' מלוה בשטר משא"כ התם שניהם שוים לגמרי בעיקר העדות. עוי"ל משום התם שניהם כיונו היום א' בשבת. עוי"ל התם רובא דעלמא עבידי דטעו בהכי. וכדאיתא בהדיא בסנהדרין פרק בן סורר (דף ס"ט ע"א) דהיינו טעמא דתלינן בטעות הנ"ל:
דומתרץ הש"ס אמר רבי חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד ד"נ בדרישה ובחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם ומה טעם אמרו ד"מ לא בעינן דו"ח כדי שלא תנעול דלת בפני לוין (ומתניתן דאורייתא קמי תקנתא. וברייתא דרבנן בתר תקנתא. רש"י. וצ"ל דמתניתן דשביעית דשטרי חוב המאוחרים היא ג"כ בתר תקנתא). ופסקו כן הפוסקים דמדאורייתא בעינן בד"מ ג"כ דו"ח אלא דתקנתא דרבנן הוא. וק' דהא רפ"ק דסנהדרין (דף ג' ע"א) פליג רב אחא ברי' דרב איקא על רבי חנינא. דלרבי חנינא בעינן בד"מ מדאורייתא ג"כ שלשה דייני' מומחין ומדרבנן הקילו שא"צ מומחין מטעם הנ"ל. ולרב אחא מדאורייתא ג"כ חד כשר אפילו אינו מומחה. וא"כ י"ל כמ"כ לרב אחא א"צ בד"מ דו"ח מדאורייתא. דהיינו בהודאות והלוואות. אך באמת שם רוב הפוסקים פסקו דלא כרב אחא. אכן הרמב"ם דפסק כר"א פ"ג מהל' סנהדרין ואעפ"כ לענין דו"ח פסק בהל' עדות כמ"ש ר' חנינא. צ"ל דס"ל דודאי לענין דו"ח מודה ר"א ג"כ דשוה ד"מ לד"נ משום משפט א' ורק גבי דיינים פליג דהא אפילו לר' חנינא לא דמי בזה ד"מ לד"נ דד"מ בשלשה וד"נ בעשרים ושלשה. ור' חנינא לא אמר כלל מילתי' רק לענין דו"ח אלא דהש"ס ר"ל דמה"ט הקילו ג"כ בד"מ שא"צ מומחין. ולר"א א"צ לזה לענין דיינים דבלא"ה חד כשר כנ"ל. גם בסוף מסכת יבמות הובא הך דרבי חנינא בענין דו"ח דד"מ משמע דלכ"ע נקטינן הכי כמ"ש ר' חנינא. ולענין עדי נשים כ' הרמב"ן והרשב"א שם דכד"מ דמיא ור"ל מדאורייתא בעי' דו"ח אלא דתקון רבנן וכו'. ובתשו' רבינו בצלאל סי' ה' הביא ד' הריטב"א סוף יבמות ב' הרא"ה בשם אחיו ר' פנחס ז"ל דלכ"ע בענין שריותא דאתתא ובענין גטין וקדושין לא בעי' דו"ח מן התורה והוא ז"ל דחה סברא זו ושכ"ד כל הפוסקים דמדאורייתא בעו דו"ח. והב"ש סי' מ"ב סקי"ד הביא תשו' המ"ב סי' נ"א דעדי קדושין צריכין דו"ח כד"נ. ובמ"ב מיירי כשהאשה מכחשת שאז י"ל דהוה כדין מרומה. ובמרה"צ ס"ק ע"ח האריך לחלוק על המ"ב ומסיק דעת כל הפוסקים זולת המרדכי פאד"מ דלא בעו דו"ח כד"מ וכדעת הרמ"א בסי' מ"ב ס"ד. ובתשו' הב"י בדיני קדושין סי' ד' נראה דס"ל דעדי קדושין צריכין דו"ח כמו לאסור אשה על בעלה דכ' הגמי"י פכ"ד מה"א אות כ' דצריך דו"ח ומ"מ נראה דלא פסיקא ליה מילתא. והשאגת אריה בתשובה שבשו"ת בית אפרים חאה"ע סי' מ"ב בתחלת תשובתו דצ"ה סע"ב כ' וז"ל תדע שהרי עדי קדושין ועדות לאוסרה על בעלה לדעת רוב הפוסקים בעינן דרישה וחקירה עכ"ל. ובסדר אלי' דף ק"י ע"ג העלה דהוי ספיקא דדינא ותמיהני שלא הביאו המרה"צ שם ואפשר לא ראהו עדיין בסעי' כ' עיין בהקדמתו סעי' ח"י וי"ט הגיע לידי כו' ובו בפרק הגיענו ס' סד"א כו' אפשר אחר סעי' כ'. ומ"מ ק"ל מהא דאי' פ"ק דקדושין (דף י"ב ע"ב) הא איכא סהדי באידית כו'. ובתוס' כלומר יצא הקול וכו' ובגיטין (פ"ט א') פלוני היכן שמע מפלוני. ופלוני מפלוני והלכו להם למדנה"י. הרי בעדים מפי עדים חיישי' כ"ש וק"ו בעדים שלא דרשום בדו"ח. וצ"ל כוונת מ"ד דצריך דו"ח דכשלא נחקרו הוי רק כמו קול. וג"ז דוחק להשוות עדים מפי עדים לעדים ממש שלא דו"ח. ועוד דבעמפ"ע ודאי לא שייך דו"ח א"כ דכוותה גבי עדים י"ל הוי קדושין מדאורייתא:
הב
וגרסינן בגמ' פאד"מ (דף ל"ב ע"ב). רב פפא אמר כו' כאן בדין מרומה כו' ופרש"י שב"ד מכירין כו' או מבינים וכו' והתוס' כ' לא שיודעים וכו' דא"כ וכו' אלא ר"ל דכאן מיירי דמספקא להו ובשבועות מיירי שיודעים. ורש"י פי' בשבועות (דף ל"ה) שהוא מרומה שלמד מתוך דברי עדים שאין עדותן אמת. והכא פי' שמבינים טענת רמאי בדברי התובע ואפשר דמש"ה הכא סגי בדו"ח והתם אין לדונו כלל וכן הסכים בחי' הר"ן פז"ב שזהו החילוק. והרא"ש בשם רבינו מאיר תירץ בע"א. וכ"כ בהגמי"י רפ"ג מה' עדות. והנה בעדי קדושין בדין מרומה ג"כ בעי' דו"ח כמ"ש בתשו' הריב"ש סי' רס"ו וכ"כ המרדכי רפאד"מ בשם ר"י וכ"כ רמ"א באה"ע סי' מ"ב ס"ד וכן מסיק בתשו' רבינו בצלאל דלא כד' המאירי שם. ובנד"ז ודאי הוה דין מרומה לכל הפי'. דלא מיבעי' לפי' התוס' הרי אפילו בשמסתפקים שהדין מרומה צריך דו"ח וכן הסכים בתשו' מהר"מ אלשיך סי' מ' דהעלה שיש ה' גווני דין מרומה חדא דלא אתחזיק בדעתיה דדיינא דהוא מרומה אלא דמספקא ליה ומש"ה בעי דו"ח לברורי מילתא. שנית דמשמע לי' דהוא מרומה ודאי ומש"ה אפי' מידן לא דיינינן לי'. וכיון כדברי התוס' אע"פ שלא הביא דבריהם. אלא אפילו לפרש"י דלפירושו אין מוכרח לומר דגם בספק דין מרומה צריך דו"ח. ולכאורה ק' אם בספק ג"כ צריך דו"ח א"כ בהא דפאד"מ שם (דף ל"ב ע"א) בשטר כו' ובאו עדים ואמרו בא' בניסן עמנו הייתם ה"ל ספק דין מרומה. דהא אפשר שאיחרוהו וכתבוהו ואפשר לא אחרוהו וא"כ יש כאן הזמה וא"כ הא צריך דו"ח ואיך תלינן באיחרוהו כו'. וצ"ל דהתוס' לא כתבו כן רק כשנראה הצד דהוא דין מרומה מצד גוף הענין וכה"ג ומ"מ בנ"ד אף לפרש"י הוי דין מרומה אם מצד טענת התובע שהרי הודה לפני המ"ץ דראהאטשוב דאחז ידה בחזקה א"כ אם הי' הקדושין ברצון לא הי' צריך לזה גם הודה במאהילוב שהאמירה הי' אחר גמר הנתינה. ועוד בלא"ה מבינים טענת רמאי בדבריו דאשה זו שמהדרת אחר הגט בכל כחה והוצרכה לפייסו ברצי כסף עד שנתן לה גט איך תשתגע ותחזור להתקדש לו ולילך אתו למקום אשר לא ישב אדם שם וכו' ניכר ודאי שזהו רמאות. ועוד כ' המ"ץ דרהאטשוב ראי' שהי' בערמה ממה שאחזה בקורטקע ולא הניחה ללכת עד שמצאו הטבעת על הארץ. אם מצד העדים שהרי בב"ד דמאהילוב חזרו בהן בכמה דברים בשינוי ממה שהעידו ברהאטשוב א"כ ניכר שאין עדותן אמת או כאן או כאן וה"ז כהא דפרש"י בשבועות שלמד מתוך וכו' דה"נ מבין שני ההגדות אנו רואים שבפ"א אין עדותן אמת. מיהו י"ל כיון לולי הגדתן במאהילוב אין ניכר מהעדים ברהאטשוב שאין עדותן אמת ה"ל נגמרה עדותן שהרי א"צ דו"ח. ושוב אין יכולים לחזור ולהגיד ול"ד לפרש"י בשבועות (דף ל"ב) דבשעת עדותן מובן וניכר שאין עדותן אמת. ובהא א"ש הא דרפאד"מ בשטר שכ' בו א' בניסן כו' דלא נק' דין מרומה אף לפי' התוס' כיון דכשהוציא השטר קודם שבאו העדים האומרים בא' בניסן עמנו הייתם הרי נתקבל העדות בטוב ונגמרה עדותן תו לא מהני הספק דאח"כ להצריך דו"ח. ועוד דעכ"פ מהעדים שאמרו ג"כ שאחז ידה מתחלת הנתינה עד אחר אמירת אתם עדים. מזה מובן קצת שהיה בע"כ ועוד כ' המ"ץ דרהאטשוב שאמרו כולם פה א' הבעל והאשה והעדים שתיכף אחר המעשה רצתה האשה לברוח ולצאת מהבית וסגר הבעל הדלת בעדה ולא הניחה ללכת עד שמצאו את הטבעת להראותו לכל העדים שהוא של כסף ויש בו שוה פרוטה ומזה ג"כ קצת הוכחה שהי' בע"כ עכ"ל. ועוד כ' עכשיו מה שהגיד אז א' מהעדים נידון שאשת בעריל שטרעשינער ידעה מכל הקנוניא כו' האט ציא זיך אן גילייגט מיט איר האנט אופען שויס של האשה הנ"ל בכדי צו פאר שטעלין זיא זאל ניט קענין אנטלופען עכ"ל. מזה ג"כ הוכחה דהקדושין הי' דרך ערמה שלא מרצון האשה המתקדשת. ולכן בין לפרש"י בין להתוס' הוי כדין מרומה דצריך דו"ח ומהר"מ שבהרא"ש והגמי"י לא פליג ע"ז. ועיין כנה"ג בח"מ סי' למ"ד בהגהת הטור אות ה' ובמהר"מ אלשיך סי' מ' בשם מהרי"ק סי' ס"ז:
וגרסינן בגמ' פאד"מ (דף ל"ב ע"ב). רב פפא אמר כו' כאן בדין מרומה כו' ופרש"י שב"ד מכירין כו' או מבינים וכו' והתוס' כ' לא שיודעים וכו' דא"כ וכו' אלא ר"ל דכאן מיירי דמספקא להו ובשבועות מיירי שיודעים. ורש"י פי' בשבועות (דף ל"ה) שהוא מרומה שלמד מתוך דברי עדים שאין עדותן אמת. והכא פי' שמבינים טענת רמאי בדברי התובע ואפשר דמש"ה הכא סגי בדו"ח והתם אין לדונו כלל וכן הסכים בחי' הר"ן פז"ב שזהו החילוק. והרא"ש בשם רבינו מאיר תירץ בע"א. וכ"כ בהגמי"י רפ"ג מה' עדות. והנה בעדי קדושין בדין מרומה ג"כ בעי' דו"ח כמ"ש בתשו' הריב"ש סי' רס"ו וכ"כ המרדכי רפאד"מ בשם ר"י וכ"כ רמ"א באה"ע סי' מ"ב ס"ד וכן מסיק בתשו' רבינו בצלאל דלא כד' המאירי שם. ובנד"ז ודאי הוה דין מרומה לכל הפי'. דלא מיבעי' לפי' התוס' הרי אפילו בשמסתפקים שהדין מרומה צריך דו"ח וכן הסכים בתשו' מהר"מ אלשיך סי' מ' דהעלה שיש ה' גווני דין מרומה חדא דלא אתחזיק בדעתיה דדיינא דהוא מרומה אלא דמספקא ליה ומש"ה בעי דו"ח לברורי מילתא. שנית דמשמע לי' דהוא מרומה ודאי ומש"ה אפי' מידן לא דיינינן לי'. וכיון כדברי התוס' אע"פ שלא הביא דבריהם. אלא אפילו לפרש"י דלפירושו אין מוכרח לומר דגם בספק דין מרומה צריך דו"ח. ולכאורה ק' אם בספק ג"כ צריך דו"ח א"כ בהא דפאד"מ שם (דף ל"ב ע"א) בשטר כו' ובאו עדים ואמרו בא' בניסן עמנו הייתם ה"ל ספק דין מרומה. דהא אפשר שאיחרוהו וכתבוהו ואפשר לא אחרוהו וא"כ יש כאן הזמה וא"כ הא צריך דו"ח ואיך תלינן באיחרוהו כו'. וצ"ל דהתוס' לא כתבו כן רק כשנראה הצד דהוא דין מרומה מצד גוף הענין וכה"ג ומ"מ בנ"ד אף לפרש"י הוי דין מרומה אם מצד טענת התובע שהרי הודה לפני המ"ץ דראהאטשוב דאחז ידה בחזקה א"כ אם הי' הקדושין ברצון לא הי' צריך לזה גם הודה במאהילוב שהאמירה הי' אחר גמר הנתינה. ועוד בלא"ה מבינים טענת רמאי בדבריו דאשה זו שמהדרת אחר הגט בכל כחה והוצרכה לפייסו ברצי כסף עד שנתן לה גט איך תשתגע ותחזור להתקדש לו ולילך אתו למקום אשר לא ישב אדם שם וכו' ניכר ודאי שזהו רמאות. ועוד כ' המ"ץ דרהאטשוב ראי' שהי' בערמה ממה שאחזה בקורטקע ולא הניחה ללכת עד שמצאו הטבעת על הארץ. אם מצד העדים שהרי בב"ד דמאהילוב חזרו בהן בכמה דברים בשינוי ממה שהעידו ברהאטשוב א"כ ניכר שאין עדותן אמת או כאן או כאן וה"ז כהא דפרש"י בשבועות שלמד מתוך וכו' דה"נ מבין שני ההגדות אנו רואים שבפ"א אין עדותן אמת. מיהו י"ל כיון לולי הגדתן במאהילוב אין ניכר מהעדים ברהאטשוב שאין עדותן אמת ה"ל נגמרה עדותן שהרי א"צ דו"ח. ושוב אין יכולים לחזור ולהגיד ול"ד לפרש"י בשבועות (דף ל"ב) דבשעת עדותן מובן וניכר שאין עדותן אמת. ובהא א"ש הא דרפאד"מ בשטר שכ' בו א' בניסן כו' דלא נק' דין מרומה אף לפי' התוס' כיון דכשהוציא השטר קודם שבאו העדים האומרים בא' בניסן עמנו הייתם הרי נתקבל העדות בטוב ונגמרה עדותן תו לא מהני הספק דאח"כ להצריך דו"ח. ועוד דעכ"פ מהעדים שאמרו ג"כ שאחז ידה מתחלת הנתינה עד אחר אמירת אתם עדים. מזה מובן קצת שהיה בע"כ ועוד כ' המ"ץ דרהאטשוב שאמרו כולם פה א' הבעל והאשה והעדים שתיכף אחר המעשה רצתה האשה לברוח ולצאת מהבית וסגר הבעל הדלת בעדה ולא הניחה ללכת עד שמצאו את הטבעת להראותו לכל העדים שהוא של כסף ויש בו שוה פרוטה ומזה ג"כ קצת הוכחה שהי' בע"כ עכ"ל. ועוד כ' עכשיו מה שהגיד אז א' מהעדים נידון שאשת בעריל שטרעשינער ידעה מכל הקנוניא כו' האט ציא זיך אן גילייגט מיט איר האנט אופען שויס של האשה הנ"ל בכדי צו פאר שטעלין זיא זאל ניט קענין אנטלופען עכ"ל. מזה ג"כ הוכחה דהקדושין הי' דרך ערמה שלא מרצון האשה המתקדשת. ולכן בין לפרש"י בין להתוס' הוי כדין מרומה דצריך דו"ח ומהר"מ שבהרא"ש והגמי"י לא פליג ע"ז. ועיין כנה"ג בח"מ סי' למ"ד בהגהת הטור אות ה' ובמהר"מ אלשיך סי' מ' בשם מהרי"ק סי' ס"ז:
וג
אמנם כ' הב"י בח"מ סי' למ"ד מחודש א' וז"ל וכ' הריב"ש נ' דבהודאות והלוואות אפילו בדין מרומה כו' ע"ש. והכנה"ג בהגהב"י שם כ' בשם ה"ר בצלאל בתשו' סי' ה' הנ"ל שהביא כמה אשלי רברבי שסוברים דדין מרומה דד"מ כד"נ ממש כו' ובערוה החמורה ראוי לחוש לדברי הריב"ש עכ"ל. והנה לפ"ז שבנד"ז לא חקרו בכמה בחודש וכ"ש שלא חקרו באיזו שבוע באיזה שנה באיזה חודש הרי להאומרים דהוי כד"נ עדותן בטילה אף אם לא חזרו בהן במאהילוב. ואף שאמרו אמש הי' המעשה מבואר בהרמב"ם פ"ב מהלכות עדות ה"ד שואלין להן באיזה שבוע באיזו שנה כו' וכ' הר"ן ר"פ היו בודקין שכן משמע פשטא דגמרא ושכ"ד הר"ד ז"ל ושהרז"ה לא ס"ל כן. וע"ש בר"ן ונפקא מינה לדין מרומה כו' כדעת הרז"ה. משמע דלהרמב"ם בדין מרומה אפילו אמר אמש הי' המעשה צריך כל ז' חקירות הנ"ל. וזה סותר למ"ש פאד"מ סד"ה כאן בדין מרומה. וכ' הר"ד כו' ע"ש. ומיהו י"ל דאפילו להרז"ה לא נגמר החקירות דמקום כי אף שהעידו שהיה זה בבית בעריל שטרעשינער. הרי לא נתפרש אם בבית או בקאמער וכה"ג ואיתא בכנה"ג סי' למ"ד בהגהב"י אות י"ט בשם מהריב"ל ס"ג סי' י"ב א' אומר בבראנדארי וא' אומר בבית הוי הכחשה בחקירות לפי' הריב"ש גבי דיוטא העליונה ודיוטא התחתונה וכו' ועי' בהרמב"ם רפי"ט מה' עדות במזרח הבירה כו'. ולכאורה כמו גבי כוונת הזמן צריך לידע גם באיזה שעה. כמ"כ גבי כוונת המקום צריך לחקור המקום בפרטות. דהא גבי בדיקות בדקי' תאנה זו עוקציה גסין או דקין. וכ"ש בענין המקום שזו היא המועלת להביא את כל החקירות להזמה שיש לחקור על פרטי המקום. אלא שיש להשיב דכיון דמ"מ יוכל לבא להזמה ע"י אם יאמרו עמנו הייתם במקום אחר לגמרי די בכך כאותה שאמרו פ"ב דגיטין (דף י"ז ע"ב) אהנו לשבוע דלקמיה כו' אע"ג דבכוונת הזמן לא סגי בהכי היינו משום דשבעה חקירות ילפינן מקרא ומוקמינן ששה על כוונת הזמן עד שנתרבה לחקור גם באיזו שעה. אבל בכוונת המקום דלא למדו ע"ז רק חקירה א' י"ל בכללות המקום סגי. מיהו ק' א"כ הא דאיתא ר"פ היו בודקין (דף מ' ע"ב) ושמנה חקירות מי איכא כו' בכמה בשעה כו' באיזה יובל וכו'. ומאי דוחקא אי איתא דבאיזה מקום שבמשנה הפי' רק כללות המקום. א"כ לימא דהחקירה השמינית הוא המקום פרטי דוגמת שעה ביום. א"ו דבאיזה מקום היינו כל פרטיות המקום והא דלכוין הזמן בפרטות צריך ששה חקירות היינו דשם החקירות על הזמן העבר שאפילו אמר אמש הי' המעשה צריך לחקור באיזו שנה כו' מש"ה צריך לימודי' בפ"ע על כל א'. משא"כ כוונת המקום דהוא החקירה [על] המקום של שעת המעשה מלימוד א' שפיר ילפינן שצריך לומר המקום בפרט. לכן אין צריך ע"ז שני לימודים כו'. ולפ"ז אפילו להרז"ה לא נגמר הדו"ח. אמנם לדעת הריב"ש שבב"י בח"מ סי' ל' מחודש א' והר"ן רפאד"מ בדין מרומה דד"מ אין כ"ז מעכב כנ"ל. ועיין בכנה"ג שם בהגב"י אות ט' שנחלקו האחרונים בדעת הריב"ש ולדעת מהר"י בי רב שם י"ל בנ"ד שלא נעשה דרישה וחקירה כלל אפילו להריב"ש עדותן בטלה. אמנם כ"ז לענין אם עדותן בטלה מעצמן אבל לענין אם יכולים לחזור בהן משמע דאפילו לדברי הריב"ש כל שלא נעשה דו"ח יכולים לחזור בהן כמ"ש בסי' רס"ו (סד"ה אבל מה) ואע"פ שאם לא עשו דו"ח אין עדותן בטלה אבל מ"מ כיון שצריך דו"ח כו' לא נגמרה והי' יכול וידאל דבוריאן לחזור בו עכ"ל. וצ"ע דמהר"ר בצלאל לא הבין כן בהריב"ש עי' בכנה"ג שם אות יו"ד. מיהו י"ל כוונת הריב"ש כשלא עשו דו"ח הצריכי' בדין מרומה דד"מ אזי לא נגמרה. אבל אם לא שאלו באיזו שנה כו' בכמה בחודש י"ל אין יכול לחזור בו שזה לא הי' צריך אפילו לכתחלה בדין מרומה דד"מ כיון שאמרו אמש הי' המעשה כו'. וא"כ נגמרה העדות קרינן בי' להריב"ש. ומ"מ לפ"ד הרמב"ם שהביא מהרר"ב בתשו' הנ"ל ודאי יכולים לחזור בהן. והוא ז"ל כ' ששטת הרמב"ם עיקר דדין מרומה שוה ממש לד"נ. ואע"ג שמהרר"ב כ' באיסור ערוה החמורה ראוי לחוש לדעת הריב"ש י"ל דהיינו רק לענין שאין עדותן בטלה מעצמן אף שלא עשו דו"ח והוא דין מרומה. אבל לענין שיכולין לחזור בהן כיון שלדעת ר"י שבמרדכי פאד"מ משמע דאפילו בד"מ ואין הדין מרומה דא"צ דו"ח מ"מ כיון דמדאורייתא צריך דו"ח ע"כ אם חזרו בהן קודם דו"ח יכולין לחזור בהן כן פי' דבריו בסדר אלי' רבא שלזה נתכוין במ"ש ועוד כי אפילו בעדות הודאות והלואות צריך דו"ח. וכן ראיתי שפי' בחי' הגהות שבטור סימן כ"ט והב"י סי' כ"ט העתיק ועוד דהוי כדין מרומה כו' ולכן השוה דעת ר"י לדעת הר"ן. ובאמת אין נז' כלל במרדכי דין מרומה ולכן צ"ל הפי' כמ"ש הסא"ר. ובכנה"ג סי' כ"ט בהגב"י אות ה' כ' שהרא"ם בתשו' סי' כ"ד הביא מחלוקת הפוסקים בדין זה בשם הרשב"א ז"ל כ' כדברי הר"ן שבתשו' סי' ל"ד המובא בב"י סי' כ"ט ובשם הר' ישעיה כ' שחוזרין ומגידין. והיינו כפי' הסא"ר בדברי ר"י שבמרדכי. ואפשר שגם דעת הרמב"ם כן שהרי אחר שכ' רפ"ג מה' עדות שחכמים אמרו שעדי ממון א"צ דו"ח עכ"ז כ' שם דין ה' כל עד שנחקרה עדותו בין בד"מ בין בד"נ אינו יכול לחזור בו כו' כללו של דבר כו' אחר שנחקרה עדותו כו' אין שומעין לו עכ"ל מדכלל בזה ד"מ עם ד"נ דדוקא אחר שנחקרה עדותו אין יכול לחזור בו משמע דאע"ג דאמרו חכמים דד"מ א"צ דו"ח מ"מ לענין שיכול לחזור בו כ"ז שלא נחקרה עדותו הוא כמקודם התקנה ואוקמוה אדאורייתא דלענין זה לא תיקנו כו' דאל"כ ה"ל להרמב"ם לומר דבד"מ מיד שגמרו עדותן א"י לחזור בו. ולמה כ' שנחקרה עדותו כו'. וא"כ בדין מרומה כשלא נעשה דו"ח י"ל דיש לסמוך עכ"פ שיכולים לחזור בהן כסברת רוב הפוסקים החולקים על הריב"ש ועיין במהריב"ל ח"ג ססי' כ"ה הביא בשם הרשב"א דא"י לחזור בהן. מ"מ אין כן דעת רוב הפוסקים כנ"ל:
אמנם כ' הב"י בח"מ סי' למ"ד מחודש א' וז"ל וכ' הריב"ש נ' דבהודאות והלוואות אפילו בדין מרומה כו' ע"ש. והכנה"ג בהגהב"י שם כ' בשם ה"ר בצלאל בתשו' סי' ה' הנ"ל שהביא כמה אשלי רברבי שסוברים דדין מרומה דד"מ כד"נ ממש כו' ובערוה החמורה ראוי לחוש לדברי הריב"ש עכ"ל. והנה לפ"ז שבנד"ז לא חקרו בכמה בחודש וכ"ש שלא חקרו באיזו שבוע באיזה שנה באיזה חודש הרי להאומרים דהוי כד"נ עדותן בטילה אף אם לא חזרו בהן במאהילוב. ואף שאמרו אמש הי' המעשה מבואר בהרמב"ם פ"ב מהלכות עדות ה"ד שואלין להן באיזה שבוע באיזו שנה כו' וכ' הר"ן ר"פ היו בודקין שכן משמע פשטא דגמרא ושכ"ד הר"ד ז"ל ושהרז"ה לא ס"ל כן. וע"ש בר"ן ונפקא מינה לדין מרומה כו' כדעת הרז"ה. משמע דלהרמב"ם בדין מרומה אפילו אמר אמש הי' המעשה צריך כל ז' חקירות הנ"ל. וזה סותר למ"ש פאד"מ סד"ה כאן בדין מרומה. וכ' הר"ד כו' ע"ש. ומיהו י"ל דאפילו להרז"ה לא נגמר החקירות דמקום כי אף שהעידו שהיה זה בבית בעריל שטרעשינער. הרי לא נתפרש אם בבית או בקאמער וכה"ג ואיתא בכנה"ג סי' למ"ד בהגהב"י אות י"ט בשם מהריב"ל ס"ג סי' י"ב א' אומר בבראנדארי וא' אומר בבית הוי הכחשה בחקירות לפי' הריב"ש גבי דיוטא העליונה ודיוטא התחתונה וכו' ועי' בהרמב"ם רפי"ט מה' עדות במזרח הבירה כו'. ולכאורה כמו גבי כוונת הזמן צריך לידע גם באיזה שעה. כמ"כ גבי כוונת המקום צריך לחקור המקום בפרטות. דהא גבי בדיקות בדקי' תאנה זו עוקציה גסין או דקין. וכ"ש בענין המקום שזו היא המועלת להביא את כל החקירות להזמה שיש לחקור על פרטי המקום. אלא שיש להשיב דכיון דמ"מ יוכל לבא להזמה ע"י אם יאמרו עמנו הייתם במקום אחר לגמרי די בכך כאותה שאמרו פ"ב דגיטין (דף י"ז ע"ב) אהנו לשבוע דלקמיה כו' אע"ג דבכוונת הזמן לא סגי בהכי היינו משום דשבעה חקירות ילפינן מקרא ומוקמינן ששה על כוונת הזמן עד שנתרבה לחקור גם באיזו שעה. אבל בכוונת המקום דלא למדו ע"ז רק חקירה א' י"ל בכללות המקום סגי. מיהו ק' א"כ הא דאיתא ר"פ היו בודקין (דף מ' ע"ב) ושמנה חקירות מי איכא כו' בכמה בשעה כו' באיזה יובל וכו'. ומאי דוחקא אי איתא דבאיזה מקום שבמשנה הפי' רק כללות המקום. א"כ לימא דהחקירה השמינית הוא המקום פרטי דוגמת שעה ביום. א"ו דבאיזה מקום היינו כל פרטיות המקום והא דלכוין הזמן בפרטות צריך ששה חקירות היינו דשם החקירות על הזמן העבר שאפילו אמר אמש הי' המעשה צריך לחקור באיזו שנה כו' מש"ה צריך לימודי' בפ"ע על כל א'. משא"כ כוונת המקום דהוא החקירה [על] המקום של שעת המעשה מלימוד א' שפיר ילפינן שצריך לומר המקום בפרט. לכן אין צריך ע"ז שני לימודים כו'. ולפ"ז אפילו להרז"ה לא נגמר הדו"ח. אמנם לדעת הריב"ש שבב"י בח"מ סי' ל' מחודש א' והר"ן רפאד"מ בדין מרומה דד"מ אין כ"ז מעכב כנ"ל. ועיין בכנה"ג שם בהגב"י אות ט' שנחלקו האחרונים בדעת הריב"ש ולדעת מהר"י בי רב שם י"ל בנ"ד שלא נעשה דרישה וחקירה כלל אפילו להריב"ש עדותן בטלה. אמנם כ"ז לענין אם עדותן בטלה מעצמן אבל לענין אם יכולים לחזור בהן משמע דאפילו לדברי הריב"ש כל שלא נעשה דו"ח יכולים לחזור בהן כמ"ש בסי' רס"ו (סד"ה אבל מה) ואע"פ שאם לא עשו דו"ח אין עדותן בטלה אבל מ"מ כיון שצריך דו"ח כו' לא נגמרה והי' יכול וידאל דבוריאן לחזור בו עכ"ל. וצ"ע דמהר"ר בצלאל לא הבין כן בהריב"ש עי' בכנה"ג שם אות יו"ד. מיהו י"ל כוונת הריב"ש כשלא עשו דו"ח הצריכי' בדין מרומה דד"מ אזי לא נגמרה. אבל אם לא שאלו באיזו שנה כו' בכמה בחודש י"ל אין יכול לחזור בו שזה לא הי' צריך אפילו לכתחלה בדין מרומה דד"מ כיון שאמרו אמש הי' המעשה כו'. וא"כ נגמרה העדות קרינן בי' להריב"ש. ומ"מ לפ"ד הרמב"ם שהביא מהרר"ב בתשו' הנ"ל ודאי יכולים לחזור בהן. והוא ז"ל כ' ששטת הרמב"ם עיקר דדין מרומה שוה ממש לד"נ. ואע"ג שמהרר"ב כ' באיסור ערוה החמורה ראוי לחוש לדעת הריב"ש י"ל דהיינו רק לענין שאין עדותן בטלה מעצמן אף שלא עשו דו"ח והוא דין מרומה. אבל לענין שיכולין לחזור בהן כיון שלדעת ר"י שבמרדכי פאד"מ משמע דאפילו בד"מ ואין הדין מרומה דא"צ דו"ח מ"מ כיון דמדאורייתא צריך דו"ח ע"כ אם חזרו בהן קודם דו"ח יכולין לחזור בהן כן פי' דבריו בסדר אלי' רבא שלזה נתכוין במ"ש ועוד כי אפילו בעדות הודאות והלואות צריך דו"ח. וכן ראיתי שפי' בחי' הגהות שבטור סימן כ"ט והב"י סי' כ"ט העתיק ועוד דהוי כדין מרומה כו' ולכן השוה דעת ר"י לדעת הר"ן. ובאמת אין נז' כלל במרדכי דין מרומה ולכן צ"ל הפי' כמ"ש הסא"ר. ובכנה"ג סי' כ"ט בהגב"י אות ה' כ' שהרא"ם בתשו' סי' כ"ד הביא מחלוקת הפוסקים בדין זה בשם הרשב"א ז"ל כ' כדברי הר"ן שבתשו' סי' ל"ד המובא בב"י סי' כ"ט ובשם הר' ישעיה כ' שחוזרין ומגידין. והיינו כפי' הסא"ר בדברי ר"י שבמרדכי. ואפשר שגם דעת הרמב"ם כן שהרי אחר שכ' רפ"ג מה' עדות שחכמים אמרו שעדי ממון א"צ דו"ח עכ"ז כ' שם דין ה' כל עד שנחקרה עדותו בין בד"מ בין בד"נ אינו יכול לחזור בו כו' כללו של דבר כו' אחר שנחקרה עדותו כו' אין שומעין לו עכ"ל מדכלל בזה ד"מ עם ד"נ דדוקא אחר שנחקרה עדותו אין יכול לחזור בו משמע דאע"ג דאמרו חכמים דד"מ א"צ דו"ח מ"מ לענין שיכול לחזור בו כ"ז שלא נחקרה עדותו הוא כמקודם התקנה ואוקמוה אדאורייתא דלענין זה לא תיקנו כו' דאל"כ ה"ל להרמב"ם לומר דבד"מ מיד שגמרו עדותן א"י לחזור בו. ולמה כ' שנחקרה עדותו כו'. וא"כ בדין מרומה כשלא נעשה דו"ח י"ל דיש לסמוך עכ"פ שיכולים לחזור בהן כסברת רוב הפוסקים החולקים על הריב"ש ועיין במהריב"ל ח"ג ססי' כ"ה הביא בשם הרשב"א דא"י לחזור בהן. מ"מ אין כן דעת רוב הפוסקים כנ"ל:
זד
אמנם עוד נ' לצדד אפילו לדעת הריב"ש (והרשב"א שהביא מהריב"ל) והוא עפמ"ש בתשו' מ"ב סי' ק"ו שאפילו בד"מ שא"צ דו"ח כל זמן שלא נגמרה עדותן וצריכין אנו עוד לדברי העד יכול לחזור בו ולא הוי כחוזר ומגיד משום דכ"ז שלא נגמרה עדותו הוי תכ"ד עכ"ל והביא ראיות ע"ז מתשו' הרשב"א סי' אלף י"ב ומתשו' הר"ן ומתשו' הריב"ש סי' רס"ו ומהרמב"ם והנ"י. ומיהו ראיתו מהנ"י לא הבינותי דהנ"י פ' מי שמת אע"ג דכ' ולא שייך לומר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דהא לא הגיד עדיין לגמרי מ"מ מיירי בענין שאינו סותר דבריו הראשונים כלל רק מפרש אותם וכן מיירי הרשב"א בתשו' הנ"ל. אמנם מהרמב"ם פ"ג מה"ע דין ה' י"ל דשפיר הוי ראי' דלכל הפחות אחר שנחקרה דגבי ד"מ שבהרמב"ם שם היינו כמ"ש הר"ן שנגמרה עדותו ואין אנו צריכין עוד לדבריו כו' וכן מהר"ן והריב"ש שפיר מייתי ראיה. ולכאורה משמע מלשון הריב"ש דאפילו חסר מדברי העדות בד"מ דברים שאין מעכבין דיעבד רק שלכתחלה היו צריכים לברר עדותן ג"כ נק' לא נגמרה שהרי כה"ג כ' גבי דו"ח דדין מרומה כמש"ל דכשלא עשו דו"ח נק' לא נגמרה עדותן ויכול לחזור בו אף שאם לא חזר בו אין העדות בטלה ואין חסרון הדו"ח מעכב כו' ע"ש. ובנ"ד נ' דלא מיבעי' שנשאר דברים שלכתחלה היינו צריכים לשאול מהן אלא נשארו חסרון פי' בדברים שהן גוף העדות ועיקרו ממש. שהרי בל' הגב"ע ונתן את הטבעת באצבעה ואמר הרי את מקודשת לי בט"ז כדמו"י. אינו מבואר הפי' אם האמירה היה אחר גמר הנתינה דהיינו שאמר כשהיו ידיו מסולקות מן הטבעת והיה הטבעת באצבעה דא"כ לפ"ד הרבה פוסקים אינה מקודשת כלל דה"ל שתיקה דלאחר מ"מ ואפי' היה האמירה תכ"ד להנתינה כמ"ש רמ"א בד"מ סי' כ"ח סק"ד וכ"ד מהרי"ט. ואע"פ שי"ח. ואם הי' הנתינה והאמירה בבת א' ה"ל בשעת מתן מעות וא"כ היו צריכים לברר עדותן. ובגב"ע דרהאטשוב אין מבואר ששאלו ע"ז כלל. וכן מבואר בגב"ע מא' מדיינים מקבלי הגב"ע שהעיד וז"ל מכח קדימת הנתינה או האמירה או בבת אחת גידיינק איך גאר ניט ווארעם מיר האבין דרוף ניט מדקדק גיווען צוא פרעגין. רק מכח חקירות ודרישות גידיינק איך בודאי אז מיר האבין בייא זייא גאר נישט גיפרעגט עכ"ל וההמ"ץ דרהאטשוב שהוא עיקר שקיבל העדות דקדושין ברהאטשוב כ' ידעתי בנפשי שבכותבי ל' הגב"ע הא' דקדקתי שלא להוסיף ושלא לגרוע ושלא לצאת מכוונת דבריהם ואפילו כמלא נימא עכ"ל א"כ מדלא מבואר בגב"ע ההוא אם היה האמירה אחר גמר הנתינה או לא משמע שלא ביררו זה כלל בעדותן ברהאטשוב וא"כ עדיין לא נגמרה עדותן בדברי' שכמעט תלוי בזה עיקר הענין. ועוד דבנד"ז שהוא דין מרומה היה צריך לחקור בזה היטב אם קדמה הנתינה לאמירה או לא וחקירה ברורה ודאי לא עשו בזה. גם בענין ואחז ידה משך מה לא נתבאר הפי' אם היא הניחה א"ע שיאחוז ידה או לא רק שלא עצרה כח כנגדו. והרי כ' המ"צ שהמקדש עצמו הודה שאחז ידה בחזקה ובמאהילוב הגיד א' מהעדים אז זיא האט זיך גיבאדרעויט מיט אים. ואם היו חוקרים מהם זה ברהאטשוב י"ל שגם שם היו אומרים כן וכמ"ש עכשיו ההמ"ץ דרהאטשוב. שאולי מלת זיא האט זיך גיבאדרעויט שהוסיפו במאהילוב הוא דרך פי' וביאור למה שהגידו בפנינו סתם שאחז ידה בפרט שגם הבעל הודה בפנינו שאחז ידה בחזקה עכ"ל וא"כ חסר חקירה ושאלה מהם ג"כ עוד בדבר שעיקר ענין הקדושין תלוי בו. ולכן י"ל דלכ"ע נק' לא נגמרה עדותן ויכולים לחזור בהן אף אם לא היה הדין מרומה כ"ש בדין מרומה שלדעת הר"ן והריב"ש זהו עיקר ענין הדו"ח שצריך לעשות בדין מרומה שהוא כההיא דרבי טרפון שלהי יבמות לא כך אמרת לי יונתן בן יוחנן כו' שאינה דו"ח דזמן ומקום כ"א הי' דורש וחוקר בכוונת המעשה היטב אולי יהפוך את דבריו כו' וכמ"כ כאן היה צריך לחקור ולדרוש בענינים הנ"ל דקדימת הנתינה לאמירה ובענין מהות אחיזת ידה כנ"ל. והדו"ח היינו כמ"ש בגמ' שם גבי ר"ט לא כך כו' ודקדק עליו שנים ושלשה פעמים כו'. וא"כ להריב"ש כשלא דקדקו כן הרי לא עשו הדו"ח ואע"ג שאין עדותן בטלה מ"מ יכולים לחזור בהן וכ"ש שבנד"ז משמע שלא שאלו לגמרי אודות זה כלל (ובס' שער משפט סי' כ"ט הביא דברי ריב"ש ותשו' מ"ב סי' ק"ו הנ"ל והניח בצ"ע. וכבר נת' שאדרבה בתשו' מהר"ר בצלאל סי' ה' הביא אשלי רברבי דמקילים יותר מהריב"ש. וגם שבנד"ז דהוי דין מרומה גם להשע"מ י"ל דיכולים לחזור בהן):
אמנם עוד נ' לצדד אפילו לדעת הריב"ש (והרשב"א שהביא מהריב"ל) והוא עפמ"ש בתשו' מ"ב סי' ק"ו שאפילו בד"מ שא"צ דו"ח כל זמן שלא נגמרה עדותן וצריכין אנו עוד לדברי העד יכול לחזור בו ולא הוי כחוזר ומגיד משום דכ"ז שלא נגמרה עדותו הוי תכ"ד עכ"ל והביא ראיות ע"ז מתשו' הרשב"א סי' אלף י"ב ומתשו' הר"ן ומתשו' הריב"ש סי' רס"ו ומהרמב"ם והנ"י. ומיהו ראיתו מהנ"י לא הבינותי דהנ"י פ' מי שמת אע"ג דכ' ולא שייך לומר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דהא לא הגיד עדיין לגמרי מ"מ מיירי בענין שאינו סותר דבריו הראשונים כלל רק מפרש אותם וכן מיירי הרשב"א בתשו' הנ"ל. אמנם מהרמב"ם פ"ג מה"ע דין ה' י"ל דשפיר הוי ראי' דלכל הפחות אחר שנחקרה דגבי ד"מ שבהרמב"ם שם היינו כמ"ש הר"ן שנגמרה עדותו ואין אנו צריכין עוד לדבריו כו' וכן מהר"ן והריב"ש שפיר מייתי ראיה. ולכאורה משמע מלשון הריב"ש דאפילו חסר מדברי העדות בד"מ דברים שאין מעכבין דיעבד רק שלכתחלה היו צריכים לברר עדותן ג"כ נק' לא נגמרה שהרי כה"ג כ' גבי דו"ח דדין מרומה כמש"ל דכשלא עשו דו"ח נק' לא נגמרה עדותן ויכול לחזור בו אף שאם לא חזר בו אין העדות בטלה ואין חסרון הדו"ח מעכב כו' ע"ש. ובנ"ד נ' דלא מיבעי' שנשאר דברים שלכתחלה היינו צריכים לשאול מהן אלא נשארו חסרון פי' בדברים שהן גוף העדות ועיקרו ממש. שהרי בל' הגב"ע ונתן את הטבעת באצבעה ואמר הרי את מקודשת לי בט"ז כדמו"י. אינו מבואר הפי' אם האמירה היה אחר גמר הנתינה דהיינו שאמר כשהיו ידיו מסולקות מן הטבעת והיה הטבעת באצבעה דא"כ לפ"ד הרבה פוסקים אינה מקודשת כלל דה"ל שתיקה דלאחר מ"מ ואפי' היה האמירה תכ"ד להנתינה כמ"ש רמ"א בד"מ סי' כ"ח סק"ד וכ"ד מהרי"ט. ואע"פ שי"ח. ואם הי' הנתינה והאמירה בבת א' ה"ל בשעת מתן מעות וא"כ היו צריכים לברר עדותן. ובגב"ע דרהאטשוב אין מבואר ששאלו ע"ז כלל. וכן מבואר בגב"ע מא' מדיינים מקבלי הגב"ע שהעיד וז"ל מכח קדימת הנתינה או האמירה או בבת אחת גידיינק איך גאר ניט ווארעם מיר האבין דרוף ניט מדקדק גיווען צוא פרעגין. רק מכח חקירות ודרישות גידיינק איך בודאי אז מיר האבין בייא זייא גאר נישט גיפרעגט עכ"ל וההמ"ץ דרהאטשוב שהוא עיקר שקיבל העדות דקדושין ברהאטשוב כ' ידעתי בנפשי שבכותבי ל' הגב"ע הא' דקדקתי שלא להוסיף ושלא לגרוע ושלא לצאת מכוונת דבריהם ואפילו כמלא נימא עכ"ל א"כ מדלא מבואר בגב"ע ההוא אם היה האמירה אחר גמר הנתינה או לא משמע שלא ביררו זה כלל בעדותן ברהאטשוב וא"כ עדיין לא נגמרה עדותן בדברי' שכמעט תלוי בזה עיקר הענין. ועוד דבנד"ז שהוא דין מרומה היה צריך לחקור בזה היטב אם קדמה הנתינה לאמירה או לא וחקירה ברורה ודאי לא עשו בזה. גם בענין ואחז ידה משך מה לא נתבאר הפי' אם היא הניחה א"ע שיאחוז ידה או לא רק שלא עצרה כח כנגדו. והרי כ' המ"צ שהמקדש עצמו הודה שאחז ידה בחזקה ובמאהילוב הגיד א' מהעדים אז זיא האט זיך גיבאדרעויט מיט אים. ואם היו חוקרים מהם זה ברהאטשוב י"ל שגם שם היו אומרים כן וכמ"ש עכשיו ההמ"ץ דרהאטשוב. שאולי מלת זיא האט זיך גיבאדרעויט שהוסיפו במאהילוב הוא דרך פי' וביאור למה שהגידו בפנינו סתם שאחז ידה בפרט שגם הבעל הודה בפנינו שאחז ידה בחזקה עכ"ל וא"כ חסר חקירה ושאלה מהם ג"כ עוד בדבר שעיקר ענין הקדושין תלוי בו. ולכן י"ל דלכ"ע נק' לא נגמרה עדותן ויכולים לחזור בהן אף אם לא היה הדין מרומה כ"ש בדין מרומה שלדעת הר"ן והריב"ש זהו עיקר ענין הדו"ח שצריך לעשות בדין מרומה שהוא כההיא דרבי טרפון שלהי יבמות לא כך אמרת לי יונתן בן יוחנן כו' שאינה דו"ח דזמן ומקום כ"א הי' דורש וחוקר בכוונת המעשה היטב אולי יהפוך את דבריו כו' וכמ"כ כאן היה צריך לחקור ולדרוש בענינים הנ"ל דקדימת הנתינה לאמירה ובענין מהות אחיזת ידה כנ"ל. והדו"ח היינו כמ"ש בגמ' שם גבי ר"ט לא כך כו' ודקדק עליו שנים ושלשה פעמים כו'. וא"כ להריב"ש כשלא דקדקו כן הרי לא עשו הדו"ח ואע"ג שאין עדותן בטלה מ"מ יכולים לחזור בהן וכ"ש שבנד"ז משמע שלא שאלו לגמרי אודות זה כלל (ובס' שער משפט סי' כ"ט הביא דברי ריב"ש ותשו' מ"ב סי' ק"ו הנ"ל והניח בצ"ע. וכבר נת' שאדרבה בתשו' מהר"ר בצלאל סי' ה' הביא אשלי רברבי דמקילים יותר מהריב"ש. וגם שבנד"ז דהוי דין מרומה גם להשע"מ י"ל דיכולים לחזור בהן):
חה
ועוי"ל שזה שאמר א' מהעדים במאהילוב זיא האט זיך גיבאדרעויט אין זה עוקר דבריו הראשונים כלל רק פי' וביאור שהרי גם ברהאטשוב העידו שאחז ידה לכן נאמן ע"ז וכמ"ש בב"י בח"מ סי' כ"ט מחודש ג' בשם הר"ן. ולכאורה יש לדמות הוספה זו להא דתנאי היה דברינו בפ"ב דכתובות (דף י"ט ע"ב) דנאמנין משום דל"ד למודעא ואמנה דקא עקרי לי' לשטרא אבל הכא מילתא אחריתי היא ופרש"י וזו עדות אחרת היא ושטרא ממילא מעקר ולדעת רוב הפוסקים נאמנים אף שכת"י יוצא ממקום אחר. אך התוס' שם ד"ה או דילמא פי' ואינו נעקר אם יתקיים התנאי הלכך אין כאן הורעת השטר. ולפ"ז שעי"ז שהוסיפו במאהילוב אז זיא האט זיך גיבאדרעויט נעקר העדות למפרע י"ל דל"ד לתנאי ואינו נאמן. ואפשר לחלק בין התם שעוקרים שטר ובין הכא שאין כאן מעיקרא רק עדות על פה או י"ל דהתם שאני שתנאי הוא דבר חדש לגמרי ונגד משמעות השטר דלא נזכר בו רמז תנאי ע"כ אינו נאמן רק משום שאין כאן עקירת השטר אם יתקיים התנאי ומש"ה ג"כ בעינן להרבה פוסקים שאין כת"י יוצא ממ"א. אבל הכא שבעדותן הראשונה נזכר ג"כ ואחז ידה א"כ י"ל שזה סובל הביאור שהוסיף במאהילוב אז זיא האט זיך גיבאדרעויט. וה"ט דהר"ן שבב"י שהדברים סתומים וסובלים ביאור כו' רחוק כו' כל שאנו יכולים לכוין כו'. ולכאורה קשה ע"ז מהא דתנאי די"א שאינו נאמן כשכת"י יוצא ממ"א. ועוד דהתם הטעם כמ"ש התוס'. משא"כ הר"ן שבב"י סתם קאמר אע"כ צריך לחלק דהכא שאני לפי שאפשר לכוין זה בדבריו הראשונים אף שהוא ביאור רחוק עדיף מהא דתנאי שאין לזה שום רמז בהשטר ואדרבה כו'. והריב"ש בתשו' סי' תע"ו שכ' ואיני רואה מי שיכחיש עדותו של ר' שם טוב כו' אפשר שהם כו' י"ל התם ה"ט שזה מהני רק שאינו נקרא הכחשה ממש לרש"ט ולכן רש"ט שפיר נקרא עד א' שהוא עצמו לא אמר תחלה שכל התנאים נכתבו ונחתמו כו' ועיין בסמ"ע סי' כ"ט סק"ו. וצ"ע מהא דכתובות (דף י"ט ע"ב) תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי כו':
ועוי"ל שזה שאמר א' מהעדים במאהילוב זיא האט זיך גיבאדרעויט אין זה עוקר דבריו הראשונים כלל רק פי' וביאור שהרי גם ברהאטשוב העידו שאחז ידה לכן נאמן ע"ז וכמ"ש בב"י בח"מ סי' כ"ט מחודש ג' בשם הר"ן. ולכאורה יש לדמות הוספה זו להא דתנאי היה דברינו בפ"ב דכתובות (דף י"ט ע"ב) דנאמנין משום דל"ד למודעא ואמנה דקא עקרי לי' לשטרא אבל הכא מילתא אחריתי היא ופרש"י וזו עדות אחרת היא ושטרא ממילא מעקר ולדעת רוב הפוסקים נאמנים אף שכת"י יוצא ממקום אחר. אך התוס' שם ד"ה או דילמא פי' ואינו נעקר אם יתקיים התנאי הלכך אין כאן הורעת השטר. ולפ"ז שעי"ז שהוסיפו במאהילוב אז זיא האט זיך גיבאדרעויט נעקר העדות למפרע י"ל דל"ד לתנאי ואינו נאמן. ואפשר לחלק בין התם שעוקרים שטר ובין הכא שאין כאן מעיקרא רק עדות על פה או י"ל דהתם שאני שתנאי הוא דבר חדש לגמרי ונגד משמעות השטר דלא נזכר בו רמז תנאי ע"כ אינו נאמן רק משום שאין כאן עקירת השטר אם יתקיים התנאי ומש"ה ג"כ בעינן להרבה פוסקים שאין כת"י יוצא ממ"א. אבל הכא שבעדותן הראשונה נזכר ג"כ ואחז ידה א"כ י"ל שזה סובל הביאור שהוסיף במאהילוב אז זיא האט זיך גיבאדרעויט. וה"ט דהר"ן שבב"י שהדברים סתומים וסובלים ביאור כו' רחוק כו' כל שאנו יכולים לכוין כו'. ולכאורה קשה ע"ז מהא דתנאי די"א שאינו נאמן כשכת"י יוצא ממ"א. ועוד דהתם הטעם כמ"ש התוס'. משא"כ הר"ן שבב"י סתם קאמר אע"כ צריך לחלק דהכא שאני לפי שאפשר לכוין זה בדבריו הראשונים אף שהוא ביאור רחוק עדיף מהא דתנאי שאין לזה שום רמז בהשטר ואדרבה כו'. והריב"ש בתשו' סי' תע"ו שכ' ואיני רואה מי שיכחיש עדותו של ר' שם טוב כו' אפשר שהם כו' י"ל התם ה"ט שזה מהני רק שאינו נקרא הכחשה ממש לרש"ט ולכן רש"ט שפיר נקרא עד א' שהוא עצמו לא אמר תחלה שכל התנאים נכתבו ונחתמו כו' ועיין בסמ"ע סי' כ"ט סק"ו. וצ"ע מהא דכתובות (דף י"ט ע"ב) תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי כו':