Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·
אסימן קז
עוד תשו' על הנ"ל:
עוד תשו' על הנ"ל:
בא
ומ"ש הרב האוסר מי הכריחה לקבל בשתיקה כהודאה היה לה לומר תן לי מה שאתה חייב לי ודמי למי שבקש ממנה שתלוה לו מעות על משכון כו' הרי אע"פ שהיתה מוכרחת לקבל המשכון כיון דבכך הוי התנאי אעפ"כ כיון דקבלתה בשתיקה הוי קדושין עכ"ל. הנה מ"ש הי' לה לומר קושיא כזו מבואר בהראשונים גבי סברה אי שדינא להו מחייבנא בהו (דף י"ג ע"א) שמבואר בחידושי הריטב"א שם הקשה הראב"ד אי משום הא הוא דלא שדיתינהו תשדינהו ולימא לי' שקול פקדונך דהשתא לא מחייבא בהו כו'. ותירצו דהכא אין אנו באין לדון אלא על שתיקתה ועכוב המעות אם היא הודאה שמודה בקדושין או לאו כו' ואיהי לא בעיא למיטען בהדיה ולא למימר איני רוצה בקדושין ולא לומר לו טול את שלך אי משום כסופא וצניעותא אי משום דמאוס לה דבוריה עכ"ל. וא"כ כמ"כ י"ל הכא דמה שלא השיבה לו זהו משום כסופא וצניעותא או משום דמאיס לה דבורו. והרשב"א שם תירץ בענין אחר וז"ל סברה אי שדינא להו מתבדי ומחייבנא בהו וא"ת לימא ליה לא. י"ל דלא איכפת לה כיון דלאו מידי קא עבדה דמוכח דניחא לה וכן פרש"י והא דלא מחאי משום דלא איכפת עכ"ל. והנה מ"ש דלא קא עבדה מעשה צריך פירוש דהא י"ל דהאחיזה שאוחזת המעות ואינה משלכת אותם חשיב מעשה לדעת רב אשי במכות פ"ג (דף כ"א ע"ב) דאומר אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב וכמ"ש במ"א [בסי' ק"ב] וצ"ל דכוונתו שאינו מעשה גמור המורה בקום ועשה שרצונה להתקדש. לכן אינה מחוייבת לומר לו לא. א"כ גם בנד"ז כיון שיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי אין קבלתה מעשה המורה על שרצונה להתקדש ולכן אינה מחוייבת כלל להשיב לו לא:
ומ"ש הרב האוסר מי הכריחה לקבל בשתיקה כהודאה היה לה לומר תן לי מה שאתה חייב לי ודמי למי שבקש ממנה שתלוה לו מעות על משכון כו' הרי אע"פ שהיתה מוכרחת לקבל המשכון כיון דבכך הוי התנאי אעפ"כ כיון דקבלתה בשתיקה הוי קדושין עכ"ל. הנה מ"ש הי' לה לומר קושיא כזו מבואר בהראשונים גבי סברה אי שדינא להו מחייבנא בהו (דף י"ג ע"א) שמבואר בחידושי הריטב"א שם הקשה הראב"ד אי משום הא הוא דלא שדיתינהו תשדינהו ולימא לי' שקול פקדונך דהשתא לא מחייבא בהו כו'. ותירצו דהכא אין אנו באין לדון אלא על שתיקתה ועכוב המעות אם היא הודאה שמודה בקדושין או לאו כו' ואיהי לא בעיא למיטען בהדיה ולא למימר איני רוצה בקדושין ולא לומר לו טול את שלך אי משום כסופא וצניעותא אי משום דמאוס לה דבוריה עכ"ל. וא"כ כמ"כ י"ל הכא דמה שלא השיבה לו זהו משום כסופא וצניעותא או משום דמאיס לה דבורו. והרשב"א שם תירץ בענין אחר וז"ל סברה אי שדינא להו מתבדי ומחייבנא בהו וא"ת לימא ליה לא. י"ל דלא איכפת לה כיון דלאו מידי קא עבדה דמוכח דניחא לה וכן פרש"י והא דלא מחאי משום דלא איכפת עכ"ל. והנה מ"ש דלא קא עבדה מעשה צריך פירוש דהא י"ל דהאחיזה שאוחזת המעות ואינה משלכת אותם חשיב מעשה לדעת רב אשי במכות פ"ג (דף כ"א ע"ב) דאומר אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב וכמ"ש במ"א [בסי' ק"ב] וצ"ל דכוונתו שאינו מעשה גמור המורה בקום ועשה שרצונה להתקדש. לכן אינה מחוייבת לומר לו לא. א"כ גם בנד"ז כיון שיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי אין קבלתה מעשה המורה על שרצונה להתקדש ולכן אינה מחוייבת כלל להשיב לו לא:
גקיצור. (מ"ש הי' לה לומר כבר כתבו הרשב"א והריטב"א דאין מחייבין אותה שתאמר לו לא. וסגי במה דאין ממנה הודאה על קדושין משום דלא עבדה מעשה גמור וה"ה בדעבדה מעשה כשהמעשה אינה הודאה על קדושין משום שיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי):
דומ"ש ודמי למי שביקש ממנה שתלוה לו מעות על משכון. הרי גבי משכון ג"כ אין הטעם משום שלא טענה עמו אלא משום דס"ל להרשב"א דמשכון זה עצמו אינו קנוי לה ולא משועבד לה יותר משאר נכסיו כו' ומדמה זה לאילו הי' חייב לאשה מנה והגיע זמנה של מלוה ונתן לה כלי ואמר לה התקדשי לי בזו משא"כ הכא שחייב ליתן לה פינפער טוב ובזה הם עסוקים א"כ מטבע פינפער שצריך ליתנו לה תומ"י בדוקא ונתנו לה ודאי יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. ואין כאן שום הודאה על קדושין אף אם הי' אומר לה הרי את מקודשת לי בפינפער זה וא"צ כלל לטעון עמו כיון שי"ל דלא מידי עבדה דקבלתה הפינפער היא צריכה לקבל המגיע לה ומוכרחת לקבל. גם י"ל דנד"ז עדיף מכנסי סלע זה שאני חייב ליכי דהתם היא לא התחילה כלל לתבוע ממנו הסלע רק הוא התחיל כנסי כו' ואעפ"כ יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. אבל הכא היא הקפידה מאד על הפינפער אוש גאב והחזירה השמרים כשהפינפער לא הי' טוב ולא חזרה ליקח השמרים אלא בשביל שהבטיחה שיתן פינפער טוב וכיון שהיא התחילה לתבוע ולבקש הפינפער אוש גאב יש סברא דאף אם תבעה דבר משלו בתורת מתנה ונתן לה והזכיר לשון קדושין אין חשש משום דאדעתא דמעיקרא קבלה כמו שהיתה מבקשת שלא בתורת קדושין כן קיבלה ולשיטתה אזלה כ"כ התוס' פ"ק דקדושין (דף ט' ע"א) בד"ה הב אשקי ושדי. וע"ש בהר"ן מ"ש ואיכא מ"ד דטעמא דמילתא משום דאדבורא קמא קא סמכא. ועי' בש"ע סי' כ"ט ס"ט אם אמרה הן כו' ובב"ש שם ס"ק כ"ג אבל שתיקה לא מהני כאן כיון דשאלה בתחלה שלא לשם קדושין והוא אמר בדרך שאלה כ"כ בד"מ וב"ח עכ"ל. וזהו שם שהחפץ שלו ולכן שם י"ל אם אמר שלא בדרך שאלה הוי קדושין ולא סמכינן ע"ז לבד שביקשה תחלה החפץ שלא ע"ד קדושין כלל לומר דעל דעת הראשונה עושה כיון שאמר לשון מוחלט דקדושין לא סמכינן ע"ז. אבל בנד"ז שחייב לה הפינפער ויכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ודאי יש לצרף זה לסיוע גדול מה שהיא תבעה בתחלה הפינפער טוב. מה גם קצת י"ל דהכא שהלשון קדושין בטבעת זו גרוע שהרי הוא פינפער ה"ל כמו שלא אמר לשון קדושין בהחלט גם לפ"ד הב"י שהביא הב"ש שם ולפ"ד הט"ז שם עכ"פ מה שהתחילה היא הדבר לבקש שלא ע"ד קדושין זהו אחד מהעמודים דלא חיישינן לקדושין אף בחפץ שלו. א"כ בענין שיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי מצטרף ענין זה להגדיל כח ההיתר:
הקיצור. מה שרצה חכם א' ללמוד נד"ז מדין שביקש ממנה שתלוה לו מעות על משכון לא דמי כלל דהתם ס"ל להרשב"א דמשכון זה דומה לשאר כלי שאין להאשה תביעה עליו יותר משאר נכסים אבל הכא שנתן לה פינפער זהו שמגיע לה ושמחוייב ליתן לה. עוד י"ל שיש כאן עוד טעם דעדיף אף מכנסי סלע זו שאני חייב ליכי והיינו משום דהכא היא התחילה בתביעת הפינפער אוש גאב. והיכא דהיא התחילה לבקש אף חפץ שלו ס"ל להתוס' דף ט' ע"א (שעם עוד ב' טענות מספיק) להקל לומר שעל דעת דיבורה הראשון מקבלת ולא ע"ד קדושין א"כ בענין שיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ודאי יש לצרף זה ג"כ:
וב
והנה בענין ההיתר הראשון שכתבתי בתשובתי הראשונה משום שאמר בטבעת זו והרי הוא פינפער ולא טבעת יש לחוש שלא ידעה ולא הבינה כלל ל' בטבעת זו דהיינו דוקא טבעת עד שנאמר לדון בו דין התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש מאחר שקרוב הדבר שלא הבינה כלל שטבעת קאמר. וא"ת א"כ נימא שלא הבינה כלל שמקדשה כמו שאומרת. ע"ז י"ל דלשון הרי את מקודשת לי ודאי כל הנשים מבינות אבל פי' בטבעת זו יותר י"ל שאין מבינות. וא"כ י"ל שיש לדון בזה כאלו אמר סתם התקדשי לי בזה ונתן לה הפינפער דלא מהני הטענה דיכולה לומר דלא סברה וקיבלה כלל לקדושין רק לאוש גאב. את"ל דלא דמי לכנסי סלע זו שאני חייב ליכי כו' כדלקמן. מיהו בתשו' הרשב"א סי' אלף קפ"ו משמע דאע"ג שלא הבינה מה שאמר בטבעת זו עכ"ז הקדושין בטילים אא"כ ידעינן דסברה וקיבלה בשעת קדושין להתקדש לו במה שקידשה דייקא שהרי כ' וז"ל ולעיקר הדין ששאלת במי שמקדש בכוס ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו אם היא לא ידעה בו כגון שפשטה ידה ועיניה מכוסות ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו שורת הדין אינה מקודשת שטעות היא זו ואפי' הטעה לשבח ואין אומרים בכיוצא בזה לא ידעה ולא הבינה דמ"מ הרי הטעה אותה עכ"ל הצריך לעניננו. משמע מלשונו דאע"ג שלא ידעה ולא הבינה שאמר לה בטבעת זו אינה מקודשת. כיון שמ"מ הטעה אותה אא"כ ידעה בודאי שאין זה טבעת ואעפ"כ פשטה ידה וקבלתו כו' ע"ש. וא"כ ה"ה בנד"ז אף את"ל שלא ידעה ולא הבינה מהו טבעת מ"מ כיון שהטעה אותה באמרו בטבעת זו אינה מקודשת אא"כ פשטה ידה לקדושין וכל שי"ל דלא סברה וקיבלה כלל לקדושין עדיף מפשטה ידה לקדושין רק שעיניה מכוסות כו'. מיהו לכאורה אין טעם לזה דאם ודאי לא ידעה ולא הבינה מהו טבעת דקאמר מדוע יגרע זה מאם ראתה היא במה מקדשה דמקודשת לפי שהרי ידעה היא שאין זה טבעת ואפ"ה פשטה ידה וקבלתו וסברה וקיבלה לשם קדושין וה"ה והוא הטעם כשלא הבינה כלל דר"ל טבעת דוקא רק הבינה לשון הרי את מקודשת לי וכו' א"כ סברה וקיבלה לשם קידושין וצ"ל דמ"מ בהטעה גרע טפי. ולפ"ז בנ"ד שלא הטעה י"ל דאין להקל אם ודאי לא ידעה ולא הבינה דטבעת היינו פינגעריל. דהא כיון דלא הטעה ופשטה ידה וקיבלתו ה"ל קדושין מעליא. ומה שי"ל דילמא לא סברה וקיבלה כלל לקדושין רק לאוש גאב זהו טענה אחרת ולא מהני אא"כ דומה ממש לדין כנסי סלע זו שאני חייב ליכי כו' אבל מצד טענה שאמר בטבעת והרי הוא פינפער אין להקל:
והנה בענין ההיתר הראשון שכתבתי בתשובתי הראשונה משום שאמר בטבעת זו והרי הוא פינפער ולא טבעת יש לחוש שלא ידעה ולא הבינה כלל ל' בטבעת זו דהיינו דוקא טבעת עד שנאמר לדון בו דין התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש מאחר שקרוב הדבר שלא הבינה כלל שטבעת קאמר. וא"ת א"כ נימא שלא הבינה כלל שמקדשה כמו שאומרת. ע"ז י"ל דלשון הרי את מקודשת לי ודאי כל הנשים מבינות אבל פי' בטבעת זו יותר י"ל שאין מבינות. וא"כ י"ל שיש לדון בזה כאלו אמר סתם התקדשי לי בזה ונתן לה הפינפער דלא מהני הטענה דיכולה לומר דלא סברה וקיבלה כלל לקדושין רק לאוש גאב. את"ל דלא דמי לכנסי סלע זו שאני חייב ליכי כו' כדלקמן. מיהו בתשו' הרשב"א סי' אלף קפ"ו משמע דאע"ג שלא הבינה מה שאמר בטבעת זו עכ"ז הקדושין בטילים אא"כ ידעינן דסברה וקיבלה בשעת קדושין להתקדש לו במה שקידשה דייקא שהרי כ' וז"ל ולעיקר הדין ששאלת במי שמקדש בכוס ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו אם היא לא ידעה בו כגון שפשטה ידה ועיניה מכוסות ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו שורת הדין אינה מקודשת שטעות היא זו ואפי' הטעה לשבח ואין אומרים בכיוצא בזה לא ידעה ולא הבינה דמ"מ הרי הטעה אותה עכ"ל הצריך לעניננו. משמע מלשונו דאע"ג שלא ידעה ולא הבינה שאמר לה בטבעת זו אינה מקודשת. כיון שמ"מ הטעה אותה אא"כ ידעה בודאי שאין זה טבעת ואעפ"כ פשטה ידה וקבלתו כו' ע"ש. וא"כ ה"ה בנד"ז אף את"ל שלא ידעה ולא הבינה מהו טבעת מ"מ כיון שהטעה אותה באמרו בטבעת זו אינה מקודשת אא"כ פשטה ידה לקדושין וכל שי"ל דלא סברה וקיבלה כלל לקדושין עדיף מפשטה ידה לקדושין רק שעיניה מכוסות כו'. מיהו לכאורה אין טעם לזה דאם ודאי לא ידעה ולא הבינה מהו טבעת דקאמר מדוע יגרע זה מאם ראתה היא במה מקדשה דמקודשת לפי שהרי ידעה היא שאין זה טבעת ואפ"ה פשטה ידה וקבלתו וסברה וקיבלה לשם קדושין וה"ה והוא הטעם כשלא הבינה כלל דר"ל טבעת דוקא רק הבינה לשון הרי את מקודשת לי וכו' א"כ סברה וקיבלה לשם קידושין וצ"ל דמ"מ בהטעה גרע טפי. ולפ"ז בנ"ד שלא הטעה י"ל דאין להקל אם ודאי לא ידעה ולא הבינה דטבעת היינו פינגעריל. דהא כיון דלא הטעה ופשטה ידה וקיבלתו ה"ל קדושין מעליא. ומה שי"ל דילמא לא סברה וקיבלה כלל לקדושין רק לאוש גאב זהו טענה אחרת ולא מהני אא"כ דומה ממש לדין כנסי סלע זו שאני חייב ליכי כו' אבל מצד טענה שאמר בטבעת והרי הוא פינפער אין להקל:
ז(מ"ש האוסר מי הכריחה לקבל כו' אינה טענה. כיון דבעינן שתהי' סברה וקיבלה ובנד"ז י"ל דלא סברה וקיבלה כלל ומה שקיבלה רק לאוש גאב ובפרט שי"ל דאדיבורה קמא דידה קא סמכא ואוחזת א"ע בדיעה אחת מתחלתה עד סופה. רק בענין היתר הראשון דאומרו בטבעת זו והרי אינו טבעת יש להחמיר. דקרוב שלא ידעה ולא הבינה כלל ענין דטבעת היינו פינגעריל וא"כ ה"ל כאומר התקדשי לי בזה דלא מהני הא דיכולה לומר דידי שקלי אא"כ הוא דוגמת מ"ש בגמ' גבי כנסי סלע זה שאני חייב ליכי כו' ואף שמתשו' הרשב"א נראה שאין אומרים בכיוצא בזה לא ידעה ולא הבינה דמ"מ הטעה אותה. היינו בהטעה דוקא משא"כ הכא):
חג
ומיהו כיון שטוענת שלא הבינה כלל מה שהוא אומר אע"ג דהב"י סי' כ"ז כתב דבלשון הרי את מקודשת לי לא מהימנא לומר שלא הבינה דהא ודאי כ"ע ידעי דלשון קדושין הן. הנה בתשו' מיימוני דשייכי לה' אישות סי' ג' מצאתי לכאורה שחולק ע"ז שהרי כ' וז"ל ועוד אפי' הוא נתכוין לקדשה במה שאמר הרי את מקודשת לי נישיילה לדידה אם היא נתרצית להתקדש לו אם לאו ואם אמרה דלא נתרצית והאי דשתקה משום דלא ידעה מאי קאמר כי לא הבינה לשון הקדש מהימנא דעד אחד נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא והכא ודאי לא אתחזק איסורא דלא אתחזק מעולם שנתרצית לו עכ"ל. הרי בהדיא דמהימנא לגמרי לומר שלא הבינה לשון הקדש אף בלשון ה"א מקודשת לי וזה לכאורה כדעת הב"ש שם סי' כ"ז סק"ה דכ' אפי' אם אמר ה"א מקודשת צריך לידע שהיא מבין שהוא לשון קדושין דלאו כל הנשים מבינים לשון הקדש וכ"כ ב"ח ולא כב"י עכ"ל. ואדרבה ההיא דמהר"מ עדיפא דאילו להב"ש וב"ח אם אמרה דלא הבינה הוי ספק קדושין משא"כ למהר"מ נאמנת לומר שלא הבינה משום דע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא ובאמת שיש חולקים וס"ל דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה אע"ג דלא אתחזק איסורא כמ"ש הרמב"ן ריש גיטין. והנה בחי' הרשב"א והריטב"א מבואר בהדיא לחלק בין לשון הרי את מקודשת לשאר לשונות אף שהן לשון קדושין ודאין וזה כהב"י דלא כהב"ח. וז"ל הרשב"א אבל ודאי היכא דקאמר לה בלישנא דידעי לה נשי כגון הרי את מקודשת לי דכולהו נשי ידעי ליה מקודשת דהא ידעה מאי קאמר וגמרה ומיקדשא עכ"ל. וז"ל הריטב"א מיהו היינו לדידהו אבל השתא לדידן דלא בקיאין נשי בלישנא דהני ואינם יודעות לספר בלשון הקדש כל היכא שאין מדבר עמה על עסקי קדושיה ואמר לה אפי' מהנהו לישני דתניא בהו מקודשת לא חיישינן לה דאיהי לא ידעה מאי קאמר אבל במדבר עמה על עסקי קדושיה הא ידעה דלקדושין קאמר לה וכיון דהוו לישני דקדושין ה"ז מקודשת גמורה ובאומר הרי את מקודשת לי ה"ז לשון ברור ומובהק וחזקה הוא דידעה ואפי' בשאין מדבר עמה על עסקי קדושיה חוששין לה שידעה והוי מקודשת וזו שטת גדולי רבותינו ז"ל והיא הנכונה בעיני עכ"ל. וכן פסק הבית מאיר רסי' כ"ז כהב"י וכ"ד העצי ארזים שם סק"ה. אך כולם לא הביאו דברי מהר"ם בתשו' מיי' הנ"ל שנראה מדבריו להפך ועי' תשו' מהר"ם לובלין ססי' קל"ט ונראה לתרץ דמהר"מ אין ר"ל שנאמנת לומר שלא הבינה כלל שזהו ענין קדושין אלא דר"ל שלא הבינה תיבת לי. דהפי' שמקדשה השליח לעצמו כי אינה מבינה לה"ק להבין פי' כל תיבה בפרט. אבל מ"מ ודאי דרך כלל יודעת דהרי את מקודשת לי זהו לשון הנהוג לומר כשמקדש האיש את אשתו ולכן אינה נאמנת לומר שלא הבינה ומשמע שאינה נאמנת אפי' לעשות ספק קדושין. ומ"ש הריטב"א חוששין לה שידעה. י"ל דאין ר"ל דהוי ספק ממש כ"א שמחמת חששא זו עשאוה לחומרא כודאי מקודשת כדסיים והוי מקודשת רק דמ"מ נקרא רק חוששין והיינו כמ"ש החמ"ח סק"א דלחומרא נאמנת לענין זה אם קדשה שני שצריכה גט גם משני דהא שויתה נפשה פנויה לגבי ראשון לפי דבריה עכ"ל. והנה מלשון החמ"ח משמע שאינה נאמנת לחומרא רק משום דשויתה נפשה חד"א כו' וזה צ"ע דהניחא לעלמא שאם יגרשה ראשון אינה מותרת לעלמא עד שיגרשה ג"כ שני דהא שויתה נפשה חד"א לעלמא משא"כ לגבי ראשון עצמו אם רוצה לקיימה אמאי צריכה גט משני הא בכה"ג לא מהני טעמא דחד"א כיון דמשועבדת לו לאו כל כמינה להפקיע א"ע מבעלה כמו בדביתהו דר' חייא קדושין (י"ב) ובש"ע אה"ע סי' מ"ח ס"ז וצ"ע. אלא אפשר דלחומרא חוששין לדבריה אבל להקל לעשותו ס"ק ממש שיצטרף אם יש עוד ספיקות לסמוך ע"ז להקל לדעת הפוסקי' המקילים בשני או בשלשה ספיקות ודאי אין מצטרף כלל ועי' בס' המקנה סי' כ"ז סעי' ב'. ומ"מ בנד"ז שיש לה מיגו דאי בעי אמרה שהבינה ג"כ שאומר בטבעת זו דהיינו פינגעריל וא"כ הקדושין בטלים מהאי טעמא דכיון שאמר בטבעת זו ואין כאן טבעת קיבלה הפינפער לאוש גאב לכך י"ל כי אומרת ג"כ שלא הבינה כלל שזהו ענין קדושין י"ל דמהימנא כי זהו מיגו טוב. [צע"ק]. יען שמלבד המיגו הוי קצת כמו ממ"נ שי"ל או שלא הבינה כלל או שהבינה ג"כ מ"ש בטבעת זו ומדוע נתפוס החבל בשני ראשין לומר שהבינה שזהו ענין קדושין ולא הבינה מ"ש בטבעת זו הגם שיש סברא לומר כן וכנ"ל בפי' תשו' מהר"מ מ"מ אין זה מוכרח כ"כ כי הנה מאיזו טעם אמרינן דהרי את מקודשת הוא חזקה שהנשים יודעות ומבינות היינו רק מפני שהמנהג הפשוט בכל חופה וקדושין לומר לשון זה הרי את מקודשת לי ומש"ה אמרינן דכ"ע ידעי דלשון קדושין הן. וא"כ הרי המנהג הפשוט שאומר ג"כ בטבעת זו דהיינו שמקדשין בטבעת וזה ידוע ודאי יותר לכל הנשים ענין טבעת קדושין וא"כ אפשר לומר ג"כ דכ"ע ידעי פי' בטבעת זו דהיינו הפינגעריל שנק' טבעת קדושין כמו שיודעות דהרי את מקודשת הוא לשון קדושין ולכן גם בלאו המיגו אפשר אין לחוש להחמיר כ"כ דהיינו גם אם נחזיק שהבינה שזהו לשון קדושין י"ל שאין לחוש לבדות מלבנו שלא הבינה דבטבעת זו היינו טבעת קדושין. אלא דמ"מ אין לסמוך ע"ז כ"כ וכמ"ש לעיל לחוש לזה שמא לא הבינה מהו טבעת. אך י"ל דע"ז מהני המגו להאמינה שלא הבינה כלל שזהו ענין קדושין. אך בספר המקנה שם כ' שי"ל דלא אמרינן מגו במקום חזקה. אך לפמש"ש בשם הש"ך דאין כל החזקות שוות ולכן בנד"ז שהיא בתולה הגם שהיא יותר מי"ג שנה אפשר אין החזקה עצומה כ"כ שבודאי ידעה וכדמשמע מלשון החמ"ח שכ' וכל אשה חכמת לב יודע' שזה לשון קדושין כו'. ועוד שהיתה טרודה בענין לעשות שליחות גבירתה ליקח השמרים ולקבל האוש גאב י"ל שלא נתנה לב כלל לפטומי מילין אשר דבר לה בעת נתינת האוש גאב כו'. ועוד דמיגו במקום חזקה הוא בעיא דלא איפשטא וא"כ עכ"פ הוי ספק גמור שמא לא הבינה כלל שזהו ענין לשון קדושין. והספק השני אף את"ל שהבינה שמא הבינה ג"כ פי' בטבעת זו דאז ג"כ הקדושין בטלים. והספק השלישי דאף אם הבינה ג"כ פי' בטבעת זו שמא מ"מ יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. היינו אף את"ל דלא דמי ממש לכנסי סלע זה שאני חייב ליכי. מ"מ מידי ספיקא לא נפקא כיון שהזכיר פרעון האוש גאב. שהרי אפי' גבי הלוני דינר על משכון כ' רמ"א דהוי ספק קדושין אע"ג דהחמ"ח והב"ש השיגו עליו דהיינו דוקא באומר משכון זה. מ"מ כנסי סלע דהחזרת חוב אפי' בלא סלע זה פשיטא דעדיף ממשכון זה ולכן בכה"ג פשיטא דספק גמור הויא:
ומיהו כיון שטוענת שלא הבינה כלל מה שהוא אומר אע"ג דהב"י סי' כ"ז כתב דבלשון הרי את מקודשת לי לא מהימנא לומר שלא הבינה דהא ודאי כ"ע ידעי דלשון קדושין הן. הנה בתשו' מיימוני דשייכי לה' אישות סי' ג' מצאתי לכאורה שחולק ע"ז שהרי כ' וז"ל ועוד אפי' הוא נתכוין לקדשה במה שאמר הרי את מקודשת לי נישיילה לדידה אם היא נתרצית להתקדש לו אם לאו ואם אמרה דלא נתרצית והאי דשתקה משום דלא ידעה מאי קאמר כי לא הבינה לשון הקדש מהימנא דעד אחד נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא והכא ודאי לא אתחזק איסורא דלא אתחזק מעולם שנתרצית לו עכ"ל. הרי בהדיא דמהימנא לגמרי לומר שלא הבינה לשון הקדש אף בלשון ה"א מקודשת לי וזה לכאורה כדעת הב"ש שם סי' כ"ז סק"ה דכ' אפי' אם אמר ה"א מקודשת צריך לידע שהיא מבין שהוא לשון קדושין דלאו כל הנשים מבינים לשון הקדש וכ"כ ב"ח ולא כב"י עכ"ל. ואדרבה ההיא דמהר"מ עדיפא דאילו להב"ש וב"ח אם אמרה דלא הבינה הוי ספק קדושין משא"כ למהר"מ נאמנת לומר שלא הבינה משום דע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא ובאמת שיש חולקים וס"ל דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה אע"ג דלא אתחזק איסורא כמ"ש הרמב"ן ריש גיטין. והנה בחי' הרשב"א והריטב"א מבואר בהדיא לחלק בין לשון הרי את מקודשת לשאר לשונות אף שהן לשון קדושין ודאין וזה כהב"י דלא כהב"ח. וז"ל הרשב"א אבל ודאי היכא דקאמר לה בלישנא דידעי לה נשי כגון הרי את מקודשת לי דכולהו נשי ידעי ליה מקודשת דהא ידעה מאי קאמר וגמרה ומיקדשא עכ"ל. וז"ל הריטב"א מיהו היינו לדידהו אבל השתא לדידן דלא בקיאין נשי בלישנא דהני ואינם יודעות לספר בלשון הקדש כל היכא שאין מדבר עמה על עסקי קדושיה ואמר לה אפי' מהנהו לישני דתניא בהו מקודשת לא חיישינן לה דאיהי לא ידעה מאי קאמר אבל במדבר עמה על עסקי קדושיה הא ידעה דלקדושין קאמר לה וכיון דהוו לישני דקדושין ה"ז מקודשת גמורה ובאומר הרי את מקודשת לי ה"ז לשון ברור ומובהק וחזקה הוא דידעה ואפי' בשאין מדבר עמה על עסקי קדושיה חוששין לה שידעה והוי מקודשת וזו שטת גדולי רבותינו ז"ל והיא הנכונה בעיני עכ"ל. וכן פסק הבית מאיר רסי' כ"ז כהב"י וכ"ד העצי ארזים שם סק"ה. אך כולם לא הביאו דברי מהר"ם בתשו' מיי' הנ"ל שנראה מדבריו להפך ועי' תשו' מהר"ם לובלין ססי' קל"ט ונראה לתרץ דמהר"מ אין ר"ל שנאמנת לומר שלא הבינה כלל שזהו ענין קדושין אלא דר"ל שלא הבינה תיבת לי. דהפי' שמקדשה השליח לעצמו כי אינה מבינה לה"ק להבין פי' כל תיבה בפרט. אבל מ"מ ודאי דרך כלל יודעת דהרי את מקודשת לי זהו לשון הנהוג לומר כשמקדש האיש את אשתו ולכן אינה נאמנת לומר שלא הבינה ומשמע שאינה נאמנת אפי' לעשות ספק קדושין. ומ"ש הריטב"א חוששין לה שידעה. י"ל דאין ר"ל דהוי ספק ממש כ"א שמחמת חששא זו עשאוה לחומרא כודאי מקודשת כדסיים והוי מקודשת רק דמ"מ נקרא רק חוששין והיינו כמ"ש החמ"ח סק"א דלחומרא נאמנת לענין זה אם קדשה שני שצריכה גט גם משני דהא שויתה נפשה פנויה לגבי ראשון לפי דבריה עכ"ל. והנה מלשון החמ"ח משמע שאינה נאמנת לחומרא רק משום דשויתה נפשה חד"א כו' וזה צ"ע דהניחא לעלמא שאם יגרשה ראשון אינה מותרת לעלמא עד שיגרשה ג"כ שני דהא שויתה נפשה חד"א לעלמא משא"כ לגבי ראשון עצמו אם רוצה לקיימה אמאי צריכה גט משני הא בכה"ג לא מהני טעמא דחד"א כיון דמשועבדת לו לאו כל כמינה להפקיע א"ע מבעלה כמו בדביתהו דר' חייא קדושין (י"ב) ובש"ע אה"ע סי' מ"ח ס"ז וצ"ע. אלא אפשר דלחומרא חוששין לדבריה אבל להקל לעשותו ס"ק ממש שיצטרף אם יש עוד ספיקות לסמוך ע"ז להקל לדעת הפוסקי' המקילים בשני או בשלשה ספיקות ודאי אין מצטרף כלל ועי' בס' המקנה סי' כ"ז סעי' ב'. ומ"מ בנד"ז שיש לה מיגו דאי בעי אמרה שהבינה ג"כ שאומר בטבעת זו דהיינו פינגעריל וא"כ הקדושין בטלים מהאי טעמא דכיון שאמר בטבעת זו ואין כאן טבעת קיבלה הפינפער לאוש גאב לכך י"ל כי אומרת ג"כ שלא הבינה כלל שזהו ענין קדושין י"ל דמהימנא כי זהו מיגו טוב. [צע"ק]. יען שמלבד המיגו הוי קצת כמו ממ"נ שי"ל או שלא הבינה כלל או שהבינה ג"כ מ"ש בטבעת זו ומדוע נתפוס החבל בשני ראשין לומר שהבינה שזהו ענין קדושין ולא הבינה מ"ש בטבעת זו הגם שיש סברא לומר כן וכנ"ל בפי' תשו' מהר"מ מ"מ אין זה מוכרח כ"כ כי הנה מאיזו טעם אמרינן דהרי את מקודשת הוא חזקה שהנשים יודעות ומבינות היינו רק מפני שהמנהג הפשוט בכל חופה וקדושין לומר לשון זה הרי את מקודשת לי ומש"ה אמרינן דכ"ע ידעי דלשון קדושין הן. וא"כ הרי המנהג הפשוט שאומר ג"כ בטבעת זו דהיינו שמקדשין בטבעת וזה ידוע ודאי יותר לכל הנשים ענין טבעת קדושין וא"כ אפשר לומר ג"כ דכ"ע ידעי פי' בטבעת זו דהיינו הפינגעריל שנק' טבעת קדושין כמו שיודעות דהרי את מקודשת הוא לשון קדושין ולכן גם בלאו המיגו אפשר אין לחוש להחמיר כ"כ דהיינו גם אם נחזיק שהבינה שזהו לשון קדושין י"ל שאין לחוש לבדות מלבנו שלא הבינה דבטבעת זו היינו טבעת קדושין. אלא דמ"מ אין לסמוך ע"ז כ"כ וכמ"ש לעיל לחוש לזה שמא לא הבינה מהו טבעת. אך י"ל דע"ז מהני המגו להאמינה שלא הבינה כלל שזהו ענין קדושין. אך בספר המקנה שם כ' שי"ל דלא אמרינן מגו במקום חזקה. אך לפמש"ש בשם הש"ך דאין כל החזקות שוות ולכן בנד"ז שהיא בתולה הגם שהיא יותר מי"ג שנה אפשר אין החזקה עצומה כ"כ שבודאי ידעה וכדמשמע מלשון החמ"ח שכ' וכל אשה חכמת לב יודע' שזה לשון קדושין כו'. ועוד שהיתה טרודה בענין לעשות שליחות גבירתה ליקח השמרים ולקבל האוש גאב י"ל שלא נתנה לב כלל לפטומי מילין אשר דבר לה בעת נתינת האוש גאב כו'. ועוד דמיגו במקום חזקה הוא בעיא דלא איפשטא וא"כ עכ"פ הוי ספק גמור שמא לא הבינה כלל שזהו ענין לשון קדושין. והספק השני אף את"ל שהבינה שמא הבינה ג"כ פי' בטבעת זו דאז ג"כ הקדושין בטלים. והספק השלישי דאף אם הבינה ג"כ פי' בטבעת זו שמא מ"מ יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. היינו אף את"ל דלא דמי ממש לכנסי סלע זה שאני חייב ליכי. מ"מ מידי ספיקא לא נפקא כיון שהזכיר פרעון האוש גאב. שהרי אפי' גבי הלוני דינר על משכון כ' רמ"א דהוי ספק קדושין אע"ג דהחמ"ח והב"ש השיגו עליו דהיינו דוקא באומר משכון זה. מ"מ כנסי סלע דהחזרת חוב אפי' בלא סלע זה פשיטא דעדיף ממשכון זה ולכן בכה"ג פשיטא דספק גמור הויא:
ט(מה שטוענת שלא הבינה שזהו לשון קדושין להב"י אינה נאמנת ולהב"ח י"ל דהוי ס"ק ולכאורה ראי' להב"ש ממהר"מ בתשו' מיי' סי' ג' אך הרשב"א והריטב"א כ' בהדיא כהב"י וד' מהר"מ י"ל שאין חולק ע"ז וכ"ד האחרונים כהב"י ומשמע דאינה נאמנת אפי' לעשות זה ס"ק רק לחומרא ולא לקולא. ומ"מ בנד"ז שיש לה מיגו הגם דזהו מיגו נגד חזקה י"ל דנאמנת להיות ספק מדינא כי גם בלא"ה י"ל דחומרא היא לבדות שאע"פ שהבינה לשון הקדושין לא הבינה פי' בטבעת זו ומאחר דנאמנת להיות ספק נגד חומרא זו. א"כ יש עוד שני ספיקות והוי ג' ספיקות להקל):
יד
ומ"מ יש לפקפק במיגו הנ"ל ממ"ש באורים ותומים בסי' פ"ב בדיני מיגו סעי' כ"ח אין להאמין לע"ה במיגו דטען טענה דאפשר דהוא לא ידע כי אין טענה זו גלויה לכל עכ"ל. וביאר שם שהוא מדברי הרא"ש בכתובות פ' הכותב ססי' כ"ח. וכ"פ בש"ע א"ע סי' ק"ה ססעי' ב' וה"נ י"ל שלא ידעה דטענה שאמר בטבעת זו יהי' מהני ע"כ אין זה מיגו כו'. מיהו הב"ש בא"ע שם ס"ק ז' הקשה ע"ז קושיא נכונה ותירץ וע"ש ועי' באו"ת בדיני מיגו שם סעיף ק"ך והוא מהכנה"ג בדיני מיגו ס"ק ק"צ וס"ק קע"ו ומ"מ בס"ק קע"ח כ' מצינו מיגו אף במקום שטענתו יותר טובה מטענת המיגו בפ"ב דכתובות גבי שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו כו'. ואולי י"ל דהנה בפ"ק דכתובות (דף י"ב ע"ב) קיי"ל כר"ג ור"א דאמרי' מיגו וכ' התוס' (דף י"ג א') ד"ה נסתרה דהתם לא הוי מיגו גמור כו' וכ' מהריב"ל ח"ג ססי' ע"ט דהא דמהימנא במיגו גרוע כי האי היינו משום שיש צירוף ברי ושמא א"נ היכא דאיכא חזקת הגוף כו' וא"כ בנ"ד מסייע חזקת פנויה להמיגו ועוד יש לצדד משום דהמקדש אומר שלא כיון אלא לשחוק בעלמא. והנה צריך לעיין אם הי' נאמן שכיון לשחוק אם מהני לבטל הקדושין כי י"ל דאע"ג דכיון לשחוק מה בכך דברים שבלב אינם דברים כיון שמוציא בפיו בכוונה הפך מה שבלבו וגם עושה מעשה. וכ"מ ברש"י ותוס' פ"ב דקדושין (דף מ"ג סע"א) גבי הא דאמרינן אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ולא אמר להם אתם עדיי ה"נ דלא הוו קדושין. וכ' רש"י ותוס' דלא מצרכי לומר אתם עדיי כ"א בהודאה כו' אבל בעלמא לא. משמע בקדושין לא שייך כלל טענת משטה אני בך וי"ל מטעם הנ"ל דה"ל דברים שבלב ולא מהני נגד ואמר ונתן דקדושין. אמנם בחי' הרשב"א והריטב"א ובהר"ן שם ובתשו' הריב"ש סי' רס"ו מבואר דבהכמין לה עדים אחורי הגדר ולא הרגישה בהם אע"ג שפשטה ידה וקיבלה קדושין אינה מקודשת כו' דרצתה לשחק בו. והאחרונים נחלקו בזה אם בעינן שתטעון כן דנתכוונה לשחוק או לא וכמש"ל. ועכ"פ ס"ל להפוסקים הנז' דמה שכיוונה לשחוק מבטל מעשה הקדושין וצ"ע דהא ה"ל דברים שבלב כו'. וצ"ל משום דהכא גם המעשה אינה כדבעי שלא ראתה העדים והכל יודעים דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין ע"כ דברים שבלב מהני לבטל מעשה זו. וא"כ אפשר לפ"ז ה"ה בנד"ז שהמעשה אינה כדבעי מכמה טעמים. הא' שאמירה גרוע שאמר בטבעת זו. הב' שגם המעשה גרוע שהרי נתן לה הפינפער לאוש גאב. וכיון שכן אף את"ל דל"ד ממש לכנסי סלע זה שאני חייב ליכי כו' מ"מ אין כאן מעשה ואמירה כדבעי. י"ל דאם טוען ג"כ שכיון לשחוק הנה זה מבטל ממש הקדושין וכיוצא בזה מצינו בחי' הרשב"א רפ"ק גבי לשונות דהוי קדושין רק דסתם נשים לא ידעי לה כמו הרי את זקוקתי דאי מודה דידעה ולשם קדושין קבלינהו מקודשת ואי אומרת דלא ידעה ולא הבינה כלל אינה מקודשת כשלא דיבר עמה תחלה על עסק קדושין. אלמא כשהאמירה גרוע תולה הענין בה דעל ידי הודאתה תוכל לעשותם קדושין וכשאינה מודה אינם קדושין כלל. והנה הכא האמירה והנתינה גרוע יותר מהתם לכן אף את"ל דאם היה טוען דנתכוין לקדושין הוי קדושין מ"מ עכשיו שטוען שכיון לשחוק בעלמא י"ל דאינה מקודשת כלל. גם יש לדמותו למ"ש החמ"ח סי' כ"ז סק"ד והב"ש שם סק"ט דבאמר לה הרי את מיועדת לי וכה"ג מלשונות המסופקים דקיי"ל דאם דיבר עמה תחלה על עסק קדושין מ"מ נאמן לפרש דבריו דלא היתה כוונתו לקדושין. וה"נ כיון האמירה גרוע שאמר בטבעת זו וכמשנת"ל דאפי' נתכוין לקדושין י"ל דאין כאן רק ספק קדושין ועוד שגם הנתינה גרוע ע"כ י"ל דנאמן לפרש דבריו שלא היה כוונתו רק לשחוק. ואף שבבית מאיר שם סי' כ"ז ס"ב תמה על החמ"ח והב"ש דכיון דהיו מדברים תחלה על עסק קדושין י"ל שלא יהיה נאמן לפרש שנתכוין בהאמירה להפך ממה שדיבר תחלה עמה כו'. מ"מ הכא שלא היו מדברים כלל על עסק קדושין ולא עלתה על לבם י"ל דלכ"ע נאמן לפרש דבריו שנתכוין רק לשחוק. ואדרבה כאן יש רגלים לדבר שכיון רק לשחוק או לצעורה מפני שהקניטה את אשתו בעסק לקיחת השמרים שהחזירה השמרים מחמת שהפינפער אוש גאב לא היה טוב עד שהוכרח לקרוא אותה שנית ולהבטיחה ליתן לה פינפער טוב ע"כ כיון לצעורה ולא שיהיו קדושין ממש רק שיצא עליה קול קדושין כו'. וכמ"ש המ"צ דדיסנא דאומדנא דמוכח הוא שלשחוק כיון שהוא איש כשר שלא נשמע עליו שמץ פסול והרי יש לו אשה ובנים ואיך ימעול בחר"ג. ומה שכנגדו כתב ע"ז דאינו אומדנא אף שהמורה קורא אותו אדם כשר א"כ מה הנחת לכשרים באמת כו'. י"ל דמ"מ א"א שיכוין באמת לקדושין שהרי יודע שלא יניחוהו ליקח שתי נשים והוא יש לו אשה ובנים וזה עדיף ממ"ש בתשו' מיי' דשייכי להל' אישות סי' א' דאיכא למימר דאנן סהדי דלא נתכוונה אלא להתלוצץ כו' אע"ג דאמרה לו פלוני בא וקדשני כו'. כ"ש בנד"ז שלא דיברו מעולם עע"ק ולא עלתה ע"ד. ואע"ג דהתם העלה שאין לסמוך ע"ז כלל היינו דוקא התם דהאמירה והנתינה היה כדבעי. משא"כ הכא שהאמירה והנתינה גרועים ויש ג"כ אומדנא שכיון לשחוק י"ל דלכ"ע נאמן לפרש דבריו שלא כיון לשם קדושין:
ומ"מ יש לפקפק במיגו הנ"ל ממ"ש באורים ותומים בסי' פ"ב בדיני מיגו סעי' כ"ח אין להאמין לע"ה במיגו דטען טענה דאפשר דהוא לא ידע כי אין טענה זו גלויה לכל עכ"ל. וביאר שם שהוא מדברי הרא"ש בכתובות פ' הכותב ססי' כ"ח. וכ"פ בש"ע א"ע סי' ק"ה ססעי' ב' וה"נ י"ל שלא ידעה דטענה שאמר בטבעת זו יהי' מהני ע"כ אין זה מיגו כו'. מיהו הב"ש בא"ע שם ס"ק ז' הקשה ע"ז קושיא נכונה ותירץ וע"ש ועי' באו"ת בדיני מיגו שם סעיף ק"ך והוא מהכנה"ג בדיני מיגו ס"ק ק"צ וס"ק קע"ו ומ"מ בס"ק קע"ח כ' מצינו מיגו אף במקום שטענתו יותר טובה מטענת המיגו בפ"ב דכתובות גבי שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו כו'. ואולי י"ל דהנה בפ"ק דכתובות (דף י"ב ע"ב) קיי"ל כר"ג ור"א דאמרי' מיגו וכ' התוס' (דף י"ג א') ד"ה נסתרה דהתם לא הוי מיגו גמור כו' וכ' מהריב"ל ח"ג ססי' ע"ט דהא דמהימנא במיגו גרוע כי האי היינו משום שיש צירוף ברי ושמא א"נ היכא דאיכא חזקת הגוף כו' וא"כ בנ"ד מסייע חזקת פנויה להמיגו ועוד יש לצדד משום דהמקדש אומר שלא כיון אלא לשחוק בעלמא. והנה צריך לעיין אם הי' נאמן שכיון לשחוק אם מהני לבטל הקדושין כי י"ל דאע"ג דכיון לשחוק מה בכך דברים שבלב אינם דברים כיון שמוציא בפיו בכוונה הפך מה שבלבו וגם עושה מעשה. וכ"מ ברש"י ותוס' פ"ב דקדושין (דף מ"ג סע"א) גבי הא דאמרינן אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ולא אמר להם אתם עדיי ה"נ דלא הוו קדושין. וכ' רש"י ותוס' דלא מצרכי לומר אתם עדיי כ"א בהודאה כו' אבל בעלמא לא. משמע בקדושין לא שייך כלל טענת משטה אני בך וי"ל מטעם הנ"ל דה"ל דברים שבלב ולא מהני נגד ואמר ונתן דקדושין. אמנם בחי' הרשב"א והריטב"א ובהר"ן שם ובתשו' הריב"ש סי' רס"ו מבואר דבהכמין לה עדים אחורי הגדר ולא הרגישה בהם אע"ג שפשטה ידה וקיבלה קדושין אינה מקודשת כו' דרצתה לשחק בו. והאחרונים נחלקו בזה אם בעינן שתטעון כן דנתכוונה לשחוק או לא וכמש"ל. ועכ"פ ס"ל להפוסקים הנז' דמה שכיוונה לשחוק מבטל מעשה הקדושין וצ"ע דהא ה"ל דברים שבלב כו'. וצ"ל משום דהכא גם המעשה אינה כדבעי שלא ראתה העדים והכל יודעים דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין ע"כ דברים שבלב מהני לבטל מעשה זו. וא"כ אפשר לפ"ז ה"ה בנד"ז שהמעשה אינה כדבעי מכמה טעמים. הא' שאמירה גרוע שאמר בטבעת זו. הב' שגם המעשה גרוע שהרי נתן לה הפינפער לאוש גאב. וכיון שכן אף את"ל דל"ד ממש לכנסי סלע זה שאני חייב ליכי כו' מ"מ אין כאן מעשה ואמירה כדבעי. י"ל דאם טוען ג"כ שכיון לשחוק הנה זה מבטל ממש הקדושין וכיוצא בזה מצינו בחי' הרשב"א רפ"ק גבי לשונות דהוי קדושין רק דסתם נשים לא ידעי לה כמו הרי את זקוקתי דאי מודה דידעה ולשם קדושין קבלינהו מקודשת ואי אומרת דלא ידעה ולא הבינה כלל אינה מקודשת כשלא דיבר עמה תחלה על עסק קדושין. אלמא כשהאמירה גרוע תולה הענין בה דעל ידי הודאתה תוכל לעשותם קדושין וכשאינה מודה אינם קדושין כלל. והנה הכא האמירה והנתינה גרוע יותר מהתם לכן אף את"ל דאם היה טוען דנתכוין לקדושין הוי קדושין מ"מ עכשיו שטוען שכיון לשחוק בעלמא י"ל דאינה מקודשת כלל. גם יש לדמותו למ"ש החמ"ח סי' כ"ז סק"ד והב"ש שם סק"ט דבאמר לה הרי את מיועדת לי וכה"ג מלשונות המסופקים דקיי"ל דאם דיבר עמה תחלה על עסק קדושין מ"מ נאמן לפרש דבריו דלא היתה כוונתו לקדושין. וה"נ כיון האמירה גרוע שאמר בטבעת זו וכמשנת"ל דאפי' נתכוין לקדושין י"ל דאין כאן רק ספק קדושין ועוד שגם הנתינה גרוע ע"כ י"ל דנאמן לפרש דבריו שלא היה כוונתו רק לשחוק. ואף שבבית מאיר שם סי' כ"ז ס"ב תמה על החמ"ח והב"ש דכיון דהיו מדברים תחלה על עסק קדושין י"ל שלא יהיה נאמן לפרש שנתכוין בהאמירה להפך ממה שדיבר תחלה עמה כו'. מ"מ הכא שלא היו מדברים כלל על עסק קדושין ולא עלתה על לבם י"ל דלכ"ע נאמן לפרש דבריו שנתכוין רק לשחוק. ואדרבה כאן יש רגלים לדבר שכיון רק לשחוק או לצעורה מפני שהקניטה את אשתו בעסק לקיחת השמרים שהחזירה השמרים מחמת שהפינפער אוש גאב לא היה טוב עד שהוכרח לקרוא אותה שנית ולהבטיחה ליתן לה פינפער טוב ע"כ כיון לצעורה ולא שיהיו קדושין ממש רק שיצא עליה קול קדושין כו'. וכמ"ש המ"צ דדיסנא דאומדנא דמוכח הוא שלשחוק כיון שהוא איש כשר שלא נשמע עליו שמץ פסול והרי יש לו אשה ובנים ואיך ימעול בחר"ג. ומה שכנגדו כתב ע"ז דאינו אומדנא אף שהמורה קורא אותו אדם כשר א"כ מה הנחת לכשרים באמת כו'. י"ל דמ"מ א"א שיכוין באמת לקדושין שהרי יודע שלא יניחוהו ליקח שתי נשים והוא יש לו אשה ובנים וזה עדיף ממ"ש בתשו' מיי' דשייכי להל' אישות סי' א' דאיכא למימר דאנן סהדי דלא נתכוונה אלא להתלוצץ כו' אע"ג דאמרה לו פלוני בא וקדשני כו'. כ"ש בנד"ז שלא דיברו מעולם עע"ק ולא עלתה ע"ד. ואע"ג דהתם העלה שאין לסמוך ע"ז כלל היינו דוקא התם דהאמירה והנתינה היה כדבעי. משא"כ הכא שהאמירה והנתינה גרועים ויש ג"כ אומדנא שכיון לשחוק י"ל דלכ"ע נאמן לפרש דבריו שלא כיון לשם קדושין:
יא(גם י"ל מה שטוען שכיון לשחוק מבטל הקדושין אע"ג דה"ל דברים שבלב מ"מ הרי מצינו דס"ל להרשב"א כשלא ראתה העדים אמרינן רצתה לשחק בו אע"ג שהאמירה והנתינה היה כהוגן. וי"ל כ"ש הכא שהאמירה והנתינה גם שניהם גרועים שי"ל אף שאם נתכוין לקדושין הוה ספק קדושין מ"מ כשטוען שכיון לשחוק נאמן ועדיף זה ממ"ש החמ"ח סי' כ"ז סק"ד והב"ש שם סק"ט כי שם היו מדברים תחלה עע"ק משא"כ כאן. ואדרבה כאן יש אומדנא שלא כיון לקדושין כו'):
יבה
נמצא העולה מזה יש בקדושין אלו ד' טענות להקל. (או חמשה עי' לעיל רסי') אשר גם אם הם כמו ספיקות יש ד' ספיקות וכ"ש ששנים או שלשה מהם שכל א' בפ"ע כמעט מספקת להקל. אמנם היסוד העיקרי להקל הוא דיש לדמות דין זה לדין כנסי סלע זו שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו דכל שלא אמרה אין אינה מקודשת. ומפני שלא אמר סלע זה אין לחלק בנ"ד עכ"פ כנזכר לעיל הטעמים ע"ז. וראיתי בלח"מ פ"ה הי"ב שכ' דבעינן שיזכיר לה כנסי חוב זה כו' הרי ס"ל בהדיא דלא בעינן סלע זה רק חוב זה. והרי הכא הזכירו שניהם שיסלק לה חוב זה היינו האוש גאב. ויש קצת ראיה לזה מהירושלמי פרק האיש מקדש סוף הלכה א' דאיתא התם אההיא דחטף סלע מידה וכו' במה קידשה כו' סלע דרכה להתחלף. והפי' היינו שי"ל שאין זה הסלע שחטף מידה כ"א נתחלף אצלו ודלא כפי' קה"ע שם. והגם דלכאורה הירושלמי אינו כסוגיא ש"ס שלנו מ"מ זו הסברא י"ל אמת גם לפי הש"ס שלנו וא"כ לפ"ז אין לומר דכנסי סלע זו בדוקא תנא אלא ה"ה באומר כנסי סלע שאני חייב ליכי כו'. ועוד דנ"ד דומה קצת לכנסי סלע זו שהרי החזירה השמרים מפני שלא היה להם אוש גאב פינפער טוב ואח"כ קראה בעד החלון ואמר שיש תח"י פינפער טוב. א"כ כשאח"כ נתן לה הפינפער טוב משמע דהוא הוא שנזכר עליו כשקראה בעד החלון. ועוד דבנד"ז יש הוכחה טובא דודאי לא קיבלה אלא לחזרת האוש גאב מטעמים הנזכרי' לעיל שמתחלה החזירה השמרים הרי לא רצתה להמתין האוש גאב כו'. (הגה"ה. ומה גם לפמש"ל אות א' לחזק היתר זה משום שי"ל ג"כ דעדיף מכנסי סלע זה וכו' משום דהכא היא התובעת מתחלה ועד סוף האוש גאב. משא"כ התם ממנה לא היה שום תביעה על החוב רק שיש לה לומר שעל דברים הראשונים שלו קא סמכה. והרי חזר בו מדבריו הראשונים. אבל הכא יש תרתי דבור שלו ג"כ שקראה בעד החלון ואמר שיתן לה פינפער טוב אוש גאב ודיבור שלה שמחזקת בו חזק מתחלה ועד סוף שתובעת אוש גאב. ע"כ באמת היתר זה לבד ג"כ מספיק. עכ"ה). ב' יש לצרף מה שאמר בטבעת זה ואין כאן רק פינפער שבצירוף זה עם מה שי"ל דלא סברה וקיבלה כלל על קדושין רק על אוש גאב אינה מקודשת. ג' מה שהיא טוענת שלא הבינה לשון הקדושין. וא"ת דאינה נאמנת א"כ הבינה גם כן מה שאמר בטבעת זו. גם מה שהוא טוען שלא כיון רק לשחוק:
נמצא העולה מזה יש בקדושין אלו ד' טענות להקל. (או חמשה עי' לעיל רסי') אשר גם אם הם כמו ספיקות יש ד' ספיקות וכ"ש ששנים או שלשה מהם שכל א' בפ"ע כמעט מספקת להקל. אמנם היסוד העיקרי להקל הוא דיש לדמות דין זה לדין כנסי סלע זו שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו דכל שלא אמרה אין אינה מקודשת. ומפני שלא אמר סלע זה אין לחלק בנ"ד עכ"פ כנזכר לעיל הטעמים ע"ז. וראיתי בלח"מ פ"ה הי"ב שכ' דבעינן שיזכיר לה כנסי חוב זה כו' הרי ס"ל בהדיא דלא בעינן סלע זה רק חוב זה. והרי הכא הזכירו שניהם שיסלק לה חוב זה היינו האוש גאב. ויש קצת ראיה לזה מהירושלמי פרק האיש מקדש סוף הלכה א' דאיתא התם אההיא דחטף סלע מידה וכו' במה קידשה כו' סלע דרכה להתחלף. והפי' היינו שי"ל שאין זה הסלע שחטף מידה כ"א נתחלף אצלו ודלא כפי' קה"ע שם. והגם דלכאורה הירושלמי אינו כסוגיא ש"ס שלנו מ"מ זו הסברא י"ל אמת גם לפי הש"ס שלנו וא"כ לפ"ז אין לומר דכנסי סלע זו בדוקא תנא אלא ה"ה באומר כנסי סלע שאני חייב ליכי כו'. ועוד דנ"ד דומה קצת לכנסי סלע זו שהרי החזירה השמרים מפני שלא היה להם אוש גאב פינפער טוב ואח"כ קראה בעד החלון ואמר שיש תח"י פינפער טוב. א"כ כשאח"כ נתן לה הפינפער טוב משמע דהוא הוא שנזכר עליו כשקראה בעד החלון. ועוד דבנד"ז יש הוכחה טובא דודאי לא קיבלה אלא לחזרת האוש גאב מטעמים הנזכרי' לעיל שמתחלה החזירה השמרים הרי לא רצתה להמתין האוש גאב כו'. (הגה"ה. ומה גם לפמש"ל אות א' לחזק היתר זה משום שי"ל ג"כ דעדיף מכנסי סלע זה וכו' משום דהכא היא התובעת מתחלה ועד סוף האוש גאב. משא"כ התם ממנה לא היה שום תביעה על החוב רק שיש לה לומר שעל דברים הראשונים שלו קא סמכה. והרי חזר בו מדבריו הראשונים. אבל הכא יש תרתי דבור שלו ג"כ שקראה בעד החלון ואמר שיתן לה פינפער טוב אוש גאב ודיבור שלה שמחזקת בו חזק מתחלה ועד סוף שתובעת אוש גאב. ע"כ באמת היתר זה לבד ג"כ מספיק. עכ"ה). ב' יש לצרף מה שאמר בטבעת זה ואין כאן רק פינפער שבצירוף זה עם מה שי"ל דלא סברה וקיבלה כלל על קדושין רק על אוש גאב אינה מקודשת. ג' מה שהיא טוענת שלא הבינה לשון הקדושין. וא"ת דאינה נאמנת א"כ הבינה גם כן מה שאמר בטבעת זו. גם מה שהוא טוען שלא כיון רק לשחוק: