Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·
אסימן קיד
שאלה מעשה שהיה בשנת תקפ"ח נשאת קטנה לאיש אחד ואביה היה בעיר בביתו ולא היה בשעת החופה וקדושין רק אמה היתה ומ"מ סעודת הנשואין היה בבית אביה ואח"כ היתה ג"כ הקטנה ואישה בבית אביה ערך ג' שבועות ואח"כ הרחיק הבעל נדוד ולא נשמע ולא נודע מקומו איה והיא יושבת בעיגון מחמתו זה עשר שנים. ועתה אומר אבי האשה ר' שמשון וטוען לפני ב"ד שהקדושין והחופה היה שלא לרצונו ולכן לא היה אצל החופה וגם המעט זמן שהיה המקדש בביתו עם בתו היה הכל שלא לרצונו וברוגז היה עמו ולא ייחדו החתן והכלה לחדר אחד אפי' פעם א' עכ"ד אבי הקטנה. וגם מעיד עד א' שמו ר' זכריה במו' יצחק איך שר' יחזקאל אבי חורגו של בעל הקטנה הנזכרת ביקש אותו בעת החתן מאל שילך עמו איין ריידען את אבי הכלה ווארום (שהוא) אבי הכלה וויל ניט הערין אונ ניט זעהען דעם שידוך והלכתי עמו ולא מצאתיו בביתו רק אשתו אמרה ער (בעלה) איז משוגע גיווארין וויל ניט הערין ניט זעהין דעם שידוך עכ"ד העד ר' זכריה הנ"ל. וזה אשר העיד ר' יחזקאל שהיה בעת החופה וקדושין הנ"ל אבי חורגו של הבעל וכעת מתה אשתו אמו של הבעל הנז' וזה עדותו בשעת חופה האט מו' שמשון ניט גיוואלט גיין להחזן שרייבען די כתובה ער האט גיזאגט איך האב פריער ניט גיוואלט איך וויל האיינט ניט גייט אייך צום חזן שרייבט אייך דיא כתובה עש האט צו מיר ניט בין איך גיגאיינגען צום חזן און האב גישריבען דיא כתובה אונ ביי דער חופה איז ער ניט גיוועזין עס איז גיווארין איין שמועת באיי דער חופה האט מען גיענטפערט אז ער האט זיך באהאלטין ער וויל ניט גיין צו דער חופה און נאך דער חתונה איז גיווען כמה פעמים אז ער איז גיקומען מיט איין בכיה לאשר שחותנו מגרש אותו מביתו און וויל אים ניט קענען אונ גיט אים ניט עשין על פי רוב פלעגט ער קומען בשבת והיה בביתו לערך שלשה שבועות עכ"ד ר' יחזקאל אבי חורגו של הבעל הנ"ל. ומקודם שהוגבה העדות הלז נחקר פ"א אצל אבי הקטנה ואמה ונשכח כעת הדבר איך השיבו. וכמדומה שהשיבו שההכנות החופה והסעודה היה ברצון וכעת השיבה אמה שסוברת שכך יפה הדבר להתיר ועל דברי אביה אין לעמוד כי הוא איש קל מאד שאין לעמוד על דבורו כלל. ובתשו' הרב דק"ק קאניוב נזכר שפ"א השיב האב בזה הלשון איך וויל ניט טוט אייך וואש איר ווילט. והרב מק"ק וואסילקוב אומר שכמדומה לו ששמע מאנשים שבעת החופה אח"כ בעת הסעודה בלילה שתה האב עמהם יי"ש רק שאמר שאין זה ראיה גמורה שנתרצה כי אפשר מגודל השכרות של אביה הנ"ל עשה זה. והטבעת קדושין שלה נאבד תיכף אחר החתונה קודם שהגדילה זה תורף הגב"ע:
שאלה מעשה שהיה בשנת תקפ"ח נשאת קטנה לאיש אחד ואביה היה בעיר בביתו ולא היה בשעת החופה וקדושין רק אמה היתה ומ"מ סעודת הנשואין היה בבית אביה ואח"כ היתה ג"כ הקטנה ואישה בבית אביה ערך ג' שבועות ואח"כ הרחיק הבעל נדוד ולא נשמע ולא נודע מקומו איה והיא יושבת בעיגון מחמתו זה עשר שנים. ועתה אומר אבי האשה ר' שמשון וטוען לפני ב"ד שהקדושין והחופה היה שלא לרצונו ולכן לא היה אצל החופה וגם המעט זמן שהיה המקדש בביתו עם בתו היה הכל שלא לרצונו וברוגז היה עמו ולא ייחדו החתן והכלה לחדר אחד אפי' פעם א' עכ"ד אבי הקטנה. וגם מעיד עד א' שמו ר' זכריה במו' יצחק איך שר' יחזקאל אבי חורגו של בעל הקטנה הנזכרת ביקש אותו בעת החתן מאל שילך עמו איין ריידען את אבי הכלה ווארום (שהוא) אבי הכלה וויל ניט הערין אונ ניט זעהען דעם שידוך והלכתי עמו ולא מצאתיו בביתו רק אשתו אמרה ער (בעלה) איז משוגע גיווארין וויל ניט הערין ניט זעהין דעם שידוך עכ"ד העד ר' זכריה הנ"ל. וזה אשר העיד ר' יחזקאל שהיה בעת החופה וקדושין הנ"ל אבי חורגו של הבעל וכעת מתה אשתו אמו של הבעל הנז' וזה עדותו בשעת חופה האט מו' שמשון ניט גיוואלט גיין להחזן שרייבען די כתובה ער האט גיזאגט איך האב פריער ניט גיוואלט איך וויל האיינט ניט גייט אייך צום חזן שרייבט אייך דיא כתובה עש האט צו מיר ניט בין איך גיגאיינגען צום חזן און האב גישריבען דיא כתובה אונ ביי דער חופה איז ער ניט גיוועזין עס איז גיווארין איין שמועת באיי דער חופה האט מען גיענטפערט אז ער האט זיך באהאלטין ער וויל ניט גיין צו דער חופה און נאך דער חתונה איז גיווען כמה פעמים אז ער איז גיקומען מיט איין בכיה לאשר שחותנו מגרש אותו מביתו און וויל אים ניט קענען אונ גיט אים ניט עשין על פי רוב פלעגט ער קומען בשבת והיה בביתו לערך שלשה שבועות עכ"ד ר' יחזקאל אבי חורגו של הבעל הנ"ל. ומקודם שהוגבה העדות הלז נחקר פ"א אצל אבי הקטנה ואמה ונשכח כעת הדבר איך השיבו. וכמדומה שהשיבו שההכנות החופה והסעודה היה ברצון וכעת השיבה אמה שסוברת שכך יפה הדבר להתיר ועל דברי אביה אין לעמוד כי הוא איש קל מאד שאין לעמוד על דבורו כלל. ובתשו' הרב דק"ק קאניוב נזכר שפ"א השיב האב בזה הלשון איך וויל ניט טוט אייך וואש איר ווילט. והרב מק"ק וואסילקוב אומר שכמדומה לו ששמע מאנשים שבעת החופה אח"כ בעת הסעודה בלילה שתה האב עמהם יי"ש רק שאמר שאין זה ראיה גמורה שנתרצה כי אפשר מגודל השכרות של אביה הנ"ל עשה זה. והטבעת קדושין שלה נאבד תיכף אחר החתונה קודם שהגדילה זה תורף הגב"ע:
בוהנה הרב מוה' שאול הכהן נ"י כ' דכיון שסיים אביה אני איני רוצה טוט אייך וואש איר ווילט י"ל דזה דומה להפקיר זכותו שברש"י פ' האיש מקדש (דף מ"ו ע"א). והרב מו' משה שלום נ"י העיר לדון בזה מדין חזרה ולבסוף העלה וצידד להקל:
גוהנה מתחלה יש לדון מהלשון איך וויל ניט טוט אייך וואש איר ווילט דהיינו הפירוש שאינו חפץ לקדשה להחתן ומ"מ מעביר על מדותיו ומבטל רצונו לרצון אשתו ושאר אנשים כעין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני והוא ע"ד אונסיה דנפשיה הנזכר פ' חזקת (דף מ"ז סע"ב) ודילמא שאני אונסיה דנפשיה מאונסא דאחריני. ומ"מ אין רצונו לעשות הדבר בעצמו כיון שאין לו חפץ בזה אבל מסכים להם שהם יעשו בשליחותו. הב' י"ל אף אם נאמר דכיון שאמר איך וויל ניט אין זה שליחות עכ"ז י"ל דאומרו טוט זיך וואש איר ווילט היינו חזרה ממה שאמר איך וויל ניט ונותן להם רשות לקדשה. ואח"כ יש לדון מצד דאף את"ל דלא תלינן בחזרה וגם אין זה נתינת רשות עדיין יש לדון מצד הדין הפקיר זכותו שיש לו בה כמבואר בפרש"י פ' האיש מקדש (דף מ"ו ע"א) דג"כ חשוב קדושין ונשואין. ואח"כ יש לדון מצד שידע האב מההכנה של החתונה ושנעשה סעודת הנשואין בביתו. ומצד שהכניסו הזוג אח"כ לביתו להיות כאיש ואשתו וגם אבי הכלה היה בביתו משך הנ"ל. ולבא אל העיון בזה. הנה עיינתי תחלה בחשש הב' אם י"ל דהוי חזרה:
דא
הנה בקדושין פרק האומר (דף נ"ט ע"ב) גבי מעכשיו ולאחר ל' יום פשיטא ליה לשמואל דתנאה הוי ולא חזרה. ופרש"י תנאה הוי אי לא אחזור בי בתוך שלשים יהיו קדושין מעכשיו. ובחידושי הריטב"א הקשו על פרש"י דכיון שאין התנאי מפורש בלשונו דברים שבלב הם ר"ל שהרי לא הזכיר חזרה בדבריו כלל. ופי' הרמב"ן והריטב"א דהכי פירושו דתנאה הוי ור"ל הרי את מקודשת מעכשיו אם ירצה האל יתברך שנגיע שנינו ונחיה עד שלשים יום ולאפוקי דאי מיית חד מינייהו תוך ל' יום לא הוי קדושין עכ"ל. ולכאורה פרש"י נכון יותר דלפירוש הריטב"א קשה מ"ש במשנה ובא אחר וקדשה תוך שלשים יום מקודשת לשני. דנהי דשמואל מפרש דמקודשת לשני רק עד שלשים יום ולאחר ל' יום פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון. דמ"מ איך מקודשת לשני אפילו עד שלשים יום כיון שקידשה הראשון לגמרי ואינו יכול לחזור בו רק שאם ימות יתבטלו הקדושין הרי י"ל למיתה לא חיישינן כלל כדתנן פ"ג דגיטין (דף כ"ח ע"א) ונהי דמסיק התם לשמא מת לא חיישינן לשמא ימות תנאי היא. הרי עכ"פ תנאי היא. ואיך אומר במשנה בפשיטות מקודשת לשני. ע"כ נראה יותר כפרש"י. ועיין בפנ"י שם ד"ה לרב מספקא ליה מדבריו יובן תירוץ על קושיית הריטב"א שהקשה על פרש"י. ובחידושי הרשב"א ד"ה לרב מספקא ליה ג"כ הסכים עם פרש"י ותירץ בטוב קושיית הרמב"ן. ועי' בב"ש סי' מ' סק"ו:
הנה בקדושין פרק האומר (דף נ"ט ע"ב) גבי מעכשיו ולאחר ל' יום פשיטא ליה לשמואל דתנאה הוי ולא חזרה. ופרש"י תנאה הוי אי לא אחזור בי בתוך שלשים יהיו קדושין מעכשיו. ובחידושי הריטב"א הקשו על פרש"י דכיון שאין התנאי מפורש בלשונו דברים שבלב הם ר"ל שהרי לא הזכיר חזרה בדבריו כלל. ופי' הרמב"ן והריטב"א דהכי פירושו דתנאה הוי ור"ל הרי את מקודשת מעכשיו אם ירצה האל יתברך שנגיע שנינו ונחיה עד שלשים יום ולאפוקי דאי מיית חד מינייהו תוך ל' יום לא הוי קדושין עכ"ל. ולכאורה פרש"י נכון יותר דלפירוש הריטב"א קשה מ"ש במשנה ובא אחר וקדשה תוך שלשים יום מקודשת לשני. דנהי דשמואל מפרש דמקודשת לשני רק עד שלשים יום ולאחר ל' יום פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון. דמ"מ איך מקודשת לשני אפילו עד שלשים יום כיון שקידשה הראשון לגמרי ואינו יכול לחזור בו רק שאם ימות יתבטלו הקדושין הרי י"ל למיתה לא חיישינן כלל כדתנן פ"ג דגיטין (דף כ"ח ע"א) ונהי דמסיק התם לשמא מת לא חיישינן לשמא ימות תנאי היא. הרי עכ"פ תנאי היא. ואיך אומר במשנה בפשיטות מקודשת לשני. ע"כ נראה יותר כפרש"י. ועיין בפנ"י שם ד"ה לרב מספקא ליה מדבריו יובן תירוץ על קושיית הריטב"א שהקשה על פרש"י. ובחידושי הרשב"א ד"ה לרב מספקא ליה ג"כ הסכים עם פרש"י ותירץ בטוב קושיית הרמב"ן. ועי' בב"ש סי' מ' סק"ו:
הקיצור. (פירוש תנאה הוי היינו אם לא אחזור בי בתוך שלשים יהיו קדושין מעכשיו כ"כ רש"י והרשב"א ולא כפי' הרמב"ן):
וולרב מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי. פרש"י אי תנאה הוי כנ"ל לשמואל. אי חזרה הוי ממאי דקאמר מעכשיו וקאמר איני אומר מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר שלשים. וכ' עוד הריטב"א וכי תימא וכי חזר בו מאי הוה דהא קיי"ל כל תכ"ד כד"ד חוץ ממגדף ומגרש דלא מצי הדר ביה אף תוך כדי דבור (עיין במכמ"א שער ז' סי' ג') איכא למימר דהתם הוא בתר דמטא גיטה או קדושיה לידה דתו לא מצי הדר ביה. אבל הכא קודם נתינת הגט והקדושין לידה אמר לשון זה דהוה יכול למיהדר ביה ועל לשון זה נתן הגט והקדושין ולהכי מספקא לן אי הוה נתינה מעכשיו בתנאי או לאחר ל' יום כו' עכ"ל. ובחידושי הרשב"א רצה לפרש תחלה באופן אחר ולבסוף העלה ג"כ ומסתברא דהכא באומר לה קודם נתינת המעות כו' ע"ש. וא"כ לדבריהם אם נתן המעות לידה באומרו הרי את מקודשת לי מעכשיו. ותיבות ולאחר ל' יום גמר אחר שהיו המעות בידה י"ל אין שייך לספק בחזרה דהא משהגיעו הקדושין לידה שוב אינו יכול לחזור בו ועי' בעצ"א סי' מ' סק"ז. וצ"ע די"ל כיון שהכל דבור אחד ממש אין שייך כאן הדין שבקדושין לא יוכל לחזור בו. דזהו בחזרה לגמרי אבל הכא נראה הכל דבור אחד ממש וכמ"ש התוס' בב"מ ס"פ השואל (דף ק"ב ב') ובב"ב פרק בית כור (דף ק"ה ע"א) ד"ה ובא מעשה. דבכולהו לר' יוסי כאלו הוציא שניהן יחד וכיון שכן אין זה נוגע לדין שלא יוכל לחזור בו דה"ל כהא דאמר ר' יוסי אם לכן נתכוין מתחלה הרי דבריו קיימין וה"ל תמורת עולה ותמורת שלמים. וה"נ לכן נתכוין מתחלה לומר שני הדבורים משנים עשר דינרים לשנה מדינר זהב לחדש לפי דלא אסיק אדעתיה חודש העיבור ואעפ"כ כיון שעצם זה הלשון סותר קצתו את קצתו מספקינן שמא מדינר זהב לחדש הוא עיקר. וה"נ גבי מעכשיו ולאחר שלשים יום כיון דדבור אחד הוא דיינינן ליה כאלו לכן נתכוין מתחלה לומר כן. אבל מ"מ מספקינן שהלשון סותר קצתו את קצתו. וחזרה הוא. ור"ל שלכן נתכוין מתחלה לומר קדושין מעכשיו ולומר קדושין לאחר שלשים יום דהיינו חזרה. וא"כ לפ"ז אף אם נתינת החפץ לידה היה קודם אומרו ולאחר שלשים יום כיון דהכל דבור אחד הוא שייך לספק בחזרה לרב:
זקיצור. פירוש תנאה הוי העיקר כדפרש"י שיהי' הקדושין מעכשיו אם לא יחזור בו לאחר שלשים יום וכן הסכים הרשב"א בחדושיו והקשה על תירוץ הרמב"ן והריטב"א ועיין ב"ש סי' מ' ס"ג סק"ו. ובענין אי חזרה הוי הקשו הרשב"א והריטב"א הא בגיטין וקדושין לא מהני חזרה אפילו תכ"ד ותירצו דמיירי שאמר הלשון הזה קודם נתינת הקדושין לידה. ואפ"ל דכיון דדבור אחד הוא ה"ל כאלו לכן נתכוין מתחלה. ומ"מ שייך לספק שמא ולאחר [שלשים] יום חזרה הוא ממעכשיו. ולכן נתכוין מתחלה לומר כך וגם כך דבר וסותרו:
חוהנה הטעם דשמואל ס"ל דתנאה הוי ולא מספק בחזרה. נראה משום דכולו דבור אחד מעכשיו ולאחר שלשים יום. ורחוק מאד שיהיה זה חזרה. דוגמת מ"ש הב"י רסי' ל"ח כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק כו'. ועי' במל"מ פט"ו מהל' מעה"ק מה שהביא מהסוגיא פ"ט דב"ב (דף קמ"ח ע"ב) שכ"מ שחילק כל נכסיו אם כמחלק כו' אם כנמלך כו' ובהמגיד פ"ח מהל' זכייה דין כ"א בשם רש"י אם כמחלק שאינו שותק בין דבור לדבור כו'. וכ"כ הנמוק"י שם אם כמחלק שאינו מפסיק בדבורו כו' וכ"כ בטוח"מ סי' ר"ן סעיף י"ז. ועיין בסהמ"ק סי' ל' ססעי' ז' גבי נטלתו וזרקתו שהקשה אמאי לא חיישינן דמה שזרקתו הוי חזרה מהא דנטלתו. והעלה לסוף משום דמוכחא מילתא דלא נטלתו אלא כדי לזרקו ועי' תשוב' ח"צ סי' קט"ו. לכן כמ"כ ס"ל לשמואל דסמכינן גם הכא אהוכחה דזהו כולו דבור אחד וכוונה אחת ואין כאן חזרה אלא תנאה הוי. ואעפ"כ קיי"ל כרב דמספקינן בחזרה כיון דלא בא מפורש שזהו תנאי. ע"כ חיישינן שמא הוא חזרה אף שזהו רחוק כנ"ל. ועיין ג"כ בטוש"ע סי' קמ"ה ס"ג ובמכמ"א ש"ח סי' מ"ה:
טקיצור. (דקיי"ל בקדושין וגיטין בענין מהיום ולאחר שלשים יום מספקינן בחזרה אף שקרוב הלשון יותר שאינו חזרה כלל):
יומכאן לכאורה ראיה נגד מ"ש מהרי"ט חאה"ע רסי' ל"ט בדין מי שאמר לאשה לשון קדושין וסיים בסבלונות כמנהג קושטא. וידוע שסבלונות בקושטא אינן קדושין כלל. שר"ל תחלה דחזרה הוא ומהדר הוא דקהדר ביה שלא רצה לתת אלא בתורת סבלונות כמנהג שנהגו בקושטא וסיים אלא שנראה שלא אמרו להסתפק אי חזרה הוי אלא היכא דאין הלשון מתפרש בענין אחר כמו מהיום ולאחר מיתה שהם שני דברים סותרים זה את זה דאי לאחר מיתה לאו מהיום ולשון תנאה נמי לא שייך בענין זה דהול"ל אם ימות ומ"מ משום דחזרה נמי מילתא דלא שכיחא שיחזור בו תכ"ד בלי שיגלה דעתו בחזרה וכיון דא"א בענין אחר מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי וע"ש סי' מ'. דהא הכא ג"כ אפשר לפרש בתנאה ולכן רבי ס"ל כזה גט. והחזרה דחוק מאד ואעפ"כ מספקינן בחזרה א"כ גם בנדון שלו יש לספק כן. ויש לישב דלא מספקינן בחזרה רק לחוש לחומרא. ומה"ט גופא אין להקל בנדון דמהרי"ט:
יאקיצור. (הערה על תשובת מהרי"ט חאה"ע סי' ל"ט וסי' מ' גבי ל' קדושין וסבלונות שכתב שאין להסתפק בחזרה):
יבוהנה מהרי"ט הביא מהא דב"ב פי"נ (דף קל"ו א') גבי הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה. דלא מספקינן לא בתנאה ולא בחזרה משום דאפשר לפרש גופא מהיום ופירי לאחר מיתה ואע"ג דשם ג"כ אפשר דאומרו ולאחר מיתה חזרה הוי מאומרו היום. עכ"ז לא מספקינן ומפקינן ארעא מחזקת מרא קמא כל שאפשר לפרשו שלא יסתור דבריו הראשונים. וע"ש בפרשב"ם שכתב דהכי משמע טפי. ר"ל שנתן שני מתנות גופא מהיום ופירי לאחר מיתה. משמע טפי מענין תנאה ומענין חזרה. ובפרק בית כור (דף ק"ה ע"א) משמע אע"ג שיש לפרש אומרו מדינר זהב לחדש פירושי קא מפרש אעפ"כ מספקינן ג"כ דילמא מיהדר קא הדר ביה. מיהו התוס' ביבמות (דף צ"ג ע"א) סד"ה קנויה כ' דלא בכ"מ אמרי' דהפי' גופא מהיום ופירות לאח"כ כ"א דוקא גבי מהיום ולאח"מ דמסתברא דלהבריח נכסים משאר יורשים קאתי ומקני לי' לגוף מהשתא. משא"כ גבי משוך פרה זו ותהיה קנויה לך מעכשיו ולאחר ל' יום לא אמרי' הפי' גופא מהיום כדמוכח בכתובות (דף פ"ב א') דאל"כ היה קונה אפילו עומדת ברה"ר כו' ע"ש בתוס' דיבמות הנ"ל אלא דלר' יוחנן קנה בעומדת באגם משום דלית ליה תנאה הוי ולא חזרה הוי אלא מעכשיו מתחיל הקנין ואינו נגמר עד לאחר שלשים כמ"ש התוס' בכתובות שם סד"ה הא דאמר. ולפ"ז לרב דמספק בחזרה י"ל דאפילו בעומדת באגם לא קנה ואע"ג דאמר מעכשיו וכמ"ש התוס' בהדיא ביבמות שם דלרב דמספקא ליה אי חזרה הוי לא מהני מידי מה שעומדת באגם. ולכן הקשה הט"ז בח"מ ססי' קצ"ז מאחר דבאה"ע סי' מ' קיי"ל דמספקינן בחזרה אמאי פסקו גבי פרה כר' יוחנן. ולכאורה י"ל דבממון לא החמירו לספק בחזרה רק בגיטין וקדושין החמירו כן וכ"ה שטת הרמב"ם [עיין מפתחות] כדלקמן. אך אין כן שטת התוס' הנ"ל וכן משמע פשטא דגמ' בב"ב קל"ז דגם לענין ממון מספקינן בחזרה לולי שמוכח הפי' גופא מהיום כו' כנ"ל והכא לא מוכח כנ"ל. ויש ליישב קושיית הט"ז משום דהא רב נחמן בכתובות (פ"ו ב') לדעת הר"ן והרבה פוסקים ס"ל דאפי' בלא מעכשיו קנה. אלא דיש פוסקים דוקא במעכשיו לכן במעכשיו עכ"פ אין לחוש. ועוד דאף גם להפוסקים דבלא מעכשיו לא קנה י"ל דמ"מ במעכשיו קנה גם לרב כמ"ש בשט"מ בכתובות (דף פ"ו) בשם הרמב"ן דבפרה ליכא לספוקי בחזרה כיון דאפשר למימר בה גופא מהיום ופירא לאחר שלשים יום עכ"ל וכ"כ הר"ן שם ולא ס"ל כהתוס' דיבמות הנ"ל. אך צ"ע לשטתם ליישב מ"ש התוס' ביבמות צ"ג סד"ה קנויה דא"כ אפילו בר"ה כו' ומזה הכריחו דלא מפרשינן כן. וי"ל התוס' כ"כ לר' יוחנן אבל לרב י"ל דבאמת ה"ה אפילו בר"ה. אלא דאנן קיי"ל ג"כ כר' יוחנן ולפ"ז מתורץ קושיי' הט"ז בח"מ ססי' קצ"ז דשם ממ"נ קונה בין לר' יוחנן בין לרב. וא"כ יצא לנו דגם בממון מספקינן בחזרה נגד פי' דתנאה אלא משום שי"ל גופא מהיום כו'. ולהתוס' אפילו היכא שי"ל הפי' גופא מהיום מספקינן בחזרה לרב. ואנן לא סמכינן לומר דקנה רק משום שרבו האומרים דאפילו בלא מעכשיו קנה כנ"ל. ולשט"מ נגד פי' גופא מהיום כו' לא מספקינן בחזרה. ועיין ב"ש סי' קמ"ו ססק"א דהרמב"ם ס"ל גבי איסור א"א מספקינן בחזרה אבל בממון ס"ל דתנאי הוא וכ"כ הלח"מ ספ"ב מהל' מכירה ומ"מ הניחו דבריו בצ"ע. וצ"ל לרב ושמואל אמאי לא מספקינן גבי קדושין לפי' דר' יוחנן דההתחלה מעכשיו והגמר לאחר שלשים יום דאין לומר משום דס"ל דכה"ג ליכא שום קדושין מצד שיור עי' ריטב"א. מ"מ אם אפשר שלזה נתכוין אמאי לא נפרש כן ויהיו הקדושין בטלים ונפ"מ לדינא יש ודאי מפי' זה. וצ"ל דלא ס"ל פי' זה כלל וצ"ע:
יגב
ובב"מ (דף ק"ב ע"ב) אמר רב כולו למשכיר משום דס"ל דחזרה הוא ותפוס לשון אחרון אע"ג שי"ל דאין כאן חזרה רק פירושי קמפרש ע"ד מ"ש ר"י בתוס' שם ד"ה הוה אמינא. והוי כולו לשוכר. הרי מוכח משם דאף בענין שי"ל איזה פירוש תופסי' דחזרה הוה. ויש לדחות משום דאם נאמר פירושי קמפרש י"ל ג"כ הפי' בענין שכולו למשכיר והוא כפי' שכ' רשב"ם בב"ב ק"ה ב' והביאוהו התוס' דב"מ שם. וכיון שקרקע בחזקת בעלים עומדת לכן כולו למשכיר. אמנם מהא דאיסתרא מאה מעי דס"ל לרב דהוי חזרה ותפוס לשון אחרון אע"ג שי"ל פי' קמפרש וכפי' התוס' בב"מ שם הגם שי"ל ג"כ הפי' בע"א שיסכים להיות כלשון אחרון והוא פי' שכ' רש"י מ"מ מספיקא איך מפקינן ממונא. אלא צ"ל לרב תפסינן יותר דהוי חזרה משנאמר פי' קמפרש פי' דחוק. וזה ראיה לכאורה לד' התוס' דיבמות (דף צ"ג) הנ"ל שכ' ולרב כו' דלא כמ"ש השט"מ ב' הרמב"ן דבפרה כו' כיון כו'. ועוד מוכח כן ממ"ש התוס' בב"ב (דף ק"ו ע"א) ולא ידע ר"י דמנא לן א"כ דסבר רב תפוס לשון אחרון אלא נראה משום דהנך דיחויי לאו עיקר טעם נינהו עכ"ל הרי מוכרח דבאמת לא אמרינן לרב פרושי קא מפרש אלא דחזרה הוא ותפוס לשון אחרון. וכ"כ רשב"ם שם (דף ק"ה ע"ב) ד"ה דהתם א"ו מיהדר קא הדר ביה כו' ע"ש. והא דב"ב (דף קל"ז) צ"ל כדפי' רשב"ם שם וז"ל וכיון דאיכא למימר הכי לא נתכוין לא לתנאי ולא לחזרה דהכי משמע טפי עכ"ל וכמ"ש התוס' ביבמות (דף צ"ג סע"א) כנ"ל. ועפ"ז צע"ג עמ"ש מהרי"ט בתשו' חאה"ע סי' ל"ט ורסי' מ' במ"ש דלא מספקא לן פי"נ אי תנאה או חזרה הוי אלא שאין הלשון מתפרש בענין אחר תדע דגבי ממונא אפשר לפרשו בחזרה ואפ"ה לא מספקינן ומפקינן ארעא מחזקת מריה עכ"ל. שדבריו אלו הם נגד מ"ש התוס' בב"ב (דף ק"ו) וכ"מ בגמ' דלרב אמרינן דחזרה הוא ותפוס לשון אחרון אע"ג שיש לפרש הלשון בענין אחר כנ"ל. ומה שהביא ראיה תדע דגבי ממונא ונתכוין לההיא דב"ב (קל"ז א') כבר כ' התוס' ביבמות (צ"ג א') הטעם משום דהתם מסתבר הפי' טפי וכ"כ רשב"ם. משא"כ בשאין מוכח הפי' כ"כ הא מספקינן בחזרה כמו גבי משוך פרה כו' כנ"ל. והא דקיי"ל שם דקנה נת' הטעם משום כיון די"א דגם בלא מעכשיו קנה וכ"מ פשטא דגמ' דכתובות (פ"ו ב') כמ"ש הר"ן שם. וביותר גבי קדושין מבואר בהדיא בפוסקים דלא כמהרי"ט דהא גבי משנתינו רפ"ג דקדושין מעכשיו ולאחר ל' יום י"ל הפי' הפשוט כמ"ש ר' יוחנן דאין כאן לא תנאי ולא חזרה רק שהקדושין מתחילין מעכשיו ונגמרין לאחר ל' יום ואעפ"כ קיי"ל ג"כ כרב דמספקינן בחזרה ובתנאי. ובשלמא לרב עצמו י"ל דלא ס"ל כלל פי' דר' יוחנן ומש"ה מספק בחזרה אבל אנן הא שמיע לן הא דר' יוחנן וס"ל כוותיה ג"כ ואעפ"כ מספקינן בחזרה כרב מזה מוכח דחיישי' לחזרה אע"ג שי"ל פירושי קמפרש אם לא כשהפירוש מסתבר טפי כההיא דב"ב קל"ז. וכ"ש להרמב"ם דס"ל דבב"ב קל"ז ה"ט דבממון לא החמירו כל כך כנ"ל. וצריך ליישב ד' מהרי"ט דכוונתו דלחומרא לא מספקינן בחזרה אבל לא להקל ח"ו. ויש להקשות מזה על תשו' הרא"ש שהביא הטור ססי' קמ"א למה יש לנו לתלות בחזרה יש לומר דלייפות כחו נתכוין כו' ע"ש והקשה ע"ז בתשו' מהריב"ל ח"ב ססי' ג' ותירץ דשאני התם דדין הוא דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי כו' אבל בנ"ד כו' אית לן למימר טפי דלייפות כחה נתכוין כו' עכ"ל. ומהתוס' דיבמות (צ"ג) הנ"ל ומהא דרפ"ג דקדושין קשה על זה:
ובב"מ (דף ק"ב ע"ב) אמר רב כולו למשכיר משום דס"ל דחזרה הוא ותפוס לשון אחרון אע"ג שי"ל דאין כאן חזרה רק פירושי קמפרש ע"ד מ"ש ר"י בתוס' שם ד"ה הוה אמינא. והוי כולו לשוכר. הרי מוכח משם דאף בענין שי"ל איזה פירוש תופסי' דחזרה הוה. ויש לדחות משום דאם נאמר פירושי קמפרש י"ל ג"כ הפי' בענין שכולו למשכיר והוא כפי' שכ' רשב"ם בב"ב ק"ה ב' והביאוהו התוס' דב"מ שם. וכיון שקרקע בחזקת בעלים עומדת לכן כולו למשכיר. אמנם מהא דאיסתרא מאה מעי דס"ל לרב דהוי חזרה ותפוס לשון אחרון אע"ג שי"ל פי' קמפרש וכפי' התוס' בב"מ שם הגם שי"ל ג"כ הפי' בע"א שיסכים להיות כלשון אחרון והוא פי' שכ' רש"י מ"מ מספיקא איך מפקינן ממונא. אלא צ"ל לרב תפסינן יותר דהוי חזרה משנאמר פי' קמפרש פי' דחוק. וזה ראיה לכאורה לד' התוס' דיבמות (דף צ"ג) הנ"ל שכ' ולרב כו' דלא כמ"ש השט"מ ב' הרמב"ן דבפרה כו' כיון כו'. ועוד מוכח כן ממ"ש התוס' בב"ב (דף ק"ו ע"א) ולא ידע ר"י דמנא לן א"כ דסבר רב תפוס לשון אחרון אלא נראה משום דהנך דיחויי לאו עיקר טעם נינהו עכ"ל הרי מוכרח דבאמת לא אמרינן לרב פרושי קא מפרש אלא דחזרה הוא ותפוס לשון אחרון. וכ"כ רשב"ם שם (דף ק"ה ע"ב) ד"ה דהתם א"ו מיהדר קא הדר ביה כו' ע"ש. והא דב"ב (דף קל"ז) צ"ל כדפי' רשב"ם שם וז"ל וכיון דאיכא למימר הכי לא נתכוין לא לתנאי ולא לחזרה דהכי משמע טפי עכ"ל וכמ"ש התוס' ביבמות (דף צ"ג סע"א) כנ"ל. ועפ"ז צע"ג עמ"ש מהרי"ט בתשו' חאה"ע סי' ל"ט ורסי' מ' במ"ש דלא מספקא לן פי"נ אי תנאה או חזרה הוי אלא שאין הלשון מתפרש בענין אחר תדע דגבי ממונא אפשר לפרשו בחזרה ואפ"ה לא מספקינן ומפקינן ארעא מחזקת מריה עכ"ל. שדבריו אלו הם נגד מ"ש התוס' בב"ב (דף ק"ו) וכ"מ בגמ' דלרב אמרינן דחזרה הוא ותפוס לשון אחרון אע"ג שיש לפרש הלשון בענין אחר כנ"ל. ומה שהביא ראיה תדע דגבי ממונא ונתכוין לההיא דב"ב (קל"ז א') כבר כ' התוס' ביבמות (צ"ג א') הטעם משום דהתם מסתבר הפי' טפי וכ"כ רשב"ם. משא"כ בשאין מוכח הפי' כ"כ הא מספקינן בחזרה כמו גבי משוך פרה כו' כנ"ל. והא דקיי"ל שם דקנה נת' הטעם משום כיון די"א דגם בלא מעכשיו קנה וכ"מ פשטא דגמ' דכתובות (פ"ו ב') כמ"ש הר"ן שם. וביותר גבי קדושין מבואר בהדיא בפוסקים דלא כמהרי"ט דהא גבי משנתינו רפ"ג דקדושין מעכשיו ולאחר ל' יום י"ל הפי' הפשוט כמ"ש ר' יוחנן דאין כאן לא תנאי ולא חזרה רק שהקדושין מתחילין מעכשיו ונגמרין לאחר ל' יום ואעפ"כ קיי"ל ג"כ כרב דמספקינן בחזרה ובתנאי. ובשלמא לרב עצמו י"ל דלא ס"ל כלל פי' דר' יוחנן ומש"ה מספק בחזרה אבל אנן הא שמיע לן הא דר' יוחנן וס"ל כוותיה ג"כ ואעפ"כ מספקינן בחזרה כרב מזה מוכח דחיישי' לחזרה אע"ג שי"ל פירושי קמפרש אם לא כשהפירוש מסתבר טפי כההיא דב"ב קל"ז. וכ"ש להרמב"ם דס"ל דבב"ב קל"ז ה"ט דבממון לא החמירו כל כך כנ"ל. וצריך ליישב ד' מהרי"ט דכוונתו דלחומרא לא מספקינן בחזרה אבל לא להקל ח"ו. ויש להקשות מזה על תשו' הרא"ש שהביא הטור ססי' קמ"א למה יש לנו לתלות בחזרה יש לומר דלייפות כחו נתכוין כו' ע"ש והקשה ע"ז בתשו' מהריב"ל ח"ב ססי' ג' ותירץ דשאני התם דדין הוא דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי כו' אבל בנ"ד כו' אית לן למימר טפי דלייפות כחה נתכוין כו' עכ"ל. ומהתוס' דיבמות (צ"ג) הנ"ל ומהא דרפ"ג דקדושין קשה על זה:
ידג
ובנ"ד שאמר אביה. איך וויל ניט טוט אייך וויא איר ווילט (ונ"א וואש איר ווילט). ופעם אחר אמר איך האב ניט גיוואלט פריער אונ וויל היינט אויך ניט גייט אייך צום חזן אונ שרייבט אייך דיא כתובה עכ"ל. י"ל דמספקינן בחזרה דמאי שנא מהא דרפ"ג דקדושין. דאין לומר משום דניכר שהכל המשך דיבור א'. ואיך נפסיק בין הפרקים לומר דהוי חזרה. הרי אין לך דיבור אחד יותר קצר מהא דמעכשיו ולאחר ל' יום דניכר שהכל כונה א' לכאורה וי"ל הכוונה כדפי' ר' יוחנן או כדפי' שמואל דהוה תנאי. ואעפ"כ מספקינן ג"כ בחזרה. וכן גבי ההיא דמרחץ דס"פ השואל. ושא"ד הנ"ל. וכן גבי גט אפילו במעכשיו ולאחר ל' יום כמ"ש בב"ש רסי' קמ"ו. וכמ"ש בר"ן פ' הכותב והר"ן שהקיל שם היינו משום דס"ל דאף אם חזרה הויא מגורשת. עכ"פ מבואר משם דפשיטא ליה דמספקינן בחזרה אף שהכל דיבור א' ממש. כ"ש בנד"ז שיש כאן דיבורים ותיבות רבים שיש לספק דמה שאמר טוט אייך וואש איר ווילט הוי חזרה. ונפלאתי על מ"ש הרב המ"צ דק' קאניוב וז"ל אין לומר דהוי חזרה כיון דבתוך כ"ד אין דרך ב"א להחזיר מדבריו הראשונים ולסתור אותם יעו"ש בח"מ סי' מ"ב דהכל הולך אחר התחתון דודאי חזרה הוא. אבל אם כ' בתוך כ"ד מאה שהם מאתיים או כור בלמד סאה בסלע ומדה בחבל הן חסר הן יתיר כו' דבהנך לישנא מספקא לן אי תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון ולא אמרינן דהוי חזרה כיון דהוא בתוך כ"ד אין דרך בנ"א לחזור תוך כ"ד עכ"ל הרב הנ"ל. הנה מ"ש ולא אמרינן דהוי חזרה. לא נז' כלל בב"י שם סי' מ"ב ס"ד. וכל כוונת הב"י שם בשם בעה"ת שכ' בשם ר"י בן מיגש והוא בחי' ר"י בן מיגש פ' גט פשוט. וכוונתו רק ליתן טעם אמאי התם במשנה פג"פ לפעמים אמרינן דאם יש שני לשונות בשטר הסותרים זה את זה הולכין אחר התחתון אף להוציא. והיינו ענין תפוש לשון אחרון. והיינו ענין כתב בו מלמעלה מנה כו'. ולפעמים ברוב המקומות קיי"ל דספיקא הוי ויד בעהש"ט על התחתונה וע"ז תירץ דכשהפריש ביניהם בענין אחר אז אמרינן שהתחתון עיקר. אבל כשהן סמוכין זל"ז לא אמרינן שהתחתון עיקר אלא ספיקא הוי וכמ"ש הנ"י פ' השואל שם בשם הריטב"א אלא הולכים אחר הפחות שבלשונות. וכ"כ הרשב"א בתשו' בת"א סי' רס"ט שהביא הב"י שם מחודש ה'. וא"כ ה"ה בנ"ד גבי קדושין כשיש ב' לשונות סמוכין זל"ז והם סותרים זא"ז. הולכים אחר הלשון המחמיר. במכל שכן מממון הקל דאמרי' חומרא לתובע וקולא לנתבע. וכל שכן בערוה החמורה. הן אמת שבתשו' הרשב"א הנ"ל מסיים ומיהו כו' בשני מקומות כו' דחזרה היא זו בבירור כו'. דמזה משמע דס"ל בשני לשונות הסמוכי' הסותרים זא"ז לא אמרינן דחזרה היא זו. וכן משמע קצת מלשון בעה"ת בשם ר"י מיגאש שכ' וכי אמרינן הלך אחר התחתון כו' אמרינן מיהדר קא הדר ביה מעליון כו' ע"ש בב"י משמע דבסמוכין לא אמרי' דהוה חזרה. אך מ"מ אין נפ"מ לדינא דהא מ"מ ס"ל דהולכים אחר הפחות שבלשונות. דאין לומר דכוונתם משום דאמרינן דפירושי קמפרש והולכין אחר הפי' הפחות דז"א דבהדיא כ' בעה"ת שדבריו סותרים זה את זה. אלמא דהולכין אחר הפחות שבלשונות אף שאין אומרי' פרושי קמפרש. וכן מוכרח בהדיא בש"ס (בב"מ דק"ב ב') אי מהתם ה"א פירושי קא מפרש כו' הרי דבאמת אמרינן דאין זה פירוש אף שהלשונות תכופי' זל"ז וכ"ה בב"ב שם דק"ה ע"ב. ואף דהיינו לרב דאמר תפוס לשון אחרון. מ"מ הרי כ' רשב"ם שם ד"ה דהתם. דבהא לא פליג שמואל עליה דרב כו' ולא מספקא לן אי פרושי מפרש או לא א"ו מיהדר קא הדר ביה כו'. וכ"כ התוס' בב"ב דק"ו סד"ה פרושי וז"ל ואצטריכו נמי שלשה מילי דשמואל כו' דפרושי קא מפרש כו' ע"ש הרי דבאמת ס"ל לשמואל שאין זה פי' ודבריו סותרים זא"ז וכ"כ עוד התוס' שם דק"ה ע"א ד"ה ובא מעשה. שהרי סותר זא"ז כו' וההיא דנזיר דמפרש דבריו כו' הרי ס"ל דהכא גבי מרחץ אין זה מפרש דבריו כ"א דבריו סותרים זא"ז והיינו גם לשמואל וכ"כ עוד בב"מ דק"ב ע"ב ד"ה ובא מעשה. ועוד דבהדיא אמרינן בגמ' בב"ב (דקל"ז ע"א) גבי הכותב נכסיו לבניו מהיום ולאחר מיתה. דהוה מספקינן בחזרה לולי שי"ל פי' גופא מהיום ופירי לאח"מ והיינו משום דהכי משמע טפי הא בעלמא מספקינן בחזרה אף שהלשונות סמוכין זל"ז ממש. ואף אם אפשר לומר בדוחק פרושי קמפרש אין זה מוציא מספק חזרה כנ"ל. וא"כ עכצ"ל מ"ש הרשב"א ובעה"ת דכשהם בב' מקומות אמרינן דחזרה היא זו בבירור. כוונתם דבכה"ג אמרינן שהחזרה הוא שמסכים כמו שאמר באחרונה. דהלך אחר התחתון משא"כ כשהלשונות סמוכים זל"ז אף שדבריו סותרי' זא"ז לא אמרינן דבודאי הסכים כמו שאמר באחרונה כ"א ספיקא היא שמא עיקר הסכמתו כמו שאמר בראשונה כו' והיינו דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון. ועי' בחי' הרשב"א רפ"ג דקדושין דנ"ט ד"ה אי חזרה הוי. שביאר בהדיא דמספקינן בחזרה ממש אפי' כשהוא דבור אחד ממש כמו מעכשיו ולאחר ל' יום כו' ולא כעין חזרה כ"א חזרה ממש ע"ש:
ובנ"ד שאמר אביה. איך וויל ניט טוט אייך וויא איר ווילט (ונ"א וואש איר ווילט). ופעם אחר אמר איך האב ניט גיוואלט פריער אונ וויל היינט אויך ניט גייט אייך צום חזן אונ שרייבט אייך דיא כתובה עכ"ל. י"ל דמספקינן בחזרה דמאי שנא מהא דרפ"ג דקדושין. דאין לומר משום דניכר שהכל המשך דיבור א'. ואיך נפסיק בין הפרקים לומר דהוי חזרה. הרי אין לך דיבור אחד יותר קצר מהא דמעכשיו ולאחר ל' יום דניכר שהכל כונה א' לכאורה וי"ל הכוונה כדפי' ר' יוחנן או כדפי' שמואל דהוה תנאי. ואעפ"כ מספקינן ג"כ בחזרה. וכן גבי ההיא דמרחץ דס"פ השואל. ושא"ד הנ"ל. וכן גבי גט אפילו במעכשיו ולאחר ל' יום כמ"ש בב"ש רסי' קמ"ו. וכמ"ש בר"ן פ' הכותב והר"ן שהקיל שם היינו משום דס"ל דאף אם חזרה הויא מגורשת. עכ"פ מבואר משם דפשיטא ליה דמספקינן בחזרה אף שהכל דיבור א' ממש. כ"ש בנד"ז שיש כאן דיבורים ותיבות רבים שיש לספק דמה שאמר טוט אייך וואש איר ווילט הוי חזרה. ונפלאתי על מ"ש הרב המ"צ דק' קאניוב וז"ל אין לומר דהוי חזרה כיון דבתוך כ"ד אין דרך ב"א להחזיר מדבריו הראשונים ולסתור אותם יעו"ש בח"מ סי' מ"ב דהכל הולך אחר התחתון דודאי חזרה הוא. אבל אם כ' בתוך כ"ד מאה שהם מאתיים או כור בלמד סאה בסלע ומדה בחבל הן חסר הן יתיר כו' דבהנך לישנא מספקא לן אי תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון ולא אמרינן דהוי חזרה כיון דהוא בתוך כ"ד אין דרך בנ"א לחזור תוך כ"ד עכ"ל הרב הנ"ל. הנה מ"ש ולא אמרינן דהוי חזרה. לא נז' כלל בב"י שם סי' מ"ב ס"ד. וכל כוונת הב"י שם בשם בעה"ת שכ' בשם ר"י בן מיגש והוא בחי' ר"י בן מיגש פ' גט פשוט. וכוונתו רק ליתן טעם אמאי התם במשנה פג"פ לפעמים אמרינן דאם יש שני לשונות בשטר הסותרים זה את זה הולכין אחר התחתון אף להוציא. והיינו ענין תפוש לשון אחרון. והיינו ענין כתב בו מלמעלה מנה כו'. ולפעמים ברוב המקומות קיי"ל דספיקא הוי ויד בעהש"ט על התחתונה וע"ז תירץ דכשהפריש ביניהם בענין אחר אז אמרינן שהתחתון עיקר. אבל כשהן סמוכין זל"ז לא אמרינן שהתחתון עיקר אלא ספיקא הוי וכמ"ש הנ"י פ' השואל שם בשם הריטב"א אלא הולכים אחר הפחות שבלשונות. וכ"כ הרשב"א בתשו' בת"א סי' רס"ט שהביא הב"י שם מחודש ה'. וא"כ ה"ה בנ"ד גבי קדושין כשיש ב' לשונות סמוכין זל"ז והם סותרים זא"ז. הולכים אחר הלשון המחמיר. במכל שכן מממון הקל דאמרי' חומרא לתובע וקולא לנתבע. וכל שכן בערוה החמורה. הן אמת שבתשו' הרשב"א הנ"ל מסיים ומיהו כו' בשני מקומות כו' דחזרה היא זו בבירור כו'. דמזה משמע דס"ל בשני לשונות הסמוכי' הסותרים זא"ז לא אמרינן דחזרה היא זו. וכן משמע קצת מלשון בעה"ת בשם ר"י מיגאש שכ' וכי אמרינן הלך אחר התחתון כו' אמרינן מיהדר קא הדר ביה מעליון כו' ע"ש בב"י משמע דבסמוכין לא אמרי' דהוה חזרה. אך מ"מ אין נפ"מ לדינא דהא מ"מ ס"ל דהולכים אחר הפחות שבלשונות. דאין לומר דכוונתם משום דאמרינן דפירושי קמפרש והולכין אחר הפי' הפחות דז"א דבהדיא כ' בעה"ת שדבריו סותרים זה את זה. אלמא דהולכין אחר הפחות שבלשונות אף שאין אומרי' פרושי קמפרש. וכן מוכרח בהדיא בש"ס (בב"מ דק"ב ב') אי מהתם ה"א פירושי קא מפרש כו' הרי דבאמת אמרינן דאין זה פירוש אף שהלשונות תכופי' זל"ז וכ"ה בב"ב שם דק"ה ע"ב. ואף דהיינו לרב דאמר תפוס לשון אחרון. מ"מ הרי כ' רשב"ם שם ד"ה דהתם. דבהא לא פליג שמואל עליה דרב כו' ולא מספקא לן אי פרושי מפרש או לא א"ו מיהדר קא הדר ביה כו'. וכ"כ התוס' בב"ב דק"ו סד"ה פרושי וז"ל ואצטריכו נמי שלשה מילי דשמואל כו' דפרושי קא מפרש כו' ע"ש הרי דבאמת ס"ל לשמואל שאין זה פי' ודבריו סותרים זא"ז וכ"כ עוד התוס' שם דק"ה ע"א ד"ה ובא מעשה. שהרי סותר זא"ז כו' וההיא דנזיר דמפרש דבריו כו' הרי ס"ל דהכא גבי מרחץ אין זה מפרש דבריו כ"א דבריו סותרים זא"ז והיינו גם לשמואל וכ"כ עוד בב"מ דק"ב ע"ב ד"ה ובא מעשה. ועוד דבהדיא אמרינן בגמ' בב"ב (דקל"ז ע"א) גבי הכותב נכסיו לבניו מהיום ולאחר מיתה. דהוה מספקינן בחזרה לולי שי"ל פי' גופא מהיום ופירי לאח"מ והיינו משום דהכי משמע טפי הא בעלמא מספקינן בחזרה אף שהלשונות סמוכין זל"ז ממש. ואף אם אפשר לומר בדוחק פרושי קמפרש אין זה מוציא מספק חזרה כנ"ל. וא"כ עכצ"ל מ"ש הרשב"א ובעה"ת דכשהם בב' מקומות אמרינן דחזרה היא זו בבירור. כוונתם דבכה"ג אמרינן שהחזרה הוא שמסכים כמו שאמר באחרונה. דהלך אחר התחתון משא"כ כשהלשונות סמוכים זל"ז אף שדבריו סותרי' זא"ז לא אמרינן דבודאי הסכים כמו שאמר באחרונה כ"א ספיקא היא שמא עיקר הסכמתו כמו שאמר בראשונה כו' והיינו דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון. ועי' בחי' הרשב"א רפ"ג דקדושין דנ"ט ד"ה אי חזרה הוי. שביאר בהדיא דמספקינן בחזרה ממש אפי' כשהוא דבור אחד ממש כמו מעכשיו ולאחר ל' יום כו' ולא כעין חזרה כ"א חזרה ממש ע"ש:
טוד
ומש"ע ראי' מח"מ סי' רנ"ז דקיי"ל גוף מהיום ופירי לאח"מ. ולא תלינן בחזרה כבר נת' דההיא שאני כמ"ש התוס' דיבמות צ"ג. ואע"ג שבנתי"מ ססי' קצ"ז כ' דהש"ע סי' רנ"ז לא ס"ל כהתוס' אלא דגם במעכשיו ולאחר ל' אמרינן בממון גוף מהיום ופירי לאח"ז. ועפ"ז יישב קושי' הט"ז ססי' קצ"ז. ובאמת לפע"ד לא נתכווין רמ"א סי' רנ"ז בהג"ה להכריע נגד התוס' דיבמות הנ"ל כ"א שהעתיק דעת הרשב"א וההיא דססי' קצ"ז כבר נת' התירוץ לעיל. ועוד דאפילו להרשב"א והר"ן דוקא בממון שי"ל הפי' גוף מהיום ופירי לאח"מ סמכינן ע"ז שהוא פי' טוב. משא"כ כשאין הפי' מרווח אפילו בממון תלינן בחזרה כדלעיל באריכות מהא דמרחץ ואיסתרא. וא"כ מי יאמר לנו דכאן זהו פי' טוב לפרש דבריו מה שאומר. טוט אייך וואש איר ווילט גייט אייך צום חזן אונ שרייבט דיא כתובה. שנאמר שכוונתו שהם יעשו נגד רצונו ושיהיו הקדושין בטלים הלא פי' זה גרוע מאד שירצה שיעשו דבר של בטלה. וה"ל כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תקס"ג שמפני שא"א בהקדש לומר הפי' גופא מהיום ופירי לאח"מ ע"כ אמרינן דחזרה הויא מספק כו' וה"נ י"ל כן מחמת ספק ערוה להחמיר כו' ועיין בפסחים (דף נ"ג ע"ב) בפרש"י ד"ה ה"ג. משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כו'. וכ"ש לשטת הרמב"ם שהביא הב"ש סי' קמ"ו לחלק בין ממון לקדושין וגרושין דאף היכא דבממון לא מספקינן בחזרה מ"מ בקדושין וגרושין משום חומרא דא"א מספקינן בחזרה. ועוד דבגמ' בקדושין (דף מ"ה ע"ב) איתא דרבא ס"ל דסמכינן על חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה בענין קדושין ע"ש. וא"כ בנד"ז ג"כ אם לא הי' רוצה בקדושין לגמרי למה הניח שיטרחו בסעודה להפסידה וכ"ש לפמ"ש בגב"ע שאביה ואמה אמרו שההכנות החופה והסעודה היו ברצון אביה כו'. ע"כ נלע"ד שיש להחמיר ג"כ לחוש לחזרה דהיינו שמה שאמר טוט אייך כו' הפי' שנותן רשות לקדשה ולהשיאה:
ומש"ע ראי' מח"מ סי' רנ"ז דקיי"ל גוף מהיום ופירי לאח"מ. ולא תלינן בחזרה כבר נת' דההיא שאני כמ"ש התוס' דיבמות צ"ג. ואע"ג שבנתי"מ ססי' קצ"ז כ' דהש"ע סי' רנ"ז לא ס"ל כהתוס' אלא דגם במעכשיו ולאחר ל' אמרינן בממון גוף מהיום ופירי לאח"ז. ועפ"ז יישב קושי' הט"ז ססי' קצ"ז. ובאמת לפע"ד לא נתכווין רמ"א סי' רנ"ז בהג"ה להכריע נגד התוס' דיבמות הנ"ל כ"א שהעתיק דעת הרשב"א וההיא דססי' קצ"ז כבר נת' התירוץ לעיל. ועוד דאפילו להרשב"א והר"ן דוקא בממון שי"ל הפי' גוף מהיום ופירי לאח"מ סמכינן ע"ז שהוא פי' טוב. משא"כ כשאין הפי' מרווח אפילו בממון תלינן בחזרה כדלעיל באריכות מהא דמרחץ ואיסתרא. וא"כ מי יאמר לנו דכאן זהו פי' טוב לפרש דבריו מה שאומר. טוט אייך וואש איר ווילט גייט אייך צום חזן אונ שרייבט דיא כתובה. שנאמר שכוונתו שהם יעשו נגד רצונו ושיהיו הקדושין בטלים הלא פי' זה גרוע מאד שירצה שיעשו דבר של בטלה. וה"ל כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תקס"ג שמפני שא"א בהקדש לומר הפי' גופא מהיום ופירי לאח"מ ע"כ אמרינן דחזרה הויא מספק כו' וה"נ י"ל כן מחמת ספק ערוה להחמיר כו' ועיין בפסחים (דף נ"ג ע"ב) בפרש"י ד"ה ה"ג. משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כו'. וכ"ש לשטת הרמב"ם שהביא הב"ש סי' קמ"ו לחלק בין ממון לקדושין וגרושין דאף היכא דבממון לא מספקינן בחזרה מ"מ בקדושין וגרושין משום חומרא דא"א מספקינן בחזרה. ועוד דבגמ' בקדושין (דף מ"ה ע"ב) איתא דרבא ס"ל דסמכינן על חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה בענין קדושין ע"ש. וא"כ בנד"ז ג"כ אם לא הי' רוצה בקדושין לגמרי למה הניח שיטרחו בסעודה להפסידה וכ"ש לפמ"ש בגב"ע שאביה ואמה אמרו שההכנות החופה והסעודה היו ברצון אביה כו'. ע"כ נלע"ד שיש להחמיר ג"כ לחוש לחזרה דהיינו שמה שאמר טוט אייך כו' הפי' שנותן רשות לקדשה ולהשיאה:
טזה
ועוד דבנד"ז אף גם אם נאמר דאין כאן חזרה ופרושי קא מפרש דבריו יותר קרוב הפירוש להחמיר מהפירוש להקל. שהרי אם באנו לומר הפי' להקל היינו שהוא אינו נותן רשות כלל לקדשה ומה שאמר טוט זיך היינו מדעתכם כמו קטנה שהשיאה אמה שלא מרצון האב והאב כאן. דא"כ אין זה שום קדושין ולפי"ז ציוה לעשות דבר בטלה. וטרחת הסעודה הוא להפסד. והרי י"ל הפירוש איפכא. טוט זיך כו' היינו שנותן להם רשות לקדשה. ואף שאמר שאינו רוצה גם עכשיו מ"מ אין רצונו להעמיד על דבריו כ"א מבטל רצונו למעשה לרצון אשתו וזהו ממש כעין המעשה הנז' בגמ' (דף מ"ה) כפתיה עד דאמר תהוי לקריבה. רק שמ"מ אין רצונו כ"כ לעבור על מדותיו ולקדשה בעצמו כ"א שיהיו הקדושין נעשין על ידם אבל הוא ברשותו. ונמצא זה נק' נתקדשה מדעת אביה ממש. אע"פ שבאמת אין לו חפץ בקדושין אלו מאחר שמ"מ נתן רשות לקדשה. ולא גרע מגט המעושה דכשאמר רוצה אני ה"ל גט אע"פ שנעשה ע"י עישוי גמור רק כשהוא מעושה כדין בישראל אף שידענו שבאמת לבו בל עמו. כ"ש הכא דאין כאן עישוי כלל רק ע"ד כפתי' בדברים שאף שאמר שאין לו רצון בזה באמת אבל מ"מ מאחר שאעפ"כ נותן רשות לקדשה ה"ז קדושין גמורים ואף שאין זה מוכרח שהפי' כן ואפשר לומר ג"כ דהפי' טוט זיך כו' שלא ברשות. מ"מ יותר קרוב הפי' דה"ל כנותן רשות. ולפחות ספיקא מיהו הויא:
ועוד דבנד"ז אף גם אם נאמר דאין כאן חזרה ופרושי קא מפרש דבריו יותר קרוב הפירוש להחמיר מהפירוש להקל. שהרי אם באנו לומר הפי' להקל היינו שהוא אינו נותן רשות כלל לקדשה ומה שאמר טוט זיך היינו מדעתכם כמו קטנה שהשיאה אמה שלא מרצון האב והאב כאן. דא"כ אין זה שום קדושין ולפי"ז ציוה לעשות דבר בטלה. וטרחת הסעודה הוא להפסד. והרי י"ל הפירוש איפכא. טוט זיך כו' היינו שנותן להם רשות לקדשה. ואף שאמר שאינו רוצה גם עכשיו מ"מ אין רצונו להעמיד על דבריו כ"א מבטל רצונו למעשה לרצון אשתו וזהו ממש כעין המעשה הנז' בגמ' (דף מ"ה) כפתיה עד דאמר תהוי לקריבה. רק שמ"מ אין רצונו כ"כ לעבור על מדותיו ולקדשה בעצמו כ"א שיהיו הקדושין נעשין על ידם אבל הוא ברשותו. ונמצא זה נק' נתקדשה מדעת אביה ממש. אע"פ שבאמת אין לו חפץ בקדושין אלו מאחר שמ"מ נתן רשות לקדשה. ולא גרע מגט המעושה דכשאמר רוצה אני ה"ל גט אע"פ שנעשה ע"י עישוי גמור רק כשהוא מעושה כדין בישראל אף שידענו שבאמת לבו בל עמו. כ"ש הכא דאין כאן עישוי כלל רק ע"ד כפתי' בדברים שאף שאמר שאין לו רצון בזה באמת אבל מ"מ מאחר שאעפ"כ נותן רשות לקדשה ה"ז קדושין גמורים ואף שאין זה מוכרח שהפי' כן ואפשר לומר ג"כ דהפי' טוט זיך כו' שלא ברשות. מ"מ יותר קרוב הפי' דה"ל כנותן רשות. ולפחות ספיקא מיהו הויא:
יזו
אך כ"ז לפי לשון הנז' בשו"ת הרבנים שהעד מעיד שהאב אמר הלשון הנז' לעיל איך וויל ניט טוט אייך וואש איר ווילט וכ"ש אם אמר הלשון גייט אייך צום חזן שרייבט דיא כתובה ע"ז יש לדון דמה שאמר טוט אייך כו' וכ"ש מה שאמר גייט אייך כו' הוי חזרה שנותן רשות לקדשה ולהשיאה. אך בגוף הגב"ע מבואר שר' יחזקאל העיד וז"ל בשעת חופה האט מו' שמשון אבי הכלה ניט גיוואלט גיין להחזן צו שרייבען דיא כתובה ער האט גיזאגט איך האב פריער ניט גיוואלט איך וויל היינט ניט גייט אייך צום חזן שרייבט אייך דיא כתובה עש האט צו מיר ניט. בין איך גיגאנגען צום חזן און האב גישריבין דיא כתובה אונ באיי דער חופה איז ער ניט גיווען עכ"ל. א"כ מאחר שאחר תיבת גייט אייך צום חזן און שרייבט אייך דיא כתובה הוסיף עוד ואמר עש האט צו מיר ניט. משמע שאין הפי' גייט אייך כו' שנותן להם רשות וכח ע"ז דא"כ מהו עש האט צו מיר ניט. הלא אם נותן להם רשות. הן הן שלוחיו. וכלשון המשנה פ"ד דקדושין דף (ע"ח ב') מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו כו' וכמ"ש הריב"ש בפשיטות בתשו' סי' קצ"ג דאם נתן לה רשות הרי עשאה שליח כו'. ומדאמר עש האט צו מיר ניט. משמע ודאי דלא נתכוין לעשות שלוחים שלו. וא"כ עכצ"ל פי' דבריו גייט אייך צום חזן כו' שאין זה ע"ד נתינת רשות. כ"א גייט אייך כו' בלי שליחותו. אך זהו דוחק דמ"מ לשון גייט אייך כו' שרייבט כו' משמע נתינת רשות. ומה שסיים עש האט צו מיר ניט י"ל משום דקסבר שכל שאין זה דרך ציווי ממש ממנו אין זה שליחות ממנו. ולא כולי עלמא דינא גמירי דנתינת רשות היינו שליחות. ומאחר שבאמת זהו לשון שליחות כדמוכח מהמשנה וכמ"ש הריב"ש. א"כ מפני שאמר אח"כ עש האט צו מיר ניט י"ל דלא עקר לשליחותיה. כי כוונתו אינו לעקור הנתינת רשות רק להודיע שאין זה ציווי ממנו ואין לו חפץ בזה רק שמבטל רצונו למעשה ונותן להם רשות. אך מ"מ נראה מאחר שבאמת משמעות לשון עש האט צו מיר ניט. היינו שאינן שלוחים שלו. א"כ אף את"ל שבלבו נתכוין בענין אחר ע"ד שנת'. מ"מ הולכים אחר משמעות הלשון ואין כאן שליחות וכמ"ש הרשב"א בחידושיו רפ"ג דקדושין (דף ס' ע"א) אהא דאמר אביי בגמ' שם מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ותיבעי גיטא מכל חד וחד קמ"ל. ולא שירדו חכמים לסוף דעתן של בריות שאין אומר כך אלא כולן משום תנאי או כולן משום חזרה אלא שלחכמים נסתפק להן משמעות הלשון האיך והלכך אע"פ שזה אומר לכך נתכוונתי וזה אומר אני בהיפך זה נתכוונתי אנו אין לנו אלא לדקדק עיקר משמעות הלשון ודינו שכוונת המקדש אינה נשמעת לעדים ואין כאן עדים אלא מעיקר הלשון ומשמעותו עכ"ל. וא"כ ה"ה בנד"ז מאחר שלשון עש האט צו מיר ניט משמע ודאי דאינן שלוחים שלו הולכים אחר לשון זה. ואף שהה"מ פ"ז מהל' אישות הובא ב"י סי' מ' פי' דהרמב"ם לא ס"ל כאביי אלא דמספקינן ליה בתנאה לחוד ובחזרה לחוד ובתנאה וחזרה כהדדי. מ"מ הרי הרא"ש והרמב"ן הובאו ב"י שם ס"ל בפשיטות כאביי. ועוד גם להרמב"ם י"ל דהלשון ההוא דוקא סובל ב' פירושים ממש. אבל כאן לשון עש האט צו מיר ניט. משמע ודאי דאין כאן שליחות ממנו. ואין לומר דמ"מ אין זה מספיק מלהוציא הלשון גייט אייך כו' שרייבט כו' מנתינת רשות. ומה שאמר אח"כ עש האט צו מיר ניט. זהו חזרה. וחיישינן לתפוס לשון ראשון. דמ"מ אין כאן חשש כיון שבתחלת דבריו אמר ג"כ איך וויל היינט ניט כו' וגם סוף דבריו ג"כ כן. א"כ ודאי לא חיישינן למה שבאמצעית דבריו משמע נתינת רשות דהא בין ללשון ראשון בין ללשון אחרון אין כאן שליחות ממנו כו'. וגם דבריו האמצעיים הוא לשון מסופק. ולכן אם בתחלה וסוף אמר הלשון הנז' לעיל ודאי אין לחוש לנתינת רשות. ומיהו לפי מ"ש הרבנים שלא נז' בדבריהם שסיים עש האט צו מיר ניט. י"ל דה"ל כנתינת רשות. אף שלא הזכיר בפי' רק שרייבט דיא כתובה. ולא חופה וקדושין. מ"מ ענין הכתובה היינו להשיאה לחופה וקדושין. ועיין במרדכי בכתובות פרק מי שהי' נשוי סי' רמ"ב שכתב דגבי שליחות לא בעינן רק גילוי דעת כו' ועי' בהרא"ש פ"ב דקדושין סי' ז' שאם גילה בדעתו כו'. וצ"ע בהריב"ש סי' קצ"ג בד"ה אבל עדות ר' זרח במ"ש ואע"פ שאינו אומר בפי' שתהי' שליח שלו מהני דלא מפקינן בר"פ המדיר אלא כל הזן אינו מפסיד כו' וע"ש לעיל מיני' בד"ה גם עדות רבי יהודה כו'. וכ"ש שאמר עוד לשון אחר איך וויל ניט טוט אייך וואש איר ווילט שלשון וואש איר ווילט כולל ג"כ חופה וקדושין. ושם לא סיים עש האט צו מיר ניט. י"ל שהלשון טוט אייך וואש איר ווילט ה"ל נתינת רשות להשיאה. ואף את"ל שבלשון איך וויל ניט טוט אייך וואש איר ווילט דוחק לומר דפירושי קא מפרש דאע"פ שאינו רוצה מ"מ נותן רשות דאיך יתיישבו שני הענינים יחד מ"מ י"ל דבאמת טוט אייך וואש איר ווילט הוא חזרה ממה שאמר איך וויל ניט וכמבואר למעלה דחיישינן לחזרה במעכשיו ולאחר שלשים יום אע"ג דאינו סובל יותר חזרה מבלשון זה כו':
אך כ"ז לפי לשון הנז' בשו"ת הרבנים שהעד מעיד שהאב אמר הלשון הנז' לעיל איך וויל ניט טוט אייך וואש איר ווילט וכ"ש אם אמר הלשון גייט אייך צום חזן שרייבט דיא כתובה ע"ז יש לדון דמה שאמר טוט אייך כו' וכ"ש מה שאמר גייט אייך כו' הוי חזרה שנותן רשות לקדשה ולהשיאה. אך בגוף הגב"ע מבואר שר' יחזקאל העיד וז"ל בשעת חופה האט מו' שמשון אבי הכלה ניט גיוואלט גיין להחזן צו שרייבען דיא כתובה ער האט גיזאגט איך האב פריער ניט גיוואלט איך וויל היינט ניט גייט אייך צום חזן שרייבט אייך דיא כתובה עש האט צו מיר ניט. בין איך גיגאנגען צום חזן און האב גישריבין דיא כתובה אונ באיי דער חופה איז ער ניט גיווען עכ"ל. א"כ מאחר שאחר תיבת גייט אייך צום חזן און שרייבט אייך דיא כתובה הוסיף עוד ואמר עש האט צו מיר ניט. משמע שאין הפי' גייט אייך כו' שנותן להם רשות וכח ע"ז דא"כ מהו עש האט צו מיר ניט. הלא אם נותן להם רשות. הן הן שלוחיו. וכלשון המשנה פ"ד דקדושין דף (ע"ח ב') מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו כו' וכמ"ש הריב"ש בפשיטות בתשו' סי' קצ"ג דאם נתן לה רשות הרי עשאה שליח כו'. ומדאמר עש האט צו מיר ניט. משמע ודאי דלא נתכוין לעשות שלוחים שלו. וא"כ עכצ"ל פי' דבריו גייט אייך צום חזן כו' שאין זה ע"ד נתינת רשות. כ"א גייט אייך כו' בלי שליחותו. אך זהו דוחק דמ"מ לשון גייט אייך כו' שרייבט כו' משמע נתינת רשות. ומה שסיים עש האט צו מיר ניט י"ל משום דקסבר שכל שאין זה דרך ציווי ממש ממנו אין זה שליחות ממנו. ולא כולי עלמא דינא גמירי דנתינת רשות היינו שליחות. ומאחר שבאמת זהו לשון שליחות כדמוכח מהמשנה וכמ"ש הריב"ש. א"כ מפני שאמר אח"כ עש האט צו מיר ניט י"ל דלא עקר לשליחותיה. כי כוונתו אינו לעקור הנתינת רשות רק להודיע שאין זה ציווי ממנו ואין לו חפץ בזה רק שמבטל רצונו למעשה ונותן להם רשות. אך מ"מ נראה מאחר שבאמת משמעות לשון עש האט צו מיר ניט. היינו שאינן שלוחים שלו. א"כ אף את"ל שבלבו נתכוין בענין אחר ע"ד שנת'. מ"מ הולכים אחר משמעות הלשון ואין כאן שליחות וכמ"ש הרשב"א בחידושיו רפ"ג דקדושין (דף ס' ע"א) אהא דאמר אביי בגמ' שם מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ותיבעי גיטא מכל חד וחד קמ"ל. ולא שירדו חכמים לסוף דעתן של בריות שאין אומר כך אלא כולן משום תנאי או כולן משום חזרה אלא שלחכמים נסתפק להן משמעות הלשון האיך והלכך אע"פ שזה אומר לכך נתכוונתי וזה אומר אני בהיפך זה נתכוונתי אנו אין לנו אלא לדקדק עיקר משמעות הלשון ודינו שכוונת המקדש אינה נשמעת לעדים ואין כאן עדים אלא מעיקר הלשון ומשמעותו עכ"ל. וא"כ ה"ה בנד"ז מאחר שלשון עש האט צו מיר ניט משמע ודאי דאינן שלוחים שלו הולכים אחר לשון זה. ואף שהה"מ פ"ז מהל' אישות הובא ב"י סי' מ' פי' דהרמב"ם לא ס"ל כאביי אלא דמספקינן ליה בתנאה לחוד ובחזרה לחוד ובתנאה וחזרה כהדדי. מ"מ הרי הרא"ש והרמב"ן הובאו ב"י שם ס"ל בפשיטות כאביי. ועוד גם להרמב"ם י"ל דהלשון ההוא דוקא סובל ב' פירושים ממש. אבל כאן לשון עש האט צו מיר ניט. משמע ודאי דאין כאן שליחות ממנו. ואין לומר דמ"מ אין זה מספיק מלהוציא הלשון גייט אייך כו' שרייבט כו' מנתינת רשות. ומה שאמר אח"כ עש האט צו מיר ניט. זהו חזרה. וחיישינן לתפוס לשון ראשון. דמ"מ אין כאן חשש כיון שבתחלת דבריו אמר ג"כ איך וויל היינט ניט כו' וגם סוף דבריו ג"כ כן. א"כ ודאי לא חיישינן למה שבאמצעית דבריו משמע נתינת רשות דהא בין ללשון ראשון בין ללשון אחרון אין כאן שליחות ממנו כו'. וגם דבריו האמצעיים הוא לשון מסופק. ולכן אם בתחלה וסוף אמר הלשון הנז' לעיל ודאי אין לחוש לנתינת רשות. ומיהו לפי מ"ש הרבנים שלא נז' בדבריהם שסיים עש האט צו מיר ניט. י"ל דה"ל כנתינת רשות. אף שלא הזכיר בפי' רק שרייבט דיא כתובה. ולא חופה וקדושין. מ"מ ענין הכתובה היינו להשיאה לחופה וקדושין. ועיין במרדכי בכתובות פרק מי שהי' נשוי סי' רמ"ב שכתב דגבי שליחות לא בעינן רק גילוי דעת כו' ועי' בהרא"ש פ"ב דקדושין סי' ז' שאם גילה בדעתו כו'. וצ"ע בהריב"ש סי' קצ"ג בד"ה אבל עדות ר' זרח במ"ש ואע"פ שאינו אומר בפי' שתהי' שליח שלו מהני דלא מפקינן בר"פ המדיר אלא כל הזן אינו מפסיד כו' וע"ש לעיל מיני' בד"ה גם עדות רבי יהודה כו'. וכ"ש שאמר עוד לשון אחר איך וויל ניט טוט אייך וואש איר ווילט שלשון וואש איר ווילט כולל ג"כ חופה וקדושין. ושם לא סיים עש האט צו מיר ניט. י"ל שהלשון טוט אייך וואש איר ווילט ה"ל נתינת רשות להשיאה. ואף את"ל שבלשון איך וויל ניט טוט אייך וואש איר ווילט דוחק לומר דפירושי קא מפרש דאע"פ שאינו רוצה מ"מ נותן רשות דאיך יתיישבו שני הענינים יחד מ"מ י"ל דבאמת טוט אייך וואש איר ווילט הוא חזרה ממה שאמר איך וויל ניט וכמבואר למעלה דחיישינן לחזרה במעכשיו ולאחר שלשים יום אע"ג דאינו סובל יותר חזרה מבלשון זה כו':
יחז
אך באמת זאת נראה דאף גם אם סיים עש האט צו מיר ניט. היינו ממש ענין הפקיר זכות שיש לו בה שכ' רש"י בקדושין (דף מ"ו ע"א) כמו שכ' הרב מוה' שאול נ"י. דכיון דאמר איך האב פריער ניט גיוואלט איך וויל היינט ניט גייט אייך צום חזן שרייבט דיא כתובה. אין לך הפקיר זכותו שיש לו בה יותר מזה. ואף שסיים עש האט צו מיר ניט. היינו שבאמת אין כאן שליחות רק שמ"מ אין זה כאומר שלא יהי' מעשיהם כלום לפי שאינו רוצה. דא"כ מהו גייט אייך כו'. אלא הפי' שאינו מבטל מעשיהם אלא שהוא אינו עושה מאומה בזה ולא איכפת ליה כלל יעשו מה שיעשו. א"כ היינו ממש הפקיר זכותו כו'. ורואה אני שהדברים ק"ו מדין נתקדשה שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת ואביה כאן לרב הונא ורבא הוי קדושין. משום דכיון ששתק כ"כ אמרינן דהפקיר זכותו שיש לו כדפרש"י. כ"ש הכא דהפקיר זכותו בפה מלא. ובכה"ג י"ל אפילו ר' ירמיה לא פליג. דלא פליג אלא בשתיק לגמרי דאין לנו ראיה שהפקיר זכותו אלא י"ל מירתח קא רתח משא"כ כשאמר בפי' שמפקיר זכותו ושיעשו הם מה שיעשו י"ל דלא פליג על רב הונא. גם יש עוד עדיפות הכא שהפקיר הזכות קודם למעשה החופה וקדושין כו' משא"כ התם. (עיין מפתחות):
אך באמת זאת נראה דאף גם אם סיים עש האט צו מיר ניט. היינו ממש ענין הפקיר זכות שיש לו בה שכ' רש"י בקדושין (דף מ"ו ע"א) כמו שכ' הרב מוה' שאול נ"י. דכיון דאמר איך האב פריער ניט גיוואלט איך וויל היינט ניט גייט אייך צום חזן שרייבט דיא כתובה. אין לך הפקיר זכותו שיש לו בה יותר מזה. ואף שסיים עש האט צו מיר ניט. היינו שבאמת אין כאן שליחות רק שמ"מ אין זה כאומר שלא יהי' מעשיהם כלום לפי שאינו רוצה. דא"כ מהו גייט אייך כו'. אלא הפי' שאינו מבטל מעשיהם אלא שהוא אינו עושה מאומה בזה ולא איכפת ליה כלל יעשו מה שיעשו. א"כ היינו ממש הפקיר זכותו כו'. ורואה אני שהדברים ק"ו מדין נתקדשה שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת ואביה כאן לרב הונא ורבא הוי קדושין. משום דכיון ששתק כ"כ אמרינן דהפקיר זכותו שיש לו כדפרש"י. כ"ש הכא דהפקיר זכותו בפה מלא. ובכה"ג י"ל אפילו ר' ירמיה לא פליג. דלא פליג אלא בשתיק לגמרי דאין לנו ראיה שהפקיר זכותו אלא י"ל מירתח קא רתח משא"כ כשאמר בפי' שמפקיר זכותו ושיעשו הם מה שיעשו י"ל דלא פליג על רב הונא. גם יש עוד עדיפות הכא שהפקיר הזכות קודם למעשה החופה וקדושין כו' משא"כ התם. (עיין מפתחות):
יטולכאורה יש בזה עוד מקום עיון דהא קיי"ל דהפקר היינו דוקא כשמפקיר לכל כשמטה כמבואר בש"ע ח"מ סי' רע"ג ס"ה. ועיין בהר"ש רפ"ו דפאה שהביא פלוגתא דר' יוחנן ור"ל במפקיר לאנשי עיר אחת ולא לאנשי עיר אחרת דלר"י הוי הפקר ולר"ל לא הוי הפקר. ומלשון הש"ע נ' דס"ל כר"ל מדקאמר כשמטה והר"ש לא הכריע בזה וכן בתוס' דגיטין (דף מ"ז סע"א) וכ"ה בשט"מ פרק אלו מציאות דל"א בשם תוס' שאנץ. ועכ"פ גם לר' יוחנן דוקא לכל בני העיר נק' הפקר משא"כ לעניים ולא לעשירים מבואר משנה שלימה רפ"ו דפיאה דאינו הפקר. וא"כ זה שמפקיר זכותו אדעתא למוסרו לאשתו שהיא תעשה בקידושי ונישואי בתם כרצונה אין זה הפקר כלל. וכיון שאינו הפקר א"כ לא יצתה מרשותו. אך באמת צריך לומר דמ"ש רש"י הפקיר זכותו אין ר"ל ממש כדין הפקר. אלא כוונתו שזכותו שיש לו בבתו סילק עצמו מזכות זה כאומר אי אפשי בזכות זה. אע"ג דלא שייך ממש לומר שהפקירו בענין שיוכלו לזכות בזכות זה כל העולם כשאר הפקר נכסים דהא דברי רש"י היינו על ענין נתקדשה שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת אביה ואביה כאן א"כ כשהפקיר זכותו ממילא היינו דקדושין ונשואין אילו קיימין. וא"כ א"א לקיים ענין ההפקר רק באופן שיזכה בה איש א' לבד הוא המקדש ואפ"ה מהני. א"ו דלא בעינן בהפקר זה שיהי' שייך בו דין הפקר של נכסים ממש בכל הצדדים רק הכוונה דדומה להפקר בצד א' היינו במה שמסלק זכותו ועי"ז ממילא יכולה להתקדש דכל זמן שרשותו עלי' אין לה יד להתקדש בלי ידיעתו ורצונו. אבל כשמסלק זכותו יכולה להתקדש. ועוד דעכצ"ל דגם בענין סילוק זה שמסלק זכותו שיש לו בה אינו דומה לסילוק זכות שמסלק זכותו מנכסיו כשמפקיר נכסיו. דהנה לכאורה צ"ל כשמפקיר זכותו שיש לו בה איך עי"ז יכולה להתקדש ולהנשא מעצמה מדאו' מהו החילוק בינה ליתומה שאין לה אב שאין קדושין שלה כלום מדאורייתא. וכעין זה איתא בהרא"ש פ"ק דקדושין סי' כ"ה אבל יתומה קטנה נהי שיש לה כח לזכות לעצמה אין לה כח להקנות א"ע לבעלה דאין מעשה קטנה כלום. אבל האב מקנה אותה לבעל בקבלת קידושיה עכ"ל. וא"כ כשהאב מפקיר זכותו שיש לו בה הרי אינו עושה מעשה ההקנאה לבעל. וא"כ מ"ש מיתומה קטנה ולכן עכצ"ל דהכא עדיף כי זה שמפקיר ומסלק כחו אנו חושבין כאלו נותן רשות להתקדש וה"ל כנתקדשה מדעת. שהרי מדעתו ורצונו הוא מפקיר זכותו. ומניחה להתקדש משא"כ ביתומה ל"ל הכי. וה"ה כשמת האב אחר שהפקיר זכותו ועדיין לא נתקדשה ודאי אין קדושין שלה כלום מדאורייתא. כי כשמת האב שוב אין כאן שום דעת האב בשעת הקדושין. ועיין בהריטב"א פ"ק דקדושין (דף י"ט) גבי אמר לה צאי וקבלי קדושיך ומת דא"א לה להתקדש עוד והיינו מטעם הנ"ל. אבל כשהאב קיים אנו חושבין זה שמדעתו הוא מסלק א"ע ממנה ע"ד להניחה להתקדש כאילו יש כאן דעת האב. וא"כ מאחר שאדרבא מוכרחים אנו לומר שגם אחר שהפקיר זכותו נחשב כאילו יש רשותו עלי' לומר שמדעתו נתקדשה. והוא ההפך משאר הפקר ששם עיקר הענין לומר שהבעלים נסתלקו מזה לגמרי ולכן אם מתו אחר ההפקר לא נגרע כח ההפקר. משא"כ הכא דכשמת תו לא מהני ההפקר כלל כנ"ל. ולכן ממילא מובן דא"צ כאן שיהי' כדין הפקר נכסים שיוכלו כל העולם דוקא לזכות משום דילפינן משמטה. אבל הכא אין זה ענין לשמטה. דהא בשמטה יוצאה הקרקע מרשותו לגמרי משא"כ הכא כנ"ל. אלא עיקר כוונת רש"י שקורא הפקיר זכותו היינו דהכריח מהגמ' שזה שמדעתו ורצונו הוא מסלק זכותו ממנה ומניחה להתקדש ולהנשא מהני. וה"ז כעין הפקר וכה"ג מצינו ג"כ בגמ' שקוראים לכה"ג הפקר. אע"ג שאינו הפקר ממש כשמטה ואין לו דין הפקר. כמ"ש בב"ק (דף קי"ו ע"א) אדעתא דאריה אפקרי' אדעתא דכ"ע לא אפקרי'. ובגיטין (דף מ"ז סע"א) נהי דמפקרי אדעתא דישראל כו' ע"ש והרי כה"ג אין לזה דין הפקר שבגמ' ועי' בתוס' דב"ב פי"נ (דף קל"ז ע"א). ואפ"ה נק' הפקר אדעתא דאריה אפקריה. והוא לשון מושאל. וכך עד"ז נתכוין רש"י במש"כ או הפקיר זכותו כו'. אע"ג דאפקרי' רק אדעתא דידה מהני מטעם הנ"ל. וה"ה בנד"ז שהפקיר זכותו והניחו ע"ד אשתו ודעימה בעסק הקדושין שקידשה הבת והשיאה לאיש ההוא הוי קדושין גמורין מדאורייתא לפ"ד רש"י. וכן דעת הר"ן שם והריב"ש סי' קצ"ג דאוכלת בתרומה דאורייתא דלא כהפנ"י. והנה במה שנת' בפי' וענין הפקיר זכותו שכ' רש"י נסתלק הקושיא שהקשה המופ' מוהר"ר פסח נ"י על שטת רש"י. הא הפקר צ"ל דוקא בפה ולא בלב כו' לפ"ד הר"ן ריש פסחים ועוד הקשה ע"ז. והנה באמת אף אם לא היינו מוצאים תירוץ על דברי רש"י. מי הוא זה שיערב לבו להשיג עליו במקום שלא הקשו שום אחד מהראשונים על דבריו. ודי לנו להבין דבריו. אכן באמת כבר נת' דלק"מ ודברי רש"י מוכרחים ג"כ בגמרא. והפקר זה אינו אלא שם המושאל לענין סילוק זכות כו' וכנ"ל. הרי מבואר טעמים הרבה להחמיר אף אם הי' כאן עדות המועיל שאמר האב מה שמעיד ר' יחזקאל:
כח אך באמת אף את"ל דלשון זה לא משמע הפקיר זכותו מ"מ כיון שאין ע"ז רק עד א' וגם הוא קרוב שהרי היא לו אשת חורגו דפסול להעיד לה כמ"ש בגמ' פז"ב (דף כ"ז ע"ב) וכ"ש דעדות זו הוא ג"כ על חורגו שמעיד שזו אינה אשתו. ואנו מחזיקין שהיא אשתו. א"כ פשיטא דאין בעדות זו ממש להוציאה מחזקתה ולכן צריך לחקור אם היתה בחזקת אשת איש ע"י החופה וקדושין או לא כיון שעכ"פ ידוע בודאי גם בלא העד שאביה לא הי' בשעת חופה. והנה פשוט דלרב הונא ורבא דס"ל דנתקדשה שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת אוכלת בתרומה דאורייתא. א"כ פשיטא דלפ"ז בנ"ד הוי בחזקת אשת איש מדאורייתא. דלכל היותר אין לנו להחזיק זה שלא הי' האב בשעת החופה וקדושין. רק כאילו נתקדשה וניסת שלא לדעתו ושתיק. אבל אין לנו להחזיק זה כאילו אמר שאינו רוצה דהא אין לנו עדות ע"ז שאמר כן רק הקרוב הנ"ל והוא אינו נאמן. ועוד דהא יש לנו ראי' דשתיק שהרי אחר החו"ק הי' הבעל בבית חמיו עם אשתו הנ"ל כמה שבועות. וזה לא גרע עכ"פ משתיק ועדיף מיניה טובא. וגם באמת אדרבה קרוב לומר שזהו בחזקת שנתקדשה ונשאת מדעתו. כי פי' וענין נתקדשה שלא מדעת פירש"י (דף מ"ד ע"ב) לא אמר לה אביה לקבלם ולא ידע. (ודף מ"ה סע"ב) גבי ונשאת שלא לדעת פרש"י ולא הודיעתו. ובנד"ז א"א לומר שבתו לא הודיעתו שהרי גם הכנת הסעודה הי' ע"פ הסכם האב. וגם פרסום כזה הנהוג עכשיו בנשואין בכלי זמר לפני כל הקהל ועדה ודאי שידע מכל אלה. וא"כ איך נחזיק כ"ז בחזקת נתקדשה וניסת שלא מדעתו. דהיינו שלא ידע ולא הודיעתו. והכא אנן סהדי דידע והודיעתו מכ"ז. ואף דהר"ן כ' תחלת הסוגיא ואפילו בשאביה כאן כל שלא נתרצה האב בפירוש כו'. י"ל דהיינו כמ"ש הריב"ש סי' תע"ט או אם הוא כאן ולא הי' שם בשעת הקדושין ולא נתקדשה בפניו זה נק' שלא לדעת כמו שפרש"י ז"ל שם לא אמר לה אביה לקבלם ולא ידע עכ"ל משמע דס"ל דכשנתקדשה בפניו אף שלא אמר לה לקבלה חיישינן דה"ל מדעת האב. אמנם בתשו' הרשב"א סי' אלף רי"ט משמע לכאורה דגם כה"ג י"ל דנק' נתקדשה שלא לדעת האב ע"ש בהשאלה בפני האב כו' אך י"ל דהיינו בדידעו העדים שלא נתרצה האב בפי'. משא"כ מהסתם אמרינן שידע ובידיעתו נעשה. וכמו שסיים הרשב"א שם כי בודאי נראים הדברים שע"פ האב וברצונו נתקדשה ונשאת כו'. ובנד"ז אף שלא הי' האב בשעת חופה וקדושין מ"מ מאחר שנעשו בפרסום כהנ"ל א"כ פשיטא שידע מזה. וא"כ אין זה דומה לנתקדשה שלא לדעת שפי' רש"י ולא ידע וכמ"ש הריב"ש. ויש לדמותו למ"ש בגמ' דקדושין (דף נ' ע"ב) גבי סבלונות דבאתרי דרובא מקדשי והדר מסבלי. וה"נ עכ"פ רוב חופה וקדושין הנעשים בכיוצא בזה הנהוג עכשיו בתופים ובמחולות בפני קהל ועדה וסעודות ודאי הם ע"פ רצון האב ואע"ג שם כ' הב"ש סי' מ"ה ססק"א דאפי' במקום שרובא מקדשי והדר מסבלי מ"מ אין בסבלונות רק חשש בעלמא ולא חזקה גמורה והוא מהתה"ד סי' ר"ז ובפסקיו סי' ע"ד נ' דהטעם משום דעל כרחינו זה המאורע אינו דומה להרוב דרובא אורחייהו לקדושי ברישא ואח"כ שולח סבלונות וכאן אנו רוצים לומר דסבלונות אלו הם לשם קדושין לפרש"י א"כ אינו ממש כמו הרוב לכן אין זה רק חששא. ולפי' תוס' דהחשש שמא קידשה כבר י"ל דבאמת ברובא מקדשי תחלה הוי איסור דאורייתא וכן דקדק הבית מאיר מתשו' רשב"א שבב"י ומכ"ש כו' וכ"מ בהריטב"א דאפי' לענין לחוש למיעוטא כ' דספיקא דאורייתא הוא. א"כ ברובא מקדשי ודאי ה"ל חמור מספיקא דאורייתא. וכ"ד החמ"ח סי' מ"ה סק"ז ואף להב"ש סס"ק י' יש לחלק דהתם לאחזוקי כולא מילתא אינו אלא חששא. משא"כ הכא דודאי יש כאן חו"ק ואנו מסופקים על רצון האב ע"ז ודאי מהני הרוב וכעין זה חילק הר"ן בפ"ק דקדושין גבי מש"ש בגמ' (דף י"ב) ההוא דקדיש באבנא דכוחלא כו' היינו לאחזוקי כולי מילתא משום קלא כו' לא חיישינן לקלא דלא אתחזק אבל הכא דפשטה ידה וקיבלה קדושין אלא דלא ידעינן אי אית בהו שוה פרוטה אפילו בקלא דלא אתחזק חיישינן עכ"ל. ועיין בב"ש ססי' מ"ה ס"ק כ"ג בשם הטור. וגם הנה בגמ' (דף מ"ה ע"ב) סמכו אפילו לקולא אהא דלא חציף אינש לשוי' אבוה שליח כן י"ל אנד"ז דבודאי לא חציפא הבת לילך לחופה בפרסום כזה מבלי שאלת פי אביה ובלי ברכתו כנהוג. גם הנה גבי אבנא דכוחלא לולי שנתברר שעכ"פ עכשיו אין ש"פ ודאי מספק היא אסורה לכ"ע וכ"ש לשמואל דאפילו ודאי אינו ש"פ כאן חיישינן שמא ש"פ במדי. א"כ מדוע לא נחוש ג"כ שנתקדשה וניסת מרצון האב ואע"ג דשמואל באמת חייש לנתרצה האב ואנן קיי"ל כרבינא מיהו הא התם קיי"ל כשמואל. וצריך לומר דדוקא כשידוע שהנשואין היה שלא מדעתו בהא ל"ח שמא נתרצה כיון דעכשיו ודאי אין כאן קדושין. משא"כ גבי אבנא דכוחלא שהספק שבשעת קדושין היה ש"פ או שמא ש"פ במדי. או י"ל ספק דש"פ הוא קרוב יותר. ושמא ש"פ במדי זהו רק חומרא דרבנן. ומ"מ גם לפ"ז בנד"ז שהספק ג"כ קרוב שהיה מדעת האב מטעמי' הנ"ל ודאי חיישינן ואף את"ל דליכא בכה"ג רובא כ"כ כי יש לומר דזה שתשמע לציווי אמה בלתי רצון אביה אין שייך כ"כ ע"ז לומר רובא ומיעוטא וגם לא שייך לבדות סברא לומר ע"ז לא חציפא הבת כו' מ"מ הרי כ' בתשובת הרשב"א סי' אלף רי"ט וז"ל וכן אם עשה סעודה דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כדאיתא בקדושין פרק האיש מקדש עכ"ל והיינו בכה"ג חשבינן לה מקודשת דאורייתא לומר שבודאי מרצון האב נתקדשה ע"ש. וכ"כ הריב"ש סי' תע"ט ולא טרח בנשואיה להורות שחפץ בהם. וא"כ בנד"ז אשר עשו סעודה בבית אביה. א"כ היא בחזקת מקודשת ודאי מרצון האב ושנחוש ונבדה מלבינו שמא אמה טרחה בסעודה בלי אביה. זה ודאי לא נימא להקל. דאין לאשה קנין בלא בעלה והרי משל האב נעשו. כ"ש שגם הוא בא ואכל עמהם בסעודה. נמצא אפילו לרב ירמיה בר אבא ועולא דפליגי ארב הונא בנתקדשה שלא לדעת וניסת שלא לדעת דאינה אוכלת בתרומה. י"ל דכאן יודו דאוכלת מטעם הנ"ל דהיא בחזקת שנתקדשה וניסת לדעת משום חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כמ"ש הרשב"א:
כאט
ועוד יש לאלומי כח החזקה משום שעכ"פ ידוע שאחר החופה היה האיש עם אשתו הקטנה הזאת בבית חמיו כמה שבועות וכיון שהאב הניח בתו להיות גדילין בבית עם איש זה שנשאת לו כדרך איש ואשתו ה"ל חזקה גמורה שמדעתו ורצונו נשאת לו. או שנתרצה אח"כ עכ"פ וכדאיתא שלהי קדושין (דף פ' ע"א) איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין זה על זה ונשרפין זע"ז ואע"פ שאין אנו מכירין בהם בעדות גמור שזהו איש ואשתו כו' רק בחזקה זו חשבינן לי' איש ואשתו כמ"ש רש"י שם. וא"כ ה"נ ממש דכוותה שאע"פ שאין לנו עדות גמור שהאב נתרצה בקדושין מ"מ מאחר שהניחן להיות שוהין בתוך ביתו בחזקת איש ואשתו זהו חזקה שנתרצה האב ואף להחולקים על מהרי"ק שרש פ"ז כדלקמן ובעינן חזקה ע"י מעשה כמו איש ואשה שהגדילו כו' שיש כאן מעשה מהם. משא"כ כאן בעינן חזקה על רצון האב וא"כ מעשה שלהם מה מהני. אך נ' דזה שהאב מחזיקם בביתו ה"ל כמו מעשה מהאב ג"כ שעושה מעשה שהניח איש זה לביתו להיות איש לבתו כו'. וה"ז ע"ד את בתי נתתי לאיש הזה. ואף שהאב אומר עכשיו שכל זמן שהיה בביתו לא היה יחוד בין הזוג לא מפיו אנו חיים ואינו נאמן ע"ז כלל רק אנו צריכים לדון על מה שראינו שנכנס לביתו עם אשתו כדרך איש ואשתו כו'. ואף ששם בקדושין (דף פ') בעינן חזקה שלשים יום כמש"ש ריא"ז בש"ג בשם הירושלמי וכ"כ הרמב"ם ספ"א מהא"ב ה"א (וד' הה"מ שכ' שהוא מהש"ס בב"ב קס"ז צ"ע) יש לחלק ע"ד שנת' לעיל בשם הר"ן פ"ק דקדושין דהתם דבעינן לאחזוקי כולא מילתא ע"י חזקה זו שהרי אין לנו ידיעה מעצמינו כלל שהן איש ואשתו רק מחמת חזקה זו מש"ה בעינן חזקה ל' יום ע"ד מ"ש רשב"ם בב"ב (דף קס"ז ע"ב) דכל כך כו' זמן מרובה כו'. אבל הכא שידענו המעשה שנתקדשה ונשאת לזה רק שאנו מסופקים על רצון האב מפני שלא היה בשעת חו"ק. ע"ז מהני החזקה שהניחם לביתו כדרך איש ואשתו אפילו בזמן מועט משלשים יום. גם יש לדמותו למ"ש בגמ' פרק חז"ה (דף ל"ה ע"ב) אהא דתנן חזקתן שלש שנים מיום ליום א"ר אבא אי דלי ליה איהו גופי' צנא דפרי לאלתר הוי חזקה ופרשב"ם שאל"כ לא היה לו לסייעו כו' אא"כ טען לפירות הורדתיו. וא"כ הכא דלא שייך טענה זו אמרינן דאם איתא שלא נתרצה בנשואין כלל לא היה לו להניחו לביתו להיות לאיש לבתו א"ו שנתרצה בדבר והוי חזקה לאלתר. ועדיף מחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה הנז' בגמ' דקדושין (דף מ"ה ע"ב) דלאלתר הוי חזקה שנתרצה האב. וכ"ש חזקה זו שהכניסם לביתו דלאלתר הוי חזקה. גם יש לדמותו להוחזקה נדה בשכינותיה דבעלה לוקה עליה משום נדה והיינו ע"י שלבשה בגדי נדות וא"צ ע"ז חזקה דל' יום. והב"ח סי' י"ט הביא ראיה מזה דלגבי דידהו לא בעי' למ"ד יום והחמ"ח שם סק"ג כ' ואין זו ראיה דהתם א"א לומר שלשים יום דאין דרך ללבוש בגדי נדה יותר מימים אחדים כו'. אבל חזקה דשאר בשר אינה פחותה משלשים יום עכ"ל. ובנ"ד אף להחמ"ח נ' דסגי בפחות משלשים יום מטעם הנ"ל. ועוד דכיון שידוע שהיו הזוג בבית האב וזה שלא היו כ"א ג' שבועות אינו ידוע רק ע"פ הקרוב א"כ י"ל דלא נגרע כח החזקה. ועוד יש להגדיל החזקה ע"פ מ"ש מהרי"ק שרש פ"ז דכיון שיצא הקול זמן ארוך כ"כ בלי הפסק שהיתה ארוסתו כו' שיש להחזיקה בחזקת מקודשת כו' ע"ש הובאו דבריו בתשו' אאזמו"ר הגאון ז"ל (בתשו' המתחלת הנה זה לשון תשו' הרא"ש) וכ' דכוונת מהרי"ק מה שעמד הקול זמן ארוך כ"כ משוי לי' כחזקה. וה"נ הרי עמדה בחזקת אשת איש זה עשרה שנים דהיא אגידא ביה ויושבת בעיגון מחמתו א"כ ה"ל חזקת אשת איש. ואף דבתשו' הנ"ל דחה דעת מהרי"ק וכן הבית מאיר ססי' י"ט כ' ג"כ כן מ"מ היינו שע"י עמידת הקול לבד בלי שום מעשה לא מהני אבל בנ"ד שיש בתחלתו מעשים רבים מהחופה וקדושין ושנעשה הסעודה בבית האב ושהכניסם לביתו ודאי יש לצרף ג"כ עמידת הקול זמן ארוך כ"כ שמורה על אמיתית המעשים האלו שבאמת הי' בזה רצון האב שטרח בסעודה והכניסם לביתו מרצונו והסכמתו כו' ועיין בתב"ש סי' י"ח ס"ק כ"ט מ"ש בפי' הגמ' פ"ב דכתובות גדולה חזקה כו' וחזקה זו אינה כשאר חזקות שבגמ' כו' דהא הכא לאו ברור כשרותן מעולם כו' רק ה"ק שא"א לשנות דבר שנוהגין בו היתר לנהוג בו איסור כ"א בראיה ברורה עכ"ל. והדברים ק"ו לנד"ז דחזקה זו ברורה יותר שהרי היא חזקה שיש עמה טענה מצד המעשים הנ"ל המורים על רצון האב כו'. לכן הדבר ברור שאפילו לרב ירמי' בר אבא ועולא היא בחזקת א"א גמורה כ"ש לרב הונא ורבא דפשיטא דהיא בחזקת א"א אף גם בלי הטעמי' האלו וכמשנ"ת למעלה. ומה שכ' המופ' ר' פסח נ"י לחלק בין הקדושין ונשואין דעכשיו שעושין שניהם כא' דהוי כחדא שתיקה משא"כ בזמן הש"ס דהיה בין הקדושין והנשואין לא פחות מי"ב חדש. הנה אדרבה בהריב"ש ססי' תע"ט מבואר דבכה"ג (דנהוג עכשיו) שייך טפי סברת רב הונא ורבא ע"ש במש"כ ואע"ג דאיכא לדחויי דההיא דנתקדשה שלא לדעת וניסת שלא לדעת מיירי כגון שלא שמע הקדושין מתחלה עד שנשאת ואז שמע הקדושין והנשואין יחד עכ"ל. הרי בכה"ג פשיטא ליה טפי דהוה קדושין ודאין דבודאי נתרצה אע"ג דאין כאן רק חדא שתיקה כיון ששמע הקידושין והנשואין יחד. והנה הרמב"ן ריש גיטין כ' וז"ל ודבר שבערוה אפילו לא אתחזק איסורא נמי אין פחות משנים עכ"ל וכ"מ בחי' הר"ן שם ד"ה הוי דבר שבערוה. וגם כ"מ קצת בהר"ן באלפס שם ד"ה ובדין הוא. אבל מהר"מ בתשו' מיי' דשייכי להל' אישות סי' ג' ס"ל דעד א' נאמן גם בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק איסורא וכ"כ מהרי"ק סוף שרש ע"ב ותמיה שלא הביא לו עזר מתשו' מהר"מ הנז'. והנה לדעת הרמב"ן והר"ן פשיטא וכ"ש דאין ע"א נאמן בנד"ז דה"ל דבר שבערוה ואתחזק איסורא. ולכאורה גם למהר"מ ומהרי"ק אינו נאמן מה"ט. אלא דמהר"מ שם בתשו' כ' ואע"ג דאתחזק לן ביה איסורא כל מה דלא אמר דאטעייה לדבוריה הא לא מקרי אתחזק איסורא אלא היכא דאף לדברי העד הבא להתיר האיסור מכאן ולהבא מודה הוא דמעיקרא אסור היה עכ"ל ע"ש. וא"כ לדברי מהר"מ אף דלדידן אתחזק לן בה איסורא דא"א. מ"מ את"ל דלדברי עדות מ' יחזקאל לא היה שום חשש קדושין הרי זה נק' לא אתחזק איסורא. וא"כ י"ל דנאמן. אך באמת כיון דהרמב"ן והר"ן ס"ל דאפילו לא אתחזק איסורא כלל אין ע"א נאמן בדבר שבערוה ודאי אין להקל עכ"פ בדבר דאתחזק בו לדידן איסורא. וגם מהר"מ לא הקיל רק מצד שהיה שם אומדנות והוכחות טובא שכן האמת. וגם שהיה שם בשעת מעשה ממש שבאנו להחזיק איסורא תומ"י אמר העד דבטעות היה. משא"כ בנד"ז דגדולה החזקה מכמה טעמים כנ"ל דאין ע"א נאמן. וכ"ש שהוא ג"כ קרוב ופסול לעדות. וכ"ז אף אם נתפוס שלדברי עדות מ' יחזקאל אין כאן חשש קדושין. אבל באמת זה אינו. דאפילו לפי עדותו יש לומר דהוי כהפקיר זכותו. וא"כ אדרבה ה"ל קדושין גמורים. ואפילו את"ל דזה אינו כהפקיר זכותו. מ"מ הרי זה היה קודם החו"ק. ואולי אח"כ נתרצה מדטרח בסעודה ומדהכניסם לביתו. והרי הרשב"א ס"ל דאפילו נתקדשה שלא לדעת וגם אח"כ כששמע האב צווח שאינו רוצה מ"מ אם אח"כ נתרצה מקודשת כמבואר בחידושיו פרק האיש מקדש דמ"ד ד"ה אתמר קטנה כו'. ואע"ג דהריטב"א והמרדכי לא ס"ל כן אלא דאם מיחה כששמע תו לא מהני ריצוי דידיה אח"כ. היינו כשמיחה אחר הקדושין. דכיון שנתבטלו מיד כשמיחה שוב א"א להן לחול דהא לא קידשה אח"כ שיהיה מהני מה שנתרצה האב. משא"כ הכא שלא נתרצה קודם החו"ק י"ל דלכ"ע מהני הריצוי אחר הקדושין כיון שלא היה מחאה בין הקדושין לריצוי. ואף את"ל דגם בכה"ג לא מהני הריצוי דהא טעם הריצוי משום דזכות הוא לו כמ"ש התוס' דמ"ו ע"א והר"ן וכשמעיקרא אמר שאינו רוצה לא שייך כ"כ זכות ותדע דהא י"א דבעינן שדיך דוקא כו' ואי לא שדיך לא ואע"ג שי"א בנתרצה בפי' אח"כ לא בעינן שדיך מ"מ כשמיחה בפי' קודם שאני. מ"מ כאן דשדיך מעיקרא אף שאמר אח"כ שאינו רוצה יש לספק שמא קודם החו"ק צוה לבתו לילך לחופה. ויש מקום לספק בזה דמסתמא בירך אותה כנהוג העולם. לכן כשנתרצה אח"כ מהני לכ"ע. ועוד הרי לכמה גדולי הפוסקים שבמרדכי א"צ לומר דהקדושין חלין למפרע כ"א משעת הרצוי ואילך כשלא נתאכלו המעות בשעת הרצוי. כללא דמילתא שיש כמה טעמים לומר דאפילו נאמין לעדות מ' יחזקאל יש כאן חששא גמורה בהקדושין כ"ש דמעיקר הדין אין להאמינו כלל שהוא ע"א וקרוב וכאן אתחזק איסורא דא"א ודבר שבערוה וחלילה להקל בזה ח"ו:
ועוד יש לאלומי כח החזקה משום שעכ"פ ידוע שאחר החופה היה האיש עם אשתו הקטנה הזאת בבית חמיו כמה שבועות וכיון שהאב הניח בתו להיות גדילין בבית עם איש זה שנשאת לו כדרך איש ואשתו ה"ל חזקה גמורה שמדעתו ורצונו נשאת לו. או שנתרצה אח"כ עכ"פ וכדאיתא שלהי קדושין (דף פ' ע"א) איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין זה על זה ונשרפין זע"ז ואע"פ שאין אנו מכירין בהם בעדות גמור שזהו איש ואשתו כו' רק בחזקה זו חשבינן לי' איש ואשתו כמ"ש רש"י שם. וא"כ ה"נ ממש דכוותה שאע"פ שאין לנו עדות גמור שהאב נתרצה בקדושין מ"מ מאחר שהניחן להיות שוהין בתוך ביתו בחזקת איש ואשתו זהו חזקה שנתרצה האב ואף להחולקים על מהרי"ק שרש פ"ז כדלקמן ובעינן חזקה ע"י מעשה כמו איש ואשה שהגדילו כו' שיש כאן מעשה מהם. משא"כ כאן בעינן חזקה על רצון האב וא"כ מעשה שלהם מה מהני. אך נ' דזה שהאב מחזיקם בביתו ה"ל כמו מעשה מהאב ג"כ שעושה מעשה שהניח איש זה לביתו להיות איש לבתו כו'. וה"ז ע"ד את בתי נתתי לאיש הזה. ואף שהאב אומר עכשיו שכל זמן שהיה בביתו לא היה יחוד בין הזוג לא מפיו אנו חיים ואינו נאמן ע"ז כלל רק אנו צריכים לדון על מה שראינו שנכנס לביתו עם אשתו כדרך איש ואשתו כו'. ואף ששם בקדושין (דף פ') בעינן חזקה שלשים יום כמש"ש ריא"ז בש"ג בשם הירושלמי וכ"כ הרמב"ם ספ"א מהא"ב ה"א (וד' הה"מ שכ' שהוא מהש"ס בב"ב קס"ז צ"ע) יש לחלק ע"ד שנת' לעיל בשם הר"ן פ"ק דקדושין דהתם דבעינן לאחזוקי כולא מילתא ע"י חזקה זו שהרי אין לנו ידיעה מעצמינו כלל שהן איש ואשתו רק מחמת חזקה זו מש"ה בעינן חזקה ל' יום ע"ד מ"ש רשב"ם בב"ב (דף קס"ז ע"ב) דכל כך כו' זמן מרובה כו'. אבל הכא שידענו המעשה שנתקדשה ונשאת לזה רק שאנו מסופקים על רצון האב מפני שלא היה בשעת חו"ק. ע"ז מהני החזקה שהניחם לביתו כדרך איש ואשתו אפילו בזמן מועט משלשים יום. גם יש לדמותו למ"ש בגמ' פרק חז"ה (דף ל"ה ע"ב) אהא דתנן חזקתן שלש שנים מיום ליום א"ר אבא אי דלי ליה איהו גופי' צנא דפרי לאלתר הוי חזקה ופרשב"ם שאל"כ לא היה לו לסייעו כו' אא"כ טען לפירות הורדתיו. וא"כ הכא דלא שייך טענה זו אמרינן דאם איתא שלא נתרצה בנשואין כלל לא היה לו להניחו לביתו להיות לאיש לבתו א"ו שנתרצה בדבר והוי חזקה לאלתר. ועדיף מחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה הנז' בגמ' דקדושין (דף מ"ה ע"ב) דלאלתר הוי חזקה שנתרצה האב. וכ"ש חזקה זו שהכניסם לביתו דלאלתר הוי חזקה. גם יש לדמותו להוחזקה נדה בשכינותיה דבעלה לוקה עליה משום נדה והיינו ע"י שלבשה בגדי נדות וא"צ ע"ז חזקה דל' יום. והב"ח סי' י"ט הביא ראיה מזה דלגבי דידהו לא בעי' למ"ד יום והחמ"ח שם סק"ג כ' ואין זו ראיה דהתם א"א לומר שלשים יום דאין דרך ללבוש בגדי נדה יותר מימים אחדים כו'. אבל חזקה דשאר בשר אינה פחותה משלשים יום עכ"ל. ובנ"ד אף להחמ"ח נ' דסגי בפחות משלשים יום מטעם הנ"ל. ועוד דכיון שידוע שהיו הזוג בבית האב וזה שלא היו כ"א ג' שבועות אינו ידוע רק ע"פ הקרוב א"כ י"ל דלא נגרע כח החזקה. ועוד יש להגדיל החזקה ע"פ מ"ש מהרי"ק שרש פ"ז דכיון שיצא הקול זמן ארוך כ"כ בלי הפסק שהיתה ארוסתו כו' שיש להחזיקה בחזקת מקודשת כו' ע"ש הובאו דבריו בתשו' אאזמו"ר הגאון ז"ל (בתשו' המתחלת הנה זה לשון תשו' הרא"ש) וכ' דכוונת מהרי"ק מה שעמד הקול זמן ארוך כ"כ משוי לי' כחזקה. וה"נ הרי עמדה בחזקת אשת איש זה עשרה שנים דהיא אגידא ביה ויושבת בעיגון מחמתו א"כ ה"ל חזקת אשת איש. ואף דבתשו' הנ"ל דחה דעת מהרי"ק וכן הבית מאיר ססי' י"ט כ' ג"כ כן מ"מ היינו שע"י עמידת הקול לבד בלי שום מעשה לא מהני אבל בנ"ד שיש בתחלתו מעשים רבים מהחופה וקדושין ושנעשה הסעודה בבית האב ושהכניסם לביתו ודאי יש לצרף ג"כ עמידת הקול זמן ארוך כ"כ שמורה על אמיתית המעשים האלו שבאמת הי' בזה רצון האב שטרח בסעודה והכניסם לביתו מרצונו והסכמתו כו' ועיין בתב"ש סי' י"ח ס"ק כ"ט מ"ש בפי' הגמ' פ"ב דכתובות גדולה חזקה כו' וחזקה זו אינה כשאר חזקות שבגמ' כו' דהא הכא לאו ברור כשרותן מעולם כו' רק ה"ק שא"א לשנות דבר שנוהגין בו היתר לנהוג בו איסור כ"א בראיה ברורה עכ"ל. והדברים ק"ו לנד"ז דחזקה זו ברורה יותר שהרי היא חזקה שיש עמה טענה מצד המעשים הנ"ל המורים על רצון האב כו'. לכן הדבר ברור שאפילו לרב ירמי' בר אבא ועולא היא בחזקת א"א גמורה כ"ש לרב הונא ורבא דפשיטא דהיא בחזקת א"א אף גם בלי הטעמי' האלו וכמשנ"ת למעלה. ומה שכ' המופ' ר' פסח נ"י לחלק בין הקדושין ונשואין דעכשיו שעושין שניהם כא' דהוי כחדא שתיקה משא"כ בזמן הש"ס דהיה בין הקדושין והנשואין לא פחות מי"ב חדש. הנה אדרבה בהריב"ש ססי' תע"ט מבואר דבכה"ג (דנהוג עכשיו) שייך טפי סברת רב הונא ורבא ע"ש במש"כ ואע"ג דאיכא לדחויי דההיא דנתקדשה שלא לדעת וניסת שלא לדעת מיירי כגון שלא שמע הקדושין מתחלה עד שנשאת ואז שמע הקדושין והנשואין יחד עכ"ל. הרי בכה"ג פשיטא ליה טפי דהוה קדושין ודאין דבודאי נתרצה אע"ג דאין כאן רק חדא שתיקה כיון ששמע הקידושין והנשואין יחד. והנה הרמב"ן ריש גיטין כ' וז"ל ודבר שבערוה אפילו לא אתחזק איסורא נמי אין פחות משנים עכ"ל וכ"מ בחי' הר"ן שם ד"ה הוי דבר שבערוה. וגם כ"מ קצת בהר"ן באלפס שם ד"ה ובדין הוא. אבל מהר"מ בתשו' מיי' דשייכי להל' אישות סי' ג' ס"ל דעד א' נאמן גם בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק איסורא וכ"כ מהרי"ק סוף שרש ע"ב ותמיה שלא הביא לו עזר מתשו' מהר"מ הנז'. והנה לדעת הרמב"ן והר"ן פשיטא וכ"ש דאין ע"א נאמן בנד"ז דה"ל דבר שבערוה ואתחזק איסורא. ולכאורה גם למהר"מ ומהרי"ק אינו נאמן מה"ט. אלא דמהר"מ שם בתשו' כ' ואע"ג דאתחזק לן ביה איסורא כל מה דלא אמר דאטעייה לדבוריה הא לא מקרי אתחזק איסורא אלא היכא דאף לדברי העד הבא להתיר האיסור מכאן ולהבא מודה הוא דמעיקרא אסור היה עכ"ל ע"ש. וא"כ לדברי מהר"מ אף דלדידן אתחזק לן בה איסורא דא"א. מ"מ את"ל דלדברי עדות מ' יחזקאל לא היה שום חשש קדושין הרי זה נק' לא אתחזק איסורא. וא"כ י"ל דנאמן. אך באמת כיון דהרמב"ן והר"ן ס"ל דאפילו לא אתחזק איסורא כלל אין ע"א נאמן בדבר שבערוה ודאי אין להקל עכ"פ בדבר דאתחזק בו לדידן איסורא. וגם מהר"מ לא הקיל רק מצד שהיה שם אומדנות והוכחות טובא שכן האמת. וגם שהיה שם בשעת מעשה ממש שבאנו להחזיק איסורא תומ"י אמר העד דבטעות היה. משא"כ בנד"ז דגדולה החזקה מכמה טעמים כנ"ל דאין ע"א נאמן. וכ"ש שהוא ג"כ קרוב ופסול לעדות. וכ"ז אף אם נתפוס שלדברי עדות מ' יחזקאל אין כאן חשש קדושין. אבל באמת זה אינו. דאפילו לפי עדותו יש לומר דהוי כהפקיר זכותו. וא"כ אדרבה ה"ל קדושין גמורים. ואפילו את"ל דזה אינו כהפקיר זכותו. מ"מ הרי זה היה קודם החו"ק. ואולי אח"כ נתרצה מדטרח בסעודה ומדהכניסם לביתו. והרי הרשב"א ס"ל דאפילו נתקדשה שלא לדעת וגם אח"כ כששמע האב צווח שאינו רוצה מ"מ אם אח"כ נתרצה מקודשת כמבואר בחידושיו פרק האיש מקדש דמ"ד ד"ה אתמר קטנה כו'. ואע"ג דהריטב"א והמרדכי לא ס"ל כן אלא דאם מיחה כששמע תו לא מהני ריצוי דידיה אח"כ. היינו כשמיחה אחר הקדושין. דכיון שנתבטלו מיד כשמיחה שוב א"א להן לחול דהא לא קידשה אח"כ שיהיה מהני מה שנתרצה האב. משא"כ הכא שלא נתרצה קודם החו"ק י"ל דלכ"ע מהני הריצוי אחר הקדושין כיון שלא היה מחאה בין הקדושין לריצוי. ואף את"ל דגם בכה"ג לא מהני הריצוי דהא טעם הריצוי משום דזכות הוא לו כמ"ש התוס' דמ"ו ע"א והר"ן וכשמעיקרא אמר שאינו רוצה לא שייך כ"כ זכות ותדע דהא י"א דבעינן שדיך דוקא כו' ואי לא שדיך לא ואע"ג שי"א בנתרצה בפי' אח"כ לא בעינן שדיך מ"מ כשמיחה בפי' קודם שאני. מ"מ כאן דשדיך מעיקרא אף שאמר אח"כ שאינו רוצה יש לספק שמא קודם החו"ק צוה לבתו לילך לחופה. ויש מקום לספק בזה דמסתמא בירך אותה כנהוג העולם. לכן כשנתרצה אח"כ מהני לכ"ע. ועוד הרי לכמה גדולי הפוסקים שבמרדכי א"צ לומר דהקדושין חלין למפרע כ"א משעת הרצוי ואילך כשלא נתאכלו המעות בשעת הרצוי. כללא דמילתא שיש כמה טעמים לומר דאפילו נאמין לעדות מ' יחזקאל יש כאן חששא גמורה בהקדושין כ"ש דמעיקר הדין אין להאמינו כלל שהוא ע"א וקרוב וכאן אתחזק איסורא דא"א ודבר שבערוה וחלילה להקל בזה ח"ו:
כבמעתה כיון שהיא בחזקת א"א אין ע"א נאמן. ועוד אפי' היו שני עדים שקודם החו"ק לא רצה הרי להמרדכי כיון דהקדושין חלין רק משעת רצוי כשלא נתאכלו א"כ כיון שעשה סעודה והכניסום [לביתו] ה"ז נתרצה. ויש לדחות לפמש"ל דטעם מר' משום זכות ה"ל כמו דבר שבידו והכא שלא רצה אינו זכות וי"ל מ"מ עצם הענין הוא זכות כו' או טעם זה אינו במרדכי וכ"ש להרשב"א והרמ"ה דחלין הקדושין. ואולם לרש"י צ"ע דהא אינו זכות ועי' ריא"ז י"א דוקא שדיך ואף להאומרים לא בעינן שדיך מ"מ לא רצה גרע וראיה מקושיי' הרשב"א והריב"ש על כל הפוסקים והביאו ראי' לרי"ף מדף מ"ו א' שצריכה קדושין אחרים ול"מ נתרצה. וי"ל משום דה"ל כמו דרך בזיון וצ"ל בכה"ג אפילו ריצוי בפי' לא מהני כיון דאין כאן זכות למפרע וכ"ש לתוס' שם. וכ"ש בנד"ז שלא רצה בפירוש. מיהו י"ל אפילו לרש"י הא נק' ניסת לדעת אביה שזה שהכניסום לביתו ה"ל כמו חופה. ועי' כתובות מ"ח ב' סתם חצר דידיה לנשואין ושם נ"ו א' דסתם חופה לביאה קיימא משמע חופה היינו יחוד ועיין סוכה כ"ה ב' בתוס' שם סע"ב א"כ בנד"ז זהו חופה. ועיין תשובת רשב"א אלף רי"ט וכן אם מסרה האב לחופה כו'. ועיין חמ"ח סי' נ"ה סק"ו דהא הר"ן הביא ראיה כו'. ולע"ד ראייתו תמוה דבהדיא איתא בגמרא דמ"ח ע"ב ור"ל אמר כו' אמר רבינא כו' הרי שכתובתה מאחר מנה אף שעדיין לא נכנסה לחופה רק שמסר האב לשלוחי הבעל כו' דהיינו קירוב נשואין. ומ"מ לדעת הר"ן נק' זה חופה אע"ג דלא ייחדום וכן לתוס' סוכה כ"ה ב' נקרא זה חופה. ועי' ב"ש שם סק"ה ועי' בי"מ שם דאף להרמב"ם לאו היינו יחוד ממש כ"א במקום צנוע וע"ש דאפילו באלמנה שייך חופה בלא יחוד והיינו כניסה לביתו כו' ועיין תשו' פ"י סי' ג' וע"ש מסיטומתא כו'. והנה בנד"ז אף שהבית של אבי הכלה הנה כתובות מ"ח ב' אמרינן סתם חצר דידה ללון משא"כ היכא דהיא לנשואין כנד"ז הוי חופה. והנה מאחר שחופה היה לדעת האב י"ל גם למ"ד חופה אינו קונה גומר הקדושין דשלא לדעת כו'. ועיין בשעה"מ בחופת חתנים סעיף א' רש"י ס"ל דקיי"ל כר"ה וע"ש ססעי' ט' בשם גדול א' דנשואין וחופה תרי מילי נינהו. ואותו בית ששומחין בו נק' חופה כו'. וע"ד עד המעיד שתיכף אחר הנשואין לא קיבל מז"ט הרי מע"ל מסופק אם לסמוך עליו ועוד ע"א הוא ועוד מה מהני זה נגד שהכניסה לחופה אח"כ לביתו לשמוח כו'. ומה שיש כאן ע"א שלא רצה השידוך לאו כלום הוא. ואף לצרף ב' העדים אין כאן עדות. כי נתקדשה וניסת שלא לדעתו ה"ל כהפקיר וא"כ מה בכך שלא רצה אדרבה לכן הפקיר זכותו ולא מיחה. וגם לפי' דנתרצה הא יש כאן הוכחות טובא שנתרצה וכו':