Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·
אסימן קנט
שאלה אחת. בעירנו נמצא רכה בשנים ועגונה זה כמה ימים. ערך ארבעה שנים. חרשת שאינה שומעת ואינה מדברת מעודה. ועתה הנה היא זקוקה ליבם. והיבם יש לו אשה מכבר וקודם מותו של בעל החרשת שאלו מאתו ליתן ג"פ לאשתו. ולא הי' אפשר לבודקו כד"ת מחמת שלא היה שפוי בדעתו ושקיל מלולי' אך מדוחק גדול השיב הן פ"א. וכתבו הג"פ ומסרו לידו למסרו ליד אשתו ולא היה בידו כח המישוש וההחזקה להחזיק הג"פ וליתן לאשתו רק תחבו הג"פ לידו ואחר היה מנענע בידו עד שנפל הג"פ מידו ליד החרשת. עד שלפי דעתינו אין בנתינת הג"פ ממש. ואין אתנו יודע איך להתנהג עם החרשת כי מפורש בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים שמתייבמת ולא חולצת. ומלבד שהיא הוראה התמי' לרבים. אין ברצון היבם ליבמה בשום אופן. ובפרט שהוא נשוי אשה. אי לזאת לשקוד על תקנות בנות ישראל העגונות אציגה נא הענין לפני גדולים חקרי לב ילמדנו רבינו אם יש איזה דרך ומבוא להתירה בחליצה בלא קריאה מחמת חר"ג ושארי סניפים או לפטרה בלא חליצה ויבום. דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה:
שאלה אחת. בעירנו נמצא רכה בשנים ועגונה זה כמה ימים. ערך ארבעה שנים. חרשת שאינה שומעת ואינה מדברת מעודה. ועתה הנה היא זקוקה ליבם. והיבם יש לו אשה מכבר וקודם מותו של בעל החרשת שאלו מאתו ליתן ג"פ לאשתו. ולא הי' אפשר לבודקו כד"ת מחמת שלא היה שפוי בדעתו ושקיל מלולי' אך מדוחק גדול השיב הן פ"א. וכתבו הג"פ ומסרו לידו למסרו ליד אשתו ולא היה בידו כח המישוש וההחזקה להחזיק הג"פ וליתן לאשתו רק תחבו הג"פ לידו ואחר היה מנענע בידו עד שנפל הג"פ מידו ליד החרשת. עד שלפי דעתינו אין בנתינת הג"פ ממש. ואין אתנו יודע איך להתנהג עם החרשת כי מפורש בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים שמתייבמת ולא חולצת. ומלבד שהיא הוראה התמי' לרבים. אין ברצון היבם ליבמה בשום אופן. ובפרט שהוא נשוי אשה. אי לזאת לשקוד על תקנות בנות ישראל העגונות אציגה נא הענין לפני גדולים חקרי לב ילמדנו רבינו אם יש איזה דרך ומבוא להתירה בחליצה בלא קריאה מחמת חר"ג ושארי סניפים או לפטרה בלא חליצה ויבום. דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה:
בתשובה הנה בלא הגט אין שום צד להקל. דאשה חרשת פשוט במשנה ס"פ חרש דהדין כונס ואם רצה להוציא יוציא. וחליצה לא שייך בה. וזהו אפילו לעכובא. כמש"ש ואשת אחיו, אסורה לעולם. הרי מחמת שזקוקה לחרש וא"א לו לייבמה אסורה לעולם כמ"כ מחמת שנשארה זקוקה מחמת החרש. ובפרק י"ג מ"ח קטנה וחרשת אין ביאת א' מהם פוטרת צרתה כו' מכש"כ שחלילה לפוטרה בלי חליצה ויבום. ועיין בסי' קע"ב בב"ש סק"א ואם ייבם את הקטנה אין תקנה לחרשת וע' בש"ג פרק ב"ש עכ"ל. והנה בש"ג שם לשון ריא"ז ד"ה אע"פ שקדושי שתיהן. מת בעלה של חרשת קטנה יוצאה בגט וחרשת אסורה לעולם שאין לה תקנה לא ביבום ולא בחליצה ע"ש. והוא בגמ' שם (דקי"א ע"א) וחרשת אסורה לעולם כו'. ומ"ש דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה. זהו אינו כדמוכח מהגמ' ומשניות הנ"ל. והא דאמרינן בב"ק ספ"ט (דק"י ע"ב) דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה. כבר כ' התוס' שם דזהו דוקא מן הארוסין. ובנד"ז אף מן האירוסין לא שייך לומר כן דהתם שאני שאחיו היה מוכה שחין בשעת הארוסין ומסקא אדעתא משא"כ הכא איך תסיק אדעתא שתפול לפני אחיו ומה בכך הרי יוכל לייבם מדינא. וגם לפ"ד מהר"ם בתשו' מיימוני דשייכי לה' אישות סי' כ"ט כ' היכא דמומר לעבודת כוכבים ומזלות היה בשעה שנתקדשה לאחיו דאסקא אדעתא כו'. וע' תשובת מע"צ סי' א' ב' גם תנאי י"א דלא מהני. מבואר בלי תנאי כלל ליכא למ"ד לומר אדעתא דהכי לא נשאת. ע"כ אין לצדד להקל רק מחמת הגט:
גא
הנה מתחלה נבוא לטעם הראשון שכ' רומע"ל דאין בהגט ממש. וז"ל וכתבו הגט ומסרו לידו למסרו לידי אשתו ולא היה בידו כח המישוש וההחזקה להחזיק הג"פ ליתן לאשתו רק תחבו הג"פ לידו ואחר היה מנענע בידו עד שנפל הג"פ מידו ליד החרשת. עד שלפי דעתינו אין בנתינת הג"פ ממש עכ"ל. ולפע"ד אין מוכרח כלל שאין בהנתינה ממש. דנהי דנתינת השכ"מ מצד עצמה שיהי' נתינתו ממש נתינה י"ל שאין בה ממש די"ל דלא דמי לערק לה חרציה בפרק הזורק (דע"ח ע"א) דפרש"י עקם לה מתניו להקריב לה הגט. והכא אם היה הוא מסייע לאותו האיש בנתינתו י"ל ג"כ הוי גיטא דלא גרע האיש ההוא מהאשה המתגרשת שאף שהיא לקחה הגט אם הבעל היה מסייע לה בלקיחתה הוי גיטא. וכמו"כ י"ל אם הי' השכ"מ מסייע להאיש המנענע י"ל הוי גיטא אף אם עיקר הנתינה מידו. דאע"ג דאמרינן בשבת פרק המצניע (דצ"ב ע"א וע"ב) מסייע אין בו ממש. הרי הכא ע"כ אמרינן דמה שהבעל רק מסייע חשוב ונתן כמ"ש בחידושי הרשב"א שם וז"ל וכיון שהוא מקרבו לה ומסייע בלקיחתו ונתן בידה קרינן ביה עכ"ל והובא ב"י. וכ"ש לדעת הרמב"ם שם פ"א הי"ב שהביא הב"י או הטה ידו עד ששלפה הגט מעליו וכ"מ בריא"ז בש"ג שם ואם הושיט לה ידו ונטלתו היא מתוך ידו הרי זו מגורשת. ואפ"ל טעם לזה דהכא כיון שליחות מהני. א"כ כיון שמסייע לה הרי עושה מעשה שרצונו בהגט נוסף על מה שאומר ה"ז גיטך לכן עי"ז נעשית היא כשלוחו. והרי האשה יכולה להיות שליח בעלה להוליך הגט לה ס"פ המביא תניין (דף כ"ד סע"א). ואע"ג דהתם צריכה לעשות שליח הולכה אחר שיתנהו לה. שאני התם שאין הבעל מסייע כלל בנתינתה. אבל הכא שהוא עצמו מסייע בנתינה מצטרפת היא ג"כ מצד שליחות. ומ"מ זה דוחק. אך עוי"ל כמו דאמרינן פ"ב (ד"כ ע"א) דהאי ונתן אע"ג דלית בי' שוה פרוטה כשר וע"ש בתוספות דלא דמי לונתן דגבי תרומה דנתינה חשובה בעינן כמו"כ מקילינן אף דמסייע חשוב כמו נותן. אבל הכא י"ל שלא היה גם מסייע כלל כיון שלא היה בידו כח המישוש וההחזקה. אבל יש טעם אחר לומר דהוי נתינה אם זה האיש שהיה מנענע בידו של השכ"מ הוא היה מכלל אותן האנשים שאמרו להשכ"מ ליתן גט לאשתו והשיב להם השכ"מ הן. דא"כ הרי זה האיש נעשה ג"כ שליח ליתן הגט לאשתו כדין המבואר בטוש"ע סי' קמ"א סכ"א היו רבים עומדים ביחד ואמר הוליכו גט זה לאשתי איזה מהם שירצה יוליך אותו בשביל כולם. והרב"י כ' על זה שהוא מהברייתא ס"פ התקבל (דס"ז ע"ב) אמר לעשרה כו' הוליכו גט לאשתי כו'. והלשון שכ' הטור במעמד רבים הוא בפרש"י שם בד"ה אתקין. בגט שאדם אומר במעמד רבים. וכ"כ הר"ן שם. וכ"כ הטור סס"י ק"כ. והנה גבי שכ"מ ומסוכן קיי"ל דאף אם אמר כתבו ולא אמר תנו ה"ל כאומר כתבו ותנו כמ"ש במשנה וגמרא פרק התקבל (דס"ה סע"ב). וכש"כ הכא שאמרו לו ליתן והשיב הן. וא"כ אותן שהשיב להן נעשו ודאי כולם שלוחים על הנתינה ר"ל שכל אחד מכם יוכל ליתן הגט לידה וכמ"ש התוספות פרק מי שאחזו (ד"ע ע"ב) ד"ה ורמז. כגון שאמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו דנעשו שלוחים וכ"ש הכא דהשיב להם הן. דעדיף מהרכנת הראש. לכן אם זה האיש שהיה מנענע בידו היה מאותן האנשים אשר להם השיב השכ"מ הן ונעשה שלוחו על הנתינה. א"כ כיון שהיה יכול בעצמו ליתן הגט ליד האשה והיתה מתגרשת על ידו אף אם היתה פקחת. וכ"ש חרשת. כמו"כ כשלא נתן בעצמו כ"א נענע ביד השכ"מ עד שנפל הגט ליד החרשת אף דנתכוין שהשכ"מ יתן הגט וזה לא עלה בידו מאחר דאמרינן דנתינת השכ"מ אינה כלום. מ"מ עכ"פ ניתן הגט מידו והרי הוא היה שליח. ואף שהוא לא ידע מכחו שהוא חשוב שליח. וגם שלא נתכוין שנתינתו יהיה בה ממש כ"א שנתינת השכ"מ יהי' הנתינה. מ"מ מה בכך שלא ידע מכחו עכ"פ היה שליח מדינא והוא נתן קרינן ביה ונתן. ואין לומר דזה שנתן ע"י השכ"מ חשוב שינוי שליחות. דהרי במוסיף על דברי המשלח לא נתבטל השליחות בכתובות פרק אלמנה ניזונית (דצ"ח ע"ב) ובש"ע ח"מ סי' קפ"ב סעי' ח'. והכא ה"ל ודאי כמוסיף על דבריו וגם זה הוא דמשום דלא ידע כחו שנעשה שליח נתכוין שהשכ"מ עצמו יתן על ידו. וכיון דבאמת נעשה שליח א"כ לא נתבטל שליחותו והרי ניתן להאשה הגט משלוחו של בעלה. ואין לדמותו להא דפ"ק דב"מ (ד"י סע"א וע"ב) כיון דנפל עלי' גלי דעתיה דבנפילה ניחא לי' דליקני' בד' אמות לא ניחא לי' דליקני'. וה"נ זה השליח גלי דעתיה דלא ניחא ליה שיתן לה הגט הוא בתורת שליחות אלא שהבעל בעצמו יתן לה. כי בשט"מ שם יש בזה ג' סברות. הא' דדוקא בקנייה דרבנן אמרינן הכי דה"ל כאומר אי אפשי בתקנת חכמים אבל לא בקנייה דאורייתא. הב' דעת הרשב"א דאף בקניות דאורייתא הדין כן דה"ל כעודר בנכסי הגר וקסבר דשלו הן דלקמן סעי' ג'. הג' דעת הרא"ה דאפילו בקניות דרבנן מהני משום דלא קיי"ל כהך תירוצא כיון דנפל עליה גלי דעתיה כו'. והובא זה בב"י בח"מ סי' רס"ח ססע"י ד' וס"ל עיקר כדעת הרא"ה וכ"פ הרמ"א שם בש"ע בהג"ה. ואמנם על ראיות הרשב"א מעודר בנכסי הגר לא תירצו. ולפע"ד יש לתרץ בטוב דהתם שאני דלא כיון לשום קנייה כלל ע"כ לא קני. משא"כ הכי גבי מציאה נתכוין לקנות רק שכוונתו היה ע"י נפילה לכן ד"א זוכות לו וא"כ כמ"כ לא שייך לומר דגלי דעתיה דבשליחות לא ניחא ליה דהא עכ"פ נתכוין שיגיע הגט לידה מיד בעלה והרי הוא ג"כ יד הבעל דשלוחו כמותו וגם הא דלא נתן בעצמו לבד זהו מפני שלא ידע מכחו שנעשה שליח א"כ לא שייך כלל לומר גלי דעתיה דלא ניחא לי' בשליחותו. אלא כך י"ל דעכ"פ לא נתכוין שיותן בשליחותו. ולא דמי לשאר שליח הגט וה"ל כעודר בנכסי הגר וקסבר דשלו הוא ביבמות פרק ר"ג (דנ"ב ע"ב) דלא קני אבל באמת יש לחלק דשאני התם דלא מכוין לשם קנין כלל דהא סבור דשלו הן אבל הכא הרי מתכוין האיש המנענע שיהי' נתינה. אלא דכוונתם היה שיהיה הנתינה מיד הבעל עצמו ובאמת גם הוא הוא שלוחו א"כ ה"ל מתכוין לקנין עד"מ להקנות לה הגט. ודומה למש"ש בגמרא ביבמות הכא קא מכוין למיקני. דאע"פ שנתכוין לקדשה לשם יבמות וזה לא מהני ה"ל כמכוין לקדשה לשם אישות דמהני כיון שרוצה לקדשה יעו"ש. וה"נ כיון שכל ישעם וחפצם היה שיותן הגט לידה אף שנתכוונו שיהיה ע"י הבעל עצמו לא אבדו כח שליחותם בזה. אף שלא ידעו מכוחם. כיון שעכ"פ עסקו שיהיה נתינה וכמ"ש ג"כ בגיטין ר"פ התקבל (דס"ג ע"א) מימר אמר תיגרוש כל היכא דמגרשה ופרש"י אע"ג דלא יהביה אלא בתורת קבלה כו' ע"ש. וה"נ אע"ג דנתכוונו שיהיה הנתינה מיד הבעל כיון שבאמת היה כאן שליחות מהני. ואף דשם אח"כ עשו דחייה לסברא זו זהו שלא נבדה מעצמינו שליחות הולכה שלא עשאו כן. משא"כ הכא דבאמת היה כאן כח שליחות י"ל דשפיר מהני. וכבר כתבתי לעיל די"ל שלוחו כידו אע"ג בב"מ (דף י"ב ע"א) אמרינן חצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות משמע דשליח אינו מדין יד היינו דיד עדיפא משליחות ומהני בגט אפי' בעל כרחה. אבל לעולם כיון דשלוחו של אדם כמותו ע"כ ידו כידו שהרי נלמד מדכתי' גבי ק"פ ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל. א"כ הרי כשאחד שוחט הפסח ה"ל ככולם שוחטים א"כ ידו כידם ממש ואף שבש"ע סי' קמ"א סעי' ל' כ' ותהא ידך כידי כו'. י"ל ה"ה אם לא אמר הכי ג"כ ממילא הוא כן ידו כידו כדמשמע ממ"ש הטור שם בשם הר"ף שא"צ כלל שטר השליחות אלא לפי שכותב בה כו' לעשות כמה שלוחים ואפילו לא יחלה ולא יאנס עכ"ל מבואר הא בלעדי זה א"צ לכתוב השליחות וא"כ ממילא ידו כידו כו'. וא"כ הרי נתכוין שיגיע לה הגט מיד בעלה וכן הגיע ממי שידו כיד בעלה כו'. ועוד דהא בקדושי חרשת מלבד שהם רק מדרבנן הרי עוד זאת שהוא מוציא ברמיזה. ופרש"י ביבמות ר"פ חרש (קי"ב ב') שרמז באצבע וכ"כ פ"ה דגיטין (דנ"ט ע"א) במשנה חרש רומז ונרמז. רמיזה בידיו ובראשו והיינו או בידיו או בראשו כמ"ש החמ"ח סי' קכ"א סק"ט וכמ"ש בטוש"ע ח"מ סי' רל"ה סעי' י"ז ובסמ"ע שם ס"ק מ"ז וא"כ הכא מה שהאיש תחב הגט בידו של השכ"מ והיה מנענע בידו של השכ"מ עד שנפל הגט מידו ליד אשתו החרשת י"ל דזה ה"ל כמו רמיזה בידו שמתרצה ע"ז דאל"כ היה מראה איזה רמיזה שאינו מרוצה בזה. דאף שלא היה בו כח להחזיק הג"פ בעצמו אפשר רמיזה על ההפך היה יכול. וזה תלוי לפי אומד דעת האנשים שהיו שם. ואם לפי דעתם הי' יכול ולא עשה כן ה"ז כמו רמיזה ממש שמסכים על נתינה זו. וא"כ עי"ז נעשה האיש המנענע כמו שליח על נתינת הגט. מאחר דבקדושי חרשת אמרו כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. ואף שלא נסמוך ע"ז לבד מ"מ יצטרף אל טעם הראשון. העולה מזה שאם זה האיש שנענע בידו של השכ"מ עד שנפל מיד השכ"מ הגט ליד אשתו החרשת הוא היה מאותן האנשים שהשיב להם השכ"מ הן על שאלת נתינת הגט י"ל דהוי נתינה והוי מגורשת גמורה:
הנה מתחלה נבוא לטעם הראשון שכ' רומע"ל דאין בהגט ממש. וז"ל וכתבו הגט ומסרו לידו למסרו לידי אשתו ולא היה בידו כח המישוש וההחזקה להחזיק הג"פ ליתן לאשתו רק תחבו הג"פ לידו ואחר היה מנענע בידו עד שנפל הג"פ מידו ליד החרשת. עד שלפי דעתינו אין בנתינת הג"פ ממש עכ"ל. ולפע"ד אין מוכרח כלל שאין בהנתינה ממש. דנהי דנתינת השכ"מ מצד עצמה שיהי' נתינתו ממש נתינה י"ל שאין בה ממש די"ל דלא דמי לערק לה חרציה בפרק הזורק (דע"ח ע"א) דפרש"י עקם לה מתניו להקריב לה הגט. והכא אם היה הוא מסייע לאותו האיש בנתינתו י"ל ג"כ הוי גיטא דלא גרע האיש ההוא מהאשה המתגרשת שאף שהיא לקחה הגט אם הבעל היה מסייע לה בלקיחתה הוי גיטא. וכמו"כ י"ל אם הי' השכ"מ מסייע להאיש המנענע י"ל הוי גיטא אף אם עיקר הנתינה מידו. דאע"ג דאמרינן בשבת פרק המצניע (דצ"ב ע"א וע"ב) מסייע אין בו ממש. הרי הכא ע"כ אמרינן דמה שהבעל רק מסייע חשוב ונתן כמ"ש בחידושי הרשב"א שם וז"ל וכיון שהוא מקרבו לה ומסייע בלקיחתו ונתן בידה קרינן ביה עכ"ל והובא ב"י. וכ"ש לדעת הרמב"ם שם פ"א הי"ב שהביא הב"י או הטה ידו עד ששלפה הגט מעליו וכ"מ בריא"ז בש"ג שם ואם הושיט לה ידו ונטלתו היא מתוך ידו הרי זו מגורשת. ואפ"ל טעם לזה דהכא כיון שליחות מהני. א"כ כיון שמסייע לה הרי עושה מעשה שרצונו בהגט נוסף על מה שאומר ה"ז גיטך לכן עי"ז נעשית היא כשלוחו. והרי האשה יכולה להיות שליח בעלה להוליך הגט לה ס"פ המביא תניין (דף כ"ד סע"א). ואע"ג דהתם צריכה לעשות שליח הולכה אחר שיתנהו לה. שאני התם שאין הבעל מסייע כלל בנתינתה. אבל הכא שהוא עצמו מסייע בנתינה מצטרפת היא ג"כ מצד שליחות. ומ"מ זה דוחק. אך עוי"ל כמו דאמרינן פ"ב (ד"כ ע"א) דהאי ונתן אע"ג דלית בי' שוה פרוטה כשר וע"ש בתוספות דלא דמי לונתן דגבי תרומה דנתינה חשובה בעינן כמו"כ מקילינן אף דמסייע חשוב כמו נותן. אבל הכא י"ל שלא היה גם מסייע כלל כיון שלא היה בידו כח המישוש וההחזקה. אבל יש טעם אחר לומר דהוי נתינה אם זה האיש שהיה מנענע בידו של השכ"מ הוא היה מכלל אותן האנשים שאמרו להשכ"מ ליתן גט לאשתו והשיב להם השכ"מ הן. דא"כ הרי זה האיש נעשה ג"כ שליח ליתן הגט לאשתו כדין המבואר בטוש"ע סי' קמ"א סכ"א היו רבים עומדים ביחד ואמר הוליכו גט זה לאשתי איזה מהם שירצה יוליך אותו בשביל כולם. והרב"י כ' על זה שהוא מהברייתא ס"פ התקבל (דס"ז ע"ב) אמר לעשרה כו' הוליכו גט לאשתי כו'. והלשון שכ' הטור במעמד רבים הוא בפרש"י שם בד"ה אתקין. בגט שאדם אומר במעמד רבים. וכ"כ הר"ן שם. וכ"כ הטור סס"י ק"כ. והנה גבי שכ"מ ומסוכן קיי"ל דאף אם אמר כתבו ולא אמר תנו ה"ל כאומר כתבו ותנו כמ"ש במשנה וגמרא פרק התקבל (דס"ה סע"ב). וכש"כ הכא שאמרו לו ליתן והשיב הן. וא"כ אותן שהשיב להן נעשו ודאי כולם שלוחים על הנתינה ר"ל שכל אחד מכם יוכל ליתן הגט לידה וכמ"ש התוספות פרק מי שאחזו (ד"ע ע"ב) ד"ה ורמז. כגון שאמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו דנעשו שלוחים וכ"ש הכא דהשיב להם הן. דעדיף מהרכנת הראש. לכן אם זה האיש שהיה מנענע בידו היה מאותן האנשים אשר להם השיב השכ"מ הן ונעשה שלוחו על הנתינה. א"כ כיון שהיה יכול בעצמו ליתן הגט ליד האשה והיתה מתגרשת על ידו אף אם היתה פקחת. וכ"ש חרשת. כמו"כ כשלא נתן בעצמו כ"א נענע ביד השכ"מ עד שנפל הגט ליד החרשת אף דנתכוין שהשכ"מ יתן הגט וזה לא עלה בידו מאחר דאמרינן דנתינת השכ"מ אינה כלום. מ"מ עכ"פ ניתן הגט מידו והרי הוא היה שליח. ואף שהוא לא ידע מכחו שהוא חשוב שליח. וגם שלא נתכוין שנתינתו יהיה בה ממש כ"א שנתינת השכ"מ יהי' הנתינה. מ"מ מה בכך שלא ידע מכחו עכ"פ היה שליח מדינא והוא נתן קרינן ביה ונתן. ואין לומר דזה שנתן ע"י השכ"מ חשוב שינוי שליחות. דהרי במוסיף על דברי המשלח לא נתבטל השליחות בכתובות פרק אלמנה ניזונית (דצ"ח ע"ב) ובש"ע ח"מ סי' קפ"ב סעי' ח'. והכא ה"ל ודאי כמוסיף על דבריו וגם זה הוא דמשום דלא ידע כחו שנעשה שליח נתכוין שהשכ"מ עצמו יתן על ידו. וכיון דבאמת נעשה שליח א"כ לא נתבטל שליחותו והרי ניתן להאשה הגט משלוחו של בעלה. ואין לדמותו להא דפ"ק דב"מ (ד"י סע"א וע"ב) כיון דנפל עלי' גלי דעתיה דבנפילה ניחא לי' דליקני' בד' אמות לא ניחא לי' דליקני'. וה"נ זה השליח גלי דעתיה דלא ניחא ליה שיתן לה הגט הוא בתורת שליחות אלא שהבעל בעצמו יתן לה. כי בשט"מ שם יש בזה ג' סברות. הא' דדוקא בקנייה דרבנן אמרינן הכי דה"ל כאומר אי אפשי בתקנת חכמים אבל לא בקנייה דאורייתא. הב' דעת הרשב"א דאף בקניות דאורייתא הדין כן דה"ל כעודר בנכסי הגר וקסבר דשלו הן דלקמן סעי' ג'. הג' דעת הרא"ה דאפילו בקניות דרבנן מהני משום דלא קיי"ל כהך תירוצא כיון דנפל עליה גלי דעתיה כו'. והובא זה בב"י בח"מ סי' רס"ח ססע"י ד' וס"ל עיקר כדעת הרא"ה וכ"פ הרמ"א שם בש"ע בהג"ה. ואמנם על ראיות הרשב"א מעודר בנכסי הגר לא תירצו. ולפע"ד יש לתרץ בטוב דהתם שאני דלא כיון לשום קנייה כלל ע"כ לא קני. משא"כ הכי גבי מציאה נתכוין לקנות רק שכוונתו היה ע"י נפילה לכן ד"א זוכות לו וא"כ כמ"כ לא שייך לומר דגלי דעתיה דבשליחות לא ניחא ליה דהא עכ"פ נתכוין שיגיע הגט לידה מיד בעלה והרי הוא ג"כ יד הבעל דשלוחו כמותו וגם הא דלא נתן בעצמו לבד זהו מפני שלא ידע מכחו שנעשה שליח א"כ לא שייך כלל לומר גלי דעתיה דלא ניחא לי' בשליחותו. אלא כך י"ל דעכ"פ לא נתכוין שיותן בשליחותו. ולא דמי לשאר שליח הגט וה"ל כעודר בנכסי הגר וקסבר דשלו הוא ביבמות פרק ר"ג (דנ"ב ע"ב) דלא קני אבל באמת יש לחלק דשאני התם דלא מכוין לשם קנין כלל דהא סבור דשלו הן אבל הכא הרי מתכוין האיש המנענע שיהי' נתינה. אלא דכוונתם היה שיהיה הנתינה מיד הבעל עצמו ובאמת גם הוא הוא שלוחו א"כ ה"ל מתכוין לקנין עד"מ להקנות לה הגט. ודומה למש"ש בגמרא ביבמות הכא קא מכוין למיקני. דאע"פ שנתכוין לקדשה לשם יבמות וזה לא מהני ה"ל כמכוין לקדשה לשם אישות דמהני כיון שרוצה לקדשה יעו"ש. וה"נ כיון שכל ישעם וחפצם היה שיותן הגט לידה אף שנתכוונו שיהיה ע"י הבעל עצמו לא אבדו כח שליחותם בזה. אף שלא ידעו מכוחם. כיון שעכ"פ עסקו שיהיה נתינה וכמ"ש ג"כ בגיטין ר"פ התקבל (דס"ג ע"א) מימר אמר תיגרוש כל היכא דמגרשה ופרש"י אע"ג דלא יהביה אלא בתורת קבלה כו' ע"ש. וה"נ אע"ג דנתכוונו שיהיה הנתינה מיד הבעל כיון שבאמת היה כאן שליחות מהני. ואף דשם אח"כ עשו דחייה לסברא זו זהו שלא נבדה מעצמינו שליחות הולכה שלא עשאו כן. משא"כ הכא דבאמת היה כאן כח שליחות י"ל דשפיר מהני. וכבר כתבתי לעיל די"ל שלוחו כידו אע"ג בב"מ (דף י"ב ע"א) אמרינן חצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות משמע דשליח אינו מדין יד היינו דיד עדיפא משליחות ומהני בגט אפי' בעל כרחה. אבל לעולם כיון דשלוחו של אדם כמותו ע"כ ידו כידו שהרי נלמד מדכתי' גבי ק"פ ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל. א"כ הרי כשאחד שוחט הפסח ה"ל ככולם שוחטים א"כ ידו כידם ממש ואף שבש"ע סי' קמ"א סעי' ל' כ' ותהא ידך כידי כו'. י"ל ה"ה אם לא אמר הכי ג"כ ממילא הוא כן ידו כידו כדמשמע ממ"ש הטור שם בשם הר"ף שא"צ כלל שטר השליחות אלא לפי שכותב בה כו' לעשות כמה שלוחים ואפילו לא יחלה ולא יאנס עכ"ל מבואר הא בלעדי זה א"צ לכתוב השליחות וא"כ ממילא ידו כידו כו'. וא"כ הרי נתכוין שיגיע לה הגט מיד בעלה וכן הגיע ממי שידו כיד בעלה כו'. ועוד דהא בקדושי חרשת מלבד שהם רק מדרבנן הרי עוד זאת שהוא מוציא ברמיזה. ופרש"י ביבמות ר"פ חרש (קי"ב ב') שרמז באצבע וכ"כ פ"ה דגיטין (דנ"ט ע"א) במשנה חרש רומז ונרמז. רמיזה בידיו ובראשו והיינו או בידיו או בראשו כמ"ש החמ"ח סי' קכ"א סק"ט וכמ"ש בטוש"ע ח"מ סי' רל"ה סעי' י"ז ובסמ"ע שם ס"ק מ"ז וא"כ הכא מה שהאיש תחב הגט בידו של השכ"מ והיה מנענע בידו של השכ"מ עד שנפל הגט מידו ליד אשתו החרשת י"ל דזה ה"ל כמו רמיזה בידו שמתרצה ע"ז דאל"כ היה מראה איזה רמיזה שאינו מרוצה בזה. דאף שלא היה בו כח להחזיק הג"פ בעצמו אפשר רמיזה על ההפך היה יכול. וזה תלוי לפי אומד דעת האנשים שהיו שם. ואם לפי דעתם הי' יכול ולא עשה כן ה"ז כמו רמיזה ממש שמסכים על נתינה זו. וא"כ עי"ז נעשה האיש המנענע כמו שליח על נתינת הגט. מאחר דבקדושי חרשת אמרו כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. ואף שלא נסמוך ע"ז לבד מ"מ יצטרף אל טעם הראשון. העולה מזה שאם זה האיש שנענע בידו של השכ"מ עד שנפל מיד השכ"מ הגט ליד אשתו החרשת הוא היה מאותן האנשים שהשיב להם השכ"מ הן על שאלת נתינת הגט י"ל דהוי נתינה והוי מגורשת גמורה:
דקיצור אף שנתינת השכ"מ אין בה ממש. מ"מ אם זה האיש המנענע בידו של השכ"מ הוא היה מאותן האנשים שהשיב להם ממש השכ"מ הן על שאלת נתינת הגט דהיינו שהוא היה מאותן האנשים ששאלו מהשכ"מ ליתן גט לאשתו והשיב להם הן י"ל דהוי נתינה והוי מגורשת גמורה. משום דזה האיש נעשה שלוחו ליתן הגט לכן מהני מה שנענע בידו השכ"מ כאלו נתן הוא בעצמו אף שהאיש נתכוון שהשכ"מ יתן וזה לא עלה בידו כ"א הוא נתן לא אבד כח שליחותו בזה:
הב
אך אם זה האיש המנענע בידו לא הי' מאותן האנשים ששאלו ממנו ליתן גט לאשתו, אלא שהיה במעמד השואלים וכשהשיב להם הן. אם נדון זה כדין המבואר בש"ע סי' קמ"א סכ"א היו רבים עומדים כו'. יש בזה מקום עיון. שי"ל דלא דמי כיון שהוא לא התחיל לומר להם כתבו או תנו כ"א ע"פ שאלה ששאלו ממנו ליתן. והשיב מדוחק הן. י"ל שהשיב רק להשואלים והן לבד נעשו שלוחיו. ויש פנים ג"כ לומר דמ"מ נעשה שלוחו דגבי אמ"ל נכתוב גט לאשתך אם היה כן במעמד רבים אף שהאומרים היו שנים והרכין לכאורה משמע דכולם נעשו שלוחיו. דהנה בגמרא ס"פ התקבל (דס"ז ע"ב) מבואר דאם היו עשרה במעמד ומנה ארבעה מהן ואמר כתבו גט לאשתי. דוקא אלו המנויין יכתבו ולמעוטי השאר שלא מנה אותם שהם לא יכתבו כן פרש"י שם. והיינו דוקא מפני שמנאם והרי פירש שהן לבדם שלוחיו אבל אם לא מנאם כלל וארבעה מהם שאלו ממנו שיצוה לכתוב גט לאשתו והרכין בראשו. י"ל לא מיעט כלל שאר הששה. דאף שהששה לא שאלו ממנו י"ל כן הדרך בדבר שרבים שואלים מ"מ המדברים הם מועטים והשאר שותקים וכשהרכין בראשו או שהשיב הן אמרינן מהסתם לא קפיד וכל השומע קולו מאותן שהיו במעמד יחד יכולים לכתוב (הג"ה ועוד אם הארבעה הם עושים שלוחים להששה אין האיסור בכה"ג רק משום מילי לא מימסרי לשליח וכיון שהששה שמעו קולו ס"ל לאאזמו"ר הגאון ז"ל בתשו' סי' ל"ד דלא שייך מילי לא מימסרי כו'. וכ"ש גבי נתינה ודאי נעשו שלוחים. [ע' מפתח] עכ"ה). ועוד ממ"ש גבי מנאם. הא דמנה כולהו י"ל אכולהו קפיד. והשתא פי' אמר לעשרה כתבו משמע דלא מיירי שאמר זה הלשון עשרה היינו שיאמר אתם העשרה כתבו גט לאשתי. דא"כ אמאי א' כותב ע"י כולם הרי לכאורה י"ל דה"ל כמנה כולהו כיון שהזכיר בפי' עשרה או י"ל דה"ל ככולכם כתובו. כיון שהזכיר עשרה ולא אמר כל חד מנכון. ואיך פשיטא ליה דאחד כותב ע"י כולם. אלא עכצ"ל דמיירי שעשרה היו עומדים יחד והוא דיבר להם כמדבר עם כולם או כמדבר לרבים ואמר להם כתבו גט לאשתי ולא הזכיר כלל מנינם שהם עשרה אז מ"מ דנין שכולם כאו"א מהם נעשה שלוחו לכתוב גט לאשתו. וה"ה אם ארבעה מהעשרה שאלו ממנו נכתוב גט לאשתך ואמר הן או הרכין בראשו י"ל כוונתו להרשות ג"כ לכל העומדים במעמד. ומ"מ צ"ע אם ע"י גילוי דעת נעשה שליח שיש בזה דיעות. וכאן על הששה שהיו במעמד אין לכל היותר רק גילוי דעת שיכתבו ולא שליחות ממש. מיהו גילוי דעת דלא מהני היינו כשכל השליחות רק ע"י גילוי דעת אבל הכא צוה לכתוב בפי' ולא גילוי דעת לבד רק בביאור למי ולמי י"ל סגי גילוי דעת וע' מהרי"ק שרש קכ"ט חילק כה"ג לענין אומדנא. ועיין בתוס' גיטין פרק התקבל (דס"ו ע"א) באומר כל הרוצה לכתוב יכתוב ובב"ש סי' קמ"א סעי' י"ט ס"ק כ"ז שיש סברא דלא מהני. א"כ לפ"ז לכאו' כש"כ הששה שהיו במעמד כיון שלא דבר עמהם. ועיין בחולין פ"ק (די"ב ע"א) האומר לשלוחו צא ותרום ואינש אחרינא שמע זה הציווי והלך ותרם ה"ל תורם שלא מדעת ואינה תרומה כלל וכ' הרשב"א בחי' פ"ד דנדרים (דל"ה) דאע"ג דהתם ניחא לי' שיתקן את כריו. אפ"ה לא נעשה זה שלוחו דשליחות אינו אלא לדעת. וא"כ ה"נ אף שציוה במעמד רבים לכתוב גט אם ציוויו הי' רק לארבעה אלו לא נעשה השאר שלוחיו. ויש לחלק דגבי תרומה שאני דזה ודאי לא הוי שלוחו דלא אמר כ"א לשלוחו האחד צא ותרום ואפשר אפי' אם היה אומר במעמד רבים עכ"ז גבי תרומה יש תורם בעין יפה ויש בבינונית א"כ ודאי יש קפידא מי יהיה השליח. אבל הכא כיון שאמר כן במעמד רבים שיכתבו ויתנו גט. ולא התנה שדוקא אלו יתנו גט אמדינן דעתי' שנתכוין שכ"א מהן יוכל להיות שליח מאחר שאין שום טעם שיחול הקפידא שיהיה זה שליח ולא זה. ואף שלא פי' בהדיא שכל אחד מהם יוכל ליתן מ"מ מצינן דסמכינן אאומדנא גבי מסוכן דהלכה כר' שמעון שזורי דאע"פ שאמר רק כתבו ולא פירש שיתנו ודאי להכא נתכוין. וקשה הא לו יהי כן שנתכוין לזה מ"מ הא בנתינה בעינן שליחות ולא עשאן שלוחים בהדיא. אע"כ דכיון שיש אומדנא וגם אמר כתבו. עיין פ"ט דב"ב (דקמ"ו). ה"ל כאלו עשאן שלוחים בפירוש וה"נ כיון שאמר במעמד רבים כתבו ותנו ה"ל כאלו עשאן לכולן שלוחים. ובמרדכי בכתובות ס"פ מי שהיה נשוי סי' רמ"ב וז"ל הוכיח ר"ב גם מכאן דגבי שליחות לא בעינן רק גילוי דעת ותנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע כו'. ובהאיש מקדש לא חציף אינש לשוייה אבוה שליח ודילמא ארצוייה ארצי' קמיה ע"ש בגמ' (דף מ"ה) ובהרא"ש שם סי' ז' ובטוש"ע סי' ל"ה סעי' ד' ה'. וצ"ע בהריב"ש סי' קצ"ג בד"ה אבל עדות רבי זרח:
אך אם זה האיש המנענע בידו לא הי' מאותן האנשים ששאלו ממנו ליתן גט לאשתו, אלא שהיה במעמד השואלים וכשהשיב להם הן. אם נדון זה כדין המבואר בש"ע סי' קמ"א סכ"א היו רבים עומדים כו'. יש בזה מקום עיון. שי"ל דלא דמי כיון שהוא לא התחיל לומר להם כתבו או תנו כ"א ע"פ שאלה ששאלו ממנו ליתן. והשיב מדוחק הן. י"ל שהשיב רק להשואלים והן לבד נעשו שלוחיו. ויש פנים ג"כ לומר דמ"מ נעשה שלוחו דגבי אמ"ל נכתוב גט לאשתך אם היה כן במעמד רבים אף שהאומרים היו שנים והרכין לכאורה משמע דכולם נעשו שלוחיו. דהנה בגמרא ס"פ התקבל (דס"ז ע"ב) מבואר דאם היו עשרה במעמד ומנה ארבעה מהן ואמר כתבו גט לאשתי. דוקא אלו המנויין יכתבו ולמעוטי השאר שלא מנה אותם שהם לא יכתבו כן פרש"י שם. והיינו דוקא מפני שמנאם והרי פירש שהן לבדם שלוחיו אבל אם לא מנאם כלל וארבעה מהם שאלו ממנו שיצוה לכתוב גט לאשתו והרכין בראשו. י"ל לא מיעט כלל שאר הששה. דאף שהששה לא שאלו ממנו י"ל כן הדרך בדבר שרבים שואלים מ"מ המדברים הם מועטים והשאר שותקים וכשהרכין בראשו או שהשיב הן אמרינן מהסתם לא קפיד וכל השומע קולו מאותן שהיו במעמד יחד יכולים לכתוב (הג"ה ועוד אם הארבעה הם עושים שלוחים להששה אין האיסור בכה"ג רק משום מילי לא מימסרי לשליח וכיון שהששה שמעו קולו ס"ל לאאזמו"ר הגאון ז"ל בתשו' סי' ל"ד דלא שייך מילי לא מימסרי כו'. וכ"ש גבי נתינה ודאי נעשו שלוחים. [ע' מפתח] עכ"ה). ועוד ממ"ש גבי מנאם. הא דמנה כולהו י"ל אכולהו קפיד. והשתא פי' אמר לעשרה כתבו משמע דלא מיירי שאמר זה הלשון עשרה היינו שיאמר אתם העשרה כתבו גט לאשתי. דא"כ אמאי א' כותב ע"י כולם הרי לכאורה י"ל דה"ל כמנה כולהו כיון שהזכיר בפי' עשרה או י"ל דה"ל ככולכם כתובו. כיון שהזכיר עשרה ולא אמר כל חד מנכון. ואיך פשיטא ליה דאחד כותב ע"י כולם. אלא עכצ"ל דמיירי שעשרה היו עומדים יחד והוא דיבר להם כמדבר עם כולם או כמדבר לרבים ואמר להם כתבו גט לאשתי ולא הזכיר כלל מנינם שהם עשרה אז מ"מ דנין שכולם כאו"א מהם נעשה שלוחו לכתוב גט לאשתו. וה"ה אם ארבעה מהעשרה שאלו ממנו נכתוב גט לאשתך ואמר הן או הרכין בראשו י"ל כוונתו להרשות ג"כ לכל העומדים במעמד. ומ"מ צ"ע אם ע"י גילוי דעת נעשה שליח שיש בזה דיעות. וכאן על הששה שהיו במעמד אין לכל היותר רק גילוי דעת שיכתבו ולא שליחות ממש. מיהו גילוי דעת דלא מהני היינו כשכל השליחות רק ע"י גילוי דעת אבל הכא צוה לכתוב בפי' ולא גילוי דעת לבד רק בביאור למי ולמי י"ל סגי גילוי דעת וע' מהרי"ק שרש קכ"ט חילק כה"ג לענין אומדנא. ועיין בתוס' גיטין פרק התקבל (דס"ו ע"א) באומר כל הרוצה לכתוב יכתוב ובב"ש סי' קמ"א סעי' י"ט ס"ק כ"ז שיש סברא דלא מהני. א"כ לפ"ז לכאו' כש"כ הששה שהיו במעמד כיון שלא דבר עמהם. ועיין בחולין פ"ק (די"ב ע"א) האומר לשלוחו צא ותרום ואינש אחרינא שמע זה הציווי והלך ותרם ה"ל תורם שלא מדעת ואינה תרומה כלל וכ' הרשב"א בחי' פ"ד דנדרים (דל"ה) דאע"ג דהתם ניחא לי' שיתקן את כריו. אפ"ה לא נעשה זה שלוחו דשליחות אינו אלא לדעת. וא"כ ה"נ אף שציוה במעמד רבים לכתוב גט אם ציוויו הי' רק לארבעה אלו לא נעשה השאר שלוחיו. ויש לחלק דגבי תרומה שאני דזה ודאי לא הוי שלוחו דלא אמר כ"א לשלוחו האחד צא ותרום ואפשר אפי' אם היה אומר במעמד רבים עכ"ז גבי תרומה יש תורם בעין יפה ויש בבינונית א"כ ודאי יש קפידא מי יהיה השליח. אבל הכא כיון שאמר כן במעמד רבים שיכתבו ויתנו גט. ולא התנה שדוקא אלו יתנו גט אמדינן דעתי' שנתכוין שכ"א מהן יוכל להיות שליח מאחר שאין שום טעם שיחול הקפידא שיהיה זה שליח ולא זה. ואף שלא פי' בהדיא שכל אחד מהם יוכל ליתן מ"מ מצינן דסמכינן אאומדנא גבי מסוכן דהלכה כר' שמעון שזורי דאע"פ שאמר רק כתבו ולא פירש שיתנו ודאי להכא נתכוין. וקשה הא לו יהי כן שנתכוין לזה מ"מ הא בנתינה בעינן שליחות ולא עשאן שלוחים בהדיא. אע"כ דכיון שיש אומדנא וגם אמר כתבו. עיין פ"ט דב"ב (דקמ"ו). ה"ל כאלו עשאן שלוחים בפירוש וה"נ כיון שאמר במעמד רבים כתבו ותנו ה"ל כאלו עשאן לכולן שלוחים. ובמרדכי בכתובות ס"פ מי שהיה נשוי סי' רמ"ב וז"ל הוכיח ר"ב גם מכאן דגבי שליחות לא בעינן רק גילוי דעת ותנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע כו'. ובהאיש מקדש לא חציף אינש לשוייה אבוה שליח ודילמא ארצוייה ארצי' קמיה ע"ש בגמ' (דף מ"ה) ובהרא"ש שם סי' ז' ובטוש"ע סי' ל"ה סעי' ד' ה'. וצ"ע בהריב"ש סי' קצ"ג בד"ה אבל עדות רבי זרח:
וקיצור אם איש זה לא היה מהשואלים כ"א שהיה במעמד ההוא יש פנים לכאן ולכאן. ולא דמי להא דתרומה פ"ק דחולין (די"ב). ויש לצדד מדסמכינן אאומדנא גבי שכ"מ שאומר כתבו אף שלא אמר תנו. וה"נ הוי אומדנא שלכולם נתכוין דמה איכפת ליה:
זג
ואולי יש להעיר ממ"ש הב"ש סי' קמ"א סמ"ה ס"ק ס"ב בדין הנזכר בגמרא פרק כל הגט (דכ"ט ע"א) אל תגרשנה אלא בבית וגרשה בעליה אל תגרשנה אלא בימין וגרשה בשמאל דאינו גט ופי' הב"ש דוקא שא' אל תגרשנה אלא כו' אבל אם אמר שיתן בבית או בימין וגרשה בעלי' או בשמאל ליכא קפידא. והיינו משום דאין טעם לומר שיהי' בזה קפידא אמרינן מסתמא לא קפיד אא"כ פירש דקפיד א"כ לדבריו כשהשיב לארבעה המדברים כתבו או שהרכין ודאי לא קפיד שהשאר שהיו במעמד לא יכתבו דזה עדיף טובא מדינו דהב"ש דשם יש שינוי מצוויו. משא"כ הכא הרי צוה שיכתבו. ומה שהשיב כן לארבעה מפני שהם המדברים אבל מסתמא י"ל כוונתו לכולם. ולכן אף ששם יש חולקין על הב"ש ואין דינו מוסכם כלל כאן עדיף טובא דנראה באומר לעשרה כתבו גט אפשר ג"כ אינו מדבר עם כל העשרה דזה רחוק. אלא העשרה הם במעמד והוא מדבר עם שנים ושלשה מהם הסמוכים לו ואומר להם כתבו גט ואעפ"כ אנו מפרשים דכוונתו לכל העשרה. וז"ל הטוש"ע סי' קמ"א סכ"א היו רבים עומדים ביחד ואמר הוליכו גט זה לאשתי איזה מהם שירצה יוליך כו' ולא חשוב זה גילוי דעת לבד דהא אומר בפירוש כתבו, אלא שאנו מפרשים לשונו דלכל העשרה נתכוין. ופירוש שמפרשים בלשונו אין זה גילוי דעת לבד כ"א כאילו פירש בהדיא עיין במשנה פ"ק דנזיר משנה ה' גבי הריני נזיר מלא הבית כו' ואם אמר סתם נזרתי ופי' הרע"ו כמו שידונו חכמים לשוני כו' מבואר דמה שהחכמים דנים בלשונו ה"ל כאילו פירש כן בהדיא. א"כ ה"נ כשאומר לעשרה כתבו אף שהסמוכים לו ממש הם רק שנים ושלשה מפרשים אנו דלכל העשרה נתכוין וזהו דוגמא בשכ"מ כשאומר כתבו מפרשים דכתבו ותנו קאמר וכנ"ל. וא"כ ה"ה אם היו עשרה במעמד ושנים שלשה מהם דברו עמו נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתובו י"ל דלכל העשרה נתכוין מאחר שניכר הדבר שכולם לדבר זה מתכוונים. ולפ"ז ה"ה או כש"כ אם שנים או שלשה מהם אמרו לו שיצוה לכתוב וליתן גט לאשתו (ולא אמרו נכתוב) והרכין בראשו או השיב הן י"ל יותר דלכל העשרה נתכוין שכל הרוצה מהם יכתוב. ובפרטות שבנדון זה היה המגרש שכ"מ ומסוכן דאף באומר כתבו מפרשים אנו כתבו ותנו קאמר. א"כ כמ"כ הכא כשאמר להשואלים שיתנו גט יש לפרש דבריו ג"כ דנתכוין שכל השומע קולו יתן. וא"כ בנד"ז ששאלו ממנו ליתן גט לאשתו והשיב הן י"ל אף אם השואלים היו רק שנים כיון שהיו במעמד עוד אנשים כולם נעשו שלוחים על הנתינה. לכן אף אם האיש המנענע בידו של השכ"מ לא היה מאותן ששאלו ממנו ליתן חשוב שלוחו אם היה במעמד השואלים. ואף אם לא נסמוך ע"ז למעשה. מ"מ יש לצרף עוד טעם דהא בנתינת גט השליח עושה שליח א"כ אם אותן האנשים ששאלו מהשכ"מ ליתן גט הן צוו להאיש המנענע בידו לעשות כן הרי נעשו שלוחים על הנתינה ואף שהם לא נתכוונו לעשותו שליח כ"א נתכוונו שהשכ"מ יתן מ"מ י"ל שא"צ בזה כ"כ כוונה כ"א ע"פ ציווים הרי ממילא נעשה שליח ע"ד שנת' למעלה סעיף א':
ואולי יש להעיר ממ"ש הב"ש סי' קמ"א סמ"ה ס"ק ס"ב בדין הנזכר בגמרא פרק כל הגט (דכ"ט ע"א) אל תגרשנה אלא בבית וגרשה בעליה אל תגרשנה אלא בימין וגרשה בשמאל דאינו גט ופי' הב"ש דוקא שא' אל תגרשנה אלא כו' אבל אם אמר שיתן בבית או בימין וגרשה בעלי' או בשמאל ליכא קפידא. והיינו משום דאין טעם לומר שיהי' בזה קפידא אמרינן מסתמא לא קפיד אא"כ פירש דקפיד א"כ לדבריו כשהשיב לארבעה המדברים כתבו או שהרכין ודאי לא קפיד שהשאר שהיו במעמד לא יכתבו דזה עדיף טובא מדינו דהב"ש דשם יש שינוי מצוויו. משא"כ הכא הרי צוה שיכתבו. ומה שהשיב כן לארבעה מפני שהם המדברים אבל מסתמא י"ל כוונתו לכולם. ולכן אף ששם יש חולקין על הב"ש ואין דינו מוסכם כלל כאן עדיף טובא דנראה באומר לעשרה כתבו גט אפשר ג"כ אינו מדבר עם כל העשרה דזה רחוק. אלא העשרה הם במעמד והוא מדבר עם שנים ושלשה מהם הסמוכים לו ואומר להם כתבו גט ואעפ"כ אנו מפרשים דכוונתו לכל העשרה. וז"ל הטוש"ע סי' קמ"א סכ"א היו רבים עומדים ביחד ואמר הוליכו גט זה לאשתי איזה מהם שירצה יוליך כו' ולא חשוב זה גילוי דעת לבד דהא אומר בפירוש כתבו, אלא שאנו מפרשים לשונו דלכל העשרה נתכוין. ופירוש שמפרשים בלשונו אין זה גילוי דעת לבד כ"א כאילו פירש בהדיא עיין במשנה פ"ק דנזיר משנה ה' גבי הריני נזיר מלא הבית כו' ואם אמר סתם נזרתי ופי' הרע"ו כמו שידונו חכמים לשוני כו' מבואר דמה שהחכמים דנים בלשונו ה"ל כאילו פירש כן בהדיא. א"כ ה"נ כשאומר לעשרה כתבו אף שהסמוכים לו ממש הם רק שנים ושלשה מפרשים אנו דלכל העשרה נתכוין וזהו דוגמא בשכ"מ כשאומר כתבו מפרשים דכתבו ותנו קאמר וכנ"ל. וא"כ ה"ה אם היו עשרה במעמד ושנים שלשה מהם דברו עמו נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתובו י"ל דלכל העשרה נתכוין מאחר שניכר הדבר שכולם לדבר זה מתכוונים. ולפ"ז ה"ה או כש"כ אם שנים או שלשה מהם אמרו לו שיצוה לכתוב וליתן גט לאשתו (ולא אמרו נכתוב) והרכין בראשו או השיב הן י"ל יותר דלכל העשרה נתכוין שכל הרוצה מהם יכתוב. ובפרטות שבנדון זה היה המגרש שכ"מ ומסוכן דאף באומר כתבו מפרשים אנו כתבו ותנו קאמר. א"כ כמ"כ הכא כשאמר להשואלים שיתנו גט יש לפרש דבריו ג"כ דנתכוין שכל השומע קולו יתן. וא"כ בנד"ז ששאלו ממנו ליתן גט לאשתו והשיב הן י"ל אף אם השואלים היו רק שנים כיון שהיו במעמד עוד אנשים כולם נעשו שלוחים על הנתינה. לכן אף אם האיש המנענע בידו של השכ"מ לא היה מאותן ששאלו ממנו ליתן חשוב שלוחו אם היה במעמד השואלים. ואף אם לא נסמוך ע"ז למעשה. מ"מ יש לצרף עוד טעם דהא בנתינת גט השליח עושה שליח א"כ אם אותן האנשים ששאלו מהשכ"מ ליתן גט הן צוו להאיש המנענע בידו לעשות כן הרי נעשו שלוחים על הנתינה ואף שהם לא נתכוונו לעשותו שליח כ"א נתכוונו שהשכ"מ יתן מ"מ י"ל שא"צ בזה כ"כ כוונה כ"א ע"פ ציווים הרי ממילא נעשה שליח ע"ד שנת' למעלה סעיף א':
חקיצור בתוס' כשאמרו לו נכתוב והרכין הרי אלו יכתבו. ואפ"ל אף שהאומרים נכתוב היו רק שנים במעמד עשרה אזי כל העשרה יכולים לכתוב. דדוקא במנאם אמרינן דלמעוטי השאר קאתי. ועוד ראיה במכש"כ ממ"ש הב"ש סי' קמ"א סמ"ה ס"ק ס"ב. ועוד דבאומר לעשרה כתבו ג"כ י"ל שאינו מדבר עם כל העשרה רק עם הסמוכים עמו אלא דאומדין דעתו שכיון שאמר במעמד כולם כתבו על כל העשרה נתכוין לעשותם שלוחים לדבר זה. וא"כ ה"ה אם שנים ושלשה במעמד רבים אמרו לו נכתוב והרכין. וא"כ ה"ה אם שנים או שלשה במעמד רבים אמרו לו שיצוה ליתן גט והרכין או השיב הן:
טד
ועתה צריך לחקור נידון ענין מ"ש שאלו ממנו ליתן ג"פ לאשתו ולא היה אפשר לבודקו כד"ת מחמת שלא היה שפוי בדעתו ושקיל מלוליה אך מדוחק גדול השיב הן פ"א עכ"ל. אשר מלשון זה משמע שגם בשעה שהשיב הן לא היה שפוי בדעתו וא"כ לכאורה אין הציווי כלום. ודאי אם בשעה שצוה היה שפוי בדעתו רק בשעת כתיבה ונתינה לא היה שפוי בדעתו היה מקום להקל בגט חרשת. משום דהרב"י סי' קכ"א דקדק מהרמב"ם פ"ב מה"א דין ט"ו דאם בעת שצוה לכתוב היה בדעתו אע"ג שנשתטה בעת הכתיבה ונתינה מדאורייתא מגורשת אלא מדרבנן פסול ואפילו אין סמיה בידן. וכ"כ הב"ש שם סק"ג ואע"ג דהטור וריא"ז בש"ג חולקים וס"ל הגט בטל מדאורייתא. והפר"ח שם ס"ק ה' הכריע דהוי ספק מגורשת מ"מ יש לסמוך דעת הרמב"ם משום דבירושלמי מבואר דר' יוחנן ס"ל דהגט כשר. ועכ"פ אף אם נימא כדעת הטור וריא"ז היינו בגט פקח ופקחת אבל בנד"ז דהגט הוא לחרשת אשר ברוב המקומות רובם ככולם חרש ושוטה הם במדריגה אחת יש לסמוך ע"ד הרמב"ם דס"ל אף בגט פקחת אין רק פיסול דרבנן א"כ לדבריו בגט חרשת י"ל להכשיר לגמרי. דלגבי פיסול דרבנן שבנתינת הגט י"ל דחרשת שוה לשוטה. וכשם שהקדושין היה ללא בן דעת כך אף אם בשעת כתיבת ונתינת הגט אינו בן דיעה הגט כשר. כיון בשעה שציוה היה בן דיעה גמור. ואף אם החשש על שעת הציווי אם החשש רק מפני שלא היה אפשר לבודקו כד"ת אבל לא שראו בו והכירו שאינו שפוי בדעתו היה מקום להקל בפשיטות משום דבירושלמי פרק מש"א אומר דבשמיעת הקול ששמעו שאומר לסופר כתוב א"צ שום בדיקה ולא הוזכר בדיקה במשנה רק גבי הרכנת הראש וז"ל א"ל לשמיעת הקול פעם אחת להרכנת הראש ג' פעמים ופי' הקה"ע דהרכנת הראש ג' פעמים הוא דה"ל כשמיעת הקול פעם אחת דבקול א"צ בירור משא"כ בהרכנת הראש כדמסיק עכ"ל וכ"ה בירושלמי רפ"ק דתרומות. ואין לומר דהכא דשקיל מלוליה. אע"פ שהשיב מדוחק הן אין זה כשמיעת הקול דאין לחלק דהא בלא"ה י"א דנשתתק מתוך חוליו א"צ בדיקה אף שרק הרכין בראשו והירושלמי אומר דצריך בדיקה פעם אחת. כ"כ הר"ן. עשה הירושלמי מחמיר יותר מהיש אומרים הנ"ל וכ"כ בשמו מהריב"ל ח"ב סי' פ"א. ובב"י סי' קכ"א בד"ה ובעל העיטור כתב וכנשתתק מתוך חוליו די בהרכנת הראש פעם אחד כדאמרינן בירושלמי עכ"ל משמע דא"צ בדיקה אפילו פעם אחד. וכדעת הי"א שהביא הר"ן. וא"כ בנד"ז שהשיב הן דה"ל שמיעת הקול. י"ל להירושלמי סגי. ואע"ג דבענין נשתתק מתוך חוליו חלקו הפוסקים על הירושלמי וס"ל דצריך בדיקה ג"פ כמבואר בב"י בד"ה כתב הר"ן. היינו על הרכין בראשו בלי שמיעת הקול שבזה מצאו משמעות כן בתוספתא דמצריך בדיקה ג"פ כמבואר בהר"ן. אבל לענין שמיעת הקול דא"צ בדיקה לא מצינו בפירוש שנחלקו על הירושלמי כלל. והעיטור הביא הירושלמי. ואין ראיה שהפוסקים חולקים על הירושלמי ממ"ש התוס' והרא"ש דשכ"מ שמצוה לכתוב גט לאשתו צריך ליזהר שיהא שפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה כהובא בטוש"ע סי' קכ"א ס"ד. והיינו על ידי בדיקה קצת. הרי אף שצוה בפה מלא לכתוב עכ"ז צריך בדיקה. וזהו נגד הירושלמי דס"ל דכל ששמעו קולו א"צ בדיקה. די"ל דלעולם אינן חולקים על הירושלמי. דעל שעת ציווי א"צ בדיקה כל ששמעו קולו שאמר לסופר כתוב. והם לא באו רק להודיע הדין דאם נתקלקל ונטרפה דעתו בשעת כתיבה ונתינה הגט בטל ולכן צריך דוקא בדיקה בשעת כתיבה ונתינה. ואם לא בדקוהו ס"ל להב"י הביאו החמ"ח סק"ד דאין לחוש ולא חיישינן שנתקלקל ובנד"ז שהוא גט חרשת דמלבד שעיקר הגט דרבנן לבד. עוד יש טעמים שבזה ודאי יש לסמוך על הירושלמי. דכל ששמעו קולו שהשיב הן א"צ בדיקה. וגם לא לחוש שמא נתקלקל אח"כ כדעת הב"י הביא החמ"ח סק"ד והב"ש סק"ה. וכמשי"ת לקמן דבגט חרשת יש פנים להקל אף אם בעלה הפקח לא היה שפוי בדעתו בשעת הכתיבה והנתינה. א"כ עכ"פ ודאי יש לסמוך ע"ד הרב"י שלא לחוש לשמא לא היה שפוי. ע"כ אם החשש שהיה בנד"ז הוא רק שלא היה אפשר לבודקו כד"ת. ודאי אין לחוש בגט חרשת:
ועתה צריך לחקור נידון ענין מ"ש שאלו ממנו ליתן ג"פ לאשתו ולא היה אפשר לבודקו כד"ת מחמת שלא היה שפוי בדעתו ושקיל מלוליה אך מדוחק גדול השיב הן פ"א עכ"ל. אשר מלשון זה משמע שגם בשעה שהשיב הן לא היה שפוי בדעתו וא"כ לכאורה אין הציווי כלום. ודאי אם בשעה שצוה היה שפוי בדעתו רק בשעת כתיבה ונתינה לא היה שפוי בדעתו היה מקום להקל בגט חרשת. משום דהרב"י סי' קכ"א דקדק מהרמב"ם פ"ב מה"א דין ט"ו דאם בעת שצוה לכתוב היה בדעתו אע"ג שנשתטה בעת הכתיבה ונתינה מדאורייתא מגורשת אלא מדרבנן פסול ואפילו אין סמיה בידן. וכ"כ הב"ש שם סק"ג ואע"ג דהטור וריא"ז בש"ג חולקים וס"ל הגט בטל מדאורייתא. והפר"ח שם ס"ק ה' הכריע דהוי ספק מגורשת מ"מ יש לסמוך דעת הרמב"ם משום דבירושלמי מבואר דר' יוחנן ס"ל דהגט כשר. ועכ"פ אף אם נימא כדעת הטור וריא"ז היינו בגט פקח ופקחת אבל בנד"ז דהגט הוא לחרשת אשר ברוב המקומות רובם ככולם חרש ושוטה הם במדריגה אחת יש לסמוך ע"ד הרמב"ם דס"ל אף בגט פקחת אין רק פיסול דרבנן א"כ לדבריו בגט חרשת י"ל להכשיר לגמרי. דלגבי פיסול דרבנן שבנתינת הגט י"ל דחרשת שוה לשוטה. וכשם שהקדושין היה ללא בן דעת כך אף אם בשעת כתיבת ונתינת הגט אינו בן דיעה הגט כשר. כיון בשעה שציוה היה בן דיעה גמור. ואף אם החשש על שעת הציווי אם החשש רק מפני שלא היה אפשר לבודקו כד"ת אבל לא שראו בו והכירו שאינו שפוי בדעתו היה מקום להקל בפשיטות משום דבירושלמי פרק מש"א אומר דבשמיעת הקול ששמעו שאומר לסופר כתוב א"צ שום בדיקה ולא הוזכר בדיקה במשנה רק גבי הרכנת הראש וז"ל א"ל לשמיעת הקול פעם אחת להרכנת הראש ג' פעמים ופי' הקה"ע דהרכנת הראש ג' פעמים הוא דה"ל כשמיעת הקול פעם אחת דבקול א"צ בירור משא"כ בהרכנת הראש כדמסיק עכ"ל וכ"ה בירושלמי רפ"ק דתרומות. ואין לומר דהכא דשקיל מלוליה. אע"פ שהשיב מדוחק הן אין זה כשמיעת הקול דאין לחלק דהא בלא"ה י"א דנשתתק מתוך חוליו א"צ בדיקה אף שרק הרכין בראשו והירושלמי אומר דצריך בדיקה פעם אחת. כ"כ הר"ן. עשה הירושלמי מחמיר יותר מהיש אומרים הנ"ל וכ"כ בשמו מהריב"ל ח"ב סי' פ"א. ובב"י סי' קכ"א בד"ה ובעל העיטור כתב וכנשתתק מתוך חוליו די בהרכנת הראש פעם אחד כדאמרינן בירושלמי עכ"ל משמע דא"צ בדיקה אפילו פעם אחד. וכדעת הי"א שהביא הר"ן. וא"כ בנד"ז שהשיב הן דה"ל שמיעת הקול. י"ל להירושלמי סגי. ואע"ג דבענין נשתתק מתוך חוליו חלקו הפוסקים על הירושלמי וס"ל דצריך בדיקה ג"פ כמבואר בב"י בד"ה כתב הר"ן. היינו על הרכין בראשו בלי שמיעת הקול שבזה מצאו משמעות כן בתוספתא דמצריך בדיקה ג"פ כמבואר בהר"ן. אבל לענין שמיעת הקול דא"צ בדיקה לא מצינו בפירוש שנחלקו על הירושלמי כלל. והעיטור הביא הירושלמי. ואין ראיה שהפוסקים חולקים על הירושלמי ממ"ש התוס' והרא"ש דשכ"מ שמצוה לכתוב גט לאשתו צריך ליזהר שיהא שפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה כהובא בטוש"ע סי' קכ"א ס"ד. והיינו על ידי בדיקה קצת. הרי אף שצוה בפה מלא לכתוב עכ"ז צריך בדיקה. וזהו נגד הירושלמי דס"ל דכל ששמעו קולו א"צ בדיקה. די"ל דלעולם אינן חולקים על הירושלמי. דעל שעת ציווי א"צ בדיקה כל ששמעו קולו שאמר לסופר כתוב. והם לא באו רק להודיע הדין דאם נתקלקל ונטרפה דעתו בשעת כתיבה ונתינה הגט בטל ולכן צריך דוקא בדיקה בשעת כתיבה ונתינה. ואם לא בדקוהו ס"ל להב"י הביאו החמ"ח סק"ד דאין לחוש ולא חיישינן שנתקלקל ובנד"ז שהוא גט חרשת דמלבד שעיקר הגט דרבנן לבד. עוד יש טעמים שבזה ודאי יש לסמוך על הירושלמי. דכל ששמעו קולו שהשיב הן א"צ בדיקה. וגם לא לחוש שמא נתקלקל אח"כ כדעת הב"י הביא החמ"ח סק"ד והב"ש סק"ה. וכמשי"ת לקמן דבגט חרשת יש פנים להקל אף אם בעלה הפקח לא היה שפוי בדעתו בשעת הכתיבה והנתינה. א"כ עכ"פ ודאי יש לסמוך ע"ד הרב"י שלא לחוש לשמא לא היה שפוי. ע"כ אם החשש שהיה בנד"ז הוא רק שלא היה אפשר לבודקו כד"ת. ודאי אין לחוש בגט חרשת:
יקיצור אם בשעה שצוה לכתוב הגט היה שפוי אף שבשעת כתיבת ונתינת הגט לא היה שפוי יש להקל בגט חרשת. וכן אם החשש שלא היה אפשר לבודקו גם בשעת הציווי ג"כ אין לחוש משום דהירושלמי ס"ל דדוקא בהרכנת הראש הוא דתנן בודקים אותו ג' פעמים. אבל בשמיעת הקול שאמר כתוב א"צ בדיקה. וממ"ש בטוש"ע סעי' ד' ע"פ התוס' וסה"ת והרא"ש והר"ן אין ראיה שחולקים ע"ז. ועכ"פ בגט חרשת דיש פנים לומר שאפילו ודאי לא היה שפוי לגמרי אין חשש כדלקמן א"כ אין לחוש שמא לא היה שפוי ויש לסמוך בזה בודאי על הירושלמי:
יאה
אך מה שיש לחוש הוא משום דממ"ש רומע"ל מחמת שלא היה שפוי בדעתו משמע שראו שאין דעתו מיושבת. א"כ כיון שידוע שלא היה דעתו מיושבת בשעה שצוה לכתוב הגט דבכה"ג בגט פקח ופקחת אין בדבריו כלום כמבואר בב"י סי' קכ"א סד"ה ובעל העיטור. וז"ל והיכא שנתברר לנו שהיה מטורף בשעת הציווי כו' בטל הוא לכ"ע עכ"ל וכ"כ הב"ש שם רס"י קכ"א והפר"ח שם סק"ט והג"פ ס"ק י"ז ותחלת ס"ק ט"ו אף שבתוס' פרק מש"א (ד"ע ע"ב) סד"ה התם. כתבו. ופעמים ששכ"מ אינו בדעתו ומספקא אי חשבינן ליה כשוטה או שמא תונבא בעלמא הוא דנקטיה וכישן דמי עכ"ל משמע בפירוש אף כשאינו בדעתו יש ספק אם חשוב שוטה או אינו חשוב שוטה כלל. וטעם הספק היינו כמ"ש הרא"ש או שמא אפי' לר' יוחנן כישן דמי משום דלא מחוסר מעשה דרגיל שתתיישב דעתו ממילא כו'. ועיין מענין תונבא הוא דנקיט ליה בגמ' פב"ת דיומא (דף פ"ג ע"א) ופרש"י תונבא שטות. אשטורדישין מחמת חוליו עכ"ל. והט"ז בא"ח ה' יוה"כ סי' תרי"ח סק"ב פי' שהוא מטורף. וצ"ע דא"כ מהו זה שכ' התוס' כאן או שמא תונבא בעלמא הוא דנקיט ליה. דכוונתם לומר דלכן אין דינו כשוטה. והרי אדרבה ענין תונבא הוא שטות וטירוף. אך ראיתי במתורגמן ערך תנב הביא מ"ש בת"י באיוב סי' (ל"ג כ') ע"פ וזהמתו חייתו לחם. ומתונבא דנקיט ליה מרחיקא נפשיה מזונא. והמ"צ פי' וזהמתו ענין מיאוס ותיעוב ובדרז"ל חולין דף ק"ה מעבירין הזוהמא ר"ל המיאוס והלכלוך. וכן פרש"י וזהמתו חייתו לחם ממאסתו נפשו וחייתו של חולה כל מאכל. א"כ לפ"ז גם עד"ז מ"ש הת"י ומתונבא דנקיט ליה מרחיקא נפשיה מזונא. אין תונבא פי' שנטרפה דעתו כ"א שכל אוכל תתעב נפשו ולכן אומר החולה שאין צריך לאכול. ובערוך ערך תנב כ' תונבא בעלמא הוא דנקיט ליה. פי' כעין טרידות דעת בעלמא. והביא הת"י הנ"ל והש"ס דפרק יוהכ"פ הנ"ל וממס' נדה פרק בנות כותים (דף ל"ז ע"ב) והא תונבא בעלמא הוא דנקיט לה. ורש"י שם פי' תונבא אשטורדישון שאינה מרגשת בצערה מחמת שעמומית החולי עכ"ל. ושעמום בכתובות פרק אע"פ (דף נ"ט ע"ב) במשנה שהבטלה מביאה לידי שעמום פרש"י שעמום שגעון. והרמב"ם בפי' המשנה שם כ' ופי' שעמום בהלה. תרגום ובתמהון לבב ובשעמומית לבא עכ"ל. והוא בפ' כי תבא (כ"ח כ"ח) ושם פרש"י אוטם הלב אשטירדישון בלע"ז והיינו כמו שפרש"י בפ"ת דיומא (דף פ"ג ע"א) תונבא אשטורדישון בלע"ז כנ"ל הרי לפרש"י ג"כ תונבא זהו ענין תמהון לבב. וכן פי' הרע"ו בפי' המשנה. ובערוך ערך שעמום כ' וז"ל בפרק אע"פ שהבטלה מביאה לידי שעמום. ואת המהומה תרגום ירושלמי וית שעמומיתא. ובתמהון לבב ובשעמומית לבא עכ"ל. נשמע דלפי' הערוך והרמב"ם תונבא אינו ענין מטורף ממש שיהיה דינו כשוטה אלא ענינו רק טרדת הדעת בעלמא. ולפ"ז אתי שפיר מ"ש התוס' ומספקא אי חשבינן לי' כשוטה או שמא תונבא בעלמא הוא דנקטיה. ור"ל דאינו שוטה כלל כ"א שיש לו טרדת הדעת. ומ"ש הרא"ש דרגיל שתתיישב דעתו ממילא היינו נמי מה"ט כיון דאינו בלבול המוח ממש כמו בשוטה רק טרדת הדעת רגיל הוא שיתיישב דעתו ממילא. וא"כ כיון שזהו ספק היה מקום להקל בגט חרשת בצירוף תרי טעמא. הא' דה"ל ספק דרבנן. דקדושי חרשת קיי"ל שהם רק דרבנן ואף שי"ל כיון בחזקת אשת איש עומדת א"כ גם בדרבנן אזלינן בספיקו להחמיר כמ"ש הש"ך בדיני ס"ס סעיף כ' ואף שהמנחת יעקב שם חולק על הש"ך באיסור דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא י"ל קדושי חרשת חשוב כמו יש לו עיקר בדאורייתא כיון שר' אליעזר מחמיר יותר ועיין תוספות בשבת ר"פ מי שהחשיך אך זהו אם היה הספק באיסור אשת איש שפיר יש להחמיר מטעם חזקה ומשום דחומרא דאשת איש שאני. אבל בנד"ז שמת בעלה אחר הגט והחשש משום איסור זקוקה ליבם דהוה הדרבנן באיסור לאו וגם אין שייך איסור אשת איש ממש וגם ע"י הגט אתרעי החזקה דאיסור יבום דהרי ממ"נ אסורה ליבום מצד הגט שפיר י"ל דמשום עיגון אזלינן בספק דרבנן זה להקל מה גם בצירוף טעם הב' משום דחרשת גמורה י"ל אינה בת דעת יותר מספק שוטה. כיון אדרבה בכל מקום חרשת חשיבא כמו שוטה. מיהו נ' מלשון הפוסקים שהביאו דברי ר"י היינו סה"ת וסמ"ג עשין נ' ושא"פ דהספק הוא רק אם צוה לכתוב בעודו שפוי ואח"כ בשעת כתיבה אינו בדעתו אז הספק שמא אע"ג דאינו בדעתו כלל שמא הגט כשר. אבל אם בשעה שצוה לכתוב הגט לא היה בדעתו משמע דאין ספק דהגט אינו כלום. שהרי כן מבואר בסה"ת סי' ק"ל וז"ל מכאן אומר רבינו יצחק בר"ש שהכותב גט לשכיב מרע יזהר שלא יתקלקל בחליו בשעת כתיבה דפעמים שאינו בדעתו והוי כמו מטורף ואינו יודע מה מדבר. ובין למר ובין למר לא דמי לישן וגם לא סמיה בידן והוי פעמים שוטה ופעמים חלים עכ"ל הרי מבואר דדברי ר"י הם אמורים על שעת כתיבה. וכן הביא דבריו הסמ"ג והגמי"י פ"ב מה"ג בהלכה י"ו ס"ק צ'. וכ"כ באגודה פמש"א סי' קכ"ו אומר ר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה כו'. משמע מכ"ז היכא דבשעת הציווי לא היה בדעתו ע"ד הנ"ל א"צ חקירה דהגט אינו כלום ומזה לא היה ר"י צריך לדבר כלל. וכ"כ הב"י סי' קכ"א סד"ה ובעל העיטור. והיכא שנתברר לנו שהיה מטורף בשעת ציווי כו' בטל הוא לכ"ע עכ"ל וכ"כ הב"ש ס"ק א'. והפר"ח סק"ט. והג"פ ס"ק י"ז ותחלת ס"ק ט"ו וכמש"ל. וצריך להבין מאחר שמדברי ר"י מובן היטב דאף כשהשכ"מ אינו בדעתו אינו ודאי שוטה כ"א ספק משום דשמא תונבא בעלמא דנקטא לי' וכישן דמי. וכן מבואר בהדיא ג"כ בדברי הר"ן דרבינו יצחק מחשיב זה לספק משום דשמא תונבא כו'. וכמו שנת' לעיל דתונבא הוא ענין טרדת דעת בעלמא. וכענין מרה שחורה עמוקה. וא"כ הוא לענין גט חשוב כפקח. וע' תשוב' בית אפרים חאה"ע סס"י פ"ט. וא"כ ראוי לומר דה"ל ספק ולא ודאי אינו גט. ולכאורה י"ל הטעם משום דהתוספות סיימו תונבא בעלמא נקיט ליה וכישן דמי. ור"ל כמו דס"ל לריש לקיש גבי קורדייקוס ואע"ג דשם פליג ר' יוחנן עליה היינו משום דישן לא מחוסר מעשה. וקורדייקוס מחוסר מעשה. ולכן גבי שכ"מ ס"ל לר"י די"ל ג"כ דחשוב אין מחוסר מעשה. כיון דזהו רק תונבא. ועוד דרגיל שיתיישב דעתו ממילא. וכיון דעכ"פ הטעם רק משום דה"ל כישן דאינו מחוסר מעשה. זה מספיק על שעת כתיבה ונתינה שאז כשר בישן. והיינו כשצוה בעודו ער. אזי אף אם בשעת כתיו"נ הוא ישן כשר. לכן גם שכ"מ כשאינו בדעתו בשעת כתיבה ונתינה אם נאמר שזהו רק תונבא ולכן כישן דמי הגט כשר. אבל אם בשעה שצוה לכתוב הגט לא היה בדעתו משמע דאין ספק דהגט בטל דלו יהא כישן הרי אם בשעת שינה דיבר מתוך השינה לכתוב גט אינו כלום. ולכן ה"נ כיון דמחמת התונבא הוא כישן דמי אין ציוויו כלום. והטעם שנחשב כישן אף שהוא ער ואינו ישן. צ"ל משום כיון ענין התונבא היינו טרדת הדעת ביותר בעניני המחלה וענין מהומה ושעמום. ע"כ י"ל דאינו מרגיש כלל במה שמדבר בענינים אחרים. וה"ל כמו שאומר מתוך השינה כתבו ותנו גט לאשתי דה"נ מאחר שדעתו טרוד לגמרי בענין אחר עמוק. אף שאינו שוטה כלל. עכ"ז מרוב טרדתו אמרינן דזה שמצוה לכתוב גט זהו כמדבר מתוך השינה ר"ל שאין דבור זה בדעת והשכל. כ"א בלי הרגשה ודעת:
אך מה שיש לחוש הוא משום דממ"ש רומע"ל מחמת שלא היה שפוי בדעתו משמע שראו שאין דעתו מיושבת. א"כ כיון שידוע שלא היה דעתו מיושבת בשעה שצוה לכתוב הגט דבכה"ג בגט פקח ופקחת אין בדבריו כלום כמבואר בב"י סי' קכ"א סד"ה ובעל העיטור. וז"ל והיכא שנתברר לנו שהיה מטורף בשעת הציווי כו' בטל הוא לכ"ע עכ"ל וכ"כ הב"ש שם רס"י קכ"א והפר"ח שם סק"ט והג"פ ס"ק י"ז ותחלת ס"ק ט"ו אף שבתוס' פרק מש"א (ד"ע ע"ב) סד"ה התם. כתבו. ופעמים ששכ"מ אינו בדעתו ומספקא אי חשבינן ליה כשוטה או שמא תונבא בעלמא הוא דנקטיה וכישן דמי עכ"ל משמע בפירוש אף כשאינו בדעתו יש ספק אם חשוב שוטה או אינו חשוב שוטה כלל. וטעם הספק היינו כמ"ש הרא"ש או שמא אפי' לר' יוחנן כישן דמי משום דלא מחוסר מעשה דרגיל שתתיישב דעתו ממילא כו'. ועיין מענין תונבא הוא דנקיט ליה בגמ' פב"ת דיומא (דף פ"ג ע"א) ופרש"י תונבא שטות. אשטורדישין מחמת חוליו עכ"ל. והט"ז בא"ח ה' יוה"כ סי' תרי"ח סק"ב פי' שהוא מטורף. וצ"ע דא"כ מהו זה שכ' התוס' כאן או שמא תונבא בעלמא הוא דנקיט ליה. דכוונתם לומר דלכן אין דינו כשוטה. והרי אדרבה ענין תונבא הוא שטות וטירוף. אך ראיתי במתורגמן ערך תנב הביא מ"ש בת"י באיוב סי' (ל"ג כ') ע"פ וזהמתו חייתו לחם. ומתונבא דנקיט ליה מרחיקא נפשיה מזונא. והמ"צ פי' וזהמתו ענין מיאוס ותיעוב ובדרז"ל חולין דף ק"ה מעבירין הזוהמא ר"ל המיאוס והלכלוך. וכן פרש"י וזהמתו חייתו לחם ממאסתו נפשו וחייתו של חולה כל מאכל. א"כ לפ"ז גם עד"ז מ"ש הת"י ומתונבא דנקיט ליה מרחיקא נפשיה מזונא. אין תונבא פי' שנטרפה דעתו כ"א שכל אוכל תתעב נפשו ולכן אומר החולה שאין צריך לאכול. ובערוך ערך תנב כ' תונבא בעלמא הוא דנקיט ליה. פי' כעין טרידות דעת בעלמא. והביא הת"י הנ"ל והש"ס דפרק יוהכ"פ הנ"ל וממס' נדה פרק בנות כותים (דף ל"ז ע"ב) והא תונבא בעלמא הוא דנקיט לה. ורש"י שם פי' תונבא אשטורדישון שאינה מרגשת בצערה מחמת שעמומית החולי עכ"ל. ושעמום בכתובות פרק אע"פ (דף נ"ט ע"ב) במשנה שהבטלה מביאה לידי שעמום פרש"י שעמום שגעון. והרמב"ם בפי' המשנה שם כ' ופי' שעמום בהלה. תרגום ובתמהון לבב ובשעמומית לבא עכ"ל. והוא בפ' כי תבא (כ"ח כ"ח) ושם פרש"י אוטם הלב אשטירדישון בלע"ז והיינו כמו שפרש"י בפ"ת דיומא (דף פ"ג ע"א) תונבא אשטורדישון בלע"ז כנ"ל הרי לפרש"י ג"כ תונבא זהו ענין תמהון לבב. וכן פי' הרע"ו בפי' המשנה. ובערוך ערך שעמום כ' וז"ל בפרק אע"פ שהבטלה מביאה לידי שעמום. ואת המהומה תרגום ירושלמי וית שעמומיתא. ובתמהון לבב ובשעמומית לבא עכ"ל. נשמע דלפי' הערוך והרמב"ם תונבא אינו ענין מטורף ממש שיהיה דינו כשוטה אלא ענינו רק טרדת הדעת בעלמא. ולפ"ז אתי שפיר מ"ש התוס' ומספקא אי חשבינן לי' כשוטה או שמא תונבא בעלמא הוא דנקטיה. ור"ל דאינו שוטה כלל כ"א שיש לו טרדת הדעת. ומ"ש הרא"ש דרגיל שתתיישב דעתו ממילא היינו נמי מה"ט כיון דאינו בלבול המוח ממש כמו בשוטה רק טרדת הדעת רגיל הוא שיתיישב דעתו ממילא. וא"כ כיון שזהו ספק היה מקום להקל בגט חרשת בצירוף תרי טעמא. הא' דה"ל ספק דרבנן. דקדושי חרשת קיי"ל שהם רק דרבנן ואף שי"ל כיון בחזקת אשת איש עומדת א"כ גם בדרבנן אזלינן בספיקו להחמיר כמ"ש הש"ך בדיני ס"ס סעיף כ' ואף שהמנחת יעקב שם חולק על הש"ך באיסור דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא י"ל קדושי חרשת חשוב כמו יש לו עיקר בדאורייתא כיון שר' אליעזר מחמיר יותר ועיין תוספות בשבת ר"פ מי שהחשיך אך זהו אם היה הספק באיסור אשת איש שפיר יש להחמיר מטעם חזקה ומשום דחומרא דאשת איש שאני. אבל בנד"ז שמת בעלה אחר הגט והחשש משום איסור זקוקה ליבם דהוה הדרבנן באיסור לאו וגם אין שייך איסור אשת איש ממש וגם ע"י הגט אתרעי החזקה דאיסור יבום דהרי ממ"נ אסורה ליבום מצד הגט שפיר י"ל דמשום עיגון אזלינן בספק דרבנן זה להקל מה גם בצירוף טעם הב' משום דחרשת גמורה י"ל אינה בת דעת יותר מספק שוטה. כיון אדרבה בכל מקום חרשת חשיבא כמו שוטה. מיהו נ' מלשון הפוסקים שהביאו דברי ר"י היינו סה"ת וסמ"ג עשין נ' ושא"פ דהספק הוא רק אם צוה לכתוב בעודו שפוי ואח"כ בשעת כתיבה אינו בדעתו אז הספק שמא אע"ג דאינו בדעתו כלל שמא הגט כשר. אבל אם בשעה שצוה לכתוב הגט לא היה בדעתו משמע דאין ספק דהגט אינו כלום. שהרי כן מבואר בסה"ת סי' ק"ל וז"ל מכאן אומר רבינו יצחק בר"ש שהכותב גט לשכיב מרע יזהר שלא יתקלקל בחליו בשעת כתיבה דפעמים שאינו בדעתו והוי כמו מטורף ואינו יודע מה מדבר. ובין למר ובין למר לא דמי לישן וגם לא סמיה בידן והוי פעמים שוטה ופעמים חלים עכ"ל הרי מבואר דדברי ר"י הם אמורים על שעת כתיבה. וכן הביא דבריו הסמ"ג והגמי"י פ"ב מה"ג בהלכה י"ו ס"ק צ'. וכ"כ באגודה פמש"א סי' קכ"ו אומר ר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה כו'. משמע מכ"ז היכא דבשעת הציווי לא היה בדעתו ע"ד הנ"ל א"צ חקירה דהגט אינו כלום ומזה לא היה ר"י צריך לדבר כלל. וכ"כ הב"י סי' קכ"א סד"ה ובעל העיטור. והיכא שנתברר לנו שהיה מטורף בשעת ציווי כו' בטל הוא לכ"ע עכ"ל וכ"כ הב"ש ס"ק א'. והפר"ח סק"ט. והג"פ ס"ק י"ז ותחלת ס"ק ט"ו וכמש"ל. וצריך להבין מאחר שמדברי ר"י מובן היטב דאף כשהשכ"מ אינו בדעתו אינו ודאי שוטה כ"א ספק משום דשמא תונבא בעלמא דנקטא לי' וכישן דמי. וכן מבואר בהדיא ג"כ בדברי הר"ן דרבינו יצחק מחשיב זה לספק משום דשמא תונבא כו'. וכמו שנת' לעיל דתונבא הוא ענין טרדת דעת בעלמא. וכענין מרה שחורה עמוקה. וא"כ הוא לענין גט חשוב כפקח. וע' תשוב' בית אפרים חאה"ע סס"י פ"ט. וא"כ ראוי לומר דה"ל ספק ולא ודאי אינו גט. ולכאורה י"ל הטעם משום דהתוספות סיימו תונבא בעלמא נקיט ליה וכישן דמי. ור"ל כמו דס"ל לריש לקיש גבי קורדייקוס ואע"ג דשם פליג ר' יוחנן עליה היינו משום דישן לא מחוסר מעשה. וקורדייקוס מחוסר מעשה. ולכן גבי שכ"מ ס"ל לר"י די"ל ג"כ דחשוב אין מחוסר מעשה. כיון דזהו רק תונבא. ועוד דרגיל שיתיישב דעתו ממילא. וכיון דעכ"פ הטעם רק משום דה"ל כישן דאינו מחוסר מעשה. זה מספיק על שעת כתיבה ונתינה שאז כשר בישן. והיינו כשצוה בעודו ער. אזי אף אם בשעת כתיו"נ הוא ישן כשר. לכן גם שכ"מ כשאינו בדעתו בשעת כתיבה ונתינה אם נאמר שזהו רק תונבא ולכן כישן דמי הגט כשר. אבל אם בשעה שצוה לכתוב הגט לא היה בדעתו משמע דאין ספק דהגט בטל דלו יהא כישן הרי אם בשעת שינה דיבר מתוך השינה לכתוב גט אינו כלום. ולכן ה"נ כיון דמחמת התונבא הוא כישן דמי אין ציוויו כלום. והטעם שנחשב כישן אף שהוא ער ואינו ישן. צ"ל משום כיון ענין התונבא היינו טרדת הדעת ביותר בעניני המחלה וענין מהומה ושעמום. ע"כ י"ל דאינו מרגיש כלל במה שמדבר בענינים אחרים. וה"ל כמו שאומר מתוך השינה כתבו ותנו גט לאשתי דה"נ מאחר שדעתו טרוד לגמרי בענין אחר עמוק. אף שאינו שוטה כלל. עכ"ז מרוב טרדתו אמרינן דזה שמצוה לכתוב גט זהו כמדבר מתוך השינה ר"ל שאין דבור זה בדעת והשכל. כ"א בלי הרגשה ודעת:
יבקיצור אך מה שיש לחוש הוא כיון שגם בשעת הציווי לא היה שפוי דבכה"ג בגט פקחת ס"ל להב"י והב"ש והפר"ח דהגט בטל. הגם כי בתוס' משמע דשכ"מ אף כשאינו בדעתו יש ספק אם הוא כשוטה או שמא תונבא בעלמא הוא דנקיט ליה ותונבא פי' בערוך כעין טרדות דעת בעלמא ואם היה זה ספק יש להקל בגט חרשת. אך מהסה"ת וסמ"ג ושא"פ משמע דהספק רק אם הוא כן בשעת כתיו"נ אבל אם הוא כן בשעת הציווי הגט בטל. והטעם י"ל דאף אם הוא תונבא עכ"ז י"ל דכישן דמי. ובשעת כתיו"נ לא איכפת לן מה שהוא ישן. אבל אם בעת הציווי הוא ישן ומדבר מתוך שינה לכתוב גט לאו כלום הוא:
יגו
אך עכ"ז י"ל באופן אחר דמ"ש הפוסקים כן על שעת כתיו"נ ולא על שעת ציווי היינו משום דבשעת ציווי שמצוה לכתוב הגט מסתמא כיון שמדברים עמו רואין שהוא בדעתו שפוי. אבל על כתיו"נ שאז אין עוסקים עמו הוא דצריך להזהיר שיראו אם הוא שפוי. אבל איה"נ אם גם בשעת ציווי לא היה שפוי י"ל דספיקא מיהו הוי. ומה שמדמו התוס' לישן הייינו לרווחא דמילתא דרגיל שיתיישב דעתו עליו ואינו מחוסר מעשה. אבל לומר דה"ל כישן עד שכשמצוה לכתוב גט ה"ל כמדבר מתוך השינה קשה לומר כן. דאף שהוא טרוד ביותר י"ל לדבר גדול כנתינת גט שהוא דבר גדול אצל האדם דמה"ט אמרו שבקדושין וגרושין תכ"ד לאו כדיבור דמי אף שבכל התורה תכ"ד כד"ד ופי' הר"ן פב"ת דנדרים (דף פ"ז ע"א) וז"ל ונראה בעיני דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור בו תכ"ד. אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומש"ה חזרה אפילו תכ"ד לא מהני עכ"ל. וא"כ כמ"כ אף היכא דנקיט ליה תונבא טרדת הדעת. אם משיב על שא"ד אפשר לומר אולי משיב זה שלא בהרגשה. כיון דאינו דבר חמור כ"כ והוא טרוד הרבה. אבל בנתינת גט שהוא דבר גדול ודאי כשמשיב הן. משיב זה מתוך הדעת אם יש לו דעת. ולכן כל שאינו שוטה י"ל שפיר שזהו גט. ואפשר ר"י חושש למ"ש רש"י ביומא (דפ"ג) דגם תונבא הוא שטות. ולכן טעמו משום דכישן דמי דרגיל שתתיישב דעתו. אבל לפי' הערוך דתונבא הוא ענין טרדת הדעת וכ"נ דעת הרמב"ם וכ"מ מפרש"י בחומש כנ"ל שפיר י"ל דשכ"מ אף כשאינו שפוי כל שי"ל דתונבא הוא דנקיט ליה אם מצוה לכתוב גט י"ל דספיקא הוי. ונפ"מ לגט חרשת. דבזה אפשר להקל בזה הספק כמ"ש למעלה. ועכ"ז מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה ח"ו להקל נגד משמעות הפוסקים דאם בשעת הציווי אינו שפוי בדעתו אין הגט כלום. אך עכ"ז נלע"ד לצדד בזה מכמה טעמים אחרים. האחד ע"פ המשנה ר"פ חרש. נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא עולמית. והיינו כשקדשה כשהוא פקח והיא פקחת ואח"כ נתחרש הוא כו' וכדפרש"י בגיטין פרק מש"א (דף ע"א א') לפי שאין כח בגירושי חרשת להפקיע קדושי חכמה כו'. משמע הא קידש כשהוא חרש ואח"כ נשתטה יוכל להוציא. דמאחר דקדושי חרש אינו כלום מדאורייתא לכך הגם שעכשיו נשתטה לא שייך לומר שלא יוציא עולמית דהיינו מדאורייתא כדדייק ר' יצחק דהא מדאורייתא אין הקדושין כלום. ואע"ג דמדרבנן הוי קדושין ובשוטה לא תיקנו קדושין כלל וא"כ לא שייך בו ג"כ גירושין היינו משום שלא תיקנו בו נשואין אבל הכא שנשאה חרש ואח"כ נשתטה י"ל דיוציא. מדקתני במתניתין פקח ונשתטה לא יוציא עולמית. משמע בקדושי חרש שאח"כ נשתטה לא אמרינן כן. והיינו משום דבין בשעת הקדושין בין בשעת הגרושין אינו בן דיעה כלל. וא"כ לפ"ז בנד"ז אף אם כיון שלא היה שפוי בדעתו בשעת הציווי חשבינן ליה כמו שוטה י"ל דהגט גט כיון שכאן הם קדושי חרשת אף שהוא היה פקח בשעת הקדושין מ"מ אין הקדושין כלום מדאורייתא ושוה כאילו היו שניהם חרשים כדמוכח ומבואר מהמשנה פרק חרש. דאין חילוק בין א' מהם חרש או שניהם חרשין ע"ש בפרק הנ"ל משנה ג' שני אחים חרשים נשואים לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת פטורות מן החליצה ומן היבום. נמצא שהפקחת הנשואה לחרש נפטרה מחמת נשואי אחותה החרשת לחרש. הרי מוכח דשוה כח נשואי חרש לחרשת עם נשואי חרש לפקחת. דאל"כ נימא שאין כח בנשואי אחותה שהיא ובעלה חרשין להפקיע זיקתה מבעלה החרש כיון שהיא פקחת. א"ו דאין חילוק. ולכן אף שבנד"ז בשעת הנשואין היתה רק היא לאו בן דעת שהיתה חרשת אבל בעלה הי' פקח. ועכשיו בשעת הגט שניהם אינן בן דעת עכ"ז הגט פוטרה. וזה ודאי אמת אם אח"כ בשעת הגט בעלה ג"כ אינו בן דעת משום שנתחרש הגט פוטרה ומוכח כן ממתניתין הנ"ל. אך עכ"ז בנד"ז אם חשבינן ליה שנשתטה קשה בעיני לומר שהגט של שוטה יהיה מפקיע קדושי חרשת. אף ששניהם אינן בעלי דיעה וחשיבי שלא בדעת במשנה ס"פ המביא תניין גבי זה הכלל כל שתחלתו וסופו בדעת. ובמשנה רפ"ק דערכין חש"ו נידרין ונערכין אבל לא נודרין ולא מעריכין מפני שאין בהם דעת. עכ"ז מאחר דשוטה גרע טפי מחרש וחשוב ביותר אינו בן דעת כלל וכדפרש"י במסכת שבת ר"פ מי שהחשיך גבי לשוטה יהבינן ליה לחרש לא יהבינן ליה. ופרש"י לשוטה יהיב דלית ליה דעת כלל אבל חרש דעתא קלישתא אית ליה כדאמרינן ביבמות (דקי"ג) עכ"ל ואע"ג דזה אמרינן שם לר' אליעזר ואנן קיי"ל כרבנן היינו דלר' אליעזר מספקא לי' אי האי דעת קלישתא היא דעתא צילותא או לאו דעתא צילותא ואי הוה דעתא צילותא אע"פ שהיא דעתא קלישתא היה נדון כפקח וכמ"ש הב"י באה"ע רס"י מ"ד בשם רבינו ירוחם שכתב בשם הרמ"ה וז"ל מי שדעתו צלולה (היינו דעתא צילותא) ומבין ומשיג הדברים על בוריין אע"פ שדלה וחלושה (היינו דעתא קלישתא כדפרש"י ביבמות (דקי"ג סע"א) קלישתא דקה כלומר דעתו מועטת כו' וע' בגמרא רפ"ק דערובין קלוש כו' אי קלשת לה כו' שנוטל העובי הסכך ונשאר דק ומעט כו') קדושיו קדושין גמורים עכ"ל ונ' דדייק לה מהא דר' אליעזר דאי הוה פשיטא ליה דחרש דעתא צילותא הוא משמע דהוה ס"ל דקדושיו קדושין גמורים אע"פ דפשיטא ליה שהיא דעתא קלישתא וכ"כ הב"י סי' קכ"א בד"ה גרסינן בר"פ חרש ומשמע מהכא שמי שדעתו צלולה כו' אע"פ שדלה כו' וכ"כ רי"ו כו' עכ"ל מבואר דמכאן הוציא רי"ו בשם הרמ"ה הדין הזה. ולרבנן צ"ל להפך דפשיטא להו דהאי דעתא קלישתא דחרש לאו דעתא צילותא הוא. דלהכי אין קדושין תופסין בו כלל מדאורייתא וכ"כ הב"י סי' קכ"א בד"ה ומ"ש רבינו מוציא ברמיזה כו' מחזקת דעתא שגישתא כו' אע"ג דדעתיה שגישתא כו'. וכן משמע במשנה וגמרא בנדה ר"פ כל היד (די"ג ע"ב) החרשת והשוטה כו' דחרשת גמורה שאינה שומעת ואינה מדברת אין סומכין עליה בעניני נדה עד שיוקבע להן ווסת ע"י הפקחות והיינו ע"כ מפני דלאו דעתא צילותא היא כלל וכן משמעות הרמב"ם והטוש"ע י"ד סי' קצ"ו ס"ח ושא"פ והרמב"ן בהלכותיו. וכן לכמה ענינים שהחרש חשוב אינו בן דעת כמו השוטה וקטן רפ"ק דתרומות וס"פ המביא תניין. אבל עכ"ז יש לו דעת יותר מהשוטה רק שהיא קלישתא ולאו צילותא. משא"כ שוטה אינו בן דעת כלל. דמשום הכי גבי חרש וחרשת תקינו לי' רבנן נשואין משא"כ בשוטה משום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה בגמ' ר"פ חרש. ועיין עוד בגיטין (דכ"ב ע"ב) בתוס' בד"ה והא לאו. שיש חילוק בין חרש לשוטה בכמה ענינים וע' בהרמב"ם פ"ב מה"ג דין י"ז נתחרש וא"צ לומר נשתטה. ועיין ביבמות (דס"ז ב') והארוסין והחרש כו'. משא"כ בשוטה תנן שם (ס"ט סע"א) האונס והמפתה והשוטה כו' ושם (ע"ב) שוטה וקטן כו' ובש"ע ח"מ סי' רל"ה סעיף י"ז וסעיף כ' חילק בין חרש לשוטה וכן בסי' רמ"ג סעי' י"ו י"ז והוא מהרמב"ם ושם ברס"י ע"ר גבי מציאת חש"ו משמע דהן שוין והוא מהמשנה פ"ה דגיטין והגמרא פ"ק דב"מ. והנה מצינו במשנה ביבמות פרק בית שמאי (דק"י ע"א) קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהם פוטרת צרתה ובגמ' אפילו נפלה ליה מאחיו חרש. הרי אף ששניהם רק קדושין דרבנן מחלקין בינייהו. וכ"ש בחרש ושוטה דחרש יש לו קדושין מדרבנן ושוטה גרע מיניה י"ל אין כח בגט מי שנשתטה לפטור קדושי חרשת. וע"ש (דקי"א א') דלפעמים החרשת אסורה לעולם מחמת הקטנה וא"כ מ"ש במשנה נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציאה עולמית דמשמע רק אקדושי פקחת י"ל ה"ה גם אקדושי חרשת ונשתטה הוא אינו מוציא כנ"ל:
אך עכ"ז י"ל באופן אחר דמ"ש הפוסקים כן על שעת כתיו"נ ולא על שעת ציווי היינו משום דבשעת ציווי שמצוה לכתוב הגט מסתמא כיון שמדברים עמו רואין שהוא בדעתו שפוי. אבל על כתיו"נ שאז אין עוסקים עמו הוא דצריך להזהיר שיראו אם הוא שפוי. אבל איה"נ אם גם בשעת ציווי לא היה שפוי י"ל דספיקא מיהו הוי. ומה שמדמו התוס' לישן הייינו לרווחא דמילתא דרגיל שיתיישב דעתו עליו ואינו מחוסר מעשה. אבל לומר דה"ל כישן עד שכשמצוה לכתוב גט ה"ל כמדבר מתוך השינה קשה לומר כן. דאף שהוא טרוד ביותר י"ל לדבר גדול כנתינת גט שהוא דבר גדול אצל האדם דמה"ט אמרו שבקדושין וגרושין תכ"ד לאו כדיבור דמי אף שבכל התורה תכ"ד כד"ד ופי' הר"ן פב"ת דנדרים (דף פ"ז ע"א) וז"ל ונראה בעיני דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור בו תכ"ד. אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומש"ה חזרה אפילו תכ"ד לא מהני עכ"ל. וא"כ כמ"כ אף היכא דנקיט ליה תונבא טרדת הדעת. אם משיב על שא"ד אפשר לומר אולי משיב זה שלא בהרגשה. כיון דאינו דבר חמור כ"כ והוא טרוד הרבה. אבל בנתינת גט שהוא דבר גדול ודאי כשמשיב הן. משיב זה מתוך הדעת אם יש לו דעת. ולכן כל שאינו שוטה י"ל שפיר שזהו גט. ואפשר ר"י חושש למ"ש רש"י ביומא (דפ"ג) דגם תונבא הוא שטות. ולכן טעמו משום דכישן דמי דרגיל שתתיישב דעתו. אבל לפי' הערוך דתונבא הוא ענין טרדת הדעת וכ"נ דעת הרמב"ם וכ"מ מפרש"י בחומש כנ"ל שפיר י"ל דשכ"מ אף כשאינו שפוי כל שי"ל דתונבא הוא דנקיט ליה אם מצוה לכתוב גט י"ל דספיקא הוי. ונפ"מ לגט חרשת. דבזה אפשר להקל בזה הספק כמ"ש למעלה. ועכ"ז מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה ח"ו להקל נגד משמעות הפוסקים דאם בשעת הציווי אינו שפוי בדעתו אין הגט כלום. אך עכ"ז נלע"ד לצדד בזה מכמה טעמים אחרים. האחד ע"פ המשנה ר"פ חרש. נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא עולמית. והיינו כשקדשה כשהוא פקח והיא פקחת ואח"כ נתחרש הוא כו' וכדפרש"י בגיטין פרק מש"א (דף ע"א א') לפי שאין כח בגירושי חרשת להפקיע קדושי חכמה כו'. משמע הא קידש כשהוא חרש ואח"כ נשתטה יוכל להוציא. דמאחר דקדושי חרש אינו כלום מדאורייתא לכך הגם שעכשיו נשתטה לא שייך לומר שלא יוציא עולמית דהיינו מדאורייתא כדדייק ר' יצחק דהא מדאורייתא אין הקדושין כלום. ואע"ג דמדרבנן הוי קדושין ובשוטה לא תיקנו קדושין כלל וא"כ לא שייך בו ג"כ גירושין היינו משום שלא תיקנו בו נשואין אבל הכא שנשאה חרש ואח"כ נשתטה י"ל דיוציא. מדקתני במתניתין פקח ונשתטה לא יוציא עולמית. משמע בקדושי חרש שאח"כ נשתטה לא אמרינן כן. והיינו משום דבין בשעת הקדושין בין בשעת הגרושין אינו בן דיעה כלל. וא"כ לפ"ז בנד"ז אף אם כיון שלא היה שפוי בדעתו בשעת הציווי חשבינן ליה כמו שוטה י"ל דהגט גט כיון שכאן הם קדושי חרשת אף שהוא היה פקח בשעת הקדושין מ"מ אין הקדושין כלום מדאורייתא ושוה כאילו היו שניהם חרשים כדמוכח ומבואר מהמשנה פרק חרש. דאין חילוק בין א' מהם חרש או שניהם חרשין ע"ש בפרק הנ"ל משנה ג' שני אחים חרשים נשואים לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת פטורות מן החליצה ומן היבום. נמצא שהפקחת הנשואה לחרש נפטרה מחמת נשואי אחותה החרשת לחרש. הרי מוכח דשוה כח נשואי חרש לחרשת עם נשואי חרש לפקחת. דאל"כ נימא שאין כח בנשואי אחותה שהיא ובעלה חרשין להפקיע זיקתה מבעלה החרש כיון שהיא פקחת. א"ו דאין חילוק. ולכן אף שבנד"ז בשעת הנשואין היתה רק היא לאו בן דעת שהיתה חרשת אבל בעלה הי' פקח. ועכשיו בשעת הגט שניהם אינן בן דעת עכ"ז הגט פוטרה. וזה ודאי אמת אם אח"כ בשעת הגט בעלה ג"כ אינו בן דעת משום שנתחרש הגט פוטרה ומוכח כן ממתניתין הנ"ל. אך עכ"ז בנד"ז אם חשבינן ליה שנשתטה קשה בעיני לומר שהגט של שוטה יהיה מפקיע קדושי חרשת. אף ששניהם אינן בעלי דיעה וחשיבי שלא בדעת במשנה ס"פ המביא תניין גבי זה הכלל כל שתחלתו וסופו בדעת. ובמשנה רפ"ק דערכין חש"ו נידרין ונערכין אבל לא נודרין ולא מעריכין מפני שאין בהם דעת. עכ"ז מאחר דשוטה גרע טפי מחרש וחשוב ביותר אינו בן דעת כלל וכדפרש"י במסכת שבת ר"פ מי שהחשיך גבי לשוטה יהבינן ליה לחרש לא יהבינן ליה. ופרש"י לשוטה יהיב דלית ליה דעת כלל אבל חרש דעתא קלישתא אית ליה כדאמרינן ביבמות (דקי"ג) עכ"ל ואע"ג דזה אמרינן שם לר' אליעזר ואנן קיי"ל כרבנן היינו דלר' אליעזר מספקא לי' אי האי דעת קלישתא היא דעתא צילותא או לאו דעתא צילותא ואי הוה דעתא צילותא אע"פ שהיא דעתא קלישתא היה נדון כפקח וכמ"ש הב"י באה"ע רס"י מ"ד בשם רבינו ירוחם שכתב בשם הרמ"ה וז"ל מי שדעתו צלולה (היינו דעתא צילותא) ומבין ומשיג הדברים על בוריין אע"פ שדלה וחלושה (היינו דעתא קלישתא כדפרש"י ביבמות (דקי"ג סע"א) קלישתא דקה כלומר דעתו מועטת כו' וע' בגמרא רפ"ק דערובין קלוש כו' אי קלשת לה כו' שנוטל העובי הסכך ונשאר דק ומעט כו') קדושיו קדושין גמורים עכ"ל ונ' דדייק לה מהא דר' אליעזר דאי הוה פשיטא ליה דחרש דעתא צילותא הוא משמע דהוה ס"ל דקדושיו קדושין גמורים אע"פ דפשיטא ליה שהיא דעתא קלישתא וכ"כ הב"י סי' קכ"א בד"ה גרסינן בר"פ חרש ומשמע מהכא שמי שדעתו צלולה כו' אע"פ שדלה כו' וכ"כ רי"ו כו' עכ"ל מבואר דמכאן הוציא רי"ו בשם הרמ"ה הדין הזה. ולרבנן צ"ל להפך דפשיטא להו דהאי דעתא קלישתא דחרש לאו דעתא צילותא הוא. דלהכי אין קדושין תופסין בו כלל מדאורייתא וכ"כ הב"י סי' קכ"א בד"ה ומ"ש רבינו מוציא ברמיזה כו' מחזקת דעתא שגישתא כו' אע"ג דדעתיה שגישתא כו'. וכן משמע במשנה וגמרא בנדה ר"פ כל היד (די"ג ע"ב) החרשת והשוטה כו' דחרשת גמורה שאינה שומעת ואינה מדברת אין סומכין עליה בעניני נדה עד שיוקבע להן ווסת ע"י הפקחות והיינו ע"כ מפני דלאו דעתא צילותא היא כלל וכן משמעות הרמב"ם והטוש"ע י"ד סי' קצ"ו ס"ח ושא"פ והרמב"ן בהלכותיו. וכן לכמה ענינים שהחרש חשוב אינו בן דעת כמו השוטה וקטן רפ"ק דתרומות וס"פ המביא תניין. אבל עכ"ז יש לו דעת יותר מהשוטה רק שהיא קלישתא ולאו צילותא. משא"כ שוטה אינו בן דעת כלל. דמשום הכי גבי חרש וחרשת תקינו לי' רבנן נשואין משא"כ בשוטה משום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה בגמ' ר"פ חרש. ועיין עוד בגיטין (דכ"ב ע"ב) בתוס' בד"ה והא לאו. שיש חילוק בין חרש לשוטה בכמה ענינים וע' בהרמב"ם פ"ב מה"ג דין י"ז נתחרש וא"צ לומר נשתטה. ועיין ביבמות (דס"ז ב') והארוסין והחרש כו'. משא"כ בשוטה תנן שם (ס"ט סע"א) האונס והמפתה והשוטה כו' ושם (ע"ב) שוטה וקטן כו' ובש"ע ח"מ סי' רל"ה סעיף י"ז וסעיף כ' חילק בין חרש לשוטה וכן בסי' רמ"ג סעי' י"ו י"ז והוא מהרמב"ם ושם ברס"י ע"ר גבי מציאת חש"ו משמע דהן שוין והוא מהמשנה פ"ה דגיטין והגמרא פ"ק דב"מ. והנה מצינו במשנה ביבמות פרק בית שמאי (דק"י ע"א) קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהם פוטרת צרתה ובגמ' אפילו נפלה ליה מאחיו חרש. הרי אף ששניהם רק קדושין דרבנן מחלקין בינייהו. וכ"ש בחרש ושוטה דחרש יש לו קדושין מדרבנן ושוטה גרע מיניה י"ל אין כח בגט מי שנשתטה לפטור קדושי חרשת. וע"ש (דקי"א א') דלפעמים החרשת אסורה לעולם מחמת הקטנה וא"כ מ"ש במשנה נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציאה עולמית דמשמע רק אקדושי פקחת י"ל ה"ה גם אקדושי חרשת ונשתטה הוא אינו מוציא כנ"ל:
ידקיצור ומ"מ י"ל דגם בשעת ציווי אם אינו שפוי ה"ל רק ספק ואין לסמוך ע"ז. אך עוד יש לצדד לכאורה מהמשנה נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא דקאי על אם קדשה כשהוא פקח משמע הא בקדושי חרשת אע"פ שנשתטה אח"כ מוציא. ובקדושי חרשת אין חילוק בין א' מהם חרש ובין שניהם חרשין. אך באמת יש ראיה דזה אינו דכיון דשוטה אינו בן דעת כלל. משא"כ חרש יש ליה דעתא קלישתא כדפרש"י רפב"ת דשבת אף שהיא ג"כ לאו צילותא ולגבי פקח נקרא אינו בן דעת כלל מ"מ עדיף משוטה ומצינו דקטנה וחרשת אין ביאת אחת מהם פוטרת צרתה כמ"כ אין קדושי החרשת נפקעים ע"י גט שנתן כשנשתטה:
טוז
ומ"מ לכאורה אינו מוכרח שי"ל כמו בשוטה אין מחלקים בין שוטה ומטורף ביותר שהולך ערום בשוק ובין סתם שוטה דסוף סוף כיון דגם סתם שוטה שוטה הוא למאי נפ"מ אם נשתגע יותר. וכך י"ל בחרש עם שוטה דמאחר דגם קדושי חרשת חשיבי שלא לדעת כמ"כ הגט של בעלה בפקח אף שנשתטה שהוא שלא בדעת פוטרה כיון שניכר שנותן הגט ברצונו ויש לו דעת על נתינת הגט. והנה בפ"ב דגיטין (דכ"ב ע"ב) תנן הכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חש"ו ולרב הונא היינו אפי' התורף אפילו לר' אלעזר דבעי כתיבה לשמה מדאורייתא והיינו ע"י גדול עע"ג וא"כ ע"כ צ"ל שעי"ז חשוב כוונה לשמה מדאורייתא שיהיה גט של פקח לפקחת כשר ע"י כתיבתו וכוונתו. א"כ ה"נ כיון ששאלו ממנו ליתן גט ועי"ז השיב הן אולי הוה כאחרים עע"ג שיהי' מהני עכ"פ לפטור קדושי חרשת דרבנן אף שמהתוס' שם נראה דלא דמי לאחרים עע"ג דגבי גט שמחשבתו ניכרת היטב מתוך מעשיו ודמי רק לחליצה דלא מהני בשם מעשה שוטה כלל אפשר אין לדקדק כ"כ כי בחליצה ס"ל לכמה פוסקי' דהפסול בחש"ו משום דלאו בני דיעה נינהו ולא כהתוס' דחרש אינו פסול רק משום שאינן בואמר ואמרה לבד וא"כ שוב לכאורה אין ראיה לחלק בין חרש ובין שוטה לענין עע"ג דמהני גבי גט לרב הונא. ועוד דמה שהתוס' חילקו בין גט ובין חליצה זהו אם המשנה אתיא כר' אלעזר דבעי כתיבה לשמה מדאורייתא. וכיון דבחליצה שוטה אינו כלום הוכרחו לסברא דגט עדיף משום דמוכחא מילתא דקא עביד לשמה כו'. משא"כ אח"כ שרצו להעמיד המשנה כר' מאיר ובעי כתיבה לשמה מדרבנן אזי חילקו בין גט לחליצה משום דחליצה מדאורייתא וכתיבה לשמה מדרבנן ולא הוצרכו לחילוק הראשון דבגט מוכחא מילתא כו'. וא"כ לפ"ז בכתיבת גט לחרש דהוי מדרבנן כשמצוה לכתוב הגט ע"י שבקשו אחרים שפיר י"ל לכאורה דמהני כמו דמהני בכתיבת גט דפקח לר' מאיר אף דבעי כתיבה לשמה מדרבנן מהני כשכותב החרש בגדול עע"ג. אך מ"מ י"ל דלא דמי. דאין לדמות ענין לשמה לענין דעת ורצון הבעל לגרש. אף בדאורייתא. דאטו לפי תירוץ ראשון של תוספות וכ"ה דעת כמה פוסקים שלר' אלעזר נמי מהני כתיבת חש"ו בתורף כשגדול עע"ג שעי"ז חשוב לשמה. הנאמר כמ"כ דפקח שנשתטה יכול לגרש אשתו בכתב ידו ע"י אחרים עע"ג ומלמדין אותו. זה ודאי לא. כמו שהכריח הבית מאיר סס"י קכ"א ממתניתין או נשתטה לא יוציא עולמית. דאם יכול לגרש בכהנ"ל אין זה עולמית וטעמו בענין החילוק ביניהם דלגבי דבר שצריכים רצונו ודעתו כמו לקדש ולגרש ולמכור. לא מהני כלל אחרים עע"ג ומלמדים אותו כיון שאין בו דעת למכור מה יתן ומה יוסיף גדול עע"ג ולכן גט שלו ממש אף שאחרים עומדים עליו וכותב בכתב ידו ממש אין כלום שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו וזה אין לו רצון. רק לענין כתיבתו גט לאחר שאין חסרונו אלא שאין יכול לכוין לשמה ע"ז כ' התוס' דמהני אחרים עע"ג ומלמדין אותו עכת"ד. ולכאורה ראי' לדבריו ממה דקיי"ל לענין זנות דא"א דפתוי קטנה אונס הוא. הרי לא חשוב זה רצון אף שהיא עושה מעשה. אף שהרמב"ם לא ס"ל כן מ"מ כ"ד רוב הפוסקים והירושלמי. וחרשת ושוטה כ' המל"מ פי"א מה' אישות דין ח' בד"ה אך אכתי קשיא. דדמי לקטנה ולפע"ד בחרשת צ"ע משום דתיקנו לה נשואין. אבל בשוטה ודאי י"ל דמי לקטנה וגריעא מינה. ומ"מ גוף ראיות הבית מאיר ממתניתין נתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית אינה ראיה לפי הירושלמי דפריך מינה על רשב"ג דס"ל פקח ונתחרש שיכול לדבר מתוך הכתב יכול לגרש ומתרץ דהמשנה מיירי בשאינו יכול לכתוב. א"כ כמ"כ בנשתטה אין ראיה לרשב"ג בשיכול לכתוב. (זה צ"ע דמדוע יהיה כתיבתו יפה מדבורו ואם משום שזהו מעשה הוא דוחק). אבל לפי הש"ס דילן דדחו ד' רשב"ג מחמת המשנה הנ"ל הוא ודאי ראיה גמורה וגם רשב"ג י"ל דלא אמר רק בחרש ולא בשוטה ומטעם הנז"ל. הנה העלינו דאפילו השוטה כותב הגט לאשתו בכתב ידו ואחרים עע"ג ומלמדו אינו כלום אף למ"ד בגט של אחרים מהני כתב ידו כשעומדים על גביו ומלמדו. וזה אע"ג דהשוטה עושה מעשה וגם בחליצה יש מעשה לכן הוי מהני לתירוץ שני של תוספות אם היה מדרבנן. וגם זה קשה דא"כ יהיה מהני חליצת השוטה כשנפלה לו מאחיו החרש דהחליצה דרבנן ולא משמע כן בטוש"ע סי' קע"ב סעי' י"ב והחרש כו' אם נפלה לו מאחיו חרש יכול להוציא כו' משמע בשוטה אף שנפלה לו מאחיו חרש ליכא תקנתא כ"א לכנוס ולא להוציא. בין ע"י חליצה לא מהני בין ע"י גט כו' יעו"ש. ומצינו דיש לו מעשה במשנה פ"ח דטהרות מ"ו שיש להן מעשה ואין להם מחשבה כדמוכח פ"ק דחולין (די"ג) מ"מ מעשה שלו לא מהני בגט שלו לגרש אשתו משום דבעינן רצונו ודעתו לגרש ואין לו רצון ודעת. וכ"ש הכא מה שהשיב הן זהו רק מחשבה דהיינו דבור וע"כ נ' דלא מהני אף בגט חרשת כשנשתטה בעלה הפקח:
ומ"מ לכאורה אינו מוכרח שי"ל כמו בשוטה אין מחלקים בין שוטה ומטורף ביותר שהולך ערום בשוק ובין סתם שוטה דסוף סוף כיון דגם סתם שוטה שוטה הוא למאי נפ"מ אם נשתגע יותר. וכך י"ל בחרש עם שוטה דמאחר דגם קדושי חרשת חשיבי שלא לדעת כמ"כ הגט של בעלה בפקח אף שנשתטה שהוא שלא בדעת פוטרה כיון שניכר שנותן הגט ברצונו ויש לו דעת על נתינת הגט. והנה בפ"ב דגיטין (דכ"ב ע"ב) תנן הכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חש"ו ולרב הונא היינו אפי' התורף אפילו לר' אלעזר דבעי כתיבה לשמה מדאורייתא והיינו ע"י גדול עע"ג וא"כ ע"כ צ"ל שעי"ז חשוב כוונה לשמה מדאורייתא שיהיה גט של פקח לפקחת כשר ע"י כתיבתו וכוונתו. א"כ ה"נ כיון ששאלו ממנו ליתן גט ועי"ז השיב הן אולי הוה כאחרים עע"ג שיהי' מהני עכ"פ לפטור קדושי חרשת דרבנן אף שמהתוס' שם נראה דלא דמי לאחרים עע"ג דגבי גט שמחשבתו ניכרת היטב מתוך מעשיו ודמי רק לחליצה דלא מהני בשם מעשה שוטה כלל אפשר אין לדקדק כ"כ כי בחליצה ס"ל לכמה פוסקי' דהפסול בחש"ו משום דלאו בני דיעה נינהו ולא כהתוס' דחרש אינו פסול רק משום שאינן בואמר ואמרה לבד וא"כ שוב לכאורה אין ראיה לחלק בין חרש ובין שוטה לענין עע"ג דמהני גבי גט לרב הונא. ועוד דמה שהתוס' חילקו בין גט ובין חליצה זהו אם המשנה אתיא כר' אלעזר דבעי כתיבה לשמה מדאורייתא. וכיון דבחליצה שוטה אינו כלום הוכרחו לסברא דגט עדיף משום דמוכחא מילתא דקא עביד לשמה כו'. משא"כ אח"כ שרצו להעמיד המשנה כר' מאיר ובעי כתיבה לשמה מדרבנן אזי חילקו בין גט לחליצה משום דחליצה מדאורייתא וכתיבה לשמה מדרבנן ולא הוצרכו לחילוק הראשון דבגט מוכחא מילתא כו'. וא"כ לפ"ז בכתיבת גט לחרש דהוי מדרבנן כשמצוה לכתוב הגט ע"י שבקשו אחרים שפיר י"ל לכאורה דמהני כמו דמהני בכתיבת גט דפקח לר' מאיר אף דבעי כתיבה לשמה מדרבנן מהני כשכותב החרש בגדול עע"ג. אך מ"מ י"ל דלא דמי. דאין לדמות ענין לשמה לענין דעת ורצון הבעל לגרש. אף בדאורייתא. דאטו לפי תירוץ ראשון של תוספות וכ"ה דעת כמה פוסקים שלר' אלעזר נמי מהני כתיבת חש"ו בתורף כשגדול עע"ג שעי"ז חשוב לשמה. הנאמר כמ"כ דפקח שנשתטה יכול לגרש אשתו בכתב ידו ע"י אחרים עע"ג ומלמדין אותו. זה ודאי לא. כמו שהכריח הבית מאיר סס"י קכ"א ממתניתין או נשתטה לא יוציא עולמית. דאם יכול לגרש בכהנ"ל אין זה עולמית וטעמו בענין החילוק ביניהם דלגבי דבר שצריכים רצונו ודעתו כמו לקדש ולגרש ולמכור. לא מהני כלל אחרים עע"ג ומלמדים אותו כיון שאין בו דעת למכור מה יתן ומה יוסיף גדול עע"ג ולכן גט שלו ממש אף שאחרים עומדים עליו וכותב בכתב ידו ממש אין כלום שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו וזה אין לו רצון. רק לענין כתיבתו גט לאחר שאין חסרונו אלא שאין יכול לכוין לשמה ע"ז כ' התוס' דמהני אחרים עע"ג ומלמדין אותו עכת"ד. ולכאורה ראי' לדבריו ממה דקיי"ל לענין זנות דא"א דפתוי קטנה אונס הוא. הרי לא חשוב זה רצון אף שהיא עושה מעשה. אף שהרמב"ם לא ס"ל כן מ"מ כ"ד רוב הפוסקים והירושלמי. וחרשת ושוטה כ' המל"מ פי"א מה' אישות דין ח' בד"ה אך אכתי קשיא. דדמי לקטנה ולפע"ד בחרשת צ"ע משום דתיקנו לה נשואין. אבל בשוטה ודאי י"ל דמי לקטנה וגריעא מינה. ומ"מ גוף ראיות הבית מאיר ממתניתין נתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית אינה ראיה לפי הירושלמי דפריך מינה על רשב"ג דס"ל פקח ונתחרש שיכול לדבר מתוך הכתב יכול לגרש ומתרץ דהמשנה מיירי בשאינו יכול לכתוב. א"כ כמ"כ בנשתטה אין ראיה לרשב"ג בשיכול לכתוב. (זה צ"ע דמדוע יהיה כתיבתו יפה מדבורו ואם משום שזהו מעשה הוא דוחק). אבל לפי הש"ס דילן דדחו ד' רשב"ג מחמת המשנה הנ"ל הוא ודאי ראיה גמורה וגם רשב"ג י"ל דלא אמר רק בחרש ולא בשוטה ומטעם הנז"ל. הנה העלינו דאפילו השוטה כותב הגט לאשתו בכתב ידו ואחרים עע"ג ומלמדו אינו כלום אף למ"ד בגט של אחרים מהני כתב ידו כשעומדים על גביו ומלמדו. וזה אע"ג דהשוטה עושה מעשה וגם בחליצה יש מעשה לכן הוי מהני לתירוץ שני של תוספות אם היה מדרבנן. וגם זה קשה דא"כ יהיה מהני חליצת השוטה כשנפלה לו מאחיו החרש דהחליצה דרבנן ולא משמע כן בטוש"ע סי' קע"ב סעי' י"ב והחרש כו' אם נפלה לו מאחיו חרש יכול להוציא כו' משמע בשוטה אף שנפלה לו מאחיו חרש ליכא תקנתא כ"א לכנוס ולא להוציא. בין ע"י חליצה לא מהני בין ע"י גט כו' יעו"ש. ומצינו דיש לו מעשה במשנה פ"ח דטהרות מ"ו שיש להן מעשה ואין להם מחשבה כדמוכח פ"ק דחולין (די"ג) מ"מ מעשה שלו לא מהני בגט שלו לגרש אשתו משום דבעינן רצונו ודעתו לגרש ואין לו רצון ודעת. וכ"ש הכא מה שהשיב הן זהו רק מחשבה דהיינו דבור וע"כ נ' דלא מהני אף בגט חרשת כשנשתטה בעלה הפקח:
טזקיצור אם לומר כמו גבי כתיבת גט מהני חש"ו בגדול עע"ג אף בתורף לר' מאיר אף אם בעי כתיבה לשמה מדרבנן כמ"כ יהיה מהני גם גיטו לאשתו ע"י אחרים עע"ג ומלמדים אותו לגרש עכ"פ גם כן בגט דרבנן היינו בגט החרשת אך יש לחלק בין כתיבתו לאחרים ובין לגרש אשתו דבעינן שיוציא לרצונו ואין לו רצון ודעת. ועוד דגם גבי כתיבה לאחרים לא מהני אף לר' מאיר רק כשאחרים עע"ג והוא עושה מעשה על ידיהם שמוכח ששומע לדבריהם ולא ע"י דבור לבד. לכך י"ל דגט השוטה לא מהני אף בגט חרשת:
יזח אך כ"ז אמת אם ודאי נשתטה בענין שהוא שוטה לגמרי. אבל בנדון שכ"מ אף שלא היה שפוי בדעתו מאחר שעל השאלה ששאלו ממנו ליתן גט לאשתו השיב אף מדוחק דאשתקיל מלולי' עכ"ז דחק א"ע והשיב הן י"ל דזה ראיה שלא נטרפה דעתו לגמרי. והנה בירושלמי ר"פ מש"א ורפ"ק דתרומות שהביאו סימני שוטה הנאמרים פ"ק דחגיגה אמרו קורדייקוס אין בו אחת מכל אלו. וכ' הקה"ע פרק מש"א וז"ל ולאו משום שוטה פסול אלא משום שאין דעתו צילותא עכ"ל. וא"כ י"ל דהוא חשוב אין בן דעת רק כמו חרש גמור. ועכצ"ל כן לדעת הסוברים דדוקא בחד מהנך (דפ"ק דחגיגה) חשוב שוטה כמ"ש בתשו' מהרי"ק שרש י"ט שהביא הב"י סי' קכ"א וכ"כ מהרי"ט בתשו' חאה"ע רס"י י"ו והני דחגיגה משמע דדוקא נינהו כו' והרי בהדיא אומר הירושלמי דקורדייקוס אין בו אחת מכל אלו וא"כ איך נחשב שוטה אעכצ"ל דבאמת אינו שוטה גמור רק דמיפסיל משום שאין בו דעתא צילותא וא"כ נהי דאינו שוטה הרי החרש ג"כ יש בו דעת קלישתא ואעפ"כ חשוב אינו בן דעת משום שאינו דעתא צילתא לכן כמ"כ הוא ענין מי שאחזו קורדייקוס. ומ"ש בגמ' ר' יוחנן מדמי ליה לשוטה היינו לומר דאינו כישן יעו"ש. ועוד דגם חרש נק' לפעמים שוטה לומר שאינו פקח כמ"ש בפרק חרש (דקי"ג ע"ב) דר' אלעזר מספקא לי' בחרש אם הוא עתים חלים עתים שוטה וכוונתו שיש עתים שאינו נידון כפקח כ"א כמו שוטה וזהו ענין חרש ועד"ז י"ל בענין שכ"מ כשאינו שפוי בדעתו הרי ג"כ אין בו שום סימן מהנך (דפ"ק דחגיגה) וא"כ אינו שוטה גמור. רק שאינו בדעתא צילותא וא"כ לא חמור מחרש. לכן אפ"ל שגט כזה מפקיע קדושי חרשת. והפוסקים לא אמרו דציוויו בטל אלא להפקיע קדושי פקחת. אבל להפקיע קדושי חרשת שהיה ג"כ שלא בדעת שפיר י"ל שאע"פ שהשכ"מ אינו שפוי בדעתו הנה פקח כשאינו שפוי מחמת החולי י"ל דלא גרע מחרש כנ"ל. אך בסה"ת כ' וה"ל כשוטה. ואפ"ל ע"פ מ"ש בתשו' מהרי"ו סי' נ"ב דהנהו (דפ"ק דחגיגה) היינו דוקא שלא ראינו בו שום שטות אלא זה ואפ"ה הוי שוטה אע"פ שמשיב כהוגן עכ"ל וכ"כ בש"ע ח"מ סי' ל"ה ס"ח ובסמ"ע שם ס"ק כ'. וע"כ בעינן דוקא אחד מהנך (דפ"ק דחגיגה). אבל גבי שכ"מ שנטרפה דעתו כיון שבשום דבר אינו מדבר רק כשוטה י"ל נחשב שוטה עי"ז לבד אף שאין בו חד מהנך דחגיגה אך ד' הש"ע והסמ"ע הנ"ל מופרכים ממ"ש התוס' בחגיגה שם ד"ה דרך. דהכא כיון שהוא שוטה באחת ודאי יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל דבר עכ"ל. ואם מיירי שבשאר דברים הוא פקח ומשיב כהוגן איך יש להחזיקו בחזקת שוטה נגד הנראה בחוש א"ו להתוספות לא מיירי כלל שבשאר דברים משיב כהוגן דלא כמהרי"ו והש"ע הנ"ל וכבר עמד ע"ז הת"ש בי"ד סי' א' סס"ק נ"א. ולפע"ד הם ג"כ נגד הש"ס שם דהא טעמא דרב הונא דאומר עד שיהא כולן זהו משום דאז דוקא הוחזק שוטה לכל מילי דה"ל כנגח שור חמור וגמל דה"ל מועד לכל וא"כ גם ר' יוחנן דאומר דכאן א"צ כולן זהו מטעם שכ' התוס' דבאחד מהן ג"כ מחזקינן ליה לשוטה בכל מילי. אבל אילו רואים שהוא חכם בשא"ד ה"ל כידוע שאינו מועד לשאינו מינו דלא חשוב מועד לשאינו מינו לכ"ע. וא"כ מהכ"ת יהי' חשוב שוטה לשא"ד שידוע שהוא חכם בהן. א"ו גם שם לא מיירי שהוא חכם ממש בשא"ד רק מה שהוחזק שוטה זהו באחד מהנך הנזכרים שם ועי"ז מחזיקינן לי' שוטה לכל מילי. כיון שלא הוחזק בפי' להפך כו' מסתמא ה"ל כמועד לכל כו'. וא"כ לפ"ז ד' סה"ת סי' ק"ל דחושב שכ"מ המדבר וא"י מה מדבר כשוטה י"ל ע"ד הנז' גבי חרש דה"ל עתים שוטה. דר"ל שאינו פקח כ"א דיעה קלישתא ולאו צילותא אע"פ שאינו כלל כשוטה ממש דלית ליה דעת כלל וכן כוונת הסה"ת גבי שכ"מ כו'. וקצת ראיה מהמשנה בנדה ר"פ כל היד (די"ג ע"ב) החרשת והשוטה ושנטרפה דעתה. ובגמ' היינו שוטה היינו שנטרפה דעתה. שנטרפה דעתה מחמת חולי. וקשיא סוף סוף היינו הך. אלא י"ל דשוטה היינו כמו השוטה שסימניו מפורשים רפ"ק דחגיגה ושנטרפה דעתה מחמת חולי אע"פ שאין בה שום סימן מהנך סימנים מ"מ המכוון שאין בה דעתא צילתא ולכן לא סמכינן עלה כמו החרשת יעו"ש. ותדע דנטרפה דעתו אינו דוקא משוגע גמור שהרי אמרו במשנה סוף קנים זקני ע"ה כ"ז שמזקינין דעתן מטרפת עליהן והנאמר דהיינו משוגעים ממש. והרמב"ם פ"ח מה' נדה השמיט הא דשנטרפה דעתו מחמת חולי ואפשר י"ל דאזיל לשיטתי' דס"ל דהנך סימנים דחגיגה לאו דוקא. וא"כ לדידי' י"ל כל שנתבלבלה דעתו חשוב שוטה גמור וכן קורדייקוס י"ל חשוב שוטה גמור לשטתו. אך אף לדעת הרמב"ם זהו עכ"פ כשנטרפה דעתו לגמרי אף שאין בו אחד מהסימנים (דפ"ק דחגיגה). אבל בנד"ז אף שכתבו שלא היה שפוי בדעתו י"ל ודאי לא נטרפה דעתו לגמרי מאחר שהשיב יפה כהוגן אינו בגדר זה. וכמ"ש בתשו' מהרי"ק סוף שרש י"ט ואם יראה בעיני כ"ת דלאו דוקא הני דפ"ק דחגיגה כו' ויראה בעיני כ"ת שהגיע זה לשטות גדול כמו הני דפ"ק דחגיגה כו' שלא היה בו שום דעת כו' עכ"ל. הרי עכ"פ אין נחשב שוטה ע"י שא"ד אא"כ הגיע לשטות גדול כו' וכן לשון חידושי הרמב"ן בגיטין ר"פ מש"א גבי שכ"מ. שמא נטרפה דעתו לגמרי. הוסיף תיבת לגמרי. לומר שהוא כאחד מהמטורפים ממש. אבל מה שאינו שפוי בדעתו קצת י"ל אינו שוטה כלל. וקצת ראי' ממ"ש בש"ע סי' קנ"ד ס"ה איש המשתטה כו' כי הוא מטורף כו' אעפ"כ פשוט שם שיכול ליתן הגט והוא מתשו' הרא"ש כלל מ"ג סי' ג' ושם כ' כי מטורף הוא לגמרי כו'. והרי עכ"פ אינו בדעתו כשאר בני אדם אלא שאעפ"כ אינו משוגע ממש. וע' בשו"ת זכרון יוסף חאה"ע סי' יו"ד. ועד"ז י"ל מה שהשכ"מ אינו שפוי בדעתו קצת לא נחשב שוטה גמור אם משיב בענין הגט כהוגן. ועוד ראיה קצת ממ"ש הרמב"ם פ"ט מה' עדות והובא בש"ע ח"מ סי' ל"ה ס"י הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרים זה את זה כו' הרי אלו בכלל השוטים. ופי' מהרי"ט בתשו' חאה"ע סי' י"ו הביאו אאזמו"ר הגאון ז"ל בתשובותיו סי' כ"ה דלא אמר הרמב"ם כן אלא לענין עדות שצריך להעיד על מה שעבר כבר ויש לחוש שמא נדמה לו כו' אבל כשאנו באין לקיים דבר עמו במקח וממכר או בגיטין וקדושין ומסברי ליה וסבר ואנו מכירין שהבין הדברים כגון זה לאו שוטה הוא והרי הוא כפקח לכל מה שהוא עושה עכ"ל. וא"כ לדבריו שכ"מ המצוה ליתן גט ומבין היטב ענין הדבר שרוצה לפטור אשתו בגט אף אם אינו שפוי בדעתו קצת ואפילו אם מדבר שא"ד שלא כהוגן לכאורה י"ל דלא גרע מהפתיים הנ"ל שאין מכירין דברים הסותרים זא"ז כו' דהתם אין בו דעת בודאי בטבעו ותולדתו ושכ"מ מדבר כן מתוך החום כו' וה"ל כשכור שלא הגיע לשכרותו של לוט שבהפיג יינו כו' והרי הפוסקים כ' דגבי שכ"מ שמדבר ואינו יודע מה מדבר ה"ל כשוטה ממש. כמ"ש בסה"ת סי' ק"ל ושא"פ. וקשיא על מהרי"ט. וצ"ל דשכ"מ כשאינו יודע מה מדבר גרע מהפתיים הנ"ל. אך לפמ"ש לעיל סעי' ה' דבאמת הרי ר"י נסתפק שמא שכ"מ כהנ"ל אינו נידון כשוטה אלא תונבא בעלמא הוא דנקיט ליה. דהיינו טרדת הדעת. י"ל דלא קשה כ"כ על מהרי"ט. ועכ"פ כ"ז יספיק שלא לשוייה כשוטה כ"א שאין בו דעתא צילותא כחרש גמור. דהנה הת"ש בי"ד סי' א' ס"ק נ' הזכיר מעצמו סברת מהרי"ט לחלק בין עדות לשא"ד ואח"כ העלה שאינו כן ולא הוי כפקח דלא כסברת מהרי"ט אלא ס"ל דלא עדיפי מחרש וקטן דאית בהו נמי קצת דעת נכונה כדאמרינן בכמה דוכתי עכ"ל. ור"ל דמ"מ אינו בן דיעה מדינא וכך הוא ענין הפתאים הנ"ל דנהי שלא הגיעו למדרגת שוטה ממש עכ"פ דינן כחרש. ואתי שפיר לדידי' שלא יקשה ממשמעות הפוסקים גבי שכ"מ שאינו שפוי בדעתו דאין בדבריו כלום דאף אם נאמר דלא גרע מהפתאים הנ"ל עכ"פ דינו כחרש ואין בדבריו כלום כדתנן נתחרש הוא כו' אינו מוציא עולמית:
יחקיצור. כ"ז אם נטרפה דעתו לגמרי אבל בנד"ז אינו כן שהרי מדהשיב על השאלה הן הרי מסברי ליה וסבר. ועוד דקורדייקוס ג"כ כיון דלית ביה מהסימנים (דפ"ק דחגיגה) י"ל אינו שוטה רק שאין בו דעתא צילתא וה"ל כחרש וכן י"ל בשכ"מ כשאינו שפוי וא"י מה מדבר. וראיה מהמשנה ר"פ כה"י והשוטה ושנטרפה דעתה דפלגינהו בשנים. ולהרמב"ם דס"ל דהני דחגיגה לאו דוקא מ"מ היינו כשנטרפה דעתו לגמרי משא"כ בנד"ז. וראיה מהפתיים ביותר שבהרמב"ם לפי' מהרי"ט חאה"ע סי' י"ו חשיבי פקח. ולהת"ש דומים לחרש ולא לשוטה. לכן י"ל גם בספיקו דר"י עכ"פ אין להחמיר בו יותר מבחרש. ט וכ"ז אפילו בשכ"מ שאינו שפוי בדעתו ומדבר וא"י מה מדבר. י"ל דדינו רק כחרש ולא כשוטה ויכול לגרש אשתו החרשת. אך עכ"ז זהו להלכה ולא למעשה. אבל בנד"ז שנזכר רק שלא היה אפשר לבודקו כד"ת מפני שלא היה שפוי בדעתו ולא נזכר שדיבר ואינו יודע מה מדבר. בכה"ג ודאי די לתפוש שהוא כחרש כי למהרי"ט ודאי י"ל שדינו כדין הפתיים הנ"ל וגיטו כגט פקח כיון דשאלו ממנו והשיב הן. גם להת"ש י"ל דהוי עכ"פ רק כחרש. וכיון שכן הרי זה כפקח שנשא חרשת ואח"כ נתחרש הוא דמוציאה בגט דע"ז ודאי יש ראיה ברורה מהמשנה נתחרש הוא כו' וגם מוכרח כן מהמשנה ג' דפרק חרש. וגם שזה פשוט בלא ראיות דפקח שנשא חרשת ואח"כ נתחרש הוא דמוציאה בגט. אלא שבנד"ז ג"כ י"ל שכן הוא מטעמים הנ"ל:
יטאחכ"ז עלה בדעתי קושיא דהנה בניתי היסוד דקורדייקוס מפני שאין בו אחת מכל הסימנים (דפ"ק דחגיגה) אינו נחשב שוטה כ"א רק שאין בו דעתא צילותא וה"ל כחרש. ויש להקשות ע"ז קושיא גדולה דהא רב כהנא אמר רב ס"ל חרש המדבר מתוך הכתב יכול ליתן גט לאשתו ואוקימנא דס"ל כרשב"ג וחלוקין עליו חביריו על רשב"ג בגיטין פמש"א (דע"א א'). ואם איתא דמי שאחזו קורדייקוס דינו רק כחרש ולא כשוטה. א"כ אם יכול לדבר מתוך הכתב נותנין גט לאשתו לרשב"ג ולרב כהנא אמר רב. וזה נגד סתם מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. וא"א לומר דסתם מתניתין דמי שאחזו אתיא דלא כרשב"ג וכש"כ שא"א לומר דרב לא ס"ל סתם מתניתין. ועוד כשרצו להוכיח דחלוקין עליו חביריו על רשב"ג אמאי לא הוכיחו ממתניתן דמי שאחזו קורדייקוס. אעכצ"ל דמי שאחזו קורדייקוס חמור מחרש ואף שיכול לדבר מתוך הכתב לא מהני אף לרשב"ג משום דלא דמי לחרש כ"א נחשב כשוטה. וא"כ ה"ה שכ"מ שאינו שפוי בדעתו דהתוספת (והתוס') מדמו ליה למי שאחזו קורדייקוס עכצ"ל דחמור מחרש ודינו כשוטה. וזהו א"כ סתירה לדברינו הנ"ל. ועוד יש לחזק הקושיא. דהנה לרשב"ג דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב דינו כפקח גמור א"כ ודאי כש"כ אם אינו יכול לדבר מתוך הכתב אבל יכול לדבר בפיו ממש תיבות אלו כתבו ותנו גט לאשתי אף שאינו יכול לדבר דברים אחרים. י"ל לרשב"ג חשוב פקח. ואף לרבנן דפליגי ארשב"ג נ' דלא פליגי אלא בחרש שאינו יכול לדבר בפיו כלל שאינו לא שומע ולא מדבר ודיבורו ע"י הכתב לא חשיב להו כלל. אבל כשיכול לדבר תיבות הנ"ל בפיו י"ל אין זה חרש. ומ"מ לרבנן צ"ע די"ל כיון שלא יכול לדבר מאומה זולתי תיבות הנ"ל וגם אינו שומע כלל אפ"ל דחשוב חרש. וזה צ"ע וחקירה בש"ס ופוסקים. אבל לרשב"ג דס"ל דאף חרש שיכול לדבר מתוך הכתב חשוב פקח גמור. לכאורה י"ל כש"כ אם יכול לדבר בפיו כתבו ותנו גט לאשתי. וכיון שכן הרי במי שאחזו קורדייקוס הרי אומר בפיו כתבו ותנו גט לאשתי ואמאי לא מהני אם דינו רק כחרש. וכש"כ שהרי הוא מדבר כל הדברים ולא תיבות אלו לבד. אעכצ"ל דדינו כשוטה ולכן אין דבריו מעלין ומורידין כלל:
כועכ"ז נלע"ד לומר שאין קושיא זו שובר לדברינו כלל מתרי טעמי. הא' י"ל דאע"ג דרב כהנא אמר רב ורשב"ג ס"ל דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב חשוב פקח גמור כדפרש"י בגיטין (דף ע"א א') בד"ה חרש שהיה פקח. היינו בסתם חרש שאין אנו רואין בו שאין בו דעתא צילותא. ואדרבה אפילו סתם חרש שאינו יכול לדבר מתוך הכתב יש בו קצת דעת. רק דלרבנן דר"א היא לאו צילתא. ולר' אליעזר מספקא לי' אם היא דעת צלולה או לאו. או שפעמים דעתו צלולה לגמרי וחשוב פקח ופעמים אין דעתו צלולה וחשוב כשוטה כמבואר ביבמות פרק חרש (דקי"ג סע"א וע"ב). וע"ז אמר רשב"ג דאם החרש הזה יכול לדבר מתוך הכתב הוא דעתא צילתא אף לרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בפ' חרש דעד כאן לא מספקא לי' לר' אליעזר בחרש אם היא דעת צלולה כו' אלא רק כשאינו יכול לדבר מתוך הכתב אבל ביכול לדבר מתוך הכתב ודאי יהי' פשיטא לר' אליעזר דחשוב דעת צלולה. וס"ל לרשב"ג דגם רבנן לא יחלקו עליו בזה כ"א בסתם חרש נחלקו. כן מוכרח לומר לרב ורשב"ג. א"כ לפ"ז בחרש שאנו רואין בחוש שאין בו דעת צילותא ודאי אע"פ שיכול לדבר מתוך הכתב לא מהני ולא מידי. דהא כל עיקר ספיקו דחרש לר' אליעזר זהו משום אם יש בו דעתא צילותא. א"כ כשאנו רואין שאין בו דעת צילותא. אף לר' אליעזר חשוב אינו בן דעת וכש"כ לרבנן. ואין נפ"מ ממה שיכול לדבר מתוך הכתב. ולכן במי שאחזו קורדייקוס שאנו רואין שאין בו דעתא צילותא מה מהני מה שמדבר מתוך הכתב או בע"פ הרי שלא בדעת ידבר. ועיקר הענין דחרש שאני שהוא כך תמיד ואין זה חולי שגעון אבל קורדייקוס זהו שאחזתו חולי בלבול הדעת לכן כיון שאנו רואים שאחזתו בלבול הדעת לא שייך שמה שמדבר יהי' ראיה על שיש בו דעת שהרי זה הדבור יש בו מקודם שאחזתו בלבול הדעת וגם כל בלבולי הדעת אדרבה מדברים יותר וסימן לשטות מילין וכש"כ דלא מהני מה שיכול לדבר מתוך הכתב. ונהי דאמרינן דאין זה שוטה גמור. מ"מ הוא קצת שוטה לענין שאין בו דעתא צילותא כמו מדרגת החרש שהוא אינו כמו השוטה וכך הוא מדרגת הקורדייקוס אבל עכ"ז בזה אינו שוה לחרש שחרש טבעו כך מתולדתו או אח"כ אבל הוא כך בענין א' תמיד ולכן כשהוא יכול לדבר מתוך הכתב זהו ראיה שיש בו דעת ולא כשאר חרש שאינו בן דעת. אבל מי שאחזו קורדייקוס שהוא ענין חולי שמסיר הדעת אין מה שיכול לדבר מתוך הכתב שום ראיה על הדעת ושוה בזה לשוטה גמור שאין הדבור והכתב אות על שאינו שוטה כי לא בדעת ידבר ויכתוב. נמצא לפ"ז קורדייקוס יש בו דרך שהוא שוה לחרש ודרך שהוא שוה לשוטה היינו שהוא שוה לחרש לענין ערך הדעת שאין בו דעתא צילותא כמו חרש ולא כ"כ כמו שוטה שאין בו דעת כלל. ושוה לשוטה לענין זה שהוא דמיון חולי השגעון והעדר הדעת. ולא כמו חרש שטבעו כך ולכן אין הכתב והדבור נ"מ כלל בקורדייקוס כמו בשוטה ולא מהני מה שמדבר מתוך הכתב. וראיה דהא בסתם חרש אע"פ דחזינא ליה דחריף לא פליג רשב"ג דאין דינו כפקח כדמשמע בפרק מש"א (דע"א ב'). ועיין שו"ת צ"צ סי' ע"ז. ולא פליג רק ביכול לדבר מתוך הכתב דעי"ז מתברר שהוא פקח כדפרש"י. א"כ כשאנו רואים שאינו פקח ולאו דעתא צילתא מה מהני מה שיכול לדבר מתוך הכתב. ולכן שפיר י"ל דמי שאחזו קורדייקוס אין דינו כשוטה כיון שאין בו אחד מהסימנים דפ"ק דחגיגה ולהפוסקים האומרים דדוקא הנך סימנים הם המחזיקים אותו בשוטה י"ל שאין דינו כשוטה רק כחרש אלא שאעפ"כ מה שמדבר לא מהני ולא מידי. ואף שבירושלמי רפ"ק דתרומות ופרק מש"א משמע דטעמיה דרשב"ג זהו שכשיכול לדבר מתוך הכתב ה"ל מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דמכוין בזה בדעת נראה דזה מהני ג"כ רק בחרש ומשום דאינו שוה לשוטה כלל. אבל במי שאחזו קורדייקוס דהוא חולי חסרון דעת לא שייך שיהי' מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כמו דלא מהני זה בשוטה. ואף את"ל דלענין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לא שייך זה החילוק דלעיל. מ"מ י"ל כמו שהקשו שם על רשב"ג ממתניתין נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא עולמית ותירצו דמיירי בשאינו יכול לדבר מתוך הכתב כמ"כ יתרצו על מתניתין דקורדייקוס. ולש"ס דילן דמתניתין נתחרש הוא אתיא דלא כרשב"ג ולא מהני בזה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. א"כ במי שאחזו קורדייקוס הטעם כמש"ל דכיון שאנו רואים דלאו דעתא צילתא לא מהני מה שיכול לדבר מתוך הכתב אף דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. היוצא מזה דמהא דרשב"ג אין שובר לדברינו דמי שאחזו קורדייקוס אין דינו כשוטה רק כחרש. רק דיכול לדבר מתוך הכתב לא מהני בזה אף לרשב"ג כנ"ל. הב' דאף אם נאמר דמי שאחזו קורדייקוס דינו כשוטה ממש וא"כ ה"ה שכ"מ כשאינו שפוי ומדבר ואינו יודע מה מדבר. עכ"ז בנדון זה שלא נזכר שהיה מדבר ואינו יודע מה מדבר רק שלא היה שפוי בדעתו י"ל דלא חמור מחרש. וכיון שהשיב הן. מספיק זה ליתן גט בקדושי חרשת כמו שנתבאר: