Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·Even HaEzer·Siman 273שו״ת צמח צדק·אבן העזר·סימן רעג

אסימן רעג
< שכ"מ המגרש שבאו אצלו הסופר והעדים והמסדרים ושליח הולכה ומינה השליח הולכה בטרם שמינה הסופר והעדים ואמר הלשון הנזכר בסדר הגט שני סעיף ך' רק שהוסיף להוליך גט שיכתוב הסופרת פב"פ ויחתמו העדים פב"פ ופב"פ לאשתי פב"פ כו' והסופר והעדים עמדו שם ושמעו כ"ז. ויש מי שרצה לפקפק בזה ע"פ סוגיא דנזיר (דף י"ב ב') דבמילתא דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח וא"כ איך יוכל לעשות שליח על ההולכה בטרם שמינה מי שיכתוב ויחתום כו':

בא
גרסינן בב"מ פרק השואל (דצ"ו ע"א) שליח פלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן כו' וע"ש בתוספות ד"ה שליח דטעמא דר' יאשיה כו' א"נ משום דלשון בעליו ואישה משמע ליה הוא דוקא ולא שלוחו עכ"ל. ועיין בטוש"ע ח"מ סי' קכ"ו ס"כ בענין מעמד שלשתן ע"י שליח. דמסוגיא זו יש ראיה לשם. וכ' האלפס כרבי יאשיה וכן לענין נדרים נמי אינן מופרין. והרא"ש שם סי' ב' כתב ולא הבנתי דבריו כו' ועיין ברמזים שם דפליגי הרא"ש והרי"ף ודלא כהדרישה סי' שמ"ו ס"ט. ובנ"י כתב דר"ח פסק כר' יאשיה משום דקראי דייקי כוותיה כו' וכתב הרנב"ר כו' וגבי נדרים לא מצי מיפר ע"י שליח דבשל תורה הלך אחר המחמיר וכ"פ הרמב"ן ז"ל בה' נדרים שלו. והנה בספר תבואת שמש על הרמב"ם הביא בשם רב מקראטשין שהקשה על זה מסוגיא דפ"ב דנזיר (דף י"ב ע"ב) דאמרינן קס"ד כי אמר רבי יאשיה אליבא דרבנן כו' ודלמא אליבא דר' אליעזר כו' ע"ש ודעת הפוסקים שם כהאי ודלמא. אבל לרבנן אין שייך פלוגתא דרבי יאשיה ור' יונתן. ע"ש בתוספות סע"א ובהרי"ף והרא"ש פרק האיש מקדש אמתניתן דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני. ובטוש"ע אה"ע סי' ל"ה סי"א. וכיון דקיי"ל כרבנן נגד רבי אליעזר והם לא דרשו כלל אישה יפירנו למעוטי שליח אפי' לר' יאשיה מאחר דלדידהו בלא"ה לא שייך ענין זה כלל מטעם הנז' בגמ' דנזיר שם. א"כ איך פסקו הרי"ף ורמב"ם כר' יאשיה לענין שאילה בבעלים וגם לענין נדרים. ובשלמא להפוסקים כר' יונתן אתי שפיר דגילויא מילתא הוא ומדרבי אליעזר נשמע לרבנן משא"כ לרבי יאשיה דמחדש שאין שלוחו כמותו ומנלן זה כיון דלרבנן לית להו הך דרשא. ולכן מזה הוכיח דמש"ש בנזיר ודלמא אליבא דרבי אליעזר דיחויא הוא. אבל באמת ר' יאשי' ור"י פליגי אליבא דרבנן ועפ"ז קיים סברת מהרי"ט בתשו' חח"מ סס"י כ"ג דמ"ש בנזיר שם לא משוי אינש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא. במילתא דלא מצי עביד לי' השתא לא משוי שליח היינו דמסתמא לא אסיק אדעתיה ולא שוייה שליח אבל אי פריש פריש כו' וכ' מהרי"ט וא"ת והא אמרינן בפ"ק דקדושין (דף כ"ג ע"ב) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא עבדינן ושליח מצי עביד וי"ל דהתם לא מצי למעבד לגמרי קאמר אבל הכא לכי שליח מצי למעבד איהו נמי מצי עביד כו' עכ"ד הרב הנ"ל. ולכאורה משמע כן ג"כ מסוגיא דנדרים פרק נערה (דף ע"ב סע"ב) ת"ש האומר לאפוטרופס כו'. דאי ס"ד דפלוגתתם הוא רק אליבא דר' אליעזר לבד א"כ הרי כבר דחה שם ראיה כזו שהביא מר' אליעזר דמיירי דאמר לכי שמענא כו' דלמא מטרידנא כו'. א"כ פשיטא דגם כאן יוכל לדחות כן ממש דהיינו הך. אלא מזה משמע דפלוגתא דר' יאשיה ור"י הוא ענין בפ"ע ואפי' לרבנן לכן הביא ראיה מזה ודחי דגם הם מיירי בכה"ג דאמר לכי שמענא כו'. ואין לומר דאדרבה מדברי הר"ן שם מוכרח דפלוגתא דר' יאשיה ור"י היא דוקא אליבא דר"א משום דאל"כ אלא דפליגי גם אליבא דרבנן א"כ ישאר קושיית הר"ן לעולם אימא לך דבעי שמיעה ושאני הכא דאיכא שמיעה דאפוטרופס ותירוצו לא יעלה לרבנן. אך באמת אין דברי הר"ן מוכרחים כלל די"ל כמ"ש הרא"ש בפירושו שם. דשמיעת האפוטרופס אינה כשמיעת הבעל ואע"פ שעשאו שליח להפר דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות. וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם בשם התוספות בשם הקונטרס ומשמע בו דאתיא גם לרבנן רק בשם ר' יוסף פי' דאתיא לר' אליעזר וכמ"ש הרא"ש:

גוהנה התבואת שמש דחה ראיה זו של הרב מקראטשין עפמ"ש הרא"ש בפסקיו בנדרים שם סי' ז' דפלוגתא דר' יאשיה ור"י שייכי אליבא דרבנן בנדרים שנדרה כבר דר' יאשיה קאמר דלא מצי משוי שליח להפר דקרא קדריש אישה יקימנו ואישה יפירנו כו' וכ"כ הלח"מ פי"ג מה' נדרים ה"ט גבי עשה שליח להפר כו'. ועפ"ז תירץ הלח"מ פ"ב מה' שאלה ופקדון דין ה' דשפיר מייתי ראיה הרי"ף והרמב"ם לענין שאילה בבעלים מקרא דר' יאשיה כיון דר' יאשיה מיירי גם לרבנן לענין נדרים שנדרה כבר. אלא שהתבש"מ שם הביא בשם האורח מישור בנזיר שם שהקשה על הרא"ש דאי איתא דר' יאשיה מיירי ג"כ בנדרים שנדרה כבר מאי מייתי הש"ס בנזיר שם ראיה מיניה דלמא מש"ה נקט קרא דאישה יפירנו ולא די לו בטעם דבמילתא דלא מצי עבד השתא לא מצי משוי שליח משום דקאי גם אנדרים שנדרה. והתבש"מ הסכים שזהו קושיא גדולה. ולפע"ד אין זה קושיא כ"כ כי הש"ס שם שפיר מייתי ראיה משום דקס"ד דפלוגתתם בנדרים שעתידה לידור היא ג"כ אליבא דרבנן ומ"ש ודלמא כר"א היינו פלוגתא זו אבל ודאי דנפ"מ גם לרבנן בנדרים שנדרה כבר וע' בפ"ק דנדרים (דף ח' ע"ב) גבי בעל מהו שיעשה שליח בהר"ן שם. ולכאורה יש ראיה למהרי"ט ממ"ש בגמ' פ"ה דיבמות (דף נ"ב רע"ב) ולאשה בעלמא אינו גט מפני שאין בידו לגרשה ופרש"י הואיל כשנכתב לא היה ראוי לגרושין וכ"כ הרמב"ם פ"ג מה"ג ה"ו מפני שלא היתה בת גרושין כשנכתב גט זה. משמע דאם אמר לסופר שיכתוב גט זה לאחר שישאנה וכן עשה הוי גט ואע"פ שאמר לו בשעה שאין בידו לגרשה. וכן הוכיח מכאן בבית מאיר סי' קל"ב. וגם במל"מ פ"ו מה"ג ה"ג ד"ה ודע כ' סברא זו דשאני התם דנכתב ונחתם הגט קודם שישאנה. אלא שאח"כ כ' דאין לחלק וע"ז כ' הבית מאיר שאין דבריו מוכרחים. אלא שכ' הטעם משום שי"ל דא"צ שליחות לכתיבה וזהו דוחק אלא י"ל הטעם כמ"ש מהרי"ט והרב הנ"ל וכ"מ בסימני סה"ת סי' פ"ג וז"ל ואע"ג דאמרינן בפרק הריני נזיר כו' דמילתא דלא מצי עביד אינש לא משוי שליח י"ל דה"ק לא דעתא דאינש לשוויי שליח לקדש אשת איש לאחר גירושיה ואפילו גירשה לא מצי משוי שליח שאני התם דאין בידו לגרש אשת חבירו עכ"ל ונראה שזהו שני תירוצים ולתירוץ ראשון הענין כמ"ש מהרי"ט דלא אסיק אדעתיה לשוויי שליח אבל אי פריש פריש. ולכאורה כ"ד היש"ש והב"ח וסיעתם שהעלו להשליש גט אשה שנשתטית ולא חששו להא דמילתא דלא מצי עביד כו' דמשמע ודאי דס"ל כשטת מהרי"ט ותירוצא קמא דסה"ת. ואמנם הבית מאיר סי' קי"ט ס"ו כתב ליישב שטתם בענין אחר והעיר מסוגיא דפרק קמא דקדושין (דכ"ג ע"ב) דעבד אע"ג דאיהו לא מקבל גיטיה שליח מצי משוי משום דשייך בתורת גיטין כו'. וא"כ גם בנדון שלנו י"ל כיון עכ"פ ביד הבעל לכתוב גט בעצמו להאשה ע"י הדחק כגון שיכתוב כתב משיטא שנים או ג' שורות אני פלוני בן פלוני מגרש כו' דכשר בשעת הדחק א"כ מצי משוי שליח על גט שיכתוב הסופר פלוני אף את"ל שזהו אין בידו כיון שעכ"פ יכול לכתוב לה גט א"כ עדיף מדין עבד הנ"ל דרק שייך בתורת גיטין כו' עיין פרק גט פשוט (דף קע"ב ב') אם כתוב בו גרשתיה היום כשר ועיין פ"ט דב"ק (דף ק"י ע"א) בענין ע"י הדחק כו'. ועיין בספר בני אהובה פ"ט מה"א. ולכאורה קצת ראי' ממ"ש ספ"ז דגיטין (דף ע"ו ב') אם לא באתי מכאן ועד יב"ח כתבו ותנו גט כו' והרי לא נעשו שלוחים כ"א על אחר יב"ח אשר אז י"ל שאין בידו ליתן לה הגט וא"כ איך מצי משוי שליח ע"ז. אלא צ"ל משום שעכ"פ יוכל ליתן עתה ע"כ יכול לעשות שליח גם אלאחר שנה אף שאז אין בידו כו':

דב
ועוי"ל שגם כתיבת הסופר וחתימת העדים נקרא בידו ממש דכה"ג כתב בסה"ת דלעיל שם שאני התם דאין בידו לגרש אשת חבירו אבל ביד האשה לעשות עיסה מן הקמח או לומר לאחר לעשות כו' עכ"ל הרי דמה שיוכל לומר לאחר לעשות נקרא בידו. וצריך להבין דבקדושין (דף ס"ב רע"ב) אמרינן מי יימר דמזדקקי ליה הני תלתא. ויש לחלק דסה"ת מיירי בענין שרגילות הוא שאותו אחר יעשה לה כגון שכינתה או שכירה ולקיטה בכה"ג נקרא בידו ממש. ולא דמי לההיא דקדושין דשפיר י"ל מי יימר שבדבר גדול כזה י"ל שלא ירצו לקבל על עצמן להזדקק. משא"כ בנדון דסה"ת. וכ"ש וק"ו בנדון זה שכבר בא הסופר מעירו לעירו של השכ"מ המגרש רק בשביל זה לכתוב הגט וכן הע"ח והם אתו עמו עם המסדרים וגם מקבלים שכר ע"ז מלבד המצוה. א"כ אין בזה שום ספק שבודאי יכתבו ויחתמו וא"כ ה"ל לענין שיוכל למנות שליח על הנתינה אף קודם שמינה הסופר והעדים כמו דבר שבידו ממש. ועוד נראה דגם להתוס' דנזיר וסיעתם דבמילתא דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח זהו בענין שבודאי לא יוכל לעשותו כגון ההיא לקדש אשת חבירו שהרי אין בידו לגרש אשת חבירו וגם אין הדבר עומד לכך. אבל אם יש בידו קצת תחבולה לזה וכ"ש אם קצת הדבר עומד לכך נראה לכאורה דלכ"ע מצי עביד שליח דאל"כ איך האשה עושה שליח לקבלה לקבל לה גיטה מבעלה. הרי אין בידה להכריח שבעלה יתן לה גט דברצונו לבד תליא. וכן איך האיש עושה שליח לקדש לו אשה פלונית במשנה רפ"ג דקדושין. שמא לא תרצה לקבל הקדושין. ואי ס"ד דלא מצי משוי שליח אלא על דבר שיש בידו ממש לעשותו. הרי בכל זה אין זה בידו כלל ואעפ"כ מצי משוי שליח על הספק שאם תתרצה להתקדש לו הוי קדושין. ואין לומר דהיינו דוקא בשקדמו שדוכין. דכ"ז אינו מעכב כלל. א"ו עכצ"ל דאף שתולה ברצון אחרים יוכל לעשות שליח על הדבר. ולא דמי לההיא דנזיר דהכא גבי לקדש פנויה שפיר עומד הדבר לכך שכל פנויה מסתמא תתקדש א"כ אפשר שתתקדש לו. וכן גבי שליח לקבל הגט אפשר הוא שיתן לה הגט. אבל ההיא דנזיר שעתה א"א לו לקדשה בשום אופן אפילו אם היא היתה רוצה ולא יוכל לקדשה אלא אחר שיתחדש מעשה גדול וחדש שיגרשה בעלה בכה"ג לא מצי משוי שליח. וזה דוקא הוא הנק' מילתא דלא מצי עבד. וא"כ בנד"ז אף אם רק אפשר שהסופר והעדים יכתבו ויחתמו יכול לעשות שליח הולכה להוליך גט זה אם יכתבו ויחתמו דמאי שנא ממה שהאשה תעשה שליח לקבלה באם ירצה הבעל לצוות לכתוב ולחתום וליתן לשלוחה זה. וכ"ש הכא בנד"ז שאין זה אפשר לבד כ"א כבר באו בשביל זה ומצפים ועומדים לציווי השכ"מ לכתוב ולחתום. ואין לחלק משום דהתם תולה ברצון מי שנשתלח אצלו משא"כ הכא דתולה ביד הסופר דמאי נפ"מ. גם מצינו במשנה (דף ס"ה) דהאשה עושה שליח לקבל לה גיטה במקום פלוני דוקא וסתמא שנינו אפילו רחוק ממקום הבעל והרי מחוסר מעשה גדול כו':

הג
עוד י"ל שבמינוי זה דשליח הולכה נכלל ג"כ מינוי הסופר והעדים כיון שאמר הגט שיכתוב הסופר פב"פ ויחתמו העדים פב"פ ופב"פ והם באו שם בשביל זה ושמעו קולו הנ"ל. ואע"פ שלא אמר הדבור להם כ"א לשליח הולכה. הנה לפ"ד המרדכי ס"פ מי שהי' נשוי דבגילויא דעתא דניחא ליה חשיב שלוחו הרי אין לך גילוי דעת גדול מזה. ואע"ג שאין דבריו מוסכמים כלל וגם לכאורה הא אמרינן גילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא אע"ג דיש לחלק עיין תשו' ב"ח החדשות סי' צ' ובמכמ"א שער זיין סי' ה' מ"מ הכא י"ל דעדיף מגילויא דעתא שהרי אמר בפי' שיכתוב ואפשר לדמותו להא דתנן ספ"ו דגיטין (דף ס"ו א') כל השומע את קולי יכתוב כו' ועיין ב"ש סי' קמ"א ס"ק כ"ז דלחד תירוצא בתוספות שם אפילו אמר כל הרוצה לכתוב כו' ולכאורה כ"ש הכא דייחד סופר פב"פ. ואפשר לחלק משום התם הדיבור והציווי לכל הרוצה או להשומע משא"כ הכא דלא היה הדיבור להם כ"א להשליח. ומ"מ י"ל דלא גרע עכ"פ מאומר אמרו. ואף שלא אמר לו אמור להם הרי גם נעשה כאומר אמרו הוי כאומר אמרו עיין ספ"ו דגיטין (דף ס"ו ע"ב). ובאומר אמרו והסופר והעדים שומעים קולו ושבפניהם אומר הדבר ודאי יש להקל טפי מבשאר אומר אמרו עיין מזה בתשו' אדמו"ר נ"ע המתחלת הנה דעת רש"ל ביש"ש בד"ה אמנם כ"ז. שכתב וז"ל כשיש עוד צד להקל כעובדא דנ"ד שכתב הגט אחד מהשומעים מפי הבעל כו' וא"ל דלא מיקרי צוואת הבעל כשלא ייחד הדבור לסופר זה כו' ע"ש. ובאמת הכא עדיף יותר רק צ"ע משום שלא אמר לשון ציווי כ"א שיכתוב כו' ואע"פ שסיים ותהא מגורשת כו'. ואולי יש להעיר מאמ"ל נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו כו' וממ"ש בגמ' (ד"ע ב') ורמז ואמר כו' והתוס' כ' כגון שאמר לו נכתוב גט כו' דהכי נמי מה שבאו המסדרים והסופר והעדים והשליח הולכה ה"ל כאמרו לו נכתוב גט לאשתך בשגם שכבר התחילו לדבר עמו מזה. א"כ כשאמר גט שיכתוב סופר פב"פ ויחתמו עדים פב"פ ופב"פ ה"ל כרמז ואמר כתבו גט כו' אע"פ שלא אמר אליהם בלשון ציווי ממש. מיהו יש לחלק התם הדיבור והרמז להם. משא"כ הכא שאומר לשליח הוי רק כסיפור דברים דלא דמי לציווי כמ"ש התוס' ביבמות פמ"ח (דף ק"ג א'). מיהו י"ל גם סיפור דברים ה"ל הרשאה לכתוב דהא התם ג"כ ה"ל מצוה לכתחלה ע"ש. ועוד כיון אשה זו כבר מינה עליה שליח הולכה וגם היא במקום יבם י"ל דלגרושין קיימא. לכן גם ע"י גילוי דעת כזה נעשה הסופר שליח דהא רפ"ק דזבחים אמרינן דהא דסתמא פסול היינו משום דסתם אשה לאו לגרושין קיימא כו'. משא"כ הכא י"ל דלגרושין קיימא מטעם הנ"ל שכבר נתמנה ש"ה והמסדרי' והסופר והעדים עומדים כו' ונהי דלא נכשיר בסתמא מ"מ כאן שהזכיר שיכתוב פב"פ ויחתמו פב"פ י"ל דמהני. ואף שבודאי לא נסמוך לגרש בגט כזה מ"מ כאן לענין חשש דמינוי ש"ה מקודם דבלא"ה חששא בעלמא הוא יש לצרף גם סניף כזה. ועוד יש להביא ראיה ממ"ש במשנה (ס"ו א') כל השומע כו' והרי יכול להיות דשליח הנתינה יהי' איש אחר שלא מי שיכתוב ויחתום א"כ איך יעשה שליח בטרם שיש שליח על הכו"ח. ואין לומר דבאמת צ"ל השליח הולכה אחד מן הכותבים כדי שיקבל שליחות הנתינה אחר שקיבל שליחות הכו"ח דכ"ז דוחק. וז"ל המחנה אפרים פ"ג מה' גירושין אמנם מצאתי ראיה לדין זה ממתניתן דהאומר כתבו גט ותנו לאשתי שכותבין ונותנין והא בעינן שליחות לנתינה והשתא לא מצי עביד דעדיין לא נכתב הגט וע"כ ה"ט כיון דבידו לעשותו קרוי דשב"ל עכ"ל. ולכאורה י"ל כוונתו משום דביד השליח לעשותו היינו לכתוב ולחתום אך ז"א דמאי מהני הא בעינן דאיהו היינו המשלח יהי' מצי עביד אלא כוונתו כיון שביד הבעל לכתוב לכן יכול למנות שליח הנתינה גם מקודם שנכתב וה"ה מקודם שצוה לכתוב. דאף ששם צוה הרי עדיין לא השיב השליח הן:

וד
ועוד דאמרינן (דף ס"ז א') אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו. והרי במשנתינו תנן הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו. מבואר דלעדים ג"כ בעינן שליחות כמו לסופר והגט בטל ממש אם לא אמר לעדים חתומו כו'. והטעם י"ל כמ"ש בתוס' (דף ס"ו ע"ב) ד"ה הא. א"נ נהי דמכשר ר"מ כו'. וא"כ הרי כאן מינה ע"ח בטרם שיש שליח על הכתיבה שהרי עדיין לא אמרו לסופר שיכתוב. ומחוסר אמירה דידהו עדיין ואיך יעשה שליח על דבר שאין בידו. א"ו דזה אינו מעכב כיון דמסתמא יאמרו ומסתמא יכתוב הסופר. א"כ כ"ש הכא שהסופר מוכן לכתוב ולא מחוסר רק אמירה דידיה דזה אינו מעכב דמסתמא יאמר מיד לסופר שיכתוב בשגם שהרי כאן הזכיר הגט שיכתוב סופר פלוני א"כ כבר התחיל לומר כו'. ואין לומר דשם לא מחוסר אמירה דידהו להסופר דכבר נתמנה הסופר ע"י אמירת הבעל רק שאמירה דידהו הוי גילוי מילתא בעלמא דזה אינו במשמע עיין תוספות שם (דף ס"ז א') ד"ה אמרו והראשונים הם שלוחי הבעל כו' הרי עכ"פ הם שלוחים לעשות שליח וא"כ דוקא ע"י אמירתן להסופר הוא שנעשה שליח. משא"כ אם לא אמרו לו אף ששמעו עדים אחרים והודיעו כן להסופר י"ל דלאו כלום הוא כיון שלא שמע מפי שלוחי הבעל [ע' מפתח] וכיון שכן הרי עדיין לא נתמנה סופר ואעפ"כ מהני מינוי ע"ח. ויש לדחות דשאני התם שהע"ח הן השלוחים למינוי הסופר א"כ ממ"נ הרי כשיעשו שליחותן לסופר אז יחתמו. א"כ מסר להן כל כח שליחות הגט. משא"כ הכא דמסר להשליח כח הנתינה. וכח הכתיבה נשאר עדיין ביד המשלח. ומ"מ כיון דעכ"פ מוכח מכאן דגם קודם ששמע הסופר יוכל למנות ע"ח. ולא חיישינן שמא לא ירצה הסופר לקבל שליחות הכתיבה. וסגי במה שבידם לומר לסופר שיכתוב א"כ ה"נ מה לי אם ביד השליח לומר לסופר. או שביד המשלח לומר לסופר דהא לא בעינן רק דאיהו מצי עביד היינו המשלח והרי בידו לומר לסופר שיכתוב לכן יוכל למנות שליח הולכה מקודם. ואם משום שמא לא יתרצה הסופר הרי זה מוכרח דלא חיישינן כנ"ל. ואין לומר דשאני התם דאמר להם סתם אמרו לסופר דהיינו איזו סופר שירצו הם ולא ייחד איש מיוחד וא"כ זה נקרא שפיר דבר שבידם דאם לא ירצה סופר זה ירצה סופר אחר. אך באמת זה אינו דודאי אין לחלק בהכי דמסתמא ה"ה אם אמר אמרו לסופר פלוני ואתם חתומו נמי הדין כן. ועוד דכאן שהסופר בא לכתוב ועומד בפני הבעל ומצפה ע"ז א"כ ג"כ הוא ברור שיכתוב ועדיף מסתם אמרו לסופר כו'. גם עמיתי הרב מ' נחמיה נ"י הביא ראיה מפרש"י (דס"ג ב') כתבו ותנו לשליח מהו ופרש"י לשליח שלי שמיניתי. הרי מבואר דיכול למנות שליח להולכה בטרם שאמר למי לכתוב. דאין לומר משום דאמר להם ותנו דהם נעשו שליח לעשות שליח. דלשון שמיניתי משמע שע"י מינוי שלו הוא שנעשה שליח והם רק יתנוהו לידו. ועוד דאם הם הם הממנים שליח ולא הוא א"כ אפשר אין שייך האיבעיא כי בכה"ג י"ל דדמי לכתבו ותנו לבד דלא עשו שליחותן. וכ"כ בגט פשוט סי' קכ"ב ס"ק י"א שכן דקדק הרדב"ז בתשו' מפרש"י וכ"פ הפר"ח ואע"ג שבבית מאיר סס"י קכ"ב כתב שי"ל דהרמב"ם והטור לא ס"ל כרש"י דמיירי לשליח שלי שמיניתי. מ"מ לענין הדין דיוכל למנות שליח מקודם ודאי י"ל דלא פליגי. ומהתימא שהג"פ ואחריו הבית מאיר כתבו דשאר הפוסקים לא פירשו שבשליח שעשה הבעל מיירי ואשתמיט להו לשון רבינו ירוחם נכ"ד ח"ג שכתב אמר לשנים כתבו וחתמו ותנו ביד שליח שמיניתי עכ"ל:

זה
והנה יש לדקדק בסוגיא דנזיר (די"ב ע"א) אמר רבא ומודה רבי יוחנן כו'. וצ"ל אמאי לא אמר ג"כ דמודה ר' יוחנן ג"כ באשה שקרובתה שהיא ערוה לה היתה בשעת השליחות פחות משתים עשרה שנה ויום אחד ולא היה לה אב שהוא מותר באשה הגדולה מפני שקרובתה לא היתה ראויה להתקדש לו מן התורה כיון שהיא קטנה אין לה קדושין מדאורייתא ולכן לא מצי משוי שליח ע"ז לקדשה אפילו אחר שתגדיל. ואם משום דיכול לקדשה קדושין דרבנן ע"י אחיה ואמה ועיין בש"ע סי' קנ"ה ס"ב בהג"ה. מ"מ י"ל דמדאורייתא עכ"פ לא מצי משוי שליח דאין שייך שמחמת שיוכל לקדשה מדרבנן יהיה מצי עביד שליח מדאורייתא לכשתגדיל. כיון עכ"פ מדאורייתא הוא מילתא דלא מצי עביד השתא. לכן לא מצי עביד שליח כלל. ועיין חידושי הרשב"א ביבמות פרק בית שמאי (דק"ט ע"ב) ד"ה הא דאמרינן דכי גדלה כו' דאין ראיה מדבריו לכאן דהא באמת קיי"ל דלא כר"ג ולא גדלו קדושין. ואין לתרץ דכיון דעכ"פ מדרבנן יכול לעשות שליח לקדשה לכך אסור בקרובתה מדרבנן וכמ"ש הט"ז סי' ל"ה ס"ק ט"ז דאסור כמו כן בשניות דרבנן דהרי כבר חלקו עליו החמ"ח והב"ש שם סעיף י"א.ומה גם להתוס' דאין איסור מדינא רק שקנסו אותו חכמים א"כ י"ל שלא קנסוהו רק היכא דשייך חששא דאיסור דאורייתא משא"כ בחששא דאיסור דרבנן כמו בשניות וה"ה בנד"ז. ומדלא אמר רבא דמודה רבי יוחנן בהכי עכצ"ל דמ"מ יוכל השליח לקדשה לו אחר שתגדיל ותהיה נערה אף שבעת מינוי השליחות היתה פחותה מיב"ש ויום אחד. והיינו טעמא דאע"ג דלא מצי לקדשה השתא מ"מ הזמן הוא דבר העתיד לבוא. ע"כ יכול למנות שליח ע"ז שיקדשה כשתגדיל. ולא דמי לדין לקדש אשת איש אחר שתתגרש דשם אין עתה עומד שיוכל לקדשה אחר זמן. וגדולה מזו איתא במל"מ פ"ד מה' אישות ה"ז ד"ה ודע דמסוגיא דבכורות הלזו יש ראיה למה שכתבנו דאליבא דרש"י אם נתן הקדושין בעודו קטן ואומר שיחולו לכשיגדיל דמהני משום דזמן ממילא קאתי כו' ובתשו' א' כתבתי ע"ז דאין דמיונו עולה יפה דשם בבכורות המדבר והפודה הוא גדול אלא שמדבר אודות הקטן. משא"כ הכא גבי קידושי קטן שהקטן עצמו נותן ומדבר כשהוא קטן ודיבור ונתינה זו אין בה ממש. וכה"ג איתא בפ"ט דב"ק (דק"ו ע"ב) דאין נתינת קטן כלום אע"פ שתבעו כשהוא גדול ועיין מזה ג"כ בתוספות פ"ב דכתובות (דף י"ח ע"א). ועיין בטוש"ע ח"מ רס"י צ"ו. אבל מ"מ לענין הנדון שלנו בגדול הממנה שליח לקדש לו קטנה אחר שתגדיל שפיר י"ל דדמי לההיא דבכורות (דמ"ט) שהביא המל"מ דהא ה"נ המשלח והשליח הם גדולים ומה שנעשה שליח על קידושי קטנה אחר שתגדיל הרי זה עדיף מענין הפודה את בנו הפחות מבן למ"ד יום שיחול הפדיון לאחר שלשים יום. דאע"ג שאין בידו לפדותו עכשיו עכ"ז חל הפדיון לאחר שלשים יום כשהמעות קיימים אפילו לשמואל. וה"נ אף שאין בידו לקדשה עכשיו עכ"ז יחולו הקדושין כשיקדשה השליח אחר שתגדיל ע"י אמירה שאומר להשליח עתה. דהתם נמי חל הפדיון לאחר שלשים יום ע"י האמירה דעכשיו. ואין לומר התם שאני שעיקר הפדיון ע"י המעות והם דבר שיש בו ממש וקיימים לאחר שלשים יום מ"מ עכצ"ל מצד צירוף האמירה דעכשיו נגעו בה דנתינה בלא אמירה י"ל לאו כלום הוא ועוד ה"נ השליח יש בו ממש. וכ"ש לרב בבכורות שם דס"ל אפילו נתאכלו המעות תוך למ"ד יום הבן פדוי וכ"פ הרמב"ם וסמ"ג והרא"ש. ואם נאמר כן דיכול לעשות שליח לקדש קטנה אחר שתגדיל והוי קדושין דאוריי' אע"ג דאינו יכול לקדשה בעצמה עכשיו מדאורייתא. א"כ כ"ש וק"ו בנ"ד דיכול למנות שליח הולכה מקודם הכתיבה. ועוד דהא איתא בירושלמי פי"א דיבמות דהספיקות מצי משוי שליח הובא ג"כ בתוספות פי"א דיבמות (דף צ"ט ע"ב) ד"ה ואין מוציאין. ועיין במל"מ פ"ט מה"א סוף ה"ו. אם כן כ"ש הכא דעדיף מספק אלא הוא ודאי ממש שהסופר יכתוב הגט דלכן ודאי יוכל לעשות שליח הולכה מקודם:

חומה שחשש על שלא אמר להסופר ועדים ותנו לשליח שלי שמיניתי. משנה גיטין (דס"ו א') הבריא שאמר כתבו כו' רשב"ג כו' ובגמרא ואם הוכיח סופו כו'. וכתב הר"ן דלא פליגי רבנן עליה דרשב"ג אע"ג דבשאר הוכיח סופו פליגי עליה שאני הכא דאמר כתבו ואיכא קצת הוכחה בתחלה וכדאיתא בפ"ב דחולין (דל"ט ע"ב). וע"ש דגם בספק אם מעצמו נפל מקילינן ועי' בהרא"ש בגיטין שם סי' י"ח. ובטוש"ע סי' קמ"א סעיף י"ז י"ח. וא"כ בנד"ז שאמר בהדיא מקודם הכל לשליח הולכה שהגט שיכתוב הסופר פב"פ ויחתמו העדים כו' יהיה הוא שליח הולכה להוליכו וליתנו לאשתו פב"פ ותהא ידך כידי כמ"ש בסדר גט שני סעיף כ'.ואח"כ אמר לסופר הנ"ל שיכתוב ולעדים הנ"ל שיחתמו הגט הנ"ל. אף שלא אמר להם ותנו לשליח הנ"ל נראה דעדיף מכל הוכחות הנ"ל. דהתם הוי רק הוכחה שדעתו שיתנוהו לה והכא הרי פירש בהדיא שהשליח יוליכנו לה א"כ מסתמא היינו שהסופר והעדים יתנו לו או עכ"פ שהוא יקח מעצמו הגט מהם ויוליכנו לאשתו ואין קפידא בזה. וכ"ש הכא דהוא המגרש היה ג"כ שכ"מ מסוכן דבאומר כתבו לבד סגי ונהי דעכשיו שמקרין אותו אפשר אין להקל באומר כתבו לבד. מ"מ בענין הנ"ל שמונה בהדיא שליח להולכה רק שלא אמר להסופר והעדים שיתנו לשליח ודאי יש לצרף להקל מה דבשכ"מ א"צ כלל לומר ותנו. ובהכי אזדא ליה מ"ש מעל' אבל בנ"ד אף טלי אין כאן כ"א אומד הדעת והוכחות שרוצה ליתן ואולי כאן בגיטין אין מועיל גילוי דעת והוכחות כו' עד שישמעו ממנו בפי' ליתן כו' עכ"ל דאגב חריפתיה אשתמיטתיה גמרא מפורשת במקומה ואם הוכיח סופו כו' כנ"ל:

טומה שחשש עוד על לשון סדר גט שני סעיף כ' הנני ממנה כו' להיות שלוחי להוליך כו' וליתן אותו לידה כו'. אולי אין בלשון זה שרוצה ליתן הגט תומ"י אלא זהו רק הכנה שמכין לעצמו שליח לגרש בעת שירצה כו'. הנה גם אם היה חששא זו נופלת בלשון הנ"ל אין לחוש כאן שהיה גט שכ"מ דא"צ כלל לומר תנו כ"ש הכא שאמר להוליך וליתן כו' שנבדה חששות הנ"ל דאף שמקרין אותו מ"מ הוכחה עצומה שאינו מגרש רק שלא תפול לפני יבם ואיך נאמר שדעתו לגרש לאחר זמן כשימות. אך באמת אפי' בבריא אין לחוש כלל לזה. שהרי תחלת דבריו ואמצען וסופן מבוארים שממנה אותו עתה ממש שהרי אמר הריני ממנה אותך ולשון זה משמע שממנה אותו עתה ממש. וכן מה שאמר להוליך וליתן הוא לשון הוה משמע תומ"י. וכ"ש שיש כאן כמה לישני יתירי דלטפויי קאתי כמו ונותן לך רשות לעשות שליח כו'. וגם מה שאמר ותכף שיגיע כו'. הרי ביאר דהיינו תכף ממש שיגיע הגט לידה. משמע ברור אפילו מיד. וכן ממ"ש והריני מקבל כו' משמע שכבר עשאו שליח. ולא שזהו רק הכנה בעלמא. ועוד דבפרק השולח (ד"מ ע"ב) גבי אעשנו בן חורין כו' אתננו לפלוני כו' ס"ל לר' מאיר דהיינו שעכשיו ממש עושהו בן חורין ע"ש בפרש"י ורבנן לא פליגי עליה רק משום דאעשנו משמע ודאי רק אלעתיד ולא על עכשיו. משא"כ בנ"ד שאמר הריני ממנה אותך להיות שלוחי כו' מורה ודאי שממנה אותו עכשיו ממש. ופי' להיות שלוחי היינו ג"כ מעתה ממש ע"י מינוי זה. ואף שלשון להיות משמש לעתיד כמ"ש בקהלת סי' ג' ט"ו ואשר להיות כבר היה. ופרש"י ואשר עתיד להיות עוד באחרונה הוא דוגמת מה שכבר היה וכן בתרגום שם מה דעתיד למהוי. אך באמת הרי כאן יש ג"כ ענין עתיד היינו שיוליך הגט מכאן למקום האשה וליתנו לה. וע"ז אמר להיות שלוחי להוליך כו' וליתן כו' אבל עכ"ז התחלת השליחות הוא מעתה דהיינו שמעתה ממנה ועושה אותו שליח. להיות הוא מוליכו אחר זמן דעתה כי בלי ספק אפי' לאחר רגע ממש שייך לשון עתיד. וא"כ הלשון להיות אינו סותר כלל ללשון הריני ממנה אותך דמשמע מעתה. והיינו שמעתה יקבל עליו השליחות לעשותו והיינו בהכרח אח"ז דעתה. וגם בהכרח אחר שיכתוב הסופר הגט בלאזני ויחתמו עליו העדים שם בלאזני. שכל זה לא יהיה ביום המינוי כ"א למחר ע"כ אמר להיות. ודוגמתו מ"ש במגלת אסתר סי' ט' ך"א לקיים עליהם להיות עושים כו' ותרגומו לקיימא גזרת דינא עילוויהון למהוי עבדין כו'. א"כ אף שהעשייה היא לאחר זמן מ"מ הקבלה היא מעכשיו שמקבלים על נפשם חיוב זה מעתה. ועד"ז ממש הוא כאן שמעכשיו יקבל עליו שליחות זה והעשייה הוא בהכרח לשון עתיד. ועיין בטוי"ד סס"י רס"ז בענין אעשנו בן חורין דאף דלשון זה לא מהני מ"מ אם אמר יהא בן חורין מהני. ולשון הריני ממנה אותך להיות שלוחי לענ"ד עדיף מלשון יהא. וע' עוד בטור ח"מ סי' רמ"ה ס"ג תהא נתונה כו' ע"ש. וגם דהכא אמר עוד ונותן לך רשות לעשות שליח כו' דזהו ודאי לשון המורה על עתה ממש. וגם דמוכח עוד דהיינו תכף ממש כמו שסיים ותכף שיגיע גט זה לידה כו'. א"כ תחלת לשונו הרי ממנה ואמצעו וסופו מורים ומבוארים דעושהו שליח להוליך וליתן מיד. מש"ה אפילו בבריא אין לחוש לזה. ומצינו בגמרא פ"ט דב"מ (דק"ד ע"א) דאפילו לענין איסור חמור סמכו אדקדוק הלשון ע"ש גבי הלל היה דורש לשון הדיוט כו' ובנ"י שם דאע"ג דאפשר היה לפרש כו' אלא דא"כ כו' ולפיכך היה דורש הלל דתנאה הוא כו' ע"ש. וע"ש שנסתייע לפירושו מהירושלמי פ"ד דכתובות לכן אף שאח"כ פי' שם עוד רבותא שאע"פ שלא נכתב כו' היינו כמש"ש ואף זה בכלל דורש כו' אבל עכ"ז הדין הראשון אמת. וכ"ש הכא דאיכא נמי כמה לישני יתירי לטפויי וליפות כח השליחות והוכחות רבות דהפירוש מעתה וכנ"ל:

יומה שחשש עוד שמא יחזור בו מהשליחות הנה עפמשנ"ת שכבר נעשה שליח אין לחוש לזה כלל. וכ"ש שכבר קבל עליו בחרם שלא לבטל השליחות גם אפילו היכא שאומר בפיו ענין ביטול אמרינן גילויא דעתא בביטול גיטא לאו מילתא היא. אא"כ הביטול בלשון ברור. ומכ"ש שנחוש לסברות כאלו שמא יחזור בו. ותמיה לי על מעל' שיחוש לחומרות כאלו שאין להם שרש ולהעלותן על נייר ודיו:

יאומה שחשש עוד כיון שבשעת מינוי שליח ההולכה לא הי' נייר הגט של הבעל כ"א אח"כ הקנוהו להבעל כשמינה את הסופר וא"כ ה"ז שליח ההולכה לענין הקנאת הנייר להאשה ה"ל שליח על דבר שאין בידו. וי"ל דלא מהני לדעת החולקים על מהרי"ט וא"כ ה"ל כעין ה"ז גיטך והנייר שלי. הנה פ"ק דב"מ (דט"ז ע"א) אמרינן מה שאירש מאבא היום מכור לך לא דמי לדשלב"ל ע"ש. וכמ"ש בטוש"ע ח"מ רס"י רי"א. וכ"ש הכא דהנייר היה מונח שם להקנותו להבעל תומ"י. ועוד איתא בכתובות פרק מי שהיה נשוי (דצ"א ע"ב) בתוספות ד"ה דזבנה נראה לר"ת דהא דאמר מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום הנ"מ כשאמר מה שאירש מאבא אבל אם אמר שדה זו שאירש קנה ואפילו למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל כו' והרא"ש שם סי' ו' כ' דכיון שהירושה עתידה ליפול לפניו מאיליה וגם בירר המכר לא חשיבה כולי האי דשלב"ל כו'. ומיהו בשט"מ שם משמע דלא ס"ל כפי' ר"ת. וכ"מ בתוספות ספ"ט דב"ב (דקנ"ט ע"א) ד"ה ולימרו ליה. דלא כר"ת דאילו לר"ת א"צ למש"ש הריב"ם ור"י וכמ"ש בתוספות דכתובות סד"ה דזבנה הנ"ל. ועיין בהרמב"ם פכ"ב מה' מכירה ה"ז משמע דלא כפי' ריב"ם ור"י וא"כ לכאורה צ"ל כפי' ר"ת. מיהו י"ל דס"ל כהפוסקים שהביא הב"י בח"מ סי' רי"א ססע"י א' וסעי' ב'. ועיין בחידושי מהרי"ט בכתובות שם ובשעה"מ פכ"ב דמכירה הלכה ה' שפי' דר"ת לא מיירי אלא בשמכר לו לכשיירש כו'. והנה בנד"ז איכא תרתי למעליותא דה"ל כמו מה שאירש מאבא היום ועדיף מיניה דהא ודאי יגיע לידו תומ"י ממש וגם פירש שממנהו שליח על הגט. א"כ אף לענין הקנאה ממש הי' מקום לצדד ועיין בש"ע סי' ר"ט ס"ו. אבל עכ"פ לענין מינוי שליח שממנה שיהיה מקנה הדבר לאחר שיגיע לרשותו דבלא"ה למהרי"ט חח"מ סי' כ"ג מהני אפילו בדבר דאיהו לא מצי עביד השתא כלל א"כ אין להחמיר עכ"פ בנד"ז ועוד דאפילו בדשלב"ל ממש קיי"ל בפרק א"נ (דס"ו סע"ב) דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה ופרש"י שהרי כל זמן שלא חזר מחל כו' ור"ת פי' משום דאין לו לחזור כי היכי דליקום בהימנותיה וע' בסמ"ע סי' ר"ט ס"ק י"ב ובש"ך סק"ז. וא"כ עכ"פ כשנתן השליח הגט להאשה ודאי הנייר שלה. דבודאי הכא י"ל יותר שאין לו לחזור כי היכי דליקום בהימנותיה שהרי קיבל על עצמו בשבועת התורה ובח"ח שלא לחזור בו מהשליחות. וגם שקיבל עשרה רוכ"ס עבור נתינת הגט והנייר אינו שוה רק פרוטה. ועוד שגם הנייר היה של האשה אלא שהקנוהו להבעל והיינו כמו קנה על מנת להקנות דק"ס בנדרים ספ"ה (דמ"ח ע"ב) א"כ בכה"ג י"ל דנקנה יותר בקל להאשה אח"כ. ואין לחוש משום דמה שנעשה שלה זהו ע"י תפיסתה א"כ קבלתה מסייע בהנתינה אך זה אינו חסרון דלא גרע מהא דגיטה וחצירה באין כאחד בר"פ הזורק גט (דע"ז ב'). וע"ש (דע"ח א') בענין דעייק ליה חרציה ושלפתו. ועיין עוד בב"ש סי' כ"ח סק"ד לענין קדושין כה"ג: