Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·
אסימן רצז
מעשה שהיה כך היה איש אחד נסע מלוקימלא לדרכו עם בתו הבתולה הנקראת מעני' ויהי כבואם לעיר נאראוולא נשאת הבתולה הלז לאיש אחד ושמו חיים בן יוסף ואביה הלך לדרכו ויהי כי ארכו ימים של צער אשר לא מתדר להו יחד נזדמן לה איזה איש מצאסניק ביודעה ומכירה מאז אשר נסע עם ב"ב מאדעס לצאסניק לחזרה וביקשה ממנו שיתאמץ בזה שיגרש אותה בעלה וגם יוליכנה לביתה ג"כ עם ב"ב ללוקימלא כי לוקימלא וצאסניק סמוכים זה לזה ויקבל שכר על הפרישה ובעד ההולכה וקצבה לו שכר ע"ז טלית ששוה ארבעה רוכ"ס ויהי כי נכמרו רחמיו של האיש עליה מילא בקשתה והתאמץ שיגרשנה וגירשה בעלה בי"ב ימים לחדש סיון שנת תקפ"ד בק' הנ"ל והגט נשאר ביד הב"ד כנהוג ונתנו לה כתב ראיה ונסעה לביתה עם האיש הנ"ל ויהי בבואה ללוקימלא התחילה להראות הכתב ראיה שנתגרשה ותמהו עליה מה ראית להביא מעשה לסתור את דבריך כי במעשה ב"ד נכתב שנתגרשה אשה העני' כמו שנעתק לקמן והתחיל אביה והאשה להתרעם על האיש שלא השגיח בפני'. והוגבה עדות ממנו בב"ד דלוקימלא וענה ואמר שישבע ע"ז כי ראה ושמע שהיה קורין בגט שם מעני' וגם אמר ששמע קודם שנכתב הגט שהיה ישוב הדעת בין הדיינים איך לכתוב שם מעניא ומחמת שהיה נחוץ לדרכו מאד לא שם לבו לראות איך היה כתוב הכתב ראיה ככה סיפרה לי האשה ולא ראיתי את הג"ע דלוקימלא רק הכתב ראיה לבדו. וזה לשונו:
מעשה שהיה כך היה איש אחד נסע מלוקימלא לדרכו עם בתו הבתולה הנקראת מעני' ויהי כבואם לעיר נאראוולא נשאת הבתולה הלז לאיש אחד ושמו חיים בן יוסף ואביה הלך לדרכו ויהי כי ארכו ימים של צער אשר לא מתדר להו יחד נזדמן לה איזה איש מצאסניק ביודעה ומכירה מאז אשר נסע עם ב"ב מאדעס לצאסניק לחזרה וביקשה ממנו שיתאמץ בזה שיגרש אותה בעלה וגם יוליכנה לביתה ג"כ עם ב"ב ללוקימלא כי לוקימלא וצאסניק סמוכים זה לזה ויקבל שכר על הפרישה ובעד ההולכה וקצבה לו שכר ע"ז טלית ששוה ארבעה רוכ"ס ויהי כי נכמרו רחמיו של האיש עליה מילא בקשתה והתאמץ שיגרשנה וגירשה בעלה בי"ב ימים לחדש סיון שנת תקפ"ד בק' הנ"ל והגט נשאר ביד הב"ד כנהוג ונתנו לה כתב ראיה ונסעה לביתה עם האיש הנ"ל ויהי בבואה ללוקימלא התחילה להראות הכתב ראיה שנתגרשה ותמהו עליה מה ראית להביא מעשה לסתור את דבריך כי במעשה ב"ד נכתב שנתגרשה אשה העני' כמו שנעתק לקמן והתחיל אביה והאשה להתרעם על האיש שלא השגיח בפני'. והוגבה עדות ממנו בב"ד דלוקימלא וענה ואמר שישבע ע"ז כי ראה ושמע שהיה קורין בגט שם מעני' וגם אמר ששמע קודם שנכתב הגט שהיה ישוב הדעת בין הדיינים איך לכתוב שם מעניא ומחמת שהיה נחוץ לדרכו מאד לא שם לבו לראות איך היה כתוב הכתב ראיה ככה סיפרה לי האשה ולא ראיתי את הג"ע דלוקימלא רק הכתב ראיה לבדו. וזה לשונו:
בלאות ולראיה ביד האשה מ' העניא בת מ' משה מוכ"ז מצאסניק איך שקבלה גט פטורין מבעלה ר' חיים במו' יוסף מפה נאראוולא ביום שלישי שנים עשר יום בחדש סיון תקפ"ד לפ"ק פה נאראוולא באנו עה"ח היום יום ד' י"ג סיוון שנת הנ"ל פ"ק הנ"ל נאום מנשה בלא"א מ' פסח כ"ץ זלה"ה מנאראוולא. נאום יהודא ליב במ' ישעיה. נאום זאב וואלף במ' דוד:
גושאלה מפי המורים מה דינה והורו המורים שלפי דברי הכתב ראיה הגט פסול. וגם נשאל נשאל מעמדי ג"כ והוריתי ג"כ כמוהם כמוני אז אבי האשה שם לדרך פעמיו לילך ולתקן העיוות ולא ראיתי אותו ולא שאל מאתי במה יתקן העיוות כ"א הלך מדעת עצמו או מדעת איזו מורה שהורה איך לתקן ואי לדידי ציית הייתי מייעצו שיקבל גט פטורין אחר. ויהי היום והביא ג"ע אתו עמו מהב"ד דק' מאזיר וזה נוסחתו. במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא ואתא לקדמנא ר' מנשה הנ"ל הגיד בת"ע כנ"ל. איך קען דעם מוכ"ז ר' משה פון רייסין ער האט חתונה גימאכט זיין טאכטער הבתולה הנק' מעניא מיט אמאן הנק' חיים בן יוסף און ביום שלישי לבריאת עולם בשנים עשר ימים בחדש סיון תקפ"ד האב איך מסדר גיווען אג"פ בק' נאראוולא וואש האט מגרש גיווען דער בעל חיים בן יוסף הנ"ל זיין ווייב מעני' בת משה הנ"ל און דיא עדים זיינען גיווען אויף דעם גט יחיאל בן שמרי' און זאב בן דוד און דער ג"פ הנ"ל איז בכשירות בלי שום נדנוד חשש כלל וכלל אפ גיגעבין גיווארין אין דער האנט פון דער אשה מעני' בת משה ביום הנ"ל אונ באיי אונז אין דער גאנצער שטאט גיפינט זיך ניט אנאנדרער וואש ער היישט חיים בן יוסף אונ זיין ווייב מעני' בת משה אונ איך האב ביום הנ"ל קאיין שום אנדערין מענטשין כלל ניט מסדר גיווען קאיין ג"פ דער נאך ביום מחר היינו ביום ד' י"ג סיון הנ"ל האב איך גישריבין דער אשה מעני' הנ"ל אכתב ראיה אז זיא איז מגורשת מבעלה חיים בן יוסף הנ"ל ומחמת מהירות האב איך זיך טועה גיווען אונ האב גישריבין שם האשה העניא בת משה אבער דאש איז ברור וצלול אז אין דעם גט וואש זיא האט מקבל גיווען מבעלה חיים בן יוסף הנ"ל איז גישריבין גיווארין מעני' בת משה אונ אויף דעם כתב ראיה וואש ער איז גישריבין גיווארין בטעות הנ"ל נחתם עליו שמי מנשה בלא"א מוה' פסח מנאראוולא. והשני מ' יהודא ליב במוה' ישעי' והשלישי זאב בן דוד א' מהעדים החתומים על הגט הנ"ל. ור' יצחק בר' משה הגיד בת"ע כד"ת כו' בזה"ל איך קען דעם מוכ"ז ר' משה פון רייסין וואש ער האט חתונה גימאכט זיין טאכטער הבתולה מעני' פון נאראוולא מיט חיים בן יוסף הנ"ל אונ ביום השלישי שנים עשר ימים בחדש סיון תקפ"ד האב איך אליין גישריבין דעם גט הנ"ל וואש ר' מנשה הכהן הנ"ל האט מסדר גיווען פון דעם בעל חיים בן יוסף הנ"ל צו זיין ווייב מעני' בת משה מוכ"ז אונ דיא עדים זאיינען גיחאתמעט אויף דעם גט הנ"ל אונ עש איז גאנץ גיוויש גישטאנען אין דעם גט דער שם האשה מעני' בת משה אונ איך בין גיווען ביום הנ"ל בישקין דער בעל חיים בן יוסף האט מוסר גיווען דעם גט הנ"ל צוא זיין ווייב מעני' בת משה מוכ"ז אין איר האנט בכשירות כדת בלי שום נדנוד ופקפוק כלל וכלל אונ עש איז ניט בכל קהילתינו קיין איש זאל זאיין שמו חיים בן יוסף ושם אשתו מעניא בת משה כלשון הזה העידו לפנינו בת"ע באליונ"ע כד"ת על כל הנ"ל בפרטות ר' מנשה כהן בן ר' פסח הנ"ל ור' יצחק בר' משה מק' נאראוולע ועל מה דאסהידו קדמנא כתבנו וחתמנו היום יום ד' י"ד שבט תקפ"ה לפ"ק פה מאזיר. נאום יעקב בלא"א במהו' בנימין ביינש מ"ץ דפ"ק מאזיר. נאום שמשון בלא"א מ' יוסף הלוי הורוויץ. נאום יצחק בלא"א מוה' יוסף מקאוונה:
דבפנינו עדים ח"מ חתמו א"ע הני תלתי ה"ה הרבני מוה' יעקב במ' בנימין ביינש מ"ץ דפ"ק מאזיר והרבני מ' שמשון במוה' יוסף הלוי הורוויץ והרבני מוה' יצחק בר' יוסף מקאוונה ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי היום יום ד' י"ד שבט תקפ"ה לפ"ק פ"ק מאזיר. נאום אברהם בלא"א מוה' יצחק אייזיק דובראוונתר משקאלב. נאום מרדכי בלא"א מ' אריה ליב משקלאב:
הותוכן הענין של שאלה זו הוא דלכאורה הוה ליה לפחות כשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה. היינו המעשה ב"ד שבידה שבו מבואר לאות ולראיה ביד האשה העניא. ה"ל כאילו מעידין שלא נתגרשה משום די"ל מסתמא בהגט היה כתוב כמו במעב"ד בשגם שהמסדר וא' מע"ח של הגט הם החתומים על המעב"ד א"כ מסתמא כתבו במעב"ד שם האשה כמ"ש בגט. וכיון דה"ל כמעידין שבגט היה כתוב העניא וידוע ששמה מעניא ה"ל הגט חספא בעלמא וא"כ מעידין שלא נתגרשה. אמנם מהגב"ע שהוגבה אח"כ שהעיד הסופר שבגט היה כתוב מעניא. וגם המסדר הגט העיד כן ושהיה טעות בהמעב"ד א"כ ה"ל כשנים אומרים נתגרשה. וגם האיש שהוליך אותה ללוקימלא העיד כן בב"ד דלוקימלא רק שלא ראינו הגב"ע זה מב"ד דלוקימלא. אך הנה בשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי אסורה להנשא ע"כ זהו השאלה שמא אין כאן ממש שנים אומרים לא נתגרשה כיון שהן אין מעידין בפירוש איך שבגט היה ג"כ כתוב העניא רק שאנו מוכיחים כן דרך הוכחה לומר שמסתמא בגט היה כתוב כמו במעב"ד. ומ"מ י"ל דלא דמי ממש לכשמעידין בפירוש. גם י"ל להפך שעדיין אין כאן שנים אומרים נתגרשה משום שעדיין לא ראינו הגב"ע מלוקימלא א"כ אין כאן רק עדות הסופר דהוי עד אחד שנתגרשה על כן יש לדון אם המסדר נאמן לומר טעיתי ויהיה כאן שנים אומרים נתגרשה רק ישאר הספק אם הוא ג"כ דין שנים אומרים לא נתגרשה. ועוד דכשנאמן לומר טעיתי א"כ יהיה זה סיוע להחזיק יותר ידי העדים האומרים נתגרשה אף שמ"מ נשארו עדיין שנים מהחתומים על מעב"ד שלא הוגבה מהן גב"ע שיאמרו ג"כ טעינו וא"כ נשארו שנים האומרים לא נתגרשה מ"מ אולי יש להקל כיון דגם הם אין אומרים ממש לא נתגרשה וכנ"ל. זהו תוכן השאלה:
וא
הנה תחלה יש לדון אם המסדר נאמן לומר טעיתי אף דלכאורה בנ"ד אין נפ"מ שהרי השנים שהיו חתומים עמו על השטר ראיה לא שמענו מהם שאומרים טעינו וא"כ עדיין נשארו שני עדים על שהיה כתוב העניא מ"מ נפ"מ דאם נאמן לומר טעיתי הרי י"ל שמצטרף עם הסופר להיות שני עדים שבהגט היה כתוב מעניא. ואפ"ל דהם נאמנים יותר על איך היה כתוב בהגט כדלקמן אי"ה. והנה כבר האריך בזה כת"ר בטוב טעם ודעת דאין נאמן לומר טעיתי. וראשונה כתב דנ"ד ל"ד למ"ש בש"ע ח"מ סי' כ"ט סעיף א' אבל בדבר שמוכיח שטעה כו' שומעין לדבריהם האחרונים והוא מהש"ס פרק אלו מציאות (דכ"ח ע"ב) אמר רבה בר רב הונא מסתברא לא מייתי אינש חובתא לנפשיה. והובא ב"י שם. ופרש"י מסתברא שכן היה דעתם מתחלה ואין בכאן משום מגיד וחוזר ומגיד. ומעל' ביאר דנד"ז לא דמי להמסתברא שבגמ'. אך לכאורה עומד לנגדינו תשו' הרשד"ם חאה"ע סי' פ"ב הובאה בתשובת בית אפרים חאה"ע סי' קכ"ג בהרשאה שנכתב בה ששם המגרש פלוני בן שמעון והמגרש שמו פלוני בן ראובן וכן נכתב בגט כו' ולא עוד אלא שראוי לדון אותו בט"ס וקרוב לזה מצינו בפ"ב דמציעא (דכ"ח ע"ב) אבוה דר"פ כו' מסתברא דלא מייתי אינש חובתא לנפשיה שמעינן מינה אע"ג דקיי"ל כיון שהגיד ואלו כבר אמרו שהוא רמאי עכ"ז מכח הסברא אנו אומרים שטעו ולא שייך בזה כיון שהגיד כו' ובנ"ד נמי אין לך סברא גדולה מזו שהיו שולחין הגט וכתבו בן ראובן ובשטר השליחות בן שמעון אלא שנכרים דברי אמת שט"ס היה כו' עכ"ל. הרי שדימה ההוכחה שבהנדון שלו להמסתברא שבגמרא. וא"כ אמאי לא נימא ג"כ בנד"ז שיש הוכחה טובא שטעו מאחר דנתנוהו לראיה לאשה זו הנק' מעניא שנתגרשה. א"כ אם נאמר שלא טעו ונכתב העניא א"כ היא מייתא חובה לנפשה מאחר ששמה מעניא. ובהשטר ראיה כתוב העניא. ומסתברא לא מייתי אינש חובה לנפשיה א"כ מוכח דודאי היה טעות בהשטר ראיה. שנתחלף לו ממעניא להעניא. וא"כ מצד מסתברא הזה יהיה נאמן לומר שטעה. ומ"מ אף שזהו סברא אין ראיה מדברי מהרשד"ם הנ"ל דשאני התם שגיטו מוכיח עליו שהיה טעות בההרשאה. וכעין שאמרו במשנה ספ"ב דגיטין שהכתב מוכיח יען שבהגט מדקדקים היטב היטב בשמו ושם אביו. משא"כ בההרשאה. וכיון דהגט הוא כשר אף אם לא היה הרשאה כלל. ע"כ ס"ל דלא מטילין ספק בהגט מחמת ההרשאה. וזה כעין תשובת הצ"צ סי' ק"י שהביא כת"ר. אלא שבנדון דהצ"צ היה מקום יותר לתלות בטעות סופר כמש"ש תלינן בטעות הסופר שהיה לו להזכיר בההרשאה שמות העדים החתומים על הגט והזכיר שמות העדים החתומים על ההרשאה. והטעות הוא טעות דמוכח. וכיון דהשליח נאמן על הגט אף אם נאבד ההרשאה לכן מחמת הטעות בההרשאה אין מטילין ספק על שליחות הגט כיון שהטעות בההרשאה הוא ג"כ טעות דמוכח. ובהא עדיפא מהא דהרשד"ם ששם אין הטעות מוכח כמו כאן שיש מקום לתלות ממה נצמח הטעות בההרשאה. ולכן אין ראיה מתשובת הצ"צ לנד"ז. דשם יש עדות המספיק מצד עצמו שהגט כשר וישר. והספק נפל רק בההרשאה. לא כן הכא שהטעות נפל בעיקר המעב"ד. אף שאח"כ יש עדות המספיק שהרי אח"כ כותב המסדר מעב"ד שנתגרשה כדת בשמה מעניא. ומ"ש תחלה בהמעב"ד העניא היה ט"ס. והטעות בין מעניא להעניא ג"כ קרוב בודאי כמו הטעות שבנדון הצ"צ. עכ"ז שם נפל הטעות רק בההרשאה. שהוא דבר שאין בו צורך מעיקר הדין. ובשעה שנראה הטעות יש עדות המספיק שנתגרשה. אבל הכא היה הטעות בהמעב"ד שהוא עיקר המתירה. והעדות המספיק בא אחר זמן רב י"ל דאינו נאמן לומר טעיתי:
הנה תחלה יש לדון אם המסדר נאמן לומר טעיתי אף דלכאורה בנ"ד אין נפ"מ שהרי השנים שהיו חתומים עמו על השטר ראיה לא שמענו מהם שאומרים טעינו וא"כ עדיין נשארו שני עדים על שהיה כתוב העניא מ"מ נפ"מ דאם נאמן לומר טעיתי הרי י"ל שמצטרף עם הסופר להיות שני עדים שבהגט היה כתוב מעניא. ואפ"ל דהם נאמנים יותר על איך היה כתוב בהגט כדלקמן אי"ה. והנה כבר האריך בזה כת"ר בטוב טעם ודעת דאין נאמן לומר טעיתי. וראשונה כתב דנ"ד ל"ד למ"ש בש"ע ח"מ סי' כ"ט סעיף א' אבל בדבר שמוכיח שטעה כו' שומעין לדבריהם האחרונים והוא מהש"ס פרק אלו מציאות (דכ"ח ע"ב) אמר רבה בר רב הונא מסתברא לא מייתי אינש חובתא לנפשיה. והובא ב"י שם. ופרש"י מסתברא שכן היה דעתם מתחלה ואין בכאן משום מגיד וחוזר ומגיד. ומעל' ביאר דנד"ז לא דמי להמסתברא שבגמ'. אך לכאורה עומד לנגדינו תשו' הרשד"ם חאה"ע סי' פ"ב הובאה בתשובת בית אפרים חאה"ע סי' קכ"ג בהרשאה שנכתב בה ששם המגרש פלוני בן שמעון והמגרש שמו פלוני בן ראובן וכן נכתב בגט כו' ולא עוד אלא שראוי לדון אותו בט"ס וקרוב לזה מצינו בפ"ב דמציעא (דכ"ח ע"ב) אבוה דר"פ כו' מסתברא דלא מייתי אינש חובתא לנפשיה שמעינן מינה אע"ג דקיי"ל כיון שהגיד ואלו כבר אמרו שהוא רמאי עכ"ז מכח הסברא אנו אומרים שטעו ולא שייך בזה כיון שהגיד כו' ובנ"ד נמי אין לך סברא גדולה מזו שהיו שולחין הגט וכתבו בן ראובן ובשטר השליחות בן שמעון אלא שנכרים דברי אמת שט"ס היה כו' עכ"ל. הרי שדימה ההוכחה שבהנדון שלו להמסתברא שבגמרא. וא"כ אמאי לא נימא ג"כ בנד"ז שיש הוכחה טובא שטעו מאחר דנתנוהו לראיה לאשה זו הנק' מעניא שנתגרשה. א"כ אם נאמר שלא טעו ונכתב העניא א"כ היא מייתא חובה לנפשה מאחר ששמה מעניא. ובהשטר ראיה כתוב העניא. ומסתברא לא מייתי אינש חובה לנפשיה א"כ מוכח דודאי היה טעות בהשטר ראיה. שנתחלף לו ממעניא להעניא. וא"כ מצד מסתברא הזה יהיה נאמן לומר שטעה. ומ"מ אף שזהו סברא אין ראיה מדברי מהרשד"ם הנ"ל דשאני התם שגיטו מוכיח עליו שהיה טעות בההרשאה. וכעין שאמרו במשנה ספ"ב דגיטין שהכתב מוכיח יען שבהגט מדקדקים היטב היטב בשמו ושם אביו. משא"כ בההרשאה. וכיון דהגט הוא כשר אף אם לא היה הרשאה כלל. ע"כ ס"ל דלא מטילין ספק בהגט מחמת ההרשאה. וזה כעין תשובת הצ"צ סי' ק"י שהביא כת"ר. אלא שבנדון דהצ"צ היה מקום יותר לתלות בטעות סופר כמש"ש תלינן בטעות הסופר שהיה לו להזכיר בההרשאה שמות העדים החתומים על הגט והזכיר שמות העדים החתומים על ההרשאה. והטעות הוא טעות דמוכח. וכיון דהשליח נאמן על הגט אף אם נאבד ההרשאה לכן מחמת הטעות בההרשאה אין מטילין ספק על שליחות הגט כיון שהטעות בההרשאה הוא ג"כ טעות דמוכח. ובהא עדיפא מהא דהרשד"ם ששם אין הטעות מוכח כמו כאן שיש מקום לתלות ממה נצמח הטעות בההרשאה. ולכן אין ראיה מתשובת הצ"צ לנד"ז. דשם יש עדות המספיק מצד עצמו שהגט כשר וישר. והספק נפל רק בההרשאה. לא כן הכא שהטעות נפל בעיקר המעב"ד. אף שאח"כ יש עדות המספיק שהרי אח"כ כותב המסדר מעב"ד שנתגרשה כדת בשמה מעניא. ומ"ש תחלה בהמעב"ד העניא היה ט"ס. והטעות בין מעניא להעניא ג"כ קרוב בודאי כמו הטעות שבנדון הצ"צ. עכ"ז שם נפל הטעות רק בההרשאה. שהוא דבר שאין בו צורך מעיקר הדין. ובשעה שנראה הטעות יש עדות המספיק שנתגרשה. אבל הכא היה הטעות בהמעב"ד שהוא עיקר המתירה. והעדות המספיק בא אחר זמן רב י"ל דאינו נאמן לומר טעיתי:
זקיצור לכאורה י"ל שנאמן המסדר לומר טעיתי דהא יש הוכחה שטעה דוגמא מ"ש בטוש"ע ח"מ סי' כ"ט אבל אם יש הוכחה שטעה. ובתשו' מהרשד"ם ובתשו' צ"צ סי' ק"י סמך על הוכחה שטעה אף בלי שיאמרו העדים טעינו אלא דשם הטעות רק בההרשאה ולא בהגט עצמו ואף שזה מטיל ספק בהגט ה"ל דוגמת סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי ועדיף מינה. משא"כ הכא שהטעות בהמעב"ד המתיר (מ"מ) [איך] יהיה נאמן ע"י שיאמר טעינו:
חוהגם שיש סברא לומר דליכא למימר עלה מסתברא לא מייתא חובתא לנפשה שהרי לא ידעה מה כתוב בהשטר ועוד שבכנה"ג סי' כ"ט שם בהגהת הטור אות ח' כ' אמ"ש הטור אבל בדבר שמוכיח שטעה ודוקא אם חזרו מעדות תוך שעה אמנם אם היום העידו כו' ואחר יום או יומים חזרו כו' יראה דאינם יכולים לחזור עכ"ל. וכ"ש בנ"ד שהוא אחר חצי שנה. מיהו אפ"ל דמיירי דוקא בעדות שבע"פ מיהו בלא"ה י"ל דהיינו דוקא תכ"ד ע' תשו' ב"א שם ד"ה וראיתי בספר דברי אמת אע"פ שהמחבר שם דחאו וכן באו"ת סי' כ"ט. מ"מ באחר זמן טובא קשה להקל ובפרט שבנ"ד ליכא הוכחה זו שהרי לא ידעה כנ"ל מ"מ אין זו טענה דהרי עכ"פ ניתן לה זה לראי' ולזכות שתוכל להנשא בה ואיך יתנו לה המסדר והעדים דבר שהוא חובה לה אם לא שנאמר שטעו ודימו ששמה העניא או שסברו לכתוב על מעניא העניא משום דהוה ס"ד שהוא קיצור השם וכ"ז דוחק גדול ע"כ הוי הוכחה שטעו בכתיבת השט"ר ממעניא להעניא ולכן מהני לענין שיכולים לחזור בהם ולהעיד שבהגט הי' כתוב מעניא. ועוד שאין זה כ"כ חוזר ומגיד שהרי מתחלה לא הגידו ממש שבהגט הי' כתוב העניא רק דהי' מוכח כן וע"כ כשמוכח שטעו בהשט"ר שפיר יכולים לחזור בהן ולהעיד שבהגט היה כתוב מעניא:
טקיצור שאין לומר דלא שייך כאן מסתברא לא מייתא חובה לנפשה משום דהא לא ידעה שכתוב בהשט"ר העניא. דהא עכ"פ המסדר ובית דינו נתנו לה זה לזכות. ועוד שאין זה כ"כ חוזר ומגיד:
יואין לומר עוד שהמסדר והסופר והעדים במתכוין כתבו העני' לשלא תהי' מגורשת והשט"ר שבידה יהי' מוכיח ע"ז ואע"ג דמסקינן ספ"ו דגיטין מעשה לא עבדי כו' היינו להעיד שקר ח"ו. אבל בנ"ד אין מעידין כלל שנתגרשה אדרבה בשט"ר שנתנו לה מבואר שהי' גט פסול מאחר שנכתב העניא ושמה מעניא וע' בתשו' הרשב"א ח"ג סי' ד' שכ' לפסול העדים מחמת הקדמת הזמן וכ' ואע"פ שהרב הנודע בחסידות חתום בו זאת לא מצינו שנכשיר בכענין זה כו' מיהו א"כ אם באנו לחוש שבמתכוין ח"ו כתבו ודאי י"ל ע"ז מסתברא שלא היו עושין כזאת ח"ו כמו מסתברא לא מייתי אינש חובתא לנפשי' דמלבד שאין לחשוד ח"ו ב"ד והעדים שיעשו כזאת מכמה טעמים עוד זאת הוא ג"כ בזיון גדול והרי אפי' בשטרות העולים בעש"ג אמרו פ"ק דגיטין לא הוו מרעו נפשייהו וכתבין לי' שטרא. כש"כ וק"ו שהב"ד יעשו עול כזה. וצ"ע בהריב"ש סי' שפ"ה וע' בעה"ג סי' ל"ח דס"ל דלא מהימנו לומר טעינו כו' מיהו אף את"ל דמהימני היינו כשהעדים עצמן חזרו בהן. משא"כ בנ"ד שעדיין לא חזרו בהן רק המסדר לבדו ועדות שבטלה מקצתה נ"ל דלא שייך בזה ועדים אחרים אין נאמנים עליהם אף במקום שהם נאמנים והוו תרי ותרי ע' קצה"ח סי' מ"ג סק"ג שעל מ"ש בש"ע ס"ז בהג"ה וה"ה בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו נאמנים לומר טעינו כ' הוא ז"ל ונ' דהיינו דוקא העדים החתומים על השטר נאמנים במידי דמצויים לטעות אבל עדים אחרים הבאים להעיד בדבר שמצויים לטעות ואין עידי השטר לפנינו בזה הוה תרי ותרי ומהני תפיסה. אבל העדים עצמן נאמנים במצויים לטעות ואפי' תפס מלוה מפקינן מיני' עכ"ל:
יאקיצור שאין לומר ג"כ שבמתכוין עשו זאת לשלא תהיה מגורשת דזה ודאי מוקצה מהדעת ועדיף מהמסתברא לא מייתא חובא לנפשה. ע"כ י"ל שפיר הוה הוכחה שטעו לענין שיכולים לחזור בהן. וצ"ע בתשו' עה"ג סי' ל"ח מיהו גם אם נאמר דשייך כאן הסברא דמסתברא לא מייתא אינש חובתא לנפשיה היינו כשיחזרו בהן העדים החתומים עהשט"ר ובנד"ז עדיין לא חזרו בו כ"א המסדר:
יבול"ד נמי לתשו' מיי' ס' נשים סי' ג' שכ' וה"נ מהימנינן לי' במה שאמר טעיתי ולא נתכוונתי לומר אלא לראובן משום דבידו לגרשה כו' ועוד משום חזקת שליח עושה שליחותו כו' ע"ש והובא בש"ע ה' קדושין סי' ל"ה ססע"י ט' דשא"ה דאיכא מיגו הואיל ובידו לגרשה וחזקה שליח עושה שליחותו ומ"ש הב"ש שם ס"ק כ"ה וכאן ליכא מיגו אינו מובן שהרי בהדיא מבואר בתשו' הנ"ל הטעם משום מיגו. וכבר השיגו הבית מאיר שם דעושה מהטפל עיקר משא"כ הכא ליכא למימר הכי וכמ"ש כת"ר מיהו חזקה שליח עושה שליחותו יש כאן ביתר שאת כמבואר בגמ' בעירובין פ"ג (דל"ב ע"א) דאף לר"נ דס"ל דלא סמכינן על חזקה שליח עושה שליחותו סמכינן על שאין ב"ד מתעצלין בו דב"ד שאני ע"ש. וא"כ י"ל ב"ד בודאי בהכשר נתנו הגט ולכן נאמנים לומר טעינו בהשט"ר ומ"מ אין לסמוך ע"ז דלא דמי להא דתשו' מיי' דשם איכא מיגו וזהו עיקר הסמיכה וחכם א' ר"ל לכאורה דבנ"ד יש צד קולא ע"פ תשו' הרא"ש כלל מ"ה סכ"ה שהובא בטור אה"ע סי' קכ"ו דעל כרחין טעה או בקביעות החודש או בין שלישי לרביעי ובימי השבוע לא שכיחי אינשי דטעו הלכך תלינן טעותי' בקביעות החדש וס"ל דסמכינן ע"ז עד שאם זינתה בשלישי תהרג ע"ש. וה"נ י"ל כן דעכ"פ ממ"נ היה טעות אם בשעת סידור הגט נתחלף להם בין מעניא להעניא או בכת"י השט"ר וא"כ שכיח יותר שיטעו בכת"י השט"ר שיוכל להיות שפלטה הקולמס מצד מהירות כתב גימאשעכטש שינו אות א' משנתלה שטעו בכ"י הגט שכותבים אשורית שהרי הסופר והעדים צ"ל מכירים שם האיש והאשה וגם שואלים את המגורשת איך שמה. (ומ"ש כת"ר בשם פסקי מהרא"י סי' י"א לחלק אם הטעות מוכח מיני' ובי' כו' י"ל דהיינו אם ודאי יש טעות בגט לא מהני מה שמוכח מבחוץ שהוא ט"ס אא"כ מוכח מיני' ובי'. אבל בנ"ד שהספק ג"כ מבחוץ דהיינו אם היה ט"ס בגט או לא שפיר י"ל דהוכחה דמבחוץ נמי מהני) ואני השבתי לו דלו יהי כן ששכיח יותר מ"מ הרי באה"ע סי' קכ"ו סעי' כ"א הביא הרמ"א לחוש לדעת הריב"ש סי' קי"ז החולק על הרא"ש וע"ש בג"פ דמסיק להקל כהרא"ש מטעם אחר שאינו שייך לנ"ד והש"ך בח"מ סי' מ"ג סק"ז הניח דין זה בצ"ע לדינא אפילו בשטרות וכ"ש בגיטין ס"ל דדעת רמ"א ג"כ להחמיר. במרדכי פ"ק דר"ה מבואר שיש שני דיעות בזה. וע' בתומים סי' ל' תחלת ס"ק י"ג שהקשה טובא על הרא"ש מהמשנה פ' היו בודקין אף דשם ג"כ ע"כ טעה או בימי החדש או בימי השבת כו' ותי' דשאני התם שצריך דרישה וחקירה משא"כ הכא וכ"כ בסי' מ"ג סק"ב. ולכאורה אין התירוץ מספיק דהא גם בד"מ שא"צ דו"ח מ"מ אם הכחישו זא"ז בחקירות עדותן בטלה והיינו אף בחקירות דימי החדש ביום א' אחר רובו של חדש אף שי"ל דממ"נ טעה זה העד או בימי החדש או בימי השבת כו' ובימי השבת לא שכיחי דטעי כו' אעפ"כ לא מהני וע"כ צריך לחלק כמ"ש הסמ"ע סי' מ"ג דבעדות על פה הוא דאמרינן כן ולא בעדות שבשטר משום דמוכח מתוכו יותר שהוא ט"ס וע' בתומים סי' מ"ג סק"ב דלהריב"ש לא תלינן הטעות בודאי בימי החדש אלא ספק הוא כו' א"כ בנ"ד נמי יש לספק היכן הי' הטעות. ובפרט לפמ"ש כת"ר שאין מוכרח כלל שטעו אלא שבמתכוין כ' העניא כנ"ל א"כ אף לדעת הרא"ש אין קולא. ומ"מ צד הוא להצטרף לטעם הראשון דמסתברא דלא מייתא חובתא לנפשה וכיון ג"כ ממ"נ טעו ושכיח יותר הטעות בהשט"ר יש פנים לומר דמהימן לחזור בו:
יגקיצור חקירה אם יש ללמוד קולא לנד"ז ממ"ש בתשובת מיימוני לספר נשים סי' ג' והובא בש"ע סי' ל"ה ס"ט דנאמן לומר שטעה. ושיש לומר דלא דמי דהתם איכא מיגו. גם חקירה אם לדמותו למ"ש בתשו' הרא"ש כלל מ"ה סכ"ה כיון דע"כ טעה כו':
ידב
וע"ד שכתב כת"ר דלא דמי טעות זה למ"ש בש"ע סי' כ"ט וכן בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו כו'. והנה במ"ש דבודאי עבידי לדקדק בשם האשה שעיקר הגט תלוי בזה. כ"ה בתשובת מהרי"ט חי"ד סס"י כ"א ע"ש שהקשה על הירושלמי שהביא הר"ן פ"ק דר"ה שהעדים נאמנים לומר ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו מהא דאמרינן פ"ב דכתובות (דף כ"ד) דמעלין משטרות ליוחסין וע"ז תירץ דבשמות האנשים מדקדקים העדים יפה כו' אך קושייתו אינה מכוונת דאנן קיי"ל דאין מעלין משטרות ליוחסין. והא דבתשו' הר"ן סי' מ"ז מבואר דהשם הוי בדיקות נ' דשא"ה דלא מן השם הוא ההיתר או האיסור כי מיתת היבם מתרת וידוע שלא היה רק יבם אחד לבד וא"כ כשהעידו שאחיו של בעלה של זו מת הרי עדות מספיק ושמו לא מעלה ולא מוריד הלכך אין מדקדקי' בזה כ"כ ועיין שם. אבל בנ"ד שהגט הוא המתיר ושינוי שמו או שמה מבטלים הגט וגם הוא שט"ר שנותני' לה שתוכל להנשא עי"ז פשיטא ופשיטא דעיקר העדות הוא על שמו ושמה כו' וזה פשוט. וכן מוכח בגמרא דבפ' חז"ה (דנ"ו סע"ב) אמרינן בין חיטי לשערי לאו אדעתייהו דאינשי ואילו בפז"ב (ד"ל ע"א) א' אומר חבית יין וא' אומר חבית שמן עדותן בטלה. ולא מסתבר לחלק בין יין ושמן לחיטי ושערי. ובפרט לפי סברת הב"י בבד"ה בח"מ סי' קמ"ה ס"ד. אעכצ"ל דשאני התם דאין נפ"מ לגוף העדות של החזקה בין אם אכלה חטים כו' משא"כ כשמעידין על שחייב לו חטים או שעורים ודאי א' אומר חטים וא' אומר שעורים עדותן בטילה דבודאי מדקדקי' בזה וה"ל הכחשה. שוב מצאתי שכן כתב בהדיא בחידושי הר"ן פרק זה בורר (ד"ל ע"ב) סד"ה אמר רבא. ועמ"ש בתשו' ב"א סי' כ"ד בענין שם אשת המת דהכחשה בשמה ה"ל רק הכחשה בבדיקות כמנה שחור כו' י"ל ג"כ מפני שההיתר נמשך רק ממיתת הבעל א"כ בין ששמה כך או כך אין חילוק מיהו י"ל דז"א דנדון שלו לא דמי לבדיקות מאחר דע"י השם יבורר מי המת שאמרו ששם הנפטר פב"פ ושם אשתו שרה. א"כ זהו כ"ג מסימני מי ומי הוא משא"כ בתשו' הר"ן. וכתבתי מזה במ"א. ועכ"פ בנ"ד שמעידין שנתגרשה זו ודאי מדקדקים בשמה שזהו עיקר העדות שעי"ז תנשא וגם לפי שינוי שמה הי' הגט בטל כו'. משא"כ בתשו' הר"ן דומה לאכלה חטים כו':
וע"ד שכתב כת"ר דלא דמי טעות זה למ"ש בש"ע סי' כ"ט וכן בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו כו'. והנה במ"ש דבודאי עבידי לדקדק בשם האשה שעיקר הגט תלוי בזה. כ"ה בתשובת מהרי"ט חי"ד סס"י כ"א ע"ש שהקשה על הירושלמי שהביא הר"ן פ"ק דר"ה שהעדים נאמנים לומר ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו מהא דאמרינן פ"ב דכתובות (דף כ"ד) דמעלין משטרות ליוחסין וע"ז תירץ דבשמות האנשים מדקדקים העדים יפה כו' אך קושייתו אינה מכוונת דאנן קיי"ל דאין מעלין משטרות ליוחסין. והא דבתשו' הר"ן סי' מ"ז מבואר דהשם הוי בדיקות נ' דשא"ה דלא מן השם הוא ההיתר או האיסור כי מיתת היבם מתרת וידוע שלא היה רק יבם אחד לבד וא"כ כשהעידו שאחיו של בעלה של זו מת הרי עדות מספיק ושמו לא מעלה ולא מוריד הלכך אין מדקדקי' בזה כ"כ ועיין שם. אבל בנ"ד שהגט הוא המתיר ושינוי שמו או שמה מבטלים הגט וגם הוא שט"ר שנותני' לה שתוכל להנשא עי"ז פשיטא ופשיטא דעיקר העדות הוא על שמו ושמה כו' וזה פשוט. וכן מוכח בגמרא דבפ' חז"ה (דנ"ו סע"ב) אמרינן בין חיטי לשערי לאו אדעתייהו דאינשי ואילו בפז"ב (ד"ל ע"א) א' אומר חבית יין וא' אומר חבית שמן עדותן בטלה. ולא מסתבר לחלק בין יין ושמן לחיטי ושערי. ובפרט לפי סברת הב"י בבד"ה בח"מ סי' קמ"ה ס"ד. אעכצ"ל דשאני התם דאין נפ"מ לגוף העדות של החזקה בין אם אכלה חטים כו' משא"כ כשמעידין על שחייב לו חטים או שעורים ודאי א' אומר חטים וא' אומר שעורים עדותן בטילה דבודאי מדקדקי' בזה וה"ל הכחשה. שוב מצאתי שכן כתב בהדיא בחידושי הר"ן פרק זה בורר (ד"ל ע"ב) סד"ה אמר רבא. ועמ"ש בתשו' ב"א סי' כ"ד בענין שם אשת המת דהכחשה בשמה ה"ל רק הכחשה בבדיקות כמנה שחור כו' י"ל ג"כ מפני שההיתר נמשך רק ממיתת הבעל א"כ בין ששמה כך או כך אין חילוק מיהו י"ל דז"א דנדון שלו לא דמי לבדיקות מאחר דע"י השם יבורר מי המת שאמרו ששם הנפטר פב"פ ושם אשתו שרה. א"כ זהו כ"ג מסימני מי ומי הוא משא"כ בתשו' הר"ן. וכתבתי מזה במ"א. ועכ"פ בנ"ד שמעידין שנתגרשה זו ודאי מדקדקים בשמה שזהו עיקר העדות שעי"ז תנשא וגם לפי שינוי שמה הי' הגט בטל כו'. משא"כ בתשו' הר"ן דומה לאכלה חטים כו':
טוקיצור בתשו' מהרי"ט כ' דאף להירושלמי דנאמנים לומר בענין הזמן על זה לא חתמנו מ"מ בהשמות עבידי לדקדק טפי. מ"ש בתשו' הר"ן דהשם נחשב בדיקות זהו כשידוע על מי מעידין בלא השם. משא"כ הכא שצריכין השם לההיתר. מ"ש בתשו' ב"א סי' כ"ד:
טזאמנם אף גם דעבידי לדקדק בשם האשה אם הוא דבר שהעדים מצויים לטעות יוכלו לחזור וכדמוכח מתשו' הר"ן סי' מ"ז ד"ה ועוד ראי'. דאפילו בגופה של עדות ס"ל דיכולים לחזור בכה"ג. אלא דמ"מ ודאי שפיר קאמר מר שאינו נק' מצויין לטעות לענין זה כ"א ע"ד טעות בעיבורא דירחא דרובא דאינשי דטעו בהכי. וכן פי' להדיא התומים סי' למ"ד סק"י דעת תשו' הר"ן. מיהו התשו' רס"י מ"ז הנ"ל דחוקה לי' לפ"ז דשם כ' דאיכא אינשי טובא דלא ידעי דעד מפי עד סגי בעדות אשה. ומנלן דרובא יטעו בהכי להחליט הדין כן. ואפשר שם כ"כ הר"ן רק לסניף וכמ"ש הפוסקים שמצרפין לסניף אף דבר שאינו מספיק בעצמו וכמ"ש בנמ"י פט"ו דיבמות בענין בגמלא פרחא כו'. מיהו תירוץ זה הוא דוחק דלא משמע כן בתשו' הר"ן. אך בודאי אנן לא קיי"ל שנאמנים רק בדבר שהרוב טועי' בו כמ"ש התומים ואפי' בזה י"ח כמבואר ברמ"א סי' מ"ג ס"ח שהביא כת"ר וכמ"ש התומים שם באריכות וכדקמן אי"ה. ובמה שהאריך כת"ר דנ"ד נק' כתב ידם יוצא ממקום אחר כו' אני לא באתי למדה זו דלו יהא שאין כת"י יוצא ממקום אחר לא מהימנו במיגו מאחר דמדאו' עה"ח עהש"ט כמי שנחקרה עבב"ד דמי וא"צ קיום. וע' במהריב"ל ח"ב סי' א' דאפילו מדרבנן בכה"ג בשט"ר שביד האשה המיקל יש לו על מה שיסמוך. אלא שאין כן דעת הש"ע סס"י קנ"ב. א"כ פשיטא דלא מהני המיגו שמדרבנן נגד דאורייתא משא"כ בסי' מ"ו דהוי מיגו מעליא כיון דעכ"פ מדרבנן אינו גובה בהשטר. וכעין חילוק זה נמצא בתשו' עה"ג סס"י ל"ח שהביאה כת"ר וז"ל אע"ג כשאין כ"י יוצא ממ"א נאמנים היינו היכא שאנו צריכים להעדאתן ואילו שתקי הוה השטר בטל כו' אבל הכא שהשליח כבר הודה שכ"י הוא זה כו'. וה"נ בנ"ד הודית האשה שכ"י הוא זה כו'. וצ"ע מפ"ב דכתובות (די"ט סע"ב) דנאמנים לומר אנוסים היו העדים משום שהשטר אינו מקויים והרי מדאורייתא א"צ קיום. ויש לחלק דהתם שאני שיש שני עדים אומרים כן ע' שט"מ שם. אבל מצד מיגו אין להאמינם. מיהו זה אינו דהא ה"נ הן שני עדים. ובמה שהניח העה"ג שם בצ"ע אי אמרי' בשטר כזה כמי שנחקרה עבב"ד דמי. הנה אפ"ל שלא כ"כ רק על הרשאה שהוא דבר שא"צ כ"כ מדינא. אבל במעב"ד שביד האשה שתוכל להנשא בו מה מקום הספק וע' במהריב"ל הנ"ל. וראי' משטר ראי' אקדושין דדין שטר יש לו כמ"ש הרשב"א עב"ש סי' מ"ב ס"ק ט"ו. אך מהר"מ אלשיך בתשו' סי' מ"ם לא ס"ל כן מיהו לפמ"ש הש"ך בח"מ סי' כ"ח ס"ק י"ד אין דבריו נכונים. ובנד"ז א"צ דעת הבעל דאחר שגירשה אין זה חיוב לו לשיהי' צריכים דעתו וע' בח"מ סי' פ"א ססע"י כ"ט ובחי' הר"ן פז"ב בדף כ"ט ד"ה מטלטלי אבל בהודאה דקרקע כו' וע' בח"מ סי' רנ"ה ס"א ובגמ' שם פי"נ:
יזקיצור (בנד"ז בשם האשה בשט"ר ודאי עבידי לדקדק. אמנם עכ"ז בדבר שמצויין לטעות בו ע"ד טעות דעיבורא דירחא ס"ל להר"ן ושא"פ דנאמנים לומר טעינו ואין בזה משום חוזר ומגיד. מיהו נד"ז הטעות בין מעניא להעניא י"ל דלא נק' מצויים לטעות וקצת צ"ע על ת' הר"ן שם):
יחג
והנה לכאורה דבר זה דהיינו אם הטעות בנ"ד הוא דבר שהרוב טועים בו. תלוי במחלוקת הריב"ש סי' שפ"ב עם הר"ן רבו בתשו' סי' ע"ז בהגט חליצה שהיה כתוב ומאה וארבע לב"ע והי' חסר בו מנין שלשים שהריב"ש פסלו מצד שהוא מוקדם וס"ל דגם העדים נפסלי' ואין תולין בטעות להכשירם והסמ"ע בסי' מ"ג והש"ך שם סקי"ז כתבו דאפילו העדים לפנינו ואומרים שטעו אינן נאמנים. והגם שהתומים שם סק"ו כ' דאין ראי' מהריב"ש לזה כבר השיגו בתשו' ב"א סי' קכ"ג דרי"ח ע"ד ד"ה והנה. אבל הר"ן שם כ' דטעות זה נק' שטעו בדבר שהעדים עשוים לטעות. ובתומים שם תמה על הסמ"ע והש"ך שתפסו במושלם ד' הריב"ש והרי הר"ן חולק עליו. גם ב"י באה"ע סס"י קס"ט הביא מחלקותם. ואפ"ל משום דתשו' הרשב"א ח"ג סי' ד' שהובאה ב"י בח"מ שם סי' מ"ג מסייע לכאורה להריב"ש דשם הי' הטעות שעל חמשים ושמונה כתב חמשים ושבע וטעה בזאת מפני שכל שאר שטרות שהי' כותב כתוב היה בהם חמשים ושבע ובחדש תשרי כמ"כ כ' חמשים ושבע ואעפ"כ כ' הרשב"א דכיון שהגידו אין חוזרין ומגידין ואע"פ שאומרים טעות הי' אינן נאמנים וגדולה מזו כ' רס"י ד' הנ"ל לפסול העדים מה"ט שהקדימו הזמן ולא תלינן בטעות להכשירם ואע"פ שהרב הנודע בחסידות חתם בו. וזהו ממש כתשו' הריב"ש ולא כהר"ן. ובודאי שטעות זה הוא מצויים לטעות כמו הנדון של הר"ן דאע"ג דשם בהר"ן הי' השמטה תיבה א' ובהרשב"א הי' חליפין אין לחלק כ"כ בהכי בשגם שטעמו עמו מפני שכל שאר שטרות כו'. וא"כ צ"ל דהרשב"א ס"ל ג"כ דכה"ג לא ה"ל מצויים לטעות דאל"כ אמאי יהי' העדים פסולים וגם י"ל דהיו נאמנין כשחוזרין ומגידין כמ"ש המ"מ ר"פ כ"ג מה' מלוה בשם הרמב"ן והרשב"א לענין שיפורא דירחא וכמ"ש בתשו' הר"ן סי' ל"ד ומ"ז וכנ"ל. ולפ"ז נ"ד נמי שנתחלף מעניא להעניא י"ל דתלוי במחלוקת זו ואת"ל דחליפין גרע מהשמטה שלא יהי' קשה על הר"ן מהרשב"א. א"כ בנ"ד דה"ל חליפין להר"ן נמי ל"ח מצויים לטעות כו'. אך שי"ל דנ"ד הטעות מצוי יותר כיון שהוא רק באות א' ובהריב"ש הי' השמטה תיבה א' מיהו מהסמ"ע והש"ך שכתב הדין שבמקום קל"ד כ' ק"ד משמע לכאורה דאין חילוק ועוד דאע"פ שהוא אות אחד כיון שמעניא והעניא שני שמות שונים הם. ודאי יש דקדוק בזה לכן להרשב"א והריב"ש ודאי לא נק' זה מצויים לטעות. ואין לדמותו לשיפורא דירחא שבגמ'. אך אפילו לדעת הר"ן אשר נתבאר אצלי במ"א שדעתו עיקר יותר מסברת הריב"ש לענין שלא לפסול העדים גבי מוקדם בכה"ג שיש לתלות בטעות כיון דלרבינו שמשון בפי' המשנה פרק בתרא דשביעית גבי שט"ח המוקדמין ולפ"ד הרז"ה פ"ק דר"ה יש להקל יותר שלא לפסול העדים אף כשאין לתלות בטעות כ"א בטענה שלא נתנו לב על הזמן כו' ע"כ אין להחמיר יותר מהר"ן. אך אפילו לדעת הר"ן י"ל דזהו רק שלא לפסול העדים כי אפשר לומר דלהר"ן יש ב' גווני עדים מצויים לטעות הא' דבר שהרוב טועים בו כשיפורא דירחא שבגמרא וכה"ג. הב' דבר שהטעות מצוי ויוכל לפול בו אבל אינו בגדר לומר שהרוב טועים בו ובגמרא נמי אשכחן כה"ג לפ"ד הריב"ש בפי' דיוטא עליונה ודיוטא תחתונה שבפז"ב (ד"ל) כמ"ש בתשו' סי' רס"ו הובא' ב"י בח"מ סי' למ"ד סעי' ד'. דהטעם משום דבין דיוטא עליונה לדיוטא תחתונה לא דכירי אינשי. והרי בד"נ לא מקילין בזה ועכצ"ל דלא הגיע טעות זה לטעות דשיפורא דירחא דמקילין בו אף בד"נ. אלא שבד"מ הקילו בזה. מיהו הטור ורי"ו יש להם שיטה אחרת בטעם דדיוטא. ומעכשיו י"ל דהר"ן נמי ס"ל דהטעות ממאה ושלשים וארבעה על מאה וארבעה אינו בגדר טעות שהרוב טועים בו והחוש יעיד ע"ז שבודאי טעות כזה אינו נופל רק לפעמים יכול להיות שיפול טעות כזה. ומש"ה י"ל דמודה גם הר"ן בזה דאין העדים נאמנים להיות חוזרין ומגידין ולעשות השטר מוקדם אם מצד עצמינו אין ידוע שהוא מוקדם. ודלא כהתומים סי' מ"ג סק"ו. (הג"ה. ז"א דלר"ש והרז"ה הרי נאמנין לומר שהשטר מוקדם ועשט"מ פא"נ (דע"ב א') ס"ל ג"כ כן בדבר שאפשר לתלות בטעות משמע אף שלא הגיע למדרגה דרובא עבידי דטעו בהכי. עכ"ה). ולא הקיל בזה הר"ן והש"ע סי' כ"ט אא"כ בדבר שהרוב טועים בו כמש"ל בשם התומים סי' למ"ד סק"י. אלא דאעפ"י שאין נאמנים לשיהיו חוזרים ומגידים דלגבי זה אמרי' שלא טעו תחלה כיון שאין טעות זה שכיח טובא כ"כ. מ"מ לענין שלא לפסול העדים ע"י שהקדימו הזמן במתכוין שפיר תלינן בטעות ולא במתכוין כיון שהוא דבר שמצויים לטעות אע"ג דלא שכיח טובא. שהרי לו יהא דהוי ספק שקול בטעות י"ל דמעמידין העדים אחזקתן. ע' בש"ע סי' ל"ד סכ"ג בהג"ה. וע' בתשו' הריב"ש סי' שי"א שבב"י בסי' ל"ד ס"ה דהנהו קבוראי דפז"ב אין נ' שרוב העולם יטעו בזה אלא כיון שאפשר לתלות תולין כו' ע"ש. ולזאת הר"ן בתשו' סי' ע"ז לא הוצרך רק לשלא יהיו עדים פסולין דאז ממילא השטר חליצה מועיל שמאמיני' שעכ"פ נחלצה ע"ש ולזה שפיר תלינן בטעות אף אם אין טעות זה שכיח כ"כ טובא כנ"ל. ולהריב"ש אפילו לענין זה לא תלינן בטעות אלא דוקא בטעות שבשיפורא דירחא. והנה בש"ך סי' מ"ג סק"ז פי' דעת הטור בענין טעינו בשנת המלך דמהני לענין שאין העדים נעשו פסולים מחמת הקדמת הזמן אע"פ שאינו טעות המצוי כ"כ כשיפורא דירחא. ולכן אין העדים נאמנים לומר שהוא מוקדם ושטעו בשנת המלך כו' יעו"ש. וזהו ממש כמו שכתבתי בדעת הר"ן בענין טעות מן מאה ושלשים וארבעה על מאה וארבעה. וכה"ג חילק התומים סי' מ"ג סק"ז לדעת הרמב"ן אפילו בטעות כשיפורא דירחא דלא מהני רק שלא לפסול העדים. אבל לא שיוכלו לחזור בו כו' ע"ש. וכ' על הש"ך והש"ך השוה להדדי השאלה במה יודע שהשטר מוקדם כו' והשאלה דהעדים יפסלו. וזה אינו ע"ש. ובחנם כתב כן על הש"ך שהרי אדרבה בחילוק זה כבר קדמו הש"ך בענין טעינו בשנת המלך כו' אלא שהש"ך חילק כן על טעות לא עבידי רובא דאינשי דטעו בו. והוא ז"ל הסיע חילוק זה על טעות דשיפורא דירחא כו'. שוב מצאתי בתשב"ץ ח"א סס"י א' ד"ה ושמא יספיקו. ובסוף התשובה ממש שחילק ג"כ בין ענין שלא לפסול העדים דסגי באיזו טענה מה דלא סגי שיהיה עי"ז חוזר ומגיד ע"ש. וממוצא דבר נשמע לנ"ד דבעינן שהטעות יהיה שכיח כ"כ עד שהרוב טועים בו כדי שכשחוזרין ומגידין שנכתב בגט מעניא יהיו נאמנים ואין בזה משום חוזר ומגיד. ודאי דאין לומר כן אפילו לדעת הר"ן והחוש יעיד ע"ז ג"כ שעפ"י רוב כשאדם כותב שם מעניא לא יטעה לכתוב העניא אלא מקרה הוא שיכול לפול כטעות דנפאתה תפאתה שבגמ' ומש"ה אין חוזרין ומגידין דאמרי' שלא טעו תחלה. והר"ן בסי' ע"ז לא הקיל רק שלא לפסול העדים. וראיה לחילוק זה ע"פ שטת הנמ"י פחז"ה בענין א' אומר ק' הלוהו וא' אומר מאתים דב"ה אומרים יש בכלל מאתים מנה. והקשה הנ"י דהא עדות מוכחשת היא ותי' דעבידי דטעו בין מנה למאתים. ובודאי פשוט שאם היו עדים מעידים שראובן חייב לשמעון מאתים ולמחר היו אומרים טעינו ואינו חייב אלא מנה דודאי היינו אומרי' שא"י לחזור דכיון שהגיד כו'. אלמא דלגבי זה שלא לפסול עדים תלינן בטעות אף בדבר שאינו מצוי כ"כ שאם היו העדים חוזרים בהם בעצמן לומר טעינו לא היו נאמנים כו' ועם היות כי יש תירוצים אחרים על קושיי' הנמ"י הנ"ל א' ראב"ן סי' מ"ג ועש"ך רס"י ל"א וע' שט"מ פ"ב דכתובות (דכ"ב ב') בד"ה תרווייהו באשת איש קמסהדי מ"ש בשם תלמיד הרשב"א ה"מ להבא אבל למפרע לא כו' מ"מ למידין אנו עכ"פ מדברי הנ"י דיש מקום לחילוק הנ"ל [ע' מפתח]:
והנה לכאורה דבר זה דהיינו אם הטעות בנ"ד הוא דבר שהרוב טועים בו. תלוי במחלוקת הריב"ש סי' שפ"ב עם הר"ן רבו בתשו' סי' ע"ז בהגט חליצה שהיה כתוב ומאה וארבע לב"ע והי' חסר בו מנין שלשים שהריב"ש פסלו מצד שהוא מוקדם וס"ל דגם העדים נפסלי' ואין תולין בטעות להכשירם והסמ"ע בסי' מ"ג והש"ך שם סקי"ז כתבו דאפילו העדים לפנינו ואומרים שטעו אינן נאמנים. והגם שהתומים שם סק"ו כ' דאין ראי' מהריב"ש לזה כבר השיגו בתשו' ב"א סי' קכ"ג דרי"ח ע"ד ד"ה והנה. אבל הר"ן שם כ' דטעות זה נק' שטעו בדבר שהעדים עשוים לטעות. ובתומים שם תמה על הסמ"ע והש"ך שתפסו במושלם ד' הריב"ש והרי הר"ן חולק עליו. גם ב"י באה"ע סס"י קס"ט הביא מחלקותם. ואפ"ל משום דתשו' הרשב"א ח"ג סי' ד' שהובאה ב"י בח"מ שם סי' מ"ג מסייע לכאורה להריב"ש דשם הי' הטעות שעל חמשים ושמונה כתב חמשים ושבע וטעה בזאת מפני שכל שאר שטרות שהי' כותב כתוב היה בהם חמשים ושבע ובחדש תשרי כמ"כ כ' חמשים ושבע ואעפ"כ כ' הרשב"א דכיון שהגידו אין חוזרין ומגידין ואע"פ שאומרים טעות הי' אינן נאמנים וגדולה מזו כ' רס"י ד' הנ"ל לפסול העדים מה"ט שהקדימו הזמן ולא תלינן בטעות להכשירם ואע"פ שהרב הנודע בחסידות חתם בו. וזהו ממש כתשו' הריב"ש ולא כהר"ן. ובודאי שטעות זה הוא מצויים לטעות כמו הנדון של הר"ן דאע"ג דשם בהר"ן הי' השמטה תיבה א' ובהרשב"א הי' חליפין אין לחלק כ"כ בהכי בשגם שטעמו עמו מפני שכל שאר שטרות כו'. וא"כ צ"ל דהרשב"א ס"ל ג"כ דכה"ג לא ה"ל מצויים לטעות דאל"כ אמאי יהי' העדים פסולים וגם י"ל דהיו נאמנין כשחוזרין ומגידין כמ"ש המ"מ ר"פ כ"ג מה' מלוה בשם הרמב"ן והרשב"א לענין שיפורא דירחא וכמ"ש בתשו' הר"ן סי' ל"ד ומ"ז וכנ"ל. ולפ"ז נ"ד נמי שנתחלף מעניא להעניא י"ל דתלוי במחלוקת זו ואת"ל דחליפין גרע מהשמטה שלא יהי' קשה על הר"ן מהרשב"א. א"כ בנ"ד דה"ל חליפין להר"ן נמי ל"ח מצויים לטעות כו'. אך שי"ל דנ"ד הטעות מצוי יותר כיון שהוא רק באות א' ובהריב"ש הי' השמטה תיבה א' מיהו מהסמ"ע והש"ך שכתב הדין שבמקום קל"ד כ' ק"ד משמע לכאורה דאין חילוק ועוד דאע"פ שהוא אות אחד כיון שמעניא והעניא שני שמות שונים הם. ודאי יש דקדוק בזה לכן להרשב"א והריב"ש ודאי לא נק' זה מצויים לטעות. ואין לדמותו לשיפורא דירחא שבגמ'. אך אפילו לדעת הר"ן אשר נתבאר אצלי במ"א שדעתו עיקר יותר מסברת הריב"ש לענין שלא לפסול העדים גבי מוקדם בכה"ג שיש לתלות בטעות כיון דלרבינו שמשון בפי' המשנה פרק בתרא דשביעית גבי שט"ח המוקדמין ולפ"ד הרז"ה פ"ק דר"ה יש להקל יותר שלא לפסול העדים אף כשאין לתלות בטעות כ"א בטענה שלא נתנו לב על הזמן כו' ע"כ אין להחמיר יותר מהר"ן. אך אפילו לדעת הר"ן י"ל דזהו רק שלא לפסול העדים כי אפשר לומר דלהר"ן יש ב' גווני עדים מצויים לטעות הא' דבר שהרוב טועים בו כשיפורא דירחא שבגמרא וכה"ג. הב' דבר שהטעות מצוי ויוכל לפול בו אבל אינו בגדר לומר שהרוב טועים בו ובגמרא נמי אשכחן כה"ג לפ"ד הריב"ש בפי' דיוטא עליונה ודיוטא תחתונה שבפז"ב (ד"ל) כמ"ש בתשו' סי' רס"ו הובא' ב"י בח"מ סי' למ"ד סעי' ד'. דהטעם משום דבין דיוטא עליונה לדיוטא תחתונה לא דכירי אינשי. והרי בד"נ לא מקילין בזה ועכצ"ל דלא הגיע טעות זה לטעות דשיפורא דירחא דמקילין בו אף בד"נ. אלא שבד"מ הקילו בזה. מיהו הטור ורי"ו יש להם שיטה אחרת בטעם דדיוטא. ומעכשיו י"ל דהר"ן נמי ס"ל דהטעות ממאה ושלשים וארבעה על מאה וארבעה אינו בגדר טעות שהרוב טועים בו והחוש יעיד ע"ז שבודאי טעות כזה אינו נופל רק לפעמים יכול להיות שיפול טעות כזה. ומש"ה י"ל דמודה גם הר"ן בזה דאין העדים נאמנים להיות חוזרין ומגידין ולעשות השטר מוקדם אם מצד עצמינו אין ידוע שהוא מוקדם. ודלא כהתומים סי' מ"ג סק"ו. (הג"ה. ז"א דלר"ש והרז"ה הרי נאמנין לומר שהשטר מוקדם ועשט"מ פא"נ (דע"ב א') ס"ל ג"כ כן בדבר שאפשר לתלות בטעות משמע אף שלא הגיע למדרגה דרובא עבידי דטעו בהכי. עכ"ה). ולא הקיל בזה הר"ן והש"ע סי' כ"ט אא"כ בדבר שהרוב טועים בו כמש"ל בשם התומים סי' למ"ד סק"י. אלא דאעפ"י שאין נאמנים לשיהיו חוזרים ומגידים דלגבי זה אמרי' שלא טעו תחלה כיון שאין טעות זה שכיח טובא כ"כ. מ"מ לענין שלא לפסול העדים ע"י שהקדימו הזמן במתכוין שפיר תלינן בטעות ולא במתכוין כיון שהוא דבר שמצויים לטעות אע"ג דלא שכיח טובא. שהרי לו יהא דהוי ספק שקול בטעות י"ל דמעמידין העדים אחזקתן. ע' בש"ע סי' ל"ד סכ"ג בהג"ה. וע' בתשו' הריב"ש סי' שי"א שבב"י בסי' ל"ד ס"ה דהנהו קבוראי דפז"ב אין נ' שרוב העולם יטעו בזה אלא כיון שאפשר לתלות תולין כו' ע"ש. ולזאת הר"ן בתשו' סי' ע"ז לא הוצרך רק לשלא יהיו עדים פסולין דאז ממילא השטר חליצה מועיל שמאמיני' שעכ"פ נחלצה ע"ש ולזה שפיר תלינן בטעות אף אם אין טעות זה שכיח כ"כ טובא כנ"ל. ולהריב"ש אפילו לענין זה לא תלינן בטעות אלא דוקא בטעות שבשיפורא דירחא. והנה בש"ך סי' מ"ג סק"ז פי' דעת הטור בענין טעינו בשנת המלך דמהני לענין שאין העדים נעשו פסולים מחמת הקדמת הזמן אע"פ שאינו טעות המצוי כ"כ כשיפורא דירחא. ולכן אין העדים נאמנים לומר שהוא מוקדם ושטעו בשנת המלך כו' יעו"ש. וזהו ממש כמו שכתבתי בדעת הר"ן בענין טעות מן מאה ושלשים וארבעה על מאה וארבעה. וכה"ג חילק התומים סי' מ"ג סק"ז לדעת הרמב"ן אפילו בטעות כשיפורא דירחא דלא מהני רק שלא לפסול העדים. אבל לא שיוכלו לחזור בו כו' ע"ש. וכ' על הש"ך והש"ך השוה להדדי השאלה במה יודע שהשטר מוקדם כו' והשאלה דהעדים יפסלו. וזה אינו ע"ש. ובחנם כתב כן על הש"ך שהרי אדרבה בחילוק זה כבר קדמו הש"ך בענין טעינו בשנת המלך כו' אלא שהש"ך חילק כן על טעות לא עבידי רובא דאינשי דטעו בו. והוא ז"ל הסיע חילוק זה על טעות דשיפורא דירחא כו'. שוב מצאתי בתשב"ץ ח"א סס"י א' ד"ה ושמא יספיקו. ובסוף התשובה ממש שחילק ג"כ בין ענין שלא לפסול העדים דסגי באיזו טענה מה דלא סגי שיהיה עי"ז חוזר ומגיד ע"ש. וממוצא דבר נשמע לנ"ד דבעינן שהטעות יהיה שכיח כ"כ עד שהרוב טועים בו כדי שכשחוזרין ומגידין שנכתב בגט מעניא יהיו נאמנים ואין בזה משום חוזר ומגיד. ודאי דאין לומר כן אפילו לדעת הר"ן והחוש יעיד ע"ז ג"כ שעפ"י רוב כשאדם כותב שם מעניא לא יטעה לכתוב העניא אלא מקרה הוא שיכול לפול כטעות דנפאתה תפאתה שבגמ' ומש"ה אין חוזרין ומגידין דאמרי' שלא טעו תחלה. והר"ן בסי' ע"ז לא הקיל רק שלא לפסול העדים. וראיה לחילוק זה ע"פ שטת הנמ"י פחז"ה בענין א' אומר ק' הלוהו וא' אומר מאתים דב"ה אומרים יש בכלל מאתים מנה. והקשה הנ"י דהא עדות מוכחשת היא ותי' דעבידי דטעו בין מנה למאתים. ובודאי פשוט שאם היו עדים מעידים שראובן חייב לשמעון מאתים ולמחר היו אומרים טעינו ואינו חייב אלא מנה דודאי היינו אומרי' שא"י לחזור דכיון שהגיד כו'. אלמא דלגבי זה שלא לפסול עדים תלינן בטעות אף בדבר שאינו מצוי כ"כ שאם היו העדים חוזרים בהם בעצמן לומר טעינו לא היו נאמנים כו' ועם היות כי יש תירוצים אחרים על קושיי' הנמ"י הנ"ל א' ראב"ן סי' מ"ג ועש"ך רס"י ל"א וע' שט"מ פ"ב דכתובות (דכ"ב ב') בד"ה תרווייהו באשת איש קמסהדי מ"ש בשם תלמיד הרשב"א ה"מ להבא אבל למפרע לא כו' מ"מ למידין אנו עכ"פ מדברי הנ"י דיש מקום לחילוק הנ"ל [ע' מפתח]:
יטקיצור (אם הטעות ממעניא להעניא חשוב כטעות דשיפורא דירחא הוא מחלוקת הר"ן בתשו' סי' ע"ז והריב"ש סי' שפ"ב והנה הרשב"א בתשו' ח"ג סי' ד' ס"ל כהריב"ש. אך באמת נראה דגם להר"ן אין טעות זה דומה כלל לטעות דשיפורא דירחא דהתם רובא דאינשי עבידי דטעו משא"כ הכא. כ"א התם מהני שלא לפסול העדים כמו בטעינו בשנת המלך לפ"ד הש"ך סי' מ"ג סק"ז. וכה"ג מצינו בנ"י גבי מנה ומאתים פרק חזקת דמ"א):
כד
וכ"ז הוא אפילו לדעת תשו' הר"ן סי' ל"ד והרב"י בש"ע סי' כ"ט שפסקו דטעות שהעדים מצויים לטעות נאמנים הם בעצמן ואין בזה משום חוזר ומגיד. וכש"כ שבאמת אין דין זה מוסכם כ"כ כמ"ש כת"ר שהרי הרמ"א בסי' מ"ג ס"ח הביא שי"ח ע"ז וכ"כ הע"ש שם. והגם שהש"ך כ' שד' רמ"א צ"ע מ"מ התומים שם חיזק דבריו ושכ"ד הרמב"ן והוא שלא הביא רמ"א דעת החולקין בסי' כ"ט היינו משום דדוקא בעדות שבשטר חולקין משום דדייקי טפי יעו"ש. וא"כ בנ"ד שבאים לומר שהי' טעות בהשט"ר אף את"ל שהוא טעות דשכיח טובא אין נאמני' לפ"ד הרמב"ן שהביאו הרמ"א וע' תומים שם דס"ל שכן עיקר. ועב"ש סס"י קנ"ב שהוכיח מתשו' הרא"ש כלל מ"ה סי' ג' דס"ל כדעה הראשונה שברמ"א סי' מ"ג ס"ח אבל התומים שם דחה ראי' זו דהרא"ש משום חומרא דגיטין החמיר ע"ש. ולפעד"נ אפשר שהרמב"ן חולק על הר"ן אפילו בעדות שבע"פ מהא דכ' בעה"ת בשמו בשער ס"ו הובא בטוש"ע סי' למ"ד ס"ג ואם העידו בסתם דנין הדבר דמוכחשי' והט"ז שם תמה ע"ז שהוא נגד ד' הש"ע סי' כ"ט הנ"ל ותירוצו דחוק ע"כ צ"ל לכאורה כמ"ש בכנה"ג סי' למ"ד בהגה' הטור אות ל"ו על ד' הרמב"ן וז"ל זה הפך ממ"ש הריב"ש סי' תע"ו והביאו רבינו ב"י ז"ל בסי' זה עכ"ל. שהוא תופס במושלם שהרמב"ן פליג על הריב"ש. וא"כ כ"ש וק"ו דפליג ג"כ על הר"ן הנ"ל שבש"ע סי' כ"ט ס"א גבי כל שאנו יכולים לכוין דברי העד כו'. וא"כ לפ"ז י"ל דחולק ג"כ בדין מש"ש בש"ע וכן בכל טעות שהעדים מצויים כו' דהא בתשו' הר"ן ובש"ע שם משמע דכולהו חד טעמא הוא. ומיהו אין זה מוכרח להשוותן יחד דטעות שהעדים מצויים לטעות בו י"ל דעדיף כדמוכח מהך תברא דפרק ג"פ (דקס"ז סע"ב). והנה במה שפלפל כת"ר בדינו של השער משפט סי' כ"ט סס"ק בי"ת בדין שני כתי עדים המכחישים זא"ז ואח"כ הודו כת אחת לדברי הכת השני דמסיק דאם אמרו שמה שאמרו תחלה היו מוטעים הדעת נוטה דנאמנים וע' בתומים סס"י מ"ו שפלפל שם עמ"ש הב"י שעדים אחרים נאמנים לומר תנאי כו' ואי אי' לד' השע"מ הוה מצ"ל דמיירי שעהש"ט מודים להם. אלא שבלא"ה אין דינו נוגע לנ"ד מאחר שעכ"פ השנים החתומים עם המסדר לא שמענו כלל מהם שאומרים טעינו גם בלא"ה קשה לסמוך עמ"ש מסתברא בלי שום ראי' בדבר גדול כזה שצריך לפנים כו' וגם כת"ר השיב עליו:
וכ"ז הוא אפילו לדעת תשו' הר"ן סי' ל"ד והרב"י בש"ע סי' כ"ט שפסקו דטעות שהעדים מצויים לטעות נאמנים הם בעצמן ואין בזה משום חוזר ומגיד. וכש"כ שבאמת אין דין זה מוסכם כ"כ כמ"ש כת"ר שהרי הרמ"א בסי' מ"ג ס"ח הביא שי"ח ע"ז וכ"כ הע"ש שם. והגם שהש"ך כ' שד' רמ"א צ"ע מ"מ התומים שם חיזק דבריו ושכ"ד הרמב"ן והוא שלא הביא רמ"א דעת החולקין בסי' כ"ט היינו משום דדוקא בעדות שבשטר חולקין משום דדייקי טפי יעו"ש. וא"כ בנ"ד שבאים לומר שהי' טעות בהשט"ר אף את"ל שהוא טעות דשכיח טובא אין נאמני' לפ"ד הרמב"ן שהביאו הרמ"א וע' תומים שם דס"ל שכן עיקר. ועב"ש סס"י קנ"ב שהוכיח מתשו' הרא"ש כלל מ"ה סי' ג' דס"ל כדעה הראשונה שברמ"א סי' מ"ג ס"ח אבל התומים שם דחה ראי' זו דהרא"ש משום חומרא דגיטין החמיר ע"ש. ולפעד"נ אפשר שהרמב"ן חולק על הר"ן אפילו בעדות שבע"פ מהא דכ' בעה"ת בשמו בשער ס"ו הובא בטוש"ע סי' למ"ד ס"ג ואם העידו בסתם דנין הדבר דמוכחשי' והט"ז שם תמה ע"ז שהוא נגד ד' הש"ע סי' כ"ט הנ"ל ותירוצו דחוק ע"כ צ"ל לכאורה כמ"ש בכנה"ג סי' למ"ד בהגה' הטור אות ל"ו על ד' הרמב"ן וז"ל זה הפך ממ"ש הריב"ש סי' תע"ו והביאו רבינו ב"י ז"ל בסי' זה עכ"ל. שהוא תופס במושלם שהרמב"ן פליג על הריב"ש. וא"כ כ"ש וק"ו דפליג ג"כ על הר"ן הנ"ל שבש"ע סי' כ"ט ס"א גבי כל שאנו יכולים לכוין דברי העד כו'. וא"כ לפ"ז י"ל דחולק ג"כ בדין מש"ש בש"ע וכן בכל טעות שהעדים מצויים כו' דהא בתשו' הר"ן ובש"ע שם משמע דכולהו חד טעמא הוא. ומיהו אין זה מוכרח להשוותן יחד דטעות שהעדים מצויים לטעות בו י"ל דעדיף כדמוכח מהך תברא דפרק ג"פ (דקס"ז סע"ב). והנה במה שפלפל כת"ר בדינו של השער משפט סי' כ"ט סס"ק בי"ת בדין שני כתי עדים המכחישים זא"ז ואח"כ הודו כת אחת לדברי הכת השני דמסיק דאם אמרו שמה שאמרו תחלה היו מוטעים הדעת נוטה דנאמנים וע' בתומים סס"י מ"ו שפלפל שם עמ"ש הב"י שעדים אחרים נאמנים לומר תנאי כו' ואי אי' לד' השע"מ הוה מצ"ל דמיירי שעהש"ט מודים להם. אלא שבלא"ה אין דינו נוגע לנ"ד מאחר שעכ"פ השנים החתומים עם המסדר לא שמענו כלל מהם שאומרים טעינו גם בלא"ה קשה לסמוך עמ"ש מסתברא בלי שום ראי' בדבר גדול כזה שצריך לפנים כו' וגם כת"ר השיב עליו:
כאקיצור (וכ"ש לפי היש חולקין שהביא רמ"א סי' מ"ג ס"ח י"ל דאין נאמן לומר טעיתי. ע' בשער משפט סי' כ"ט סק"ב יש טענה לצדד בנ"ד דנאמן לומר טעיתי ומה גם בצירוף הטענות דלעיל דלא מייתי חובתיה לנפשי' ומוכח שטעה. ועוד כיון דממ"נ טעה ושכיח טובא לתלות הטעות בהשט"ר וגם יש קצת במה לתלות הטעות ממעניא להעניא וה"ל כמו הנדון דתשו' הר"ן סי' ע"ז ודעת הירושלמי שהביא הרז"ה והר"ן פ"ק דר"ה. א"כ היה מקום לומר שנאמנים לומר טעינו):
כבה
אך יהיה איך שיהיה לענין המסדר החתום על השט"ר אם נאמן לומר טעיתי. אבל מ"מ יש להקל בנד"ז מטעם אחר שכיון שיש לנו שני עדים המעידים שבהגט היה כתוב מעניא. א"כ אין לחוש כלל. (ומתוך זה י"ל שגם המסדר יהי' נאמן לומר טעיתי). דהנה כיון שיש שני עדים המעידים שבגט כתוב מעניא א"כ אין לחוש רק כשיש שני עדים אחרים המכחישים אותם ממש לומר שבגט היה כתוב העניא והגט פסול שאז אמרינן מאי חזית דסמכת אהני האומרים נתגרשה סמוך אהני האומרים לא נתגרשה. ואז ה"ל ספק אשת איש והבא עליה באשם תלוי קאי. אבל כל שאין לנו עדים מכחישין אותן ממש בבירור גמור אין לחוש כלל. וכדמוכח מההיא דרפ"ד דסנהדרין (דל"ב א') שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה כו' ובנד"ז הרי עה"ח עהשט"ר אינן מכחישין אותן כלל. שאיך תאמר שהן מכחישין אותן לומר לא נתגרשה משום שבהגט הי' כתוב העניא וא"כ הגט בטל. הרי אדרבה כל עדותן הוא לומר שנתגרשה אשה זו רק שכתוב בהשט"ר העניא. אבל בעיקר העדות מעידין הן ג"כ שנתגרשה כד"ת. והשתא ממה נפשך אם נאמין לאשה זו ששמה שם היה גם כן מעניא כמו שיצתה מכאן בשם זה וכמו שמעידין שני העדים הנ"ל האומרים שבגט כ' מעניא דמבואר מהן בפשיטות עכ"פ ששמה מעניא ואין מחלוקת בזו כלל ולכאורה נאמנת היא בזה כדמוכח מהמשניות ספט"ו דיבמות האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובנה עמהם ובאה ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת והיינו משום דלא מפקה נפשה מחזקתה כו' וע"ש בכמה דינים כזה. וא"כ אם נאמין לה כן ששמה שם מעניא. ונאמין ג"כ שנתגרשה שהרי ע"ז יש שתי כתי עדים שנתגרשה כד"ת. ורק באנו להמשיך איסור משום שבשט"ר כ' שנתגרשה האשה העניא מוכ"ז. ושמא הי' כתוב כן בגט ע"פ טעות ע"ז י"ל כיון שאין מהשט"ר הכחשה גמורה על שבהגט כתוב מעניא א"כ א"א לבטל דברי שני העדים האומרים שבגט כתוב מעניא די"ל שבהשטר ראי' טעו. אף דלא תלינן בטעות היינו על מה שהן מעידין בפירוש אבל כאן אין מעידין כלל שבהגט כתוב העניא הלכך אין זה ענין לתרי ותרי המכחישים זה את זה דהיינו כשמכחישין זא"ז בבירור משא"כ הכא ועיין בהריב"ש סס"י קכ"ז במ"ש ועוד י"ל שאפילו יש הכחשה בין עדות הראשונים לעדות האחרונים שאלו אומרים שביטל והאחרונים אומרים שלא ביטל יש לנו להאמין לראשונים לפי שאלו הוזמנו להעיד על כתיבת הגט ונתינתו וכל הצריך בו ודייקי בעדותן טפי והאחרונים לא הוזמנו כו' יעו"ש שהאריך בזה. והדברים ק"ו לנ"ד שאלו מעידים בבירור שבגט כתוב מעניא ועה"ח על השטר אין מעידין כלל להפך כי אם שיש להוכיח מתוך דבריהם כן דיש להאמין להעדים המעידים שבהגט כתוב מעניא. ואף המחמירים בהגט שבהריב"ש יודו כאן. די"ל דדמי למ"ש הריב"ש שם מהא דפרק שני דכתובות (דכ"ג) שנים אומרים ראינוה שנתגרשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתגרשה כו' דאע"ג דדיירי בחצר אחד כו' ואע"ג דהתם אמרינן דלכתחלה לא תנשא היינו כו' ע"ש בהריב"ש. והתם היינו משום די"ל שאין זה הכחשה משום דעבידי אינשי כו' אף שלכאורה הוי הכחשה עכ"ז כיון דאפשר כו'. וכמ"כ י"ל בנ"ד כיון שאין אומרים שבגט כתוב העניא אין זה הכחשה כלל. ועוד כיון שעדים החתומים על השט"ר הן המסדר וא' מעדים החתומים על הגט א"כ ממ"נ נפל אצלם טעות או בעת כתיבת השט"ר או ח"ו בכתיבת הגט. ולכן אני אומר כיון דעכצ"ל שעה"ח עהשט"ר טעו עכ"פ בודאי בכתיבת שמה יען ידוע שמה מעניא והם כתבו עליה העניא. וא"א כלל להמלט לומר עליהם שלא טעו כי טעו בודאי. אלא שבאנו לספק מהיכן נמשך להם טעות זה אם מהגט שלפי שטעו בגט וכתבו העניא לכך כתבו ג"כ למחר בהשט"ר העניא. אם שהם טעו בהשט"ר לבדו מחמת מהירות וכ' העניא לפי ששם זה מורגל יותר אבל בגט נכתב מעניא. וא"כ אפילו אם היה זה ספק שקול או אפילו היה הספק נוטה לצד החומרא טפי. עכ"ז כשיש לנו אח"כ שני עדים שבגט לא היה שום טעות ונכתב מעניא למאי ניחוש לה. שהרי נתבאר ומוכח מהברייתא דרפ"ד דסנהדרין הנ"ל שמספיקא אין בנו כח לפסול עה"ח על השטר וחיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו וכמ"ש בש"ע ח"מ סי' ל"ד ס"ט. ואיך נפסול ונכחיש העדים המעידים שבגט כתוב מעניא משום הנך החתומים על השט"ר וכתב בו העניא כיון שעדותן מסופקת דע"כ טעו ומאי חזית לומר שטעו בכתיבת הגט מוטב לומר שטעו בהשט"ר כדי להשוות העדים להדדי ועכ"פ מספיקא אין עושין העדים המעידים שבגט כתוב מעניא מוכחשין. ועוד שהרי שני עדים מהימנו אפילו להוציא מחזקה ודאית ולד"נ כש"כ לברר הספק היכן נפל הטעות. וכש"כ שאפילו בלא עדים הללו עצם הספק נוטה לצד הקולא טפי. משום שבגט כמעט בלתי אפשרי שיפול טעות כזה שמדקדקים מאד בכתיבתו והכתיבה בכתב אשורית וקורין אותו כמה אנשים איך לא ירגישו בטעות כזה. משא"כ בשט"ר שכותבים אח"כ לראי' בעלמא במהירות וגימאשעכטש יוכל לפול הטעות בקל. ועיין בכנה"ג ח"מ סי' מ"ג בהגהת הב"י אות י"א וז"ל כי היכי דתלינן הטעות בענין ה"נ תלינן הטעות בכתיבה הראנ"ח ז"ל ח"א סי' ק"י הר"א ששון ז"ל סי' ל"ו ול"ז עכ"ל. ולתלות הטעות במהירות הכתיבה ודאי שייך רק בהשט"ר לא בהגט. ולדעת תשו' הרא"ש כלל מ"ה סכ"ה יש לסמוך ע"ז לתלות הטעות במאי דשכיח. ועוד דהכא אפילו אם טעו בהגט מ"מ ישאר התמיה על כותבי השט"ר למה כ' העניא ולא הרגישו שאין זה שמה ואף אם ראו כן בהגט אדרבה היה להם להרעיש שהגט פסול ועכצ"ל שהם טעו ושגו בהשטר ראיה ממעניא להעניא מצד המהירות. א"כ כיון דמוכרח שהן ודאי הטועים מנ"ל לבדות טעות על סידור הגט. א"כ בלאה"נ קרוב הדבר מאד שלא לחוש שהטעות היה בהגט (אם לא שהיינו חוששים שמא לא נתגרשה אשה זו כלל והשט"ר ניתן לאשה אחרת ששמה העניא) אבל פשיטא כשיש שני עדים כשרים שבהגט לא היה טעות מה לנו לדבר בזה. ועוד ראיה מהא דכתובות (פ"ב די"ט סע"ב) ת"ר שנים חתומים על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידם הוא אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים וכתב הר"ן שם מסתברא דקרעינן ליה לשטרא דנאמנים לגמרי משמע ועי' מזה בב"י בטח"מ סי' מ"ו סל"ג. ולכאורה קשה כיון מדאורייתא א"צ קיום דעה"ח עהש"ט כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי א"כ מדאורייתא ה"ל כמו תרי ותרי. רק מדרבנן השנים האחרונים נאמנים לגמרי משום שצריך קיום. וא"כ איך מאמינים להם לגמרי. וכ"ש לרשב"א שבהג"א שם דמוקי לה בעידי שובר. א"כ פי' נאמנים היינו שהשובר אינו כלום ומוציאין ממון מהלוה וקשה אמאי. כיון מדאורייתא השטר כשר ה"ל תרי ותרי. ועכצ"ל כיון מ"מ בהשטר אינו מפורש שלא היו אנוסים ולא קטנים. א"כ אף שמדינא השטר בחזקת כשרות מ"מ כששני עדים פוסלים אותו נאמנים:
אך יהיה איך שיהיה לענין המסדר החתום על השט"ר אם נאמן לומר טעיתי. אבל מ"מ יש להקל בנד"ז מטעם אחר שכיון שיש לנו שני עדים המעידים שבהגט היה כתוב מעניא. א"כ אין לחוש כלל. (ומתוך זה י"ל שגם המסדר יהי' נאמן לומר טעיתי). דהנה כיון שיש שני עדים המעידים שבגט כתוב מעניא א"כ אין לחוש רק כשיש שני עדים אחרים המכחישים אותם ממש לומר שבגט היה כתוב העניא והגט פסול שאז אמרינן מאי חזית דסמכת אהני האומרים נתגרשה סמוך אהני האומרים לא נתגרשה. ואז ה"ל ספק אשת איש והבא עליה באשם תלוי קאי. אבל כל שאין לנו עדים מכחישין אותן ממש בבירור גמור אין לחוש כלל. וכדמוכח מההיא דרפ"ד דסנהדרין (דל"ב א') שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה כו' ובנד"ז הרי עה"ח עהשט"ר אינן מכחישין אותן כלל. שאיך תאמר שהן מכחישין אותן לומר לא נתגרשה משום שבהגט הי' כתוב העניא וא"כ הגט בטל. הרי אדרבה כל עדותן הוא לומר שנתגרשה אשה זו רק שכתוב בהשט"ר העניא. אבל בעיקר העדות מעידין הן ג"כ שנתגרשה כד"ת. והשתא ממה נפשך אם נאמין לאשה זו ששמה שם היה גם כן מעניא כמו שיצתה מכאן בשם זה וכמו שמעידין שני העדים הנ"ל האומרים שבגט כ' מעניא דמבואר מהן בפשיטות עכ"פ ששמה מעניא ואין מחלוקת בזו כלל ולכאורה נאמנת היא בזה כדמוכח מהמשניות ספט"ו דיבמות האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובנה עמהם ובאה ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת והיינו משום דלא מפקה נפשה מחזקתה כו' וע"ש בכמה דינים כזה. וא"כ אם נאמין לה כן ששמה שם מעניא. ונאמין ג"כ שנתגרשה שהרי ע"ז יש שתי כתי עדים שנתגרשה כד"ת. ורק באנו להמשיך איסור משום שבשט"ר כ' שנתגרשה האשה העניא מוכ"ז. ושמא הי' כתוב כן בגט ע"פ טעות ע"ז י"ל כיון שאין מהשט"ר הכחשה גמורה על שבהגט כתוב מעניא א"כ א"א לבטל דברי שני העדים האומרים שבגט כתוב מעניא די"ל שבהשטר ראי' טעו. אף דלא תלינן בטעות היינו על מה שהן מעידין בפירוש אבל כאן אין מעידין כלל שבהגט כתוב העניא הלכך אין זה ענין לתרי ותרי המכחישים זה את זה דהיינו כשמכחישין זא"ז בבירור משא"כ הכא ועיין בהריב"ש סס"י קכ"ז במ"ש ועוד י"ל שאפילו יש הכחשה בין עדות הראשונים לעדות האחרונים שאלו אומרים שביטל והאחרונים אומרים שלא ביטל יש לנו להאמין לראשונים לפי שאלו הוזמנו להעיד על כתיבת הגט ונתינתו וכל הצריך בו ודייקי בעדותן טפי והאחרונים לא הוזמנו כו' יעו"ש שהאריך בזה. והדברים ק"ו לנ"ד שאלו מעידים בבירור שבגט כתוב מעניא ועה"ח על השטר אין מעידין כלל להפך כי אם שיש להוכיח מתוך דבריהם כן דיש להאמין להעדים המעידים שבהגט כתוב מעניא. ואף המחמירים בהגט שבהריב"ש יודו כאן. די"ל דדמי למ"ש הריב"ש שם מהא דפרק שני דכתובות (דכ"ג) שנים אומרים ראינוה שנתגרשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתגרשה כו' דאע"ג דדיירי בחצר אחד כו' ואע"ג דהתם אמרינן דלכתחלה לא תנשא היינו כו' ע"ש בהריב"ש. והתם היינו משום די"ל שאין זה הכחשה משום דעבידי אינשי כו' אף שלכאורה הוי הכחשה עכ"ז כיון דאפשר כו'. וכמ"כ י"ל בנ"ד כיון שאין אומרים שבגט כתוב העניא אין זה הכחשה כלל. ועוד כיון שעדים החתומים על השט"ר הן המסדר וא' מעדים החתומים על הגט א"כ ממ"נ נפל אצלם טעות או בעת כתיבת השט"ר או ח"ו בכתיבת הגט. ולכן אני אומר כיון דעכצ"ל שעה"ח עהשט"ר טעו עכ"פ בודאי בכתיבת שמה יען ידוע שמה מעניא והם כתבו עליה העניא. וא"א כלל להמלט לומר עליהם שלא טעו כי טעו בודאי. אלא שבאנו לספק מהיכן נמשך להם טעות זה אם מהגט שלפי שטעו בגט וכתבו העניא לכך כתבו ג"כ למחר בהשט"ר העניא. אם שהם טעו בהשט"ר לבדו מחמת מהירות וכ' העניא לפי ששם זה מורגל יותר אבל בגט נכתב מעניא. וא"כ אפילו אם היה זה ספק שקול או אפילו היה הספק נוטה לצד החומרא טפי. עכ"ז כשיש לנו אח"כ שני עדים שבגט לא היה שום טעות ונכתב מעניא למאי ניחוש לה. שהרי נתבאר ומוכח מהברייתא דרפ"ד דסנהדרין הנ"ל שמספיקא אין בנו כח לפסול עה"ח על השטר וחיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו וכמ"ש בש"ע ח"מ סי' ל"ד ס"ט. ואיך נפסול ונכחיש העדים המעידים שבגט כתוב מעניא משום הנך החתומים על השט"ר וכתב בו העניא כיון שעדותן מסופקת דע"כ טעו ומאי חזית לומר שטעו בכתיבת הגט מוטב לומר שטעו בהשט"ר כדי להשוות העדים להדדי ועכ"פ מספיקא אין עושין העדים המעידים שבגט כתוב מעניא מוכחשין. ועוד שהרי שני עדים מהימנו אפילו להוציא מחזקה ודאית ולד"נ כש"כ לברר הספק היכן נפל הטעות. וכש"כ שאפילו בלא עדים הללו עצם הספק נוטה לצד הקולא טפי. משום שבגט כמעט בלתי אפשרי שיפול טעות כזה שמדקדקים מאד בכתיבתו והכתיבה בכתב אשורית וקורין אותו כמה אנשים איך לא ירגישו בטעות כזה. משא"כ בשט"ר שכותבים אח"כ לראי' בעלמא במהירות וגימאשעכטש יוכל לפול הטעות בקל. ועיין בכנה"ג ח"מ סי' מ"ג בהגהת הב"י אות י"א וז"ל כי היכי דתלינן הטעות בענין ה"נ תלינן הטעות בכתיבה הראנ"ח ז"ל ח"א סי' ק"י הר"א ששון ז"ל סי' ל"ו ול"ז עכ"ל. ולתלות הטעות במהירות הכתיבה ודאי שייך רק בהשט"ר לא בהגט. ולדעת תשו' הרא"ש כלל מ"ה סכ"ה יש לסמוך ע"ז לתלות הטעות במאי דשכיח. ועוד דהכא אפילו אם טעו בהגט מ"מ ישאר התמיה על כותבי השט"ר למה כ' העניא ולא הרגישו שאין זה שמה ואף אם ראו כן בהגט אדרבה היה להם להרעיש שהגט פסול ועכצ"ל שהם טעו ושגו בהשטר ראיה ממעניא להעניא מצד המהירות. א"כ כיון דמוכרח שהן ודאי הטועים מנ"ל לבדות טעות על סידור הגט. א"כ בלאה"נ קרוב הדבר מאד שלא לחוש שהטעות היה בהגט (אם לא שהיינו חוששים שמא לא נתגרשה אשה זו כלל והשט"ר ניתן לאשה אחרת ששמה העניא) אבל פשיטא כשיש שני עדים כשרים שבהגט לא היה טעות מה לנו לדבר בזה. ועוד ראיה מהא דכתובות (פ"ב די"ט סע"ב) ת"ר שנים חתומים על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידם הוא אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים וכתב הר"ן שם מסתברא דקרעינן ליה לשטרא דנאמנים לגמרי משמע ועי' מזה בב"י בטח"מ סי' מ"ו סל"ג. ולכאורה קשה כיון מדאורייתא א"צ קיום דעה"ח עהש"ט כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי א"כ מדאורייתא ה"ל כמו תרי ותרי. רק מדרבנן השנים האחרונים נאמנים לגמרי משום שצריך קיום. וא"כ איך מאמינים להם לגמרי. וכ"ש לרשב"א שבהג"א שם דמוקי לה בעידי שובר. א"כ פי' נאמנים היינו שהשובר אינו כלום ומוציאין ממון מהלוה וקשה אמאי. כיון מדאורייתא השטר כשר ה"ל תרי ותרי. ועכצ"ל כיון מ"מ בהשטר אינו מפורש שלא היו אנוסים ולא קטנים. א"כ אף שמדינא השטר בחזקת כשרות מ"מ כששני עדים פוסלים אותו נאמנים:
כגקיצור (אך כיון שעה"ח עהשט"ר אין מעידין כלל בהדיא שבגט היה כתוב העניא ח"ו רק דמוכח כן. א"כ י"ל שהוכחה אינו נידון כהכחשה ודאית נגד תרי המעידים שבודאי היה כתוב בגט מעניא כדמוכח מסנהדרין (ל"ב א') וכתובות (כ"ג א') והריב"ש סס"י קכ"ז. ועוד דעה"ח עהשט"ר ממ"נ טעו וא"כ ודאי אין בכח עדות כזה להכחיש עדים המעידים בבירור שהגט נכתב כדת):
כדו
ואין לומר די"ל שעה"ח עהשט"ר לא טעו כלל בשמה וכן עידי הגט והסופר רק המסדר ודעימי' טעו בדין וסברו דמעניא הוא קיצור השם מן העניא מש"ה נכתב בגט העניא אבל כולם ידעו ששמה מעניא ועל כן נכתב גם כן בשט"ר העניא וכמו שכתב כת"ר. וא"כ הגט בטל. ואע"ג שיש עדים מעידים שבגט כ' מעניא ה"ל שנים אומרים נתגרשה. ושנים היינו עה"ח עהשט"ר אומרים לא נתגרשה כי נאמר שהן לא טעו בשמה שכן דרך לדקדק בשמות כמ"ש מהרי"ט חי"ד סי' כ"א ופשוט הוא. וא"כ כשלא טעו עכצ"ל שבגט היה כתוב כן מצד טעות בדין וה"ל שנים אומרים לא נתגרשה. אך ז"א כי מלבד שי"ל דלב"ד טועין כ"כ לא חיישינן. אך עכ"פ הב"ד לא גריעי מעה"ח עהשט"ר וה"ל ספק שקול עכ"פ אם הם הב"ד הטועים או עה"ח עהשט"ר הן הטועים. וא"כ ע"ז ג"כ נאמנים הכת עדים השלישיים המעידים שבגט נכתב מעניא. ואע"ג דבשני כתי עדים המכחישים זא"ז לא מהני אם יבוא כת עדים עוד ויעידו כדברי אחד מהן דמ"מ אמרינן מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני דתרי כמאה. אך זהו בענין כשהשניים מכחישים את השנים. אז לא מהני גם אם עוד שנים מעידים ככת א' משא"כ בנד"ז שבהכרח כת א' טעו ולא במרד ומעל להעיד שקר ח"ו כ"א נפל טעות אצל כת א'. ואנחנו לא ידענו מי הטועים אז י"ל דנאמנת כת הג' לומר שאלו לא טעו. ואפילו אם שני הכתות הראשונים היו מחזיקים בדבריהם לומר אלו על אלו אתם הטועים י"ל שהדין כן וכמו דבאומדנא אזלינן בתר רוב דיעות בפרק בתרא דיומא ולא אמרינן תרי כמאה. ה"נ בענין נפילות טעות י"ל יותר ששנים יטעו מארבעה. ועכ"פ בנד"ז דאדרבה המסדר צווח שהוא טעה רק בהשט"ר וכן שאר עה"ח אהשט"ר מסתמא יאמרו כן ועכ"פ אינן אומרי' להפך רק שאצלינו יש ספק מי הטועים ע"כ אפשר הכת הג' נאמנת לנו לברר ספק זה. אך עוד זאת והוא העיקר דאין כאן תרי כלל האומרים שבגט היה כתוב העניא כי מ"ש בהשט"ר להיות לראיה ביד האשה העניא. אין זה ממש עדות שלם שבגט היה כתוב העניא. כי עיקר עדותן הוא שנתגרשה אשה זו מבעלה וע"ז מעידים איך שקיבלה האשה המוכ"ז גט פטורין מבעלה חיים בן יוסף. ומ"ש האשה העניא היינו לסימנא לידע מי היא. ויש באפשר לומר דלאו אכולא מילתא קא מסהדי. כמ"ש בגמרא דכתובות (דף כ"ד ע"ב) גבי אני פלוני כהן לויתי ממך מנה ועדים חתומים על זה דאין מעלין אותו ליוחסין עי"ז. ופי' הרשב"א משום שי"ל דעדים מעידין רק על גוף הענין שלוה ממנו מנה. אבל אין מעידין ע"ז שהוא כהן ואע"ג דהש"ך בח"מ סי' מ"ט לא נ"ל פירוש זה מ"מ באו"ת כ' שי"ל כפי' הרשב"א ושכ"ד עוד פוסקים. וכך י"ל בנד"ז דלאו אכולא מילתא קמסהדי ואין מעידין ע"ז ששמה העניא ואע"ג דאין לדמות השם לענין כהן דענין כהן שהוא רק ע"ד ענין סימן ואינו עיקר השם שייך לומר שאין מעידין ע"ז. משא"כ בעצם השם אין שייך לומר כן. אך כן הוא ודאי בשטר שבין לוה למלוה וכה"ג דהתם עיקר הענין הוא שמות הבעלים אבל בשטר ראיה זו שנאמר בו הלשון להיות לראיה ביד האשה מ' העניא בת מ' משה מוכ"ז מצאסניק איך שקבלה ג"פ מבעלה מ' חיים במ' יוסף מפה נאראוולא וכו'. א"כ בזה אין השם מעיקר העדות משום דבלאה"נ ידעו בצאסניק שלזו האשה נתכוין משום שהיא בת ר' משה משם ושהיה לה בעל בנאראוולא. ומשום מ"ש האשה מוכ"ז דהיינו מוציא כתב זה משמע שהיא אשה זאת כמ"ש בפ' גט פשוט (דף קע"ב) גבי ההוא שטרא דהוה כתי' ביה לויתי מנה ממך כו' ע"ש. מה גם בצירוף סימנים הנ"ל בת משה כו' די להתירה. וא"כ השם העניא אינו רק ככהן לכן י"ל דלאו ע"ז מסהדי. ואף דהרשב"א ס"ל דאם השטר הוא מלשון העדים י"ל דאכולא מילתא קא מסהדי הרי שא"פ חולקים ע"ז ואין מחלקים חילוק זה. ועוד דאפילו נאמר דאכולא מילתא קא מסהדי מ"מ פשט העדאתם הוא רק ששמה העניא אבל אין שייך לומר שמעידין שכן כתוב בגט דמנ"ל זאת. שהרי כשראו עדים איך הב"ד סידרו נתינת הגט לידה והחזיקוה בגרושה נראה שיכולים לכתוב לה שטר אף שלא קראו הם את הגט כלל. כדאיתא ביבמות (דק"ו סע"א) לענין חליצה כה"ג וא"כ ה"ה בגט ואם משום דבגט כותבין ונותנין בשעת הסכנה אע"פ שאין מכירין הא גם בחליצה הוא כן עיין בפירוש סדר חליצה סל"ה ומ"ש בב"י רס"י קל"ה דאם לא קראו העדים הגט לא תנשא היינו בעדים שהבעל נתן הגט רק לפניהם שלא קראו רק הבעל לבד. משא"כ הכא שהב"ד קראו הגט והחזיקוה בגרושה ואח"כ קרעוהו כנהוג יכולים גם עדים אחרים לכתוב לה שט"ר (וגם דינו של הב"י צ"ל אע"פ שאין כאן מקומו דהא בעל שאומר גירשתי את אשתי נאמן לולי דאם איתא דגירשה קלא אית ליה כמ"ש ברשב"ם פי"נ דקל"ד ובתשובת מי"י לספר נשים סי' ג'. וא"כ היכא שלפנינו מגרשה בגט למה אינו נאמן שהגט כשר ועי' מל"מ פ"ג מהלכות יבום) וכיון שעכ"פ כשהחזיקוה ב"ד בגרושה יכולים גם עדים אחרים שלא קראו הגט לכתוב לה שט"ר א"כ אם בהשטר כתב העניא מהכ"ת תתפוס שמעידין שבגט כתוב כן שמה כיון שיכולים לכתוב לה שט"ר זה בלי שיקראו את הגט כלל. ואפילו אם אירע שקראו את הגט ואפילו עה"ח עהשט"ר הן מעידים החתומי' על הגט מ"מ אין פשט לשון עדותן שכן כתוב בגט. ואפילו אם נאמר דאכולא מילתא מסהדי היינו דמעידים ששמה העניא. וזה עכצ"ל דטעות הוא שכל יודעיה שם יעידו על זה ששמה מעניא. אבל עכ"פ על איך כתוב בגט אין לנו מהן עדות שנכתב בו העניא רק חששא בעלמא שמא היה כך כתוב בגט ג"כ ודי לחוש לזה כל זמן שאין לנו עדים על שבגט נכתב מעניא. אבל כשיש לנו שני עדים ע"ז שבגט נכתב מעניא אין שום מקום לחשוש בזה כלל:
ואין לומר די"ל שעה"ח עהשט"ר לא טעו כלל בשמה וכן עידי הגט והסופר רק המסדר ודעימי' טעו בדין וסברו דמעניא הוא קיצור השם מן העניא מש"ה נכתב בגט העניא אבל כולם ידעו ששמה מעניא ועל כן נכתב גם כן בשט"ר העניא וכמו שכתב כת"ר. וא"כ הגט בטל. ואע"ג שיש עדים מעידים שבגט כ' מעניא ה"ל שנים אומרים נתגרשה. ושנים היינו עה"ח עהשט"ר אומרים לא נתגרשה כי נאמר שהן לא טעו בשמה שכן דרך לדקדק בשמות כמ"ש מהרי"ט חי"ד סי' כ"א ופשוט הוא. וא"כ כשלא טעו עכצ"ל שבגט היה כתוב כן מצד טעות בדין וה"ל שנים אומרים לא נתגרשה. אך ז"א כי מלבד שי"ל דלב"ד טועין כ"כ לא חיישינן. אך עכ"פ הב"ד לא גריעי מעה"ח עהשט"ר וה"ל ספק שקול עכ"פ אם הם הב"ד הטועים או עה"ח עהשט"ר הן הטועים. וא"כ ע"ז ג"כ נאמנים הכת עדים השלישיים המעידים שבגט נכתב מעניא. ואע"ג דבשני כתי עדים המכחישים זא"ז לא מהני אם יבוא כת עדים עוד ויעידו כדברי אחד מהן דמ"מ אמרינן מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני דתרי כמאה. אך זהו בענין כשהשניים מכחישים את השנים. אז לא מהני גם אם עוד שנים מעידים ככת א' משא"כ בנד"ז שבהכרח כת א' טעו ולא במרד ומעל להעיד שקר ח"ו כ"א נפל טעות אצל כת א'. ואנחנו לא ידענו מי הטועים אז י"ל דנאמנת כת הג' לומר שאלו לא טעו. ואפילו אם שני הכתות הראשונים היו מחזיקים בדבריהם לומר אלו על אלו אתם הטועים י"ל שהדין כן וכמו דבאומדנא אזלינן בתר רוב דיעות בפרק בתרא דיומא ולא אמרינן תרי כמאה. ה"נ בענין נפילות טעות י"ל יותר ששנים יטעו מארבעה. ועכ"פ בנד"ז דאדרבה המסדר צווח שהוא טעה רק בהשט"ר וכן שאר עה"ח אהשט"ר מסתמא יאמרו כן ועכ"פ אינן אומרי' להפך רק שאצלינו יש ספק מי הטועים ע"כ אפשר הכת הג' נאמנת לנו לברר ספק זה. אך עוד זאת והוא העיקר דאין כאן תרי כלל האומרים שבגט היה כתוב העניא כי מ"ש בהשט"ר להיות לראיה ביד האשה העניא. אין זה ממש עדות שלם שבגט היה כתוב העניא. כי עיקר עדותן הוא שנתגרשה אשה זו מבעלה וע"ז מעידים איך שקיבלה האשה המוכ"ז גט פטורין מבעלה חיים בן יוסף. ומ"ש האשה העניא היינו לסימנא לידע מי היא. ויש באפשר לומר דלאו אכולא מילתא קא מסהדי. כמ"ש בגמרא דכתובות (דף כ"ד ע"ב) גבי אני פלוני כהן לויתי ממך מנה ועדים חתומים על זה דאין מעלין אותו ליוחסין עי"ז. ופי' הרשב"א משום שי"ל דעדים מעידין רק על גוף הענין שלוה ממנו מנה. אבל אין מעידין ע"ז שהוא כהן ואע"ג דהש"ך בח"מ סי' מ"ט לא נ"ל פירוש זה מ"מ באו"ת כ' שי"ל כפי' הרשב"א ושכ"ד עוד פוסקים. וכך י"ל בנד"ז דלאו אכולא מילתא קמסהדי ואין מעידין ע"ז ששמה העניא ואע"ג דאין לדמות השם לענין כהן דענין כהן שהוא רק ע"ד ענין סימן ואינו עיקר השם שייך לומר שאין מעידין ע"ז. משא"כ בעצם השם אין שייך לומר כן. אך כן הוא ודאי בשטר שבין לוה למלוה וכה"ג דהתם עיקר הענין הוא שמות הבעלים אבל בשטר ראיה זו שנאמר בו הלשון להיות לראיה ביד האשה מ' העניא בת מ' משה מוכ"ז מצאסניק איך שקבלה ג"פ מבעלה מ' חיים במ' יוסף מפה נאראוולא וכו'. א"כ בזה אין השם מעיקר העדות משום דבלאה"נ ידעו בצאסניק שלזו האשה נתכוין משום שהיא בת ר' משה משם ושהיה לה בעל בנאראוולא. ומשום מ"ש האשה מוכ"ז דהיינו מוציא כתב זה משמע שהיא אשה זאת כמ"ש בפ' גט פשוט (דף קע"ב) גבי ההוא שטרא דהוה כתי' ביה לויתי מנה ממך כו' ע"ש. מה גם בצירוף סימנים הנ"ל בת משה כו' די להתירה. וא"כ השם העניא אינו רק ככהן לכן י"ל דלאו ע"ז מסהדי. ואף דהרשב"א ס"ל דאם השטר הוא מלשון העדים י"ל דאכולא מילתא קא מסהדי הרי שא"פ חולקים ע"ז ואין מחלקים חילוק זה. ועוד דאפילו נאמר דאכולא מילתא קא מסהדי מ"מ פשט העדאתם הוא רק ששמה העניא אבל אין שייך לומר שמעידין שכן כתוב בגט דמנ"ל זאת. שהרי כשראו עדים איך הב"ד סידרו נתינת הגט לידה והחזיקוה בגרושה נראה שיכולים לכתוב לה שטר אף שלא קראו הם את הגט כלל. כדאיתא ביבמות (דק"ו סע"א) לענין חליצה כה"ג וא"כ ה"ה בגט ואם משום דבגט כותבין ונותנין בשעת הסכנה אע"פ שאין מכירין הא גם בחליצה הוא כן עיין בפירוש סדר חליצה סל"ה ומ"ש בב"י רס"י קל"ה דאם לא קראו העדים הגט לא תנשא היינו בעדים שהבעל נתן הגט רק לפניהם שלא קראו רק הבעל לבד. משא"כ הכא שהב"ד קראו הגט והחזיקוה בגרושה ואח"כ קרעוהו כנהוג יכולים גם עדים אחרים לכתוב לה שט"ר (וגם דינו של הב"י צ"ל אע"פ שאין כאן מקומו דהא בעל שאומר גירשתי את אשתי נאמן לולי דאם איתא דגירשה קלא אית ליה כמ"ש ברשב"ם פי"נ דקל"ד ובתשובת מי"י לספר נשים סי' ג'. וא"כ היכא שלפנינו מגרשה בגט למה אינו נאמן שהגט כשר ועי' מל"מ פ"ג מהלכות יבום) וכיון שעכ"פ כשהחזיקוה ב"ד בגרושה יכולים גם עדים אחרים שלא קראו הגט לכתוב לה שט"ר א"כ אם בהשטר כתב העניא מהכ"ת תתפוס שמעידין שבגט כתוב כן שמה כיון שיכולים לכתוב לה שט"ר זה בלי שיקראו את הגט כלל. ואפילו אם אירע שקראו את הגט ואפילו עה"ח עהשט"ר הן מעידים החתומי' על הגט מ"מ אין פשט לשון עדותן שכן כתוב בגט. ואפילו אם נאמר דאכולא מילתא מסהדי היינו דמעידים ששמה העניא. וזה עכצ"ל דטעות הוא שכל יודעיה שם יעידו על זה ששמה מעניא. אבל עכ"פ על איך כתוב בגט אין לנו מהן עדות שנכתב בו העניא רק חששא בעלמא שמא היה כך כתוב בגט ג"כ ודי לחוש לזה כל זמן שאין לנו עדים על שבגט נכתב מעניא. אבל כשיש לנו שני עדים ע"ז שבגט נכתב מעניא אין שום מקום לחשוש בזה כלל:
כהקיצור (גם לחוש שמא טעה המסדר דמעניא הוא קיצור השם אין לחוש מה"ט. כיון דממ"נ נפל טעות י"ל שנאמנים כת הג' לברר מקום הטעות. וגם העיקר שאין מהשט"ר עדות שלם שבגט היה כתוב העניא. רק עדות ששמה העניא ובזה ודאי מוכחשים הם מכל העולם שם וכאן):
כוז
ומהאי טעמא נמי אין לחוש לחששא אחרת שהיינו יכולים לחוש ולומר שמא בגט היה כתוב העניא ולא מחמת טעות רק שהבעל נתכוין שלא תהיה מגורשת לכן שינה שמה בגט ולא שייך לומר בזה מ"ש בירושלמי שאינו חשוד לקלקלה בידי שמים דשאני התם מתוך שיודע שערעורו בטל שאינו נאמן אבל הכא יהיה נאמן ע"י השטר ראיה שלה שיהיה עזר כנגדה ואע"ג שהגט ניתן בב"ד וחלילה לחשוד את הב"ד שיעשו מעשה כזה אשר לא יעשה בישראל אע"ג שי"ל שסברו שלא יוכל לבוא לידי מכשול מחמת שנצרכת לשט"ר והרי בשט"ר עצמו מבואר ששינו שמה. מ"מ הוא איסור גדול וחלילה לחשוד. רק דהיה מקום לומר שמ"מ ההכרח לחוש לזה כיון בהשט"ר מבואר כן העניא ושנאמר מוטב שנאמר שטעו העה"ח עהשט"ר משנחשוד המסדרי הגט בחשד כזה לא כן דעת הריב"ש ז"ל דס"ל דלא תלינן בטעות אף אם עי"ז נוכרח לומר שהעדים העידו שקר ממש במזיד ונפסלו לעדות ואף לומר שעשו שקר ללא תועלת שיקדימו הזמן שלשים שנה שעדיין לא נולדה זו אז וה"ר חסדאי ז"ל כתב לו דלכך ההכרח לתלות שטעה והוא ז"ל לא שוואי נפשיה הדרנא. והיינו רק משום היסוד שיסד שאין תולים בשום פנים לומר שטעו העדים אא"כ הוא דבר דרובא דעלמא עבידי דטעו בהכי. וכן משמע ממש"ל אות א' בשם תשובת הרשב"א ח"ג סי' ד'. וא"כ ע"פ דבריו אלו כמ"כ י"ל בנד"ז מאחר דשם האשה בשט"ר מדקדקים בו ואינו מצוי לטעות וכמ"ש בתשובת מהרי"ט חי"ד סס"י כ"א (ושא"ד שם צ"ע דכ' דקיי"ל מעלין וכו' נגד פסק הרמב"ם וכל הפוסקים ומ"ש בש"ע אה"ע סי' ג' דמעלין היינו לתרומה דרבנן) וא"א לתלות בטעות. א"כ ההכרח לחוש גם לחשש זה ששינו שמה בכוונה. אך כ"ז היה מקום לחוש כשלא היה לנו עדים שבגט היה נכתב שמה כדבעי מעניא אבל מאחר שיש שני עדים ע"ז. ועה"ח עהשט"ר אין מעידין כלל על ענין כתיבת שמה בגט כנ"ל א"כ אין כאן תרי ותרי כדי שנחוש לחשש רחוק הנ"ל. והגט כשר בפשיטות דעכצ"ל שעה"ח עהשט"ר טעו בשמה מצד המהירות כיון שלכל היותר אין מעידין רק ששמה העניא וזה ודאי שקר. אבל מנידון איך נכתב שמה בגט אין מדברים כלל רק אדרבה מעידין שקיבלה ג"פ דהיינו ודאי גט כשר. (אבל אם אין שני עדים שנכתב בגט מעניא רק שעדים החתומים עהשט"ר אומרים טעינו יש לומר דלהריב"ש אין נאמנים משום שאין הכרח כלל שטעו ממנ"פ היינו או בהגט או בהשט"ר כי י"ל שלא טעו כלל רק לחשוד ששינו כו' וכמו בנדון דהריב"ש כמש"ל):
ומהאי טעמא נמי אין לחוש לחששא אחרת שהיינו יכולים לחוש ולומר שמא בגט היה כתוב העניא ולא מחמת טעות רק שהבעל נתכוין שלא תהיה מגורשת לכן שינה שמה בגט ולא שייך לומר בזה מ"ש בירושלמי שאינו חשוד לקלקלה בידי שמים דשאני התם מתוך שיודע שערעורו בטל שאינו נאמן אבל הכא יהיה נאמן ע"י השטר ראיה שלה שיהיה עזר כנגדה ואע"ג שהגט ניתן בב"ד וחלילה לחשוד את הב"ד שיעשו מעשה כזה אשר לא יעשה בישראל אע"ג שי"ל שסברו שלא יוכל לבוא לידי מכשול מחמת שנצרכת לשט"ר והרי בשט"ר עצמו מבואר ששינו שמה. מ"מ הוא איסור גדול וחלילה לחשוד. רק דהיה מקום לומר שמ"מ ההכרח לחוש לזה כיון בהשט"ר מבואר כן העניא ושנאמר מוטב שנאמר שטעו העה"ח עהשט"ר משנחשוד המסדרי הגט בחשד כזה לא כן דעת הריב"ש ז"ל דס"ל דלא תלינן בטעות אף אם עי"ז נוכרח לומר שהעדים העידו שקר ממש במזיד ונפסלו לעדות ואף לומר שעשו שקר ללא תועלת שיקדימו הזמן שלשים שנה שעדיין לא נולדה זו אז וה"ר חסדאי ז"ל כתב לו דלכך ההכרח לתלות שטעה והוא ז"ל לא שוואי נפשיה הדרנא. והיינו רק משום היסוד שיסד שאין תולים בשום פנים לומר שטעו העדים אא"כ הוא דבר דרובא דעלמא עבידי דטעו בהכי. וכן משמע ממש"ל אות א' בשם תשובת הרשב"א ח"ג סי' ד'. וא"כ ע"פ דבריו אלו כמ"כ י"ל בנד"ז מאחר דשם האשה בשט"ר מדקדקים בו ואינו מצוי לטעות וכמ"ש בתשובת מהרי"ט חי"ד סס"י כ"א (ושא"ד שם צ"ע דכ' דקיי"ל מעלין וכו' נגד פסק הרמב"ם וכל הפוסקים ומ"ש בש"ע אה"ע סי' ג' דמעלין היינו לתרומה דרבנן) וא"א לתלות בטעות. א"כ ההכרח לחוש גם לחשש זה ששינו שמה בכוונה. אך כ"ז היה מקום לחוש כשלא היה לנו עדים שבגט היה נכתב שמה כדבעי מעניא אבל מאחר שיש שני עדים ע"ז. ועה"ח עהשט"ר אין מעידין כלל על ענין כתיבת שמה בגט כנ"ל א"כ אין כאן תרי ותרי כדי שנחוש לחשש רחוק הנ"ל. והגט כשר בפשיטות דעכצ"ל שעה"ח עהשט"ר טעו בשמה מצד המהירות כיון שלכל היותר אין מעידין רק ששמה העניא וזה ודאי שקר. אבל מנידון איך נכתב שמה בגט אין מדברים כלל רק אדרבה מעידין שקיבלה ג"פ דהיינו ודאי גט כשר. (אבל אם אין שני עדים שנכתב בגט מעניא רק שעדים החתומים עהשט"ר אומרים טעינו יש לומר דלהריב"ש אין נאמנים משום שאין הכרח כלל שטעו ממנ"פ היינו או בהגט או בהשט"ר כי י"ל שלא טעו כלל רק לחשוד ששינו כו' וכמו בנדון דהריב"ש כמש"ל):
כזקיצור. (גם מה"ט אין לחוש עוד חשש שבמתכוין שינה הבעל כו'. ועי' מזה לעיל אות א'):
כחח
וכ"ז כשנאמין ששמה שם בנאראוולא רק מעניא דכיון שכן ובגט ודאי נכתב מעניא א"כ למאי ניחוש לה וכנ"ל. אבל עדיין יש מקום לבע"ד לחלוק ולומר. מאחר שהאשה זאת מוציאה שט"ר לפנינו שכותבים עליה העניא. ועדים אכולא מילתא קא מסהדי. א"כ ה"ל כשני עדים מעידים ששם בנאראוולא נקראת העניא. והיא עצמה אומרת ששמה שם מעניא וגם יש עדים כן ושנכתב בגט מעניא. אם כן אם נכתב בגט מעניא כפי שיש שני עדים ע"ז הרי הוא גט בטל לדברי העה"ח עהשט"ר דמעידין ששמה העניא. וא"כ חזר הדין מצד אחר לשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה. ואע"ג דודאי האמת ששמה מעניא ויכולים לברר זה מכל שכיניה שבנאראוולא שהכירוה ובזה לא אמרינן תרי כמאה כענין מ"ש בתוספות דיבמות (דפ"ח) גבי אתא גברא וקאי וכמו שפירש דבריהם בתשו' הבית מאיר בסוף ספרו במעשה הגט דיאקב מפין ע"ש מ"מ כל כמה שלא ביררו ה"ל תרי ותרי. מיהו י"ל דגם לו יהי כן שעה"ח עהשט"ר מעידין ששמה העניא ולדבריהם אם נכתב בגט מעניא הגט בטל מ"מ הרי הם מעידין ג"כ בהשט"ר שקיבלה ג"פ וא"כ ודאי ענין עדותם הוא שקיבלה גט כשר איך שהוחזק שמה שם. וא"כ ממנ"פ אם פי' דבריהם הוא ששמה שם העניא ודאי כן נכתב בגט. וא"כ לדברי שני כתי העדים הגט ניתן בכשרות והיינו ודאי כפי שהוחזק ומפורסם שמה בעיר דירתם ששם נכתב וניתן הגט אלא שמחלקותם איך היה השם הנודע לה שם ומה לנו בזה איך שהיה שמה כך נכתב בגט עכ"פ ונמצא גם לפ"ז אין כאן כלל ענין שנים אומרים לא נתגרשה רק כולם אומרים נתגרשה. ואין להחמיר ע"פ מ"ש בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קל"ח וחאה"ע סי' ל"ח גבי עדים המעידים על קדושין אם מכחישים זה את זה בהמעשה אע"פ שלדברי כולם מקודשת מ"מ הוי הכחשה ובטל הקדושין אם משום דגיטין וקדושין הם כדיני נפשות דמי ועדות המכחשת זא"ז בבדיקות פסולה בד"נ אם משום דהכחשה בגוף המעשה אף אם הוא בענין שלדברי שניהם מקודשת ה"ל כהכחשה בחקירות עכת"ד. אך כבר עמד על דבריו בספר סדר אליה רבא (דף פ"ו) והשיג עליו במ"ש דעדות גיטין וקדושין דומה לד"נ שאין כן דעת גדולי הפוסקים וגם אמ"ש דה"ל כהכחשה בחקירות כי זה אינו חקירות שהם כוונת הזמן והמקום. משא"כ בנד"ז י"ל דנקרא בדיקות ואע"פ שהן בגוף המעשה מ"מ כיון שלדברי שניהם הקדושין נגמרים י"ל דמהני עדותן. ונראה ללמוד דבר זה מהירוש' פט"ו דיבמות גבי שני עדים א' אומר מת וא' אומר נהרג דנחלקו שם ר' אלעזר ורב. דלר"א הואיל ומכחישים זא"ז אע"פ ששניהם מודים שאינו קיים לא ינשאו ולא דמי לשני צרות שאחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג דינשאו דהכחשה דצרה לגבי חברתה לאו כלום הוא משא"כ בשני עדים. ור' יוחנן שם בירושלמי ג"כ ס"ל כן. ולכן פסק שם ר' יוחנן בדין שתי כתי עדים אחת אומרת שראובן אמר הריני נזיר שתים ואחת אומרת שאמר הריני נזיר חמש דבטלה עדותן ולא אמרו ב"ה יש בכלל חמש שתים ויתקיים נזירות שתים עכ"פ אלא במונה דהיינו שכת אחת אומרת שאמר הריני נזיר אחת ושתים וכת שניה אומרת שאמר ג"כ ושלש וארבע וחמש. דאז אין כת שניה מכחשת לכת ראשונה שלא אמר אחת ושתים רק שמוסיפין עליהם לומר שמנה ג"כ שלש וארבע וחמש ע"כ מקיימים עדות נזירות שתים. ובש"ס דילן ספ"ג דנזיר (ד"ך ע"ב) גרסינן אמרי במערבא אין הכחשה במונה. ואפשר ר"ל דגם האומר אחת ושתים אינו חשוב מכחיש שלא אמר עוד שלש ארבע וחמש. מיהו י"ל דעל ג' ד' ה' חשוב הכחשה וזה כמ"ש הרשב"ם פחז"ה (דף מ"א ע"ב) בד"ה שיש בכלל. אבל כת ראשונה מכחשת לשניה כו' רק שאין כת שניה מכחשת על אותו מנה שכת ראשונה מעידין כו' ע"ש. משא"כ בכולל שכת א' אומרת שאמר שתים וכת שניה אומרת שאמר חמש הרי הכת שניה מכחשת שלא אמר שתים אע"פ שאדרבה לדבריהם נזר יותר משתים מ"מ בטלה כל העדות מחמת הכחשה זו. וזהו הנקרא שם בירושלמי הכחיש העדות בתוך העדות. ורב שם פליג ע"ז וס"ל דאפילו בכה"ג אמרו ב"ה יש בכלל חמש שתים. ומיהו בכת א' שיש ביניהם הכחשה כזו מודה רב שם דאין מצטרפין. ומבואר שם דנחלקו בכה"ג ממש בדיני ממונות כגון כת אחת אומרת שהמלוה מנה המעות מן הכיס וכת אחת אומרת מן הצרור מנה. וכן בדיני נפשות אם במקל הרגו ואם בסייף הרגו. וכן בדיני עריות היינו דין אחד אומר מת הבעל ואחד אומר נהרג בכ"ז ס"ל לר' יוחנן דאפילו שתי כתי עדים שמכחישים זא"ז בהכחשה כזו בטלה העדות. ורב מחלק דבשתי כתי עדים לא בטלה עדותן. ובכת א' מודה דבטלה עדותן. והנה רב הביא ראיה מדין המשנה הנ"ל דאחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג דאמרו ריה"ו ור"ש הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים הרי אלו ינשאו ואע"ג דיש ביניהן הכחשה. ור"א מתרץ דדוקא בצרות הדין כן ולא בעדים. ובטוש"ע אה"ע סי' י"ז סעיף ט' פסק בפשיטות דגם בעדים הדין כן וכ"כ הקה"ע בירושלמי שם דהלכה כרב וא"ת אם מהמשנה הנ"ל מוכיח רב כן א"כ אפילו בכת אחת יהיה הדין כן דהא במשנה שנינו אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג כבר תירץ זה בקה"ע שם בתוספותיו דכיון דעד אחד נאמן בעדות אשה הרי כאן שנים וה"ל כשתי כתי עדים. וממוצא דבר נשמע לנ"ד דיש כאן שתי כתי עדים שנתגרשה אשה זו כדין רק מכחישים א"ע בשמה דלרב ודאי נתקיים עדותן ובדינו של מהרי"ט ג"כ נשמע לפ"ז דאם יש שני עדים שאין מכחישין זא"ז כלל רק עוד עדים מכחישין אותן כמו בהנדון שנשאל בח"א סי' קל"ח עדותן קיימת לפ"ד רב בירושלמי אבל בכת אחת שיש ביניהן הכחשה בטלה עדותן. ואע"ג דבמסקנא מסקינן בירושלמי דבדיני נפשות מודה רב דגם בשני כתי עדים בטלה עדותן היינו ודאי רק בד"נ ממש ולא בגיטין וקדושין כדאמר שם שניא היא דיני נפשות דכתיב צדק צדק תרדוף ועוד דבהדיא מבואר שם דמקור דינו של רב נמשך לו מהמשנה דיבמות דאחת אומרת מת כו' שהוא בדיני אשת איש ולא שייך לומר בזה דמשום עיגונא אקילו דהא רב מוכיח מזה לכל העדיות שבתורה לנזירות ודיני ממונות וגם לדיני נפשות רק במסקנא פליגי אמוראי אדיני נפשות לבד משמע ודאי דלכל שאר עדיות שבתורה דין גמור הוא:
וכ"ז כשנאמין ששמה שם בנאראוולא רק מעניא דכיון שכן ובגט ודאי נכתב מעניא א"כ למאי ניחוש לה וכנ"ל. אבל עדיין יש מקום לבע"ד לחלוק ולומר. מאחר שהאשה זאת מוציאה שט"ר לפנינו שכותבים עליה העניא. ועדים אכולא מילתא קא מסהדי. א"כ ה"ל כשני עדים מעידים ששם בנאראוולא נקראת העניא. והיא עצמה אומרת ששמה שם מעניא וגם יש עדים כן ושנכתב בגט מעניא. אם כן אם נכתב בגט מעניא כפי שיש שני עדים ע"ז הרי הוא גט בטל לדברי העה"ח עהשט"ר דמעידין ששמה העניא. וא"כ חזר הדין מצד אחר לשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה. ואע"ג דודאי האמת ששמה מעניא ויכולים לברר זה מכל שכיניה שבנאראוולא שהכירוה ובזה לא אמרינן תרי כמאה כענין מ"ש בתוספות דיבמות (דפ"ח) גבי אתא גברא וקאי וכמו שפירש דבריהם בתשו' הבית מאיר בסוף ספרו במעשה הגט דיאקב מפין ע"ש מ"מ כל כמה שלא ביררו ה"ל תרי ותרי. מיהו י"ל דגם לו יהי כן שעה"ח עהשט"ר מעידין ששמה העניא ולדבריהם אם נכתב בגט מעניא הגט בטל מ"מ הרי הם מעידין ג"כ בהשט"ר שקיבלה ג"פ וא"כ ודאי ענין עדותם הוא שקיבלה גט כשר איך שהוחזק שמה שם. וא"כ ממנ"פ אם פי' דבריהם הוא ששמה שם העניא ודאי כן נכתב בגט. וא"כ לדברי שני כתי העדים הגט ניתן בכשרות והיינו ודאי כפי שהוחזק ומפורסם שמה בעיר דירתם ששם נכתב וניתן הגט אלא שמחלקותם איך היה השם הנודע לה שם ומה לנו בזה איך שהיה שמה כך נכתב בגט עכ"פ ונמצא גם לפ"ז אין כאן כלל ענין שנים אומרים לא נתגרשה רק כולם אומרים נתגרשה. ואין להחמיר ע"פ מ"ש בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קל"ח וחאה"ע סי' ל"ח גבי עדים המעידים על קדושין אם מכחישים זה את זה בהמעשה אע"פ שלדברי כולם מקודשת מ"מ הוי הכחשה ובטל הקדושין אם משום דגיטין וקדושין הם כדיני נפשות דמי ועדות המכחשת זא"ז בבדיקות פסולה בד"נ אם משום דהכחשה בגוף המעשה אף אם הוא בענין שלדברי שניהם מקודשת ה"ל כהכחשה בחקירות עכת"ד. אך כבר עמד על דבריו בספר סדר אליה רבא (דף פ"ו) והשיג עליו במ"ש דעדות גיטין וקדושין דומה לד"נ שאין כן דעת גדולי הפוסקים וגם אמ"ש דה"ל כהכחשה בחקירות כי זה אינו חקירות שהם כוונת הזמן והמקום. משא"כ בנד"ז י"ל דנקרא בדיקות ואע"פ שהן בגוף המעשה מ"מ כיון שלדברי שניהם הקדושין נגמרים י"ל דמהני עדותן. ונראה ללמוד דבר זה מהירוש' פט"ו דיבמות גבי שני עדים א' אומר מת וא' אומר נהרג דנחלקו שם ר' אלעזר ורב. דלר"א הואיל ומכחישים זא"ז אע"פ ששניהם מודים שאינו קיים לא ינשאו ולא דמי לשני צרות שאחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג דינשאו דהכחשה דצרה לגבי חברתה לאו כלום הוא משא"כ בשני עדים. ור' יוחנן שם בירושלמי ג"כ ס"ל כן. ולכן פסק שם ר' יוחנן בדין שתי כתי עדים אחת אומרת שראובן אמר הריני נזיר שתים ואחת אומרת שאמר הריני נזיר חמש דבטלה עדותן ולא אמרו ב"ה יש בכלל חמש שתים ויתקיים נזירות שתים עכ"פ אלא במונה דהיינו שכת אחת אומרת שאמר הריני נזיר אחת ושתים וכת שניה אומרת שאמר ג"כ ושלש וארבע וחמש. דאז אין כת שניה מכחשת לכת ראשונה שלא אמר אחת ושתים רק שמוסיפין עליהם לומר שמנה ג"כ שלש וארבע וחמש ע"כ מקיימים עדות נזירות שתים. ובש"ס דילן ספ"ג דנזיר (ד"ך ע"ב) גרסינן אמרי במערבא אין הכחשה במונה. ואפשר ר"ל דגם האומר אחת ושתים אינו חשוב מכחיש שלא אמר עוד שלש ארבע וחמש. מיהו י"ל דעל ג' ד' ה' חשוב הכחשה וזה כמ"ש הרשב"ם פחז"ה (דף מ"א ע"ב) בד"ה שיש בכלל. אבל כת ראשונה מכחשת לשניה כו' רק שאין כת שניה מכחשת על אותו מנה שכת ראשונה מעידין כו' ע"ש. משא"כ בכולל שכת א' אומרת שאמר שתים וכת שניה אומרת שאמר חמש הרי הכת שניה מכחשת שלא אמר שתים אע"פ שאדרבה לדבריהם נזר יותר משתים מ"מ בטלה כל העדות מחמת הכחשה זו. וזהו הנקרא שם בירושלמי הכחיש העדות בתוך העדות. ורב שם פליג ע"ז וס"ל דאפילו בכה"ג אמרו ב"ה יש בכלל חמש שתים. ומיהו בכת א' שיש ביניהם הכחשה כזו מודה רב שם דאין מצטרפין. ומבואר שם דנחלקו בכה"ג ממש בדיני ממונות כגון כת אחת אומרת שהמלוה מנה המעות מן הכיס וכת אחת אומרת מן הצרור מנה. וכן בדיני נפשות אם במקל הרגו ואם בסייף הרגו. וכן בדיני עריות היינו דין אחד אומר מת הבעל ואחד אומר נהרג בכ"ז ס"ל לר' יוחנן דאפילו שתי כתי עדים שמכחישים זא"ז בהכחשה כזו בטלה העדות. ורב מחלק דבשתי כתי עדים לא בטלה עדותן. ובכת א' מודה דבטלה עדותן. והנה רב הביא ראיה מדין המשנה הנ"ל דאחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג דאמרו ריה"ו ור"ש הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים הרי אלו ינשאו ואע"ג דיש ביניהן הכחשה. ור"א מתרץ דדוקא בצרות הדין כן ולא בעדים. ובטוש"ע אה"ע סי' י"ז סעיף ט' פסק בפשיטות דגם בעדים הדין כן וכ"כ הקה"ע בירושלמי שם דהלכה כרב וא"ת אם מהמשנה הנ"ל מוכיח רב כן א"כ אפילו בכת אחת יהיה הדין כן דהא במשנה שנינו אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג כבר תירץ זה בקה"ע שם בתוספותיו דכיון דעד אחד נאמן בעדות אשה הרי כאן שנים וה"ל כשתי כתי עדים. וממוצא דבר נשמע לנ"ד דיש כאן שתי כתי עדים שנתגרשה אשה זו כדין רק מכחישים א"ע בשמה דלרב ודאי נתקיים עדותן ובדינו של מהרי"ט ג"כ נשמע לפ"ז דאם יש שני עדים שאין מכחישין זא"ז כלל רק עוד עדים מכחישין אותן כמו בהנדון שנשאל בח"א סי' קל"ח עדותן קיימת לפ"ד רב בירושלמי אבל בכת אחת שיש ביניהן הכחשה בטלה עדותן. ואע"ג דבמסקנא מסקינן בירושלמי דבדיני נפשות מודה רב דגם בשני כתי עדים בטלה עדותן היינו ודאי רק בד"נ ממש ולא בגיטין וקדושין כדאמר שם שניא היא דיני נפשות דכתיב צדק צדק תרדוף ועוד דבהדיא מבואר שם דמקור דינו של רב נמשך לו מהמשנה דיבמות דאחת אומרת מת כו' שהוא בדיני אשת איש ולא שייך לומר בזה דמשום עיגונא אקילו דהא רב מוכיח מזה לכל העדיות שבתורה לנזירות ודיני ממונות וגם לדיני נפשות רק במסקנא פליגי אמוראי אדיני נפשות לבד משמע ודאי דלכל שאר עדיות שבתורה דין גמור הוא:
כטקיצור. (אם עדים שעל השט"ר מעידין ששמה העניא הרי ג"כ מעידין שנתגרשה כדין א"כ מסתמא גם לדבריהם נכתב שמה כדין. אף שמהרי"ט ח"א סי' קל"ח וחאה"ע סי' ל"ח כתב דכה"ג הוי הכחשה נראה שהוא פלוגתא דרב ור' יוחנן בירושלמי פט"ו דיבמות גבי הכחיש העדות בתוך העדות כו' דבתרי ותרי לרב נתקיימה עדותן):
לט
אך כ"ז לדעת רב בירושלמי אבל י"ל דהש"ג ביבמות פט"ו ס"ל לפסוק כר' יוחנן שבירושלמי. וכצ"ל לדעת מהרי"ט בתשוב' חאה"ע סי' ל"ח. אכן באמת בזה ודאי מוכרח דקיי"ל כרב דמאחר שלימדנו הירושלמי דדין אחד אומר מת ואחד אומר נהרג ה"ל הכחשה שבבדיקות כיון דמדמו לה לכת אומרת מן הכיס מנה וכת א' אומרת מן הצרור מנה דהוא ענין בדיקות הנזכר בש"ס בבלי בפז"ב ארנקי שחור וארנקי לבן מנה שחור או מנה לבן וכן סייף וארירין הכל נקרא בדיקות וא"כ הרי בש"ס בבלי פסקו דעדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה בדיני ממונות והיינו אפילו בכת עדים אחת שעד אחד אומר מנה שחור הלוהו והשני אומר מנה לבן וכ"פ כל הפוסקים בטוש"ע ח"מ סי' ל'. א"כ הקילו יותר אפילו מהירושלמי לפ"ד רב דס"ל דבכת א' בטלה עדותן ובתלמודנו ס"ל דאפילו בכת א' לא בטלה עדותן והטעם דבתלמודנו פסקו כר' שמעון בן אלעזר דאמר דבית הלל אמרו יש בכלל מאתים מנה אפילו בכת אחת וכן בנזירות ובירושלמי ס"ל כת"ק. אבל מ"מ מוכרח בתלמודנו דפירשו דעת בית הלל כרב דלא מיירי במונה כ"א בכולל מדהוכיחו מזה דאחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן עדותן קיימת כדאיתא בסנהדרין פרק זה בורר (דל"א ע"א). ואילו ר' יוחנן ס"ל בירושלמי דאפילו בכיס וצרור בטלה עדותן. ולכן קיי"ל ודאי כרב. וכן הרמב"ם בה' נזירות פ"ג לא חילק בין מונה לכולל רק דבכל ענין דכת א' אומרת שנים וכת א' אומרת חמש ה"ז נזיר שתים והיינו כרב שבירושלמי. ודלא כתשו' נ"ב חאה"ע סי' מ"ו שחלק על הש"ע אה"ע סי' י"ז ס"ט מחמת הירושלמי הנ"ל ולא שת לבו דרב פליג אר' יוחנן והלכה כרב. ומצאתי בבית מאיר סי' י"ז ס"ט השיג עליו כנ"ל. אך הוא ג"כ ס"ל דהלכה כר' יוחנן ובתשו' א' שכתבתי מקרוב הוכחתי דקיי"ל כרב משום דמוכרח בש"ס דמחלקים בין כת אחת לשתי כתות. והגם שר' יוחנן מחלק ביניהם זה החילוק א"א להעמידו לש"ס דילן פרק זה בורר (דל"א) גבי נהרדעי אמרו כו'. ואף דהרמב"ם בפ"ג מה' נזירות משמע דס"ל דדוקא בשתי כתי עדים אמרינן יש בכלל מאתים מנה והיינו כת"ק דר"ש בן אלעזר. מ"מ בא' אומר מת וא' אומר נהרג מוכרח בירושלמי דה"ל כשתי כתי עדים וכנ"ל. והלח"מ שם הקשה על הרמב"ם הא בה' עדות פסק כר' שמעון בן אלעזר. ובתומים סי' ל' סק"ז כתב ליישב דעת הרמב"ם דמחלק בין דיני ממונות דשם הקילו אפילו בכת אחד בש"ס בבלי. משא"כ בנזירות דלא פסקו בהדיא בגמרא דלא כת"ק פסק כת"ק דדוקא בשתי כתי עדים ס"ל לב"ה כן. א"כ לפ"ז בדינו של מהרי"ט גבי גיטין וקדושין יש לחלק בין כת א' לשתי כתי עדים. ומ"מ אין לסמוך ע"ז להקל בכת א' כ"א להחמיר יש מקום לומר כן לפ"ד התומים:
אך כ"ז לדעת רב בירושלמי אבל י"ל דהש"ג ביבמות פט"ו ס"ל לפסוק כר' יוחנן שבירושלמי. וכצ"ל לדעת מהרי"ט בתשוב' חאה"ע סי' ל"ח. אכן באמת בזה ודאי מוכרח דקיי"ל כרב דמאחר שלימדנו הירושלמי דדין אחד אומר מת ואחד אומר נהרג ה"ל הכחשה שבבדיקות כיון דמדמו לה לכת אומרת מן הכיס מנה וכת א' אומרת מן הצרור מנה דהוא ענין בדיקות הנזכר בש"ס בבלי בפז"ב ארנקי שחור וארנקי לבן מנה שחור או מנה לבן וכן סייף וארירין הכל נקרא בדיקות וא"כ הרי בש"ס בבלי פסקו דעדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה בדיני ממונות והיינו אפילו בכת עדים אחת שעד אחד אומר מנה שחור הלוהו והשני אומר מנה לבן וכ"פ כל הפוסקים בטוש"ע ח"מ סי' ל'. א"כ הקילו יותר אפילו מהירושלמי לפ"ד רב דס"ל דבכת א' בטלה עדותן ובתלמודנו ס"ל דאפילו בכת א' לא בטלה עדותן והטעם דבתלמודנו פסקו כר' שמעון בן אלעזר דאמר דבית הלל אמרו יש בכלל מאתים מנה אפילו בכת אחת וכן בנזירות ובירושלמי ס"ל כת"ק. אבל מ"מ מוכרח בתלמודנו דפירשו דעת בית הלל כרב דלא מיירי במונה כ"א בכולל מדהוכיחו מזה דאחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן עדותן קיימת כדאיתא בסנהדרין פרק זה בורר (דל"א ע"א). ואילו ר' יוחנן ס"ל בירושלמי דאפילו בכיס וצרור בטלה עדותן. ולכן קיי"ל ודאי כרב. וכן הרמב"ם בה' נזירות פ"ג לא חילק בין מונה לכולל רק דבכל ענין דכת א' אומרת שנים וכת א' אומרת חמש ה"ז נזיר שתים והיינו כרב שבירושלמי. ודלא כתשו' נ"ב חאה"ע סי' מ"ו שחלק על הש"ע אה"ע סי' י"ז ס"ט מחמת הירושלמי הנ"ל ולא שת לבו דרב פליג אר' יוחנן והלכה כרב. ומצאתי בבית מאיר סי' י"ז ס"ט השיג עליו כנ"ל. אך הוא ג"כ ס"ל דהלכה כר' יוחנן ובתשו' א' שכתבתי מקרוב הוכחתי דקיי"ל כרב משום דמוכרח בש"ס דמחלקים בין כת אחת לשתי כתות. והגם שר' יוחנן מחלק ביניהם זה החילוק א"א להעמידו לש"ס דילן פרק זה בורר (דל"א) גבי נהרדעי אמרו כו'. ואף דהרמב"ם בפ"ג מה' נזירות משמע דס"ל דדוקא בשתי כתי עדים אמרינן יש בכלל מאתים מנה והיינו כת"ק דר"ש בן אלעזר. מ"מ בא' אומר מת וא' אומר נהרג מוכרח בירושלמי דה"ל כשתי כתי עדים וכנ"ל. והלח"מ שם הקשה על הרמב"ם הא בה' עדות פסק כר' שמעון בן אלעזר. ובתומים סי' ל' סק"ז כתב ליישב דעת הרמב"ם דמחלק בין דיני ממונות דשם הקילו אפילו בכת אחד בש"ס בבלי. משא"כ בנזירות דלא פסקו בהדיא בגמרא דלא כת"ק פסק כת"ק דדוקא בשתי כתי עדים ס"ל לב"ה כן. א"כ לפ"ז בדינו של מהרי"ט גבי גיטין וקדושין יש לחלק בין כת א' לשתי כתי עדים. ומ"מ אין לסמוך ע"ז להקל בכת א' כ"א להחמיר יש מקום לומר כן לפ"ד התומים:
לאעוי"ל בנד"ז דה"ל כדין הכחיש עדות לאחר העדות דאפילו לר' יוחנן בירושלמי שם עדותן קיימת דהכת האומרים העניא הם מגידים לאחר העדות דהיינו עדותן הוא שנתגרשה אשה זו המוכ"ז מבעלה חיים בן יוסף כפי שידוע ומוחזק שם שמה. אלא שמידי דברן מחזיקים שמה בהעניא ה"ל כהכחשה דלאחר העדות. רק כת ראשונה ה"ל בתוך העדות. וי"ל עדותן קיימת אפילו לר' יוחנן. שנתגרשה אשה זו:
לבעוי"ל דאין כאן הכחשה כי האומרים ששמה העניא אין מכחישים כלל שאין שמה מעניא כלל וי"ל דהיה לה ב' השמות בהעיר ובגירש באחד מהן כ"ש בשם מעניא שהוא מעריסה וגם במדינה זו מוחזקת רק בשם זה. ס"ל לרוב הפוסקים דהגט כשר. ואף לקצת פוסקים המחמירים מדרבנן י"ל שאין להחמיר בזה אפילו בתרי ותרי כיון שיש שנים אומרים דשמה שם רק מעניא. אלא שא"צ לכ"ז דאפילו יש הכחשה בענין השם כיון ששניהם מודים שנתגרשה כדין מותר לכ"ע בשתי כתי עדים עכ"פ כנ"ל:
לגקיצור. ומוכרח בש"ס שלנו דקיי"ל כרב ולא כר' יוחנן ויותר מרב דאפילו בכת אחת מקיימין עדותן. וגם אפשר אפילו לר' יוחנן דירושלמי נד"ז הוי כהכחיש העדות לאחר העדות או שי"ל שאין כאן הכחשה כלל: