Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·
אסימן שה
<ע"ד שאילתם בדין קטנה יתומה שנשאת וחלה הבעל ומחשש המתנת על יבם קטן למדוה שתמאן. והיינו שתמאן על תנאי אם יוכשר בעיני ההמ"ץ דשם. ואם לא יוכשר אינה ממאנת. ונתכוונו כדי שלא תכנס לדין חליצה פסולה. שצריכה לחזור על כל האחין (יבמים קטנים) אם לא יוכשר המיאון בעיני רבנים. לכן למדוה לומר שאם לא יוכשר אינה ממאנת:
<ע"ד שאילתם בדין קטנה יתומה שנשאת וחלה הבעל ומחשש המתנת על יבם קטן למדוה שתמאן. והיינו שתמאן על תנאי אם יוכשר בעיני ההמ"ץ דשם. ואם לא יוכשר אינה ממאנת. ונתכוונו כדי שלא תכנס לדין חליצה פסולה. שצריכה לחזור על כל האחין (יבמים קטנים) אם לא יוכשר המיאון בעיני רבנים. לכן למדוה לומר שאם לא יוכשר אינה ממאנת:
בא
הנה בגוף ענין המיאון עכשיו כתב הרמ"א בש"ע סס"י קנ"ה וז"ל ולכולי עלמא אם היא פחותה מבת יב"ש ממאנת אפי' בזמן הזה וכן עשה מהר"ר יעקב פלק ז"ל ודלא כיש מחמירין כו' וכ"כ הלבוש שם וכ"פ הב"ח שם ס"ח וכ"ד הט"ז וגם שאר גדולי האחרונים מפרשי הש"ע אה"ע סתמו כדעת רמ"א ולא זכרו כלל דעת המחמירים. החמ"ח והב"ש והבית מאיר ובביאורי הגאון מווילנא ז"ל לא אחד מהם שזכר לחוש לדעת המחמירים וא"כ אפי' באיסור דאורייתא בכה"ג לא היה לחוש להחמיר נגד דעת כל גדולי הראשונים שבב"י ונגד כל בעלי הש"ע. ואפי' גבי קים לי בממונא להאומרים דהמוחזק יכול לומר קים לי כמיעוט הפוסקים עכ"ז כתב האו"ת בפי' לקת"כ ס"ק קכ"ד שח"ו לומר קים לי נגד הכרעת המחבר ורמ"א ע"ש שהאריך בזה והגם שהראו לי דמהרש"ל ביש"ש פרק בית שמאי מחמיר בזה ג"כ שלא למאן עכשיו לפע"ד אין לחוש בזה דיעבד עכ"פ כי הנה אדרבה מהרש"ל שם ג"כ כתב דבדיעבד אם נשאת לא תצא וחלק על תשובת מהר"י מינץ החושש להחמיר בזה מדינא משום דס"ל דהא דאמרינן תוך הזמן כלפני הזמן היינו כשלא בא סי' העליון אבל אם בא העליון אפי' בקטנותה הוי דאורייתא כו' יעו"ש בתשו' מהר"י מינץ שע"ז בנה יסוד החומרא. ומהרש"ל כתב דזה אינו כי רק בבנים אמרינן דהן כסימנים ואפי' תוך הזמן משא"כ בסימנים תוך הזמן לאו כלום הוא. ועיין בגמרא פ"ק דיבמות (דף י"ב סע"ב) והרא"ש שם סי' ז' ס"ל דאפי' דין בנים הרי הן כסימנים ה"ל ספיקא וכן פסק ברמזים שם סי' ז' ועיין בנמק"י שם ובש"ג. ולכן אאזמו"ר הגאון נ"ע כתב ג"כ בתשובתו על דברי מהר"י מינץ בתשובה הנ"ל שהן דברי תימה כו'. גם בעניותי תמוה לי טובא דהרמב"ם פ"ב מה' אישות הלכה ח' כתב בפירוש היפך דעת מהר"י מינץ שאפי' בא סי' העליון בתוך יב"ש אין משגיחין בו והרי היא קטנה ולפחות ה"ל להביא דעת הרמב"ם ולסותרו. בשגם שכ"מ דעת כל הראשונים הובאו ב"י בסי' קנ"ה וכבר כתב אאזמו"ר נ"ע שהאריכות בזה למותר. ונמצא אדרבה מדינא גם דעת מהרש"ל כדעת רמ"א רק שמחמיר לכתחלה שלא תנשא ע"י המיאון משום גזירה כו'. ורמ"א וסיעתו אין חוששין וכמו שלא חששו בגמרא ופוסקים ראשונים לזה. ומאחר שכן סתמו כל האחרונים נ' דאין להחמיר כלל כיון שאפי' לדעת מהרש"ל אין בזה שום חשש מדינא כלל. ועוד נ' דאפילו אם ת"ל לחוש לזה די לחוש שלא תמאן לכתחלה אבל בדיעבד שכבר מיאנה בכה"ג ודאי יש לסמוך על דעת רמ"א ותנשא לכתחלה. וראי' לזה דהנה משנה שלימה שנינו בית שמאי אומרים אין ממאנים אלא ארוסות וב"ה אומרים ארוסות ונשואות ב"ש אומרים אין ממאנים אלא בפניו וב"ה אומרים בפניו ושלא בפניו. ובגמרא תניא א"ל ב"ה לב"ש והלא פישון הגמל כו' וכתב התוספות ד"ה תרי קיטרי. בירושלמי פריך אילו העושה דבר שלא כשורה מתירין ערוה שלו ומשני רב חסדא הדא אמרה עברה ומיאנה מן הנישואין ושלא בפניו על דעתייהו דבית שמאי מיאונה מיאון. ובחי' הרמב"ן והרשב"א ר"פ ב"ש פי' ג"כ כן דברי ב"ש אף לפי סוגיית הש"ס שלנו רק שפירשו דהיינו אם נזקקו וכתבו להן גט מיאון להתירה אבל אם עדיין לא כתבו אין מתירין אותה. והתוספות לא חלקו בכך אלא כתבו סתמא עברה ומיאנה מיאונה מיאון משמע אע"פ שלא כתבו עדיין ולכאורה נראה דהרמב"ן והרשב"א הוכרחו לזה משום דאל"כ אלא דבנשואות לב"ש ג"כ דיעבד מיאונה מיאון אף שלא כתבו לה גט מיאון א"כ הא דממאנין ארוסות עכצ"ל שנזקקין להם לכתחלה והרי מתרחקין מן המיאונין ומש"ה פי' דבנשואה אין מיאונה מיאון אא"כ כ' לה גט מיאון ולכן י"ל דבארוסות ג"כ אין נזקקין לכתחלה רק שאם מיאנה הוי מיאון. מיהו באמת זה אינו דהא אעפ"כ מקשה שם הרשב"א דא"כ לארוסות כו' והיינו משום דס"ל דלארוסות נזקקין אף לכתחלה ע"ש ולפ"ז להתוספות עכ"פ לק"מ דא"כ וכי לארוסות נזקקין אף לכתחלה דהא באמת הדין כן אפי' לפ"ד הרמב"ן ורשב"א ומעתה כיון דשמיעא לן מהירוש' דאפילו לדברי ב"ש דס"ל דמעיקר ושורש ענין המיאון אין ממאנין אלא ארוסות ולא נשואות. אפ"ה מודו דדיעבד באם עברה ומיאנה הוי מיאון. ולא העמידו דבריהם בדיעבד לאוסרה להנשא. כ"ש אנן דפשיטא לן דמעיקר הדין הוי מיאונה מיאון ואפילו מהרש"ל מודה בזה דמדינא נזקקין אפי' לכתחלה כנ"ל כ"א שפסק להחמיר יותר משוה"ד שבגמרא ופוסקים. ורמ"א וסיעתו חולקים ע"ז לגמרי דלכל היותר יש להנהיג החומרא בזה כסברת הירושלמי לפ"ד המחמירים במיאון בנשואות מעיקר הדין דהיינו דעת בית שמאי דמ"מ בעברה ומיאנה הוי מיאון ותנשא אפילו לכתחלה. כי איך הסברא נותנת שנחוש ונחמיר אנו לחומרת האחרונים במה שהחמירו דרך חומרא יותר הרבה ממה שחשו אבות העולם המחמירים בזה מדינא ולא דרך חומרא לבד שלא העמידו דבריהם בדיעבד רק בלכתחלה. ואע"פ שהרמב"ן ורשב"א פי' דדיעבד היינו דוקא באם נזקקו וכתבו לה גט מיאון נראה דזהו לדעת ב"ש עצמן דפשיטא להו להחמיר בזה מדינא וע"כ גם בדיעבד לא הקילו אא"כ כבר כתבו לה גט מיאון. אבל אנו לכל היותר אין לומר רק דמספקא לן אם להקל כדעת רמ"א וכל האחרונים או להחמיר כדעת מהרש"ל. יש לנו להקל באם עברה ומיאנה אף אם לא כתבו לה עדיין גט מיאון (בשגם שהתוספות לא חילקו לפרש דדוקא בכתבו לה כו' מיירי הירושלמי וגם זה גופא לומר דמספקא לן אם הלכה כסברת הרמ"א הוא רק דרך חומרא בעלמא וכמש"ל) ודי להעמיד דעת מהרש"ל אלכתחלה שאין נזקקין להם למאן עכשיו. ובהא לא תברא ג"כ ממה שהביאו מעלתם מהקרבן נתנאל פב"ש שכתב דהמיאון לא שכיח בזמן הזה מתקנת הגאון. דודאי ר"ל דלא שכיח משום דלכתחילה חוששים לתקנה זו שלא למאן. אבל בדיעבד משמע מיניה ודאי דהוי מיאון דאל"כ מהו לא שכיח והל"ל דהמיאון אינו נהוג בזמן הזה מחמת תקנת הגאון. א"ו כוונתו דלכתחלה לא שכיח שימאנו כו' וג"ז ר"ל רק דלא שכיח ולא שתפסו כן במושלם דאין ממאנין לכתחלה. אבל דיעבד בעברה ומיאנה משמע מכל גדולי האחרונים שאנו נמשכים אחריהם דתנשא לכתחלה:
הנה בגוף ענין המיאון עכשיו כתב הרמ"א בש"ע סס"י קנ"ה וז"ל ולכולי עלמא אם היא פחותה מבת יב"ש ממאנת אפי' בזמן הזה וכן עשה מהר"ר יעקב פלק ז"ל ודלא כיש מחמירין כו' וכ"כ הלבוש שם וכ"פ הב"ח שם ס"ח וכ"ד הט"ז וגם שאר גדולי האחרונים מפרשי הש"ע אה"ע סתמו כדעת רמ"א ולא זכרו כלל דעת המחמירים. החמ"ח והב"ש והבית מאיר ובביאורי הגאון מווילנא ז"ל לא אחד מהם שזכר לחוש לדעת המחמירים וא"כ אפי' באיסור דאורייתא בכה"ג לא היה לחוש להחמיר נגד דעת כל גדולי הראשונים שבב"י ונגד כל בעלי הש"ע. ואפי' גבי קים לי בממונא להאומרים דהמוחזק יכול לומר קים לי כמיעוט הפוסקים עכ"ז כתב האו"ת בפי' לקת"כ ס"ק קכ"ד שח"ו לומר קים לי נגד הכרעת המחבר ורמ"א ע"ש שהאריך בזה והגם שהראו לי דמהרש"ל ביש"ש פרק בית שמאי מחמיר בזה ג"כ שלא למאן עכשיו לפע"ד אין לחוש בזה דיעבד עכ"פ כי הנה אדרבה מהרש"ל שם ג"כ כתב דבדיעבד אם נשאת לא תצא וחלק על תשובת מהר"י מינץ החושש להחמיר בזה מדינא משום דס"ל דהא דאמרינן תוך הזמן כלפני הזמן היינו כשלא בא סי' העליון אבל אם בא העליון אפי' בקטנותה הוי דאורייתא כו' יעו"ש בתשו' מהר"י מינץ שע"ז בנה יסוד החומרא. ומהרש"ל כתב דזה אינו כי רק בבנים אמרינן דהן כסימנים ואפי' תוך הזמן משא"כ בסימנים תוך הזמן לאו כלום הוא. ועיין בגמרא פ"ק דיבמות (דף י"ב סע"ב) והרא"ש שם סי' ז' ס"ל דאפי' דין בנים הרי הן כסימנים ה"ל ספיקא וכן פסק ברמזים שם סי' ז' ועיין בנמק"י שם ובש"ג. ולכן אאזמו"ר הגאון נ"ע כתב ג"כ בתשובתו על דברי מהר"י מינץ בתשובה הנ"ל שהן דברי תימה כו'. גם בעניותי תמוה לי טובא דהרמב"ם פ"ב מה' אישות הלכה ח' כתב בפירוש היפך דעת מהר"י מינץ שאפי' בא סי' העליון בתוך יב"ש אין משגיחין בו והרי היא קטנה ולפחות ה"ל להביא דעת הרמב"ם ולסותרו. בשגם שכ"מ דעת כל הראשונים הובאו ב"י בסי' קנ"ה וכבר כתב אאזמו"ר נ"ע שהאריכות בזה למותר. ונמצא אדרבה מדינא גם דעת מהרש"ל כדעת רמ"א רק שמחמיר לכתחלה שלא תנשא ע"י המיאון משום גזירה כו'. ורמ"א וסיעתו אין חוששין וכמו שלא חששו בגמרא ופוסקים ראשונים לזה. ומאחר שכן סתמו כל האחרונים נ' דאין להחמיר כלל כיון שאפי' לדעת מהרש"ל אין בזה שום חשש מדינא כלל. ועוד נ' דאפילו אם ת"ל לחוש לזה די לחוש שלא תמאן לכתחלה אבל בדיעבד שכבר מיאנה בכה"ג ודאי יש לסמוך על דעת רמ"א ותנשא לכתחלה. וראי' לזה דהנה משנה שלימה שנינו בית שמאי אומרים אין ממאנים אלא ארוסות וב"ה אומרים ארוסות ונשואות ב"ש אומרים אין ממאנים אלא בפניו וב"ה אומרים בפניו ושלא בפניו. ובגמרא תניא א"ל ב"ה לב"ש והלא פישון הגמל כו' וכתב התוספות ד"ה תרי קיטרי. בירושלמי פריך אילו העושה דבר שלא כשורה מתירין ערוה שלו ומשני רב חסדא הדא אמרה עברה ומיאנה מן הנישואין ושלא בפניו על דעתייהו דבית שמאי מיאונה מיאון. ובחי' הרמב"ן והרשב"א ר"פ ב"ש פי' ג"כ כן דברי ב"ש אף לפי סוגיית הש"ס שלנו רק שפירשו דהיינו אם נזקקו וכתבו להן גט מיאון להתירה אבל אם עדיין לא כתבו אין מתירין אותה. והתוספות לא חלקו בכך אלא כתבו סתמא עברה ומיאנה מיאונה מיאון משמע אע"פ שלא כתבו עדיין ולכאורה נראה דהרמב"ן והרשב"א הוכרחו לזה משום דאל"כ אלא דבנשואות לב"ש ג"כ דיעבד מיאונה מיאון אף שלא כתבו לה גט מיאון א"כ הא דממאנין ארוסות עכצ"ל שנזקקין להם לכתחלה והרי מתרחקין מן המיאונין ומש"ה פי' דבנשואה אין מיאונה מיאון אא"כ כ' לה גט מיאון ולכן י"ל דבארוסות ג"כ אין נזקקין לכתחלה רק שאם מיאנה הוי מיאון. מיהו באמת זה אינו דהא אעפ"כ מקשה שם הרשב"א דא"כ לארוסות כו' והיינו משום דס"ל דלארוסות נזקקין אף לכתחלה ע"ש ולפ"ז להתוספות עכ"פ לק"מ דא"כ וכי לארוסות נזקקין אף לכתחלה דהא באמת הדין כן אפי' לפ"ד הרמב"ן ורשב"א ומעתה כיון דשמיעא לן מהירוש' דאפילו לדברי ב"ש דס"ל דמעיקר ושורש ענין המיאון אין ממאנין אלא ארוסות ולא נשואות. אפ"ה מודו דדיעבד באם עברה ומיאנה הוי מיאון. ולא העמידו דבריהם בדיעבד לאוסרה להנשא. כ"ש אנן דפשיטא לן דמעיקר הדין הוי מיאונה מיאון ואפילו מהרש"ל מודה בזה דמדינא נזקקין אפי' לכתחלה כנ"ל כ"א שפסק להחמיר יותר משוה"ד שבגמרא ופוסקים. ורמ"א וסיעתו חולקים ע"ז לגמרי דלכל היותר יש להנהיג החומרא בזה כסברת הירושלמי לפ"ד המחמירים במיאון בנשואות מעיקר הדין דהיינו דעת בית שמאי דמ"מ בעברה ומיאנה הוי מיאון ותנשא אפילו לכתחלה. כי איך הסברא נותנת שנחוש ונחמיר אנו לחומרת האחרונים במה שהחמירו דרך חומרא יותר הרבה ממה שחשו אבות העולם המחמירים בזה מדינא ולא דרך חומרא לבד שלא העמידו דבריהם בדיעבד רק בלכתחלה. ואע"פ שהרמב"ן ורשב"א פי' דדיעבד היינו דוקא באם נזקקו וכתבו לה גט מיאון נראה דזהו לדעת ב"ש עצמן דפשיטא להו להחמיר בזה מדינא וע"כ גם בדיעבד לא הקילו אא"כ כבר כתבו לה גט מיאון. אבל אנו לכל היותר אין לומר רק דמספקא לן אם להקל כדעת רמ"א וכל האחרונים או להחמיר כדעת מהרש"ל. יש לנו להקל באם עברה ומיאנה אף אם לא כתבו לה עדיין גט מיאון (בשגם שהתוספות לא חילקו לפרש דדוקא בכתבו לה כו' מיירי הירושלמי וגם זה גופא לומר דמספקא לן אם הלכה כסברת הרמ"א הוא רק דרך חומרא בעלמא וכמש"ל) ודי להעמיד דעת מהרש"ל אלכתחלה שאין נזקקין להם למאן עכשיו. ובהא לא תברא ג"כ ממה שהביאו מעלתם מהקרבן נתנאל פב"ש שכתב דהמיאון לא שכיח בזמן הזה מתקנת הגאון. דודאי ר"ל דלא שכיח משום דלכתחילה חוששים לתקנה זו שלא למאן. אבל בדיעבד משמע מיניה ודאי דהוי מיאון דאל"כ מהו לא שכיח והל"ל דהמיאון אינו נהוג בזמן הזה מחמת תקנת הגאון. א"ו כוונתו דלכתחלה לא שכיח שימאנו כו' וג"ז ר"ל רק דלא שכיח ולא שתפסו כן במושלם דאין ממאנין לכתחלה. אבל דיעבד בעברה ומיאנה משמע מכל גדולי האחרונים שאנו נמשכים אחריהם דתנשא לכתחלה:
גקיצור. גם רש"ל חלק על תשובת מהר"י מינץ דס"ל דגם תוך זמן אם בא סימן העליון הוי דאורייתא. דזה אינו כ"א רק בבנים לבד אמרינן דהן כסימנים. וכן מבואר בהרמב"ם פ"ב מה"א ה"ח רק שמחמיר רש"ל לכתחלה משום גזירה ובדיעבד ודאי אין לחוש לחומרתו. וראיה דמבואר בירושלמי דאף לב"ש דס"ל דנשואות אין ממאנין עכ"ז באם עברה ומיאנה הוי מיאון. וכ"ש וק"ו שי"ל כן בחומרתו של מהרש"ל ועיין בכנה"ג סי' קנ"ה בהגהות הטור אות ל"ב ל"ג:
דב
ומיהו כ"ז במיאון גמור. אבל בנ"ד שתלתה המיאון באם יוכשר בעיני ההמ"ץ יש לפקפק בזה ולהעיר ספיקות. הא' דלא מצינו מיאון על תנאי. הב' דבגמרא בגיטין (דכ"ה ע"ב) מבואר דתנאי על מנת שירצה אבא לא מהני רק למ"ד יש ברירה וזה התנאי באם יוכשר בעיני ההמ"ץ דומה לכאורה לע"מ שירצה אבא. הג' דגבי ע"מ שירצה אבא י"א שצ"ל אין בשעת השמיעה דוקא ובנ"ד עדיין לא אמר שהוכשר בעיניו. הד' איך יקויים התנאי כי איך יאמר ההמ"ץ שכשר הדבר והא קיי"ל התרחק מן המיאונין:
ומיהו כ"ז במיאון גמור. אבל בנ"ד שתלתה המיאון באם יוכשר בעיני ההמ"ץ יש לפקפק בזה ולהעיר ספיקות. הא' דלא מצינו מיאון על תנאי. הב' דבגמרא בגיטין (דכ"ה ע"ב) מבואר דתנאי על מנת שירצה אבא לא מהני רק למ"ד יש ברירה וזה התנאי באם יוכשר בעיני ההמ"ץ דומה לכאורה לע"מ שירצה אבא. הג' דגבי ע"מ שירצה אבא י"א שצ"ל אין בשעת השמיעה דוקא ובנ"ד עדיין לא אמר שהוכשר בעיניו. הד' איך יקויים התנאי כי איך יאמר ההמ"ץ שכשר הדבר והא קיי"ל התרחק מן המיאונין:
הוהנה ענין הספק הראשון הוא מצד ב' דברים. הא' כיון דהמיאון ענינו שאינה חפיצה בו ועי"ז עוקרת הקדושין והנשואין למפרע א"כ שמא זהו דוקא כשמחלטת רצונה שאינה חפיצה בו כלל לא כשיש תנאי בדבר. אך נ' דאף את"ל כן מ"מ תנאי זה לא הוי כלל כשאר תנאי דהכא אין התנאי כ"א אם מהני המיאון ע"פ דין אז היא ממאנת. ואם אין המיאון מועיל א"כ למה תמאן להרע לעצמה לכנוס לדין חליצה פסולה שצריכה לחזור על כל האחים לדעת קצת פוסקים. וא"כ אין בתנאי זה שום הוראה על שאין ברצונה החלט גמור למאן בו משום שמטלת תנאי בהמיאון כי אינה מטלת תנאי מרצונה רק מה שמוכרחת לזה ע"פ דין דהיינו אם מהני המיאון עכשיו. אבל אדרבה מגלה היא רצונה שאינה חפיצה בו כלל ורצונה לעקור הנישואין אם אפשר ע"פ דין. משא"כ אם היתה מטלת תנאי בהמיאון מרצונה כגון אם לא ילך עמה לבית אביה ממאנת בו אז היה מקום לחקירה זו מטעם הנ"ל וגם מטעם דשמא אין כח בדבר שהוא על תנאי לעקור נשואין דרבנן שבלי תנאי. מיהו נראה כיון דאמרינן בגמ' (דק"ז ע"ב) דשמואל ור' יוחנן ס"ל דמיאנה ביבם זה מותרת לאחיו יבם השני. ודלא כרב דאמר מיאנה בזה אסורה לזה ודלא כרב אסי דאמר אין מיאון לחצי זיקה. וכיון שיש מיאון לחצי זיקה ה"ה שי"ל דיש מיאון על תנאי. ועוד כיון שיש גירושין על תנאי אף דהיא אשת איש דאורייתא מתגרשת על תנאי. אף שיש ספק אם יתקיים התנאי מ"מ כשמתקיים הוי גירושין. א"כ כש"כ דיש מיאון על תנאי. גם יש להעיר ראיה מסוגיא דנדרים (דס"ט ע"ב) גבי ולא תיחול הקמה אא"כ חלה הפרה דפשטינן דהפרה חלה ופי' הר"ן דלר' יוסי ודאי איפשיט בעיין כו' וכי תימא כו' דהא אתני ואמר כו' ע"ש. והרי הנדר היה דבר שבלי תנאי וההפרה באה לבטל הנדר ואין כאן הפרה גמורה אלא מחמת התנאי שהתנה ואמר לא תיחול כו' ואפ"ה חלה ההפרה ואע"ג דהתם התנאי הוא בההקמה ולא בהפרה מ"מ הרי אין הפרה זו כשאר הפרה גמורה וחלוטה כי אדרבה יש הקמה כנגדה רק דמשום שהתנה בההקמה ע"כ מחמת תנאי זה הוא דמהני ההפרה וא"כ מינה נמי לנד"ז שהמיאון ג"כ כחו לבטל הקדושין שג"כ אין להחמיר שאע"פ שהוא על תנאי יוכל לבטל הקדושין. מיהו בש"ע יו"ד סי' רל"ד סעיף מ"ג הביא רמ"א וי"א דהוי קיום מיהו לא דמי דהתם טעם הי"א היינו כמ"ש הרא"ש וי"א כיון דחלו שניהם לא ידעינן אם הוקם אם הופר עכ"ל וכמ"ש בב"י שם מבואר משום דדבריו סותרים זא"ז אמרינן הכי ולא מצד התנאי. וא"כ בנד"ז שדבריה ברורין שממאנת רק שאומרת ע"מ שירצה הרב. וגם הוכרחה לטובתה לומר כן הוי מיאון וקצת זכר לדבר ממ"ש בחידושי הר"ן בסנהדרין (פ"ג דכ"ט ע"ב) גבי הודה במקרקעי כותבין כו' והלכתא כותבין. ומה שי"ל עוד דאין מהני תנאי אלא בדבר שהמעשה יוכל להתקיים ע"י שליח ולכן אין תנאי בחליצה וא"כ גם במיאון י"ל כן. אך באמת זה אינו כי הרמב"ן כ' פ' יש נוחלין דבתנאי שאדם מתנה בינו לבין עצמו לא בעינן תנאי כפול ולא שיהיה אפשר לקיימו ע"י שליח ולא שאר דקדוקי התנאים אע"ג דבעינן הכי בתנאים שבין אדם לחבירו דומיא דבני גד ובני ראובן עכ"ל והביאו בתשו' הריב"ש סי' קצ"ה. ובנד"ז גבי מיאון ה"ל כמו תנאי שאדם מתנה על עצמו מאחר דבדידה לחוד תלוי המיאון ואינה צריכה לבעלה כלל בזה ול"ד לגט דא"א שיוגמר הגט כ"א ע"י קבלת האשה או חצירה הלכך כיון שהדבר נגמר ע"י שניהם דוקא כשמטילים תנאי ה"ל תנאי שבין אדם לחבירו משא"כ במיאון וכ"ש לב"ה דממאנת שלא בפניו כלל א"כ מה שמטלת תנאי י"ל דה"ל כמו תנאי שאדם מתנה על עצמו וא"צ שיהיה אפשר לקיים ע"י שליח כנ"ל בשם הרמב"ן והריב"ש. ועוד דגם בתנאי שבין אדם לחבירו בדבר שא"א לקיים המעשה ע"י שליח אמרינן דהתנאי בטל והמעשה קיים. וזהו פי' אין תנאי בחליצה. וא"כ ממ"נ אדרבה המיאון קיים אף שלא יקויים התנאי אלא דבאמת זה אינו מטעם הנ"ל שכתב הרמב"ן והריב"ש. ועוד דכבר נת"ל דנדון תנאי זה ל"ד לשאר תנאי. הלכך עכ"פ אין לספק כלל מחמת הספק הראשון:
וקיצור. מה שהמיאון הוא על תנאי י"ל דלא גרע מהא דיש מיאון לחצי זיקה. ועוד דהא גט דאורייתא מהני על תנאי. גם בהפרת נדר אף שהנדר היה נדר גמור מהני הפרה שהיא יש בה כעין תנאי. כ"ש דתנאי זה אינו כשאר תנאי. וגם משום שאין המעשה יכול להתקיים ע"י שליח אין כאן חשש משני טעמים:
זג
וע"ד הספק השני. הנה בספר תורת גיטין סי' קכ"ב סק"ו גבי עד שיהא א' כשר לדעת הרב שבעיר דהחשש ברירה הוא דדמי למקדש ע"מ שירצה אבא דחשיב ליה ברירה והא דבאמת לא חיישינן לזה כו' הוא משום דלאו בדוקא קא מתנה כו' ע"ש וזה אינו שייך כאן דודאי בדוקא קא מתנה שאם לא יוכשר בעיני המ"ץ לא יהיה מיאון כדי שלא תכנס לספק חליצה פסולה. וא"כ כיון דבדוקא קא מתנה ה"ל ברירה. אלא דבאמת גם זה אינו חשש מכמה טעמים חדא דקי"ל בדרבנן יש ברירה ואע"ג דגבי גט כתבו התוס' פ' כל הגט (דכ"ד ע"ב) דאפי' מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה כו' אין לומר דמיאון דומה בזה לגט ולכן אע"ג דבעלמא קיי"ל בדרבנן יש ברירה גבי מיאון יש להחמיר דאין ברירה. דזה אינו דהא כתבו התוספות דגבי הגט היינו טעמא משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה משא"כ במיאון לא שייך האי טעמא ואדרבה מיאון אינו כלל דוגמת גט שהממאנת באיש לא פסלה מן הכהונה ומותר בקרובותיה כו'. ועוד נראה שיש לחלק בין נדון תנאי זה באם שיוכשר בעיני המ"ץ לתנאי דעל מנת שירצה אבא. דהנה הא דתנאי דע"מ שירצה אבא חשיב ליה ברירה ולא הוי כשאר תנאים דעלמא דלא שייכי בברירה פי' הרמב"ן בחידושיו ר"פ כל הגט וז"ל דשאני ע"מ שירצה שכיון שהדבר מסור ללב אין אומרים כשרצה עכשיו הוברר הדבר שרצה משעת שמיעה אלא למ"ד יש ברירה עכ"ל וזה שייך בסתם רצון שתלוי ומסור ללבו ממש. אבל בנד"ז שענין יוכשר בעיני המ"ץ היינו כפי המבואר בגמרא ופוסקים א"כ אין שייך ע"ז לומר שהדבר מסור ללב כו' ושפיר הוי כשאר תנאים דאפי' למ"ד אין ברירה בקיום התנאי מתקיים המעשה. ולענ"ד י"ל דהיינו טעמא ג"כ דגבי גט בסי' קכ"ב אין חשש ברירה באמת דהתם ג"כ מה שיוכשר בדעת הרב היינו כשיהיה הגט כשר ע"פ ד"ת ול"ד כלל לע"מ שירצה אבא דתלוי ברצון לבד כו' וכמ"ש הרמב"ן. ועוד דאפי' במקדש ע"מ שירצה אבא פסק בש"ע אה"ע סי' ל"ח דהוי קדושין אלמא דלא שייכי בברירה וכ"פ מהרש"ל בדיני ברירה שביש"ש פ"ה דב"ק סי' ל"ב ע"ש פ"ב מדיני ברירה אות י"ז י"ח ועיין בספר בית מאיר סי' ל"ח:
וע"ד הספק השני. הנה בספר תורת גיטין סי' קכ"ב סק"ו גבי עד שיהא א' כשר לדעת הרב שבעיר דהחשש ברירה הוא דדמי למקדש ע"מ שירצה אבא דחשיב ליה ברירה והא דבאמת לא חיישינן לזה כו' הוא משום דלאו בדוקא קא מתנה כו' ע"ש וזה אינו שייך כאן דודאי בדוקא קא מתנה שאם לא יוכשר בעיני המ"ץ לא יהיה מיאון כדי שלא תכנס לספק חליצה פסולה. וא"כ כיון דבדוקא קא מתנה ה"ל ברירה. אלא דבאמת גם זה אינו חשש מכמה טעמים חדא דקי"ל בדרבנן יש ברירה ואע"ג דגבי גט כתבו התוס' פ' כל הגט (דכ"ד ע"ב) דאפי' מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה כו' אין לומר דמיאון דומה בזה לגט ולכן אע"ג דבעלמא קיי"ל בדרבנן יש ברירה גבי מיאון יש להחמיר דאין ברירה. דזה אינו דהא כתבו התוספות דגבי הגט היינו טעמא משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה משא"כ במיאון לא שייך האי טעמא ואדרבה מיאון אינו כלל דוגמת גט שהממאנת באיש לא פסלה מן הכהונה ומותר בקרובותיה כו'. ועוד נראה שיש לחלק בין נדון תנאי זה באם שיוכשר בעיני המ"ץ לתנאי דעל מנת שירצה אבא. דהנה הא דתנאי דע"מ שירצה אבא חשיב ליה ברירה ולא הוי כשאר תנאים דעלמא דלא שייכי בברירה פי' הרמב"ן בחידושיו ר"פ כל הגט וז"ל דשאני ע"מ שירצה שכיון שהדבר מסור ללב אין אומרים כשרצה עכשיו הוברר הדבר שרצה משעת שמיעה אלא למ"ד יש ברירה עכ"ל וזה שייך בסתם רצון שתלוי ומסור ללבו ממש. אבל בנד"ז שענין יוכשר בעיני המ"ץ היינו כפי המבואר בגמרא ופוסקים א"כ אין שייך ע"ז לומר שהדבר מסור ללב כו' ושפיר הוי כשאר תנאים דאפי' למ"ד אין ברירה בקיום התנאי מתקיים המעשה. ולענ"ד י"ל דהיינו טעמא ג"כ דגבי גט בסי' קכ"ב אין חשש ברירה באמת דהתם ג"כ מה שיוכשר בדעת הרב היינו כשיהיה הגט כשר ע"פ ד"ת ול"ד כלל לע"מ שירצה אבא דתלוי ברצון לבד כו' וכמ"ש הרמב"ן. ועוד דאפי' במקדש ע"מ שירצה אבא פסק בש"ע אה"ע סי' ל"ח דהוי קדושין אלמא דלא שייכי בברירה וכ"פ מהרש"ל בדיני ברירה שביש"ש פ"ה דב"ק סי' ל"ב ע"ש פ"ב מדיני ברירה אות י"ז י"ח ועיין בספר בית מאיר סי' ל"ח:
חקיצור. משום חשש ברירה אין כאן חדא דקיי"ל בדרבנן יש ברירה ועוד דע"מ שיוכשר בעיני המ"ץ דהיינו ע"פ הדין עדיף מע"מ שירצה אבא. ועוד דגם בדין ע"מ שירצה אבא קיי"ל דמקודשת אלמא דלפי האמת אין זה שייך בדין ברירה:
טד
וע"ד הספק הג'. הנה גבי ע"מ שירצה אבא להרמב"ם ר"ל עד שיאמר הן ולפ"ז כתב הה"מ רפ"ז מה' אישות דזמנו לעולם וא"צ שיאמר הן בשעת שמיעה דוקא וכ"כ הר"ן רק הכ"מ פי' דבשעת שמיעה הדבר תלוי. אמנם גם להכ"מ רק הרמב"ם ס"ל כן אבל כל הפוסקים ס"ל דבאומר ע"מ שיאמר הן זמן קיום התנאי הוא לעולם שכל זמן שאומר הן נתקיים התנאי אלא דשא"פ חולקים בזה על הרמב"ם וס"ל דבע"מ שירצה אבא אין ר"ל שיאמר הן דהרמב"ן ס"ל דה"ל כאומר על מנת שלא ימחה אבא ובאומר ע"מ שלא ימחה אפי' נתרצה תחלה בשעת שמיעה כל שמוחה אח"כ מתבטלים הקדושין כ"כ הר"ן וההמגי"ד. אבל הרא"ש כתב דבנתרצה תחלה בפירוש ואמר רוצה אני לא מתבטלים הקדושין אף שימחה אח"כ. והרא"ש ס"ל דע"מ שירצה אבא היינו ע"מ שישתוק ובע"מ שישתוק לכ"ע בשעת שמיעה קאמר ובשתק בשעת שמיעה מקודשת אע"פ שמיחה אח"כ. והשתא בנ"ד אף את"ל להחמיר ככל הפירושים מ"מ כשיאמר ההמ"ץ גם עתה שמוכשר בעיניו נתקיים התנאי דלהרמב"ם והרשב"א דע"מ שירצה היינו שיאמר הן כבר נתבאר דהעיקר דזמנו לעולם וא"צ שיאמר הן בשעת שמיעה דייקא. ואף לפי' הכ"מ בהרמב"ם יש לחלק דדוקא בע"מ שירצה אבא שבלבו ורצונו הדבר תלוי שייך שיאמר הן בשעת שמיעה. משא"כ ענין שיוכשר בעיני המ"ץ א"א לומר דבשעת שמיעה הדבר תלוי שצריך לעיין ולחקור הדין וכיון דא"א לומר בשעת שמיעה ממש ממילא זמנו לעולם. ולהרא"ש דע"מ שירצה היינו ע"מ שישתוק הרי כבר נתקיים התנאי ששתק משעת שמיעה עד עתה. ולמ"ד דהפי' ע"מ שלא ימחה הרי לא מיחה אלא דלפ"ז צ"ע דיש לחוש לעולם שיבוטל המיאון אם יאמר שלא יוכשר בעיניו אפי' אחר שיאמר פ"א שכשר בעיניו וא"כ איך תנשא אלא דהרי להרא"ש כ"ז שיאמר פ"א שכשר בעיניו לא יוכל למחות עוד וגם להר"ן והמגיד יש לחלק בין נד"ז לנדון שלא ימחה דשם. ועוד דבב"ש סי' ל"ח ס"ק י"ח הביא בשם ב"ה ראיה מהגמ' נגד המ"ד דע"מ שירצה פירושו שלא ימחה. ועוד דאם יוכשר בעיני המ"ץ הפי' יותר קרוב לכ"ע דר"ל שיאמר הן מבע"מ שירצה אבא. דבשלמא התם י"ל כל שאביו אינו מוחה לא איכפת ליה אבל כאן שמסופקים אם מהני מיאון ומש"ה התנית התנאי זה א"כ מה מהני כשלא ימחה לה המ"ץ כיון שעדיין לא תדע אם מהני המיאון א"כ בזה לכ"ע י"ל דכוונתה אם יאמר הן ולכן כשיאמר הן נתקיים התנאי ואין כאן שום בית מיחוש:
וע"ד הספק הג'. הנה גבי ע"מ שירצה אבא להרמב"ם ר"ל עד שיאמר הן ולפ"ז כתב הה"מ רפ"ז מה' אישות דזמנו לעולם וא"צ שיאמר הן בשעת שמיעה דוקא וכ"כ הר"ן רק הכ"מ פי' דבשעת שמיעה הדבר תלוי. אמנם גם להכ"מ רק הרמב"ם ס"ל כן אבל כל הפוסקים ס"ל דבאומר ע"מ שיאמר הן זמן קיום התנאי הוא לעולם שכל זמן שאומר הן נתקיים התנאי אלא דשא"פ חולקים בזה על הרמב"ם וס"ל דבע"מ שירצה אבא אין ר"ל שיאמר הן דהרמב"ן ס"ל דה"ל כאומר על מנת שלא ימחה אבא ובאומר ע"מ שלא ימחה אפי' נתרצה תחלה בשעת שמיעה כל שמוחה אח"כ מתבטלים הקדושין כ"כ הר"ן וההמגי"ד. אבל הרא"ש כתב דבנתרצה תחלה בפירוש ואמר רוצה אני לא מתבטלים הקדושין אף שימחה אח"כ. והרא"ש ס"ל דע"מ שירצה אבא היינו ע"מ שישתוק ובע"מ שישתוק לכ"ע בשעת שמיעה קאמר ובשתק בשעת שמיעה מקודשת אע"פ שמיחה אח"כ. והשתא בנ"ד אף את"ל להחמיר ככל הפירושים מ"מ כשיאמר ההמ"ץ גם עתה שמוכשר בעיניו נתקיים התנאי דלהרמב"ם והרשב"א דע"מ שירצה היינו שיאמר הן כבר נתבאר דהעיקר דזמנו לעולם וא"צ שיאמר הן בשעת שמיעה דייקא. ואף לפי' הכ"מ בהרמב"ם יש לחלק דדוקא בע"מ שירצה אבא שבלבו ורצונו הדבר תלוי שייך שיאמר הן בשעת שמיעה. משא"כ ענין שיוכשר בעיני המ"ץ א"א לומר דבשעת שמיעה הדבר תלוי שצריך לעיין ולחקור הדין וכיון דא"א לומר בשעת שמיעה ממש ממילא זמנו לעולם. ולהרא"ש דע"מ שירצה היינו ע"מ שישתוק הרי כבר נתקיים התנאי ששתק משעת שמיעה עד עתה. ולמ"ד דהפי' ע"מ שלא ימחה הרי לא מיחה אלא דלפ"ז צ"ע דיש לחוש לעולם שיבוטל המיאון אם יאמר שלא יוכשר בעיניו אפי' אחר שיאמר פ"א שכשר בעיניו וא"כ איך תנשא אלא דהרי להרא"ש כ"ז שיאמר פ"א שכשר בעיניו לא יוכל למחות עוד וגם להר"ן והמגיד יש לחלק בין נד"ז לנדון שלא ימחה דשם. ועוד דבב"ש סי' ל"ח ס"ק י"ח הביא בשם ב"ה ראיה מהגמ' נגד המ"ד דע"מ שירצה פירושו שלא ימחה. ועוד דאם יוכשר בעיני המ"ץ הפי' יותר קרוב לכ"ע דר"ל שיאמר הן מבע"מ שירצה אבא. דבשלמא התם י"ל כל שאביו אינו מוחה לא איכפת ליה אבל כאן שמסופקים אם מהני מיאון ומש"ה התנית התנאי זה א"כ מה מהני כשלא ימחה לה המ"ץ כיון שעדיין לא תדע אם מהני המיאון א"כ בזה לכ"ע י"ל דכוונתה אם יאמר הן ולכן כשיאמר הן נתקיים התנאי ואין כאן שום בית מיחוש:
יקיצור. בפי' על מנת שירצה אבא יש ג' פירושים הא' שיאמר הן הב' שלא ימחה הג' שישתוק. והכא הרי שתק ולא מיחה אף שבשעה ששמע לא אמר הן כ' הה"מ דא"צ שיאמר הן בשעת שמיעה דוקא. וגם להכ"מ הכא דהמ"צ צריך לומר הן ע"פ מה שיעיין בטוש"ע א"כ א"א לומר הן בשעת שמיעה לכן כאשר יאמר גם עכשיו הן מהני גם להכ"מ:
יאוע"ד הספק הד' ג"כ אין לחוש כיון דע"פ דין הוי מיאון יוכל לומר שכשר בעיניו דהתרחק מן המיאונין זהו לכתחלה אבל הכא כבר מיאנה א"כ אין התנאי רק אם המיאון כשר ומועיל או אולי לא מהני כלל וצריכה חליצה וכיון דכשר וא"צ חליצה יוכל לומר שכשר בעיניו ומתקיים התנאי. ועו' נ' דלפ"ד גדולי הראשונים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרמב"ן והרשב"א והנ"י והטוש"ע אין שייך כלל בנד"ז התרחק מן המיאונין כמו שאבאר דתנן ביבמות פב"ש (דק"י ע"א) קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה ובגמרא שם (דק"י ע"ב) כיצד תקנתן כו' ע"ש. וכתב הרי"ף ולר' אליעזר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ומייבם לחרשת וכ"פ הרמב"ם פ"ה מה' יבום הכ"ו והרא"ש סי' ח' הביא ד' הראב"ד שהשיג על הרי"ף והרמב"ן כתב למה לא תמאן הא טעמיה דבר קפרא דלמא גדלה ומיחרטא בה וזו יוצאה עכ"פ למה תתעגן עד שתגדיל ותחלוץ ותפסל מן הכהונה שופך מי בורו ואחרים צריכים לו כו' למה לא ילמדוה למאן לתקנתה ולתקנת חברתה עכ"ל והסכים עמו הרא"ש וכ"ד הרשב"א בחי' דקי"א בד"ה הא דתנן כו' וכ"כ ג"כ הנ"י וכ"פ הטוש"ע סי' קע"א סעיף א' וכ"פ היש"ש. ולפ"ז בנד"ז ג"כ י"ל למה לא תמאן כיון שמיאנה בעת שהיה בעלה עומד למות ומיאנה כדי שלא תזקק לחליצת יבם קטן והרי לא שייך טעמיה דבר קפרא דלמא גדלה ומיחרטא כיון שעכשיו אין נוהגים כלל ליבם וא"כ ממ"נ תצא מן היבם למה תתעגן עד שיגדיל היבם קטן ותפסל מן הכהונה כו' הרי בכאן הוא תקנתה יותר שתמאן ממה שבנדון דהרמב"ן דא"צ להתעגן רק עד שתגדיל היא. ואין זה עיגון כ"כ מה שלא תנשא בעת קטנותה משא"כ הכא דאולי תצטרך להמתין שנים רבות אחר שתגדיל עד שיגדיל היבם קטן ויביא שערות ארוכות כפי הנהוג דתוכל להתעגן חמשה שנים או יותר אחר שתגדיל בודאי המיאון הוא תקנתה יותר מבנדון דהרמב"ן ולכן אע"ג דהכא לא שייך תקנת חברתה רק תקנתה נ' דלהרמב"ן וסיעתו יכולים ללמדה למאן כיון דהאיסור התרחק מן המיאונין לא שייך הכא מטעם הנ"ל דאין מייבמים עכשיו. ועוד זאת נ' דאפי' לפ"ד הראב"ד שחולק על הרי"ף וראיתי בביאורי הגאון סי' קע"א סק"ג שכ' ראיות קצת לדעת הראב"ד וכן הוא ג"כ בספר חוסן ישועות על מסכת יבמות פ' ב"ש שם. נ' דאין כוונתו רק שאין מלמדים אותה שתמאן אבל אין כאן איסור דבר קפרא מטעם שכתב הרמב"ן דא"א להכחיש זה וכיון שזהו תקנתה ודאי דבדיעבד שכבר מיאנה יכולים לומר בפשיטות דמיאון כשר גמור הוא אף לשטת הראב"ד:
יבקיצור. שי"ל בנד"ז אין שייך התרחק מן המיאונין. דגבי קטנה וחרשת מלמדין את הקטנה שתמאן. ואף להראב"ד רק אין מלמדין אותה שתמאן אבל אם מיאנה מיאנה ושפיר יכול להשיב המ"ץ שהוכשר בעיניו:
יגה
אבל מה שאני חושש בזה מדינא הוא אם הלשון בא בדקדוק שאמרה באם שיוכשר בעיני המ"ץ כו' והרי כ' הרמב"ם פ"ו מה' אישות הט"ו דהמקדש על תנאי אם אתן ואם לא אתן כו' כשיתקיים התנאי תהיה מקודשת משעה שנתקיים התנאי ולא משעה שנתקדשה וכתב ההמגי"ד שזה מוסכם מכל המפרשים. וא"כ בנ"ד כיון שעדיין לא גילה המ"ץ דעתו אם הוכשר בעיניו ועכשיו אפשר כבר הגיעה ליב"ש ויום א' וא"כ אף כשיאמר עכשיו שהוכשר בעיניו לא יחול המיאון למפרע כיון שהוא בתנאי באם רק עכשיו כשיקויים התנאי והרי עכשיו ג"כ א"א לחול המיאון. כיון שהגיעה לשנותיה דלא תקינו רבנן מיאון בגדולה אע"ג דלא בעיל. וכמ"ש רש"י בנדה ס"פ יוצא דופן (דמ"ו ע"א) והתוס' ביבמות (דק"ט סע"ב) ועכשיו כיון שהגיעה ליב"ש ויום א' אינה ממאנת אע"פ שלא הביאה שתי שערות וכמ"ש בהגמי"י פי"א מה' גירושין בשם סה"ת. וא"כ כשאמרה התנאי רק ע"ד אם לבד ממילא אין המיאון כלום אם לא נתקיים התנאי עד שהגיעה ליב"ש שלימים מיהו אם אמרה על מנת באם נראה דכמעכשיו דמי דאע"ג דאמרה ג"כ אם מ"מ מאחר שאמרה ג"כ על מנת הוי כמעכשיו וראיה מתשו' הרשב"א הובאה ב"י בח"מ סי' ר"ז מחודש ט"ו. לפ"ז אם אמרה בזה"ל שממאנת אוף אתנאי באם שיוכשר כו' הוי ודאי חל המיאון למפרע משעה שמיאנה. אבל אם אמרה רק זה"ל שממאנת באם שיוכשר אז לכאורה אפי' בקיום התנאי אין המיאון חל רק מקיום התנאי ואילך ולא למפרע. וא"כ כשנתקיים התנאי אחר שגדלה לא הוי מיאון. אלא דלכאורה יש לצדד אפי' בתנאי דאם לומר דבמיאון בקיום התנאי חל המיאון למפרע והוא ע"פ דעת הרמב"ם רפ"ח מה' גירושין שכתב המגרש על תנאי כו' ולכתחלה לא תנשא עד שיתקיים התנאי ואם נשאת לא תצא. ומיירי בתנאי דאם. והה"מ שם תמה ע"ז במה שאמר ואם נשאת לא תצא שהרי אינה מגורשת עד שיתקיים התנאי וכ"כ בכ"מ שם בשם הרשב"ץ דקיי"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל כו' ע"ש ועיין בב"ש סי' קמ"ג סק"ב שדעת הב"י בש"ע שם כהרמב"ם אך באמת לכאורה דברי הרמב"ם תמוהים וגם סותר את עצמו למ"ש בפ"ו מה' קדושין תהיה מקודשת משעה שנתקיים התנאי לא משעה שנתקדשה ומסתמא ה"ה גבי גירושין. אמנם מצאתי בספר מכתב מאליהו שער ח' סי' ב' דקמ"ז שהאריך ליישב דעת הרמב"ם והוא שדעתו דיש חילוק בין קדושין לגירושין דגבי גירושין כל הכח הוי של הבעל אבל האשה אינה יכולה לעשות שום דבר דהאיש אינו מגרש אלא מדעתו דוקא והאשה מתגרשת מדעתה ושלא מדעתה אבל בקדושין דבעינן דעת שניהם כו' ומעתה בדין הוא דגבי קדושין כשהתנאי הוא באם שלא יחולו הקדושין מיד כ"א אחר קיום התנאי דכיון דהוא והיא יכולים לחזור בהם איך נאמר שחלו הקדושין אבל גבי גירושין שכל שהבעל רוצה בקיומו של גט שהיא מגורשת בע"כ הוי שפיר שהגירושין חלין משעה שהגיע הגט לידה עכ"ל והאריך הרבה. ולפ"ז כ"ש במיאון דבדידה לחוד תליא הוי שפיר שבקיום התנאי חל המיאון למפרע משעה שמיאנה. וא"כ לפ"ז אפי' היה התנאי רק באם ונתקיים התנאי כשנעשית יב"ש מ"מ חל המיאון משעה שמיאנה במכ"ש מבגט לדעת הרמב"ם והב"י. אמנם כבר כ' הב"ש סי' קמ"ג סק"ב דלהר"ן והמגיד והרשב"ץ ליתנהו לד' הרמב"ם וא"כ א"א לסמוך להקל ע"ד הרמב"ם. ואעפ"כ נלע"ד שיש לצדד להקל גבי מיאון ולומר דגם הר"ן והמגיד והרשב"ץ החולקים על הרמב"ם גבי גט וס"ל דמשעה שנתקיים התנאי חל הגט ולא למפרע וכמו גבי קדושין מודו גבי מיאון דבקיום התנאי חל המיאון למפרע והיינו משום דמיאון בדידה לחוד תליא. משא"כ בגט שאין הגט נגמר כ"א ע"י שתקבלהו האשה מש"ה אין הגט חל למפרע כ"א מקיום התנאי ואילך. והראיה שיש לחלק בכה"ג נלע"ד מהא דתנן פ"ג דעירובין (דף ל"ו ע"ב) מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו עובדי כוכבים מן המזרח ערובי למערב ופרש"י אע"ג דלא אתי העובדי כוכבים עד למחר אמרינן יש ברירה דקנה לו עירובו דאידך גיסא ומסקינן דהיינו משום דבדרבנן יש ברירה וכשבאו למחר מן המזרח אמרינן הוברר הדבר למפרע כו' וקשה בשלמא אם היה מתנה בפי' שיקנה לו עירובו עכשיו היינו ביהש"מ למערב אם יבואו העובדי כוכבים למחר מן המזרח שפיר הוה אמרינן דמשום דיש ברירה בדרבנן דבריו קיימין דאע"ג דאמר מעכשיו מ"מ צריכים לטעמא דברירה כיון דלא באו עד למחר. וכן גם אם בא חכם צריכים לטעמא דברירה דהא החכם נמי בא משחשיכה לאחר תשלום כל ביהש"מ כמבואר שם בגמ' ורש"י ד"ה מזרח ומערב נמי הטעם דתנאי זה שייך בברירה משום מי יאמר דבשעת קניית עירוב הוה דעת החכם כו' וכיוצא בזה איתא בגיטין (דף כ"ה ע"ב) גבי תנאי מהיום או מעכשיו אם מת דמישך שייך בברירה אע"ג דאמר מעכשיו. אלא דהתם לפי האמת אין תנאי ההוא שייך בברירה אבל תנאי דאם באו עובדי כוכבים וכן תנאי דאם יבא חכם גם להמסקנא מישך שייך בברירה אף אם יאמר מעכשיו והלכך בשלמא אם אמר בפי' שיקנה לו עירובו ביהש"מ למערב אם יבואו העובדי כוכבים למחר למזרח שפיר הוה אמרינן דכיון דיש ברירה בדרבנן עירובו עירוב אבל הרי במשנתינו לא נתפרש כלל שאומר בפי' שיקנה לו עירובו בין השמשות או לשון מעכשיו. אלא סתם שמניח העירוב ביהש"מ ואומר זה הלשון אם באו עובדי כוכבים מן המזרח עירובי למערב אם בא חכם למזרח עירובי למזרח וכיון שכן מאחר דקיי"ל דכל תנאי שהוא בלשון אם כשיתקיים התנאי אז תהיה קיום המעשה לא למפרע משעת התנאי כמ"ש הרמב"ם פ"ו מה' קדושין ומשום דכן כוונת ולשון תנאי זה דאם. וא"כ מאי מהני לן דיש ברירה מאחר דתנאו מורה שהתנה שלא יהיה המעשה למפרע כ"א מעת קיום התנאי ואילך ואז א"א שיחול העירוב דזמן קניית עירוב אינו אלא ביה"ש וגבי כל עניני ברירה שבש"ס לא נזכר לשון אם שיהיה מורה שאין המעשה מעכשיו כ"א אדרבה הלשון מורה שהמעשה מעכשיו כמו גבי כל המתלקט יהא הפקר בב"ק (דף ס"ט) וכן גבי חילול מעשר שני עירובין (ל"ז ב'). אלא דמ"מ אע"פ שאמר בפי' מעכשיו א"א להיות דבריו קיימים אלא ע"י ברירה כמובן בגמרא. ולכן גבי עירוב צע"ג מאחר שאומר בפירוש לשון תנאי באם. מאי אהני לן דאמרינן ברירה כיון שפיו ענה בו שהתנה שיהיה קיום המעשה אחר קיום התנאי:
אבל מה שאני חושש בזה מדינא הוא אם הלשון בא בדקדוק שאמרה באם שיוכשר בעיני המ"ץ כו' והרי כ' הרמב"ם פ"ו מה' אישות הט"ו דהמקדש על תנאי אם אתן ואם לא אתן כו' כשיתקיים התנאי תהיה מקודשת משעה שנתקיים התנאי ולא משעה שנתקדשה וכתב ההמגי"ד שזה מוסכם מכל המפרשים. וא"כ בנ"ד כיון שעדיין לא גילה המ"ץ דעתו אם הוכשר בעיניו ועכשיו אפשר כבר הגיעה ליב"ש ויום א' וא"כ אף כשיאמר עכשיו שהוכשר בעיניו לא יחול המיאון למפרע כיון שהוא בתנאי באם רק עכשיו כשיקויים התנאי והרי עכשיו ג"כ א"א לחול המיאון. כיון שהגיעה לשנותיה דלא תקינו רבנן מיאון בגדולה אע"ג דלא בעיל. וכמ"ש רש"י בנדה ס"פ יוצא דופן (דמ"ו ע"א) והתוס' ביבמות (דק"ט סע"ב) ועכשיו כיון שהגיעה ליב"ש ויום א' אינה ממאנת אע"פ שלא הביאה שתי שערות וכמ"ש בהגמי"י פי"א מה' גירושין בשם סה"ת. וא"כ כשאמרה התנאי רק ע"ד אם לבד ממילא אין המיאון כלום אם לא נתקיים התנאי עד שהגיעה ליב"ש שלימים מיהו אם אמרה על מנת באם נראה דכמעכשיו דמי דאע"ג דאמרה ג"כ אם מ"מ מאחר שאמרה ג"כ על מנת הוי כמעכשיו וראיה מתשו' הרשב"א הובאה ב"י בח"מ סי' ר"ז מחודש ט"ו. לפ"ז אם אמרה בזה"ל שממאנת אוף אתנאי באם שיוכשר כו' הוי ודאי חל המיאון למפרע משעה שמיאנה. אבל אם אמרה רק זה"ל שממאנת באם שיוכשר אז לכאורה אפי' בקיום התנאי אין המיאון חל רק מקיום התנאי ואילך ולא למפרע. וא"כ כשנתקיים התנאי אחר שגדלה לא הוי מיאון. אלא דלכאורה יש לצדד אפי' בתנאי דאם לומר דבמיאון בקיום התנאי חל המיאון למפרע והוא ע"פ דעת הרמב"ם רפ"ח מה' גירושין שכתב המגרש על תנאי כו' ולכתחלה לא תנשא עד שיתקיים התנאי ואם נשאת לא תצא. ומיירי בתנאי דאם. והה"מ שם תמה ע"ז במה שאמר ואם נשאת לא תצא שהרי אינה מגורשת עד שיתקיים התנאי וכ"כ בכ"מ שם בשם הרשב"ץ דקיי"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל כו' ע"ש ועיין בב"ש סי' קמ"ג סק"ב שדעת הב"י בש"ע שם כהרמב"ם אך באמת לכאורה דברי הרמב"ם תמוהים וגם סותר את עצמו למ"ש בפ"ו מה' קדושין תהיה מקודשת משעה שנתקיים התנאי לא משעה שנתקדשה ומסתמא ה"ה גבי גירושין. אמנם מצאתי בספר מכתב מאליהו שער ח' סי' ב' דקמ"ז שהאריך ליישב דעת הרמב"ם והוא שדעתו דיש חילוק בין קדושין לגירושין דגבי גירושין כל הכח הוי של הבעל אבל האשה אינה יכולה לעשות שום דבר דהאיש אינו מגרש אלא מדעתו דוקא והאשה מתגרשת מדעתה ושלא מדעתה אבל בקדושין דבעינן דעת שניהם כו' ומעתה בדין הוא דגבי קדושין כשהתנאי הוא באם שלא יחולו הקדושין מיד כ"א אחר קיום התנאי דכיון דהוא והיא יכולים לחזור בהם איך נאמר שחלו הקדושין אבל גבי גירושין שכל שהבעל רוצה בקיומו של גט שהיא מגורשת בע"כ הוי שפיר שהגירושין חלין משעה שהגיע הגט לידה עכ"ל והאריך הרבה. ולפ"ז כ"ש במיאון דבדידה לחוד תליא הוי שפיר שבקיום התנאי חל המיאון למפרע משעה שמיאנה. וא"כ לפ"ז אפי' היה התנאי רק באם ונתקיים התנאי כשנעשית יב"ש מ"מ חל המיאון משעה שמיאנה במכ"ש מבגט לדעת הרמב"ם והב"י. אמנם כבר כ' הב"ש סי' קמ"ג סק"ב דלהר"ן והמגיד והרשב"ץ ליתנהו לד' הרמב"ם וא"כ א"א לסמוך להקל ע"ד הרמב"ם. ואעפ"כ נלע"ד שיש לצדד להקל גבי מיאון ולומר דגם הר"ן והמגיד והרשב"ץ החולקים על הרמב"ם גבי גט וס"ל דמשעה שנתקיים התנאי חל הגט ולא למפרע וכמו גבי קדושין מודו גבי מיאון דבקיום התנאי חל המיאון למפרע והיינו משום דמיאון בדידה לחוד תליא. משא"כ בגט שאין הגט נגמר כ"א ע"י שתקבלהו האשה מש"ה אין הגט חל למפרע כ"א מקיום התנאי ואילך. והראיה שיש לחלק בכה"ג נלע"ד מהא דתנן פ"ג דעירובין (דף ל"ו ע"ב) מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו עובדי כוכבים מן המזרח ערובי למערב ופרש"י אע"ג דלא אתי העובדי כוכבים עד למחר אמרינן יש ברירה דקנה לו עירובו דאידך גיסא ומסקינן דהיינו משום דבדרבנן יש ברירה וכשבאו למחר מן המזרח אמרינן הוברר הדבר למפרע כו' וקשה בשלמא אם היה מתנה בפי' שיקנה לו עירובו עכשיו היינו ביהש"מ למערב אם יבואו העובדי כוכבים למחר מן המזרח שפיר הוה אמרינן דמשום דיש ברירה בדרבנן דבריו קיימין דאע"ג דאמר מעכשיו מ"מ צריכים לטעמא דברירה כיון דלא באו עד למחר. וכן גם אם בא חכם צריכים לטעמא דברירה דהא החכם נמי בא משחשיכה לאחר תשלום כל ביהש"מ כמבואר שם בגמ' ורש"י ד"ה מזרח ומערב נמי הטעם דתנאי זה שייך בברירה משום מי יאמר דבשעת קניית עירוב הוה דעת החכם כו' וכיוצא בזה איתא בגיטין (דף כ"ה ע"ב) גבי תנאי מהיום או מעכשיו אם מת דמישך שייך בברירה אע"ג דאמר מעכשיו. אלא דהתם לפי האמת אין תנאי ההוא שייך בברירה אבל תנאי דאם באו עובדי כוכבים וכן תנאי דאם יבא חכם גם להמסקנא מישך שייך בברירה אף אם יאמר מעכשיו והלכך בשלמא אם אמר בפי' שיקנה לו עירובו ביהש"מ למערב אם יבואו העובדי כוכבים למחר למזרח שפיר הוה אמרינן דכיון דיש ברירה בדרבנן עירובו עירוב אבל הרי במשנתינו לא נתפרש כלל שאומר בפי' שיקנה לו עירובו בין השמשות או לשון מעכשיו. אלא סתם שמניח העירוב ביהש"מ ואומר זה הלשון אם באו עובדי כוכבים מן המזרח עירובי למערב אם בא חכם למזרח עירובי למזרח וכיון שכן מאחר דקיי"ל דכל תנאי שהוא בלשון אם כשיתקיים התנאי אז תהיה קיום המעשה לא למפרע משעת התנאי כמ"ש הרמב"ם פ"ו מה' קדושין ומשום דכן כוונת ולשון תנאי זה דאם. וא"כ מאי מהני לן דיש ברירה מאחר דתנאו מורה שהתנה שלא יהיה המעשה למפרע כ"א מעת קיום התנאי ואילך ואז א"א שיחול העירוב דזמן קניית עירוב אינו אלא ביה"ש וגבי כל עניני ברירה שבש"ס לא נזכר לשון אם שיהיה מורה שאין המעשה מעכשיו כ"א אדרבה הלשון מורה שהמעשה מעכשיו כמו גבי כל המתלקט יהא הפקר בב"ק (דף ס"ט) וכן גבי חילול מעשר שני עירובין (ל"ז ב'). אלא דמ"מ אע"פ שאמר בפי' מעכשיו א"א להיות דבריו קיימים אלא ע"י ברירה כמובן בגמרא. ולכן גבי עירוב צע"ג מאחר שאומר בפירוש לשון תנאי באם. מאי אהני לן דאמרינן ברירה כיון שפיו ענה בו שהתנה שיהיה קיום המעשה אחר קיום התנאי:
ידקיצור מה שיש לחוש כיון שתלתה הלשון בלשון אם יוכשר בעיני המ"ץ. ובתנאי דאם כשמתקיים התנאי מתקיים המעשה ולא קודם. והרי התנאי לא נתקיים עד עכשיו שגדולה היא וא"א שיחול מיאון עכשיו. אלא דיש לצדד ע"פ דברי הרמב"ם רפ"ח מה"ג דס"ל המגרש בתנאי דאם כשנשאת לא תצא. ויישב דבריו במכתב מאליהו ש"ח סי' ב' לחלק בין קדושין לגירושין אך מבואר בב"ש סי' קמ"ג סק"ב דהה"מ והר"ן חולקים על הרמב"ם. מ"מ לענין מיאון יש לצדד ע"פ המשנה פ"ג דעירובין מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו כו' דסמכינן אברירה. וקשה נהי דסמכינן אברירה מ"מ אם נאמר דתנאי שהוא באם אין המעשה מתקיים אלא אחר קיום התנאי והרי הם לא באו אלא למחר א"כ א"א שיקנה לו עירובו כלל ביהש"מ כיון עדיין לא נתקיים התנאי:
טוו
ואין לומר מאחר שידוע שקניית העירוב הוא ביהש"מ ה"ל סתמו כפירושו דכוונתו מעכשיו דהא גבי ה"ז גיטך אם מתי בגיטין ר"פ מי שאחזו נאמר ג"כ הרי ידוע דאין גט לאחר מיתה וע"כ מהיום קאמר ואעפ"כ לא אמרי' הכי כ"א גבי זמנו של שטר מוכיח עליו אמרינן כן ס"פ יש נוחלין לפ"ד ר' יוסי ואין לומר דה"נ מעשיו מוכיחים כן שמתכוין שיקנה עירובו בין השמשות מאחר שמניח העירוב ביהש"מ דא"כ גבי גט וקדושין נמי נימא הכי מדנותן הגט והקדושין עכשיו ש"מ דמעכשיו קאמר א"ו זה אינו. ולכן לכאורה צריך לחלק בענין אחר דהא דאמרינן בגמרא ופוסקים שבתנאי דאם אין המעשה מתקיים בקיום התנאי למפרע כ"א מעת קיום התנאי ואילך זהו רק בתנאי שאדם מתנה עם חבירו כמו בגיטין וקדושין וכן בכותב נכסיו לבנו כנ"ל דשם שפיר שייך לומר שמעכב מעשה זה שעושה לחבירו עד קיום התנאי דמאחר שאנו רואים שאינו חפץ ליתן ולעשות ענין זה לחבירו אלא על תנאי זה א"כ אנו אומרים שאין שום קיום המעשה אלא אחר קיום התנאי. כי אינו רוצה להוציא מידו הענין לחבירו אלא אחר קיום התנאי שאינו רוצה שתתגרש האשה ממנו אלא אחר קיום התנאי וכן במקדש על תנאי אינו רוצה שתתקדש לו אלא אחר קיום התנאי דוקא. אבל בענין שבינו לבינו כמו גבי עירוב וכה"ג שאין הדבר שייך כ"א מיני' ובי' בינו לבין עצמו אף שאין חפץ לעשות מעשה זו אלא על תנאי זה מ"מ מהכ"ת נאמר שלא יהיה קיום המעשה שעושה עכשיו אף כשיתקיים התנאי רק אחר קיום התנאי דלמה יהיה מעכב ע"י עצמו שהרי עושה המעשה עכשיו א"כ הוא חפץ בהמעשה זה ואע"פ שחפץ בהמעשה רק על תנאי זה הרי באמת התנה שלא יתקיים המעשה רק בקיום התנאי אבל מהכ"ת נאמר שאינו חפץ שיתקיים המעשה מעכשיו אפי' בקיום התנאי דדוקא בתנאי שבינו לחבירו שפיר י"ל שאינו רוצה להוציא המעשה כלל לחבירו מידו קודם קיום התנאי משא"כ ע"י עצמו לא שייך לומר הכי ולכן אף בתנאי דאם באו עכומ"ז וכן בתנאי דאם בא חכם וכו' דהעירוב הוא דבר ששייך רק לעצמו אמרינן שקונה לו עירובו ביהש"מ בעת שעושה המעשה ומניח העירוב. ויש ראיה לדבר לחילוק זה מדברי הריב"ש בתשו' סי' קצ"ה שחילק כעין זה בענין נדרים בין נדרים שאדם נודר בינו לבין עצמו ובין נודר או נותן מתנה לחבירו. דבדבר שבינו לבין עצמו הולכים אחר כוונתו ובנודר ונותן לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכין אחריו ואין הולכין בזה אחר אומדנא אא"כ היה אומדנא דמוכח כו' וכגון זה כ' הרמב"ן בפ' יש נוחלין דבנדר שנודר אדם בינו לבין עצמו לא בעינן תנאי כפול ולא שיהי' אפשר לקיימו ע"י השליח ושאר דקדוקי התנאים אע"ג דבעינן הכי בתנאים שבין אדם לחבירו דומיא דבני גד ובני ראובן עכ"ל הריב"ש. ולפ"ז נאמר ג"כ לענין תנאי אם. דבתנאי שבינו לחבירו הוא דאמרינן דאין קיום המעשה למפרע. אבל בתנאי שבינו לבינו שפיר י"ל דמעת המעשה מתקיים המעשה בקיום התנאי. דכיון שעושה מעשה זו עכשיו ודאי דעתו שתחול המעשה מעכשיו רק שהוא על תנאי פלוני וא"ש משנה זו דאם באו עכומ"ז אם בא חכם כו' גם ההיא דשני רמונים של טבל דאם ירדו גשמים יהי' זה תרומה על זה דחשבו מהרש"ל בדיני ברירה דאמרינן יש ברירה ע"ש בדיני ברירה שלו פ"ב סי' י"ז ודבריו לקוחים מדברי התוספות דעירובין (דל"ז ע"א) ד"ה ר' יוסי שכ' וז"ל והא דאמרינן בשמעתין הרי זה תרומה על זה אם ירדו גשמים כו' ה"נ לא הוי תרומה דפשיטא ליה דהוי תרומה היינו למאן דאית ליה ברירה קאמר עכ"ל. וענין ברירה היינו שהוברר למפרע לא מקיום התנאי ואילך דאילו מקיום התנאי ואילך א"צ לברירה כמ"ש הרשב"א בתולדות אדם סי' פ"ב. וקשה אף דיש ברירה הרי אמר תנאי דאם. ובתנאי דאם אין חל המעשה רק אחר קיום התנאי אף כשאין שייך חשש ברירה כמו בתנאי שבידו. ולפמ"ש א"ש דבתנאי שבינו לבין עצמו אפי' בתנאי דאם חל המעשה מעת המעשה רק כשמתקיים התנאי ולכן גם הר"ן והמגיד החולקי' על הרמב"ם גבי גט וס"ל דתצא כמ"ש הב"ש סי' קמ"ג סק"ב י"ל דהיינו משום דבגט ג"כ אע"ג דלא בעינן דעתה מ"מ א"א שיהי' נגמר הגירושין כ"א בקבלתה הגט הלכך ה"ל תנאי שבינו לחבירו ועוד שהוא ענין שבינו ובין זולתו שמגרש אשה זו ממנו ושתהא מותרת לכל אדם וכיון שאינו מרוצה בזה אלא בתנאי שפיר י"ל שאינו רוצה להתירה אלא לאחר קיום התנאי. משא"כ גבי עירוב שהוא דבר השייך בינו לבין עצמו למה יעכב ע"י עצמו שלא תחול המעשה אלא אחר קיום התנאי נהי דאינו רוצה בהמעשה אלא בתנאי מ"מ כשמתקיים התנאי תחול המעשה מעכשיו. מעתה בנ"ד גבי מיאון שהדבר תלוי בה בלבד שהרי ממאנת שלא בפניו ולא דמי כלל לגט שא"א לגרשה בלעדה. וגם לא שייך שהיא מתרת אותו רק שהענין שהיא מתרת את עצמה א"כ אף שמיאנה על תנאי ה"ל כמו תנאי שבינו לבין עצמו כמו תנאי דאם באו עכומ"ז מן המזרח כו' או אם בא חכם מן המזרח עירובי למזרח. אשר בקיום התנאי מתקיים המעשה למפרע משעת עשיית המעשה לא מקיום התנאי ואילך אלא שי"ל דבעינן עכ"פ הוכחה שרצונו שיתקיים המעשה מעכשיו וגם שהלשון יהיה מורה כן כההיא דאם באו עכומ"ז כו' עירובי למערב דמשמע עירובי שאני מניח עכשיו. מיהו ודאי גם כאן גבי המיאון י"ל דאיכא הוכחה דהא ודאי ידוע לה ג"כ שענין המיאון היינו רק מפני שהיא קטנה פחותה מי"ב שנה דמש"ה מהני המיאון שלה א"כ יש הוכחה דמעכשיו רצונה שיחול המיאון כו' דאל"כ שמא תגדיל בינתיים וכמו בקניית עירוב ביהש"מ. שוב אחר זמן רב ראיתי שי"ל ראי' מהמשנה בנדרים ס"פ הנודר מן הירק (דנ"ז ע"א) שאת נהנית לי עד הפסח אם הולכת את לבית אביך עד החג כו' לאחר הפסח בלא יחל דברו הרי שחל הנדר מעכשיו אף בתנאי דאם. והיינו כמש"ל בשם הריב"ש שכתב בשם הרמב"ן ואע"ג דשם פרק הנודר מן הירק הוא דבר שבינו ובין אשתו מ"מ רק בדידיה תליא שאוסר הנאתו עליה:
ואין לומר מאחר שידוע שקניית העירוב הוא ביהש"מ ה"ל סתמו כפירושו דכוונתו מעכשיו דהא גבי ה"ז גיטך אם מתי בגיטין ר"פ מי שאחזו נאמר ג"כ הרי ידוע דאין גט לאחר מיתה וע"כ מהיום קאמר ואעפ"כ לא אמרי' הכי כ"א גבי זמנו של שטר מוכיח עליו אמרינן כן ס"פ יש נוחלין לפ"ד ר' יוסי ואין לומר דה"נ מעשיו מוכיחים כן שמתכוין שיקנה עירובו בין השמשות מאחר שמניח העירוב ביהש"מ דא"כ גבי גט וקדושין נמי נימא הכי מדנותן הגט והקדושין עכשיו ש"מ דמעכשיו קאמר א"ו זה אינו. ולכן לכאורה צריך לחלק בענין אחר דהא דאמרינן בגמרא ופוסקים שבתנאי דאם אין המעשה מתקיים בקיום התנאי למפרע כ"א מעת קיום התנאי ואילך זהו רק בתנאי שאדם מתנה עם חבירו כמו בגיטין וקדושין וכן בכותב נכסיו לבנו כנ"ל דשם שפיר שייך לומר שמעכב מעשה זה שעושה לחבירו עד קיום התנאי דמאחר שאנו רואים שאינו חפץ ליתן ולעשות ענין זה לחבירו אלא על תנאי זה א"כ אנו אומרים שאין שום קיום המעשה אלא אחר קיום התנאי. כי אינו רוצה להוציא מידו הענין לחבירו אלא אחר קיום התנאי שאינו רוצה שתתגרש האשה ממנו אלא אחר קיום התנאי וכן במקדש על תנאי אינו רוצה שתתקדש לו אלא אחר קיום התנאי דוקא. אבל בענין שבינו לבינו כמו גבי עירוב וכה"ג שאין הדבר שייך כ"א מיני' ובי' בינו לבין עצמו אף שאין חפץ לעשות מעשה זו אלא על תנאי זה מ"מ מהכ"ת נאמר שלא יהיה קיום המעשה שעושה עכשיו אף כשיתקיים התנאי רק אחר קיום התנאי דלמה יהיה מעכב ע"י עצמו שהרי עושה המעשה עכשיו א"כ הוא חפץ בהמעשה זה ואע"פ שחפץ בהמעשה רק על תנאי זה הרי באמת התנה שלא יתקיים המעשה רק בקיום התנאי אבל מהכ"ת נאמר שאינו חפץ שיתקיים המעשה מעכשיו אפי' בקיום התנאי דדוקא בתנאי שבינו לחבירו שפיר י"ל שאינו רוצה להוציא המעשה כלל לחבירו מידו קודם קיום התנאי משא"כ ע"י עצמו לא שייך לומר הכי ולכן אף בתנאי דאם באו עכומ"ז וכן בתנאי דאם בא חכם וכו' דהעירוב הוא דבר ששייך רק לעצמו אמרינן שקונה לו עירובו ביהש"מ בעת שעושה המעשה ומניח העירוב. ויש ראיה לדבר לחילוק זה מדברי הריב"ש בתשו' סי' קצ"ה שחילק כעין זה בענין נדרים בין נדרים שאדם נודר בינו לבין עצמו ובין נודר או נותן מתנה לחבירו. דבדבר שבינו לבין עצמו הולכים אחר כוונתו ובנודר ונותן לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכין אחריו ואין הולכין בזה אחר אומדנא אא"כ היה אומדנא דמוכח כו' וכגון זה כ' הרמב"ן בפ' יש נוחלין דבנדר שנודר אדם בינו לבין עצמו לא בעינן תנאי כפול ולא שיהי' אפשר לקיימו ע"י השליח ושאר דקדוקי התנאים אע"ג דבעינן הכי בתנאים שבין אדם לחבירו דומיא דבני גד ובני ראובן עכ"ל הריב"ש. ולפ"ז נאמר ג"כ לענין תנאי אם. דבתנאי שבינו לחבירו הוא דאמרינן דאין קיום המעשה למפרע. אבל בתנאי שבינו לבינו שפיר י"ל דמעת המעשה מתקיים המעשה בקיום התנאי. דכיון שעושה מעשה זו עכשיו ודאי דעתו שתחול המעשה מעכשיו רק שהוא על תנאי פלוני וא"ש משנה זו דאם באו עכומ"ז אם בא חכם כו' גם ההיא דשני רמונים של טבל דאם ירדו גשמים יהי' זה תרומה על זה דחשבו מהרש"ל בדיני ברירה דאמרינן יש ברירה ע"ש בדיני ברירה שלו פ"ב סי' י"ז ודבריו לקוחים מדברי התוספות דעירובין (דל"ז ע"א) ד"ה ר' יוסי שכ' וז"ל והא דאמרינן בשמעתין הרי זה תרומה על זה אם ירדו גשמים כו' ה"נ לא הוי תרומה דפשיטא ליה דהוי תרומה היינו למאן דאית ליה ברירה קאמר עכ"ל. וענין ברירה היינו שהוברר למפרע לא מקיום התנאי ואילך דאילו מקיום התנאי ואילך א"צ לברירה כמ"ש הרשב"א בתולדות אדם סי' פ"ב. וקשה אף דיש ברירה הרי אמר תנאי דאם. ובתנאי דאם אין חל המעשה רק אחר קיום התנאי אף כשאין שייך חשש ברירה כמו בתנאי שבידו. ולפמ"ש א"ש דבתנאי שבינו לבין עצמו אפי' בתנאי דאם חל המעשה מעת המעשה רק כשמתקיים התנאי ולכן גם הר"ן והמגיד החולקי' על הרמב"ם גבי גט וס"ל דתצא כמ"ש הב"ש סי' קמ"ג סק"ב י"ל דהיינו משום דבגט ג"כ אע"ג דלא בעינן דעתה מ"מ א"א שיהי' נגמר הגירושין כ"א בקבלתה הגט הלכך ה"ל תנאי שבינו לחבירו ועוד שהוא ענין שבינו ובין זולתו שמגרש אשה זו ממנו ושתהא מותרת לכל אדם וכיון שאינו מרוצה בזה אלא בתנאי שפיר י"ל שאינו רוצה להתירה אלא לאחר קיום התנאי. משא"כ גבי עירוב שהוא דבר השייך בינו לבין עצמו למה יעכב ע"י עצמו שלא תחול המעשה אלא אחר קיום התנאי נהי דאינו רוצה בהמעשה אלא בתנאי מ"מ כשמתקיים התנאי תחול המעשה מעכשיו. מעתה בנ"ד גבי מיאון שהדבר תלוי בה בלבד שהרי ממאנת שלא בפניו ולא דמי כלל לגט שא"א לגרשה בלעדה. וגם לא שייך שהיא מתרת אותו רק שהענין שהיא מתרת את עצמה א"כ אף שמיאנה על תנאי ה"ל כמו תנאי שבינו לבין עצמו כמו תנאי דאם באו עכומ"ז מן המזרח כו' או אם בא חכם מן המזרח עירובי למזרח. אשר בקיום התנאי מתקיים המעשה למפרע משעת עשיית המעשה לא מקיום התנאי ואילך אלא שי"ל דבעינן עכ"פ הוכחה שרצונו שיתקיים המעשה מעכשיו וגם שהלשון יהיה מורה כן כההיא דאם באו עכומ"ז כו' עירובי למערב דמשמע עירובי שאני מניח עכשיו. מיהו ודאי גם כאן גבי המיאון י"ל דאיכא הוכחה דהא ודאי ידוע לה ג"כ שענין המיאון היינו רק מפני שהיא קטנה פחותה מי"ב שנה דמש"ה מהני המיאון שלה א"כ יש הוכחה דמעכשיו רצונה שיחול המיאון כו' דאל"כ שמא תגדיל בינתיים וכמו בקניית עירוב ביהש"מ. שוב אחר זמן רב ראיתי שי"ל ראי' מהמשנה בנדרים ס"פ הנודר מן הירק (דנ"ז ע"א) שאת נהנית לי עד הפסח אם הולכת את לבית אביך עד החג כו' לאחר הפסח בלא יחל דברו הרי שחל הנדר מעכשיו אף בתנאי דאם. והיינו כמש"ל בשם הריב"ש שכתב בשם הרמב"ן ואע"ג דשם פרק הנודר מן הירק הוא דבר שבינו ובין אשתו מ"מ רק בדידיה תליא שאוסר הנאתו עליה:
טזקיצור. ולכן צ"ל דהדקדוק שבתנאי דאם. אין המעשה חל מעכשיו זהו רק בתנאי שאדם מתנה עם חבירו וכן בגיטין וקדושין. אבל בענין דבר שבינו לבין עצמו גם בתנאי דאם. משמע שמתקיים המעשה מעכשיו רק שהוא אם יתקיים התנאי וכ"מ בהמשנה ס"פ הנודר מן הירק:
יזז
ולענין חליצה פסולה אם צריכה לחזור אחר כל האחין. הנה התוספות פ' ד' אחין (דכ"ו ע"ב) ד"ה וחליצה פסולה. כ' אלא נראה לר"י דלא חשיבא חליצה פסולה אלא אחות זקוקתו כו' דבכולהו קלישא זיקה כו' ע"ש. אך בנ"ד ג"כ י"ל דקלישא זיקה מחמת המיאון וא"כ ה"ל ח"פ. אמנם באמת כשיעויין בגמ' ופוסקים נראה דכולם ס"ל דבנ"ד א"צ לחזור על כל האחין דהרי"ף כ' ופסקו רבוותא כשמואל וכ' הנ"י ואע"ג דבעלמא הלכתא כרב שאני הכא כו' הרי פי' דלא קיי"ל כרב בדין ח"פ צריכה לחזור על כל האחין ומשמע דס"ל כשינוייא בתרא אליבא דשמואל דלמפטר נפשה פטרה בחליצה גרוע אפי' תוכל לחלוץ חליצה טובה מהאח השני והרא"ש שפסק כשינוייא קמא מ"מ כשחליצת ב' האחים שוה לשינוייא קמא ג"כ א"צ אליבא דשמואל לחלוץ רק מא' מהן דהיינו מ"ש שהאמצעית חולצת מאחד משני האחין והרא"ש פסק ג"כ כשמואל משום דר' יוחנן סבר כשמואל. רק הרמב"ן מחמיר לומר דקיי"ל כרב לומר דח"פ צריכה לחזור אחר כל האחין אפילו חליצת ב' האחין הוא שוה ואפילו למפטר נפשה וכ"ד הרמ"ה וע"ש בחי' הרמב"ן דמודה דר' יוחנן סבר כשמואל רק מפני שלא אמר זה בפירוש רק מוכח כן ע"כ פסק כרב וזה דוחק קצת ולכן הריטב"א תלמידו והנ"י העומדי' תמיד בשטת הרמב"ן כאן נטו מזה. ולכן מאחר שהרי"ף לפ"ד הנ"י והרא"ש בשם התוספות פוסקים כשמואל וכן הרמב"ם והראב"ד והרשב"א בחידושיו שם והריטב"א כולם ס"ל דהלכה כשמואל בזה אין לנו להחמיר בדרבנן כ"כ בשגם שי"ל דהכא הרמב"ן ג"כ מודה כיון דעיקר הזיקה נמשך מקדושין דרבנן וגם אפשר המיאון ביטל הקדושין. ונהי דאין אנו סומכין על המיאון. מ"מ אין להחמיר כ"כ לחזור אחר כל האחין:
ולענין חליצה פסולה אם צריכה לחזור אחר כל האחין. הנה התוספות פ' ד' אחין (דכ"ו ע"ב) ד"ה וחליצה פסולה. כ' אלא נראה לר"י דלא חשיבא חליצה פסולה אלא אחות זקוקתו כו' דבכולהו קלישא זיקה כו' ע"ש. אך בנ"ד ג"כ י"ל דקלישא זיקה מחמת המיאון וא"כ ה"ל ח"פ. אמנם באמת כשיעויין בגמ' ופוסקים נראה דכולם ס"ל דבנ"ד א"צ לחזור על כל האחין דהרי"ף כ' ופסקו רבוותא כשמואל וכ' הנ"י ואע"ג דבעלמא הלכתא כרב שאני הכא כו' הרי פי' דלא קיי"ל כרב בדין ח"פ צריכה לחזור על כל האחין ומשמע דס"ל כשינוייא בתרא אליבא דשמואל דלמפטר נפשה פטרה בחליצה גרוע אפי' תוכל לחלוץ חליצה טובה מהאח השני והרא"ש שפסק כשינוייא קמא מ"מ כשחליצת ב' האחים שוה לשינוייא קמא ג"כ א"צ אליבא דשמואל לחלוץ רק מא' מהן דהיינו מ"ש שהאמצעית חולצת מאחד משני האחין והרא"ש פסק ג"כ כשמואל משום דר' יוחנן סבר כשמואל. רק הרמב"ן מחמיר לומר דקיי"ל כרב לומר דח"פ צריכה לחזור אחר כל האחין אפילו חליצת ב' האחין הוא שוה ואפילו למפטר נפשה וכ"ד הרמ"ה וע"ש בחי' הרמב"ן דמודה דר' יוחנן סבר כשמואל רק מפני שלא אמר זה בפירוש רק מוכח כן ע"כ פסק כרב וזה דוחק קצת ולכן הריטב"א תלמידו והנ"י העומדי' תמיד בשטת הרמב"ן כאן נטו מזה. ולכן מאחר שהרי"ף לפ"ד הנ"י והרא"ש בשם התוספות פוסקים כשמואל וכן הרמב"ם והראב"ד והרשב"א בחידושיו שם והריטב"א כולם ס"ל דהלכה כשמואל בזה אין לנו להחמיר בדרבנן כ"כ בשגם שי"ל דהכא הרמב"ן ג"כ מודה כיון דעיקר הזיקה נמשך מקדושין דרבנן וגם אפשר המיאון ביטל הקדושין. ונהי דאין אנו סומכין על המיאון. מ"מ אין להחמיר כ"כ לחזור אחר כל האחין: