Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·
אסימן שלז
<בין כסא לעשור ה' ייטיב הגמ"ח לכבוד אהו' ידידי הרב המופלג החריף ובקי וכו' כש"ת מהו' מרדכי נ"י מ"צ דק"ק איהומען:
<בין כסא לעשור ה' ייטיב הגמ"ח לכבוד אהו' ידידי הרב המופלג החריף ובקי וכו' כש"ת מהו' מרדכי נ"י מ"צ דק"ק איהומען:
בע"ד העגונה ששלח לי כת"ר תשובתו באריכות שפתח פיתחא להתירה להנשא. הנה מתחלה אעתיק כל הגב"ע ששלח לי כת"ר. וז"ל:
גבמותב תלתא כחדא הוינא ובא לפנינו ר' משה במהו' זעליג מכפר בעלילוהם הסמוך לק"ק הארידישץ. והעיד לפנינו בתו"ע אחר האיום כד"ת. איך שבא אצל נהר גדול ערך פרסה סמוך לק"ק מיר וסיפרו לו שנטבע יהודי ביום א' העבר ונמצא ביום ג' בבוקר ואין מכיר אותו. אך אומרים שהוא מסביבות הארדישץ. והאיש הנ"ל אמר אלך ואראנו. אולי אכיר אותו. והעד הנ"ל הי' ביום ג' הנ"ל אחר חצות היום. אז הלך לראות את הנטבע אצל הגשר ולא הכיר אותו כי הי' קצת נפח בפניו ובחוטם והלך משם אל הקרעצים הסמוך לנהר הנ"ל ותיכף בבואו אל הקרעצים ראה את הבגדים של הנטבע שמצאו אותם אצל הנהר, כי נכרי א' מכפר הנ"ל ראה איך שנכנס יהודי עם שני נכרים בתוך הנהר. והנכרים כאשר ראו שנטבע היהודי הלכו להם בחיש מהר ומצאו הבגדים והודיעו לקרעצים שדר בה יהודי. והנה תיכף כשראה העד הנ"ל את כובע והשינעל. ענה ואמר אני יודע מי הוא הנטבע כי זה שני שבועות אשר דברתי עמו והסתכלתי היטב בהכובע שלו שהי' קצת משונה משאר כובעים. ואח"כ הלך עוד אל הנטבע וראה אותו והכיר אותו בגופו ובזקן ובפאת ראשו בט"ע. וחקרנו את העד אולי בדדמי מחמת הכובע. והשיב לא כי באמת הכרתי אותו אח"כ אף בלתי כובע. וכאשר הוליכו את הנטבע לק"ק מיר נתן העד צעטיל בח"י לק"ק הנ"ל שהוא מכיר אותו כי לא הי' לו פנאי ליסע לק"ק מיר בעצמו. זהו תורף העדות שהעיד לפנינו בתו"ע כד"ת וגם העד הנ"ל הודיע לבית אביו של הנטבע הסמוכים להאראדישץ. ונהגו אבילות רח"ל. אך אנחנו לא הנחנו את אשתו של הנטבע הדרה פה שתנהג אבילות עד יבא הדבר לפני גדולי זמנינו ה' יאריך ימיהם. והנטבע הנ"ל לא הי' עם אשתו זה כמה שנים רק אצל אביו הנ"ל והעד הנ"ל בחזקת כשרות סביבותינו. ומה שהעיד לפנינו העד הנ"ל בתו"ע כאשר היינו במותב תלתא כחדא כתבנו וחתמנו יום ב' ר"ח מנחם אב. שנת תר"א לפ"ק. פה ק"ק לעכוויטץ:
דנאום אליעזר זוסמאן בלא"א מהו' ידידי' ליפמן חונה פה ק"ק לעכוויץ. ונאום אליעזר ליפמן בלא"א מהו' אברהם זצללה"ה. ונאום יעקב בלא"א מהו' יצחק ז"ל. באתי להודיע שהכרזנו כמה פעמים בבית המד"ר ובבה"כ. אם לא נשמע על איש אחד שנאבד במים. ובאו כולם וענו בפה אחד שלא נשמע על איש אחר רק שנשמע על בן ר' אברהם שלעוויצער הדר במחנינו והוא בעל האשה העגונה הדרה במחניכם עליו נשמע שנטבע במים קלא דלא פסיק וגם אני הח"מ ידעתי שתומ"י שיצא הקול באו לפני כמה אנשים ורצו להגיד בת"ע שהכירו אותו אחר כמה שעות שנלקח מן המים שהביטו בו בכל גופו ואחרי עיון היטב הכירו אותו רק בתחלה הי' קשה להם להכיר מחמת שנתפח גם הכירו אותו בכובע שהיתה משונה. אך לא רציתי להכניס א"ע בד"ז. תוכן הדבר שמאז ועד עתה לא נשמע כזאת על אחר רק על בן ר' אברהם הנ"ל ומחמת יומא דשוקא וטרדת הזמן קצרתי:
הק' צבי הירש בא"א המנוח מוה' שרגא חונה פק"ק הארדישץ:
וגופא דעובדא הכי הוה. איש אחד הלך עם שני נכרים מק"ק הארידשץ לק"ק מיר. כמו פרסה קודם מקום הטביעה שמע בעה"ב. איך שאיש אחד אמר לו בזה"ל. הארדישצער וואו אהין גייסט דו. והשיב לק"ק מיר. ואח"כ בא למקום הטביעה וירדו שלשה הנ"ל לרחוץ בתוך היאור ונטבע היהודי ונכרים מאותו כפר ראו מרחוק שנטבע אחד והודיעו לקרעצים. ולקח הבעה"ב הבגדים מעל שפת הנהר ובתוך ג' ימים נמצא הנטבע ואחר ג' שעות אחר עלייתו מהמים בא לשם אחד מסביבות הארדישץ וראה את הנטבע על שפת הנהר. ואמר שאינו מכיר אותו. ואח"כ הלך לקרעצים וראה הכובע ושארי בגדים של הנטבע ענה ואמר אני יודע מי הוא זה כי אני ראיתי אותו קודם ב' שבועות בזה הכובע שהיא משונה משאר כובעים. ואח"כ הלך עוד הפעם לראות את הנטבע והכיר אותו כי הוא זה וחקרתי אותו. אולי הוא אומר בדדמי מחמת הכובע והשיב לו שבאמת הכיר אותו כעת אף שהי' תפח קצת. וגם זה ידוע שאמר בכפר הראשון שהוא אינו עם אשתו זה ששה שנים. וגם קצת בגדיו הכירו בביתו של הנטבע ע"כ:
זעוד דרשתי מפי ידידי הרב המובהק מו"ה זוסמן מלעכוויץ בעת היותו בהלוסק וזה שאמר לי:
חא) אמר לי שממקום רחוק ודאי לא בא המת שנמצא בשפת הנהר מחמת שיש בנהר עקולי ופשורי. היינו שיש בנהר למעלה ולמטה ממקום הטביעה הרעבליעש אשר א"א להמת לעבור שם ממקום רחוק למקום הטביעה:
טב) שנמצא במקום שנטבע היינו שאין ספק רק בערך יוד אמות למעלה או למטה:
יג) על דבר ההכרזה אף שהיא שלא כהוגן. מ"מ זה ידוע שלא נשמע שם שנאבד אחר:
יאד)< שבמלון שקודם מקום הטביעה שאל מקום שיכול לרחוץ עכ"ל הגב"ע עם דברי כת"ר:
יבא
הנה לשון הרב דלעכוויץ. גופא דעובדא הכי הוה איש א' הלך עם שני הנכרים מק"ק הארדישץ כו'. וירדו שלשה הנ"ל לרחוץ בתוך היאור ונטבע היהודי. ולכאורה מלשון שלשה הנ"ל משמע שידוע ברור שהן הן אותו היהודי ושני הנכרים שיצאו מהראדישץ. וא"כ הוא הי' כאן עדות גמורה שהנטבע הוא בעל אשה זו. שהרי היהודי שהלך עם שני הנכרים מק"ק הארדישץ הוא בעל אשה זו כמ"ש הרב דאיהומען בתשובתו (אות ל"ד) וז"ל. בנ"ד שכתוב בגביות עדות שהוא הלך עם ב' הנכרים להראדישץ עכ"ל. ואם כן אם שני הנכרים אמרו שהוא הנטבע יש כאן עדות גמורה. ולמה זה האריך הרב הנזכר בתשובתו להוכיח על ידי סימנים שהנטבע הוא אותו שהי' במלון שכמו פרסה קודם הטביעה. כמבואר בתשובתו (אות ל"ו ול"ז). הלא יש כאן הגדת הנכרים על עדיפא מזו ואם מפני שהן אמרו כן ע"י שאלה. ע"ז הי' אפשר לדון דנד"ד שידוע בלא"ה ראיות ע"ז ה"ל כשאלה דפונדקית דכיון דחזיתנהו בכתה. אע"כ צ"ל שמ"ש הרב דלעכוויץ שלשה הנ"ל אינו בדקדוק. כ"א כוונתו רק שידוע שאיש יהודי עם שני הנכרים שהיו מהלכין בדרך הנ"ל ירדו לרחוץ בנהר. ותולה דהן הן היהודי עם שני נכרים שיצא מהארדישץ לק"ק מיר מחמת ההוכחות ע"ד שכתב הרב דאיהומען. אך לפי מה שכתב בתוך תשובת הרב דאיהומען (אות מ"ם) שאותן שני נכרים הנ"ל ישבו בתפיסה בק"ק מיר עבור זה. א"כ הי' יכול להתברר מק"ק מיר שמסתמא הודו שם השני נכרים וסיפרו שזה היהודי הוא אותו שיצא עמהם מק"ק הארדישץ. רק שמסתמא התנצלו א"ע שאינן חייבים במה שלא הצילהו. וא"כ הי' זה צד גדול להתיר האשה יותר מכל צדדי ההיתר שיש בזה אם יבורר בהארדישץ שזה היהודי שיצא עם שני הנכרים הנזכרים הוא בעל אשה זו. דעכ"פ יהי' ידוע ברור שנטבע. ונניח הדבר כיון שלא נזכר צד היתר זה בתשובת הרב דאיהומען על כן לא נדון ע"ז כ"א רק על דרך שיש אומדנות והוכחות לבד דבעל אשה זו הוא הנטבע ולא עדות ברורה רק שבצירוף הכרת הבגדים של הנטבע שעל שפת הנהר שהוכרו בט"ע שהן של בעל אשה זו. היינו הכרת הכובע שהכיר העד ושאר בגדים שהוכרו בבית אביו. הנה כיון שבהרבה כלים י"א דלא חיישינן לשאלה. וכיון שבלאו הכרת הבגדים יש הוכחות רבות שבעל אשה זו הוא הנטבע כמו שהאריך הרב דאיהומען שמוכח טובא שהנטבע הוא ההראדישצער שהי' עם שני הנכרים במלון שקודם מקום הטביעה כמו פרסה כו' ע"י סימן מנין כי נכרי אחד ראה איך שנכנס יהודי עם שני הנכרים בנהר. כמבואר במותב תלתא כו' ונטבע היהודי. וגם ע"י סימן ששאל במלון שקודם מקום הטביעה באיזה מקום יכול לרחוץ השיבו לו שבדרך הילוכו יש נהר. א"כ כיון שהי' דעתו לרחוץ בנהר הנ"ל מסתמא יש לתלות שכן עשה. עי' תשובת הר"ן (סי' ל"ג). שסמך על מה שאמר שישנה שמו לומר דשינוי השם ה"ל סימן העשוי להשתנות כו'. ואע"ג דאמרינן (בשבועות פרק ז' דף מ"ו סו' ע"א). עביד אינש דגזים ולא עביד. הנה פי' רש"י דגזים דבר גוזמא ושגעון ע"כ אמרינן דלא עביד. אבל דבר זה שאינו גוזמא כלל שפיר י"ל דעביד מה שאמר וה"ל כמו שני סימנים. שהנטבע הוא היהודי ההראדישצער שהלך מהראדישץ לק"ק מיר. היינו סימן דמנין יהודי עם שני נכרים שהלכו בדרך הנ"ל ההולך מהמלון לק"ק מיר. וסימן שידוע שהי' דעתו לרחוץ בנהר הנ"ל. וכיון שכבר חפשו בהראדישץ הסמוך למיר אם נאבד אחר חוץ מבעלה של זו ולא נשמע. א"כ יש לדון שבעלה הוא ההראדישצער שהי' במלון הנ"ל. וגם מסתמא יכול להתברר בהראדישץ שבעלה של זו הלך עם שני הנכרים משם לק"ק מיר כאשר תופס בפשיטות הרב דאיהומען בתשובתו. ועוד שאמר במלון הנ"ל שהוא אינו עם אשתו זה ששה שנים כמ"ש במכתב הרב דלעכוויץ והרב הנ"ל בתשובתו (אות ל"ג) כ' דסימן זה טוב מאד. א"כ מסתמא ידוע שהוא כן בבעל אשה זו. ואף שיש עוד עיירות הנקראים הראדישץ כמ"ש הרב הנ"ל שאצל קרימינצוק יש עיר אחת הנקראת כן. וכמו כן סמוך לקהילתינו לובאוויץ יש עיר הנקראת הראדישץ עכ"ז כאן מוכח ודאי כשקראו הראדישצער שנתכוין על הראדישץ הידוע להם וכמ"ש כה"ג בתשוב' מהרי"ט חלק אה"ע סי' כ"ג הובא בק"ע סעיף ש"ע.ועי' בגמרא דכתובות פרק הכותב (דפ"ה ע"ב). גבי נכסי לטוביה כו' שודא דדייני כו'. ובודאי כאן הדעת נותן לכל שלא נתכוונו להראדישץ הרחוק מאתם מאד ואינו ידוע ומפורסם שם כלל. ומה גם דיש סימנים דהוא הראדישץ הנ"ל כמ"ש הרב כיון שידוע שיצא מהראדישץ עם שני נכרים זהו שאינו עם אשתו זה ששה שנים. ומ"מ לא נעמיד יסוד על כל זה להחשיב כאלו ידוע שזהו בעלה של זו רק יש להחשיב זה להוכחה לבד. כדי לצרף זה עכ"פ לענין שלא נחוש לשאלה על הכובע והבגדים שהוכרו בטב"ע. דבדאיכא הוכחות טובות שלא השאיל ומה גם שהשאילה היא שאילת כמה בגדים יש לסמוך שאין לחוש לשאלה דומיא דכלים דלא מושלי כיס ארנקי וטבעת:
הנה לשון הרב דלעכוויץ. גופא דעובדא הכי הוה איש א' הלך עם שני הנכרים מק"ק הארדישץ כו'. וירדו שלשה הנ"ל לרחוץ בתוך היאור ונטבע היהודי. ולכאורה מלשון שלשה הנ"ל משמע שידוע ברור שהן הן אותו היהודי ושני הנכרים שיצאו מהראדישץ. וא"כ הוא הי' כאן עדות גמורה שהנטבע הוא בעל אשה זו. שהרי היהודי שהלך עם שני הנכרים מק"ק הארדישץ הוא בעל אשה זו כמ"ש הרב דאיהומען בתשובתו (אות ל"ד) וז"ל. בנ"ד שכתוב בגביות עדות שהוא הלך עם ב' הנכרים להראדישץ עכ"ל. ואם כן אם שני הנכרים אמרו שהוא הנטבע יש כאן עדות גמורה. ולמה זה האריך הרב הנזכר בתשובתו להוכיח על ידי סימנים שהנטבע הוא אותו שהי' במלון שכמו פרסה קודם הטביעה. כמבואר בתשובתו (אות ל"ו ול"ז). הלא יש כאן הגדת הנכרים על עדיפא מזו ואם מפני שהן אמרו כן ע"י שאלה. ע"ז הי' אפשר לדון דנד"ד שידוע בלא"ה ראיות ע"ז ה"ל כשאלה דפונדקית דכיון דחזיתנהו בכתה. אע"כ צ"ל שמ"ש הרב דלעכוויץ שלשה הנ"ל אינו בדקדוק. כ"א כוונתו רק שידוע שאיש יהודי עם שני הנכרים שהיו מהלכין בדרך הנ"ל ירדו לרחוץ בנהר. ותולה דהן הן היהודי עם שני נכרים שיצא מהארדישץ לק"ק מיר מחמת ההוכחות ע"ד שכתב הרב דאיהומען. אך לפי מה שכתב בתוך תשובת הרב דאיהומען (אות מ"ם) שאותן שני נכרים הנ"ל ישבו בתפיסה בק"ק מיר עבור זה. א"כ הי' יכול להתברר מק"ק מיר שמסתמא הודו שם השני נכרים וסיפרו שזה היהודי הוא אותו שיצא עמהם מק"ק הארדישץ. רק שמסתמא התנצלו א"ע שאינן חייבים במה שלא הצילהו. וא"כ הי' זה צד גדול להתיר האשה יותר מכל צדדי ההיתר שיש בזה אם יבורר בהארדישץ שזה היהודי שיצא עם שני הנכרים הנזכרים הוא בעל אשה זו. דעכ"פ יהי' ידוע ברור שנטבע. ונניח הדבר כיון שלא נזכר צד היתר זה בתשובת הרב דאיהומען על כן לא נדון ע"ז כ"א רק על דרך שיש אומדנות והוכחות לבד דבעל אשה זו הוא הנטבע ולא עדות ברורה רק שבצירוף הכרת הבגדים של הנטבע שעל שפת הנהר שהוכרו בט"ע שהן של בעל אשה זו. היינו הכרת הכובע שהכיר העד ושאר בגדים שהוכרו בבית אביו. הנה כיון שבהרבה כלים י"א דלא חיישינן לשאלה. וכיון שבלאו הכרת הבגדים יש הוכחות רבות שבעל אשה זו הוא הנטבע כמו שהאריך הרב דאיהומען שמוכח טובא שהנטבע הוא ההראדישצער שהי' עם שני הנכרים במלון שקודם מקום הטביעה כמו פרסה כו' ע"י סימן מנין כי נכרי אחד ראה איך שנכנס יהודי עם שני הנכרים בנהר. כמבואר במותב תלתא כו' ונטבע היהודי. וגם ע"י סימן ששאל במלון שקודם מקום הטביעה באיזה מקום יכול לרחוץ השיבו לו שבדרך הילוכו יש נהר. א"כ כיון שהי' דעתו לרחוץ בנהר הנ"ל מסתמא יש לתלות שכן עשה. עי' תשובת הר"ן (סי' ל"ג). שסמך על מה שאמר שישנה שמו לומר דשינוי השם ה"ל סימן העשוי להשתנות כו'. ואע"ג דאמרינן (בשבועות פרק ז' דף מ"ו סו' ע"א). עביד אינש דגזים ולא עביד. הנה פי' רש"י דגזים דבר גוזמא ושגעון ע"כ אמרינן דלא עביד. אבל דבר זה שאינו גוזמא כלל שפיר י"ל דעביד מה שאמר וה"ל כמו שני סימנים. שהנטבע הוא היהודי ההראדישצער שהלך מהראדישץ לק"ק מיר. היינו סימן דמנין יהודי עם שני נכרים שהלכו בדרך הנ"ל ההולך מהמלון לק"ק מיר. וסימן שידוע שהי' דעתו לרחוץ בנהר הנ"ל. וכיון שכבר חפשו בהראדישץ הסמוך למיר אם נאבד אחר חוץ מבעלה של זו ולא נשמע. א"כ יש לדון שבעלה הוא ההראדישצער שהי' במלון הנ"ל. וגם מסתמא יכול להתברר בהראדישץ שבעלה של זו הלך עם שני הנכרים משם לק"ק מיר כאשר תופס בפשיטות הרב דאיהומען בתשובתו. ועוד שאמר במלון הנ"ל שהוא אינו עם אשתו זה ששה שנים כמ"ש במכתב הרב דלעכוויץ והרב הנ"ל בתשובתו (אות ל"ג) כ' דסימן זה טוב מאד. א"כ מסתמא ידוע שהוא כן בבעל אשה זו. ואף שיש עוד עיירות הנקראים הראדישץ כמ"ש הרב הנ"ל שאצל קרימינצוק יש עיר אחת הנקראת כן. וכמו כן סמוך לקהילתינו לובאוויץ יש עיר הנקראת הראדישץ עכ"ז כאן מוכח ודאי כשקראו הראדישצער שנתכוין על הראדישץ הידוע להם וכמ"ש כה"ג בתשוב' מהרי"ט חלק אה"ע סי' כ"ג הובא בק"ע סעיף ש"ע.ועי' בגמרא דכתובות פרק הכותב (דפ"ה ע"ב). גבי נכסי לטוביה כו' שודא דדייני כו'. ובודאי כאן הדעת נותן לכל שלא נתכוונו להראדישץ הרחוק מאתם מאד ואינו ידוע ומפורסם שם כלל. ומה גם דיש סימנים דהוא הראדישץ הנ"ל כמ"ש הרב כיון שידוע שיצא מהראדישץ עם שני נכרים זהו שאינו עם אשתו זה ששה שנים. ומ"מ לא נעמיד יסוד על כל זה להחשיב כאלו ידוע שזהו בעלה של זו רק יש להחשיב זה להוכחה לבד. כדי לצרף זה עכ"פ לענין שלא נחוש לשאלה על הכובע והבגדים שהוכרו בטב"ע. דבדאיכא הוכחות טובות שלא השאיל ומה גם שהשאילה היא שאילת כמה בגדים יש לסמוך שאין לחוש לשאלה דומיא דכלים דלא מושלי כיס ארנקי וטבעת:
יגב
אך אעפ"כ הנה לא שהו עליו עד כדי שת"נ ולפ"ד רוב הפוסקים והטוש"ע היא עדיין ספק א"א מדאוריי' אך ע"ז י"ל כיון שנמצא הנטבע במקום מהנהר שנטבע בעלה של זו רק רחוק עשר אמות ממקום הטביעה והנהר יש לו גרעבליעש שאי אפשר שיבוא לשם נטבע מרחוק. א"כ י"ל דבכה"ג כיון שעכ"פ נודע שנטבע שם האיש הזה ולא עלה יש לומר דאמרינן שזהו שאבד ונטבע כאן זהו שנמצא ולא להתירה לגמרי עי"ז כ"א לומר דה"ל מדאוריית' בחזקת היתר כאלו שהו עליו במשאל"ס עד כדי שת"נ. וקודם כל נתחיל במ"ש בתשו' שב יעקב חאה"ע סוף סי' י"א וז"ל. גם העיקר הגדול שיש לסמוך עליו להתיר מה שהביא נמי כת"ר מתשו' מבי"ט הא דנאבד יהודי בדרך שהלך ממקום פלוני למקום א'. ולפע"ד נראה קצת ראי' לזה מהש"ס דפסחים שדה שנאבד בה קבר הנכנס לתוכה טמא. נמצא בה קבר הנכנס לתוכה טהור. שאני אומר קבר שאבד הוא קבר שנמצא דברי רבי רשב"ג אומר תיבדק כל השדה כולה כו'. וידוע דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו כו'. ואין לחלק ולומר דהתם עכ"פ ודאי הקבר באותה שדה. משא"כ בנ"ד אף דנאבד באותו דרך עכ"פ לאו ברור הוא שנהרג באותו הדרך עכ"פ יכול להיות שהלך לעלמא. אבל זה אינו הלא רבי ס"ל אפי' נמצא מיד בהתחלת השדה בצד א' אינו צריך לבדוק יותר בהשדה אף דהאי אינו ודאי שנקבר בחלק זה מן השדה כו' עכ"ל. ותי' זה דוחק גדול דעכ"פ בשדה זה הקבר. ובודאי יש לחלק בין זה לאבידת האיש דחיישי' דילמא אזיל לעלמא וכמבואר להדיא מדברי התוס' פ"ק דב"מ (דף י"ח ע"ב) סד"ה נפק וכמ"ש בתשו' אחת ע"ז שחילקו כה"ג ממש בין גט דל"ח לשני יב"ש כיון דידעינן שבודאי אבד הגט כו'. משא"כ במיתה חיישינן לתרי יצחק. כיון די"ל דאזיל לעלמא כו'. ואף לרבא דלא חיישינן לתרי יצחק היינו עכ"פ שידוע שמו ושם אביו אז אמרינן שזהו המת הוא אותו הנאבד ומיירי נמי כשידוע שהלך בדרך זה כמבואר בח"מ (ס"ק ל"ח). אף לדעת הרא"ש שיצא ע"ד לילך לפאס ונהרג סמוך לפאס כו'. אבל בלא שמו וש"א לומר סתם שזה המת הוא הנאבד כיון שהלך בדרך זה לא שמענו מעולם. ואדרבה מוכח משם איפכא דאילו מדאורייתא הוה אמרינן בכה"ג נמי שזה שאבד זה שנמצא א"כ לא הוה פליג אביי כ"כ להחמיר מדרבנן אפי' כשידוע שמו ושם אביו כו'. א"ו משמע משם דלולי שמו וש"א אין כאן עדות מדאורייתא כלל. ואע"פ שידוע שזה שהלך באותו הדרך ונתעלם מן העין לא אמרינן זה שאבד זה שנמצא. והוא קושיא להמבי"ט. אך הנה בפ"ב דגיטין (די"ט ע"ב) איתא ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו אשתכח מזוזתא מזוזתא ביני דני לא שכיח (וזו היא שזרק לה ואין לחוש שמא גט זרק לה ואבד). והני מילי דאשתכח חדא אבל תרתי ותלת (ואנו רואין שזה לא זרק אלא כתב א'). מדהא הואי (ועל כרחיך חדא הויא התם מעיקרא ומדהא הואי חברתה נמי הואי וזה גט זרק ואימא עככברים שקלוה) עכ"ל הגמ' ופי' רש"י. והרמב"ן בחידושיו כתב וז"ל. פי' עיילה לבי ידיה הוה (ור"ל דאל"כ בלא"ה ה"ל מגורשת ואינה מגורשת). ומשום דאשתכח מזוזתא על כרחו מזוזתא הוא. דבין דני מזוזתא לא שכיח ואין חוששין לה אפי' לכהונה. ואע"ג דלא שכיח נמי במחליף בעיילי לבי ידיה ואפקיה הא ודאי במזוזתא הוא דמזוזתא הות. דמזוזתא בי דני ליכא. וא"נ לא קריוה כלל הוה (ור"ל ולא כאופן הראשון). ואי לא אשתכח מזוזתא מגורשת ואינה מגורשת והשתא דאשתכח מזוזתא אין חוששין לה. וכי אשתכח תרי אמרינן אימור עכברי שקלוה לגיטא ומגורשת ואינה מגורשת משום דאמר הרי זה גיטך וכן פי' הר"ם הספרדי ז"ל. ופי' רש"י ז"ל דכי אמרינן מדהא הוי הא נמי הוה דוקא דחזינן דלא זרק אלא חדא עכ"ל. ומתוך חידושי הריטב"א יבוא ביאור דבריו וז"ל. אמר רב נחמן מזוזתא בי דני לא שכיח. פי' רבינו נר"ו דאם לאו משום הא טעמא אלא שנאבד הגט מגורשת גמורה כיון דאמר לי' הבעל הא גיטך ולא מצינו שהי' נייר חלק כשמואל דאמר לעיל שהבעל מהימן בכך. ולא תתמה שהרי הבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן להבא וכדאיתא ביש נוחלין ואפי' למ"ד דספיקא הוא וחוש לה וק"ל הכי. מ"מ היינו כשלא ראינו שנתן לה כלום אלא שהוא אומר שגרשה אבל כאן שראינו שנתן לה וא"ל הא גיטך בדבר שאפשר לעמוד עליו הוא בהא ודאי מגורשת גמורה היא כנ"ל. אבל השתא דאשתכח מזוזה איכא למתלי דמזוזה היא ובעל משקר ואינה מגורשת כלל ואפי' ריח הגט אין בה כו' והא דאמרינן אבל תרתי מדהא הואי הא נמי הואי וגיטא אימור עכברי שקלוה כלומר ומגורשת גמורה הואי פי' רש"י דדוקא היכא דידעינן דלא זרק לה אלא דבר א' אבל היכא דלא ידעינן תלינן דאיהו זרקינהו לתרווייהו כיון דמזוזתא ביני דני לא שכיח ואינה מגורשת. ויפה כיון עכ"ל הריטב"א. וכדברים האלה מבואר ג"כ בהר"ן וז"ל האי עובדא מיירי בדעיילי' לבי ידי' ואי לאו דמזוזתא ביני דני לא שכיח לא חיישינן דחלופי חלפיה. אבל כיון דלא שכיח אינה מגורשת כלל. א"נ בדלא קריוה עסקינן ואי לא אשתכח מזוזתא ה"ל ספק מגורשת והשתא דאשתכח מזוזתא אין חוששין לה כו' עכ"ל. הנה מבואר מדברי הרמב"ן והריטב"א והר"ן דכח הוכחה זו דמאחר דמזוזתא בי דני לא שכיח. אמרינן זהו שזרק זהו שנמצא מהני לעשות מודאי מגורשת. לודאי אינו מגורשת. דהא הרמב"ן והר"ן מפרשים דעיילי' לבי ידיה ואפקיה. א"כ אם נאבד הגט ולא קריוה אחר הנתינה מגורשת גמורה היא והשתא דאשתכח מזוזתא אינה מגורשת כלל ואפי' ריח הגט אין בו. כמ"ש הריטב"א וכ"כ הרמב"ן שאין חוששין לה אפי' לכהונה. ולפי' השני שכתבו יש לומר לכאורה דלא מהני הוכחה זו אלא הכא שגם בלא הוכחה היתה רק מגורשת ואינה מגורשת דהיינו אילו לא נמצא לא מזוזה ולא גט. היינו מחזיקים אותה בספק גט. ע"כ מהני ההוכחה דמזוזתא בי דני לא שכיח וזה שאבד זהו שנמצא. לעשות מספק הנ"ל לודאי אינו גט. אבל לעשות מודאי מגורשת לודאי אינה מגורשת י"ל לכאורה שאין כח בהוכחה זו. אך באמת אין זה מוכרח די"ל שמה שהוכרחו לפרש וא"נ לא קריוהו כלל הוה. אינו משום דאל"כ כיון שהיתה ודאי מגורשת אין כח בהוכחה זו לומר זהו שזרק זהו שנמצא. אלא משום דיותר מורה המעשה שלא קראוהו כלל וכמו שהרשב"א בחידושיו הקשה על פי' דקראוה והעלה דבלא קראוהו מיירי. אבל לדינא י"ל מודים שיש כח בהוכחה זו אפי' היכא דלולי ההוכחה היתה מגורשת מדאורייתא ולקמן יבואר עוד ראי' לזה מדברי הטור (סי' קל"ה):
אך אעפ"כ הנה לא שהו עליו עד כדי שת"נ ולפ"ד רוב הפוסקים והטוש"ע היא עדיין ספק א"א מדאוריי' אך ע"ז י"ל כיון שנמצא הנטבע במקום מהנהר שנטבע בעלה של זו רק רחוק עשר אמות ממקום הטביעה והנהר יש לו גרעבליעש שאי אפשר שיבוא לשם נטבע מרחוק. א"כ י"ל דבכה"ג כיון שעכ"פ נודע שנטבע שם האיש הזה ולא עלה יש לומר דאמרינן שזהו שאבד ונטבע כאן זהו שנמצא ולא להתירה לגמרי עי"ז כ"א לומר דה"ל מדאוריית' בחזקת היתר כאלו שהו עליו במשאל"ס עד כדי שת"נ. וקודם כל נתחיל במ"ש בתשו' שב יעקב חאה"ע סוף סי' י"א וז"ל. גם העיקר הגדול שיש לסמוך עליו להתיר מה שהביא נמי כת"ר מתשו' מבי"ט הא דנאבד יהודי בדרך שהלך ממקום פלוני למקום א'. ולפע"ד נראה קצת ראי' לזה מהש"ס דפסחים שדה שנאבד בה קבר הנכנס לתוכה טמא. נמצא בה קבר הנכנס לתוכה טהור. שאני אומר קבר שאבד הוא קבר שנמצא דברי רבי רשב"ג אומר תיבדק כל השדה כולה כו'. וידוע דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו כו'. ואין לחלק ולומר דהתם עכ"פ ודאי הקבר באותה שדה. משא"כ בנ"ד אף דנאבד באותו דרך עכ"פ לאו ברור הוא שנהרג באותו הדרך עכ"פ יכול להיות שהלך לעלמא. אבל זה אינו הלא רבי ס"ל אפי' נמצא מיד בהתחלת השדה בצד א' אינו צריך לבדוק יותר בהשדה אף דהאי אינו ודאי שנקבר בחלק זה מן השדה כו' עכ"ל. ותי' זה דוחק גדול דעכ"פ בשדה זה הקבר. ובודאי יש לחלק בין זה לאבידת האיש דחיישי' דילמא אזיל לעלמא וכמבואר להדיא מדברי התוס' פ"ק דב"מ (דף י"ח ע"ב) סד"ה נפק וכמ"ש בתשו' אחת ע"ז שחילקו כה"ג ממש בין גט דל"ח לשני יב"ש כיון דידעינן שבודאי אבד הגט כו'. משא"כ במיתה חיישינן לתרי יצחק. כיון די"ל דאזיל לעלמא כו'. ואף לרבא דלא חיישינן לתרי יצחק היינו עכ"פ שידוע שמו ושם אביו אז אמרינן שזהו המת הוא אותו הנאבד ומיירי נמי כשידוע שהלך בדרך זה כמבואר בח"מ (ס"ק ל"ח). אף לדעת הרא"ש שיצא ע"ד לילך לפאס ונהרג סמוך לפאס כו'. אבל בלא שמו וש"א לומר סתם שזה המת הוא הנאבד כיון שהלך בדרך זה לא שמענו מעולם. ואדרבה מוכח משם איפכא דאילו מדאורייתא הוה אמרינן בכה"ג נמי שזה שאבד זה שנמצא א"כ לא הוה פליג אביי כ"כ להחמיר מדרבנן אפי' כשידוע שמו ושם אביו כו'. א"ו משמע משם דלולי שמו וש"א אין כאן עדות מדאורייתא כלל. ואע"פ שידוע שזה שהלך באותו הדרך ונתעלם מן העין לא אמרינן זה שאבד זה שנמצא. והוא קושיא להמבי"ט. אך הנה בפ"ב דגיטין (די"ט ע"ב) איתא ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו אשתכח מזוזתא מזוזתא ביני דני לא שכיח (וזו היא שזרק לה ואין לחוש שמא גט זרק לה ואבד). והני מילי דאשתכח חדא אבל תרתי ותלת (ואנו רואין שזה לא זרק אלא כתב א'). מדהא הואי (ועל כרחיך חדא הויא התם מעיקרא ומדהא הואי חברתה נמי הואי וזה גט זרק ואימא עככברים שקלוה) עכ"ל הגמ' ופי' רש"י. והרמב"ן בחידושיו כתב וז"ל. פי' עיילה לבי ידיה הוה (ור"ל דאל"כ בלא"ה ה"ל מגורשת ואינה מגורשת). ומשום דאשתכח מזוזתא על כרחו מזוזתא הוא. דבין דני מזוזתא לא שכיח ואין חוששין לה אפי' לכהונה. ואע"ג דלא שכיח נמי במחליף בעיילי לבי ידיה ואפקיה הא ודאי במזוזתא הוא דמזוזתא הות. דמזוזתא בי דני ליכא. וא"נ לא קריוה כלל הוה (ור"ל ולא כאופן הראשון). ואי לא אשתכח מזוזתא מגורשת ואינה מגורשת והשתא דאשתכח מזוזתא אין חוששין לה. וכי אשתכח תרי אמרינן אימור עכברי שקלוה לגיטא ומגורשת ואינה מגורשת משום דאמר הרי זה גיטך וכן פי' הר"ם הספרדי ז"ל. ופי' רש"י ז"ל דכי אמרינן מדהא הוי הא נמי הוה דוקא דחזינן דלא זרק אלא חדא עכ"ל. ומתוך חידושי הריטב"א יבוא ביאור דבריו וז"ל. אמר רב נחמן מזוזתא בי דני לא שכיח. פי' רבינו נר"ו דאם לאו משום הא טעמא אלא שנאבד הגט מגורשת גמורה כיון דאמר לי' הבעל הא גיטך ולא מצינו שהי' נייר חלק כשמואל דאמר לעיל שהבעל מהימן בכך. ולא תתמה שהרי הבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן להבא וכדאיתא ביש נוחלין ואפי' למ"ד דספיקא הוא וחוש לה וק"ל הכי. מ"מ היינו כשלא ראינו שנתן לה כלום אלא שהוא אומר שגרשה אבל כאן שראינו שנתן לה וא"ל הא גיטך בדבר שאפשר לעמוד עליו הוא בהא ודאי מגורשת גמורה היא כנ"ל. אבל השתא דאשתכח מזוזה איכא למתלי דמזוזה היא ובעל משקר ואינה מגורשת כלל ואפי' ריח הגט אין בה כו' והא דאמרינן אבל תרתי מדהא הואי הא נמי הואי וגיטא אימור עכברי שקלוה כלומר ומגורשת גמורה הואי פי' רש"י דדוקא היכא דידעינן דלא זרק לה אלא דבר א' אבל היכא דלא ידעינן תלינן דאיהו זרקינהו לתרווייהו כיון דמזוזתא ביני דני לא שכיח ואינה מגורשת. ויפה כיון עכ"ל הריטב"א. וכדברים האלה מבואר ג"כ בהר"ן וז"ל האי עובדא מיירי בדעיילי' לבי ידי' ואי לאו דמזוזתא ביני דני לא שכיח לא חיישינן דחלופי חלפיה. אבל כיון דלא שכיח אינה מגורשת כלל. א"נ בדלא קריוה עסקינן ואי לא אשתכח מזוזתא ה"ל ספק מגורשת והשתא דאשתכח מזוזתא אין חוששין לה כו' עכ"ל. הנה מבואר מדברי הרמב"ן והריטב"א והר"ן דכח הוכחה זו דמאחר דמזוזתא בי דני לא שכיח. אמרינן זהו שזרק זהו שנמצא מהני לעשות מודאי מגורשת. לודאי אינו מגורשת. דהא הרמב"ן והר"ן מפרשים דעיילי' לבי ידיה ואפקיה. א"כ אם נאבד הגט ולא קריוה אחר הנתינה מגורשת גמורה היא והשתא דאשתכח מזוזתא אינה מגורשת כלל ואפי' ריח הגט אין בו. כמ"ש הריטב"א וכ"כ הרמב"ן שאין חוששין לה אפי' לכהונה. ולפי' השני שכתבו יש לומר לכאורה דלא מהני הוכחה זו אלא הכא שגם בלא הוכחה היתה רק מגורשת ואינה מגורשת דהיינו אילו לא נמצא לא מזוזה ולא גט. היינו מחזיקים אותה בספק גט. ע"כ מהני ההוכחה דמזוזתא בי דני לא שכיח וזה שאבד זהו שנמצא. לעשות מספק הנ"ל לודאי אינו גט. אבל לעשות מודאי מגורשת לודאי אינה מגורשת י"ל לכאורה שאין כח בהוכחה זו. אך באמת אין זה מוכרח די"ל שמה שהוכרחו לפרש וא"נ לא קריוהו כלל הוה. אינו משום דאל"כ כיון שהיתה ודאי מגורשת אין כח בהוכחה זו לומר זהו שזרק זהו שנמצא. אלא משום דיותר מורה המעשה שלא קראוהו כלל וכמו שהרשב"א בחידושיו הקשה על פי' דקראוה והעלה דבלא קראוהו מיירי. אבל לדינא י"ל מודים שיש כח בהוכחה זו אפי' היכא דלולי ההוכחה היתה מגורשת מדאורייתא ולקמן יבואר עוד ראי' לזה מדברי הטור (סי' קל"ה):
ידג
והנה התוס' ד' י"ט סע"ב ד"ה צריכי למקרי' כ' וי"ל דנהי דאסורה לינשא בדלא קרי' מ"מ אם נישאת לא תצא. א"נ התם בעיילי' לבי ידי' ע"כ. וביבמות (דצ"א ע"ב) כתבו כתירוץ השני והנה הב"י (סי' קל"ה) פי' דלתירוץ השני אם לא קראוהו אפי' אם נשאת תצא. והטור שכתב דלא תצא תופש כתירוץ הראשון. ובאמת שזהו דוחק שהרי הרא"ש הביא ב' הפירושים ועכ"ז הטור ברמזים פסק דלא תצא. משמע דס"ל דגם לתירוץ השני אם נשאת לא תצא אלא דהוצרכו לתירוץ השני כי לתירוץ הראשון צ"ל דמתניתין דכתב סופר גט לאיש כו' מיירי שנישאת שלא כדין דהא לכתחילה היתה אסורה לינשא כיון שלא קראוהו. וזהו דוחק לאוקמי בכה"ג על כן מפרש דקראוהו אלא דעיילי לבי ידי'. ולכן נישאת כדין וכן מבואר מלשון הרא"ש שם (סימן ט"ז). שזהו המכוון בתירוץ השני. אבל בעיקר הדין אם לא קראוהו כלל ס"ל להטור דגם על פי תירוץ השני אם נישאת לא תצא. והטעם י"ל כמש"ל בשם הריטב"א וכ"כ הר"ן בגיטין (די"ט) דכיון שאמר בעל ה"ז גיטך נאמן בכך דהא קי"ל בפ' י"נ (דף קל"ה) דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן מכאן ולהבא ואע"ג דמסיק התם זיל חוש לה היינו בשלא ראינו שנתן לה כלום אלא שהוא אומר שגירשה אבל כאן שנתן לה מדינא מגורשת גמורה היא עכ"ל. וז"ל המל"מ פ"ג מה' יבום ואע"ג דגבי בעל שאמר גרשתי את אשתי איכא מ"ד דאינו נאמן שאני התם דריעא טענתי' משום דגירושין קלא אית להו וכיון דליכא קלא איתרע טענתיה דקאמר גרשתי אבל באומר יש לי בנים נאמן (לפטור את אשתו מן החליצה) משום דבידו לגרשה עכ"ל. וא"כ ה"נ כשנותן לה נייר כתוב ואומר ה"ז גיטך נאמן בכך שהוא גט כיון דלא ריעא טענתי' ואע"פ שלא קראוהו מתחלה. והפ"י בגיטין שם ד"ה צריכי למקרייה כתב דלא דמי לאומר גרשתי דהיינו כדין בפני עדים משא"כ כאן הרי לפנינו שלא גירשה כיון שאין כאן עדי מסירה כיון שלא קראו הגט כו'. וע' בתורת גיטין (סי' קל"ה) מ"ש בזה ומדבריו נלמוד דלהתוס' ורשב"ם פי' י"נ דמפרשים כמ"ש המל"מ הוי גט מדאורייתא כמ"ש הטור. וכן משמע בסה"ת (ס"ס קכ"א) דמתחלה כתב שהוא פסול והא דלא חשיב לי' בהדי הנך שלושה גיטין פסולין כו' ומתרץ והרי ג' גיטין פסולים הם רק מדרבנן א"כ ה"נ דכוותי' ואח"כ נסתפק שמא אינו פסול כו'. ומ"ש הב"י ב' סמ"ג והגמי"י דתצא כיון שידוע שנמשכים עפ"ד סה"ת אפ"ל ג"כ דתצא מדרבנן א"כ לדברי הטור וסייעתו מוכח ג"כ מעובדא דזרק לה גיטא לביני דני דיש כח בהוכחה דזהו שזרק זהו שנמצא להוציא מחזקת מגורשת גמורה לחזקת א"א גמורה אף אם נאמר דמיירי בלא קראוהו לגיטא. ואף דהרמב"ן והרשב"א והר"ן חולקים ע"ז וס"ל דבלאו קראו הגט כלל ה"ז ספק מגורשת וכ"ד הרמב"ם ושו"ע מ"מ להרמב"ן והר"ן הרי עובדא דזרק גיטא י"ל מיירי אף בקראו את הגט דלולי שנמצאת מזוזה ה"ל מגורשת ודאית ואעפ"כ עי"ז ההוכחה אפי' ריח הגט אין בו:
והנה התוס' ד' י"ט סע"ב ד"ה צריכי למקרי' כ' וי"ל דנהי דאסורה לינשא בדלא קרי' מ"מ אם נישאת לא תצא. א"נ התם בעיילי' לבי ידי' ע"כ. וביבמות (דצ"א ע"ב) כתבו כתירוץ השני והנה הב"י (סי' קל"ה) פי' דלתירוץ השני אם לא קראוהו אפי' אם נשאת תצא. והטור שכתב דלא תצא תופש כתירוץ הראשון. ובאמת שזהו דוחק שהרי הרא"ש הביא ב' הפירושים ועכ"ז הטור ברמזים פסק דלא תצא. משמע דס"ל דגם לתירוץ השני אם נשאת לא תצא אלא דהוצרכו לתירוץ השני כי לתירוץ הראשון צ"ל דמתניתין דכתב סופר גט לאיש כו' מיירי שנישאת שלא כדין דהא לכתחילה היתה אסורה לינשא כיון שלא קראוהו. וזהו דוחק לאוקמי בכה"ג על כן מפרש דקראוהו אלא דעיילי לבי ידי'. ולכן נישאת כדין וכן מבואר מלשון הרא"ש שם (סימן ט"ז). שזהו המכוון בתירוץ השני. אבל בעיקר הדין אם לא קראוהו כלל ס"ל להטור דגם על פי תירוץ השני אם נישאת לא תצא. והטעם י"ל כמש"ל בשם הריטב"א וכ"כ הר"ן בגיטין (די"ט) דכיון שאמר בעל ה"ז גיטך נאמן בכך דהא קי"ל בפ' י"נ (דף קל"ה) דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן מכאן ולהבא ואע"ג דמסיק התם זיל חוש לה היינו בשלא ראינו שנתן לה כלום אלא שהוא אומר שגירשה אבל כאן שנתן לה מדינא מגורשת גמורה היא עכ"ל. וז"ל המל"מ פ"ג מה' יבום ואע"ג דגבי בעל שאמר גרשתי את אשתי איכא מ"ד דאינו נאמן שאני התם דריעא טענתי' משום דגירושין קלא אית להו וכיון דליכא קלא איתרע טענתיה דקאמר גרשתי אבל באומר יש לי בנים נאמן (לפטור את אשתו מן החליצה) משום דבידו לגרשה עכ"ל. וא"כ ה"נ כשנותן לה נייר כתוב ואומר ה"ז גיטך נאמן בכך שהוא גט כיון דלא ריעא טענתי' ואע"פ שלא קראוהו מתחלה. והפ"י בגיטין שם ד"ה צריכי למקרייה כתב דלא דמי לאומר גרשתי דהיינו כדין בפני עדים משא"כ כאן הרי לפנינו שלא גירשה כיון שאין כאן עדי מסירה כיון שלא קראו הגט כו'. וע' בתורת גיטין (סי' קל"ה) מ"ש בזה ומדבריו נלמוד דלהתוס' ורשב"ם פי' י"נ דמפרשים כמ"ש המל"מ הוי גט מדאורייתא כמ"ש הטור. וכן משמע בסה"ת (ס"ס קכ"א) דמתחלה כתב שהוא פסול והא דלא חשיב לי' בהדי הנך שלושה גיטין פסולין כו' ומתרץ והרי ג' גיטין פסולים הם רק מדרבנן א"כ ה"נ דכוותי' ואח"כ נסתפק שמא אינו פסול כו'. ומ"ש הב"י ב' סמ"ג והגמי"י דתצא כיון שידוע שנמשכים עפ"ד סה"ת אפ"ל ג"כ דתצא מדרבנן א"כ לדברי הטור וסייעתו מוכח ג"כ מעובדא דזרק לה גיטא לביני דני דיש כח בהוכחה דזהו שזרק זהו שנמצא להוציא מחזקת מגורשת גמורה לחזקת א"א גמורה אף אם נאמר דמיירי בלא קראוהו לגיטא. ואף דהרמב"ן והרשב"א והר"ן חולקים ע"ז וס"ל דבלאו קראו הגט כלל ה"ז ספק מגורשת וכ"ד הרמב"ם ושו"ע מ"מ להרמב"ן והר"ן הרי עובדא דזרק גיטא י"ל מיירי אף בקראו את הגט דלולי שנמצאת מזוזה ה"ל מגורשת ודאית ואעפ"כ עי"ז ההוכחה אפי' ריח הגט אין בו:
טומיהו הרשב"א פי' בהדיא דאין כח בהוכחה הנ"ל אם קראו את הגט וז"ל והשתא דאתית להכי נראה דוקא בשלא קראוהו תחלה [אבל קראוהו תחלה] ועיילי' לבי ידי' ואפקי' וזרקו לה מגורשת ודאית דהא אמרינן דלחלופי לא חיישינן אלא ודאי עכברים גררוהו ואפי' לא אשתכח אלא חדא מגורשת ואיכא למימר דאפי' כו' עכ"ל ויובא לקמן. ואף שאח"כ כתב ואיכא למימר דאפי' קראוהו נמי ספק מגורשת הויא ואי לא משתכח אלא מזוזתא חדא אפי' ריח הגט אין בו. מ"מ לבסוף מסיק דבלא קראוהו מתחילה מיירי. ודברי הרמב"ם הם ג"כ כדברי הרשב"א וכ"פ בש"ע ס"ס קל"ה דבקראוהו מתחלה אפי' לא נמצא אלא מזוזה אחת ה"ז ספק מגורשת:
טזד
ומעתה יצא לנו מכאן לכאו' ראי' לסברת המבי"ט הנזכר בק"ע (סי' רכ"א). וכבר נתבאר למעלה שהשב"י ס"ס י"א הביא ראי' לדבריו מהש"ס דפ"ק דפסחים (דף ו') דאמרינן קבר שאבד הוא קבר שנמצא וע' בס' עצי ארזים ס"ק ס"ה שנשתמש בזה ג"כ לענין מ"ש הרא"ש ביהודי שנתלוה עם הנכרי דלא חיישינן לשמא נפרד זה ממנו ונתלוה עמו אחר כו'. ובאמת יש לדחות דלא קרב זא"ז כלל דהתם בפסחים וכן בבכורות (דף כ"ה) ודאי הקבר יש כאן בשדה זו גם עתה ע"כ כיון שנמצא קבר אמרינן שזהו. משא"כ הכא שהספק שמא איש זה אזיל לעלמא בחיים חיותו ואינו אבוד כאן כלל. וכדמשמע בתו' פ"ק דב"מ (ד' י"ח ע"ב) סד"ה נפק דק. אך בסוגי' דכאן דאמרינן זהו שאבד זהו שנמצא א"א לחלק כן דהא הכי נמי יכולים אנו לספק שמא הגט שזרק גררוהו עכברים ומוכח בגמרא דחששא גמורה היא דמהאי טעמא הוי ספק מגורשת בנמצאו ב' וג' מזוזות ולא אמרינן דודאי לא הי' כאן גט כלל וזהו שאבד זהו שנמצא אלא מספקינן שמא הי' גט וגררוהו עכברים כיון דאין לנו ראי' כ"כ מזהו שאבד זהו שנמצא דהא נמצא עוד מזוזה יתירתא מוכח מזה דעכ"פ חששא גמורה היא ואעפ"כ בנמצא מזוזתא חדא אין חוששים לחששא זו מכח ההוכחה דזהו שאבד זהו שנמצא כיון שלא נמצא יותר ממה שנאבד אמרינן זהו שנאבד זהו שנמצא ולא חיישינן לגרירת עכברים. א"כ גם בנידון דהמבי"ט אף שיש לומר שמא היהודי שנאבד ונתעלם מן העין בדרך ההוא אזיל לעלמא חי וזה הנמצא אחר הוא לא חיישינן זה ואמרינן דזהו שאבד זהו שנמצא. ובתשו' אפרים (רסי' י"א) כ' וז"ל דעדיין יש לומר דע"כ לא אמרינן התם חזקה דזהו שנמצא כו' אלא כגון התם בקבר או בחמץ או גבי בעלי מומין שעכשיו אנו מוצאים אותו ממש כמו שהי' בשעה שנאבד בלי שום שנוי ואיכא רגלים לדבר דזהו אותו שנאבד משא"כ בנ"ד שבשעה שנעלם מעינינו הי' חי ועכשיו מת כו'. ואולי היכא שאנו צריכים לומר שזהו שאבד אלא שע"י סיבה נשתנה גם רבי מודה דחיישינן שמא אחר הוא עכ"ל. וכ"ה בסי' ל"ב דע"ד ע"ד ולפ"ז ושם כו' שגם בספר שב שמעתתא עמד בזה וכעין זה כתב ג"כ אדמו"ר נ"ע בתשובתו דף ד' בע"ד וז"ל משום דשאני גט מאחר דידעינן בודאי דיב"ש זה או שלוחו אבד גט ונפל ממנו לארץ כו'. ויב"ש הב' אין שואל ומבקש בפנינו כו'. מש"ה אמרינן מדאורייתא דגט זה הנמצא בארץ הוא מה שנפל מיב"ש זה או משלוחו. משא"כ בעדות אשה שנאבד בעלה חי וזה הנמצא הוא מת. וכמ"ש לקמן באריכות עכ"ל. אך הנה מענין זהו שאבד זהו שנמצא דא מרינן כאן מוכח דלא אמרינן חילוק זה דהא הכא לא נמצא כמו שזרק שהרי זרקו בחזקת שהוא גט גמור ונמצא מזוזה ועכ"ז אנו אומרים שזהו הנמצא הוא שזרק ולא כן הי' כמו שהחזקנו. מכש"כ שי"ל כן על הנאבד חי ונמצא מת או הרוג דהא ע"כ נהרג או מת א' וזה נאבד כאן:
ומעתה יצא לנו מכאן לכאו' ראי' לסברת המבי"ט הנזכר בק"ע (סי' רכ"א). וכבר נתבאר למעלה שהשב"י ס"ס י"א הביא ראי' לדבריו מהש"ס דפ"ק דפסחים (דף ו') דאמרינן קבר שאבד הוא קבר שנמצא וע' בס' עצי ארזים ס"ק ס"ה שנשתמש בזה ג"כ לענין מ"ש הרא"ש ביהודי שנתלוה עם הנכרי דלא חיישינן לשמא נפרד זה ממנו ונתלוה עמו אחר כו'. ובאמת יש לדחות דלא קרב זא"ז כלל דהתם בפסחים וכן בבכורות (דף כ"ה) ודאי הקבר יש כאן בשדה זו גם עתה ע"כ כיון שנמצא קבר אמרינן שזהו. משא"כ הכא שהספק שמא איש זה אזיל לעלמא בחיים חיותו ואינו אבוד כאן כלל. וכדמשמע בתו' פ"ק דב"מ (ד' י"ח ע"ב) סד"ה נפק דק. אך בסוגי' דכאן דאמרינן זהו שאבד זהו שנמצא א"א לחלק כן דהא הכי נמי יכולים אנו לספק שמא הגט שזרק גררוהו עכברים ומוכח בגמרא דחששא גמורה היא דמהאי טעמא הוי ספק מגורשת בנמצאו ב' וג' מזוזות ולא אמרינן דודאי לא הי' כאן גט כלל וזהו שאבד זהו שנמצא אלא מספקינן שמא הי' גט וגררוהו עכברים כיון דאין לנו ראי' כ"כ מזהו שאבד זהו שנמצא דהא נמצא עוד מזוזה יתירתא מוכח מזה דעכ"פ חששא גמורה היא ואעפ"כ בנמצא מזוזתא חדא אין חוששים לחששא זו מכח ההוכחה דזהו שאבד זהו שנמצא כיון שלא נמצא יותר ממה שנאבד אמרינן זהו שנאבד זהו שנמצא ולא חיישינן לגרירת עכברים. א"כ גם בנידון דהמבי"ט אף שיש לומר שמא היהודי שנאבד ונתעלם מן העין בדרך ההוא אזיל לעלמא חי וזה הנמצא אחר הוא לא חיישינן זה ואמרינן דזהו שאבד זהו שנמצא. ובתשו' אפרים (רסי' י"א) כ' וז"ל דעדיין יש לומר דע"כ לא אמרינן התם חזקה דזהו שנמצא כו' אלא כגון התם בקבר או בחמץ או גבי בעלי מומין שעכשיו אנו מוצאים אותו ממש כמו שהי' בשעה שנאבד בלי שום שנוי ואיכא רגלים לדבר דזהו אותו שנאבד משא"כ בנ"ד שבשעה שנעלם מעינינו הי' חי ועכשיו מת כו'. ואולי היכא שאנו צריכים לומר שזהו שאבד אלא שע"י סיבה נשתנה גם רבי מודה דחיישינן שמא אחר הוא עכ"ל. וכ"ה בסי' ל"ב דע"ד ע"ד ולפ"ז ושם כו' שגם בספר שב שמעתתא עמד בזה וכעין זה כתב ג"כ אדמו"ר נ"ע בתשובתו דף ד' בע"ד וז"ל משום דשאני גט מאחר דידעינן בודאי דיב"ש זה או שלוחו אבד גט ונפל ממנו לארץ כו'. ויב"ש הב' אין שואל ומבקש בפנינו כו'. מש"ה אמרינן מדאורייתא דגט זה הנמצא בארץ הוא מה שנפל מיב"ש זה או משלוחו. משא"כ בעדות אשה שנאבד בעלה חי וזה הנמצא הוא מת. וכמ"ש לקמן באריכות עכ"ל. אך הנה מענין זהו שאבד זהו שנמצא דא מרינן כאן מוכח דלא אמרינן חילוק זה דהא הכא לא נמצא כמו שזרק שהרי זרקו בחזקת שהוא גט גמור ונמצא מזוזה ועכ"ז אנו אומרים שזהו הנמצא הוא שזרק ולא כן הי' כמו שהחזקנו. מכש"כ שי"ל כן על הנאבד חי ונמצא מת או הרוג דהא ע"כ נהרג או מת א' וזה נאבד כאן:
יזאך באמת נראה דלא דמי כלל נדון דהמבי"ט להך דהכא מתרי טעמי. הא' דזה שנאמר דאזיל לעלמא זהו חששא קרובה ועומד הי' לכך שהאדם הולך בעצמו. משא"כ גרירת עכברים לא שכיח כלל. ועוד זאת שיגררו הגט ולא המזוזה. הב' דהתם עיקר הטעם משום דמזוזתא ביני דני לא שכיח והרמב"ן בחידושיו שם כתב דמזוזתא בי דנא ליכא ור"ל דלא שכיח ביותר. וכיון שכן איכא שני הוכחות לומר שזהו שנמצא זהו שזרק דאל"כ תצטרך לומר שהי' שם מזוזה מה דלא שכיח. ועוד זאת שגררו עכברים את הגט וה"ל כמ"ש בסד"א דכ"א ע"ב ד"ה ואשר נלע"ד וז"ל. ואין לסמוך להתיר ע"י אומדנות אלא בעדות ברורה שהוא פלוני או בסימנים מובהקים מן המובהקים ביותר או בהוכחות שתים גדולות וטובות כההיא דר' ירמי' עכ"ל. היינו פ"ג דגיטין (דכ"ז ע"ב) דאמר מהו דתימא ניחוש דילמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים. ואדמו"ר נ"ע כתב וז"ל ואין לומר משום צירוף ד' שמות שמו ושמה ושני עדים דזה אינו דהא אפי' בהוחזקו שני יב"ש בעיר א' ושמות נשותיהן שוין נמי לא חיישינן בכה"ג דאמרי מעולם לא חתמנו כו' כמבואר בהדי' ברמב"ם פ"ג מה"ג וכ"ה בהדי' ברי"ף ורא"ש עכ"ל. וה"נ גבי מזוזתא איכא שני הוכחות גדולות. הא' היא עצומה דמזוזת' בי דנא לא שכיח כלל. הב' גרירת עכברים שיגררו את הגט ג"כ היא הוכחה. ע"כ עי"ז מחזקינן שזהו שנמצא זהו שזרק שעי"ז לא נצטרך כלל לומר שהי' כאן מילתא דלא שכיח' שהי' מזוזת' בי דני כי אם שמה שזרק לה הבעל הי' מזוזה וזהו שזרק זהו שנמצא ואין כאן שום דבר דלא שכיח וגם לא נצטרך לומר שהי' כאן גרירת עכברים וכיון שכן שכשתאמר זהו שזרק זהו שנמצא לא תצטרך לומר שהי' מילתא דלא שכיח' ובאם תחוש שלא זהו. תבדה לחדש מילת' דלא שכיחא ועוד דבר. ע"כ מחזקינן שזהו שזרק זהו שנמצא. משא"כ בנדון דהמבי"ט ליכא כל הנך שני הוכחות דאין שייך לומר שזה שנחוש שהמת הנמצא הוא אחר לא שכיח כמו דמזוזת' בי דני לא שכיח. דאף אם נודה שמעשה ההריגה לא שכיח כמו מזוזת' בי דני לא שכיח מ"מ מאחר שעכ"פ נמצא הרוג או מת בדרך א"כ א"א להמלט מזה שהי' הי' המלת' דלא שכיחא הוא וזהו שנאמר שזהו אותו הידוע שהלך בדרך זה ולא אחר זהו רק אומדנא והוכחה א' יש סברא נגד זה ליזל בתר רובא דעלמא. וכמו דאזלינן בתר רובא אף נגד הקרוב. וא"כ אף אם תאמר שזהו ההרוג לא תמלט מלומר שנעשה מילתא דלא שכיח' ואין לך לתלות עליו יותר רק משום שלא תצטרך לומר דאזיל לעלמא דהוא דומי' דגרירת עכברים. ועל הוכחה זו לבד אין לסמוך כלל משא"כ בהא דמזוזת' אם נאמר שזה שזרק זהו שנמצא נרוויח שלא נצטרך לבדות מלבינו ולומר שהי' כאן שום מילת' דלא שכיח' דאין לומר שמה שנצטרך לומר שמה שזרק לה הוא מזוזה הוי ג"כ מילת' דלא שכיח' דזה אינו דשפיר יש לתלות שנתכוין לצעורי לאשתו או לאיזו כוונה. ואדרבה רגלים לדבר שישחק בה מדלא נתנו לה בעדי מסירה שיקראו הגט תחלה וסוף וכמש"ל בשם הפ"י. ועוד מאחר שכת' למעלה שדעת הרמב"ם והרשב"א והש"ע שגם בעובדא דמזוזת' לא תלינן שזה שנמצא זהו שזרק אא"כ לא קראוהו שהוא גט. לכן בלא"ה ס"ל דהיתה רק ספק מגורשת ספק אינה מגורשת ע"כ בכה"ג דווקא מהני ההוכחה. דזהו שנמצא זהו שזרק להשיב הספק אל ודאי אינה מגורשת אבל בנידון דהמבי"ט שבא לעשות מודאי אשת איש לעשותה ע"י הוכחה זו בחזקת היתר זה לא שמענו מעובדא הנ"ל אף היכא שההוכחות שקולות וא"כ מדבריהם יש לכאורה סתירה לדינו דהמבי"ט הנ"ל דמוכח דס"ל דלא סמכינן אהוכחה זו נגד חזקת אשת איש גמור וכמו בקראוהו ועיילי' לבי ידי' אף שיש הוכחות גדולות דזהו שזרק זהו שנמצא ה"ל ספק מגורשת:
יחה
אך בנדון זה כיון שידוע ע"י הכרת הבגדים בט"ע בצירוף אומדנות והוכחות טובות שזה הנטבע בנהר הוא בעלה של זו. ואף שלא שהו עליו עד שתצא נפשו מ"מ לכ"ע יצתה מחזקת ודאי אשת איש לדין ספק אשת איש דהא אפי' ספינה שטבעה ה"ל רובן לאבד בפ"ט דב"ב (דקנ"ז ע"ב). וגם כיון שיש דעות כמה פוסקים ראשונים דבכה"ג שראו שטבע טביעה גמורה ולא עלה אף שלא שהו עליו כשיעור ה"ל בדין משאל"ס כמ"ש בספר מרה"צ סעיף ל"ד ס"ק קל"ד באריכות. לכן בהצטרף לזה ההוכחה דזהו שנמצא זהו שנטבע י"ל דלכ"ע ה"ל רק בדין משאל"ס והיינו כיון שנמצא במקום הטביעה ממש רק רחוק ערך עשר אמות. וגם הנהר יש לו עקולי ופשורי הנק' גרעבליש באופן שא"א שיבא לשם נטבע ממקום רחוק כמבואר בהגב"ע ולכל הפחות הוא מילתא דלא שכיחא כלל. ושיהי' נטבע בכאן איש יהודי נימול ושלא יהי' ידוע כלל לשום אדם לא לישראל ולא לשום נכרי זהו ודאי ג"כ מילתא דלא שכיחא כלל. ואם כן הוי לי' ממש כמו מזוזתא בי דני לא שכיח דהכא ג"כ לא שכיח כלל שיהי' נטבע בנהר במקום ההוא איש יהודי שלא יהי' נודע טביעתו לשום אדם ושיהי' נמצא במקום שנטבע יהודי זה וליחוש שבא לכאן צף ממרחקים זהו אי אפשר מחמת הגרעבליש. וכיון שידענו שזה נטבע כאן ואם כן אם נאמר שזהו הנמצא זהו הנטבע לא נצטרך לומר שאירע שום מילתא דלא שכיחא ההוא כ"א זה שראינו בעינינו שנטבע. ונוסף ע"ז עוד הוכחה עצומה דלומר שזה אחר טביעתו עלה בחיים ואזיל לעלמא הוא מילתא דלא שכיחא יותר מגרירת עכברים את הגט. לכן סמכינן לומר שזהו שנמצא זהו שנטבע וגם בלאו הכי היתה רק ספק אשת איש ע"י הטביעה בנהר לכל הדיעות ובכה"ג אף להרמב"ם והרשב"א מהני גבי מזוזתא בי דני להחזיקה מספק לודאי כמש"ל. ומ"מ להתירה לגמרי עי"ז ודאי אין לסמוך ע"ז ללמוד מהא דמזוזתא בי דני אף דשם מבואר בפוסקים שאפי' ריח הגט אין בו. מבואר דאף להקל לענין איסור כהונה סמכו ע"ז כגון אם נתאלמנה מותרת לכהן. עכ"ז אפשר שאין ללמוד נהר מבי דני. ולא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ח"ו כי צ"ע בהא דאמרינן ה"ד משיל"ס כל שעומד ורואה מארבע רוחותיו. וע"ז כ' הטור ראוהו שנפל למשאל"ס כו' א"י לראות כל ד' רוחותיו כו' ע"ש דבכה"ג ג"כ סבירא לי' בעינן הכרה גמורה ממש כשאר משאל"ס ולא סמכינן על שזהו שאבד זהו שנמצא אף דבכה"ג אין שייך כלל חשש שמא בא לכאן צף מרחוק מאחר שאין המים גדולים כלל כ"א כשיעור שא"י לראות ד' רוחותיו דהיינו ערך מיל או יותר ואפ"ה בעינן הכרה גמורה יעו"ש. אך כיון שעכ"פ ה"ל בחזקת משאל"ס שאם נשאת לא תצא. עיין לקמן אות ז'. אבל להשיאה לכתחילה י"ל שיספיק ההכרה בט"ע בפניו אף דאשתהי כמה שעות ביבשה קודם שראוהו. מ"מ כיון שראוהו תוך שלשה ימים שנטבע ביום א' ונמצא ביום ג' בבוקר י"ל לסמוך ע"ז בכה"ג באיסור משאל"ס דרבנן. דז"ל חידושי הריטב"א פב"ת דיבמות ד' קכ"א וה"מ דחזיוה בשעתיה. והלשון מוכיח שלא שהה כלל אחר שהי' ביבשה. אבל אם שהה במים שלושה ימים ושהה אפי' שעה א' אחר שעלה מן היבשה אין מעידין עליו עכ"ל. וכ"כ הנ"י שם. וכ"כ הריב"ש ס"ס שע"ז וז"ל אבל מי שלא עמד במים שלושה ימים אחר מותו דהיינו משעה שלישית שטבע אפשר דלא אמרינן בי' מתפח תפח אלא לעולם מעידין עליו עד שימלאו לו שלושה ימים משעת מיתתו. והרי זה בכלל מה ששנינו אין מעידין עליו לאחר שלושה ימים. הא בתוך שלושה ימים מעידין בו עכ"ל. ואף שסיים שהרמב"ן והרשב"א כתבו בפשיטות להיפוך ושלכן אין ראוי להקל וכי טצדקי למיסר א"א הרי בסוף תשובתו סיים וז"ל א"כ אין לחלק מסברא להקל בשל תורה עכ"ל. וכ"כ בסי' שע"ח ואם לא הי' באיסורא דאורייתא וכו' עד איך נחלק אנחנו להקל בשל תורה עכ"ל. וכ"מ בדבריו עוד ס"ס שע"ט וא"כ לפ"ז בנדון זה שהוא בדין משאל"ס דרבנן א"כ הו"ל בדרבנן ולכן אפשר לסמוך בשעת הדחק בעגונה ילדה ע"ד הריטב"א והנ"י וסברת הריב"ש. ואפשר להביא סמך לזה ע"פ מ"ש במ"א בפלוגתא דרבי יהודא בן בבא דאמר לא כל האדם כו'. וכ' התוס' ד' קכ"א שי"ל דפליג בין לקולא בין לחומרא. וכ"כ בפי' המשניות להרמב"ם ובפי' הרע"ו ברטנורה. וענין דפליג לחומרא היינו אם המקום חם והוא אדם שמן אין מעידין אף תוך ג"י. ולחכמים אין חילוק ולעולם מעידין תוך ג"י וסברא הוא דלא גרע היותו איזו ימים במים שמצמתין אותו ואשתהי אח"כ איזה שעות. מאשתהי תוך ג' ימים הכל במקום חם מאד. ואעפ"כ כללא הוא דתוך ג' מעידין עליו. וכן משמע ממ"ש בתשו' בהראנ"ח (סי' נ"א) הובאה בק"ע (סי' רע"ח) וז"ל עוד יש להתיר מטעם ספק ספיקא ספק לא אשתהי שעה אחת ואת"ל אשתהי שמא לא עברו שלשה ימים מיום המיתה ושמא הלכה כאותן הפוסקים דסברי באשתהי אינה אסורה רק לאחר ג' ימים עכ"ל. וכ"מ בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קל"ט דמחשיב שמא הלכה כהנ"י והריב"ש לספק. ואף שמהראנ"ח לא הקיל רק משום ספק לא אשתהי היינו באיסורא דאורייתא אבל בנד"ז דה"ל איסורא דרבנן אפשר להקל מצד ספק זה לבד. ועוד שם סעיף רע"ז כ' ומכ"ש לדעת הסוברים דכשכל גופו שלם אף ד אשתהי הרבה מעידין וכאן הי' כל גופו שלם עכ"ל. ואף בנידון זה כן הוא. וכן מצאתי בכה"ג בהגהת ב"י אות תי"ד וז"ל וכ' בהרשד"ם ז"ל בסי' נ"א דבאיסורא דרבנן יש להקל עכ"ל. היינו לסמוך ע"ד ריב"ש והנ"י והריטב"א הנ"ל. עי' בתשו' מ"ב סי' מ"ה בתשו' המטה משה שם שצידד ג"כ להקל ע"פ סברת הריב"ש הנ"ל ודבריו עולים בקנה א' עם תשו' הראנ"ח הנ"ל. ועוד כיון שהכירוהו אנשים רבים שלא ראו הטביעה יש לצדד טפי בנדון הנ"ל עכ"פ עי' בחמ"ח (ס"ק נ"ה):
אך בנדון זה כיון שידוע ע"י הכרת הבגדים בט"ע בצירוף אומדנות והוכחות טובות שזה הנטבע בנהר הוא בעלה של זו. ואף שלא שהו עליו עד שתצא נפשו מ"מ לכ"ע יצתה מחזקת ודאי אשת איש לדין ספק אשת איש דהא אפי' ספינה שטבעה ה"ל רובן לאבד בפ"ט דב"ב (דקנ"ז ע"ב). וגם כיון שיש דעות כמה פוסקים ראשונים דבכה"ג שראו שטבע טביעה גמורה ולא עלה אף שלא שהו עליו כשיעור ה"ל בדין משאל"ס כמ"ש בספר מרה"צ סעיף ל"ד ס"ק קל"ד באריכות. לכן בהצטרף לזה ההוכחה דזהו שנמצא זהו שנטבע י"ל דלכ"ע ה"ל רק בדין משאל"ס והיינו כיון שנמצא במקום הטביעה ממש רק רחוק ערך עשר אמות. וגם הנהר יש לו עקולי ופשורי הנק' גרעבליש באופן שא"א שיבא לשם נטבע ממקום רחוק כמבואר בהגב"ע ולכל הפחות הוא מילתא דלא שכיחא כלל. ושיהי' נטבע בכאן איש יהודי נימול ושלא יהי' ידוע כלל לשום אדם לא לישראל ולא לשום נכרי זהו ודאי ג"כ מילתא דלא שכיחא כלל. ואם כן הוי לי' ממש כמו מזוזתא בי דני לא שכיח דהכא ג"כ לא שכיח כלל שיהי' נטבע בנהר במקום ההוא איש יהודי שלא יהי' נודע טביעתו לשום אדם ושיהי' נמצא במקום שנטבע יהודי זה וליחוש שבא לכאן צף ממרחקים זהו אי אפשר מחמת הגרעבליש. וכיון שידענו שזה נטבע כאן ואם כן אם נאמר שזהו הנמצא זהו הנטבע לא נצטרך לומר שאירע שום מילתא דלא שכיחא ההוא כ"א זה שראינו בעינינו שנטבע. ונוסף ע"ז עוד הוכחה עצומה דלומר שזה אחר טביעתו עלה בחיים ואזיל לעלמא הוא מילתא דלא שכיחא יותר מגרירת עכברים את הגט. לכן סמכינן לומר שזהו שנמצא זהו שנטבע וגם בלאו הכי היתה רק ספק אשת איש ע"י הטביעה בנהר לכל הדיעות ובכה"ג אף להרמב"ם והרשב"א מהני גבי מזוזתא בי דני להחזיקה מספק לודאי כמש"ל. ומ"מ להתירה לגמרי עי"ז ודאי אין לסמוך ע"ז ללמוד מהא דמזוזתא בי דני אף דשם מבואר בפוסקים שאפי' ריח הגט אין בו. מבואר דאף להקל לענין איסור כהונה סמכו ע"ז כגון אם נתאלמנה מותרת לכהן. עכ"ז אפשר שאין ללמוד נהר מבי דני. ולא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ח"ו כי צ"ע בהא דאמרינן ה"ד משיל"ס כל שעומד ורואה מארבע רוחותיו. וע"ז כ' הטור ראוהו שנפל למשאל"ס כו' א"י לראות כל ד' רוחותיו כו' ע"ש דבכה"ג ג"כ סבירא לי' בעינן הכרה גמורה ממש כשאר משאל"ס ולא סמכינן על שזהו שאבד זהו שנמצא אף דבכה"ג אין שייך כלל חשש שמא בא לכאן צף מרחוק מאחר שאין המים גדולים כלל כ"א כשיעור שא"י לראות ד' רוחותיו דהיינו ערך מיל או יותר ואפ"ה בעינן הכרה גמורה יעו"ש. אך כיון שעכ"פ ה"ל בחזקת משאל"ס שאם נשאת לא תצא. עיין לקמן אות ז'. אבל להשיאה לכתחילה י"ל שיספיק ההכרה בט"ע בפניו אף דאשתהי כמה שעות ביבשה קודם שראוהו. מ"מ כיון שראוהו תוך שלשה ימים שנטבע ביום א' ונמצא ביום ג' בבוקר י"ל לסמוך ע"ז בכה"ג באיסור משאל"ס דרבנן. דז"ל חידושי הריטב"א פב"ת דיבמות ד' קכ"א וה"מ דחזיוה בשעתיה. והלשון מוכיח שלא שהה כלל אחר שהי' ביבשה. אבל אם שהה במים שלושה ימים ושהה אפי' שעה א' אחר שעלה מן היבשה אין מעידין עליו עכ"ל. וכ"כ הנ"י שם. וכ"כ הריב"ש ס"ס שע"ז וז"ל אבל מי שלא עמד במים שלושה ימים אחר מותו דהיינו משעה שלישית שטבע אפשר דלא אמרינן בי' מתפח תפח אלא לעולם מעידין עליו עד שימלאו לו שלושה ימים משעת מיתתו. והרי זה בכלל מה ששנינו אין מעידין עליו לאחר שלושה ימים. הא בתוך שלושה ימים מעידין בו עכ"ל. ואף שסיים שהרמב"ן והרשב"א כתבו בפשיטות להיפוך ושלכן אין ראוי להקל וכי טצדקי למיסר א"א הרי בסוף תשובתו סיים וז"ל א"כ אין לחלק מסברא להקל בשל תורה עכ"ל. וכ"כ בסי' שע"ח ואם לא הי' באיסורא דאורייתא וכו' עד איך נחלק אנחנו להקל בשל תורה עכ"ל. וכ"מ בדבריו עוד ס"ס שע"ט וא"כ לפ"ז בנדון זה שהוא בדין משאל"ס דרבנן א"כ הו"ל בדרבנן ולכן אפשר לסמוך בשעת הדחק בעגונה ילדה ע"ד הריטב"א והנ"י וסברת הריב"ש. ואפשר להביא סמך לזה ע"פ מ"ש במ"א בפלוגתא דרבי יהודא בן בבא דאמר לא כל האדם כו'. וכ' התוס' ד' קכ"א שי"ל דפליג בין לקולא בין לחומרא. וכ"כ בפי' המשניות להרמב"ם ובפי' הרע"ו ברטנורה. וענין דפליג לחומרא היינו אם המקום חם והוא אדם שמן אין מעידין אף תוך ג"י. ולחכמים אין חילוק ולעולם מעידין תוך ג"י וסברא הוא דלא גרע היותו איזו ימים במים שמצמתין אותו ואשתהי אח"כ איזה שעות. מאשתהי תוך ג' ימים הכל במקום חם מאד. ואעפ"כ כללא הוא דתוך ג' מעידין עליו. וכן משמע ממ"ש בתשו' בהראנ"ח (סי' נ"א) הובאה בק"ע (סי' רע"ח) וז"ל עוד יש להתיר מטעם ספק ספיקא ספק לא אשתהי שעה אחת ואת"ל אשתהי שמא לא עברו שלשה ימים מיום המיתה ושמא הלכה כאותן הפוסקים דסברי באשתהי אינה אסורה רק לאחר ג' ימים עכ"ל. וכ"מ בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קל"ט דמחשיב שמא הלכה כהנ"י והריב"ש לספק. ואף שמהראנ"ח לא הקיל רק משום ספק לא אשתהי היינו באיסורא דאורייתא אבל בנד"ז דה"ל איסורא דרבנן אפשר להקל מצד ספק זה לבד. ועוד שם סעיף רע"ז כ' ומכ"ש לדעת הסוברים דכשכל גופו שלם אף ד אשתהי הרבה מעידין וכאן הי' כל גופו שלם עכ"ל. ואף בנידון זה כן הוא. וכן מצאתי בכה"ג בהגהת ב"י אות תי"ד וז"ל וכ' בהרשד"ם ז"ל בסי' נ"א דבאיסורא דרבנן יש להקל עכ"ל. היינו לסמוך ע"ד ריב"ש והנ"י והריטב"א הנ"ל. עי' בתשו' מ"ב סי' מ"ה בתשו' המטה משה שם שצידד ג"כ להקל ע"פ סברת הריב"ש הנ"ל ודבריו עולים בקנה א' עם תשו' הראנ"ח הנ"ל. ועוד כיון שהכירוהו אנשים רבים שלא ראו הטביעה יש לצדד טפי בנדון הנ"ל עכ"פ עי' בחמ"ח (ס"ק נ"ה):
יטו
אך כ"ז אם לא הועד שנתפח אבל בנ"ד שנתפח בפניו אף שהכירוהו אח"כ יש להחמיר טפי. והן אמת כי בענין תוך ג"י דיבשה או חזיוהו בשעתה א' דאפילו נתפח מעידין עליו וכמ"ש הלח"מ פי"ב מהל' גירושין דין כ"ב וכ"מ קצת מלשון החמ"ח סעיף כ"ו ס"ק מ"ח. ועי' בתשו' מהר"ם אלשיך (סי' קי"ט) שנזכר בהשאלה שהיו מתחילין להתפח וגם הי' ספק אשתהי ג"י ואעפ"כ התיר. ובכה"ג בהגהת הטור (סי' שמ"ו) כ' וז"ל אם ראוהו לאלתר ונתפח יש להסתפק מה דינו אם מעידין עליו או אין מעידין עליו והסברא נוטה שאין מעידין כו' וכן מצאתי למהרח"ש ז"ל בקונטרס עכ"ל הביאו ג"כ הבאר היטב (ס"ק פ"ד). ובהגהת הב"י (סעיף תמ"ט) כ' והוי יודע שהי' מעשה בגמל"ת שהעיד שראה לפלוני מת נפוח בשפת הים והתירוהו כמה רבנים והוא נחלק עליהם והביא תשו' מהר"ם אלשיך וכ' דהתחיל להנפח שאני דלא הוי כנתפח עכ"ל. ובבית מאיר (סי' י"ז סכ"ו) הביא דברי מוהרח"ש הנ"ל עכ"פ יש פוסקים שמתירים אף בנתפח בדחזיוה בשעתיה. וא"כ להריטב"א והנ"י ודעימי' שנד"ז כיון שהוא תוך ג"י מעידין עליו יש להקל לדבריהם אף שנתפח כיון שאעפ"כ הכירוהו רבים. אך בחידושי הרשב"א והריטב"א סוף יבמות משמע דאם נתפח אין סומכין על ההכרה [אפילו] תוך ג"י כמש"ש [ברשב"א] ד' קכ"א ד"ה הא דאמרינן שאע"פ שנדמה להם זה חיישינן דילמא מתפח תפח ונשתנית צורתו כו' ואיכא למימר דכיון שמכירין אותו ואין אנו יודעים אם נתפח אם לא ואם נשתנית צורתו או לא מסתמא כיון שבדקוהו והכירוהו בטביעת העין חזקה זה הוא אלא שחששו חכמים שמא נתפח ונשתנית צורתו כו' עכ"ל. משמע כשודאי נתפח אין סומכין על ההכרה אף דקאי על ספק לאחר שלשה. מ"מ נראה מלשונו כנ"ל ובחידושי הריטב"א דף ק"כ בד"ה משנה אין מעידין גבי כיון דחששא דשינוי כו' ע"ש ואפשר לדמות ענין תוך ג"י ונתפח ומ"מ הכירוהו בטב"ע לדין סימנים אמצעים או לדין חששא דשאלה דלמ"ד חוששין לשאלה הוא חששא דאורייתא כמ"ש במ"א והנה חששא זו שמחמת שנתפח חיישינן דילמא נדמה להם שהוא זה ובאמת אינו זה כנ"ל בשם הריטב"א. ואף יש קצת אחרונים המקילים במשאל"ס ע"י סימנים אמצעיים כמ"ש בתשו' פמ"א ה"ג ס"י. אך באמת לא משמע כן בש"ע ועוד שאף לדבריהם קשה מאד לגבב תרתי קולי יחד אף במשאל"ס לסמוך ע"ד הנ"י והריב"ש נגד ש"פ האוסרים ולהקל אף בנתפח:
אך כ"ז אם לא הועד שנתפח אבל בנ"ד שנתפח בפניו אף שהכירוהו אח"כ יש להחמיר טפי. והן אמת כי בענין תוך ג"י דיבשה או חזיוהו בשעתה א' דאפילו נתפח מעידין עליו וכמ"ש הלח"מ פי"ב מהל' גירושין דין כ"ב וכ"מ קצת מלשון החמ"ח סעיף כ"ו ס"ק מ"ח. ועי' בתשו' מהר"ם אלשיך (סי' קי"ט) שנזכר בהשאלה שהיו מתחילין להתפח וגם הי' ספק אשתהי ג"י ואעפ"כ התיר. ובכה"ג בהגהת הטור (סי' שמ"ו) כ' וז"ל אם ראוהו לאלתר ונתפח יש להסתפק מה דינו אם מעידין עליו או אין מעידין עליו והסברא נוטה שאין מעידין כו' וכן מצאתי למהרח"ש ז"ל בקונטרס עכ"ל הביאו ג"כ הבאר היטב (ס"ק פ"ד). ובהגהת הב"י (סעיף תמ"ט) כ' והוי יודע שהי' מעשה בגמל"ת שהעיד שראה לפלוני מת נפוח בשפת הים והתירוהו כמה רבנים והוא נחלק עליהם והביא תשו' מהר"ם אלשיך וכ' דהתחיל להנפח שאני דלא הוי כנתפח עכ"ל. ובבית מאיר (סי' י"ז סכ"ו) הביא דברי מוהרח"ש הנ"ל עכ"פ יש פוסקים שמתירים אף בנתפח בדחזיוה בשעתיה. וא"כ להריטב"א והנ"י ודעימי' שנד"ז כיון שהוא תוך ג"י מעידין עליו יש להקל לדבריהם אף שנתפח כיון שאעפ"כ הכירוהו רבים. אך בחידושי הרשב"א והריטב"א סוף יבמות משמע דאם נתפח אין סומכין על ההכרה [אפילו] תוך ג"י כמש"ש [ברשב"א] ד' קכ"א ד"ה הא דאמרינן שאע"פ שנדמה להם זה חיישינן דילמא מתפח תפח ונשתנית צורתו כו' ואיכא למימר דכיון שמכירין אותו ואין אנו יודעים אם נתפח אם לא ואם נשתנית צורתו או לא מסתמא כיון שבדקוהו והכירוהו בטביעת העין חזקה זה הוא אלא שחששו חכמים שמא נתפח ונשתנית צורתו כו' עכ"ל. משמע כשודאי נתפח אין סומכין על ההכרה אף דקאי על ספק לאחר שלשה. מ"מ נראה מלשונו כנ"ל ובחידושי הריטב"א דף ק"כ בד"ה משנה אין מעידין גבי כיון דחששא דשינוי כו' ע"ש ואפשר לדמות ענין תוך ג"י ונתפח ומ"מ הכירוהו בטב"ע לדין סימנים אמצעים או לדין חששא דשאלה דלמ"ד חוששין לשאלה הוא חששא דאורייתא כמ"ש במ"א והנה חששא זו שמחמת שנתפח חיישינן דילמא נדמה להם שהוא זה ובאמת אינו זה כנ"ל בשם הריטב"א. ואף יש קצת אחרונים המקילים במשאל"ס ע"י סימנים אמצעיים כמ"ש בתשו' פמ"א ה"ג ס"י. אך באמת לא משמע כן בש"ע ועוד שאף לדבריהם קשה מאד לגבב תרתי קולי יחד אף במשאל"ס לסמוך ע"ד הנ"י והריב"ש נגד ש"פ האוסרים ולהקל אף בנתפח:
כז
ע"כ נראה לצדד ההיתר באופן אחר דהנה דעת תשו' עה"ג (סי' ע"ב) דטב"ע גרוע היינו אחר ג' ימים מצטרף עם סי"ב שבגופו להתיר אף למ"ד דשני סי"ב אינן מצטרפין [...] ס"ק פ"ו השני הביא שמהרח"ש נסתפק בדין זה. וא"כ במשאל"ס דרבנן ודאי יש להקל כדברי עה"ג. וא"כ בנד"ז אף דהטב"ע הוא גרוע עכ"ז גם ענין שנמצא במקום טביעתו ממש עד שי"ל שזהו שנמצא כדלעיל (אות ה') לא גרע מסי' בינוני דמקום עכ"פ. ואם כן מצטרף לטב"ע הנ"ל. וא"ת הרי לעיל צרפנו טענה זו לעשות דין זה לדין משאל"ס דרבנן. וא"כ שוב אין לצרפו להטב"ע י"ל דעולה לכאן ולכאן דאמאי לא. ועוד אפי' שאף בלי טעם דזהו שנטבע זהו שנמצא נידון כמשאל"ס דרבנן כיון שזה ארבעה שנים שנשתכח שמו ואבד זכרו כמ"ש בפסקי מהרא"י (סי' קל"ט) הביאו הרמ"א סוף סעיף ט"ו ע"ש בחמ"ח ס"ק ל"ג ובב"ש ס"ק נ'. ואף שהרדב"ז חולק על מהרא"י אך בנ"ד שידוע שנטבע ולא עלה רק שלא שהו עד השיעור יש לצרף סברת מהרא"י. כיון דלכ"ע בלאו הכי יש כאן רוב גדול לאבד. יותר מבספינה שטבעה. ועוד דהנה להאומרים דאם לא שהה כשיעור שת"נ לא יצאה מאיסור ספק דאורייתא. עכצ"ל דהיינו משום שעיקר החששא מדאורייתא שמא עלה במקום שנטבע ממש סמוך לו. דעל זה לבד מהני השהייה במקום הטביעה ועי' מזה בתשו' מהר"א בן ששון (סי' א') הובא בק"ע דהמכתב מאליהו (סי' ח' סעיף ס"ה). וז"ל מה שאנן צריכין השהייה במשאל"ס אינה משום שמא יצא במקום רחוק דא"כ מה תועיל השהייה ניחוש שמא יצא במקום רחוק שהרי אין לדבר סוף. אלא ודאי דהשהייה היא שמא יצא באותו מקום או קרוב לו עכ"ל. ולכן בנ"ד אף שלא שהו עליו שם כ"כ יש כאן אומדנא עצומה מלבד אומדנא דמהרא"י שהרי הניח כל בגדיו על שפת הנהר. וכן מצאום שם כמו שהניחם. ואלו עלה במקום הטביעה או סמוך לו לא הי' אזיל לעלמא ערום ויחף והי' ודאי נוטל בגדיו. ומצינו במרדכי בשם הר' אליעזר מווארדין שסמך על עלילה זו כי הכלים אשר אתו בספינה נמצאו על שפת הים. ואף שחלקו עליו וכ' שהמתיר ראוי לשמתא כמש"ש במרדכי פרק בתרא דיבמות (סי' צ"ב) היינו מתרי טעמי. האחד שאין לסמוך על חזקה זו לענין להתירה לכתחילה אף במשאל"ס דרבנן. והשני דכיון דמדרבנן ודאי החשש שעלה במקום רחוק וכדפי' רש"י ביבמות (דף ק"כ). חיישינן שמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה או יותר עכ"ל. א"כ מאי מהני מה שנמצאו כליו על שפת הים דילמא עלה למרחוק ולא יכול לחזור אחר כליו. וגם לא ידע להיכן יחזור. אבל בנידון זה לגבי החששא שמא עלה במקום טביעתו או סמוך לה ממש. שפיר יש לצרף חזקה זו שאלו עלה כאן לא הי' מניח בגדיו והולך ערום. וה"ז עדיף ממה שסמכו לענין חששא דשאלה דהיא ג"כ דאורייתא על כיס וארנקי מנחשי אינשי ולא מושלי וכן טבעת משום דחיישינן לזיופא כמבואר ביבמות (דף ק"כ ע"ב). ובתוס' שם בכלים שאין דרכן להשאילן כמו שפי' ריב"ן דלא חיישינן לשאלה עכ"ל. הרי מה שאין דרך להשאילן מהני להסיר חששא דשאלה אף דהיא חששא דאורייתא דאין מעידין זולת זה כמ"ש וכש"כ יהי' מהני סברא הנ"ל דודאי לא הי' הולך ערום אלו שנטבע ואפי' סמוך לו. וכיון דבלא"ה יש כאן רוב גדול שבודאי מת ע"כ בצירוף חזקה הנ"ל ואומדנא דמהרא"י יש לדון דה"ל כמו ששהו עליו עד שת"נ במקום הטביעה. ולכן אף אם לא נמצא כלל הנטבע או עכ"פ אלו נמצא שלא במקום טביעתו יש לדונו כדין משאל"ס דרבנן. ובדרבנן יספיק להתירה לכתחילה הטב"ע שהכירוהו כמה אנשים שהוא זה אף שהטב"ע יש לחוש בו משום דנתפח כנ"ל מ"מ יצטרף לזה מה שנמצא במקום שנטבע ממש ואי אפשר שיבוא לשם נטבע מרחוק מצד הגרעבליש כנ"ל. די"ל שהוא שקול עכ"פ כמו סימן אמצעי. ע"כ עכ"פ עם הטב"ע הנ"ל ה"ל כשני סימנים בינונים ומצטרפין למהוי סימן מובהק בדרבנן עכ"פ. ולכן אם הענין הוא כמ"ש בהגב"ע המתחיל אח"כ עוד שמעתי שמחמת הגרעבליש שיש בנהר אי אפשר שיבוא הנטבע ממקום רחוק למקום שנמצא אזי לענ"ד שיש להתירה מכבלי העיגון להנשא כדברי כת"ר ובאופן שיסכימו להתירה עוד מן המורים המפורסמים:
ע"כ נראה לצדד ההיתר באופן אחר דהנה דעת תשו' עה"ג (סי' ע"ב) דטב"ע גרוע היינו אחר ג' ימים מצטרף עם סי"ב שבגופו להתיר אף למ"ד דשני סי"ב אינן מצטרפין [...] ס"ק פ"ו השני הביא שמהרח"ש נסתפק בדין זה. וא"כ במשאל"ס דרבנן ודאי יש להקל כדברי עה"ג. וא"כ בנד"ז אף דהטב"ע הוא גרוע עכ"ז גם ענין שנמצא במקום טביעתו ממש עד שי"ל שזהו שנמצא כדלעיל (אות ה') לא גרע מסי' בינוני דמקום עכ"פ. ואם כן מצטרף לטב"ע הנ"ל. וא"ת הרי לעיל צרפנו טענה זו לעשות דין זה לדין משאל"ס דרבנן. וא"כ שוב אין לצרפו להטב"ע י"ל דעולה לכאן ולכאן דאמאי לא. ועוד אפי' שאף בלי טעם דזהו שנטבע זהו שנמצא נידון כמשאל"ס דרבנן כיון שזה ארבעה שנים שנשתכח שמו ואבד זכרו כמ"ש בפסקי מהרא"י (סי' קל"ט) הביאו הרמ"א סוף סעיף ט"ו ע"ש בחמ"ח ס"ק ל"ג ובב"ש ס"ק נ'. ואף שהרדב"ז חולק על מהרא"י אך בנ"ד שידוע שנטבע ולא עלה רק שלא שהו עד השיעור יש לצרף סברת מהרא"י. כיון דלכ"ע בלאו הכי יש כאן רוב גדול לאבד. יותר מבספינה שטבעה. ועוד דהנה להאומרים דאם לא שהה כשיעור שת"נ לא יצאה מאיסור ספק דאורייתא. עכצ"ל דהיינו משום שעיקר החששא מדאורייתא שמא עלה במקום שנטבע ממש סמוך לו. דעל זה לבד מהני השהייה במקום הטביעה ועי' מזה בתשו' מהר"א בן ששון (סי' א') הובא בק"ע דהמכתב מאליהו (סי' ח' סעיף ס"ה). וז"ל מה שאנן צריכין השהייה במשאל"ס אינה משום שמא יצא במקום רחוק דא"כ מה תועיל השהייה ניחוש שמא יצא במקום רחוק שהרי אין לדבר סוף. אלא ודאי דהשהייה היא שמא יצא באותו מקום או קרוב לו עכ"ל. ולכן בנ"ד אף שלא שהו עליו שם כ"כ יש כאן אומדנא עצומה מלבד אומדנא דמהרא"י שהרי הניח כל בגדיו על שפת הנהר. וכן מצאום שם כמו שהניחם. ואלו עלה במקום הטביעה או סמוך לו לא הי' אזיל לעלמא ערום ויחף והי' ודאי נוטל בגדיו. ומצינו במרדכי בשם הר' אליעזר מווארדין שסמך על עלילה זו כי הכלים אשר אתו בספינה נמצאו על שפת הים. ואף שחלקו עליו וכ' שהמתיר ראוי לשמתא כמש"ש במרדכי פרק בתרא דיבמות (סי' צ"ב) היינו מתרי טעמי. האחד שאין לסמוך על חזקה זו לענין להתירה לכתחילה אף במשאל"ס דרבנן. והשני דכיון דמדרבנן ודאי החשש שעלה במקום רחוק וכדפי' רש"י ביבמות (דף ק"כ). חיישינן שמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה או יותר עכ"ל. א"כ מאי מהני מה שנמצאו כליו על שפת הים דילמא עלה למרחוק ולא יכול לחזור אחר כליו. וגם לא ידע להיכן יחזור. אבל בנידון זה לגבי החששא שמא עלה במקום טביעתו או סמוך לה ממש. שפיר יש לצרף חזקה זו שאלו עלה כאן לא הי' מניח בגדיו והולך ערום. וה"ז עדיף ממה שסמכו לענין חששא דשאלה דהיא ג"כ דאורייתא על כיס וארנקי מנחשי אינשי ולא מושלי וכן טבעת משום דחיישינן לזיופא כמבואר ביבמות (דף ק"כ ע"ב). ובתוס' שם בכלים שאין דרכן להשאילן כמו שפי' ריב"ן דלא חיישינן לשאלה עכ"ל. הרי מה שאין דרך להשאילן מהני להסיר חששא דשאלה אף דהיא חששא דאורייתא דאין מעידין זולת זה כמ"ש וכש"כ יהי' מהני סברא הנ"ל דודאי לא הי' הולך ערום אלו שנטבע ואפי' סמוך לו. וכיון דבלא"ה יש כאן רוב גדול שבודאי מת ע"כ בצירוף חזקה הנ"ל ואומדנא דמהרא"י יש לדון דה"ל כמו ששהו עליו עד שת"נ במקום הטביעה. ולכן אף אם לא נמצא כלל הנטבע או עכ"פ אלו נמצא שלא במקום טביעתו יש לדונו כדין משאל"ס דרבנן. ובדרבנן יספיק להתירה לכתחילה הטב"ע שהכירוהו כמה אנשים שהוא זה אף שהטב"ע יש לחוש בו משום דנתפח כנ"ל מ"מ יצטרף לזה מה שנמצא במקום שנטבע ממש ואי אפשר שיבוא לשם נטבע מרחוק מצד הגרעבליש כנ"ל. די"ל שהוא שקול עכ"פ כמו סימן אמצעי. ע"כ עכ"פ עם הטב"ע הנ"ל ה"ל כשני סימנים בינונים ומצטרפין למהוי סימן מובהק בדרבנן עכ"פ. ולכן אם הענין הוא כמ"ש בהגב"ע המתחיל אח"כ עוד שמעתי שמחמת הגרעבליש שיש בנהר אי אפשר שיבוא הנטבע ממקום רחוק למקום שנמצא אזי לענ"ד שיש להתירה מכבלי העיגון להנשא כדברי כת"ר ובאופן שיסכימו להתירה עוד מן המורים המפורסמים:
כאאה"ו מנחם הנה כ"ז כתבתי על סמך שהעד הכירו בטב"ע בפניו כאשר כן תופש כת"ר בתשובתו בפשיטות ואף שהטב"ע גרוע משום דאשתהי עכ"ז י"ל דחזי' לאצטרופי בנדון זה כדלעיל. אך בגוף הגב"ע אין מבואר כ"א והכיר אותו בגופו ובזקן ובפאת ראשו בטב"ע עכ"ל. וא"כ שלא הכירו רק בגופו ובזקן ובפאות. אין זה הכרה כדתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ולא חזי אף לאצטרופי הגם כי בחמ"ח סעיף כ"ו ס"ק מ"ו שמצרפין דעת ר"ת היינו כשזולת זה יש ג"כ עדות ממש ע"ש בב"ש. משא"כ בנ"ד כו' ואף שעוד אמר כי באמת הכרתי אותו היטיב הכל ע"י סימנים הנ"ל. אך במכתב הרב דהראדישץ שכ' באו לפני כמה אנשים ורצו להגיד בתו"ע שהכירו אותו אחר כמה שעות שנלקח מן המים שהביטו בו בכל גופו ואחרי עיונן היטיב הכירו אותו רק בתחילה הי' קשה להם להכיר מחמת שנתפח עכ"ל. א"כ י"ל שהכירו אותו ע"י טב"ע בפניו כמו סתם הכרה דפירושו כן. אף שהזכירו שהביטו בו בכל גופו. היינו שתואר הגוף מסייע להכרה בפניו שע"י שהביטו בכל גופו והבינו שהוא זה אזי הכירו אותו גם בפניו אף שנתפח. וכמ"ש כת"ר בשם תשו' ח"צ סי' קל"ד שנסתייע מדברי הרמב"ן ע"פ ויכר יוסף את אחיו. וכן משמע ביבמות (דף פ"ז דף פ"ח ע"א). ואתון הוא דלא ידעיתו ליה כו' שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן כו' וכ"ה פ"ב דכתובות דף כ"ז ע"ב. הרי שהתחדשות חתימת זקן גורם מניעת ההכרה בפניו. אף שהפנים לא נשתנו כלל. כן יש לומר להפך שע"י תואר הגוף יבוא לההכרה בפניו שבתשו' עה"ג (סי' ע"א) הביא ראי' זו והאריך בזה. אך עכ"ז אף שיש לפרש כן דברי העדות עכ"ז י"ל מידי ספיקא לא נפקא שמא הפירוש שהכירו אותו ע"י טביעת עין היטב בהגוף לבדו. אך אפשר בכל גופו כולל ג"כ פניו. הגם שבלשון המשנה פ"ט דסוטה (דמ"ה ע"ב) גבי נמצא ראשו במקום אחד וגופו במק' אחר. משמע דהראש אינו בכלל גוף. י"ל היינו כיון שנז' שניהם ראש וגוף אזי ודאי מפרשים גוף בלא ראש. אבל בעלמא מצינו בכמה מקומות שגוף כולל כל גוף האדם מראשו עד רגלו כנזכר בערוך ערך גף השלישי והרביעי והחמישי ומהן בסנהדרין (דף צ"ח ע"א). גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין כו' ובפ"ק דקדושין דל"ז כל מצוה שהיא חובת הגוף כו'. וכן משמע דכוונתם כן ממה שאמרו רק בתחילה הי' קשה להכיר מחמת שנתפח. ובודאי שבתחלה רצו להכירו בפניו שזהו עיקר ההכרה הסתמית. אלא שהי' קשה להם להכירו בתחילה מחמת שנתפח והיינו כמו שכתוב בגב"ע הראשון שהי' קצת נפוח בפניו ובחוטם אם כן מה שלסוף הכירוהו היינו ודאי גם כן במקום הכרה זו שבתחילה הי' קשה להם להכיר עכ"ז אחרי עיונן היטב בכל גופו הכירוהו גם בפניו. (ועי' בכה"ג בק"ע סעיף ס"ד בשם מהריב"ל ועי' בגוף התשובה). ואף שאין פירוש זה מוכרח לגמרי בדבריהם. מ"מ כיון דיותר משמע כן הפירוש י"ל כן משום דכיון שאמר בפה מלא שהכירו אותו יש לדין דהכרה מעליא קא אמרינן דהיינו בפניו. וגדולה מזו מבואר בתשו' הרב"י ההובא בק"ע סעיף קנ"ד. וז"ל בספור המעשה כתוב הכרתי היהודים ג"כ כי האחד הי' ארוך כו' ומשמע דלא הכירם בטב"ע כו'. אבל בלשון מעשה ב"ד כו' ע"ש. וכן מצאתי בק"ע שבסוף ספר מכתב מאליהו להגאון בעל סדר אליהו בסי' ו' אות מ"ז וז"ל נכרי שאמר שראה לפלוני מת והכירו ואמר שהי' בו כך וכך סימנים שאינן מספיקים להתיר אין אנו אומרים שלא הכירו אלא מחמת הסימנים אלא שהוא הכירו בטב"ע ולהודיע מי הוא אמר כל הסימנים ההם. הראנ"ח סי' ע"ה מורי הר"ם סי' מ"ב ונ"ו דף פ"ח מהר"א בן ששון סי' ט"ו מהרח"ש סי' ד' עכ"ל. וכ"ד הכנה"ג בהגהת הטור סעיף של"א בשם הרא"ם וסעיף של"ב בשם הראנ"ח ומהרי"ט ודעת עצמו למעשה. והטעם צ"ל חשוב דלשון הכרה היינו הכרה בפניו דזהו פי' הכרה ע"כ אין מוציאין לשון זה מפשוטו:
כבועיין בתשו' מיימוני דשייכי להל' גירושין ס"ס ט' ובפסקי מהרא"י סי' קס"א וא"כ כיון שאמר אותו עירון כו' לא דייקינן בתריה כו' יעו"ש ואפ"ל עוד טעם דכיון דקיי"ל אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואמרינן בגמרא דק"כ ע"א מאי קרא הכרת פניהם ענתה בם. ופירש"י אלמא אין עדות בשאר הגוף אלא בהיכר פנים על כן משום הכי כשאדם מעיד על המת שהכירו אנו תופסים דמהסתם שהכירו בפניו מאחר שלפי האמת אין הכרה אחרת זולתה והוא אומר שהכיר אותו א"כ פשט העדות משמע ודאי שהכירו בפניו. וזה עדיף ממ"ש בק"ע סעיף תכ"ה בשם תשו' צ"צ סי' ק"ג אית לן למימר כו' ידע שהוא תוך ג"י כו'. וע"ש בהתשו' דנסתייע מדברי תה"ד סי' ר"מ שכתב בשם מור"ם דאם העיד העד לאחר שלשה ימים לא אמרינן לא תהני עדותו כדתנן אין מעידין עליו לאחר שלשה ימים דכיון דמעיד בסתם שנהרג אמרינן דידע ודאי שנהרג כגון שראוהו מיד והכירו או שהי' עם ההרוגים וראה שהרגוהו. ע"כ אלמא אזלינן בתרי' ולא דייקינן אבתרי' אלא תלינן דידע בודאי שמת עכ"ל התה"ד. והרי התם י"ל דלאו כ"ע דינא גמירי דאין מעידין לאחר ג"י. וכיון שהכירו יפה בטב"ע מעיד שנהרג אפ"ה כ' תה"ד כשמסיח סתם שנהרג אינו מסיח בדבר דרגילי עלמא למימר בהו בדדמי. ור"ל דאילו ראהו אחר ג"י הי' אומר כן. מכ"ש לענין הכרת פנים דזהו מושכל ראשון. שאין הכרה מוחלטת ודאית רק בהכרת פנים ולא בתואר הגוף ועי' בצ"צ סי' ק"ו גבי וליכא למימר דילמא האי ר' יחיאל לא ידע דין זה דאין השואל רשאי להשאיל כו'. מיהו המעיין בגוף תשובת מור"ם בתשו' מיי' לספר נשים סי' ט' מבואר שלא סמך להקל על טעם הנ"ל לבד שהביא התה"ד כ"א בצירוף עוד סניף ע"ד ר"ת כו' ע"ש. אך גם בנד"ז אפשר לעשות סניף מזה שפסק בתשו' פנים מאירות ח"ג סי' ב' להקל בנטבע במשאל"ס ע"י סימנים אמצעיים ע"ש שהוא כעין שאילתנו. ע"כ נראה להקל ע"ד שכתבתי למעלה אם יסכימו כו' כנ"ל:
כגומ"מ אמרתי שדברי אלו יהיו עדיין לא למעשה. עד אודיע למע"ל הנלע"ד שנית אי"ה ולא רציתי לעכב מכתבי לגמרי שלא ידמה לכבודו שלא עיינתי בתשובתו כלל [לשון הרב דאיהומען:
כדעכ"ל אדמו"ר נ"ע. ואח"כ נתבשרתי מאתו שאוכל להתיר בצירוף עוד רב מפורסם]: