Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·Orach Chaim·Siman 3שו״ת צמח צדק·אורח חיים·סימן ג

אסימן ג
ע"ד טלית שאולה אם לברך עליה וכן אם רשות לנשים לברך על ציצית שילבשו:

בתשובתם בפלפול רב הגיעני. ע"ד טלית שאולה דכ' המג"א סי' י"ד סק"ה בשם התוס' והרא"ש דהמברך לא הפסיד כמו נשים שמברכים על מ"ע שהזמן גרמא ומעלתם הרמה האריכו והעלו להוכיח דאין לברך עליו. לדעת הרמב"ם והראב"ד דכלאים בציצית לא הותר אלא במקום מצוה (וכן הכריעו השאגת ארי' סי' ל' וכן האריכו מעלתכם להוכיח שהעיקר כסברא זו). דלפ"ז י"ל דל"ד מצות ציצית לשאר מ"ע שהזמ"ג דבשלמא בשאר מ"ע י"ל דלא היתה כוונת התורה אלא לפטור נשים שלא יהיו מחוייבים במצוה זו אבל אם רוצים לקיימה אין בזה איסור ואדרבה יש בזה מצוה וכמ"ש הר"ן פ"ד דר"ה. וא"כ עיקר מ"ע זו כמו שכתוב בתורה קאי גם על נשים אבל גבי ציצית דבודאי לא היתה כוונת התורה בעיקר מ"ע זו גם על נשים דהא לפמ"ש מ"ע זו יש בזה גם איסור כלאים. וא"כ אדרבה נשים אסורות לקיים מ"ע זו. משום לתא דכלאים לדעת הראב"ד ודעימי' וכיון דלא קאי מ"ע זו בתורה גם על נשים אין לברך עליה. זהו תוכן דברי מעלתם. וא"כ ה"ה בטלית שאולה כיון שהוא פטור מלהטיל בה ציצית א"כ על כרחך לא קאי מ"ע זו על כה"ג דטלית שאולה שיהיה רשות להטיל בה ציצית דהא מ"ע זו יש בה איסור כלאים:

גא
ואני לא אכניס עצמי לפלפל בדין זה דכלאים בציצית שלא במקום מצוה. דבזה ודאי נ' שיפה הכרעתם לדינא להחמיר כדעת הראב"ד והכ"מ פ"ג מה' ציצית דין ז' כ' שבודאי גם דעת הרמב"ם ג"כ וכ"כ בב"י ססי' י"ח. הגם דלכאורה יש לתמוה דא"כ בכל בין השמשות הי' העולם צריך להיות חרידים פן הגיע זמן ביהש"מ. כדי שלא יהיו נושאי כלאים בציצית שלא במקום מצוה והרי הלובש כלאים דאורייתא פושטו אפילו בשוק. וא"כ מהו שכ' רש"י דביהש"מ דע"ש נק' בי שמשי שהכל חרידים לביהש"מ שלו. דהא א"כ בביהש"מ של כל יום היו חרידים הרבה אנשים שלבשו ציצית. דכלאים בטלית של צמר. אלא שזה יש לדחות דמיעוטא הם שלבשו כלאים שהרי יכולים לעשות לבן של צמר. ועוד יש לתרץ כמ"ד בטור וב"י סי' י"ח דכסות יום ולילה חייב בציצית אף בלילה שכן משמעות הירוש' דפ"ק דקדושין. אמתניתין כל מ"ע שהזמן גרמא וז"ל שכן אם היו מיוחדות לו ליום ולילה שהוא חייב בציצית עכ"ל ומשמע דרבנן ור"ש שניהן ס"ל כן אלא דר"ש ס"ל שאעפ"כ הוא מ"ע שהזמ"ג כיון דכסות לילה פטור. והקה"ע נדחק שם לפרש הירושלמי לדעת הרמב"ם וע"ש. אך מה שצריך לחקור הוא בדין אם הרשות ביד נשים לברך על הציצית שבזה העלו רום מעלתם דלמ"ד דכלאים בציצית שלא במקום מצוה לא הותר. אז גם אין רשות לנשים לברך ול"ד לשאר מ"ע שהזמ"ג. והנה מתחלה צריך לעמוד על פלוגתא דהרמב"ם עם התוס' והר"ן ושא"פ בדין אם נשים מברכות על מ"ע שהזמ"ג דהרב"י בש"ע סי' תקפ"ט ס"ו וס' י"ז פסק כהרמב"ם דלא יברכו והרמ"א כ' דהמנהג שהנשים מרכות על מ"ע שהזמ"ג. ובהגמי"י ה' ציצית פ"ג אות מ"ם כ' שגם דעת רש"י כהרמב"ם ושעיקר טעמם דאיך יאמרו וצונו. והר"ן פ"ד דר"ה כ' ליישב זה דכיון שהאנשים נצטוו ואף הן מקבלות שכר שפיר יאמרו וצונו עכ"ל. וקצת צ"ע על ישוב שלו מהא דקי"ל בשבת (דס"ב ע"א) קסבר עולא דנשים עם בפני עצמן הן א"כ איך יאמרו הנשים וצונו משום שנצטוו האנשים. מיהו לפמ"ש הפנ"י פ"ג דברכות (דף כ') דסתם משנה דשם דנשים פטורות מן התפילין משום דתפילין הוי מ"ע שהזמ"ג אתיא כר' מאיר כמו דקי"ל סתם משנה ר"מ א"כ לכאורה נסתר הא דעולא דמשמע שם בשבת דלא מיתוקמא אלא אם סבר ר"מ דתפילין אינו מ"ע שהזמ"ג. מיהו זה אינו דאת"ל כמ"ש הפנ"י דר' מאיר אע"ג דסובר דתפילין מ"ע שהזמ"ג מ"מ ס"ל דנשים מותרות להניח תפילין ולברך דנשים סומכות רשות א"כ לפ"ז אפשר לומר דלא נסתר הא דעולא דאם כן אפשר גם בשבת רשאין לנושאן דהוי דרך לבישה (ואף שהתוספות בערובין שם (דצ"ו ע"ב) כתבו דלא הוו מלבוש אלא לאיש שדרכו ללובשן בחול אבל לא לאשה י"ל זהו מקודם דאמר ודילמא ר"מ כרבי יוסי ס"ל דנשים סומכות רשות וכיון דאין רשות להן להניחן בחול ודאי לא חשוב לבוש לדידהו כמ"ש מהרש"א. אבל לבתר דאמר דר"מ ס"ל כר"י דנשים סומכות רשות שפיר יש לומר דחשוב מלבוש לדידהו וע' ברש"י בעירובין שם דקסבר תכשיט נינהו והריטב"א שם כתב דכיון שנשים סומכות רשות ה"ל תפילין לדידהו כדרך מלבושן בחול ולא משוי נינהו) אך קשה על הא דפסק המ"א בסי' ש"א ס"ק נ"ד דאשה אסורה להכניסם אע"ג דאנן קי"ל נשים סומכות רשות ואפ"ל משום שנהגו שאין הנשים לובשות תפילין בחול א"כ אינו דרך מלבוש להן מאחר שאין זה דרך מלבושן בחול. מיהו א"כ ודאי גם מימות עולם נהגו כן רק מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין. הרי פרטו אשה א' לבד מאלפי אלפים ואעפ"כ פסק ר' מאיר דהאשה רשאי להכניסם בשבת. ולהריטב"א זהו משום דחשוב מלבוש להן ג"כ מה"ט. ולפ"ד המ"א אם ס"ל מ"ש להפנ"י דסת"מ דברכות אתי כר"מ. נצטרך לומר דלא כעולא דנשים עם בפני עצמן הן. אבל הרי כל הפוסקים פסקו כעולא כמבואר בטוש"ע רסי' ש"א. וצ"ל דלא ס"ל מ"ש הפנ"י דסת"מ דברכות אתיא כר"מ. ועיין בתוספות בערובין דצ"ו ע"ב ד"ה לא ס"ד:

דקיצור. (צ"ע על תירוץ הר"ן פ"ד דר"ה מהא דשבת (דס"ב) דקי"ל כעולא ועולא ס"ל דנשים עם בפני עצמן הן):

הב
והנה עוד יש טענה שלא יברכו הנשים משום איסור ברכה שא"צ דעובר משום לא תשא כמ"ש טענה זו התוס' והר"ן עצמן פ"ד דר"ה. וגם ע"ז ישב הר"ן וז"ל דברכה שא"צ מדרבנן הוא ובכה"ג לא אמור. והיינו דהזכרת השם בברכה אף על פי שא"צ כלל לא מתסר אלא מדרבנן ודוקא בברכה שאינה צריכה כלל. אבל בברכת המצות למי שהוא פטור מהן לא. הלכך אם רצו הנשים לברך על מ"ע שהזמ"ג הרשות בידן עכ"ל והוא מהתוספות בר"ה שם (דל"ג ע"א) ד"ה הא ופ"ב דחגיגה דט"ז סע"ב. וע' עוד כיוצא בזה בתוס' פ"ב דברכות די"ד ע"א. אבל על מצות כו' מידי דהוה אלולב ואתפילין. דהני נשי מברכות כו' וכ"כ הרא"ש שם סי' ה'. ובתר"י שם שהרי שני ימים טובים של גליות כו' ע"ש. וא"כ לפ"ז טעם הרמב"ם דפוסק שאין הנשים מברכות א"ש טובא לפמ"ש המג"א סי' רט"ו סק"ו בשם הרמב"ם דאיסור ברכה שא"צ הוי דאורייתא. וא"כ אזיל לשיטתיה. והאלי' רבא שם סק"ה חלק על המג"א בזה לומר דגם להרמב"ם אינו רק מדרבנן וכ"פ שם ג"כ אאזמו"ר הגאון ז"ל. וע' רמב"ם פ"א מה' ברכות הט"ו ופי"ב מה' שבועות ה"ט והובא ב"י וש"ע י"ד סי' של"ד סעי' ל"ז דלכאורה משם משמע כהמ"א מדחייב ע"ז ולא עוד אלא שאם השומע לא עשה לו כלום השומע עצמו חייב. ואמרי' הטעם ע"ז בגמרא פ"ק דנדרים (דף ז' ע"ב) משום שכל מקום שהזכרת השם מצויה עניות מצויה ומשום הכי החמירו בזה יותר מבשאר עוברי עבירה וע"ש בהר"ן ובהרא"ש ואם איתא דהרמב"ם מודה דבברכה שא"צ אין בה איסור דאורייתא ולא דמי למזכיר שם שמים לבטלה א"כ מנלן דבברכה שא"צ ג"כ חייב ושאם לא עשה לו כלום השומע עצמו יהא חייב. דמנלן להחמיר באיסור דרבנן יותר מבשאר עבירה דאורייתא שאם לא עשה השומע יהא הוא חייב ע"ש בתוס' ובר"ן. ומ"מ בתשו' הרמב"ם סי' כ"ו הובאה בכ"מ פ"ג מה' מילה ה"ו מה שהשיב לחכמי לוניל. וחכמים הם שתיקנו את הברכה והם אמרו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא כו' לפיכך כל דבר שנסתפק לנו אם עשיית דבר מצוה מצטוינן כו' עושין אותה דבר בלא ברכה כו' לא תקנו לה חכמים ברכה עכ"ל. מזה משמע כהאלי' רבא מדקאמר והם אמרו כל המברך כו' משמע דאינו מן התורה ועוד דאל"כ הל"ל בפשיטות דכיון שחיוב הברכה אינו רק מדבריהם ויש נגד זה ספק איסור תורה דכל המברך ברכה שא"צ עובר כו' ע"כ אין לברך ומדקאמר רק משום הם שתקנו כו' והם אמרו כו' משמע דאין בזה חששא דאורייתא וזה כמ"ש האלי' רבא כנ"ל וכ"כ בתה"ד ססי' ל"ז בשם הגאונים. וכ"מ לכאורה בגמרא פ"ה דברכות (דל"ג סע"א) וכיון דנפק ליה בחדא אפשר והוי ברכה שא"צ כו' עובר משום לא תשא ואעפ"כ אנן קי"ל דהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס ואף שהטעם משום והם אמרו כו' מ"מ מזה מוכח לכאורה דאיסור ברכה שא"צ אינו כ"א מדרבנן ולכן והם אמרו שהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס דאל"כ איך אמרו כן והא חזינן דסברת הש"ס דדומה לברכה שאינה צריכה. והנה לפ"ד הא"ר בהרמב"ם דהא דנשים אין מברכות על מ"ע שהזמ"ג אף שהוא איסור דרבנן מ"מ לא הותר למי שהוא פטור מהברכה וגם לפ"ז טעמא דידיה ברווחא י"ל דאזיל לטעמי' דפוסק כר' יהודה דנשים אין סומכות כלל ואסור להן לסמוך והיינו אף לא באקפו ידייכו עם שהוא רק איסור דרבנן כמ"כ ס"ל דנשים אין מברכות על מ"ע שהזמ"ג אף דברכה שא"צ הוא רק מדרבנן דהא התוס' ור"ן דמתירין לנשים לברך הוא משום שפסקו כר' יוסי ור' שמעון דנשים סומכות רשות. משא"כ להרמב"ם דס"ל דנשים אסורות לסמוך ממילא דודאי אין מברכין על מ"ע שהזמ"ג אף אם אין בברכה שא"צ רק איסור דרבנן. והרשב"א בחידושיו בר"ה (דל"ג) העיד דדעת כל הפוסקים כר' יוסי ור' שמעון רק שכ' וקשה לי דהא הוי סתם מתניתין כר' יהודה ומחלוקת בברייתא כו' וקושיא זאת נז' ג"כ בס' המכריע סי' ע"ח ותירץ ע"ז דהסת"מ אינו מבואר בה כלל דלא כר' יוסי. ואולם הרשב"א תירץ ג"כ כזאת וחזר והקשה ע"ז ע"ש וגם קושייתו יש ליישב עפמ"ש הפנ"י פ"ג דברכות (ד"כ). וע"ש דמסיק דסת"מ דפ"ג דברכות דס"ל דתפילין מ"ע שהזמ"ג אתיא כר' מאיר ולפ"ז מוכרח דס"ל כר' יוסי דנשים סומכות רשות. וההיא דאין מעכבין את התינוקות מלתקוע הא נשים מעכבין י"ל דאתיא דלא כר' מאיר כקושיית התוספות בערובין (דצ"ו ע"ב). או דאתיא כר"מ. והא דמעכבין את הנשים מלתקוע אינו משום דנשים אין רשות לסמוך. אלא משום דילמא אתי לאפוקי ברה"ר כו'. והתוס' ור"ת והר"ן נ' דס"ל דסת"מ אתיא דלא כר' יוסי ואעפ"כ הלכה כר' יוסי משום דמעשה רב כמבואר בדבריהם. וגם הריטב"א בערובין דצ"ו כתב ומיהו הא קי"ל דנשים סומכות רשות כרבי יוסי ורבי שמעון דר' יהודה יחידאה הוא. ועוד דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי עכ"ל. ודבריו צ"ע דהא ר' מאיר נמי ס"ל כר' יהודה כמ"ש בגמ' בערובין שם ועי' בערובין (דמ"ו ע"ב). עכ"פ רוב הפוסקים ס"ל דנשים סומכות רשות דלא כהרמב"ם כמו שהעיד הרשב"א. א"כ מזה יצא לנו לקיים פסק רמ"א כהתוס' ור"ן. ועיין בחולין (דף פ"ה ע"א) בתוספות ד"ה נשים:

וקיצור. (דחיית הטענה דברכה שא"צ דהרמב"ם אזיל לשיטתי' דפוסק פ"ג מה' מעה"ק דנשים אין סומכות כלל. אבל למה דפסקו רוב הפוסקים דנשים סומכות רשות באקפו ידייכו עם שהוא איסור דרבנן כמ"כ מותרות לברך):

זג
ואמנם מה שיש להקשות על הרמ"א הוא שמאחר דס"ל כהתוספות וסייעתם ודלא כהרמב"ם ושכן המנהג א"כ איך הסכים בי"ד סי' רס"ה ס"ג לענין מילת ספק דאורייתא לפסק הרב"י בש"ע שם דא"צ לברך שזהו דעת הרמב"ם פ"ג מה' מילה ה"ו. והראב"ד שם חולק עליו והביא ראיה מהש"ס דפ"ב דשבת (דכ"ג א'). וראי' זו כתובה ג"כ בתר"י פ"ג דברכות גבי ספק אמר אמת ויציב דחוזר ואומר וחותם בברכה מפני שכיון שהוא מסופק בדבר של תורה אם אמר אם לא אמר מחוייב הוא עכשיו לומר הדבר כתקנו ואומר אותו בברכה כאילו לא קרא כלל דכל דבר שהוא ספק של תורה מברכין עליו ומביא ראיה מדאמרינן בשבת פרק במה מדליקין (דכ"ג ע"א) דאין מברכין על הדמאי בשעה שמפרישין ממנו המעשר ואמרינן התם טעמא מפני שהוא ספק של דבריהם דמשמע דוקא מפני ספק של דבריהם אין מברכין עליו הא אם היה ספק של תורה צריך לברך עליו עכ"ל. וכ"כ הרא"ש משמו רפ"ו דחולין לענין כסוי דם הכוי וז"ל מ"כ בשם ה"ר יונה ז"ל שצריך לברך על הכסוי וראייתו מהא דפרק במה מדליקין (דכ"ג) דאין מברכין על הדמאי מפני שהוא ספק דדבריהם משמע הא ספק דאורייתא מברכין עליו וכוי ספיקא דאורייתא הוא דשמא הוא חיה. ואינה ראיה דהכי פירושא מצוה שתקנו חכמים לעשות מספק כגון דמאי כו' א"צ לברך עליו ואע"פ שאנו מברכין על שאר תקנת חכמים וצונו כו' ולא שייך לדקדק משם הא ספיקא דאורייתא מברכין עליה כי לא בא להוציא אלא שאר תקנת חכמים שמברכין עליה. אבל מצוה שאדם מצווה לעשות מספק טוב שיעשה המצוה ולא יברך שלא יעבור על לא תשא עכ"ל. וכ"כ רי"ו נט"ו אות ה' תחלת חלק ד' וז"ל דכיון דברכות אינן מעכבות מספק לא יעבור על לאו דלא תשא עכ"ל וכ"ד רש"ל ביש"ש שם סי' א'. משמע מרי"ו דמדאורייתא עובר בברכה שא"צ על לא תשא. והנה בענין מה שדחה הרא"ש ראיית הרר"י דחיה זו היא אף אם נפרש כפי' רש"י שם בפרק במה מדליקין דפי' שם ודאי דדבריהם בעי ברוכי (כגון נר חנוכה) ספק דדבריהם (כגון דמאי שהפרשתו אינו אלא מספק) לא בעי ברוכי. דס"ל להרא"ש דמ"מ לא שייך לדקדק מזה הא ספיקא דאורייתא מברכין עליה כו' וכנ"ל. אך הרמב"ן שם פי' וז"ל ספק דדבריהם לא בעי ברוכי דהיינו דמאי ה"ק אפילו לא נתעשר אין הברכה שלו אלא מדבריהם וכן לגבי ברכות שבתפלה ספק של דבריהם הוא. ורבא אמר רוב ע"ה מעשרין הן. ונ"ל דלא פליג אהאי טעמא דהא בהדיא אמרינן בברכות ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ק"ש כו' מ"ט ק"ש דרבנן כו' וש"מ דספק דדבריהם לא בעי מיהדר וברוכי כו' אבל שאר ברכות המצות שעיקר המצות דאורייתא כגון הפרשת מעשרות כיון שהמצוה דאורייתא והוא צריך לחזור ולעשות המצוה מספק בשל תורה בזה סבר רבא שאף הברכה של דבריהם צריך לעשות עמה עכ"ל. הנה פי' דפלוגתא דאביי ורבא היינו בזה ממש דלאביי אף שהמצוה דאורייתא כיון שהברכה היא מדרבנן זהו נק' ספק דדבריהם ולא בעי ברוכי ולרבא צריך לברך כו'. וכ"כ הרשב"א שם דלרש"י ספק דדבריהם שיש לו עיקר בדאורייתא כגון יו"ט שני שודאי דאורייתא ומשום ספק יום ראשון הוא. ואע"ג דברכות דרבנן מ"מ כיון דעיקרו משום ספק של תורה מברכין עכ"ל. וכ"כ הר"ן שם ומכאן למדו קצת מן המפרשים ז"ל כו' ע"ש והן דברי חידושי הרמב"ן. דמסקי כהרי"ף פרק המילה שלא לברך על מצוה דאורייתא כשעושה אותה מחמת ספק. וכ"כ בחידושי הריטב"א פ"ד דסוכה דמ"ז ד"ה איכא דאמרי. ועי' בתשו' הריב"ש סי' רכ"א שיש מי שפי' דהדמאי עצמו נק' ספק דדבריהם ונסתייע בזה מפרק אע"פ וכן פי' הריב"ש עצמו שם. וזהו ג"כ פי' תר"י פ"ג דברכות הנז' לעיל. ועיין בהרמב"ם ספ"ב מה' יבום הכ"א פי' וענין ספק מדבריהם. ולכאורה נראה דכ"ז לדעת האומרים דנשים אין מברכות על מ"ע שהזמ"ג שזהו דעת הרמב"ם דמחמרי באיסור ברכה שאינה צריכה. אבל להתוספות ודעימייהו לכאורה אי אפשר להלום זה דמאחר דס"ל דאפילו הפטור מן המצוה ורוצה להתחייב יוכל לברך ואין כאן איסור ברכה שא"צ. פי' הר"ן פ"ד דר"ה הטעם משום דאיסור ברכה שא"צ הוא מדרבנן ובכה"ג לא אמור. א"כ לפ"ז כ"ש וק"ו מי שמחויב לעשות המצוה מחמת ספק דאורייתא שיוכל לברך. דודאי בכה"ג יש לומר יותר מ"ש הר"ן דכיון שאיסור ברכה שא"צ הוא מדרבנן בכה"ג לא אמור וגם כאן שייך לומר וצונו בפשיטות יותר. וכ"ד המג"א סי' רט"ו סק"ו דלהתוספות דס"ל דאיסור ברכה שא"צ הוא מדרבנן אם מברך מספק אינו עובר על לא תשא עכ"ל. אך קשה שהמג"א כתב דהרא"ש פ"ק דקדושין סי' מ"ט ס"ל כהתוספות והרי ר"פ כסוי הדם פסק דלא יברך על מצוה שעושה מספק שלא יעבור על לא תשא כהובא לעיל. וא"כ לכאורה מזה ראי' להאלי' רבא סי' רט"ו דפליג על המג"א וס"ל דגם להרמב"ם איסור ברכה שא"צ הוא רק מדרבנן ואעפ"כ אין לברך מספק. אך באמת י"ל שאין מזה ראיה דהרא"ש פ"ק דקדושין סי' מ"ט הביא סברת התוספות אבל מסקנתו שם דנשים לא יברכו על מ"ע שהזמ"ג וכמ"ש ברמזים שם בהדיא. ואפשר ס"ל כמ"ש תלמידו רי"ו שם לענין כסוי דעובר על לאו דלא תשא דמשמע שזהו מדאורייתא. ובהרא"ש פ"ח דחולין סי' כ"ו לכאורה משמע דס"ל כר"ת ומיהו אינו מוכרח ועיין ברא"ש בה' ציצית סי' י'. וכן נראה מדברי הראב"ד דטפי ראוי לברך על מצוה דאורייתא שעושה מספק מנשים על מ"ע שהזמ"ג. שהרי בה' ציצית פ"ג ה"ט לא חלק כ"כ על הרמב"ם שפסק דנשים לא יברכו על מ"ע שהזמ"ג רק שהביא שיש מי שחולק ואומר אף בברכה כו' משמע דלדידיה לא ברירא ליה שיברכו. ובספ"ג דה' מילה ה"ו לענין מילת ספק פסק בפשיטות דיברך עליו. ובפ"ו מה' שופר וסוכה דין י"ג ביאר כן בהדיא. וכן רש"י דכתבו הגמי"י פ"ג מה' ציצית אות מ' דהיה אוסר לנשים לברך על מ"ע שהזמ"ג וגבי מי שמחויב לעשות המצוה מספק דאורייתא פי' בחידושי הרשב"א פרק במה מדליקין דכ"ג דלרש"י בעי ברוכי. וכמו שמבואר לעיל. וא"כ הרמ"א דפסק בא"ח סי' י"ז ותקפ"ט דנשים מברכות על מ"ע שהזמ"ג כהתוספות. ואעפ"כ בי"ד סי' רס"ה לענין מילת ספק ס"ל דא"צ לברך הוא לכאורה סברא הפוכה ונגד רש"י והראב"ד:

חקיצור. (שיש קושיא וצ"ע על הרמ"א דבא"ח סי' י"ז ותקפ"ט מסכים לדעת התוס' דאפי' הנשים שהן פטורות ממ"ע שהזמ"ג יוכלו לברך. א"כ איך בי"ד סי' רס"ה ס"ג ס"ל אפילו שמחויב במצוה דאורייתא מספק אינו מברך). (וקושיא זו הניח הה"מ פ"ו מהלכות סוכה בצ"ע על הרשב"א):

טד
והנה בתשו' הרמב"ם לחכמי לוניל הנז' לעיל נראה שראייתו על זה שאין מברכין על מצוה שעושין מספק מהא דנפסקה הלכה בגמרא פ"ד דסוכה (דמ"ז) לענין סוכה בשמיני ספק שביעי והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן. ומינה אתה למד לכל המצות שיסתפק לך אם אתה מצווה או אין אתה מצווה עושין אותה בלא ברכה. וכמו שביארנו בסוף ה' ברכות עכ"ל וע' ס"פ י"א מה' ברכות וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה כו'. ובכ"מ שם הקשה מדידיה אדידיה ממ"ש פ"ב מה' ק"ש הי"ג וע"ש ג"כ בכ"מ בשם תשו' הרשב"א (ועיין בשאגת אריה סי' כ"ה. ועיין בפר"ח בא"ח סי' ס"ז ד"ה ועדיין נשאר לנו לברר מ"ש המחבר ספק קרא ק"ש כו' שכתב בשם הכנה"ג שיישב דעת הרמב"ם בענין אחר ויפה הוא וכדלקמן. עוד שם ססי' הנ"ל העלה דאין איסור בברכה מספק משום לא תשא רק הא דאין מברכין הוא משום דספק ברכות להקל ויתבאר לקמן בס"ד). והנה ליישב להתוספות והרר"י וסייעתם ראיית הרמב"ם מהא דסוכה (דמ"ז) נראה פשוט ע"פ פרש"י שם ריש עמוד א' ברוכי לא מברכינן. דשמיני הוא ואין שם סוכה עליו. ור"ל כמ"ש בכ"מ ספ"ג מה' מילה בשם הרמ"ך וז"ל דכי מתקנו רבנן ברכה אספק דאורייתא היכי דלא מבטלי ודאי דאורייתא אבל סוכה בשמיני כיון דשמיני הוי יו"ט אחרון ודאי דאורייתא היכי לתקן ליה ברכה אסוכה לשווייה שביעי שהוא חול ולבטל קדושת יו"ט אחרון שהוא ודאי מדאורייתא. ועוד כיון דמברכין בקידוש היום ובתפלה ובבהמ"ז את יום שמיני עצרת היכי מצינן לתקוני ברכה אסוכה לשוויי' שביעי כלום אפשר לברך שתי ברכות שסותרות זו את זו עכ"ל. גם הרי"ף והרא"ש הביאו שם ססי' ה' כתבו והיינו טעמא דלא מברכינן דכיון דיום שמיני עצרת הוא אי אפשר לברוכי אסוכה דקשיין אהדדי אי יום סוכה לאו שמיני עצרת הוא כו'. א"כ מבואר שאין משם ראיה כלל לכל מצוה שיסתפק לך אם אתה מצווה כו' שלא יברכו עליה. ואדרבה משם משמע איפכא שהרי כתבו הטעם דלא מברכינן כיון דיום שמיני עצרת הוא כו' א"כ משמע דבעלמא מברכין על ספק מ"ע דאורייתא. וכ"כ בהדיא ריא"ז בש"ג שם וז"ל ור"מ אומר שהטומטום ואנדרוגינוס שהן ספק איש ספק אשה אין מברכין לישב בסוכה ולי נראה שמברכין מספק. שהרי אנו מברכין מספק על תקיעת שופר ביום שני של ר"ה ועל אכילת מצה בליל שני של פסח וזה שאין מברכין על הסוכה בשמיני של חג שלא יזלזלו בו עמי הארץ לומר יום שביעי הוא וחול הוא ועוד שאין מזכירין בכל ברכותיו אלא יום שמיני עכ"ל. מיהו הריטב"א שם (דמ"ז) ד"ה איכא דאמרי כתב ויש שהקשו על הרי"ף למה לי מהאי טעמא תיפוק ליה דהא כתב איהו ז"ל גבי ערלה כבושה דכל ספק מצוה דאורייתא כו'. אלא שיש לך לומר שאין ספק זה כשאר ספיקות שחכמים שאמרו לנו לעשות יום שני תקנו לנו שנברך בו כו' לפיכך אמר הרי"ף כו' לגבי ברכת סוכה מוקמינן לה אדינא דשאר ספיקות עכ"ל. וע"פ דבריו יתיישב קושיית הרמ"ך ספ"ג מה' מילה על תשו' הרמב"ם דלעיל מאי חזי דיליף מסוכה ליליף מיו"ט כו'. ואין להקשות על דבריו אלה לפמ"ש הוא ז"ל בעצמו ר"פ לולב הגזול בשם מורו הרשב"א שאין פסולי לולב הנוהגין ביום ראשון נוהגין ביום שני בזמן הזה דכיון דידעינן בקביעא דירחא ואין לנו בקדושת היום השני אלא להזהר במנהג אבותינו אין זה אלא להחמיר בקדושתו אבל להחמיר במצות הנוהגות בו כיום ראשון אין לנו כו' עכ"ל. ונזכר סברא זו גם בהר"ן שם ר"פ לולב הגזול אלא שכ' ולא נראו לי דבריו כו'. ועי' בש"ע סי' תרמ"ט ססעי' ה'. והשתא לסברת הרשב"א לענין ברכת סוכה בשמע"צ אין שייך כ"כ לומר מ"ש הריטב"א שאין ספק זה כשאר ספיקות כו' תקנו לנו שנברך בו כו' דהתקנה רק בברכת קדושת היום. לא במצות הנהוגות בו. מיהו זה אינו שהרי מברכין על תקיעת שופר ביום שני של ר"ה ועל אכילת מצה בליל שני של פסח אלמא דתקנת חכמים הוא לברך ביו"ט שני ש"ג במצות הנהוגות בו ג"כ. ועכ"פ יצא לנו שמסוגי' דסוכה (דמ"ז) אין שום ראי' נגד הפוסקים דס"ל דמברכין על מצוה שעושין מספק דאורייתא אלא שאין משם ראיה ג"כ להיפך:

יקיצור. (מה שהביא בתשו' הרמב"ם ראי' מסוכה (מ"ז) לק"מ על התוספות לפרש"י והרי"ף שם דהיינו טעמא כו' וכ"כ ריא"ז בש"ג שם בהדיא):

יאה
ולכאורה ממ"ש בש"ע א"ח סי' ס"ז דבספק אם קרא ק"ש חוזר וקורא בברכות. משמע דקי"ל שבספק מצוה דאורייתא אף שהברכה היא מדרבנן חוזר ומברך אף שהמ"א שם כ' טעם אחר בשם תשו' הרשב"א הנה המעיין בגוף תשו' הרשב"א סי' ש"ך במ"ש ואני אומר באולי לדעת הרב ז"ל שהוא סבור כו' משמע דלדידיה לא ס"ל טעם זה. ומ"ש עוד בשם מורו הרב החסיד הלא זהו הר"ר יונה ואיהו לשיטתי' אזיל דס"ל שבכל ספק מ"ע דאורייתא צריך לברך אף שהברכה מדרבנן ולהרשב"א עצמו משמע שם דלהחולקי' על רש"י א"צ לברך גם בק"ש ע"ש. וגם הפר"ח סי' ס"ז הקשה טובא על טעמי' שבתשו' הרשב"א. וא"כ אנן דקי"ל דחוזר ומברך צ"ל דעיקר הטעם לחלק בין דין זה לדין מילת ספק. כמו שחילק הכנה"ג בא"ח שם והסכים עמו הפר"ח שם דדווקא בספק אי גברא בר חיובא הוא אינו מברך וכן כסוי כוי דיש כאן ספק בעיקר החיוב שמא אין כאן שום התחלת מצוה. משא"כ גבי ק"ש דגברא בר חיובא הוא ודאי למצוה זו דק"ש אלא שנסתפק אם קרא חוזר ומברך. ובפמ"ג רסי' ס"ז כתב שזהו ג"כ דעת הט"ז. ונשוב למה שהקשינו על הרמ"א אלא דבאמת קושיא זו לא על הרמ"א לבד היא כי אם גם על הרשב"א והר"ן דבחידושי הרשב"א פרק במה מדליקין שם ובפרק ר"א דמילה (דקל"ה) ד"ה ולענין הברכה נראה דחושש לסברת הרי"ף והרמב"ם והגאונים שלא יברכו על מילת ספק דאורייתא. (רק שכ' בשם מורו ז"ל שצריך לברך). וכ"ה בר"ן שם. ולענין נשים מבואר בהר"ן פ"ד דר"ה דנשים מברכות על מ"ע שהזמ"ג וכ"מ בהרשב"א שם. וגם עוד בהדיא כתב כן הרשב"א בגיטין פרק השולח (דף מ') הביאו אאזמו"ר הגאון ז"ל (בחידושיו סי' ע'). ושוב מצאתי בההמגי"ד ספ"ו מה' סוכה שכתב על הרשב"א ודבריו צ"ע. והיינו מה"ט דס"ל לההמגי"ד דבספק דאורייתא ראוי יותר לברך ממה שהנשים יברכו וא"כ איך נראה מהרשב"א בהפך דאע"פ דס"ל דנשים מברכות כמ"ש בשמו ההמגי"ד שם פ"ב ה"ב עכ"ז הניח בצ"ע אם מברכין על מצוה שעושה מספק. ומהו הצ"ע בזה דכ"ש הוא מנשים. זה נראה כוונת ההמגי"ד. וליישב דעת הרשב"א והר"ן ואחריהם הרמ"א. לכאורה יש לומר ע"ד שכתבו התוס' בר"ה (ל"ג) גבי סומא דאי פטרת ליה כו' נמצא כו' אבל אשה כו'. כמ"כ עד"ז יש לחלק בין ספק שאירע דרך מקרה כההיא די"ד [סי' כ"ח] וסי' רס"ה שאם לא יברכו ע"ז אין לחוש כלל לכן מוטב שלא ליכנס בספיקות ובין דבר ההוה תמיד כמו האשה במ"ע שהזמ"ג שאם לא תברך על לולב וגם אפשר לא על ברכות ק"ש ופסוד"ז תצטער טובא ויהי' להן עגמת נפש לכך אין להחמיר בזה כלל וזוהי סברת הש"ס בחגיגה (ט"ז) לעשות נחת רוח לנשים. מיהו א"כ איך כ' המ"א סי' י"ד סק"ה דיוכל לברך על טלית שאולה כמו שהנשים מברכות וע' בתוס' חולין (ק"י ע"ב) דחילקו ג"כ בין נשים לטלית. עוד נ' לחלק ולומר דאע"ג דספיקא דאורייתא חמיר טובא מרשות דנשים שאין בזה שום חיוב גמור מ"מ בצד א' יש בזה מעלה שאותו הקצת מצוה שמקיימי' הנשים במ"ע שהזמ"ג כמו שאינו מצווה ועושה דג"כ מקבל שכר. וגם לשון רשות משמע כן עי' בפרק ה' דביצה גבי כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה. א"כ זה הקצת מצוה היא ודאית בלא שום ספק. ולגבי ברכה נ' דלכ"ע מברכין על דבר שהוא ודאי אף שהוא מצוה קלה מהספק מצוה חמורה דבספק מצות מילה דאורייתא אין מברכין אף שהוא מצוה חמורה שבחמורות וחייבין עליה כרת. ובכל מצות דרבנן מברכין. ואפילו בהלל דר"ח שאינו רק מנהג ס"ל להרי"ף ג"כ דהצבור מברכין תחלה וסוף. עם היות שהוא עצמו פסק דבמילת ספק דאורייתא אין מברכין כנ"ל. אעכצ"ל דשאני ודאי מספק. וכיוצא בזה נמצא בי"ד סי' ק"י גבי דברים החשובים ואינם בטלים. שאף שאיסורם מדרבנן אינן מתבטלים. ואילו בספק דאוריי' שנתערב חד בתרי י"א דבטל אף שהוא דבר חשוב אם לא נודע הספק עד אחר שנתערב כו' כמבואר שם. ועכצ"ל דשאני ודאי קל מספק חמור לענין זה. וכיוצא בזה י"ל לענין ברכה שא"צ כמובן:

יבו
ולענין הלכה הי' ראוי להכריע כדעת הט"ז והכנה"ג והפר"ח סי' ס"ז דלא כהמ"א שם. שהרי המ"א עצמו כ' בסי' רט"ו סק"ו שלדברי התוס' דאיסור ברכה שא"צ הוא מדרבנן אם מברך מספק אינו עובר על לא תשא. אלא דהוא חושש להרמב"ם (כעובר) [דס"ל דהוא דאוריי']. וכיון שנת' לעיל שרוב הפוסקי' ס"ל בזה כהתוספות וכמ"ש בתה"ד ססי' ל"ז וכ"מ בהריב"ש סי' ת"ח וגם הרמב"ם עצמו בתשו' י"ל דסובר כן וא"כ בפלוגתא הנ"ל דהט"ז וסייעתו עם המ"א י"ל שראוי לפסוק כהט"ז והפר"ח כיון שכל מקור החשש בזה הוא רק מדרבנן:

יגוהנה לפ"ז יש לעיין עוד במ"ש המג"א סי' רט"ו סק"ו דלדברי התוספות אם מברך מספק אינו עובר על לא תשא ועי' סי' י"ז ס"ב עכ"ל. לכאורה י"ל כוונתו אם מברך על מצות דאורייתא שעושה אותה מספק כגון כסוי כוי שבי"ד סי' כ"ח ומילת ספק וזהו שהראה לסי' י"ז ס"ב דהיינו בברכת ציצית דטומטום ואנדרוגינוס וכ"ה הלשון בתוס' דר"ה (דל"ג) שם ולא אסרינן מספק משום לא תשא כו'. אבל יש לומר עוד דכוונתו ג"כ אברכה דרבנן כגון בברכת הנהנין שאם מסופק אם בירך ומברך מפני הספק אינו עובר על לא תשא ואע"ג דקי"ל ספק ברכות להקל היינו שא"צ לחזור ולברך אבל אם רוצה לחזור ולברך אינו עובר על לא תשא. דכיון דלהתוס' רשאי לברך אף מי שפטור מן המצוה כשרוצה להתחייב כ"ש שיוכל לברך מי שרוצה לברך מפני הספק. ועפ"ז יתיישב דעת ר"י בתוספות פ"ק דברכות (דף י"ב ע"א) ד"ה לא לאתויי נהמא כ' ור"י הי' אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת וכ"כ במרדכי שם בשמו וכן יש סברא בב"י סי' ר"ו ושמא סבר הגאון לשוייה כתיקו דאיסורא ולחומרא. הרי עכ"פ כשמברך מספק אינו עובר על לא תשא אף בברכת הנהנין דרבנן. ועיין בחה"ר שבת כ"ג ד"ה רבא שהבין הרשב"א שגם דעת רש"י ז"ל הוא כן דבספק דרבנן חוזר ומברך ואע"ג דכ' ואולי נאמר דוקא שיש לו עיקר דאורייתא היינו דאל"כ אינו מחוייב לחזור ולברך עי"ש. אבל לעולם כשרוצה לחזור ולברך אינו עובר על לא תשא. וכ"מ עוד בתוספות ס"פ תפלת השחר (ד"ל סע"ב) ומיהו אומר ר"י שראה את ר"ת. וכן הסכים בזה בפני יהושע (די"ב) שם לבאר כן דעת ר"י דכשמברך מספק אפילו ברכה דרבנן אין זה ברכה שא"צ כלל. וכ"כ עוד פ"ג דברכות (דף כ"א) בד"ה אמר רב יהודה כו'. הן אמת שמ"ש דהא מקור דברי הרא"ש בשם השאלתות דכל ספק ברכות א"צ לחזור ולאומרן הוא ממ"ש בגמ' בספק קורא ק"ש דאינו חוזר וקורא למ"ד ק"ש דרבנן. והתם ודאי הטעם רק משום ספיקא דרבנן לקולא דהא בק"ש ודאי לא שייך חששא דמוציא שם שמים לבטלה דהא ק"ש פסוקי בעלמא נינהו ולא גרע מקורא בתורה. דבריו אלה אין מוכרחין די"ל דיש ג"כ חשש איסור כשקורא מספק כמו בקריאת מקרא בכורים מספק דאמרינן פ"ה דב"ב (דפ"ב ע"א) דאע"ג דפסוקי נינהו אם קוראם היכא שא"צ לקרות מחזי כשיקרא ופי' רשב"ם משום שבשביל הבאת בכורים קא קרי כו'. א"כ שמא גם הכא י"ל כן דאע"ג דאם קורא כמו שקורא בתורה תע"ב. אבל אם קורא משום חיוב ק"ש והוא יצא ידי חובתו י"ל דאין רשאי. ומיהו יש לחלק בין קריאת בכורים לק"ש דהתם הבכורים מוכיחים שעליהן בא הקריאה. תדע דהתם אפילו בספק דאורייתא אינו קורא. ועיין בתוספות ריש מסכת ברכות בד"ה מאימתי מוכחי ודאי דאין איסור בק"ש פעמיים. ובפ"ד דתענית (דכ"ח ע"ב) יחיד לא יתחיל פרש"י א"צ להתחיל ועי' מזה בתר"י רפ"ב דברכות דלהרי"ף הפי' לא יתחיל בברכה מיהו להרמב"ם ורב האי דהפי' לא יתחיל ג"כ י"ל הטעם ע"ד הנ"ל גבי בכורים מיהו הפר"ח סי' תקכ"ב פי' טעם אחר. וגם אפשר דאפילו בבכורים קי"ל כטעם השני שבגמרא שם. והנה עם היות שהמג"א סי' ר"ט סק"ג פי' טעמו דר"י בענין אחר אין מזה ראיה שחולק על הפנ"י דרשאי לחזור ולברך כ"א דלא ניחא ליה אמאי מחייב לחזור ולברך כו' ע"ש:

ידז
ולכאורה יש ראיה לזה מהירושלמי ס"פ אין עומדין הביאו בחידושי הרשב"א ס"פ תפלת השחר בענין טעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה. ולאו דוקא טעה אלא אפילו אם נסתפק לו אם הזכיר של ר"ח או לא הזכיר חוזר. והכין איתא בירושלמי בהדיא רבי יעקב בר אחא רבי שמעון בר בא בשם ר' אלעזר ספק הזכיר של ר"ח ספק לא הזכיר מחזירין אותו כו' עכ"ל. מבואר בהדיא דבספק חוזר ואף שתפלה היא מדרבנן אלמא דאין בזה איסור כלל עכ"פ אם רוצה לחזור ולברך. ומשמע מלשון הרשב"א והירושלמי דלאו מהטעם הנזכר בירושלמי פ"ק דתענית ה"א לענין גשם וטל. נתפלל ואינו יודע מה הזכיר א"ר יוחנן כל שלשים יום חזקה מה שהוא למוד הזכיר מכאן ואילך מה שצורך יזכיר. דהכא לאו מההוא טעמא דחזקה שלא הזכיר של ר"ח נגעו בה דאם כן אין זה ענין לספק. אלא ודאי משמע דמטעם ספק ממש חייב להחזיר. וכן פי' הט"ז רסי' תכ"ב. וראיה לזה ממ"ש בירושלמי פרק שלשה שאכלו לענין ספק הזכיר של ר"ח בבהמ"ז ספק לא הזכיר אין מחזירין אותו. וכמ"ש הב"י סי' תכ"ב בפי' הב' דאבהמ"ז קאי. ועיין פמ"ג בט"ז רסי' תכ"ב. ומאריה דההוא דינא היינו ג"כ רבי שמעון בר בא. ואם משום חזקה הרי גם לענין בהמ"ז יש חזקה זו דלא הזכיר של ר"ח. א"ו עכצ"ל הכא מיירי דלא שייך טעם דחזקה כ"א שהוא ספק ממש ומש"ה בבהמ"ז אינו חוזר וכדאמרינן בש"ס דילן פרק שלשה שאכלו דאפילו ודאי לא הזכיר אינו חוזר. משא"כ בפרק אין עומדין דמיירי בתפלה דכיון שאם בודאי לא הזכיר חוזר כמ"ש בגמ' פרק במה מדליקין (דכ"ד) ע"כ ס"ל דגם מספק חוזר. אלא דעדיין קשיא מ"ט לא נימא ספק ברכות להקל. ואפשר דבברכה אחת שייך לומר כן אבל הכא בתפלה שאם לא הזכיר של ר"ח הוי משנה ממטבע שתקנו חכמים בברכות ע"כ אין להקל בספיקו. אלא דלפ"ז אין כאן ראיה כ"כ לדינו דהפנ"י כיון דעכצ"ל דבתפלה שאני. והנה בב"י רסי' תכ"ב ובדד"מ שם נחלקו בדין זה דהב"י ס"ל דשייך בזה הטעם דחזקה כל מה שהוא למוד הוא מזכיר והד"מ חולק. ותמיהני ששניהם לא הביאו דברי הרשב"א בשם ירושלמי מפורשת דס"פ אין עומדין כנ"ל גם הב"ח שם לא הביאו. ובלחם חמודות פ"ד דברכות ס"ק נ' הביא הירושלמי הנ"ל דאף בספק צריך לחזור דספק דתפלה לא הוי כשאר ספק ברכות אלא כדאמרינן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו עכ"ל וכ"כ סברא זו באלי' רבא רסי' ר"ט ליישב קושיית המ"א שם סק"ג מסי' תפ"ז שי"ל דס"ל בתפלה להחמיר יותר מברכות דספיקא לקולא משום ברכה לבטלה משא"כ בתפלה עכ"ל. והפר"ח סי' תכ"ב פי' טעם דהירושלמי פרק אין עומדין משום חזקה ואין דבריו מחוורין וכנ"ל. אך צ"ע אם שייך טענה דהל"ח והא"ר כשחוזר בו בתפלה רק ברכה אחת משום שאפשר לומר דלואי שיתפלל כו' לא שייך רק כשמתפלל כל התפלה פעם שניה משא"כ בכפילת ברכה א' פעמיים. וכמ"ש הטור ססי' רצ"ד בתשובתו על רבינו תם לחלק כן בין חזרה לראש דלא גרע מתפלת נדבה ובין כשחוזר לעבודה במקום שא"צ לחזור דהוי הפסק אם חוזר. אלמא ס"ל דבכה"ג אין שייך הטעם ולואי שיתפלל כו' וכ"פ בש"ע שם. והוא מדברי הרא"ש פ"ד דברכות ססי' י"ז. וצ"ע על דברי הטור והרא"ש ממ"ש בא"ח בשם הרר"י הובא ב"י ססי' ק"ח דאפילו טועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפלה שלא בזמנה לא הוי הפסקה. שוב ראיתי שהט"ז ססי' רצ"ד הקשה כן. ובש"ע אאזמו"ר ז"ל שם פי' הטעם שאין לחזור שאסור לברך ברכה שא"צ וכן איתא בב"ח שם בפי' דברי הרא"ש. וא"כ לפ"ז ס"ל דאין לחלק בין ברכות שבתפלה לשאר ברכות דלא כהל"ח וא"ר. וכן הוא במרדכי ר"פ הקורא את המגילה למפרע וז"ל וכל היכא דאמרינן אין מחזירין אם הוא חוזר ברכה לבטלה היא עכ"ל. וראיה לדבר עוד לחלק בין כל התפלה לברכה א' מהא דאמר רב יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק אפילו באמצע ברכה וכ' הב"י סי' ק"ז דהיינו אפילו אם יכול לחדש בה דבר דכי אמרינן שהחידוש מועיל הני מילי כשמתחיל לדעת כן אבל כשמתחיל מתחלה לדעת חובה אין חידוש מועיל לו אח"כ ולפיכך פוסק עכ"ל. והוא דברי תר"י פ"ג דברכות. ואי איתא דבברכה אחת שבתפלה נמי שייך ה"ט דר' יוחנן ולואי שיתפלל כו' מספק ה"ה שגם בודאי יהי' מהני חידוש דהא מוכח בתר"י ובב"י שם דלהתפלל שנית ע"י חידוש מותר כמו בספק בלא חידוש ואפ"ה בנזכר באמצע בתפלה לא מהני חידוש דהיינו דין דרב יהודה אמר שמואל דפוסק כו' א"כ לא דמי אמצע התפלה לכל התפלה. מעתה י"ל דלא שייך בזה ג"כ ענין ולואי שיתפלל כו'. ולפ"ז יש ראי' מהירושלמי דפ' אין עומדין להפני יהושע דלעיל. דהא דבספק הזכיר של ר"ח חוזר אינו משום דתפלה שאני דהא כשחוזר לעבודה לא שייך לומר הכי לפמ"ש דבכפילת קצת ברכות מספק לא שייך הטעם דלואי שיתפלל כו' דזה אינו שייך רק בשמתפלל כל התפלה כנ"ל. וא"כ אין ליתן טעם בזה רק משום דאין איסור כלל כשחוזר בברכה א' מספק. וזהו ג"כ דעת ר"ת שבטור ססי' רצ"ד שלא חשש כלל לאיסור ברכה שא"צ אף בדברים שאין מחזירין אותו בודאי. ועיין ב"י סי' תקפ"ב ד"ה וכתב ר"י שאם לא אמר זכרנו כו'. והתוספות כתבו שכן עמא דבר ואף שהב"י ססי' רצ"ד כתב שראוי לנהוג כהרא"ש י"ל דהתם ודאי ברכה שא"צ היא. אבל גבי ספק אם אמר הברכה י"ל דיודה שיש לו לחזור כפסק הירושלמי. ומ"מ יש לדחות שאין מזה ראיה לשאר ספק ברכות או משום הטעם שנת' לעיל דתפלה שאני דלעומת החששא דאיסור ברכה שא"צ יש ג"כ חששא דאם לא אמר הברכה שינה ממטבע [של] התפלה. ועתוס' פ"ק דברכות (די"ב ב') ד"ה והלכתא. והכא כולי עלמא מודים דנק' משנה. אי משום שעדיין יש לומר כהל"ח וא"ר. ומסי' ק"ז אפשר אין ראיה להיפך דספק עדיף מחידוש שאפילו לענין כל התפלה משמע בתר"י דספק עדיף מחידוש כו' כמש"ש שאין לך חידוש גדול מזה. אי משום שי"ל דטעמא דהירוש' משום חזקה כמ"ש הפר"ח אע"פ שזה דוחק. ואמנם מ"ש הפנ"י שכן משמע ג"כ מהשאילתות במחכ"ת לא עיין רק בלשון השאילתות המובא בהרא"ש פ"ג דברכות סי' ט"ו. ולא עיין בשאילתות עצמו בפ' יתרו סי' נ"ג דמשמע קצת שם שיש איסור לחזור ולברך מספק ברכה דרבנן שהרי כ' וז"ל ברם צריך אילו היכא דמספקא ליה מילתא אי בריך אי לא בריך כו' מהו למיהדר ולברוכי כו' אי לא הדר מברך דילמא לא בריך ולא נפיק ידי חובתיה. ואי הדר מברך דילמא בריך ליה וקא מפיק שם שמים לבטלה עכ"ל. הרי כ' בהדיא דיש חשש הוצאת שם שמים לבטלה וזה הפך ממ"ש הפנ"י דלכ"ע ליכא מיהו שום איסורא אם יחזור ויברך משום ברכה שא"צ. וגם משמע שם דאין ראייתו מק"ש כ"א מספק התפלל לר' אלעזר. ור' יוחנן לא פליג רק משום דרחמי נינהו ע"ש. והפמ"ג במ"א בסי' רט"ו סעי' ט"ז כ' ג"כ דאסור לברך מספק ברכה דרבנן ועובר על לא תשא כשמברך. אך לא הביא כלל דעת הפנ"י וסברתו שהאריך בפי' להפך:

טוח
ולכאורה יש להביא ראיה לדעת הפנ"י מדעת רב האי גאון שהביא הטור סי' כ"ט וז"ל וראיתי כתוב ע"ש רב האי גאון הרשות בידו אם ירצה לברך (אקב"ו לשמור חוקיו. כשמסיר התפילין קודם לילה) יברך. ואני תמה דודאי כיון שאינו חייב לברך אם יברך הוי ברכה לבטלה עכ"ל הטור. וע"ש בב"י דתירץ ע"ז דמספקא ליה כו' הרי דמספק אם צריך לברך הרשות לחזור ולברך וכ"כ הב"ח בשם מהר"ל מפראג דכשמברך מספק אינו ברכה לבטלה. והביא ראי' ג"כ מדברי בעל העיטור שבטור רסי' תל"ב. אך הב"ח עצמו חלק ע"ז דכשמברך מספק הויא ספק ברכה לבטלה. ואין זה מוכרח כלל וכמ"ש הפנ"י. הרי עכ"פ מדברי הגאון והב"י ומהר"ל יש ראי' לסברת הפנ"י. אך באמת נלע"ד שאין מדברי רב האי גאון אלו ראי' כלל לענין זה לפמ"ש הרמב"ן בנדה פרק בא סימן ביאור ד' רב האי גאון דלאו בתפילין לבד מברך אלא בכל מצוה שסילוקה גמר עשייתה כו' ומש"ה כיון דאין מורין להניח תפילין בלילה א"כ כשמסלק סמוך ללילה ה"ל גמר מצותן והרשות לברך. ואין זה ענין לברך מספק ותדע דבפרק ר"א דמילה הביא הרי"ף בשם רב האי גאון דאין מברכין על מילת נולד כשהוא מהול אף שצריך להטיף ממנו ד"ב משום ספק ערלה כבושה. מיהו אפשר אין זה ראי' דהתם לאו ספק שקול הוא. אך משמעות הרשב"א והר"ן דזה תלוי בהא דאין מברכין על הספק ע"ש. ועי' בגמ' דברכות (דמ"ד ב') זמנא דכי מדכרנא עבידנא ככולהו. יש מזה קצת סיוע לסברת הפנ"י. ויש לדחות דבפלוגתא דאמוראי שאני דהמברך יש לו עמוד לסמוך עליו וכעין מ"ש הרב"י סי' כ"ט. ועי' בש"ך בי"ד ססי' נ"ז דפלוגתא דרבוותא עדיף משאר ספק. וכ"ש וק"ו פלוגתא דאמוראי. או שי"ל דשאני התם דרב אשי ס"ל דצריך לברך גם על מיא. אך מלשון דכי מדכרנא משמע שאינו חיוב גמור. ועי' תשו' הרשב"א סי' ל"ז הובאה במ"א ססי' רס"ט דאע"ג דאין קידוש אלא במקום סעודה מ"מ מה שמקדש בבהכ"נ אינו ברכה לבטלה הגם דתלי טעמא משום דתקנה קבועה היא מ"מ זה אתי שפיר יותר לשטת הפנ"י הנ"ל:

טזט
ולכאורה יש ראי' להפנ"י מתלמוד ערוך בברכות (דף ס' ע"א) בפלוגתא דר"מ ור' יהודה דאמרי' התם כחא דהיתרא עדיף ליה. הרי הא דרמ"א א"צ לברך נק' כחא דהיתרא. שהוא המיקל. ור' יהודה דאמר צריך לברך הוא המחמיר (ואין בזה רבותא וע"ד שפי' רש"י רפ"ק דביצה (ד"ב ע"ב) אבל כח האוסרין אינה ראיה שהכל יכולים להחמיר ואפילו בדבר המותר) ואי איתא דכשמברך מספק יש איסור לא תשא. א"כ אדרבה הא דריה"ו הוא רבותא יותר שסומך על דעתו ומתיר ופוסק לברך במקום שרמ"א שא"צ ואינו חושש משום לא תשא. וגם הנה הרי"ף והתוס' וטוש"ע סי' רכ"ג שם פסקו כל"ב לברך בקנה וחזר וקנה ולל"ק א"צ לברך ועי' חה"ר שם הקשה ע"ז דהא בשל סופרים הלך אחר המיקל. ועוד דפשטא דברייתא אתיא כל"ק ולל"ב צריך לדחיקא. אבל לא הקשה איך לא חשו לספק ברכה שא"צ והיינו ודאי מטעם הנ"ל דהא חזינן שזה שלא הצריכו ברכה נק' כחא דהיתרא. מכלל דלברך במקום פלוגתא ודאי אין בזה שום נדנוד איסור. וא"כ לכאורה זה ראי' גדולה להפנ"י. דהגם שיש לחלק בין ספק דפלוגתא לשאר ספק כמש"ל מ"מ אין לקרות זה כחא דהיתרא את"ל דבספק אסור לברך. אלא שמצאתי להאלי' רבא סי' כ"ב שמחמת גמ' זו חילק בין ברכת שהחיינו לשאר ברכות. דלא אמרינן ספק ברכות להקל בברכות שהחיינו. ולפענ"ד יש לתמוה על חילוק זה דהא בש"ע סי' רכ"ה ס"ה פסק אם בירך שהחיינו על ענבים כשישתה יין חדש אינו חוזר ומברך. ומבואר בב"י הטעם דמהרי"ל נסתפק בדין זה ודעתו נוטה יותר שיש לברך ואעפ"כ כ' האגור כיון דמספקא לי' אין לברך מספק. הרי דגם בשהחיינו אמרי' ספק ברכות להקל. וכן משמע עוד שם סי' רכ"ה בכמה דינים. והנה הא"ר הוציא חילוק זה מדברי הב"ח סי' כ"ט שכ' חילוק זה לדחות דברי מהר"ל מפראג שהביא ראיה מהש"ס דעירובין (דף מ' ע"ב) רשות לא קא מיבעי' לי כו' דבספק יוכל לברך. וע"ז חילק הב"ח בין ברכת שהחיינו ובין ברכת המצות דאין לומר וצונו מספק. ובשאר ברכת הנהנין אין הכרע בדבריו. ועיין בטור ובב"י סי' ת"ר משמע דגם בברכת שהחיינו יש חשש איסור ברכה שא"צ לברך מספק. וצ"ע ע"ז מהש"ס דברכות הנ"ל כחא דהיתרא כו'. ונצטרך לחלק בין ברכת שהחיינו על המצות דלא ליהנות ניתנו ובין ברכת שהחיינו בקניית כלים חדשים דעכ"פ נהנה ודאי. והא דערובין (מ' ב') דמדמה זל"ז מיירי בראיית קרא חדתא דג"כ אינו הנאה גמורה כו'. ועיין בספר באר יעקב בכללים שבסוף הספר כלל י"ד העיר קצת מזה והביא מ"ש מהרש"ל על רשב"ם פ' ערבי פסחים (דק"ב) ד"ה להודיעך כחו דר' יהודה ומ"ש מהרש"א שם. שוב ראיתי בפר"ח ססי' ס"ז שהאריך ג"כ כן דבספק ברכה היינו לקולא דא"צ לברך אבל אין איסור כשרוצה להחמיר ולברך ואפשר שזהו ג"כ דעת רבינו יעקב ברבי יקר שהובא במרדכי ספ"ב דמגילה. דז"ל המרדכי שם וכבר שאלו לרבינו יעקב בר' יקר מי שלא בירך בלילה מהו שיברך ביום והשיב שכר ספירה יהבינן ליה שכר ספירה בזמנה לא יהבינן ליה עכ"ל. דלכאורה פשט לשון זה משמע שסופר בברכה. דוגמת מ"ש בגמ' רפ"ד דברכות מכאן ואילך (היינו אחר חצות היום) שכר תפלה יהבינן ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבינן ליה דעכ"ז מתפלל הוא כל שמונה עשרה ברכות. וגם ע"ד מ"ש בגמ' פ"ק דברכות (ד"י סע"ב) בפי' הקורא מכאן ואילך לא הפסיד מאי לא הפסיד שלא הפסיד ברכות. רק שהפסיד מצות ק"ש בזמנה. ואע"פ שהמרדכי שם כתב ואין הדבר ידוע אם אמר להם לספור למחר ולברך או לספור בלא ברכה. אפשר שנדחק כן משום שכתבו ג"כ בשם ה"ג שמי שלא בירך על ספירת העומר בלילה לא יברך ביום ע"כ הי' דוחק לו שיחלוק רבינו יעקב בר"י על ה"ג בפשיטות כ"כ. אבל באמת בהלכות גדולות איתא בהדיא בהלכות עצרת. והיכא דאינשי ולא בריך על ספירת העומר מאורתא מברך למחר עכ"ל. וכ"כ הר"ן שם בשם בה"ג וכ"כ התוספות פ"ו דמנחות (דס"ו ע"א) בשם בה"ג. והנה התוספות שם כתבו דלכאורה נ' כבה"ג מסתם מתניתין דנקצר ביום כשר. אבל ר"ת שם הביא ראיה דאין הלכה כמשנה זו כיון דקי"ל דקצירה דוחה שבת. ועי' בלח"מ פ"ז מה' תמידין ה"ו. לפ"ז י"ל דטעמו דבה"ג אינו כלל מה"ט אלא אע"ג דעיקר קצירתו בלילה אעפ"כ יוכל לברך ביום. וכמ"ש ראבי"ה במרדכי דמגילה שם. וזהו ג"כ טעמו של רבינו יעקב בר' יקר. גם בתשו' מהר"מ ב"ב סי' ש"ב כתב דראיות ר"ת דחויה. וי"ל מטעם הנ"ל ואפשר ס"ל כהרמב"ם דה' תמידין פ"ז שם ה"ו. וראיתי בספר קול הרמ"ז על משניות שכ' במנחות ס"פ ר' ישמעאל שהבה"ז הליץ יפה בעד פסק הרמב"ם הנ"ל. וצ"ע על הפוסקים בא"ח ססי' תפ"ט ס"ח שלא הביאו כלל סברת הרמב"ם דלדידיה פשיטא שהדין כמ"ש בה"ג. ואיך שיהי' עכ"פ יש לומר שיש לסמוך על הפר"ח וסייעתו כשהספק נוטה יותר להצד שלא בירך שיוכל להחמיר ולברך. וקצת ראי' מפסק הרמב"ם פ"ד מה' ברכות ה"ו ובלח"מ שם הא איכא (במ"ש) [ב"ש] כו' אהני לן כו' ע"ש. ועי' בתה"ד ססי' ל"ז ובפר"ח ססי' תפ"ט לכאורה לא נזכר משיטתו דסי' ס"ז הנ"ל. ובשמו"ע כשמסופק אי אמר ברכה א' או עדיין לא אמרה נראה שיש לסמוך ע"ז ולומר הברכה כפשט הירוש' דס"פ אין עומדין. בשגם דהכא גם אם לא יחזור יש חשש שאם לא אמר ה"ל משנה ממטבע שתקנו חכמים בברכות. והנה עוד מצינו להגאונים שתקנו כמה ברכות בשם ומלכות אחר חתימת הש"ס כמבואר בא"ח סי' מ"ו בברכת הנותן ליעף כח. ועב"י שם מאחר שלא נזכר בתלמוד כו' ואנו מברכין אותה. והמ"א כ' דגם הב"י חזר בו. וע"ש בט"ז ס"ק ז' שהקשה ד' הרא"ש אהדדי ותירץ כו' ואין בזה משום לא תשא אע"פ שאין חייב בה. והב"ח באה"ע סי' ס"ג בק"א פי' דהרא"ש בפ"ק דכתובות מיירי בלא שם ומלכות. ואין כן דעת הש"ע שם וממה שלא הזכיר הרא"ש שם ומלכות אין שום ראי' דכך הוא ג"כ ל' המשנה רפ"ו דברכות ורפ"ט דברכות. ועי' בקרבן נתנאל פ"ק דקדושין אות קנ"ב תירץ ג"כ סתירת ד' הרא"ש מהתם לפ"ק דכתובות סי' ט"ו שלא כדברי הב"ח ושלא כדברי הט"ז. ומ"מ לדינא עולה מדבריו ג"כ שאין בזה משום לא תשא. והעיקר כהט"ז דבכה"ג אזלינן בתר מנהגא. וכ"ה במשנה פ"ג דסוכה (דל"ח) ורפ"ג דמגילה מקום שנהגו לברך יברך שלא לברך לא יברך. ובגמ' שם אמר אביי לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מצוה לברך כו'. מלשון זה משמע דלאחריו אינו מצוה כ"א רשות ומש"ה תליא במנהג. דאין לומר דבמקום שנהגו ס"ל דגם לאחריו מצוה לברך דא"כ הל"ל הכי לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו לדברי הכל מצוה לברך כו'. דמזה הי' משמע דלאחריו אינו מוסכם דהוי מצוה כ"א פלוגתא. אבל מדאמר אבל לפניו מצוה משמע דלאחריו לכ"ע אינו מצוה כ"א רשות. ואעפ"כ במקום שנהגו לברך יברך כיון דהוי רשות. וכההיא דעירובין (דף מ') רשות לא קא מיבעיא לי כו'. ועד"ז י"ל שהן הברכות שתקנו הגאונים דהוי רשות ולא מצוה ומש"ה כ' הט"ז דתליא במנהגא. ועיין בט"ז סי' תכ"ח סק"ה במ"ש ונ"ל דאף בזמן המשנה שאמרו פ"ג דמגילה שרק הפותח והחותם בתורה מברך כו' אם רוצים כל אחד מהקרואים מברך לפניה ולאחריה והוכיח כן מהמד"ר א"כ מוכח שיש ברכה שאינה חובה ואעפ"כ הרשות לברך וכתבתי מזה בתשו' אחת בדין אם רשאים להוסיף עכשיו שהש"צ הוא הקורא על שבעה קרואים בשבת מחשש ברכה שאינה צריכה כו':

יזי
ומעתה כיון דמצינו כמה ברכות שהן רשות ולא חובה. ואעפ"כ במקום שנהגו לברך יברך ואין בזה שום נדנוד איסור דלא תשא. א"כ מעתה אפשר לנו לומר עד"ז במנהג נשי דידן שנהגו לברך על מ"ע שהזמ"ג כמו שכ' רמ"א. דאע"ג שאין שום חובה עליהם לקיים המצוה. מ"מ מאחר דנשים סומכות רשות א"כ בברכה נמי הוי רשות לכן במקום שנהגו לברך תברך:

יחוהנה במה שיש עוד לפקפק איך יאמרו וצונו. נלע"ד דג"כ מוכרח מדין ברכת ההלל בר"ח שאינו רק מנהג ואעפ"כ אומרים וצונו. ולפי"ז יובן ג"כ דהרמב"ם לשיטתו דפסק ג"כ בהלל דר"ח שאין מברכין אפילו בצבור כמ"ש בשמו בש"ע סי' תכ"ב. והרי לא נהגו בכל מדינות אלו כדבריו. עוד טען ס' המכריע סי' ע"ח. דאם יברכו הנשים על מ"ע שהזמן גרמא יש כאן איסור בל תוסיף. וטענה זו דחה ריא"ז בש"ג פ"ד דר"ה. גם מקור דבריו נמשך ע"פ פרש"י בערובין (צ"ו) דהא דנשים אין סומכות משום בל תוסיף ובאמת דרש"י ס"ל דאין מברכות על מ"ע שהזמ"ג כמש"ל בשם הגמי"י. אמנם התוס' בערובין שם הקשו טובא על פי' זה והעלו דאין כאן בל תוסיף וכן הסכים לדבריהם הריטב"א שם בחידושיו וכן האריך בזה בטורי אבן פ"ד דר"ה ופ"ב דחגיגה:

יטומעתה אבוא מעט על סדר קונטריסים. פתח דבריהם יאיר ליישב דעת הרמב"ם דס"ל דנשים אין מברכות על מ"ע שהזמ"ג. דלק"מ עליו מהא דרב יוסף בב"ק (דפ"ז ע"א) שהביאו התוס'. דמלבד מה שדחו התוס' עצמן ראי' זו דשאני סומא דחייב עכ"פ מדרבנן. עוד זאת כתבו מעלתם לדחות ראי' זו בסברא נכונה. והוא דטעמו של הרמב"ם משום דלא מצינו שהותר איסור לא תשא. במי שאינו מצווה ועושה. מרב יוסף לק"מ דהא התם קאי רב יוסף לפום מה דסבר מעיקרא דמי שאינו מצווה גדול יותר. וא"כ ודאי דיכול לברך ואין בזה משום ברכה שא"צ כיון דגדול יותר ממי שהוא מצווה ועושה כו' משא"כ לפי האמת דגדול המצווה ועושה כו'. והנה עם היות שאמרו דבר חכמה. ובפרט לפ"ד המ"א בהרמב"ם דאיסור ברכה שא"צ הוא דאורייתא. מ"מ לפי האמת אין זה מספיק גם בישוב דעת הרמב"ם. דאם נניח שמי שאינו מצווה אינו רשאי לברך לפי המסקנא דגדול המצווה כו' כמו כן אף לפי הסברא דמי שאינו מצווה גדול יותר אינו רשאי לברך. דאיך מזכיר שם שמים על דבר שקר לומר וצונו והרי אינו מצווה כלל. ואף שהוא גדול מן המצווה מ"מ א"א להכחיש שאינו מצווה. והרי אפילו גבי קריית פסוקים שבהבאת בכורים דקורא הפסוקים שבתורה שאין בזה שום איסור דהזכרת שם שמים לבטלה כאדם הקורא בתורה. אעפ"כ איתא בב"ב (דפ"ב ע"א) מכדי פסוקי נינהו ליקרי. א"ל משום דמחזי כשיקרא יעו"ש ועיין בתה"ד סי' ל'. כ"ש בהזכרת ש"ש בברכה על דבר שהוא שקר. ולרמב"ם הוא איסור דאורייתא. ולכן א"א להתיר ברכה לנשים במ"ע שהזמ"ג לומר וצונו אלא לדברי האומרים נשים סומכות רשות. שזהו ע"ד דתנן פ"ה דביצה משום רשות משום מצוה ומבואר שם דרשות היינו קצת מצוה. כדפרש"י בביצה (דל"ו ע"ב) שהן קרובים למצוה רק שלגבי הנך דהוי מצוה גמורה נק' רשות וכמ"ש נשים במ"ע שהזמ"ג נק' רשות לגבי אנשים. ולדברי האומרים שמברכים על הלל דר"ח אף שאינו מצוה כ"כ ואעפ"כ אומרים וצונו. עיין בתוס' דברכות (דף י"ד ע"א). משא"כ להרמב"ם דס"ל נשים אין סומכות וגם ס"ל דאין מברכין על הלל דר"ח א"א להתיר למי שאינו מצווה שיאמר וצונו אף אם יהי' גדול המצווה ועושה. ע"כ צריך ליישב הא דרב יוסף להרמב"ם ע"ד שיישבו התוס' משום דסומא חייב מדרבנן. אבל מצאתי להרשב"א בב"ק דפ"ז הובא בשט"מ שם דס"ל דסומא אינו חייב אף מדרבנן כלל כ"א ממדת חסידות. א"כ לפ"ז נשאר הוכחת ר"ת ברורה מהא דרב יוסף. ועוד לפ"ז א"א לומר כמו שדחו מעלת כבודכם. דהתם היינו משום דקס"ד דרב יוסף דמי שאינו מצווה גדול יותר כו' דהניחא ליישב דעת רב יוסף אבל א"כ ישאר תמיה על ד' ר' יהודה במשנה פ"ג דמגילה דס"ל דסומא שראה מאורות פורס על שמע. וכיון שפטור מכל המצות לריה"ו ואף מדרבנן אינו חייב איך מזכיר ש"ש בברכה שא"צ ולא עוד אלא שמוציא אחרים י"ח בברכות ק"ש כו' משא"כ לשיטת ר"ת ודעימי' א"ש עיין שט"מ שם. עוד כ' מעלתם הנשאה. דלכאורה יש להביא ראיה דנשים מברכות על מ"ע שהזמ"ג מהא דתנן רפ"ג דזבחים דשחיטת קדשים כשרה לכתחלה בנשים והיא מ"ע שהזמ"ג וטעונה ברכה. ואשכחן (בר בוקתא) [ג"כ ראי'] מהא דקי"ל דאשה כשרה למול לכתחלה כמבואר ברמב"ם וש"ע י"ד סי' רס"ד וא"כ בודאי מברכת אקב"ו על המילה. אולם לפי הדחיי' שדחו מעלתם הראי' משחיטת קדשים. דשא"ה דסוף סוף נעשית המצוה בטוב ע"י האשה. ול"ד לנטילת לולב שהאשה נוטלת שלא נתקיים שום מצוה גמורה עי"ז. והוא חילוק אמיתי. א"כ עי"ז נדחה ג"כ הראי' ממילה דשא"ה דסוף סוף נתקיים מצות מילה גמורה ע"י האשה לכך יכולה לברך לד"ה:

כיא
והנה ע"ד שכתבו כבודכם לחלק בין מצות ציצית לשאר מ"ע שהזמ"ג. ולומר דאף אם בשאר מ"ע שהזמ"ג אין אחר המנהג כלום דנשים מברכות. מ"מ בציצית אינם רשאו' לברך כמו שהבאתי טעמם ונימוקם בתחלת דברי. והנה לעיל הבאתי דברי חי' הרשב"א פ"ד דר"ה וס' המכריע סי' ע"ח שהקשו על דברי הפוסקי' כר' יוסי ור' שמעון דנשים סומכות רשות. הלא זהו נגד סתם משנה פ"ד דר"ה ותירצו ע"ז. שי"ל שאינו נגד הסת"מ וכמש"ל. ולכאורה יש עליהם קושיא עצומה דאף שיש להעמיס דסת"מ אינו נגד ר' יוסי ור' שמעון. מה יענו עוד על שני סתם משניות מפורשות דלא כר' יוסי ור' שמעון. הא' ספ"ק דקדושין דתנן הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקות וההזאות והקבלות נוהגים באנשים ולא בנשים. הב' משנה במנחות (דצ"ג) הכל סומכין חוץ מחש"ו סומא וא"י והעבד והשליח ואשה ולשון משנה זו האחרונה העתיק הרמב"ם פ"ג מהלכות מעה"ק. אשר שם נ' מדבריו דנשים אין להם רשות לסמוך כי לא התיר להם לסמוך אפילו דרך אקפו ידייכו. א"כ פי' הוא ז"ל ג"כ משנה זו דנשים אין סומכות כלל. וא"כ כיון דהנך משניות אתיא כר' יהודה. יפלא על ס' המכריע והרשב"א שהסכימו לפסוק כר' יוסי ור"ש רק משום דסת"מ דר"ה אינה כנגדו. והרי עכ"פ יש ב' משניות כנגדו. ובשלמא על ר"ת ור"ן לק"מ דהם כ' הטעם לפסוק כר' יוסי אף דס"ל דסת"מ דר"ה היא כר' יהודה מ"מ מעשה רב. ויש לסמוך ע"ז יותר כמבואר בדבריהם. וא"כ אף גם אם סתם מתני' דקדושין ודמנחות הם ג"כ כנגדו אין חילוק כדאמרי' בעלמא מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא. משא"כ לספר המכריע א"א לתרץ כן דאפילו אם חד סתמא הי' נגד ר' יוסי ס"ל דהלכה כסת"מ וכנ"ל. והנה בקרבן אהרן בסדר ויקרא פרשתא ב' כ' שני פירושים בענין נשים סומכות רשות. הא' הוא מ"ש התוס' חולין (דף פ"ה) דהיינו רק דרך אקפו ידייכו ולא סמיכה גמורה בכל כחו. הב' כ' ממשמעות רש"י שם דמותר להם לסמוך סמיכה גמורה ממש. ומ"ש בחגיגה (ט"ז) דלא שרי כ"א באקפו ידייכו זהו כשהקרבן לא הי' של הנשים ממש כ"א של בעליהם ורק משום נח"ר נתנו להם לסמוך ע"כ לא שרי סמיכה גמורה אבל כשהבהמה שלהם ממש הרי רשות להם לסמוך סמיכה גמורה כאנשים. והסכים לפי' זה השני. (ולפ"ז אף למ"ד דברכה שא"צ הוי דאורייתא י"ל דמותרות לברך. וצ"ע. מיהו א"צ לזה דכבר נת' שהעיקר דברכה שא"צ הוא רק איסורא דרבנן) וא"כ לדבריו יש ליישב הסת"מ דמנחות (דצ"ג) דאינו כנגד ר' יוסי ור"ש כי התם במנחות מיירי שהקרבן אינו של האשה ממש כ"א של בעלה כמבואר בגמ' שם ידו ולא יד עבדו כו' ולא יד אשתו כו' יעו"ש. וכ"כ בתוס' שם ד"ה ידו ועתוי"ט שם. והשתא י"ל דמש"ה אין האשה רשאי לסמוך ר"ל סמיכה גמורה. ואקפו ידייכו אינה סמיכה כלל כמ"ש בחגיגה (ט"ז סע"ב). אך סתמא דקדושין א"א ליישב עד"ז דהא התם פי' בגמ' הטעם משום בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות וזה הפסוק מבואר דמיירי בקרבן של הנשים עצמן שמזה הפסוק למד ר' יהודה (החולק עם ר' יוסי) דנשים אין סומכות כלל. וא"כ כיון דמיירי בקרבן שלהם ואעפ"כ תנן דסמיכות אין נוהגת בנשים משמע כר' יהודה דאילו לר' יוסי הרי נשים סומכות רשות. ועוד דלקושטא דמילתא גם סת"מ דמנחות קשה ליישב כד' הק"א דדבריו הם ממש סברא הפוכה ממ"ש התוס' במנחות (דצ"ג) ד"ה ידו דאם הקרבן הוא של בעל האשה קס"ד יותר שיהי' אשתו יכולה לסמוך כו' ע"ש. ויש לדחוק דהק"א דס"ל שכשהקרבן של בעל האשה גרע מיירי אם בעלה ג"כ סומך בעצמו. ומ"מ סוגי' דחגיגה היא לכאו' כנגדו וכ"כ הט"א שם בפשיטות. לכן נלע"ד ליישב עפמ"ש הט"א בחגיגה דט"ז ד"ה הכי גרסינן. דר' יוסי ור' שמעון קסברי ג"כ הדרשא בני ישראל סומכים ולא בנות ישראל סומכות והכי דרשי דבני ישראל חייבים לסמוך ואין בנות ישראל חייבות לסמוך. ומ"מ נשים סומכות רשות. ועפ"ז נוכל לפרש בטוב דסת"מ דקדושין ודמנחות אינו כלל נגד ר' יוסי ור"ש דהתם ה"ק הסמיכות בתורת חובה נוהגים רק באנשים ולא בנשים. וכדמייתי הפסוק דכתי' בנ"י ולא בנות ישראל וזה מיירי דרך חיוב. ועד"ז יש לפרש ג"כ הסת"מ דמנחות. וכ"ז אפילו נאמר כפי' הק"א דנשים רשות לסמוך סמיכה גמורה כשהבהמה שלהם דמ"מ א"ש הסת"מ עד"ז דאין סמיכה נוהגת בנשים בתורת חובה. וכ"ש אם נאמר כדעת התוס' דחולין פ"ה וכ"כ הט"א בפשיטות (ולא ראיתי שום חולק ע"ז זולת בהריטב"א בעירובין צ"ו. משמע קצת דיש בזה מ"ד) דאין רשות לנשים לסמוך אפילו לר' יוסי ור' שמעון כ"א דרך אקפו ידייכו. דהוא איסור דרבנן. אבל סמיכה גמורה בכל כחו דהוי עבודה בקדש וה"ל איסורא דאוריי' לא הותר כלל גם לר' יוסי ור"ש. ומבואר בחגיגה שם דסמיכה דרך אקפו ידייכו באמת אין זו סמיכה כלל. וא"כ לפ"ז ודאי א"ש בפשיטות דהנך סת"מ דקדושין ומנחות אינו כלל נגד ר' יוסי ור"ש. דהתם תנן הסמיכות והכל סומכין והיינו סמיכה גמורה בכל כחו. וזה ודאי אין רשות לנשים אף לר' יוסי ור"ש ולכן תנן דאינה נוהגת בנשים. ומש"ה א"ש דמסת"מ אלו לא הוקשה כלל להרשב"א וס' המכריע על ר' יוסי ור"ש. דמשניות אלו מיירי בסמיכה גמורה דה"ל איסור דאוריי' לנשים ולא הותר להן כלל אף לר' יוסי ור' שמעון. דהא דאמרי' דנשים סומכות רשות מיירי רק בענין אקפו ידייכו דה"ל איסורא דרבנן וזהו רשות לנשים. אבל מסתמא דר"ה קשיא להו שפיר על ר' יוסי ור' שמעון דהתם דמעכבין את הנשים מלתקוע ותקיעה ה"ל רק איסורא דרבנן וא"כ מ"ש מאקפו ידייכו וכמ"ש התוס' בהדיא בחולין (דפ"ה) דתקיעה עם אקפו ידייכו שוין זל"ז וע"ז הוצרכו לתרץ דסת"מ זו ג"כ אינה נגד ר' יוסי ור' שמעון כאמור בדבריהם:

כאוא"כ מזה נוכל להוכיח לחקירה שלנו בענין ציצית. דלמ"ד שהנשים מברכות על מ"ע שהזמ"ג משום דנשים סומכות רשות ה"ה גבי ציצית. ואין לחלק משום דבודאי לא היתה כוונת התורה בעיקר מ"ע זו גם על נשים דהא לפמ"ש מ"ע כו' יש בה גם איסור כלאים כו'. דהא ממקומו מוכרע שאין לחוש לזה דמקור דין ההיתר לנשים לברך על מ"ע שהזמ"ג נובע מהא דנשים סומכות רשות. והרי התם ג"כ ודאי לא היתה כוונת התורה בעיקר מצוה זו גם על נשים דהא אסור להם מדאוריי' לסמוך סמיכה גמורה לפ"ד התוספות דחולין (דף פ"ה) ומנחות (צ"ג ב'). ואקפו ידייכו אינה סמיכה כלל מה"ת. וא"כ ודאי לא כוונה התורה על נשים ואיך נניח להם לסמוך אפי' באקפו ידייכו שהוא איסור דרבנן והרי התורה לא כוונה עליהם במצוה זו ואדרבה הן אסורות לקיים מצוה זו כדינה. אעכצ"ל דאף שהתורה אסרה להן סמיכה גמורה משום עבודה בקדשים מ"מ לא מפני זה לא נתנה להן רשות במה שאין בו איסור דעבודה בקדשים כגון באקפו ידייכו וזהו ענין נשים סומכות רשות. וכ"ש וק"ו שי"ל כן במצות ציצית דיש ג"כ לקיים מצות ציצית כדין ממש בלא שום כלאים כגון בטלית של צמר. או של שאר מינים לפ"ד הרבה פוסקים. דמפני שהותר לאנשים ג"כ כלאים בציצית לא מפני זה תשלול התורה הרשות מהנשים בציצית שאין בו כלאים. ואף גם לפ"ד הק"א דגבי סמיכה נתנה התורה רשות לנשים לסמוך סמיכה גמורה מ"מ מבואר דר' יוסי ור' שמעון דרשי ג"כ דפי' הכתוב בסמיכה קאי דוקא בני ישראל ולא בנות ישראל משום דהפסוק מיירי במצוה וחובה וז"א רק בבני ישראל ולא בבנות ישראל. אלא דאמרי' דאעפ"כ נשים סומכות רשות. א"כ אף אם גבי ציצית כוונה התורה ג"כ דוקא זכרים ולא נקבות משום דיש בה כלאים ה"ל כאילו הי' נדרש בני ישראל ולא בנות ישראל. ואעפ"כ רשות להן ללבוש ציצית שאינו של כלאים. כ"ש דלפמש"ל רוב הציצית אינן של כלאים היינו בטלית דצמר (וטליתות של שאר מינין לפ"ד הרבה פוסקים כנ"ל) דמקיימו בו מצות ציצית דתכלת בלא כלאים. וא"כ ה"פ בני ישראל מצוה וחובה לעשות להם ציצית והיינו אפילו בכלאים בציצית. ואין בנות ישראל מצוה להן לעשות ציצית (וממילא ודאי אסורות בכלאים). אבל מ"מ רשות להן ללבוש ציצית והיינו כשאינו של כלאים כו'. ועוד הרי היתר דכלאים בציצית נלמד רק ממ"ש בפ' תצא גדילים סמוך לשעטנז כדמסיק ביבמות (ד) ושם שייך לומר דבודאי לא היתה [כוונת] התורה גם ליתן רשות לנשים ללבוש ציצית עד"ז. אבל בפ' ציצית שבפ' שלח שלא נז' שם בהדיא סמיכות היתר כלאים א"כ ודאי י"ל דרשות לנשים ללבוש ציצית ולברך וה"ה בטלית שאולה:

כב[עוד על ענין הנ"ל] מה שהשגתם עלי במש"ל אנשים שלבשו ציצית דכלאים בטלית של צמר. וכתבתם מאחר דנאסר בסדין של פשתן כ"ש בטלית של צמר שאפשר לעשות תכלת בלי כלאים ואין הדעת סובלת לומר דבטלית של צמר יהי' שרי כלאים בציצית אף לאחר הגזירה בסדין בציצית. עכ"ל המשיג. וע"ז אשיב. הנה מלשון הטור סי' י"א שכ' וז"ל. ועתה שאין לנו תכלת אין לעשותה מכלאים עכ"ל. מבואר דאם הי' לנו תכלת הי' מותר לעשותה מכלאים. וקשה הרי אף גם בזמן שהי' תכלת שנינו סדין בציצית ב"ש פוטרין כו' וכל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין ומסיק הש"ס דיש לגזור משום כסות לילה. וא"כ אסור לעשות הציצית מכלאים בטלית של פשתן אף כשיש תכלת. והשתא לדברי רומע"ל שכ' דכ"ש בטלית של צמר דאסור לעשות הלבן מחוטי פשתן כיון שאפשר לקיים המ"ע בלא כלאים. וא"כ ק' מאד דברי הטור ולשונו מדוע תלה איסור זה רק משום שאין לנו תכלת. הלא גם כשיש לנו תכלת כבר נאסר מזמן התנאים ומזמן שהי' בהמ"ק קיים לעשותה מכלאים. ועיין בתוספות דמנחות פרק התכלת (דף מ' ע"א) ד"ה כיון. ובהרמב"ם פ"ג מה' ציצית ה"ו ובכ"מ שם. ועיין בתוספות פ"ק דיבמות (דף ד' סע"ב) ד"ה דאפילו צמר לפשתן ועיין בש"ע סי' ט' סעיף ב' חוץ משל פשתים בצמר בזמן דליכא תכלת. משמע בזמן שהי' תכלת הי' מותר להטיל חוטי לבן דפשתן עם חוטי תכלת בבגד של צמר ועי' בלבוש סי' ט' ס"ג מ"ש וי"א דאף בזמן שהי' תכלת הי' אסור לעשות חוטי פשתן בשל צמר. והמעדני יו"ט השיגו וכ' ולא ידעתי מאן נינהו הי"א הללו ואדרבה בש"ס איפשוט דאף פשתן בשל צמר שרי עכ"ל הביאו האלי' זוטא שם. ובא"ר שם סק"ד כתב דהני י"א זהו דעת הרמב"ם פ"ג ה"ו הנ"ל:

כג(חסר).