Chabad Library · The Tzemach Tzedek
Shailos uTeshuvos Tzemach Tzedek·
אסימן נז
שאלה על חטים שנעשו לשם מצת חובה. והחטים נעשו בקצירה ודישה ומירוח בתכלית הזהירות ורצינו לטוחנם בריחיים דידא והסקנו התנור להכשירה כד"ת ואח"כ ציננו התנור בשלג ומים כדי להקל חום השורף. ונתנו חצי החטים לתוך התנור והגיסו החטים כמה פעמים בכלי ברזל הנקרא קאצערע והי' הכלי הנ"ל טופח מזיעת החטים ונתייבשו החטים והסיקו קצת פעם שנית התנור ונתנו חצי החטים הנשארים לתוך התנור. ונתייבשו כל החטים ונמצא ביניהם חטים שרופין מעט. ולכן חוששי' על כללות החטים לספק קלוי. ואין אנו יודעים בודאי קלוי איך לדון אם כמצה הנילושה במי פירות דמבואר במ"א סי' תע"א ססק"ה דאין יוצאין בהם בלא טעמא דלחם עוני כיון דאינה באה לידי חימוץ. וכך י"ל בקלוי ואפוי דג"כ אינו בא לידי חימוץ כמ"ש בגמ' (דל"ט סע"ב) גבי קמחא דאבישונא. או דילמא יש לדמות קלוי לדין חלוט והדר אפייה דיוצאין בו י"ח כדאי' ביבמות פרק החולץ (ד"מ ע"א) ובתוס' והרא"ש פכ"ש (דל"ו ע"ב) ובטור סי' תנ"ד והרי חלוט ג"כ אינו בא לידי חימוץ. גם צריך להבין הטעם למה בחלוט יוצאין י"ח ומה בינו למצה הנילושה במ"פ דאין יוצאין בו בלא טעם דלחם עוני. עוד נסתפק אצלינו אם חטים אלו נכנסים בגדר ספק קלוי עכ"ל השאלה:
שאלה על חטים שנעשו לשם מצת חובה. והחטים נעשו בקצירה ודישה ומירוח בתכלית הזהירות ורצינו לטוחנם בריחיים דידא והסקנו התנור להכשירה כד"ת ואח"כ ציננו התנור בשלג ומים כדי להקל חום השורף. ונתנו חצי החטים לתוך התנור והגיסו החטים כמה פעמים בכלי ברזל הנקרא קאצערע והי' הכלי הנ"ל טופח מזיעת החטים ונתייבשו החטים והסיקו קצת פעם שנית התנור ונתנו חצי החטים הנשארים לתוך התנור. ונתייבשו כל החטים ונמצא ביניהם חטים שרופין מעט. ולכן חוששי' על כללות החטים לספק קלוי. ואין אנו יודעים בודאי קלוי איך לדון אם כמצה הנילושה במי פירות דמבואר במ"א סי' תע"א ססק"ה דאין יוצאין בהם בלא טעמא דלחם עוני כיון דאינה באה לידי חימוץ. וכך י"ל בקלוי ואפוי דג"כ אינו בא לידי חימוץ כמ"ש בגמ' (דל"ט סע"ב) גבי קמחא דאבישונא. או דילמא יש לדמות קלוי לדין חלוט והדר אפייה דיוצאין בו י"ח כדאי' ביבמות פרק החולץ (ד"מ ע"א) ובתוס' והרא"ש פכ"ש (דל"ו ע"ב) ובטור סי' תנ"ד והרי חלוט ג"כ אינו בא לידי חימוץ. גם צריך להבין הטעם למה בחלוט יוצאין י"ח ומה בינו למצה הנילושה במ"פ דאין יוצאין בו בלא טעם דלחם עוני. עוד נסתפק אצלינו אם חטים אלו נכנסים בגדר ספק קלוי עכ"ל השאלה:
בא
הנה נראה לע"ד פשוט דקלוי ממש שנאפו החטים היטב דומה יותר לדין מצה שנילושה במ"פ. ולא לחלוט דהנה הטעם לחלק בין חלוט למצה שנילושה במ"פ. אף ששניהם א"צ שימור מחימוץ. צ"ל משום דבחלוט אף אם מיירי שחלוט הקמח ברותחין כסתם חלוט שבגמ' דהוא כה"ג כמ"ש בטור סי' תס"א ב' רב כהן צדק. מ"מ נהי דאחר שנחלט הקמח היטב ברותחין אז א"צ עוד שום שימור מחימוץ מ"מ בשעת חליטה צריך שימור שלא יבא לידי חימוץ. היינו שיהי' המים רותחין יפה יפה כמ"ש הרמב"ם פ"ה דמה"ט גזרו שלא לחלוט גזירה שמא לא יהיו המים רותחין יפה יפה. משמע שאם אינן רותחין היטב. יוכלו להחמיץ החטים וע"כ צריך שימור זה. מה גם כי בשעת השלכת הקמח י"ל שגורמי' מעט שינוחו המים מרתיחתן כמ"ש רבינו ז"ל סי' תנ"ב ס"ג כן גבי הגעלת כלים שרגילות הוא כשמכניסין כלי אחד לתוך הרותחין מיד נחים מרתיחתם כו' וע"כ צריך זהירות איך נחלוט שלא ינוחו המים כלל מרתיחתן. ועוד שהרי אמרו בגמרא (ד"מ) לא ליחלוט אינש תרי חיטי בהדי הדדי דילמא אזלא חדא ויתבה בציריה דחברתה ולא סליק להו דיקולא דמיא מארבע רוחתא ואתי לידי חימוץ. ואף שבחליטת הקמח י"ל דלא שייך לומר כן. מ"מ צריך להגיס היטב שיהי' סליק דיקולא דמיא להקמח מכל צד. וע"כ שייך שימור ובכלבו סי' מ"ח כ' אבל מה שנהגו קצת כו' שממלאין שק קטן קמח ודוחקין אותו יפה יפה וקושרין פיו ונותנין לתוך מים חמים רותחין ומשהין אותו עד כדי בשול כו' יש לחוש שמא לא שלט האור בכל חלקי הקמח כו'. ועוד דהא שדרו ממתיבתא דחליטה ליכא בזמן הזה דידע למיחלט. הרי שצריך זהירות ושמירה איך לחלוט שלא יבא לידי חימוץ. וא"כ שייך בו שמירה וקרינן בי' ושמרתם את המצות. דעיקר השימור הוא כשמתקרב הקמח במים והרי שייך שימור זה בשעת חליטה כשנותנים הקמח במים. ואע"ג דאחר שנחלט תו א"צ שימור בשעת לישה ועריכה ואפייה ואנן בעינן שימור בג' מלאכות אלו כמ"ש בטוש"ע סי' ת"ס וא"כ זה שא"צ שימור אחר החליטה י"ל שאין מתקיים מ"ש ושמרתם כו' מ"מ י"ל דחליטה זו כלישה דמי והרי בב"י רסי' ת"ס כ' סברא דאם לש ישראל ואפאה עכומ"ז יצא. ועוד דאף דקי"ל דבעי' שימור בשעת עריכה ואפייה ג"כ מ"מ היינו במצה שצריכה שימור מחימוץ. אבל להחמיר במה שא"צ שימור בשעת עריכה ואפייה אין להחמיר כ"כ דבלא"ה יש מפקפקים בדין זה כמ"ש במ"א רסי' תנ"ג כיון דהוא ממין הצריך שימור וכמ"ש בלבוש רסי' תס"ב וכדלקמן אי"ה. וכ"ש בזו שצריכה שימור ממש בשעת חליטה י"ל דדי בכך. משא"כ במצה שנילושה במי פירות שא"א לה לבוא לידי חימוץ בלי מים א"כ א"צ שום שימור כלל וכלל אף גם בעת נתינתה למשקין הנ"ל ולא אח"כ א"כ לא שייך בה ושמרתם את המצות מאחר דא"צ שום שימור וכמ"ש הרמב"ן ב' הירושלמי יצאה זו שא"צ שימור כו'. כך צ"ל בטעם החילוק בין חלוט למצה שנילושה במ"פ. וא"כ לפ"ז קלוי כשנאפו החטים היטב תו אינו בא לידי חימוץ וא"כ א"צ שום שימור כשנותנין הקמח במים. דהא מכבר מקודם נעשה בענין שאינו בא לידי חימוץ. א"כ לא דמי לחלוט שאינו נעשה בו הפעולה שאינו בא לידי חימוץ עד לאחר שחלטוהו הרותחין היטב. אבל בשעת השלכתו לרותחין הוא יכול לבוא לידי חימוץ לכן שייך בו שימור. בשעה שנותנין אותו בהמים רותחין כנ"ל. אבל זה הקמח הקלוי שהוא בעצם אינו בא עוד לידי חימוץ וא"צ שום שימור כשנותנין אותו במים וא"כ לא שייך בי' שום שימור ממ"ש ושמרתם את המצות דעיקר שימור זה היינו בשעה שמתקרב להמים כמ"ש בטוש"ע סי' תנ"ג ובהרא"ש פכ"ש סי' כ"ו והיינו משעת לישה ואע"ג דנהגו לשמור משעת טחינה ולהרי"ף והרמב"ם צריך שימור משעת קצירה היינו למצוה. אבל לעיכובא הוא משעת לישה ועב"י סי' תנ"ג שהביא דעות בזה. מ"מ עכ"פ עיקר השימור הוא משעת לישה. ולפיכך קמח הקלוי שא"צ שימור בשעת לישה אין יוצאין בו י"ח. דומה ממש למצה שנילושה במ"פ דאין יוצאין בו י"ח אע"פ שבשעת קצירה וטחינה הי' שייך בהו שימור כו' כיון דאין שייך בו שימור בשעה שנותנין אותו בהמ"פ דהיינו לישה משא"כ בחלוט שייך בו שימור בעת נתינתו להמים רותחין כנ"ל וקרינן בי' ושמרתם כו':
הנה נראה לע"ד פשוט דקלוי ממש שנאפו החטים היטב דומה יותר לדין מצה שנילושה במ"פ. ולא לחלוט דהנה הטעם לחלק בין חלוט למצה שנילושה במ"פ. אף ששניהם א"צ שימור מחימוץ. צ"ל משום דבחלוט אף אם מיירי שחלוט הקמח ברותחין כסתם חלוט שבגמ' דהוא כה"ג כמ"ש בטור סי' תס"א ב' רב כהן צדק. מ"מ נהי דאחר שנחלט הקמח היטב ברותחין אז א"צ עוד שום שימור מחימוץ מ"מ בשעת חליטה צריך שימור שלא יבא לידי חימוץ. היינו שיהי' המים רותחין יפה יפה כמ"ש הרמב"ם פ"ה דמה"ט גזרו שלא לחלוט גזירה שמא לא יהיו המים רותחין יפה יפה. משמע שאם אינן רותחין היטב. יוכלו להחמיץ החטים וע"כ צריך שימור זה. מה גם כי בשעת השלכת הקמח י"ל שגורמי' מעט שינוחו המים מרתיחתן כמ"ש רבינו ז"ל סי' תנ"ב ס"ג כן גבי הגעלת כלים שרגילות הוא כשמכניסין כלי אחד לתוך הרותחין מיד נחים מרתיחתם כו' וע"כ צריך זהירות איך נחלוט שלא ינוחו המים כלל מרתיחתן. ועוד שהרי אמרו בגמרא (ד"מ) לא ליחלוט אינש תרי חיטי בהדי הדדי דילמא אזלא חדא ויתבה בציריה דחברתה ולא סליק להו דיקולא דמיא מארבע רוחתא ואתי לידי חימוץ. ואף שבחליטת הקמח י"ל דלא שייך לומר כן. מ"מ צריך להגיס היטב שיהי' סליק דיקולא דמיא להקמח מכל צד. וע"כ שייך שימור ובכלבו סי' מ"ח כ' אבל מה שנהגו קצת כו' שממלאין שק קטן קמח ודוחקין אותו יפה יפה וקושרין פיו ונותנין לתוך מים חמים רותחין ומשהין אותו עד כדי בשול כו' יש לחוש שמא לא שלט האור בכל חלקי הקמח כו'. ועוד דהא שדרו ממתיבתא דחליטה ליכא בזמן הזה דידע למיחלט. הרי שצריך זהירות ושמירה איך לחלוט שלא יבא לידי חימוץ. וא"כ שייך בו שמירה וקרינן בי' ושמרתם את המצות. דעיקר השימור הוא כשמתקרב הקמח במים והרי שייך שימור זה בשעת חליטה כשנותנים הקמח במים. ואע"ג דאחר שנחלט תו א"צ שימור בשעת לישה ועריכה ואפייה ואנן בעינן שימור בג' מלאכות אלו כמ"ש בטוש"ע סי' ת"ס וא"כ זה שא"צ שימור אחר החליטה י"ל שאין מתקיים מ"ש ושמרתם כו' מ"מ י"ל דחליטה זו כלישה דמי והרי בב"י רסי' ת"ס כ' סברא דאם לש ישראל ואפאה עכומ"ז יצא. ועוד דאף דקי"ל דבעי' שימור בשעת עריכה ואפייה ג"כ מ"מ היינו במצה שצריכה שימור מחימוץ. אבל להחמיר במה שא"צ שימור בשעת עריכה ואפייה אין להחמיר כ"כ דבלא"ה יש מפקפקים בדין זה כמ"ש במ"א רסי' תנ"ג כיון דהוא ממין הצריך שימור וכמ"ש בלבוש רסי' תס"ב וכדלקמן אי"ה. וכ"ש בזו שצריכה שימור ממש בשעת חליטה י"ל דדי בכך. משא"כ במצה שנילושה במי פירות שא"א לה לבוא לידי חימוץ בלי מים א"כ א"צ שום שימור כלל וכלל אף גם בעת נתינתה למשקין הנ"ל ולא אח"כ א"כ לא שייך בה ושמרתם את המצות מאחר דא"צ שום שימור וכמ"ש הרמב"ן ב' הירושלמי יצאה זו שא"צ שימור כו'. כך צ"ל בטעם החילוק בין חלוט למצה שנילושה במ"פ. וא"כ לפ"ז קלוי כשנאפו החטים היטב תו אינו בא לידי חימוץ וא"כ א"צ שום שימור כשנותנין הקמח במים. דהא מכבר מקודם נעשה בענין שאינו בא לידי חימוץ. א"כ לא דמי לחלוט שאינו נעשה בו הפעולה שאינו בא לידי חימוץ עד לאחר שחלטוהו הרותחין היטב. אבל בשעת השלכתו לרותחין הוא יכול לבוא לידי חימוץ לכן שייך בו שימור. בשעה שנותנין אותו בהמים רותחין כנ"ל. אבל זה הקמח הקלוי שהוא בעצם אינו בא עוד לידי חימוץ וא"צ שום שימור כשנותנין אותו במים וא"כ לא שייך בי' שום שימור ממ"ש ושמרתם את המצות דעיקר שימור זה היינו בשעה שמתקרב להמים כמ"ש בטוש"ע סי' תנ"ג ובהרא"ש פכ"ש סי' כ"ו והיינו משעת לישה ואע"ג דנהגו לשמור משעת טחינה ולהרי"ף והרמב"ם צריך שימור משעת קצירה היינו למצוה. אבל לעיכובא הוא משעת לישה ועב"י סי' תנ"ג שהביא דעות בזה. מ"מ עכ"פ עיקר השימור הוא משעת לישה. ולפיכך קמח הקלוי שא"צ שימור בשעת לישה אין יוצאין בו י"ח. דומה ממש למצה שנילושה במ"פ דאין יוצאין בו י"ח אע"פ שבשעת קצירה וטחינה הי' שייך בהו שימור כו' כיון דאין שייך בו שימור בשעה שנותנין אותו בהמ"פ דהיינו לישה משא"כ בחלוט שייך בו שימור בעת נתינתו להמים רותחין כנ"ל וקרינן בי' ושמרתם כו':
גקיצור. ההפרש בין חלוט למצה שנילושה במ"פ. דבחלוט שייך שימור בשעה שנותנין הקמח במים רותחין שיהי' המים רותחין היטב ושיהי' סליק דיקולא דמיא לכל חלקי הקמח וה"ל כשימור דלישה וקרינן בי' ושמרתם את המצות. משא"כ מצה שנילושה במ"פ אין שייך בהו שום שימור דלישה רק שימור דמעיקרא ולא קרינן בי' ושמרתם כו'. ולפ"ז קמח שנקלה דא"צ ג"כ שימור דלישה מדינא ל"ד לחלוט ואין יוצאין בו י"ח לפ"ד המ"א סי' תע"א ססק"ה במצה שנילושה במ"פ:
דב
אך מ"מ יש מקום עיון בעיקר דין זה שהביא המ"א סי' תע"א ססק"ה דהוא דברי הה"מ פ"ה הלכה ה' בשם וראיתי מי שכ'. והלח"מ שם פקפק ע"ז וז"ל וראיתי מי שתירץ דמלא תאכל עליו חמץ לא ממעטינן אלא דברים שאינן באין לידי חימוץ בשום צד ואופן בעולם. אבל מצד שנילושה במי פירות הרי המצה היא באה לידי חימוץ אלא שהמים גרמו לה שלא תחמיץ ולא ממעטינן מהאי קרא ודבר נכון הוא עכ"ל וכ"כ הלבוש רסי' תס"ב. ובס' חמד משה סי' תע"א סק"ד כ' ג"כ שי"ל כן ושכן משמע מסתימת לשון הרמב"ם שם. ולכאורה גם המ"א רסי' תנ"ד מסתפק בדין זה שהרי כ' ואפשר לומר כיון שהוא ממין הבא לידי חימוץ יוצא בה י"ח כו'. גם לכאורה הוא מחלוקת הראשונים דהנה מ"ש הה"מ וראיתי מי שכ' הוא הרמב"ן ז"ל במלחמות פכ"ש (ד"ה ועוד ומאי) והביא ראי' ע"ז מן הירושלמי. יכול יצאו ידי חובתן ברבוכה ת"ל ושמרתם את המצות יצאה זו שא"צ שימור. הא למדנו למצה שנילושה בלא מים שאפילו היתה ענייה אין יוצאין בה עכ"ל. ועפ"ז דחה דברי בעל המאור שפי' דההיא דריב"ל דאמר יומא קמא לא תלושו לי בדובשא מכאן ואילך לושו לי בדובשא. היינו בדובשא לחודיה בלי מים. שהרי הביאו בגמרא דברי ר' יהושע בן לוי ללמד שאין יוצאין ביום ראשון במצה עשירה כדברי רבי עקיבא ואם בלא מים תיפוק ליה שכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו במצה כו' מעתה ריב"ל שהביאו דבריו ראיה לדברי רע"ק ע"כ כשנילושה במים קאמר עכ"ל. והר"ן הביא ד' הרז"ה וכ' והרמב"ן ז"ל דחה זה בספר המלחמות מדמייתו בגמ' הא דריב"ל לסיועי לרבי עקיבא ואין דבריו ברורים אצלי כמו שכתבתי בחדושי כו' וראוי לחוש לדברי הרז"ה עכ"ל. א"כ הרי הרז"ה והר"ן דמפרשי ד' ריב"ל דמיירי בדובשא בלי מים ואין יוצאין בו רק משום דה"ל מצה עשירה. משמע דלא איכפת לן מה שאינו בא לידי חימוץ דאל"כ מנלן דהטעם משום מצה עשירה דילמא ריב"ל ס"ל כר' יוסי הגלילי. דיוצאין במצה עשירה. אלא הטעם משום שאין בא לידי חימוץ שזה מוסכם לכ"ע כמ"ש בגמ' (דל"ה ע"א). אעכצ"ל דס"ל להרז"ה והר"ן כמ"ש הלח"מ והלבוש והמ"א רסי' תנ"ד והח"מ דלא ממעטינן אלא מין שאינו בא לידי חימוץ כו' משא"כ מצה שנילושה במ"פ דהקמח הי' בא לידי חימוץ אלא שא"צ שמירה בלישה ואפיי' משום המ"פ זה לא ממעטינן. ועם היות שהרמב"ן הביא ראי' לדבריו מן הירושלמי. אך באמת בירושלמי נז' דין זה גבי חלוטה כדפי' בקה"ע שם. דהא דרבוכה א"צ שימור היינו מפני שהיא חלוטה ברוחתין ולאחר שנחלטה הרי אינה מחמצת. וא"א לפרש בע"א דא"א לומר שהוא מפני שנילושה בלא מים. דהא כ' הרמב"ם פ"ט מהל' מעה"ק הי"ט וכיצד היא המורבכת חולטה ברותחין וכ' הכ"מ שכן הוא בת"כ וכן פרש"י בחומש פ' צו (ז' י"ב). וא"כ הרי יש בה מים. אעכצ"ל הטעם כמ"ש הקה"ע. אלא שמזה למד הרמב"ן דה"ה לעיסה שנילושה בלי מים כו'. והרי לכאורה ש"ס דילן ביבמות פ' החולץ (דף מ' ע"א) פליג בהדיא על הירושלמי. דס"ל דחלוט והדר אפיי' יוצאין בו י"ח אע"פ שא"צ שימור לאחר שנחלט כו'. ובאמת בש"ס דילן לא נז' רק דמדכתי' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות דברים הבאי' לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה כו'. ומזה י"ל שאין למעט רק מינין שאינן באין לידי חימוץ. אך בירושלמי מלבד לימוד דדברים שאין באין לידי חימוץ אין אדם יוצא י"ח במצה (שזה נלמד מפסוק הנ"ל עי' בקה"ע) עוד למדו מדכתי' ושמרתם את המצות מצה שצריכה שימור יצאה זו שא"צ שימור א"כ מזה יש למעט אף מינין שבאין לידי חימוץ אם מ"מ א"צ שימור כגון ע"י שנחלטה ברותחין או שנילושה בלי מים כו' והש"ס דילן שלא הביאו זה י"ל דלא ס"ל דרשא זו. מיהו ז"א דבגמ' פכ"ש (ד"מ) הביאו פסוק זה כמש"ש הדר אמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות שימור דמאי אילימא שימור דלישה שימור דלישה לאו שימור הוא כו'. ור"ל דבעינן ג"כ שימור מעיקרא וא"כ ע"כ מצוה ללתות כו'. ובודאי דאין ר"ל שימור דמעיקרא לבד דכ"ש דבעינן ג"כ שימור דלישה. וא"כ כשא"צ שימור דלישה ואפיי' י"ל שאין יוצאין בו ידי מצה. וראי' מדפרש"י שם בד"ה וממאי דילמא לעולם שימור דלישה שימור הוא. ואע"ג דלא איצטריך שימור מקמי הכי עכ"ל. מלשון לא איצטריך. ולא אמר לא עבד לה שימור. משמע דכיון דלא איצטריך שימור. אע"ג דעבד שימור לשם מצה לאו כלום הוא. והיינו כמ"ש בירושלמי דבעינן שיהא המצה צריכה שימור. ואז כששומרה נק' מצה שמורה כדכתי' ושמרתם את המצות. מכלל דצריכה שימור משא"כ כשא"צ שימור. ולכן ס"ל לרבא דעכצ"ל דמצוה ללתות דאל"כ אין שייך שימור דמעיקרא קודם לישה. והא דאמר רבא מצוה ללתות. מצוה דייקא ולא לעיכובא. והרי שימור דמעיקרא צריך לפ"ד רבא לעיכובא ולא למצוה לבד כמש"ש ובלבד שיאכל כו' בראשונה לא ופרש"י לא נפיק. משום דלא עביד שימור דמעיקרא. אבל אי עביד שימור מקמי לישה אע"ג דלא לתת החטים ודאי יוצא י"ח גם לרבא הגם דאמר דכי לא לתת שימור למאי. א"כ לכאורה משמע מזה להפך דאי עביד שימור אע"ג דלא איצטריך. ה"ל שימור. אך זה אינו דאע"ג דאמר רבא אי לא דבעי לתיתה שימור למאי. פשוט דר"ל דאין שייך שימור כל כך. אבל ודאי שייך בי' שימור שישמרנו שלא יפלו עליו מים גשמים וכן בטחינה כשמתקרב למים כמ"ש רש"י בחולין (ד"ז ע"א) דמתחלת טחינה והרקדה בעיא שימור לשם מצה. וכ"כ הרא"ש פכ"ש סי' כ"ו לפי שאז מקריבין אותן אל המים שטוחנין ברחיים של מים (ומכאן נ"ל לכאורה דא"צ לדקדק וליזהר לטחון ברחיים דידא בכדי להתרחק מהמים דהא אדרבה רבא ס"ל מצוה ללתות בכדי שיהי' שייך שימור ונהי דלא קי"ל הכי מ"מ עכ"פ בלטחון ברחיים י"ל יותר נכון לטחון ברחיים של מים מה"ט דאז שייך שימור כמ"ש הרא"ש. גם בלא"ה כי לטחון ברחיים דידא צריך לייבש החטים בתנור ויש בזה ספק קלוי כנ"ל וגם חשש להאומרים דמ"פ מחמיצין אם ראו שהזיעו החטים כו'. משא"כ ברחיים של מים דא"צ לייבשם בתנור מקודם) וגם בשעת קצירה שייך שימור שלא יפלו עליהם גשמים במחובר לאחר שגמרו כל צרכם וכה"ג. ע"כ אמר רבא דרק מצוה ללתות ולא לעיכובא. משא"כ היכא דבודאי א"א שיבואו לידי חימוץ משמע ודאי דאין שייך שום שימור ואנן בעינן ושמרתם כו'. והנה אף דרבא דס"ל דבעינן שימור דמעיקרא מקמי לישה מ"מ ודאי לאוסופי קאתי אבל מ"מ בעינן ג"כ שימור מלישה ואילך עד אפייה. ואם א"צ שימור לא קרינן בי' ושמרתם כו' ומשמע דלא יצא אף דיעבד. וכ"ש לפמ"ש הרא"ש שנדחו דברי רבא במ"ש שימור דלישה לאו שימור הוא. וא"כ עיקר השימור הוא מלישה ואילך. ואע"פ שהח"י סי' ת"ס סק"ב כ' ששימור לשם מצה הוא רק אסמכתא בעלמא מדרבנן ודייק לה מלשון הרמב"ם פ"ה סוף ה"ח. לא משמע כן ממ"ש הרשב"א ושא"פ דאם לשה עכומ"ז לא יצא י"ח ומדמו לה לשחיטה וחליצה וגטין דהוה דאורייתא:
אך מ"מ יש מקום עיון בעיקר דין זה שהביא המ"א סי' תע"א ססק"ה דהוא דברי הה"מ פ"ה הלכה ה' בשם וראיתי מי שכ'. והלח"מ שם פקפק ע"ז וז"ל וראיתי מי שתירץ דמלא תאכל עליו חמץ לא ממעטינן אלא דברים שאינן באין לידי חימוץ בשום צד ואופן בעולם. אבל מצד שנילושה במי פירות הרי המצה היא באה לידי חימוץ אלא שהמים גרמו לה שלא תחמיץ ולא ממעטינן מהאי קרא ודבר נכון הוא עכ"ל וכ"כ הלבוש רסי' תס"ב. ובס' חמד משה סי' תע"א סק"ד כ' ג"כ שי"ל כן ושכן משמע מסתימת לשון הרמב"ם שם. ולכאורה גם המ"א רסי' תנ"ד מסתפק בדין זה שהרי כ' ואפשר לומר כיון שהוא ממין הבא לידי חימוץ יוצא בה י"ח כו'. גם לכאורה הוא מחלוקת הראשונים דהנה מ"ש הה"מ וראיתי מי שכ' הוא הרמב"ן ז"ל במלחמות פכ"ש (ד"ה ועוד ומאי) והביא ראי' ע"ז מן הירושלמי. יכול יצאו ידי חובתן ברבוכה ת"ל ושמרתם את המצות יצאה זו שא"צ שימור. הא למדנו למצה שנילושה בלא מים שאפילו היתה ענייה אין יוצאין בה עכ"ל. ועפ"ז דחה דברי בעל המאור שפי' דההיא דריב"ל דאמר יומא קמא לא תלושו לי בדובשא מכאן ואילך לושו לי בדובשא. היינו בדובשא לחודיה בלי מים. שהרי הביאו בגמרא דברי ר' יהושע בן לוי ללמד שאין יוצאין ביום ראשון במצה עשירה כדברי רבי עקיבא ואם בלא מים תיפוק ליה שכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו במצה כו' מעתה ריב"ל שהביאו דבריו ראיה לדברי רע"ק ע"כ כשנילושה במים קאמר עכ"ל. והר"ן הביא ד' הרז"ה וכ' והרמב"ן ז"ל דחה זה בספר המלחמות מדמייתו בגמ' הא דריב"ל לסיועי לרבי עקיבא ואין דבריו ברורים אצלי כמו שכתבתי בחדושי כו' וראוי לחוש לדברי הרז"ה עכ"ל. א"כ הרי הרז"ה והר"ן דמפרשי ד' ריב"ל דמיירי בדובשא בלי מים ואין יוצאין בו רק משום דה"ל מצה עשירה. משמע דלא איכפת לן מה שאינו בא לידי חימוץ דאל"כ מנלן דהטעם משום מצה עשירה דילמא ריב"ל ס"ל כר' יוסי הגלילי. דיוצאין במצה עשירה. אלא הטעם משום שאין בא לידי חימוץ שזה מוסכם לכ"ע כמ"ש בגמ' (דל"ה ע"א). אעכצ"ל דס"ל להרז"ה והר"ן כמ"ש הלח"מ והלבוש והמ"א רסי' תנ"ד והח"מ דלא ממעטינן אלא מין שאינו בא לידי חימוץ כו' משא"כ מצה שנילושה במ"פ דהקמח הי' בא לידי חימוץ אלא שא"צ שמירה בלישה ואפיי' משום המ"פ זה לא ממעטינן. ועם היות שהרמב"ן הביא ראי' לדבריו מן הירושלמי. אך באמת בירושלמי נז' דין זה גבי חלוטה כדפי' בקה"ע שם. דהא דרבוכה א"צ שימור היינו מפני שהיא חלוטה ברוחתין ולאחר שנחלטה הרי אינה מחמצת. וא"א לפרש בע"א דא"א לומר שהוא מפני שנילושה בלא מים. דהא כ' הרמב"ם פ"ט מהל' מעה"ק הי"ט וכיצד היא המורבכת חולטה ברותחין וכ' הכ"מ שכן הוא בת"כ וכן פרש"י בחומש פ' צו (ז' י"ב). וא"כ הרי יש בה מים. אעכצ"ל הטעם כמ"ש הקה"ע. אלא שמזה למד הרמב"ן דה"ה לעיסה שנילושה בלי מים כו'. והרי לכאורה ש"ס דילן ביבמות פ' החולץ (דף מ' ע"א) פליג בהדיא על הירושלמי. דס"ל דחלוט והדר אפיי' יוצאין בו י"ח אע"פ שא"צ שימור לאחר שנחלט כו'. ובאמת בש"ס דילן לא נז' רק דמדכתי' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות דברים הבאי' לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה כו'. ומזה י"ל שאין למעט רק מינין שאינן באין לידי חימוץ. אך בירושלמי מלבד לימוד דדברים שאין באין לידי חימוץ אין אדם יוצא י"ח במצה (שזה נלמד מפסוק הנ"ל עי' בקה"ע) עוד למדו מדכתי' ושמרתם את המצות מצה שצריכה שימור יצאה זו שא"צ שימור א"כ מזה יש למעט אף מינין שבאין לידי חימוץ אם מ"מ א"צ שימור כגון ע"י שנחלטה ברותחין או שנילושה בלי מים כו' והש"ס דילן שלא הביאו זה י"ל דלא ס"ל דרשא זו. מיהו ז"א דבגמ' פכ"ש (ד"מ) הביאו פסוק זה כמש"ש הדר אמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות שימור דמאי אילימא שימור דלישה שימור דלישה לאו שימור הוא כו'. ור"ל דבעינן ג"כ שימור מעיקרא וא"כ ע"כ מצוה ללתות כו'. ובודאי דאין ר"ל שימור דמעיקרא לבד דכ"ש דבעינן ג"כ שימור דלישה. וא"כ כשא"צ שימור דלישה ואפיי' י"ל שאין יוצאין בו ידי מצה. וראי' מדפרש"י שם בד"ה וממאי דילמא לעולם שימור דלישה שימור הוא. ואע"ג דלא איצטריך שימור מקמי הכי עכ"ל. מלשון לא איצטריך. ולא אמר לא עבד לה שימור. משמע דכיון דלא איצטריך שימור. אע"ג דעבד שימור לשם מצה לאו כלום הוא. והיינו כמ"ש בירושלמי דבעינן שיהא המצה צריכה שימור. ואז כששומרה נק' מצה שמורה כדכתי' ושמרתם את המצות. מכלל דצריכה שימור משא"כ כשא"צ שימור. ולכן ס"ל לרבא דעכצ"ל דמצוה ללתות דאל"כ אין שייך שימור דמעיקרא קודם לישה. והא דאמר רבא מצוה ללתות. מצוה דייקא ולא לעיכובא. והרי שימור דמעיקרא צריך לפ"ד רבא לעיכובא ולא למצוה לבד כמש"ש ובלבד שיאכל כו' בראשונה לא ופרש"י לא נפיק. משום דלא עביד שימור דמעיקרא. אבל אי עביד שימור מקמי לישה אע"ג דלא לתת החטים ודאי יוצא י"ח גם לרבא הגם דאמר דכי לא לתת שימור למאי. א"כ לכאורה משמע מזה להפך דאי עביד שימור אע"ג דלא איצטריך. ה"ל שימור. אך זה אינו דאע"ג דאמר רבא אי לא דבעי לתיתה שימור למאי. פשוט דר"ל דאין שייך שימור כל כך. אבל ודאי שייך בי' שימור שישמרנו שלא יפלו עליו מים גשמים וכן בטחינה כשמתקרב למים כמ"ש רש"י בחולין (ד"ז ע"א) דמתחלת טחינה והרקדה בעיא שימור לשם מצה. וכ"כ הרא"ש פכ"ש סי' כ"ו לפי שאז מקריבין אותן אל המים שטוחנין ברחיים של מים (ומכאן נ"ל לכאורה דא"צ לדקדק וליזהר לטחון ברחיים דידא בכדי להתרחק מהמים דהא אדרבה רבא ס"ל מצוה ללתות בכדי שיהי' שייך שימור ונהי דלא קי"ל הכי מ"מ עכ"פ בלטחון ברחיים י"ל יותר נכון לטחון ברחיים של מים מה"ט דאז שייך שימור כמ"ש הרא"ש. גם בלא"ה כי לטחון ברחיים דידא צריך לייבש החטים בתנור ויש בזה ספק קלוי כנ"ל וגם חשש להאומרים דמ"פ מחמיצין אם ראו שהזיעו החטים כו'. משא"כ ברחיים של מים דא"צ לייבשם בתנור מקודם) וגם בשעת קצירה שייך שימור שלא יפלו עליהם גשמים במחובר לאחר שגמרו כל צרכם וכה"ג. ע"כ אמר רבא דרק מצוה ללתות ולא לעיכובא. משא"כ היכא דבודאי א"א שיבואו לידי חימוץ משמע ודאי דאין שייך שום שימור ואנן בעינן ושמרתם כו'. והנה אף דרבא דס"ל דבעינן שימור דמעיקרא מקמי לישה מ"מ ודאי לאוסופי קאתי אבל מ"מ בעינן ג"כ שימור מלישה ואילך עד אפייה. ואם א"צ שימור לא קרינן בי' ושמרתם כו' ומשמע דלא יצא אף דיעבד. וכ"ש לפמ"ש הרא"ש שנדחו דברי רבא במ"ש שימור דלישה לאו שימור הוא. וא"כ עיקר השימור הוא מלישה ואילך. ואע"פ שהח"י סי' ת"ס סק"ב כ' ששימור לשם מצה הוא רק אסמכתא בעלמא מדרבנן ודייק לה מלשון הרמב"ם פ"ה סוף ה"ח. לא משמע כן ממ"ש הרשב"א ושא"פ דאם לשה עכומ"ז לא יצא י"ח ומדמו לה לשחיטה וחליצה וגטין דהוה דאורייתא:
הקיצור. הלח"מ והלבוש והח"מ והמ"א רסי' תנ"ד פקפקו על דין דהמ"מ והרמב"ן ולכאורה הרז"ה והר"ן לא ס"ל ג"כ דין זה ואע"פ שהרמב"ן הביא ראי' מהירושלמי אך משמע בש"ס פ' החולץ דפליג אירושלמי בדין חלוט. אך פכ"ש (ד"מ) משמע כהירושל' דהיכא דליכא ושמרתם מחמת שא"צ שימור כלל אין יוצאין י"ח וזה כירושלמי:
וג
וליישב הש"ס דפ' החולץ (ד"מ) דבחלוט והדר אפיי' יוצאי' י"ח מצה י"ל דלא פליג אירושל' דס"ל שאין יוצאין בחלוט משום דא"צ שימור. והוא עפמ"ש הר"ן פכ"ש בד"ה (מאי חלת המסרת) דתרי גווני חלוט איכא שיש שחולטין הקמח ברותחין כו'. אבל ההיא דפרק החולץ מיירי שהרתיח הפת כו' וכ"ה במלחמות בד"ה ועוד ובמעשה אלפס כו'. וא"כ מעתה י"ל דה"ט דש"ס דילן דיוצאין בחלוט כיון שחלטו בעודו בצק א"כ בשעת לישה הי' צריך שימור גמור ככל עיסה וגם אח"כ בשעת חליטה צריך קצת שימור שיגיעו המים בכל חלקי הבצק יותר ממה שצריך בחליטת קמח. וההיא דירושלמי מיירי שחלט הקמח ברותחין ואף שנת' לעיל דבשעת חליטה שייך שימור מיהו ל"ד ממש אפילו לשימור דלישה לכך אין יוצאין בו י"ח. אלא שלכאורה יש להשיב ע"ז דהנה מקור הענין דרבוכה היא חלוטה ברותחין נזכר בת"כ בפ' צו גבי חביתי כה"ג דכתי' תעשה מרבככת. וע"ז איתא בת"כ מלמד שנעשית ברותחין כל צורכה. וכ' שם בקרבן אהרן קודם אפייה חולט אותה ברותחין בעודה בצק. ואיתא שם בת"כ אין לך רבוכה בתורה אלא זו ורבוכה שבתודה ומילואים כו' משמע דכולם שוים. א"כ י"ל דרבוכה שבתודה היתה ג"כ חלוטה בעודה בצק וא"כ אפילו בכה"ג אין יוצאין ידי מצה להירושל' משום שא"צ שימור בשעת עריכה ואפייה וא"כ לפ"ז ע"כ ש"ס דילן פליג אירושלמי. וי"ל דלעולם רבוכה דתודה הי' חליטתה בעודה קמח כמ"ש וסלת מרבכת משא"כ בחביתי כה"ג לא נאמר סלת מרבכת אלא תעשה מרבכת כו'. אמנם עדיין קשה מסתימת הש"ס דילן פ' החולץ דבחלוט והדר אפיי' יוצאין י"ח מצה. דמשמע אפילו חלטו קמח. ודומיא דרצה חלוט אוכלה שנז' שם גבי שירי מנחה דלכאורה מיירי שעדיין לא נילושו בפושרין רק שנתן עליהן שמנן כו' וצ"ע בהל' מעה"ק. גם הטור סי' תס"א כ' בשם רב כהן צדק וחליטה היא מים רותחין ע"ג קמח כו' גם התוס' ביבמות שם ובפרק כ"ש (דל"ו ע"ב) והרא"ש שם דחילקו בחלוט טובא בין בלילתו רכה לבלילתו עבה לא הזכירו שום חילוק אם חלטו בצק או קמח. משמע דבכל ענין יוצא י"ח כשחזר ואפאו. וכן ביאר בהדיא אאזמו"ר הגאון ז"ל בסי' תנ"ד ס"ו דמיירי שחלט הקמח כו'. וא"כ לפ"ז ע"כ ש"ס דידן פליג אירושלמי. גם דברי הרמב"ן צ"ע שהרי פי' דהא דאמרינן בגמ' (דל"ו ע"ב) לחם עוני פרט לחלוט כו' מיירי שחלטו הקמח ברותחין כו' ומשום לחם עוני ממעטינן ליה כי הוא חשיבות כו' וא"כ ישאר קושייתו שהקשה על הרז"ה בהא דריב"ל ל"ל למעוטי משום לחם עוני תיפוק לי' שא"צ שימור ואין יוצאין בו י"ח כמ"ש בירושלמי שזה חמור ממצה עשירה דגם למ"ד לחם עוני למצוה איתאמרת ולא לעיכובא מ"מ בחלוט אין יוצאין י"ח כנ"ל אלא מדממעט לי' בברייתא משום לחם עוני ש"מ דיוצאין בו י"ח כו'. וצ"ע דבירושל' עצמו אומר לחם עוני פרט לסורסין ולחלת המסרת וחלת המסרת היינו חלוט של בעלי בתים והקה"ע פי' דסורסין הוא עיסה שבלילתו רכה וחולטין אותו ואח"כ אופין אותו בתנור. הרי עכ"פ ממעט חלוט רק משום לחם עוני וי"ל דמיירי שחלטו הבצק לכן אינו ממועט משום שא"צ שימור דהי' צריך שימור גמור בשעת לישה כו':
וליישב הש"ס דפ' החולץ (ד"מ) דבחלוט והדר אפיי' יוצאי' י"ח מצה י"ל דלא פליג אירושל' דס"ל שאין יוצאין בחלוט משום דא"צ שימור. והוא עפמ"ש הר"ן פכ"ש בד"ה (מאי חלת המסרת) דתרי גווני חלוט איכא שיש שחולטין הקמח ברותחין כו'. אבל ההיא דפרק החולץ מיירי שהרתיח הפת כו' וכ"ה במלחמות בד"ה ועוד ובמעשה אלפס כו'. וא"כ מעתה י"ל דה"ט דש"ס דילן דיוצאין בחלוט כיון שחלטו בעודו בצק א"כ בשעת לישה הי' צריך שימור גמור ככל עיסה וגם אח"כ בשעת חליטה צריך קצת שימור שיגיעו המים בכל חלקי הבצק יותר ממה שצריך בחליטת קמח. וההיא דירושלמי מיירי שחלט הקמח ברותחין ואף שנת' לעיל דבשעת חליטה שייך שימור מיהו ל"ד ממש אפילו לשימור דלישה לכך אין יוצאין בו י"ח. אלא שלכאורה יש להשיב ע"ז דהנה מקור הענין דרבוכה היא חלוטה ברותחין נזכר בת"כ בפ' צו גבי חביתי כה"ג דכתי' תעשה מרבככת. וע"ז איתא בת"כ מלמד שנעשית ברותחין כל צורכה. וכ' שם בקרבן אהרן קודם אפייה חולט אותה ברותחין בעודה בצק. ואיתא שם בת"כ אין לך רבוכה בתורה אלא זו ורבוכה שבתודה ומילואים כו' משמע דכולם שוים. א"כ י"ל דרבוכה שבתודה היתה ג"כ חלוטה בעודה בצק וא"כ אפילו בכה"ג אין יוצאין ידי מצה להירושל' משום שא"צ שימור בשעת עריכה ואפייה וא"כ לפ"ז ע"כ ש"ס דילן פליג אירושלמי. וי"ל דלעולם רבוכה דתודה הי' חליטתה בעודה קמח כמ"ש וסלת מרבכת משא"כ בחביתי כה"ג לא נאמר סלת מרבכת אלא תעשה מרבכת כו'. אמנם עדיין קשה מסתימת הש"ס דילן פ' החולץ דבחלוט והדר אפיי' יוצאין י"ח מצה. דמשמע אפילו חלטו קמח. ודומיא דרצה חלוט אוכלה שנז' שם גבי שירי מנחה דלכאורה מיירי שעדיין לא נילושו בפושרין רק שנתן עליהן שמנן כו' וצ"ע בהל' מעה"ק. גם הטור סי' תס"א כ' בשם רב כהן צדק וחליטה היא מים רותחין ע"ג קמח כו' גם התוס' ביבמות שם ובפרק כ"ש (דל"ו ע"ב) והרא"ש שם דחילקו בחלוט טובא בין בלילתו רכה לבלילתו עבה לא הזכירו שום חילוק אם חלטו בצק או קמח. משמע דבכל ענין יוצא י"ח כשחזר ואפאו. וכן ביאר בהדיא אאזמו"ר הגאון ז"ל בסי' תנ"ד ס"ו דמיירי שחלט הקמח כו'. וא"כ לפ"ז ע"כ ש"ס דידן פליג אירושלמי. גם דברי הרמב"ן צ"ע שהרי פי' דהא דאמרינן בגמ' (דל"ו ע"ב) לחם עוני פרט לחלוט כו' מיירי שחלטו הקמח ברותחין כו' ומשום לחם עוני ממעטינן ליה כי הוא חשיבות כו' וא"כ ישאר קושייתו שהקשה על הרז"ה בהא דריב"ל ל"ל למעוטי משום לחם עוני תיפוק לי' שא"צ שימור ואין יוצאין בו י"ח כמ"ש בירושלמי שזה חמור ממצה עשירה דגם למ"ד לחם עוני למצוה איתאמרת ולא לעיכובא מ"מ בחלוט אין יוצאין י"ח כנ"ל אלא מדממעט לי' בברייתא משום לחם עוני ש"מ דיוצאין בו י"ח כו'. וצ"ע דבירושל' עצמו אומר לחם עוני פרט לסורסין ולחלת המסרת וחלת המסרת היינו חלוט של בעלי בתים והקה"ע פי' דסורסין הוא עיסה שבלילתו רכה וחולטין אותו ואח"כ אופין אותו בתנור. הרי עכ"פ ממעט חלוט רק משום לחם עוני וי"ל דמיירי שחלטו הבצק לכן אינו ממועט משום שא"צ שימור דהי' צריך שימור גמור בשעת לישה כו':
זקיצור. י"ל ש"ס דהחולץ מיירי בחלטו בצק והירושל' מיירי בחלטו קמח כדכתי' וסלת מרבכת. אמנם מסתימת הפוסקים משמע דאפילו חלטו קמח יוצאי' י"ח כשחזר ואפאו וכ"מ מהרמב"ן עצמו בפי' הברייתא (דל"ו) פרט לחלוט קמח משום לחם עוני. צ"ע בירושל' עצמו:
חד
ולכאורה יש להביא ראיה דעכצ"ל לש"ס דילן ג"כ דחלטו קמח אין יוצאין י"ח. משום דקשיא אהא דתנן פכ"ש (דל"ה א') חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצאין בו למכור בשוק יוצאין בו. והנה בתודה הי' ג' מינין חלות ורקיקין ורבוכה. וא"כ קשיא אמאי שנה רק חלות ורקיקין ולא נז' רבוכה. אעכצ"ל שברבוכה אין יוצאין בה אף אם עשאה למכור בשוק. וכמ"ש בירושלמי. וצ"ל הטעם משום שא"צ שימור כיון שחלוטה ברותחין. א"כ היינו ממש כהירושל'. ולכאורה יש לדחות דהטעם משום דה"ל מצה עשירה כי גם בחלות ורקיקים פריך בגמ' (דל"ח ע"ב) ות"ל דה"ל מצה עשירה. ומשני שמואל בר רב יצחק רביעית היא ומתחלקת היא לכמה חלות וברש"י שם רביעית שמן לעשרים חלות גדולות כו' אין כאן עושר עכ"ל. וא"כ היינו דוקא בחלות ורקיקין אבל ברבוכה שהי' רביעית שמן לעשר חלות כמ"ש רש"י שם מהש"ס פרק שתי מדות. י"ל דה"ל מצה עשירה. וכן מצאתי בספר שער המלך פ"ו מהל' חמץ ומצה הלכה ה' בשם רבינו יונה אלא שיש שם ט"ס מרבוכה לרקיקין. אבל מבואר שם דברביעית שמן לעשר חלות נק' מצה עשירה. מיהו קשה דלכאורה אין טעם ברור כ"כ לומר כן דהא גם בעשר חלות גדולות שיש בהן שלש עשרונות ושליש י"ל דאין כאן עושר מרביעית שמן. שהרי שלש עשרונות ושליש הן סאה א' כמ"ש במשנה ר"פ התודה. (שהאיפה היא שלש סאין והאיפה היא עשרה עשרונות) והסאה היא ששה קבין והקב ד' לוגין והלוג ד' רביעית. א"כ רביעית שמן הוא אחד מתשעים וששה בסלת שבעשר חלות דרבוכה ואין כאן עושר לפמ"ש הח"י סי' תס"ב דכל שנתבטל בששים בענין שאין מרגישין בו טעם מי פירות מקרי לחם עוני כיון שנתבטל טעמו עכ"ל. וכ"פ אאזמו"ר הגאון ז"ל סי' תס"ב. ול' הגמ' ומתחלקת היא לכמה חלות אין מורה דדוקא לעשרים חלות. ורש"י שכ' לעשרים קושטא דמילתא נקט והח"י הבין מדעת המ"א דאפילו פחות מששים נק' מצה עשירה אא"כ הוא מעט דמעט. היינו כמו בחלות ורקיקין. לפ"ז י"ל דהשיעור עד אחד במאה משא"כ ברבוכה שהי' פחות ממאה ואחד. א"נ י"ל דהשמן נ"ט הרבה כו'. מיהו גם לפ"ד הח"י יש ליישב בענין אחר דהנה לענין חלה שנינו ג"כ פ"ק דחלה חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו פטור למכור בשוק חייב. ושם יש להקשות ג"כ אמאי לא תני רבוכה והתם לא שייך התירוץ דמצה עשירה עי' בש"ע י"ד סי' שכ"ט ס"ט ובב"י שם ב' הרמב"ם ביין או בשמן כו' ואף להרא"ש שם פשיטא דבמעט שמן כה"ג ורובו מים דחייב בחלה. ואפ"ל דבאמת חלות תודה דשם כולל ג"כ רבוכה כמו דצ"ל ג"כ דכולל עשרה חלות של חמץ שהי' בתודה. ובזה יתורץ קושיית התוי"ט אמאי תנא בתודה חלות ובנזיר רקיקין ע"ש די"ל מפני שבתודה אע"פ שהי' ג"כ רקיקין אך רובה חלות. היינו חלות דחמץ וחלות דמצה וגם רבוכה. ולפ"ז את"ל דרבוכה חייבת בחלה א"כ מה ששנינו חלות תודה כולל ג"כ רבוכה א"כ כמ"כ הכא פרק כ"ש לענין לצאת י"ח אכילת מצה י"ל ג"כ דמ"ש חלות תודה כו' כולל ג"כ רבוכה. ודלא כהירושל' דפוטר משום חלוט. וגם בירושל' אינו מדייק זה כלל ממתניתין. ומתניתין דחלה תוכיח. אך עוד אפ"ל דגם לענין חלה ג"כ רבוכה פטורה משום כיון דהיא חלוטה וגם נילושה במעט שמן ה"ל כמו תחלתה וסופה סופגנין ועיין במ"א סי' קס"ח סעי' י"ד ס"ק ל"ט. אלא דצ"ע משום שהשמן מועט ביותר פחות מששים כנ"ל וכ"מ בירושל' דאל"כ ל"ל לומר דאין יוצאין בה י"ח מצה משום שא"צ שימור תיפוק לי' דלאו לחם הוא אפילו לענין חלה. אלא משמע משום שהשמן מועט ביותר ל"ד לעיסה חלוטה שאפוי' במשקין כו':
ולכאורה יש להביא ראיה דעכצ"ל לש"ס דילן ג"כ דחלטו קמח אין יוצאין י"ח. משום דקשיא אהא דתנן פכ"ש (דל"ה א') חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצאין בו למכור בשוק יוצאין בו. והנה בתודה הי' ג' מינין חלות ורקיקין ורבוכה. וא"כ קשיא אמאי שנה רק חלות ורקיקין ולא נז' רבוכה. אעכצ"ל שברבוכה אין יוצאין בה אף אם עשאה למכור בשוק. וכמ"ש בירושלמי. וצ"ל הטעם משום שא"צ שימור כיון שחלוטה ברותחין. א"כ היינו ממש כהירושל'. ולכאורה יש לדחות דהטעם משום דה"ל מצה עשירה כי גם בחלות ורקיקים פריך בגמ' (דל"ח ע"ב) ות"ל דה"ל מצה עשירה. ומשני שמואל בר רב יצחק רביעית היא ומתחלקת היא לכמה חלות וברש"י שם רביעית שמן לעשרים חלות גדולות כו' אין כאן עושר עכ"ל. וא"כ היינו דוקא בחלות ורקיקין אבל ברבוכה שהי' רביעית שמן לעשר חלות כמ"ש רש"י שם מהש"ס פרק שתי מדות. י"ל דה"ל מצה עשירה. וכן מצאתי בספר שער המלך פ"ו מהל' חמץ ומצה הלכה ה' בשם רבינו יונה אלא שיש שם ט"ס מרבוכה לרקיקין. אבל מבואר שם דברביעית שמן לעשר חלות נק' מצה עשירה. מיהו קשה דלכאורה אין טעם ברור כ"כ לומר כן דהא גם בעשר חלות גדולות שיש בהן שלש עשרונות ושליש י"ל דאין כאן עושר מרביעית שמן. שהרי שלש עשרונות ושליש הן סאה א' כמ"ש במשנה ר"פ התודה. (שהאיפה היא שלש סאין והאיפה היא עשרה עשרונות) והסאה היא ששה קבין והקב ד' לוגין והלוג ד' רביעית. א"כ רביעית שמן הוא אחד מתשעים וששה בסלת שבעשר חלות דרבוכה ואין כאן עושר לפמ"ש הח"י סי' תס"ב דכל שנתבטל בששים בענין שאין מרגישין בו טעם מי פירות מקרי לחם עוני כיון שנתבטל טעמו עכ"ל. וכ"פ אאזמו"ר הגאון ז"ל סי' תס"ב. ול' הגמ' ומתחלקת היא לכמה חלות אין מורה דדוקא לעשרים חלות. ורש"י שכ' לעשרים קושטא דמילתא נקט והח"י הבין מדעת המ"א דאפילו פחות מששים נק' מצה עשירה אא"כ הוא מעט דמעט. היינו כמו בחלות ורקיקין. לפ"ז י"ל דהשיעור עד אחד במאה משא"כ ברבוכה שהי' פחות ממאה ואחד. א"נ י"ל דהשמן נ"ט הרבה כו'. מיהו גם לפ"ד הח"י יש ליישב בענין אחר דהנה לענין חלה שנינו ג"כ פ"ק דחלה חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו פטור למכור בשוק חייב. ושם יש להקשות ג"כ אמאי לא תני רבוכה והתם לא שייך התירוץ דמצה עשירה עי' בש"ע י"ד סי' שכ"ט ס"ט ובב"י שם ב' הרמב"ם ביין או בשמן כו' ואף להרא"ש שם פשיטא דבמעט שמן כה"ג ורובו מים דחייב בחלה. ואפ"ל דבאמת חלות תודה דשם כולל ג"כ רבוכה כמו דצ"ל ג"כ דכולל עשרה חלות של חמץ שהי' בתודה. ובזה יתורץ קושיית התוי"ט אמאי תנא בתודה חלות ובנזיר רקיקין ע"ש די"ל מפני שבתודה אע"פ שהי' ג"כ רקיקין אך רובה חלות. היינו חלות דחמץ וחלות דמצה וגם רבוכה. ולפ"ז את"ל דרבוכה חייבת בחלה א"כ מה ששנינו חלות תודה כולל ג"כ רבוכה א"כ כמ"כ הכא פרק כ"ש לענין לצאת י"ח אכילת מצה י"ל ג"כ דמ"ש חלות תודה כו' כולל ג"כ רבוכה. ודלא כהירושל' דפוטר משום חלוט. וגם בירושל' אינו מדייק זה כלל ממתניתין. ומתניתין דחלה תוכיח. אך עוד אפ"ל דגם לענין חלה ג"כ רבוכה פטורה משום כיון דהיא חלוטה וגם נילושה במעט שמן ה"ל כמו תחלתה וסופה סופגנין ועיין במ"א סי' קס"ח סעי' י"ד ס"ק ל"ט. אלא דצ"ע משום שהשמן מועט ביותר פחות מששים כנ"ל וכ"מ בירושל' דאל"כ ל"ל לומר דאין יוצאין בה י"ח מצה משום שא"צ שימור תיפוק לי' דלאו לחם הוא אפילו לענין חלה. אלא משמע משום שהשמן מועט ביותר ל"ד לעיסה חלוטה שאפוי' במשקין כו':
טקיצור. ראי' לירושל' מדלא תנא במתני' רבוכה מיהו י"ל דהוא משום דה"ל מצה עשירה אך ז"א לפ"ד הח"י כיון השמן א' מתשעים וששה בסולת וי"ל דמ"מ נ"ט א"נ ממתני' ודאי אין ראי' דהא גבי חלה נמי שנינו כה"ג ושם אין שייך הני טעמי אעכצ"ל או דחלות כולל ג"כ רבוכה או משום דה"ל כתחלתה וסופה סופגנין מיהו תי' שני דוחק קצת:
יה
והנה למעשה אף את"ל להקל בחלטו קמח דיוצאין י"ח מצה בהדר אפי'. מ"מ י"ל שאין להקל בדינו דהרמב"ן. הנזכר לעיל סעיף ב'.דאין לומר כיון דהש"ס מיקל בחלוט א"כ ס"ל דיוצאין במה שהי' צריכה שימור בטחינה וקצירה. דז"א ראי' כי י"ל חלוט שאני דצריך שימור ג"כ בשעת חליטה כו' משא"כ בההיא דהרמב"ן. וכ"ש דאין להקל בשנאפו החטים דא"כ גם בטחינה לא הי' צריך שימור. אלא דבנד"ז שהוא ספק קלוי הי' מקום לומר דהוי כמו ס"ס דהא הרבה אחרונים מפקפקי' בדינו דהרמב"ן ונוסף ע"ז עוד ספק כו'. ומ"מ למעשה אין להקל כלל בשגם שי"ל דנאפו החטים חמור מדינו דהרמב"ן כנ"ל. אלא יש לערב בקמח זה הספק קלוי מקמח שמורה שלא נקלה כזית בכדי אכילת פרס שאז י"ל שהקמח ההוא גורם שגם הקמח שנקלה יוכל לבוא לידי חימוץ מדין גרירה. כדאשכחן כה"ג גבי חטים ואורז כמבואר בדברי אאזמו"ר ז"ל סי' תנ"ג ססעי' ז' דאורז נגר אחר חטים ומתחמץ כו' וכ"ש שהחטים נגררים אחר חטים. אע"ג דכאן ליכא נ"ט דהא מין במינו הוא מ"מ התם הוא דבעינן נ"ט דאל"כ אף שהאורז יחמיץ ליכא טעם דגן משא"כ [כאן] דכולו דגן בלא"ה אלא דבעינן שיוכל לבא לידי חימוץ סברא הוא דאם אורז שאינו בא לידי חימוץ כלל בטבעו מתחמץ ע"י תערובות דגן כ"ש שהדגן שנאפה יבא לידי חימוץ ע"י תערובת דגן שלא נאפה כו' לכך אע"ג דליכא נ"ט מחמת מין במינו י"ל שיוכל לבא לידי חימוץ. אלא שכ"ז לפי סוגיי' הירושלמי ריש חלה דמשום גרירה הוא. אבל לפי משמעות הש"ס בזבחים (דע"ח) עיקר הטעם משום דאמור רבנן מין בשאינו מינו בטעמא י"ל דלפ"ז אין הכרח כלל לומר שיגררו החטים שהאורז עצמו יבא לידי חימוץ. רק כיון שנ"ט וגם כבאכ"פ כו'.וא"כ מנלן בחטים וחטים לומר שיגררו שגם הקלויים יוכלו לבא לידי חימוץ. וא"כ כיון דהכא ליכא נותן טעם לא מהני כבאכ"פ. וא"כ לפ"ז י"ל צריך שיהי' רוב דגן בלתי קלוי. וכרשב"ג שם גבי חטים ואורז והכא אפשר רבנן נמי מודו:
והנה למעשה אף את"ל להקל בחלטו קמח דיוצאין י"ח מצה בהדר אפי'. מ"מ י"ל שאין להקל בדינו דהרמב"ן. הנזכר לעיל סעיף ב'.דאין לומר כיון דהש"ס מיקל בחלוט א"כ ס"ל דיוצאין במה שהי' צריכה שימור בטחינה וקצירה. דז"א ראי' כי י"ל חלוט שאני דצריך שימור ג"כ בשעת חליטה כו' משא"כ בההיא דהרמב"ן. וכ"ש דאין להקל בשנאפו החטים דא"כ גם בטחינה לא הי' צריך שימור. אלא דבנד"ז שהוא ספק קלוי הי' מקום לומר דהוי כמו ס"ס דהא הרבה אחרונים מפקפקי' בדינו דהרמב"ן ונוסף ע"ז עוד ספק כו'. ומ"מ למעשה אין להקל כלל בשגם שי"ל דנאפו החטים חמור מדינו דהרמב"ן כנ"ל. אלא יש לערב בקמח זה הספק קלוי מקמח שמורה שלא נקלה כזית בכדי אכילת פרס שאז י"ל שהקמח ההוא גורם שגם הקמח שנקלה יוכל לבוא לידי חימוץ מדין גרירה. כדאשכחן כה"ג גבי חטים ואורז כמבואר בדברי אאזמו"ר ז"ל סי' תנ"ג ססעי' ז' דאורז נגר אחר חטים ומתחמץ כו' וכ"ש שהחטים נגררים אחר חטים. אע"ג דכאן ליכא נ"ט דהא מין במינו הוא מ"מ התם הוא דבעינן נ"ט דאל"כ אף שהאורז יחמיץ ליכא טעם דגן משא"כ [כאן] דכולו דגן בלא"ה אלא דבעינן שיוכל לבא לידי חימוץ סברא הוא דאם אורז שאינו בא לידי חימוץ כלל בטבעו מתחמץ ע"י תערובות דגן כ"ש שהדגן שנאפה יבא לידי חימוץ ע"י תערובת דגן שלא נאפה כו' לכך אע"ג דליכא נ"ט מחמת מין במינו י"ל שיוכל לבא לידי חימוץ. אלא שכ"ז לפי סוגיי' הירושלמי ריש חלה דמשום גרירה הוא. אבל לפי משמעות הש"ס בזבחים (דע"ח) עיקר הטעם משום דאמור רבנן מין בשאינו מינו בטעמא י"ל דלפ"ז אין הכרח כלל לומר שיגררו החטים שהאורז עצמו יבא לידי חימוץ. רק כיון שנ"ט וגם כבאכ"פ כו'.וא"כ מנלן בחטים וחטים לומר שיגררו שגם הקלויים יוכלו לבא לידי חימוץ. וא"כ כיון דהכא ליכא נותן טעם לא מהני כבאכ"פ. וא"כ לפ"ז י"ל צריך שיהי' רוב דגן בלתי קלוי. וכרשב"ג שם גבי חטים ואורז והכא אפשר רבנן נמי מודו:
יאקיצור. בקלוי י"ל להחמיר יותר משום שא"צ שימור אפי' בטחינה. לכך יש לערב בו קמח הבלתי קלוי כבא"פ. כמו בחטים ואורז פ"ג דחלה מיהו י"ל הכא דמין במינו הוא ולא שייך נ"ט כדאי' בזבחים (ע"ח) נכון להחמיר להיות הרוב קמח הבלתי קלוי. (וצ"ע אולי י"ל כיון מקור דברי הרמב"ן דלעיל סעיף ב' הוא מהירושלמי א"כ יש לסמוך ג"כ לענין גרירה על הירושלמי ויהי' סגי בתערובות קמח שלא נקלה בכזית בכדי אכילת פרס. בצירוף דגם קמח שמורה זו אינו רק ספק קלוי):
יבו
אך עוד יש לחוש בקמח זה להאומרים דמי פירות אע"ג שאין חייבין על חימוצן כרת מ"מ חמץ נוקשה מיהו הוי. וכ' הח"י רסי' תס"ב ב' תשו' ראנ"ח שירא שמים יחוש לדעה זו. וכ"פ רמ"א סי' תס"ג ס"ב בהג"ה. וא"כ לדבריהם הא דקליות שנתייבשו בתנור מותרים בפסח כמו שהכריח מהר"מ מרוטנבורג בתשו' הובאה בהגמי"י פ"ה אות ד' דמתניתין היא במנחות פרק ר' ישמעאל משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוק ירושלים שהוא מלא קמח וקלי כו'. עכצ"ל הטעם כמ"ש המ"א סק"ג ב' התוספות דמנחות (נ"ד ע"א) משום דמילתא דלא שכיחא היא שיצאו המים מהשבלים. וא"כ בנ"ד שהקאצערע שהגיסו בה החטים בתנור הי' טופח מזיעת החטים יש להחמיר. וראיתי להפמ"ג במ"א סי' תס"ג סק"א הקשה דלייבש בתנור למה לי טעמא דמי פירות הא מידב דייב ואף אביי מודה עכ"ל. אכן בהגמי"י שם כ' ג"כ דאביי מודה אבל לא הזכיר טעם דמידב דייב. לכן אפשר דמידב דייב לא שייך רק במקום מדרון כמ"ש הב"י סי' תס"ז בשם רבינו יואל או היו על הארץ במקום מדרון ויוכלו המים לצאת כו'. ומשמע בתשו' מעיל צדקה סי' ס"ט דטעמי' דס"ל כאביי דכל אגב מדלייהו לא מחמצי. אלא אם נכבשו לתוך המים או נטבעו. והרי אעפ"כ שלא במקום מדרון אוסר א"כ ש"מ דבלא מדרון אין מקילין מטעם אגב מדלייהו כו' דאז ה"ל כנכבשו. וכה"ג כ' בתה"ד סי' קע"ג לענין מליחה דשלא במקום מדרון ה"ל כנמלח בכלי שאינו מנוקב הובא בי"ד סי' ס"ט. וא"כ לפ"ז לק"מ מ"ש הפמ"ג הא מידב דייב ואביי נמי מודה די"ל אביי דאמר סחיפא שרי היינו כשמונח הכד במדרון ושיפוע קצת כו'. ועי' בשבת (דס"ו ע"ב) גבי סחופי כסא אטיבורא דפירש"י וכופהו על הטבור כו' (ודף ק"י ע"א) וליסחוף דיקולא על רישיה כו' וכ"ז הביא הערוך ערך סחף גם פי' סחיפא מטה על צידה. א"כ י"ל דהי' מונח במדרון. אלא דיש לצדד להקל לפמ"ש הב"י שם ב' רבינו יואל במקום מדרון כו' או בעפר תיחוח כו' וכ' בתשו' מע"צ הנ"ל דאף שסיים הב"י על דברי רבינו יואל שזהו קולא יתירא ואין לסמוך עליו היינו כל שהם בעין מונחים צבורים על הארץ אבל בחסרון אלו התנאים ועודם עומדים על הארץ במחובר יש לסמוך ע"ז אף דס"ל דמחובר בא לידי חימוץ יעו"ש. וא"כ בקליות שנתייבשו בתנור כיון דבש"ע פסק להקל דמ"פ אין מחמיצין כלל ורבא ס"ל דאפי' זקיפא שרי. ובפנ"י שם כ' דאף רש"י דפי' בדברי ר"ל דמ"פ לחוד נוקשא מיהו הוי היינו לר"ל דוקא דאמר אין חייבין על חימוצו כרת משמע כרת הוא דליכא הא איסורא מיהו איכא. משא"כ לרבא דאמר מ"פ אין מחמיצין היינו דאין מחמיצין כלל. גם הפר"ח פסק דאין מחמיצין כלל. א"כ אף להמחמירים ודאי יש לסמוך עכ"פ דכל אגב מדלייהו לא מחמצי ויש להקל בזה כקולא דרבינו יואל כו' ואף שהם מונחים צבורי' בתנור. ונ' דזה אתיא במכ"ש ממה שסמך ע"ז המע"צ בנדון שלו ע"ש ועי' בחמד משה סי' תס"ז סק"ה. וא"כ בנד"ז שנתייבשו בתנור והתנור הוא מלבינים ובין כל לבינה לחברתה טיט המחברם והטיט הזה אחר שנתייבש בחום התנור הוא עשוי לבלוע המים ולחלוחית בקל יותר מעפר תיחוח וא"כ הלחלוחית היוצא מהחטים יוכל ליכנס שם וה"ל כמו דאמר אביי סחיפא שרי כו' גם כיון הרוקח בטור סי' תס"ז מקיל טובא א"כ יש להקל כן במ"פ עכ"פ ושלא נתבקעו מעולם ח"ו ודו"ק:
אך עוד יש לחוש בקמח זה להאומרים דמי פירות אע"ג שאין חייבין על חימוצן כרת מ"מ חמץ נוקשה מיהו הוי. וכ' הח"י רסי' תס"ב ב' תשו' ראנ"ח שירא שמים יחוש לדעה זו. וכ"פ רמ"א סי' תס"ג ס"ב בהג"ה. וא"כ לדבריהם הא דקליות שנתייבשו בתנור מותרים בפסח כמו שהכריח מהר"מ מרוטנבורג בתשו' הובאה בהגמי"י פ"ה אות ד' דמתניתין היא במנחות פרק ר' ישמעאל משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוק ירושלים שהוא מלא קמח וקלי כו'. עכצ"ל הטעם כמ"ש המ"א סק"ג ב' התוספות דמנחות (נ"ד ע"א) משום דמילתא דלא שכיחא היא שיצאו המים מהשבלים. וא"כ בנ"ד שהקאצערע שהגיסו בה החטים בתנור הי' טופח מזיעת החטים יש להחמיר. וראיתי להפמ"ג במ"א סי' תס"ג סק"א הקשה דלייבש בתנור למה לי טעמא דמי פירות הא מידב דייב ואף אביי מודה עכ"ל. אכן בהגמי"י שם כ' ג"כ דאביי מודה אבל לא הזכיר טעם דמידב דייב. לכן אפשר דמידב דייב לא שייך רק במקום מדרון כמ"ש הב"י סי' תס"ז בשם רבינו יואל או היו על הארץ במקום מדרון ויוכלו המים לצאת כו'. ומשמע בתשו' מעיל צדקה סי' ס"ט דטעמי' דס"ל כאביי דכל אגב מדלייהו לא מחמצי. אלא אם נכבשו לתוך המים או נטבעו. והרי אעפ"כ שלא במקום מדרון אוסר א"כ ש"מ דבלא מדרון אין מקילין מטעם אגב מדלייהו כו' דאז ה"ל כנכבשו. וכה"ג כ' בתה"ד סי' קע"ג לענין מליחה דשלא במקום מדרון ה"ל כנמלח בכלי שאינו מנוקב הובא בי"ד סי' ס"ט. וא"כ לפ"ז לק"מ מ"ש הפמ"ג הא מידב דייב ואביי נמי מודה די"ל אביי דאמר סחיפא שרי היינו כשמונח הכד במדרון ושיפוע קצת כו'. ועי' בשבת (דס"ו ע"ב) גבי סחופי כסא אטיבורא דפירש"י וכופהו על הטבור כו' (ודף ק"י ע"א) וליסחוף דיקולא על רישיה כו' וכ"ז הביא הערוך ערך סחף גם פי' סחיפא מטה על צידה. א"כ י"ל דהי' מונח במדרון. אלא דיש לצדד להקל לפמ"ש הב"י שם ב' רבינו יואל במקום מדרון כו' או בעפר תיחוח כו' וכ' בתשו' מע"צ הנ"ל דאף שסיים הב"י על דברי רבינו יואל שזהו קולא יתירא ואין לסמוך עליו היינו כל שהם בעין מונחים צבורים על הארץ אבל בחסרון אלו התנאים ועודם עומדים על הארץ במחובר יש לסמוך ע"ז אף דס"ל דמחובר בא לידי חימוץ יעו"ש. וא"כ בקליות שנתייבשו בתנור כיון דבש"ע פסק להקל דמ"פ אין מחמיצין כלל ורבא ס"ל דאפי' זקיפא שרי. ובפנ"י שם כ' דאף רש"י דפי' בדברי ר"ל דמ"פ לחוד נוקשא מיהו הוי היינו לר"ל דוקא דאמר אין חייבין על חימוצו כרת משמע כרת הוא דליכא הא איסורא מיהו איכא. משא"כ לרבא דאמר מ"פ אין מחמיצין היינו דאין מחמיצין כלל. גם הפר"ח פסק דאין מחמיצין כלל. א"כ אף להמחמירים ודאי יש לסמוך עכ"פ דכל אגב מדלייהו לא מחמצי ויש להקל בזה כקולא דרבינו יואל כו' ואף שהם מונחים צבורי' בתנור. ונ' דזה אתיא במכ"ש ממה שסמך ע"ז המע"צ בנדון שלו ע"ש ועי' בחמד משה סי' תס"ז סק"ה. וא"כ בנד"ז שנתייבשו בתנור והתנור הוא מלבינים ובין כל לבינה לחברתה טיט המחברם והטיט הזה אחר שנתייבש בחום התנור הוא עשוי לבלוע המים ולחלוחית בקל יותר מעפר תיחוח וא"כ הלחלוחית היוצא מהחטים יוכל ליכנס שם וה"ל כמו דאמר אביי סחיפא שרי כו' גם כיון הרוקח בטור סי' תס"ז מקיל טובא א"כ יש להקל כן במ"פ עכ"פ ושלא נתבקעו מעולם ח"ו ודו"ק:
יגקיצור. מה שיש לחוש לפי שהקאצערא הי' טופח ע"פ התוס' והמ"א סי' תס"ג סק"ג ומ"ש הפמ"ג דבתנור מידב דייב י"ל דכיון שאינו מדרון לא אמרי' מידב דייב. אך מ"מ יש להקל דהטיט שבין כל לבינה ה"ל כמו עפר תיחוח ושם מידב דייב ואביי נמי מודה ודאי בכה"ג: